חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן
יו"ד · סימן צג
סעיף א עיין בכו"פ (אות א') שהקשה קושי' עצומה מה דמשני הש"ס בע"ז (דף ע"ו) דכל יום נעשה גיעול לחבירו וכו' היינו דהגיעול הי' טרם שנעשה נותר והגיעול הוא ע"י בישול, זה תינח אם אמרינן דמריקה ושטיפה היה בזמן שנעשה נותר להכי הוצרך הש"ס לומר דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, אבל הרמב"ם דפוסק (בפ"ה מה' מעה"ק הי"ד) דמריקה ושטיפה נעשה תיכף אחר אכילה טרם שנעשה נותר, א"כ אמאי הוצרך הגמ' לומר דכל יום ויום נעשה גיעול, בל"ז הא המריקה ושטיפה הי' טרם שנעשה נותר. ולפענ"ד תמוה לי עוד שהרי ר"ט אית ליה סברא זו אבל רבנן אין סוברים כן כדאיתא בזבחים (דף צ"ז) וא"כ קשה אמאי סגי לרבנן השפוד והאסכלא מגעילן בחמין ודוחק לומר דסיפא לא אתא כרבנן רק כר"ט: ונראה לתרץ דהנה התוי"ט כתב דבהכי פליגי ר"ט ורבנן דר"ט סובר דמריקה ושטיפה הוא לאחר שנעשה נותר ורבנן סברו דהוא קודם שנעשה נותר. ולפי"ז מיושב לנכון דממ"נ א"ש המתניתין דשפוד והאסכלא מגעילן בחמין, לר"ט שסובר דמריקה ושטיפה לאחר שנעשה נותר לעומת זה סובר דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, ולרבנן דלא סברו דכל יום ויום נעשה גיעול, לעומת זה סוברים דהמריקה ושטיפה הי' טרם שנעשה נותר בעודו שהי' היתר ולהכי מהני הגעלה וא"ש בעזה"י. ובזה מתורץ קושיות הפלתי צ"ג דהתוס' הקשו האיך בכל יום נעשה גיעול הא ממעט באכילה דשלמים דיש בהן בלוע חטאות ותי' התוס' דמין במינו בטל ברוב מהתורה וכלי מקדש אוקמא אדאורייתא. והקשה הפלתי דהא באותו משנה תני מריקה ושטיפה בצונן השפוד והאסכלא מגעילן והאי רבי הוא דסבר דמרו"ש בצונן, ורבי סובר מב"מ לא בטל מהתורה והאיך תני דהשפוד והאסכלא מגעילן הא ממעט באכילה, ולא שייך תירץ התוס' דאוקמי אדאורייתא עיי"ש, ולהנ"ל מיושב לנכון די"ל דרבי סובר כרבנן דמריקה ושטיפה טרם שנעשה נותר ולהכי סגי בהגעלה וא"צ לומר דכל יום נעשה גיעול לחבירו רק דמהני הגעלה כיון דמגעילו קודם שנעשה נותר:
התוס' בע"ז (דף ע"ו) הקשו למה הוצרך הכתוב שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי נחושת אחרי בישול חטאת למ"ד נ"ט לפגם מותר, ואמאי הלא מותר לבשל בו לכתחילה אחר עמוד השחר יע"ש ברא"ש שביאר היטב הקושי' ונראה לתרץ ג"כ דברי רש"י חולין (דף צ"ח) שפירש דרבא ל"ל טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן וה"נ שמעינן לר"י והא דילפי לי' בפסחים מנזיר למשרת ליתן טע"כ ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא דה"ל נזיר וגיעולי נכרי ב' כתובין הבאין כאחד א"נ גיעולי נכרי חידוש הוא ומשרת להמ"ל ותמהו התוס' שם ובחדושי הרשב"א שהרי למאן דמוקי משרת לטכ"ע ס"ל דגעולי נכרי חידוש הוא ולא הוי שני כתובים ולמאן דמוקי משרת להמ"ל יליף מגעולי מדין ומנ"ל לאמוראי למיפלג על רבנן ור"ע דתרוייהו סברו טע"כ מדאורייתא ונראה לתרץ ולהביא ראי' לשיטת רש"י דקיי"ל דטכ"ע לאו דאורייתא דהנה התוס' בע"ז (דף ס"ז) ד"ה ואידך קדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא ולהכי יליף מינה ר"מ לאסור פגם בעלמא כו' ותימא דבפ' אילו עוברין לא ילפי רבנן מגעולי מדין משום דחידוש הוא והשתא כיון דסברו רבנן דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא א"כ ניליף מני' בעלמא דפגם אסור והיכי קאמר התם החידוש הוא דכל נותן טעלפ"ג בעלמא מותר ותירצו דאי לא כתיב משרת היה אמרינן דגעולי נכרי חידוש הוא אף כשהאיסור בעין הי' לשבח מ"מ כיון דעכשיו פוגמה הי' להיות מותר והי' שפיר חידוש דאסור לא הי' ילפינן מני' בעלמא אבל השתא דכתיב משרת לטכ"ע אמרינן שפיר דגיעולי מדין לא הוי חדוש כיון דידעינן דטכ"ע ממשרת א"כ גם בגעולי מדין אף דהוא רק טעם נמי אסור ורק משום דהוי לפגם שפיר ילפינן מני' דפגם אסור היכא דהי' בעין הי' לשבח ולא הוי כלל חידוש. וזה כוונת הש"ס בפסחים (דף מ"ד ע"א) דמשני על פירכת הש"ס ורבנן כיון דילפי ממשרת לטכ"ע אמאי איצטרך משרת נלף מגעולי ומתרץ הש"ס דאי לאו משרת הי' געולי חידוש אבל השתא לא הוי געולי חידוש וילפינן מני'. והנה שם זה הכלל כל שאין בהנאתו בנ"ט מותר אמר ר"י אמר שמואל הכי הלכתא הנטלפ"ג מותר, והשתא קשה אי קיי"ל טע"כ דאורייתא כרבנן דילפינן ממשרת אמאי מותר נטלפ"ג דהא קיי"ל דנטלפ"ג מותר אפילו אם הי' בעין הי' לשבח אע"כ דקיי"ל דנטלפ"ג מותר ורק בגעולי אסור והוי חידוש ולא ילפינן מיני' בעלמא גם לענין טע"כ ולהכי פירש רש"י דסבר דטכ"ע לאו דאורייתא והנה בקדשים לכ"ע טע"כ דאורייתא דילפינן אשר יגע בבשרה יקדש וביאר הרמב"ן דתרתי שמעינן מיקדש היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר ע"ש והנה כתוב בתורה מריקה ושטיפה בקדשים וקיי"ל דקדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא א"כ ילפינן מיני' לאסור נטלפ"ג בקדשים היכא דאם הי' האיסור בעין הי' לשבח כמ"ש התוס' הנ"ל אי ילפינן ממשרת לטכ"ע ילפינן מגעולי דנטלפ"ג אסור וכן בקדשים כיון דידעינן דטכ"ע אסור מהקרא דיקדש ילפינן ממריקה ושטיפה דנטלפ"ג אסור. ובזה מיושב מה דקשה אמאי הוצרך לילף טע"כ בקדשים מהקרא דיקדש נילף מן מריקה ושטיפה דצריך להיות בקדשים ומוכח דטכ"ע וכבר הרגיש בזה מהר"ם ברבי ז"ל, ולהנ"ל נכון דאי לאו דהי' ילפינן מיקדש טכ"ע, לא הי' ילפינן מן מריקה ושטיפה דהי' אמרינן דהוא חידוש דקדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ולא הי' ילפינן מני' בעלמא היכא דנטלפ"ג בתערובות דמותר, אבל השתא דכתיב יקדש לענין טע"כ אמרינן דלא הוי חידוש הא דהוצרך התורה מריקה ושטיפה כיון דאם הי' האיסור בעין הי' לשבח וכמ"ש התוס' בע"ז הנ"ל לענין חולין כן אמרינן לענין קדשים וכנ"ל, ומיושב היטב קושי' הנ"ל דהוצרך התורה מריקה ושטיפה כיון דנטלפ"ג אסור בקדשים היכא דהי' בעין הי' לשבח וכנ"ל וא"ש בעזה"י ונכון:
הן הצגתי קצת חידושים ממסכת זבחים (דף צ"ו) מה ששייך לסימן זה: בגמ' זבחים (דף צ"ו) בתוס' ד"ה ואם טש כו' ועוד דגבי שפוד והאסכלא מייתי בסוף ע"ז ההוא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו מיהו ע"כ אין זה ראי' דלענין חטאת אין שייך לומר כן דבסוף ע"ז שרי לבשל חטאת והדר שלמים והרי ממעט באכילתן דמיתסרי לזרים ולנשים ועבדים וכו' ונראה לתרץ קושיות התוס' מהא דממעט באכילתן דהנה אא"ז ז"ל בחו"ד (סימן צ"ג) כתב ועוד אפשר דאין גיעולי כלים אסור בקדשים משום טע"כ אף דיש קרא לטכ"ע הבא מן הממש מקרא דאשר יגע בבשרה דהא בחולין אף דאיכא קרא דמשרת לטכ"ע לטעם הבא מן הממש איצטרך קרא אחרינא לגעולי נכרי ומגע"נ לא מצינן למילף לגעולי קדשים דהא הרמב"ם ס"ל טע"כ מדרבנן אלמא דס"ל דגע"נ חידוש הוא ולא מצינן למילף ממנה ה"נ לא ילפינן געולי קדשים רק דמ"מ בעינן שבירה ומריקה משום קפידת בליעת נותר כו' עש"ה. והנה בפירוש מבואר בהרמב"ם דגעולי כלים היינו געולי מדין דכתב הרמב"ם בה' מאכלות אסורות (ובפי"ז ה"א) קדירה של חרס שנתבשלו בה בשר נבילה כו' לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום כי לא אסרה התורה אלא קדירה בת יומא בלבד הואיל דעדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדירה ומדברי סופרים לא:
בשל בה לעולם עכ"ל, הרי שסובר דילפינן מגעולי נכרי גם לכלי של ישראל הבלועה מאיסור וכבר העיר בזה הגהות מהריב"פ זצ"ל, עכ"פ זכינו לדין דהא דאסור געולי כלים בקדשים הוי מגעולי מדין והנה בזבחים (דף צ"ז) יקדש להיות כמוהו וכו' תאכל כחמור שבה אמאי וניתי עשה ולידחי את לא תעשה אמר רבא אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש, ובגעולי כלים ילפינן מגעולי מדין בין אי נימא דהוי לאו דאהדרי' לאיסורא בין אי נימא דהוי עשה היינו לאו הבא מכלל עשה כמ"ש תוס' חולין (דף צ"ט) ותוס' ע"ז (דף ס"ז) והנה עשה דוחה ל"ת וכן דוחה לאו הבא מכלל עשה דלא עדיף מלאו דעשה דקום ועשה דוחה ולא שייך לתרץ תי' רב אשי דיקדש הוי עשה דהא געולי כלים לא ילפינן מיקדש דהקרא דיקדש מיירי בטעם הבא ע"י ממש וכן תירוץ רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש לא שייך דכיון דלא אסור מטעם יקדש להיות כמוהו רק מטעם געולי מדין עשה דמקדש דוחה ל"ת וכמ"ש רש"י בערכין (דף ק) גבי מתן ד' שנתערב במתן אחת דאמר ר"א ינתנו במתן ד' דעשה דזריקת דם דוחה ל"ת דבל תוסיף עיי"ש. מבואר כיון דל"ת דבל תוסיף אינו דוקא בקדשים רק בכל דוכתא דוחה עשה ל"ת וכן נמי געולי כלים דילפינן מגעולי נכרי לא הוי ל"ת שבמקדש ודוחה העשה הל"ת. ומתורץ קושיות התוס' דאינו ממעט כלל באכילת קדשים דיש בה בליעת חטאת מטעם דעדל"ת כקושיות הש"ס. ובע"ז פריך הש"ס שפיר על הא דשפוד ואסכלה דמגעילן דהא בעי ליבון, דכיון דאיכא בליעת נותר לא שייך לומר דיהי' רשאי לבשל לכתחילה בלי ליבון דהא כל מקום שאתה יכול לקיים שניהם אין עדל"ת ויכול ללבן, אבל קושיות התוס' מיושב דאין ממעט באכילת קדשים כיון דבעת שנתבשל לא הי' כלל איסור ורק דיהיה אסור משום דיהיה ממעט אח"כ באכילתן, ז"א דאח"כ יהיה רשאי לאכול מטעם עדל"ת וממילא דאין ממעט באכילתן כנ"ל וא"ש בעזה"י. ובזה מיושב קושיות הבית יוסף על הרשב"א שהוכיח מהא דכל יום נעשה גיעול לחבירו דבהתירא בלע סגי הגעלה במקום ליבון. והקשה הב"י דהי' קשה קושיות התוס' דהי' ממעט באכילה וע"כ צריך לתרץ כדברי תוס' דמין במינו מדאורייתא ברובא בטל ואוקמא אדאורייתא ואינו מוכח דינו של הרשב"א ז"ל ואי לא סבר כתירץ התוס' יקשה קושיות התוס' דהא ממעט באכילה עיי"ש ובנקה"כ, ולהנ"ל ניחא דהרשב"א סובר דלא קשה קושיות התוס' מהא דממעט באכילה משום דעשה דוחה לא תעשה וכנ"ל ומוכיח שפיר דינו והבן:
לדברי אא"ז זצ"ל הנ"ל בחו"ד (ס"ק ב') דאין געולי כלים אסור בקדשים משום טכ"ע אף שיש קרא לטכ"ע הבא מן הממש מקרא דאשר יגע בבשרה דבחולין אף דאיכא קרא דמשרת לטכ"ע מטעם הבא מן הממש איצטריך קרא אחרינא לגעולי נכרי ומגיעולי מדין לא מצינן למילף לגעולי קדשים דהא הרמב"ם ז"ל סובר טכ"ע דרבנן אלמא דס"ל דגע"מ חידוש הוא ולא מצינן למילף ממנו ה"נ לא מצינן למילף גיעולי קדשים רק דמ"מ בעינן שבירה ומריקה משום קפידת בליעת נותר אף אם אינו רוצה לבשל כלל אח"כ משום גזה"כ וכו' עכ"ל, ולפ"ז גם בב"ח אי נימא גע"מ חידוש הוא לא אסור בב"ח רק מטעם הבא מן הממש אבל כשאינו בא מממש לא אסור מהתורה אף בב"ח, אפשר ליישב בזה קושיות התוס' בחולין (דף ק"ח) תוס' ד"ה מבב"ח מ"ט לא גמרינן וא"ת דהכא משמע דנפקא לי' אביי טכ"ע מבב"ח ובפ' א"ע פליגי ר"ע ורבנן למר נפקא לי' טכ"ע ממשרת ולמר מגעולי נכרי ולהנ"ל י"ל דהנה דקדקו המפורשים על הא דקאמר אביי טעמא ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאס"ד מדרבנן מבב"ח מ"ט ל"ג אמאי האריך בלישנא לימא דטעמא ולא ממשו דאורייתא דיליף מבב"ח, ולהנ"ל יש לפרש דאביי לא יליף מגעולי נכרים משום דחידוש הוא רק יליף ממשרת והנה שה הוא טעם הבא מן הממש ולזה רצה אביי להוכיח דאפילו טעם שאינו בא מהממש נמי הוי דאורייתא דע"כ אתא קרא דמשרת להורות דאפילו לא בא מהממש נמי אסור דאל"ה רק דהקרא דהמשרת אתא רק טעם הבא מהממש לזה א"צ קרא דהא יכול למילף מבב"ח וזה דקאמר אביי טעמו ולא ממשו היינו שאינו בא מהממש נמי הוי דאורייתא דיליף ממשרת דאי סלקא דעתך מדרבנן והקרא דמשרת הוא רק בטעם הבא מן הממש לזה לא צריך קרא דמבב"ח מ"ט לא גמרינן אי חידוש הוא אפילו ליכא נ"ט נמי אע"כ דאפילו כשלא בא מהממש נמי אסור מהתורה ודחי רבא דלא יכול למילף מבב"ח דחידוש ורק דרך בישול אסרה תורה ומתורץ קושיות התוס' וא"ש בעזה"י:
ולדברי אא"ז החוות דעת הנ"ל הא דכ' רש"י בחולין (דף צ"ח ע"ב) די"ל דג"מ ומשרת הוי שני כתובין היינו דליכתוב ג"מ ויהי' מוכח אפילו טעם שאינו בא מן הממש ולמה כתיב משרת ולדברי הרב ר' יוסף מאורלייניש הכהן ז"ל דמגעולי מדין לא הוי רק עשה י"ל דלא הוי שני כתובין ע"פ דברי ה"ה ז"ל דהא דאין עונשין מן הדין הוא בליכא שום איסור אבל היכא דהוי איסור עשה אמרינן דלקי מקו"ח עיי"ש א"כ כיון דמגעולי מדין הוי עשה שפיר אי ניליף גם ממשרת יהי' חייב מלקות אף דאין עונשין מן הדין כיון דידעינן עשה מג"מ וא"כ איצטריך תרוייהו ולא הוי שני כתובין ע"ש:
וראיתי בספר ברוך טעם קושי' האיך יכול למילף מג"מ טכ"ע לפי דברי הרשב"א ז"ל שכתב דלסובר דמב"מ לא בטל הוא אפילו אי טכ"ע לאו דאורייתא דלא תלי' בנתינת טעם א"כ למאן דסובר מב"מ לא בטל האיך יוכל למילף מג"מ טכ"ע דלמא צותה התורה ליגעול דדלמא יבשל בה אח"כ מינו ולא תלוי בנ"ט. ונראה לתרץ ע"ד פלפול דהכו"פ בסימן (ק"ג ס"ק ז') הוכיח דגיעולי מדין לא הוי בת יומא לכ"ע בעת שהודיעם דיני הגעלה והא דקאמר בגמ' לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא הוא משום דבישל בה ישראל קודם שהודיעם דיני הגעלה וקיי"ל דבהוחמו מים בתוך מע"ל של בישול איסור מונין משעה שהוחמו המים עיי"ש והטעם שמונין משעת חימום המים הוא כמ"ש התוס' בסוף ע"ז דהמים נעשין נבילה עיי"ש והנה לשיטת רש"י ז"ל ור"ת ז"ל דסברי אי וכ"ע דאורייתא לוקין על חצי זית היתר ואיסור דנהפך ההיתר לאיסור ואיתעבד לי' כולו איסור שפיר אמרינן חנ"נ מדאורייתא וכמ"ש התוס' בחולין (דף ק"ח) גבי בב"ח הואיל דלקי על חצי זית בשר וחצי זית מחלב עיי"ש, אבל אי לא נימא נהפך אז לא אמרינן חנ"נ מדאורייתא רק מדרבנן ומבואר בספר מנחת כהן דאף להסוברים דבטכ"ע נהפך ההיתר לאיסור הוא רק במשא"מ אבל במין במינו כיון דלא יהיב טעמא אז אינו חייב מלקות רק באוכל האיסור לחוד כדי אכילת פרס ולא נהפך ההיתר להיות איסור עיי"ש שהוכיח בראיות ברורות ומיושב היטב דיליף שפיר מג"מ דטכ"ע דאי נימא דטעם לאו כעיקר ורק משום מב"מ והא באמת לא הי' ב"י משום דבשלו בה בנתים וא"כ ממ"נ אי הי' התבשיל אינו מינו אז לא אסור התבשיל ולא נעשה נבילה וממילא כשבישל הישראל אח"כ אפי' מינו שבישל הנכרי נמי יהי' