אור ברסלב
חידושי מהראך חלק ב יו"ד › סימן קי

חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן

יו"ד · סימן קי

סימן קו

סעיף א' ככרות של בעה"ב מיין בפלתי ס"ק ג' שהקשה לשיטות הפוסקים במחלוקת הרא"ש והרשב"א דלרשב"א כיון דלח במשהו אף ביבש במשהו וא"כ ככרות של ב"ב וה"ה נחתום וא"כ קשה ליה הא דפריך בע"ז (דף ע"ד) וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח הא לפסח א"צ לככרות ב"ב ואפילו פרוסה לא בטל והא התנא לא חשיב רק מידי דאית ביה תרתי וכו': ונראה לתרץ הא דצריך לשרוף תערובות משהו הוא רק בלח אבל לא ביבש דביבש אינו אסור רק באכילה ובהנאה אבל אין צריך לשרוף כל התערובות רק אחד ורק בדבר חשוב צריך לשרוף הכל דהנה (סעיף ח') כ' בשם הרמב"ם דבר שאינו בטל מחמת חשיבות שנתערב באחרים ונפל מתערובות הזאת א' לשנים אחרים ונפל מן הג' א' לשנים אחרים הרי אלו אחרים מותרים, והקשה הש"ך דבטבעת ע"ז מתיר הרמב"ם אפילו בב' ספיקות וכאן מצריך ג' ספיקות, ותירץ הפלתי (ס"ק כ"ד) ואא"ז ז"ל בספרו החו"ד (ס"ק ט"ז) דהרמב"ם דוקא בדבר חשוב מו' דברים כגון רימוני באדין וחביות חתומים מצריך ג' תערובות, משא"כ בע"ז שאף בדבר שאינו חשוב לא בטל מטעם חומרא דע"ז אין עליה דין קבוע וסגי בב' תערובות כמ"ש התוס' בזבחים עיש"ה, ולפ"ז קשה לכאורה מאי פריך הגמ' לרב דאמר בטבעת של ע"ז שנפל אחד מהן לים הותרו כולן ופריך ממתניתין דימותו כולם דהא דנפל אחד לים הותרו כולן הוא משום ספק ספיקא, והנה רב אשי מתרץ דמש"ה לא בטל ברובא משום דבע"ח חשוב ולא בטלו ובדבר חשוב בעי' ג' ספיקות להכי ימותו כולן, אבל בע"ז דסגי בב' ספיקות להכי הותרו בנפל א' מהן לים. ונראה ליישב דהא הטעם דבדבר חשוב לא סגי בשני ספיקות הוא משום דחשיב כקבוע, אבל בע"ז דלאו מטעם חשיבות לא בטל רק משום חומרא דע"ז לא חשיב קבוע, והנה הגמ' פריך דנכבשינהו דניידו ומתרץ משום גזירה שמא יקח מן הקבוע, ולפי"ז פריך בש"ס שפיר אמאי ימותו כולם נכבשינהו דניידו ולא היה קבוע רק מטעם גזירה וכשימות א' יהי' מותרין מטעם ס"ס, דהיכא דלא הוי קבוע רק אסור משום גזירה סגי בשני ספיקות כנ"ל. ומיושב קושיות הפלתי הנ"ל כשישרוף אחד מן הככרות או יזרה לרוח יהי' מותרין השאר, דז"א דככרות של בעה"ב כיון דלא בטל מטעם חשיבות הוי קבוע ולא מהני שני ספיקות ולהכי אפילו כשישרוף או יזרה א' מהן לרוח יהי' אסורין השאר אף דאיכא ס"ח דהא בדבר חשוב לא מהני שני ספיקות, ומתורץ היטב קושיות הנ"ל דאמאי פריך הגמ' דליתני ככרות של במה"ב לענין חמץ בפסח דהא חמץ בפסח במשהו אפילו בפרוסת לחם וכנ"ל, ולהנ"ל מיושב לנכון דבפרוסות לחם אם דלא בטל מ"מ כיון דלאו מטעם חשיבות לא כטל רק משום חומרא דחמץ או מטעם דשיל"מ א"כ כשישרוף א' או יזרה לרוח יהי' מותרין השאר מטעם ס"ס כדברי הפלתי הנ"ל, ולהכי פריך הגמ' דליתני ככרות של בעה"ב ולא בטל מטעם חשיבות ולהכי אפילו כששורף או זורה א' מהן לרוח אסורין כולן דלא מהני בזה שני ספיקות וכנ"ל וא"ש במזה"י ונכון. והש"ס פריך שפיר אי איסורי הנאה חשיב ליתני חמץ בפסח, היינו דאיסורי הנאה הוי כמו דבר חשוב דלא בטל מטעם חשיבות וממילא דגם באיסור הנאה צריך שלשה ספיקות, ולפי הנ"ל דהא דפריך בגמ' לרב ממתניתין דאמרי ימותו כולם דנימא איסורא מותר דהגמ' פריך דנכבישינהו דניידו וכנ"ל, יש לתרץ קושיות הישועות יעקב בהא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן דכולן יוצאין לבית השריפה, והקשה הא כשישרוף שנים מהן יהיה השאר מותרין דבשלמא לשיטת רש"י דפירש דתרתי קאמינא היינו שיקריב שנים בב"א אי שימכור שני הטבעות ביחד א"ש דרשת אינו נאכל אלא למנויו, אבל לשיטת הרמב"ם דמפרש דכשקרב או נפל שנים מותרין השאר אפילו אחד אחד א"כ קשה אמאי כולן יוצאין לבית השריפה דהא כשישרוף שנים יהיה השאר מותרין ולהנ"ל א"ש דהא הרמב"ם מצריך בדבר חשוב שלשה ספיקות והכא הוי דבר חשוב דהוי חהר"ל דגם כבש שלם מקרי חהר"ל כמבואר בחו"ד (סי' ק"א ס"ק ה' בביאורים) ולהכי כולן יוצאין לבית השריפה ולא מהני כשישרף שנים דישתרי השאר מטעם ס"ס וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

סעיף ו' רמ"א והא דאסור אם הפרישו במתכוין וכו' עיין בט"ז (ס"ק ז') ותמהתי דהא בהדיא אמרינן בזבחים (דף ע"ג) דלא מהני זה דפריך התם אבעלי חיים שנתערבו דאסורין כולן לקרבן וכו' ופריך נכבשינהו דניידו ונימא כל דפריש מרובא קא פריש פירוש ואז לא יהיה שום קביעות ומשני רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע הרי בהדיא דאפילו בעקירת כולן לא מהני וכו'. ונלע"ד נכון דע"כ לא פליג ר"י על ר"ת דמחלק בין קדשים לחולין אלא לענין גוף הדין דלא שרי באם פירשו יחידים משם דבזה ס"ל לר"ת דבחולין שרי אפילו בכה"ג אפילו פירשו בפנינו רק שלא יפזר אותם בידים אלא גם בחולין אסור דמאי שנא כיון שנתנו ע"ז שם קבוע אבל מ"מ באם ניידו כולם בזה מותר מן הדין רק משום גזירה שמא יקח מן הקבוע בזה מודה ר"י דבחולין לא גזרו כ"כ דבקדשים החמירו יותר כו' עש"ה: ובזה יש לתרץ קושיות התוס' זבחים (דף ע"א ע"ב) ד"ה ובטרפה בגמ' דייק האי טריפה ה"ד אי ידע לה ליזיל ולשקול ומפרש ר' ירמי' כגון שנתערבו בולד טריפה ור"א הוא כו' והקשה הר' אפרים כיון דלא ידיעא מה מועלת כאן רעי' דלמיכלה אי אפשר משום ספק טריפה ולנכרי ולכלבים אי אפשר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומחיים נמי לא אפשר להנות דפסולי המוקדשין אסורים בגיזה ועבודה וכו' ע"ש. ולהנ"ל מיושב לנכון דמועלת כאן רעי' בשיפדה ויהי' חולין שוב יהיה מותרת לאכילה כשנכבשינהו כולן דניידו דבחולין שרי כשפירשו כולן ורק בקדשים אסור ואף שכתבו התוס' דלא עבדינן תקנה ברעי' כיון דלאחר רעי' לא משתרי נמי אלא מטעם כל דפריש עיי"ש, סברא זאת לא שייכא רק באם נתערב שור הנסקל או חטאת המתות דהדין דימות רק דניעבד תקנה ברעי' שפיר כתבו התוס' כיון דלא יהי' שרי אח"כ רק מטעם דכל דפריש לא עבדינן תקנה רק ימותו דהא הדין דימותו כשלא נתערב בהן כן נמי בנתערב מטעם המבואר בגמרא, אבל כשנתערב טריפה דגם טריפה בפני עצמו ירעה ויפדה בודאי גם כשנרערב בהכשרות ירעו עד שיסתאבו, רק קושיות התוס' דמה מהני רעי' וכנ"ל, ובזה שפיר י"ל דמהני כשיפרשו כולן וכנ"ל ועבדינן תקנה ברעי' וזה פשוט וא"ש:

אמנם בעיקר קושיות הט"ז שהקשה מל הר' שכנא ותירץ לחלק דגם הר"י מודה דבקדשים גזרינן יותר, הו דוחק דהא בפירוש כתבו התוס' דאין סברא להחמיר בשאר איסורין יותר מקדשים. ונלע"ד לתרץ קושיתי ולבאר דלא קשה כלל דכשפירשו כולן שפיר יש חילוק בין קדשים לחולין, דהנה הרא"ש בפ' גיד הנשה כ' דיבש ביבש שבטל ברוב מותר לאוכלו כאחת דנהפך איסור להיתר והביא ראיות וא' מהראיות מהא דפריך הש"ס ונכבשינהו דניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני שמא יבואו י' כהנים ויקריבום בבת אחת ופריך אטו מגיסא אסורא וכו' כלומר אחרי שהותרו בפרישתן וכי בשביל שחזרו לקביעתן יאסרו והכא נמי אחרי שהותרו ביבש ונהפך האיסור להיות היתר שוב אינו חוזר לאסור ע"י בישול כו' עייש"ה. וצריך לתרץ לשיטת הפוסקים דאסור לאכול כולן בבת אחת דנהי דמהתורה נהפך האיסור להיתר אבל מדרבנן אסור לאכול ביחד כמ"ש הרשב"א בתהה"א, וא"כ מה פריך בגמ' אטו מגיסא אסורא, ונראה לומר דלא קשה כלל דהנה בש"ע (ק"ט) חד בתרי בטל ומותר לאוכלן אדם אחד כל אחת:

בפני עצמו והש"ך (ס"ק ז') דה"ה דמותר לאכלו א' וב' או ב' וא' לאפוקי שלשתן יחד דלא כו' עיי"ש, מבואר דאף הרוב בב"א מותר לאכול ולא אסרו רק לאכול כולן ביחד, והנה בהו"א דהגמ' לא ידע עדיין מהגזירה דרבא משום קבוע ופירשו בתוס' חולין בשם ר"י דכיון דאין איסור ניכר גזרינן שמא יקח מהקבוע מאותן שלא נפרשו ושמא יבאו י' כהנים בב"א ויקריבו פריך בש"ס שפיר אלא מעתה מגיסא אסורה כיון דלא ניידי כולן ולהכי אפילו יקריבו הכהנים רוב בבת אחת נמי שרי דתלינן דהאיסור הוא בהקבוע באותן שלא נתפזרו דהא לא ניידו כולם והיכא דאינו אוכל כולן בב"א רק רוב שרי ומש"ה פריך בש"ס אטו מגיסא אסורא כמו דרשאי לאכול הרוב בב"א:

ולפ"ז מיושב שי' הפוסקים דלאכול כולן בב"א אסור והגמ' פריך אטו מגיסא אסורא כיון דלא יקריבו בב"א רק רוב דהא לא נתפזרו כולן, והיכא דנתפזרו כולן לא שייך למיגזר שמא יקח מהקבוע דאין כאן קבוע כלל, והא דשנים אחרונים אסורין הוא מטעם שלא יהיה נקרא מבטל איסור לכתחילה וכמ"ש בפלתי סימן זה (ס"ק י"ז), ולפ"ז לאכול כולן בבת אחת בודאי דאסור כמו בשאר ביטול ברוב דאסור לאכול בב"א, ולפ"ז מתורץ היטב קושיות הט"ז דנכבשינהו דניניידו כולן דממ"נ כשלא נתפזרו כולן גזרינן שמא יקח מהקבוע וכשנתפזרו כולן חיישינן שמא יקריבו כולן בב"א דיבואו הרבה כהנים ויקריבו כולן בבת אחת, וזה לא שייך רק בקדשים אבל לא בחולין ע"ש, וי"ל דזה שאמר ר"ח בתוס' ד"ה אפילו אחת בריבוא כו' בנתערב בזבחים מיירי ולגבי' גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת ומסקו מן הקבוע למזבח אבל בעלמא אמרינן נכבשינהו דניידו ותמי' שהרי בגמ' פריך אטו מגיסא אסורא ומסיק הש"ס גזירה שמא יקח מן הקבוע ואיך אמר ר"ת משום שמא יבואו י' כהנים ויקריבו בב"א, ולהנ"ל י"ל דלא שרי ר"ת רק בנתפזרו כולן וכסברת הרמ"א בשם הר"ש ואפ"ה בקדשים אסור משום שמא יקריבו כולן בבת אחת וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

סעיף ז' דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו כגון בעלי חיים וברי' וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין שנתערב באחרים וכאכל אחד מהם בשגגה או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם הותרו כל אחרים שאינו תולין לומר האיסור הלך לו ודוקא כשאוכל הנשארות שתים ביחד דממה נפשך איכא חדא דהיתרא אבל לאוכלם אחת אחת אסור:

איתא בש"ס זבחים (דף ע"ד) אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפל אחת מהם לים הגדול הותרו כולן וכו' איתבי' רבא לרב נחמן אפילו אחת בריבוא ימותו כולן אמאי נימא דאיסור מית א"ל רב דאמר כר"א והנה תמהו על הרמב"ם שפסק כמתניתין דכולן ימותו ובטבעת של ע"ז פסק אפילו שנים לים הותרו כולן, ונראה לתרץ דהנה הפלתי (ס"ק כ"ב) הקשה דלפי' התוספות והמחבר בנפל אחד מהן לים דהותרו כולן מ"מ אין לאכול בב"א דתו ליכא רק חד ספיקא, ולפי"ז קשה מאי פריך הגמ' על רב ממתניתין דקתני ימותו הא בהך קושי' דנכבשינהו דניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש תירץ הגמ' שמא יבואו י' כהנים ויקרובו בב"א, ופריך הגמ' דמגיסא אסורא כו' ופירש"י כיון דכבר נתבטלו איך יחזרו לאיסורא ולפי"ז במת אחד מהן דנתלה האיסור בו בזה שפיר י"ל דיקרובו כהנים בב"א כמבואר בגמ' ואטו מגיסא דאסורא לא שייך דמה בכך דמית מ"מ לאכול בב"א אסור ולהיות נקרב מ"ג המזבח בב"א פשיטא דאסור ואין מקום לקושית הגמ' עיי"ש. ונלע"ד דלא קשה כלל עפ"י דברי התוס' חולין (דף צ"ה) ד"ה הכא נמי כשנמצא ביד נכרי כו' דהא דמשני הש"ס גזירה שמא יקח מן הקבוע אין סברא לחלק בין קדשים וע"ז לשאר איסורים דכמו כן גזרינן בשאר איסורים שמא יקח מן הקבוע היכא דהאיסור אינו ניכר כמו בקדשים דאין חילוק לענין גזירה בין חולין לקדשים, ולפ"ז פריך הגמ' שפיר דאי גזרינן במתניתין שמא יבוא להקריב בב"א כן נמי גזרינן בשאר איסורין ובפרט בע"ז אמאי הותרו כולן ניחוש שמא יהנה מכל הטבעות בב"א שיתקשט בהן, דבודאי אפילו נתערב באיזה טבעות שיכול ליהנות מכולן בב"א נמי קאמר רב דבנפל אחד מהן לים הותרו כולן וקשי' אמאי אע"כ דלא גזרינן א"כ גם במתניתין בקדשים אמאי ימותו כולן דהא לא גזרינן שמא יבואו י' כהנים בב"א ויקריבו ואם גזרינן במתניתין כמו כן נגזר בשאר איסורים ואמאי קאמר רב דהותרו כולן ומקשה הגמ' שפיר, והקשה בפלתי (ס"ק כ"ב) דאמאי פריך הגמ' ולבטול ברובא הא אילו יתבטלו יהיה עולין ועולין אין בטלין עיי"ש כוונת הקושי' דלא יהא שרי לזרוק הדם על המזבח דאין עולין בטלין. ונראה דלפי דברי התוס' (דף ע"ז) ד"ה דהא עבר מום ירצו כו' שכתבו בסוה"ד דאפילו עולין נראה דלרבנן מדאורייתא מבטלין זה את זה בדבר שאינו מתערב כמו מין במינו לר"י שאינו מתערב דלא הוי כדם וסולת ובטל מדאורייתא עיי"ש בתוס' ד"ה ר"י אמר דלא אומר ר"י מב"מ בכ"ש אלא בדבר לח דומיא דדם הפר ודם השעיר דיליף מינה לקמן דדבר המתערב הוא עיי"ש, והנה טעם הדבר ברור מאוד, דבמין במינו דבטל י"ל ב' טעמים, כל דפריש מרובא פריש ועוד טעם דהאיסור גופא נהפך להיתר כמבואר בפוסקים, והנה לח בלח לא שייך ההיתר כל דפריש רק מטעם נהפך והנה ר"י יליף מדם הפר והשעיר הדבר ידוע דדמו של פר מרובה משעיר ופירש דקרי לי' דם השעיר ורבנן יליף מינה דעולין אין בטל זא"ז, והנה הא דקרי' ליה דם השעיר מוכח דהמועט לא נהפך להיות כרוב אבל לא מוכח דהיכא דשייך כל דפריש כו' דלא יהיה אמרינן כל דפריש מרובא פריש דבדם הפר לא שייך כל דפריש, ולהכי ביבש ביבש שפיר בטל ברוב מטעם דכל דפריש מרובא פריש, וכן עולין דבטל לרבנן בדבר שאינו מתערב הוא רק מטעם דכל דפריש וכו', ולפי"ז לר"י במו"מ וכן עולין לרבנן לא סברו כלל דנהפך להיות היתר. והנה מב"מ לרבנן סובר הרא"ש דמותר לאדם אחד לאכול מטעם דנהפך האיסור להיתר והרשב"א סובר דמדרבנן אסור דמדאורייתא אמרינן נהפך ע"ש ולפי"ז בעולין אסור להקריב כולן בב"א מדאורייתא כיון דלא נהפך וכנ"ל ולהכי שפיר תנן במתניתין דימותו כולן ולא סגי דנמות אחד ויותרו כולן דגזרינן שמא יבואו י' כהנים בב"א ויקריבו דהוי ספק דאורייתא דהיכא דהאיסור יש בתוכם אסור מדאורייתא להקריב כולם בב"א כיון דלא נהפך האיסור להיתר וכנ"ל, ולהכי ימותו כולן ואסור להקריב אפילו שלא בב"א מטעם גזירה כנ"ל, אבל בע"ז קאמר רב שפיר דהותרו כולן ולא גזרינן שמא יבא להנות בב"א דהא אפילו יהנה בכולן בב"א לא אסור מדאורייתא דהא נהפך האיסור להיתר ורק בע"ז לא בטל מדרבנן ולהכי לא גזרינן שיהנה בב"א ומותר להנות שלא בב"א, אבל בקדשים דאם יקריב כולן בב"א יהא אסור מדאורייתא ולהכי ימותו כולן דגזרינן וכנ"ל ומה פריך הש"ס, אך לא קשה כלל שהרי רב לשיטתו שסובר דמין במינו לא בטל ורק ביבש ביבש בטל והטעם משוה כל דפריש אבל לא נהפך וא"כ אסור להנות מכולן בב"א מדאורייתא, ואפ"ה קאמר רב דהותרו מכולן להנות מהטבעת שלא בב"א ולא גזרינן שמא יהנה בב"א, וכמו כן במתניתין לא נגזר דמ"ש ואמאי ימותו כולן, ומתרץ הש"ס דרב סובר כר"א וגם במתניתין לא ימותו כולן לר"א ומיושב היטב פסק הרמב"ם דלדידן דקיי"ל דמין במינו בטל ורק עולין אין בטלין שפיר יש לחלק בין קדשים לשאר איסורין להכי במתניתין פסק דימותו כולן ובטבעות הותרו כולן וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

ולפי זה יש לבאר שיטת הר"ת דבשאר איסורין לא גזרינן שיקח מן הקבוע ושרי כשפירש ממילא ורק בקדשים גזרינן והתוס' הקשו עלי' דגם בשאר איסורין גזרינן שמא יקח מהקבוע תדע דטבעות של ע"ז שנתערבו בריבוא כולן אסורות ובפירש אחת מהן פליגי רב ושמואל וכו' אבל באותו שפירש: לא פליגי וכ"ע דאיסורא וכו' וגם התוס' בחולין כתבו דאין סברא להחמיר בשאר איסורין יותר מקדשים וע"י, והנה להנ"ל החילוק ברור דהנה התוס' הרגישו אמאי גזרינן שמא יקח מן הקבוע דהא לא הוי קבוע מדאורייתא ובטל ברוב, ולהנ"ל י"ל כך דהב"ח פי' דהטור סובר דתערובות החניות היינו עשרה חניות ואחת יש בתוכו טריפה ולא ידעינן איזה חנות הוי ג"כ קבוע דאורייתא, והנה בפלחי (ס"ק י"ב) האיר עיניני דגם התוס' סובר כן דהתוס' בסנהדרין (דף פ') ובשמעתין הקשו הנסקלין בנשרפין וכו' ניזל בתר רובא ותירצו התוס' דהו"ל קבוע ופטורין מדאורייתא וכ"ת נכבשינהו דניידו גזירה שמא יקח מן הקבוע עיי"ש בתוס', ופי' הפלתי דכל דוכתא דחד בתרי בטל לא שייך קבוע דהא נתבטלו תיכף ושב האיסור להיתר ואי אתה ימצא רק באיסור ניכר דלא שייך בי' ביטול, ובאדם באדם לא שייך בי' ביטול ולכך הקשו תוס' ניזל בתר רובא ולא הקשו ליבטל ברובא, וא"כ אף דאין ניכר שייך קבוע כיון דלא נתבטלו, דכל הטעם דבעינן איסור ניכר דאל"כ הא נתבטל משא"כ באדם דלא הו"ל ביטול עכ"ד, והנה לפי"ז קאמר הש"ס שפיר גזירה שמא יקח מן הקבוע, כיון דעולין אין מבטלין זא"ז ורק בדבר שאינו מתערב בטל מטעם דכל דפריש אבל לא שב האיסור להיתר וא"כ הוי קבוע דאורייתא אף שאינו ניכר, להכי גזרינן אף בפירש ממילא שלא בפנינו שמא יקח מהקבוע, אבל בשאר איסורין דבטל מן התורה ברוב שב האיסור להיתר ולא הוי קבוע מהתורה רק מדרבנן לא בטל, ולהכי שרי כשפירש דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון דלא הוי קבוע דאורייתא. ומיושב גם קושיית התוס' מהא דרב ושמואל דסוברים בטבעות של ע"ז כשפירשו ממילא אסורא דהנה רב ושמואל תרוייהו סברי דמין במינו במשהו כר"י ורק ביבש ביבש בטל מטעם כל דפריש אבל לא נהפך האיסור להיתר וכנ"ל, להכי גזרינן שמא יקח מן הקבוע דהוי קבוע דאורייתא: אמנם למאי דקיי"ל דמב"מ בטל מן התורה ונהפך האיסור להיתר ולא הוי קבוע דאורייתא דאינו בטל, רק מדרבנן להכי לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע וכנ"ל וא"ש שיטת ר"ת ז"ל:

ובזה יש לבאר דברי הב"י (בסי' נ"ז) דהטור הביא דברי סמ"ג להתיר דרוסה שנתערב מטעם ס"ס, וכתב הטור דיש היתר אפילו לודאי דרוסה דנכבשינהו דניידו וכו' ותמה על הטור דסותר דברי עצמו (דבסי' ק"י) פסק כשיטת ר"י דגזרינן שמא יקח מן הקבוע, ותירץ הב"י דהטור כתב כן בשיטת ספר המצות בדרך ממ"נ אם אתה רוצה להקל כר"ת דהוי ס"ס בספק א' בגוף והספק ב' בתערובות הקל ג"כ כר"ת דמחלק בין חולין לקדשים וס"ל כל דפריש וכו' ותמה הפלתי מי קשר אלו הדינים להדדי עד שנימא אם דין זה של ר"ת אמת וצדק דסובר דספק א' בגוף וספק בתערובות הוי ס"ס וממילא דגם בהא דלא גזרינן בחולין שמא יקח מהקבוע אמת וצדק, הלא יוכל להיות שהסמ"ג בענין ב' ספיקות ס"ל כר"ת ובענין נכבשינהו לא פסק כר"ת. ולהנ"ל י"ל כך דשפיר תלי' שני הדינים הך בהך דהנה לעיל בארתי דר"ת סובר דקבוע שאינו ניכר היכא דלא שב האיסור להיתר הוי קבוע דאורייתא, והא דקאמר טבעת של ע"ז וכו' שנפל אחד מהן לים הותרו כולן כתבו הפוסקים מטעם ס"ס, וקשה האיך הוה ס"ס דהא טרם שנפל אחד לים הי' קבוע כמחצה על מחצה לרב לשיטתו שסובר כר"י דמב"מ לא בטל וכנ"ל והוי ספק דאורייתא ושוב כשנפל א' לים דנעשה ס"ס הא הוי ספק אחד בגוף והספק הב' בתערובות, וע"כ מוכח דבאינו ניכר האיסור לא הוי קבוע דאורייתא ולהכי אמרינן בי' ס"ס ולפי"ז קשה שוב מה, חילוק יש בין חולין לקדשים דהא גם בקדשים לא הוי קבוע דאורייתא אף דאין עולין מבטלין אפ"ה כיון דאינו ניכר האיסור לא הוי קבוע דאורייתא, אפ"ה גזרינן שמא יקח מן הקבוע א"כ גם בשאר איסורין לגזור, אך לא קשה כלל שהרי ר"ת לשיטתו סובר דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות מהני א"כ י"ל דהוי קבוע דאורייתא כנ"ל, ויש חילוק בין חולין לקדשים והא דסובר רב דהותרו כל הטבעות מטעם ס"ס, כיון דסובר דבספק בגוף וספק בתערובות אמרינן ס"ס, וכיון די"ל דהוי קבוע דאורייתא היכא דלא שב האיסור להיתר שפיר יש סברא טובה לחלק בין חולין לקדשים דבחולין לא גזרינן שמא יקח מהקבוע דלא הוי קבוע דאורייתא, ועולה כהוגן דברי הב"י, דכך כתב הטור כיון דסובר דספק אחד בגוף וספק א' בתערובות מהני, שפיר יש לחלק בין חולין לקדשים דבחולין לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע וא"כ אפילו ודאי דרוסה יש היתר ע"י דנכבשינהו דניידי וא"ש בעזה"י: סעיף ח' אם נפל א' מהתערובות הראשונה לאלף כולם אסורים עיין בט"ז (ס"ק יו"ד) שהביא הפלוגתות ר"ת ור"י כדאיתא בזבחים (דף ע"ב) בתוס' ד"ה נתערבו אחרות באחרות ר"ת לא גרס בשום מקום ואחרות באחרות כו' היי ליה לאתוי' ראיה לשמואל מהנך משניות:

ונראה לתרץ דהנה לקמן (דף ע"ד) קאמר בגמ' ואבע"א סבר לה כר' אלעזר ופירש רש"י ז"ל שמואל דאמר ס"ס בע"ז אסור דאמר כר"א כו' נתערבה באחרות ואחרות באחרות אסורות ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח אלמא אית לי' לר"א ס"ס בע"ז מדקתני ואחרות באחרות והקשו בתוס' חדא מאי סבר לה כר"א הא רבנן נמי אסרו ועוד דר"א בשאר איסורין נמי אסר. ונראה לתרץ דהנה קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל וכן פסק בש"ע דיש חילוק בין תערובות ב' לתערובות ג' האיך מוכח דשמואל סבר כר"א, הא שמואל אסר אף בשלש ספיקות דהא אמר הנח לע"ז שספיקה וס"ס אסורא עד סוף העולם ודילמא הא דר"א אוסר משום דלא הוי רק שני ספיקות ב' תערובות אבל תערובות שלישי דאיכא שלש ספיקות אף ר"א מודה דמותר, ונראה ליישב דהנה אא"ז זלה"ה בחו"ד כתב הטעם דאסור התערובות השני משום דהדברים דלא בטלו נתנו חכז"ל דין קבוע דאורייתא דגזרינן שמא יקח מהקבוע אף דלא הוי רק איסור דרבנן מ"מ גזרו דלהוי כחד בחד והנה חד בחד כתב הרשב"א דאף למאן דמתיר ספק א' בגוף וספק א' בתערובות אפ"ה חד בחד לא חשיב ספיקא רק איתחזק איסורא ואסור בנתערב בשנים ואח"כ נפלה לתערובות, ולזה כשנפל למאה ד"ח דהדין דלא בטל חשיב כנתערב בחד ולהכי כשנפלה אח"כ לא אמרינן ספיקא דלמא היתר נפל כיון דאיקבע איסורא והוי הכל איסור דהוי כנתערב בחד דלא חשיב ספיקא ולהכי צריך שלשה תערובות עייש"ה. והנה גבי פת של ע"ז דמהני יוליך הנאה לים המלח והותרו השאר א"כ לא איתחזק איסורא שיהי' כל התערובות אסור דהא יש תקנה להוליך הנאה מא' מהם לים המלח ע"כ לא איתחזק כל התערובות איסור רק אחד, וכיון דחזינן דר"א אוסר שני התערובות נתערב באחרות ואחרות באחרות ש"מ דסובר ס"ס אסור עד סוף העולם, דבאמת אין חילוק בין שני ספיקות לשלשה רק דזה לא חשיב ספק כיון דהוי כנתערב בחד, אבל לר"א דמהני תקנה דיוליך הנאה כו' לא הוי כנתערב בחד ואפ"ה אסור התערובות השני מוכח דאוסר ר"א ס"ס וקאמר בש"ס שפיר שמואל דאמר כר"א. ומיושב היטב קושיות התוס' דמדרבנן לא מוכח דכיון דלרבנן לא מהני תקנה דיוליך הנאה להכי אסור בשני התערובות דאיתחזק איסורא, ומיושב ג"כ הא ר"א אוסר אף בשאר איסורין, דכיון דבשאר איסורין לא מהני התקנה דיוליך הנאה שפיר אסור בשני התערובות אבל לא מוכח דאסור בשלשה תערובות כנ"ל, ומתורץ קושיות התוס' הנ"ל דלא מצי לאתויי ממתניתין כיון דשם נמי לא הוי רק ב' תערובות ולא מוכח משם וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

והנה אחי הרבני החריף המופלג מהו' נתן נ"י תירץ בדברי החו"ד לנכון קושיות הש"ך ז"ל מל המחבר ז"ל שכתב דספק טריפה שנתערב לא אמרינן ס"ס הואיל דהוי ספק א' בגוף וספק א' בתערובות והקשה דלמה לי טעם זה דהא כיון דהמחבר פסק כרמב"ם ז"ל דבעינן שלשה תערובות א"כ בעינן: שלשה ספיקות ובספק טריפה שנתערב לא הוי רק שני ספקות ולהנ"ל מיושב דבאמת סגי בשני ספיקות והא דאסור תערובות ב' משום דל"ה ס"ס דאיקבע איסורא התערובות הראשון דהוי כחד בחד אבל בספק טריפה דלא הוי איקבע איסורא הי' מהני בנתערב דליחשוב ס"ס שמא אינו טריפה ושמא אינו זו החתיכה, להכי איצטרך המחבר לטעם דהוי ספק א' בגוף וספק ב' התערובות וא"ש עכ"ד אחי הנ"ל:

עיין בב"י דעת רבינו שמשון ז"ל שכל שנאסרו שעה א' משום קביעות שוב אין נתרות אפילו פירשו מעצמן והביא ראיה מהא דאמר רב בזבחים (דף ע"ד ע"א) טבעת של עכו"ם שנפל לק' טבעות פירשו מ' למקום א' אין אוסרין ס' למקום א' אוסרות, והקשה הרשב"א ז"ל בתהה"א דלמה נקיט מ' למקום א' הא אפילו נ' למקום א' נמי מותר משום ס"ס ותירץ דאשמעינן בששים למקום א' אוסרות והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות ע"ז הלכה י') כתב נתערב במאה ונתחלק ארבעים למקום א' וששים למקום אחר ונפל הארבעים כולן לטבעות אחרות כולן מותרת שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב הוא נפל הששים לטבעות אחרות כולן אסורות עכ"ל, מבואר מדברי הרמב"ם שאם נפל חמשים לטבעות אוסרות שהרי כתב הטעם להתיר בנפלו מ' משום דאיסור ברובא איתא ותמה הלחם משנה דלמה לא הותר משום ס"ס שהרי גם טבעות של ע"ז הפיר הרמב"ם בשני תערובות, עוד הקשה הראב"ד ז"ל דאנן לא קיי"ל דאיסורא ברובא איתא:

ונראה לע"ד לתרץ קושיא חדא באידך, דהנה לכאורה קשה על מה שהתיר ב' תערובות משום ס"ס שהרי התוס' בב"ק (דף י"א) ובנדה (דף כ"ז ע"א) כתבו דס"ס דסתרי אהדדי לא הוי ס"ס ואזלינן לחומרא לגבי תרוייהו עש"ה, ולפ"ז למה הותר התערובות השני, הא כמו שיש ס"ס בתערובות השני, היינו שמא נשאר הטבעת האסורה בתערובות ראשון ואת"ל בתערובות שני דלמא לא היינו הך, הא כמו כן איכא שני ספיקות בתערובות הראשון, ספק דלמא טבעת האסורה הוא בתערובות השני ואת"ל בתערובות הראשון דלמא לא היינו הך דאסורה, וכיון דבתרוייהו איכא ס"ס אזלינן לחומרא בתרוייהו ואמאי מותר התערובות השני אי דלישתרי תרוייהו אי דאסורה שניהם, אמנם ל"ק כלל דהא בודאי היכא שיש הוכחה לומר לצד אחד שני ספיקות יותר מדבר השני שפיר אזלינן בתר ס"ס שיש לו הוכחה, וא"כ אף דלא קיי"ל איסורא ברובא איתא היינו להתיר משום זאת הסברה, אבל זה לא נוכל להכחיש דיותר הוכחה יש שהאיסור הוא בהרוב ולא במועט, וא"כ שפיר שרי התערובות השני משום ס"ס, וא"ל לגבי התערובות הראשון נמי איכא ס"ס דלמא הטבעת דאסורה הוא בתוך התערובות השני, דז"א דיותר הוכחה יש שיש בתערובות הראשון דאיסורא ברובא איתא והא דפריש הוא מהרוב ולא הוי ס"ס דסתרי אהדדי, ומיושב קושיות הנ"ל דהרמב"ם סובר דאם נפל חמשים למקום אחר לא שרי התערובות השני משום דהוי ס"ם דסתרי אהדדי ורק בנפל מ' אז שרי משום דיותר אזלינן בתר ס"ס להתיר התערובות השני משום דאיסורא ברובא איתא וכנ"ל וא"ש:

ובזה יש ליישב היטב דברי הרמ"א ז"ל שפסק גבי חשוב דלא שרי רק ג' תערובות ואפ"ה אסור לאכול כולם כאחד, ותמהו דהא אף לאכול כולם כאחד איכא ס"ס ספק בתערובות הראשון הוי האיסור ספק בתערובות השני, וא"כ שרי התערובות השלישי לאכול האחד, עוד תמה הט"ז על הרמ"א שפסק בספק טריפה שרי התערובות אף לאכול כולן כאחד משום דאיכא שלש ספיקות ומ"ש ודאי איסור בתערובות השלישי דהא איכא נמי שלש ספיקות, ולהנ"ל מיושב היטב דאסור לאכול התערובת השלישי כאחד אף דאיכא ס"ס דהוי ס"ס דסתרי אהדדי לגבי התערובות השני דבתערובות השני נמי איכא הך ס"ס דלמא האיסור הוא בתערובות הראשון ודלמא הוא בתערובות השלישי, וא"ל כנ"ל דיש הוכחה לאסור התערובות השני משום דאיסורא ברובא איתא, דז"א דלגבי תערובות האמצעים אם נימא איסורא ברובא איתא נמי הותר התערובות השני, דא"כ האיסור הוא בתערובות הראשון דכל דפריש מרובא פריש והאיסור הוא בתערובות הא', וא"כ כיון דיש ס"ס דסתרי אהדדי אסורים שניהם, להכי לא הותר התערובות השלישי לאכול כולם כאחד, דהיכא דאינו אוכל כולו כאחד שפיר הוי ס"ס דלא סתרי אהדדי, ספק א' דלמא האיסור הוא בתערובות הראשון דזה הוי שפיר ספק דיותר יש לתלות דהאיסור בתערובות הראשון דהאסורה הוא ברובא, ספק השני אף אם האיסור הוא בתערובות שלישי דלמא לא היינו הך ולהכי אסור לאכול כאחד (והא דאסור תערובות הב' עיין בחו"ד משום דתערובות ראשון חשוב כגופו של איסור) אמנם בספק איסור דשרי שני תערובות שפיר שרי תערובות השני אפילו לאכול כולן כאחד דהוי ס"ס דלמא הוי כשר ואת"ל דאסור דלמא האיסור הוא בתערובות הראשון ולא הוי ס"ס דסתרי דיותר מסתבר דאיכא האיסור בתערובות הא' דאיסורא ברובא איתא כנ"ל וא"ש בעזה"י:

עוד יש לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דכתב הטעם דאיסורא ברובא איתא, דהנה גבי טבעת של ע"ז כתב דבפירש אחת מהם לתוך התערובות שרי התערובות השני וגבי רמוני באדין כתב נפל אחד מהם לתערובות אסור התערובות השני ולא שרי רק תערובות השלישי, ותמה הכסף משנה דסתרי אהדדי, ותירץ בספר פרי מגדים דדברים שאין בטלין הוי כחד בחד והוי כגופו של איסור להכי אסור התערובות השנית דל"ח ספיקא אבל בפירש א' דלא אסור רק משום גזירה שמא יקח מקבוע לא הוי כגופו של איסור רק ספיקא להכי גבי טבעות של ע"ז נקיט הרמב"ם פירש א' מהם היינו שלא בפנינו לא הוי כגופו של איסור ולא חשוב כספק להכי שרי התערובות השנית, אבל גבי רימוני באדין נקיט הרמב"ם נפל אחד לתערובות ונפל היינו מקביעות והוי כמונח שם כיון דנפל מקבוע והוי כמחצה על מחצה, דדברים שאין בטלין נתנו חז"ל דין קבוע והוי כחד בחד דל"ח ספיקא דאיקבע איסורא, להכי אסור התערובות השנית עייש"ה. ולפי"ז לכאורה קשה דהא הכא גבי מ' למקום אחד ונפלה היינו מקביעות ואמאי שרי התערובות, אמנם זה טעות, דהא הרמב"ם מיירי בנתפרש מקודם שהרי כתוב ונתחלקה ארבעים למקום א' ונפלה המ' כולן א"כ מיירי בנפרש מקודם, ושפיר לא חשוב אח"כ קבוע אף כשנפלה בפנינו אותן הארבעים הואיל ונפרש מקודם, רק אסור משום גזירה שמא יקח מקבוע שפיר חשוב ספק, ולהכי שרי התערובות השני, והש"ך ז"ל (ס"ק ל"ד) כתב דכשפירשו מחציתן ביחד אז אסור אף למאן דשרי פירש ממילא, דהא דפירש ממילא שרי הוא רק משום כל דפריש מרובא פריש ואיסורא ברובא איתא אבל כשפירשו מחצית דל"ש לומר כל דפריש מרובא פריש חשוב כאילו היה במקום הקביעות וא"כ הוצרך הרמב"ם לומר שפירשו מ' למקום אחר דאין אוסרות אף שקודם פירשו המ' בב"א אפ"ה לא אסור רק משום גזירה שמא יקח מקבוע, אבל קבוע לא חשוב כיון שלא פירשו רק מ' איכא למימר כל דפריש וכו', ולהכי חשוב ספיקא להתיר התערובות משום ס"ס, אבל כשפירשו נ' ביחד ונפלו הנ' בתוך תערובות כיון דפירשו מחציתן ביחד חשוב קבוע כאילו במקומו וחשוב כגוף האיסור דהוי כנתערב חד בחד ואיקבע איסורא ולהכי הי' אסור התערובות השני כנ"ל וא"ש:

שם כולם אסורים עיין בש"ך (ס"ק נ"ב) שהביא דברי הרמב"ם פרק ט"ז מהמ"א ובפ"ז מה' עכו"ם כתב וז"ל ספק עכו"ם אסור ספק ספיקא מותר כיצד כוס של עכו"ם שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורים מפני שעכו"ם וכל משמשות אוסרות בכל שהוא פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרים עכ"ל ובכ"מ שם האריך והבין שהם דברים סותרים זא"ז גבי רמוני באדין ושאר דברים החשובים דלא שדי אלא התערוב' ג' וגבי ע"ז למה פסק בשתי:

תערובות כו' וע"ק דאטו ע"ז מגרע גרע מהרמוני באדין עכ"ל ע"ש: ונראה לתרץ דהנה עוד הקשה הפ"מ דלגבי כוס של ע"ז נקט הרמב"ם פירש כוס א' וכו' ונפל לכוסות וכו' וגבי רימון כתב נפל רימון א' מהתערובות לשנים רמונים אחרים. למה שינה לשונו ע"ש, ולענ"ד דוחק לפרש מת פירש דוקא שלא בפנינו שהרי הרשב"א ז"ל סובר דפירש שלא בפנינו מותר ומפרש הא דקאמר בש"ס פירש מ' למקום אחר היינו בפירש בפנינו דשלא בפנינו משרי שרי אף שלא נתערב אח"כ עיי"ש בתה"ה הרי מבואר שלשון פירש י"ל אף בפנינו, וא"כ עדיין קשה מדוע סתם הרמב"ם ולא פירש דמיירי דוקא בפירש שלא בפנינו אבל אם פירש לפנינו אסור התערובות השנית. ונלע"ד דהנה הכו"פ הקשה אמאי הוצרך שלשה תערובות אבל תערובות ב' אסור נימא שאני אומר דהיתר נפל אם נתערבה מקודם חד בחד נמי אמרינן שאני אומר כו', ותירץ אא"ז זללה"ה החו"ד דכשלא נתערב רק חד בחד הואיל דלא דנין על התערובות הראשון, שהרי אפילו נפל לתוך הים מתערובות חב"ק נמי אסור, להכי שרי תערובות ב', אבל בנתערב תערובות הראשון ברוב, דהדין בנפל לתוך הים תולין דאיסורא נחל ושרי התערובות, א"כ בנפל לתערובות ב' אם יהיה מותר תערובות שני דנימא שהיתר נפל יהיה אסור התערובות הראשון, ומה חזית דלאסור תערובות הא' ולהתיר השני נימא איפכא דאיסור דנפל ושרי תערובות א' וכיון די"ל הכי וי"ל הכי בשני קדירות של היתר ונפל איסור לא' דשניהם אסורין עש"ה, מבואר דאם לא היה תלינן בנחל לים אז היה התערובות שני שרי והש"ך ז"ל (ס"ק מ"ב) כתב הא דבנפל לים מותר דוקא בשלא נפרש מקודם אבל אם נפרש מקודם בין בפנינו בין ממילא (וכנ"ל למאן דשרי פירש ממילא) ואח"כ נפל לים לא הותרו השאר דאדרבא אמרינן מרובא פריש עיי"ש. ולפ"ז מיושב היטב דגבי כוס של ע"ז דנקט הרמב"ם פירש ואח"כ נפל כיון דלא דיינין על התערובות הא' שפיר שרי תערובות השני מטעם דאמרינן שאני אומר דהיתר נפל, אבל גבי רימון דכתב הרמב"ם נפל מהתערובות הראשונות לשנים רימונים כו' לא דפירש קודם א"כ באם היה נפל לים הי' תלינן דהתירא נפל ולזה בשנפל לתערובות כיון דאנו דיינין על שני התערובות אסורים שניהם ולא אמרינן שאני אומר כנ"ל וא"ש, ומכאן ראי' להנ"י ז"ל הובא בש"ך סימן קי"א דבד"ח שאין מתבטלין לא אמרינן שאני אומר בפחות מרובא דגבי כוס של ע"ז דמותר התערובות שני משום שאני אומר כו' כנ"ל אפ"ה צריך שיפול לתוך הרוב:

עד כאן דברי נכד המחבר זצ"ל אמר המעתיק בן המחבר הנני אציג פה מה שמצאתי בגליון השב שמעתתא מה שרשם אאמ"ו הגאון זצ"ל לבאר דבריו במקום שהם סתומים. בית הספק:

עיין בש"ש ש"א פ"א ד"ה והנה מ"ש פר"ח דמספק טומאה ברה"ר ליכא למילף דשאני התם דאיכא חזקת טהרה, מבואר בכמה מקומות בש"ס דברה"ר ספיקו טהור אע"ג דליכא חזקת טהרה וכמבואר בתוס' ריש נדה ובפ"ק דחולין (דף יו"ד) ע"ש אלא דגזירות הכתוב הוא בטומאה לטהר ברשות הרבים ואין למדין איסור מטומאה, ומ"ש וכן מספק טומאה ברה"י לא תקשי להרמב"ם כו' ובלא"ה לא קשה דאה ע"ג דכל הספיקות מן התורה מותר, גבי סוטה אינו משום ספק אלא הכתוב עשאו ברה"י לספק כודאי והלכתא גמירא לן מסוטה שיהיה טמאה ודאית עכ"ל:

אמת שכן כתבו תוס' בסוטה (דף כ"ח ע"א) ד"ה מה ת"ל שהקשו על פירש"י וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא ותירצו דהכתוב אוסרה כאלו היא ודאי כו', אך זה דוקא לשיטת התוס' דכתבו דסוטה ל"ל חזקה דאיתרע מה"ת לא תהיה אסורה א"ו דעשה כודאי, אבל לשיטות הרמב"ם דכל ספק מותר מן התורה מנ"ל דעשה כודאי דלמא לא אסרה התורה רק מטעם ס', וא"כ קשה שפיר אמאי לא ילפינן מסוטה דכל הספיקות יהיה אסורין מדאורייתא ע"ש, ועוד קשה לענ"ד דאמאי לא ילפינן מסוטה בכל התורה כולה לאסור הס' כודאי דנהי דאי אפשר לו לחייבו מלקות דהוה התראות ספק, ובזה יש להבין מה דפירש"י חולין (דף כ"ג) אלמא לאו ודאי חמץ הוא והו"ל התראות ספק ע"ש, וקשה דהא לאו מטעם התראות ספק פטרינן לי' רק דהאיסור בעצמותו הוה ספק, ובזה ניחא דס' איסור אסור מן התורה בתורת ודאי דילפינן מסוטה רק ממלקות פטור דהוה התראות ספק. ונראה דדברי המחבר מ"מ נכונים דאי אפשר למילף מסוטה דסוטה אסרה הכתוב כודאי אבל לא בשאר ס' דהא טומאה ברה"י דילפינן מסוטה לא מהני אפילו הרבה ספיקות ובכל איסורין שבתורה הלכה מרווחת דמהני ס"ס, א"ו דעשה כודאי. אך צריך להבין באמת מנ"ל, ונראה לפמ"ש הרמב"ן בנדה (דף ג') דאיך ילפינן מסוטה ס' טומאה דהא בסוטה רגלים לדבר, ותירץ כיון דהיא אומרת טהורה אני היה לנו להאמין אותה כמו שמאמינין אותה בטבילה לנדתה ע"ש, כיון דאינה נאמנת מוכח דהתורה עשה כודאי ולא מהני שוב ס"ס, כ"ש דחזינן דהתורה אסרה לבועל ג"כ אף שהוא והיא טוענות ברי דמהני בספיקא דתרי ותרי א"ו דהוא כודאי עיין מ"ש לקמן (בפ"ז) ע"ש:

פ"ד ד"ה ומבואר דמחדש דבס' הבא במקרה הרשב"א מודה דס' לקולא, לפי"ז נסתר מ"ש בפ"ג על הרשב"א כשהוא בן י"ג שנים ויום אחד ולא הביא שתי שערות דלרשב"א הוה מדאורייתא שמא נשרו, דהא זה הוה ס' מקרה אי הביא אי לא, גם להרשב"א הוה מן התורה לקולא:

פ"ה ד"ה איברא לענ"ד הקלושה והרטושה נראה מוכח כדברינו לפרש דפליגי אביי ורב שימי ורבא בספיקות דאורייתא, ולאו דוקא בספק הבא מחמת מקרה, דאי נימא דלא פליגי אלא בספק שנתחדש מחמת מקרה אבל ספק הבא בתולדה לכ"ע אסור עכ"ל. ויש לומר דהא דמחלק הרשב"א בין ס' הבא בתולדה לס' הבא במקרה, הוא דוקא אם מספקא לן אם קרה המקרה או לא לא חיישינן מדאורייתא דלמא קרה המקרה רק מדרבנן, אבל אם כבר קרה המקרה והס' על הזמן אימת קרה הוה כמו ספק בתולדה. רק ר"ש דמטהר במקוה כל טהרות שנעשה ברה"ר סובר דגם אם קרה המקרה לא חיישינן מדאורייתא, אבל התנא בברייתא דחייב בנמצא לאחר זמן אשם תלוי סובר במקרה שקרה רק דמספקינן בזמן אימתי קרה המקרה הוה כמו ס' בתולדה דנהי מחכמים דמטמאין במקוה אין ראיה דהם מטמאין מטעם חזקה כיון דחזקת מקוה איתרע, אבל התנא דברייתא דמחייב באשם תלוי יש לומר דסובר דמקרה שקרה והס' בזמן הוה כמו ס' בתולדה ודו"ק:

פ"ז ד"ה ולפי"ז י"ל דסוטה לא איתרע חזקת היתר דידה וא"כ רה"י דטמא אפי' אית ביה חזקת טהרה שפיר ילפינן מסוטה כיון דסוטה נמי אית בה חזקת היתר לבעלה ואפ"ה ברה"י ספיקא טמא וכיון דבסוטה כתיב ונטמאה ונטמאה שני פעמים א' לבעל וא' לבועל א"כ ילפינן שפיר דברה"ר ספיקו טהור אפי' היכא דליכא חזקת טהרה דהא סוטה לבועל לית לה חזקת היתר כו' עכ"ל. ונוכל לומר להיפך דסוטה איתרע חזקת היתר דידה וילפינן מסוטה דספק טומאה ברה"ר טהור אפילו במקום דליכא חזקה, והא דילפינן מסוטה דספק טומאה ברה"י טמאה אפילו במקום דאיכא חזקה, י"ל דילפינן מהא דאסרה התורה לבועל אף דהיא והבועל טוענין ברי דלא נטמאה אסרה תורה, והנה במקום דשניהם טוענין ברי אפילו במקום דאיכא חזקת איסור אין מוציאין אותה כמבואר בכתובות (דף כ"ב) דאפילו אי תרי ותרי הוה ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקה מ"מ כיון דהוה דררא דספיקא כשנשאת לאחד:

מעידיה והיא אמרה ברי אין מוציאין, ועיין ברשב"א בקדושין הובא בפנ"י שם בכתובות ובס' בית יעקב ובסוטה אסורה על הבועל מדאורייתא א"כ מוכח שפיר בק"ו דמטמאין ברה"י אפילו במקום דאיכא חזקה דברי וברי עדיף מחזקה כנלענ"ד:

פ"ח ד"ה ונראה לפי מה שהשרישנו כו' וא"כ הא דמטהר ר"מ בנגע בא' בלילה לאו מסוטה הוא דיליף לה כיון דהיא טומאה דלמפרע ואין למדין מסוטה אלא טומאה דלהבא כו' עכ"ל, אחר עיון נראה דאי אפשר לומר דיליף ר"מ מטומאה בנגע באחד דא"כ מאי הקשה הש"ס אהדדי דהא בעירוב ה"ז חמר גמל דאין הספק על הטומאה רק על עירוב ולא ילפינן מסוטה אבל בנגע ברה"ר ילפינן מסוטה, א"ו דלא יליף ר"מ מסוטה, אך לא כדעת המחבר דהוה טומאה למפרע, דהא גם בטומאה למפרע כתב המרש"א הובא בדברי המחבר פ"י במקום דליכא חזקה ילפינן, א"כ ברה"ר דטהור שפיר דמצי למילף מסוטה, ורק שיהיה טמא טומאת ודאי ברה"י במקום דאיכא חזקה ליכא למילף, א"כ ניחא דר"מ אינו מטהר רק ברה"ר דיליף מסוטה, אבל ברה"י נהי דלא ילפינן מסוטה כיון דהוי טומאה למפרע מ"מ ספיקא הוא דלא מהני החזקה לטהר מידי ספק, ולא קשה קושיות הש"ס רק דר"מ דמטהר בנגע לא יליף מסוטה כמ"ש תוס' ריש נדה (דף ב' ע"א) דאינו דומה לסוטה שגם עתה ספק אבל בנדה ודאי ראתה עכשיו ואף דעל טהרות שעשתה במע"ל הוה ס' נגע מ"מ כיון דעתה הטומאה ודאי ואין הספק רק על הזמן לא ילפינן מסוטה, א"כ גם בנגע באחד כיון דעכשיו מת והטומאה לפנינו ואין הספק רק על הזמן לא ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר, אבל ברה"י ילפינן שפיר דטמא מק"ו דבסוטה גם עכשיו בספק ומ"מ טמא מכ"ש כשהטומאה לפנינו, אבל הטהרה ברה"ר אי אפשר למילף, וע"כ הא דמטהר ר"מ הוא מטעם חזקה וקשי' שפיר, אך בתרוצו של המחבר יפה כתב דבעדים אין הטעם משום ס' טומאה ולזה אסור בתרי ותרי:

פרק י"ג ד"ה בסוטה כו' ובתוס' ד"ה שכן עשה בה ספק זונה וז"ל תימא אמאי לא אמר כיון דטימא הכתוב מספק מהיכי תיתי דמותרת בתרומה ולכהונה כו' עכ"ל, ולכאורה אפשר לומר דנגד היתר לבעלה או לבועל הוה דבר שבערוה דטומאה כתיב כמבואר בכמה מקומות וע"א אינו נאמן בדבר שבערוה ולזה אסורה, אבל בתרומה וכהונה אינו דבר שבערוה הו"א דמותרת דע"א נאמן באיסורין ולזה צריך קרא דאסורה:

פרק ט"ו ד"ה אבל רובא ודאי מהני אפי' ברה"י כמבואר פ"ק דחולין (דף י') גבי צלוחית ע"ש כו' עכ"ל, לא אדע מהיכי מוכח שם דמהני רוב בטומאה ברה"י דהא שם בצלוחית לא ילפינן מסוטה דהוה דבר שאין בו דעת לשאול וכיון דבס' טומאה ברה"י טמא אפילו אם יש כמה וכמה ספיקות ושלשה ס' עדיף מרובא כמבואר בדברי המחבר (פ' כ' ופ' כ"א) מכ"ש דלא מהני רובא וגם חזקת הגוף:

שם ולפי מ"ש דחזקת הגוף מהני אפי' ברה"י דגבי משארסתני נאנסתי ה"ל חזקת הגוף כדאיתא פ"ק (דף י"ב) כו' עכ"ל. ודבריו תמוהין דהא חזקת הגוף הוא נגד ממון של כתובה ולא נגד האיסור, אך גם במהרש"א ליתא כדברי המחבר דאין הבנה לקושי' כזו דשם מיירי לענין הכתובה ובמהרש"א איתא וז"ל מיהו הך ספיקא דמשארסתני נאנסתי איכא לדמוי' לסוטה וצ"ע עכ"ל, וברור דכוונתו על הדין דהובא ברא"ש בסוגיא דפ"פ באשת ישראל בפחותה מבת ג' דליכא אלא חד ספיקא סובר רבינו יונה וכן הסכים הרא"ש דאם טוענת משארסתני נאנסתי דנאמנת ומותרת לבעלה, וכן פסקינן באה"ע (סי' ס"ח) וע"ז כתב מהרש"א דלענין ס' רצון וס' אונס הוה כס' טומאה ברה"י ומהראוי שלא תהי' נאמנת ולפי סברתו כל ראיות הרא"ש לשיטת רבינו יונה מהא דנאמנת על עיבור אינה דומה כי זה הוה ס' טומאה ברה"י ולפ"ז לא משני המחבר מידי, דלענין ס' רצון לא הוה חזקת הגוף ואפשר לומר דחזקת כשרות לשיטתו הוה כמו חזקת הגוף, אך כפי המבואר ברא"ש בסוגיא דפ"פ בקושיתו על שיטת רבינו יונה מוכח דחזקת כשרות לא הוה כחזקת הגוף ע"ש, ועוד לשיטת הרמב"ם דסובר דקטנה שזנתה נאסרה על בעלה דמעלה בבעל מעל אף דנגד עונש שמים פטורה עיין לקמן (בפרק ט"ז) לא שייך חזקת כשרות דהא כשירה היא, ועיקר כתירץ השני דכאן הוה ס' רשויות:

פרק ט"ז ד"ה, ואפשר ליישב לפי מה שאמרו פ"ק דנדה (דף ה') אמר ר' יוחנן ספק טומאה הבא בידי אדם נשאלין עליו אפי' בכלי המונח על גבי קרקע וא"כ ה"נ כיון דהבועל גדול דהיינו ממי שמקנין אותה ה"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם דהבועל שהטומאה בא על ידו ה"ל יש בו דעת לשאול וכו' ובזה אפשר ליישב כיון דפרשת סוטה ודאי מיירי בגדולה דוקא דקטנה נהי דנאסרה על בעלה אבל אינה שותה אלא גדולה דוקא ולפ"ז קטנה שמקנין אותה מקטן בן ט' מותרת לבעלה דה"ל דבר שאין בו דעת לשאול וכהאי דחש"ו שנמצאו במבוי הרי אלו בחזקת טהרה ואכתי צ"ע עכ"ל שם: הנה לפי מה דמבואר ברמב"ם (פט"ז ה"י מה' אבות הטומאה) דקטן היודע לשאול ברה"י ספיקא טמאה והוא ש"ס ערוך סוכה (דף מ"ב) והנה קטן בן ט' שנים ויום אחד הוא קטן היודע לשאול דהא מקחו מקח וממכרו ממכר מדרבנן והוא יודע בטוב מו"מ עיין ח"מ (סי' רל"ה) והמרי"ק הובא באה"ע (סי' קע"ח) דא"א שזינתה שסוברת שמותר לזנות אסורה לבעלה דמעלה בבעלה מעל וכוונתו דאף דלא ידעה שיש עונש שמים על הזנות ומותר מ"מ יודעת אשר היא משועבדת לבעל וזה קטן מבן ט' שנים יודע אשר האשה משועבדת לבעל ואין לאחרים חלק בה א"כ נהי דלא ידע מעונש שמים מ"מ הוה יודע לשאול ולא משכחת דינו של המחבר רק כשהקטן בן ט' וגם היא אינן יודעין והוא מציאות רחוק ובירושלמי רפ"א מבואר דקטנה הוה יודעת לשאול ע"ש: פרק כ"ב ד"ה והא דכתב רש"י כו'. והתם כי אתשל מארי' עלי' הרי, נעקר הקדש מעיקרא דחכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ ליכא חזקת איסור כלל וראוי להיות נאמן בה עד אחד ולומר דאיתשל, מארי' עלי' ע"כ צריך לומר כיון דעכ"פ קודם דאתשל עלי' הרי היה בחזקת איסור ומוקי לה בחזקתו שהי', קודם, וא"כ הספק הכא בנולד ספק בשחיטה במיעוט בתרא אע"ג דאם שהה הדרא לחזקת איסור כיון דקודם שנתהוה הספק כבר הותרה מוקי לה בחזקתו שהיה קודם שנולד הספק ודו"ק עכ"ל. דבריו תמוהין מאוד דהתם איכא חזקה שלא שאל על ההקדש כמ"ש תוס' גיטין (דף י"ג) בסוגיא דבטלו מבוטל ע"ש, ולא אדע כלל ספיקא דהמחבר דהא שהי' במיעוט בתרא לא הוה רק מדרבנן ולפי שיטת הש"ך דמהני ג' ספיקות במקום דאיכא חזקה באיסור דאורייתא כמ"ש המחבר לעיל (פ' כ"א) א"כ באיסור דרבנן מהני ס"ס אפילו באתחזק איסורא:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה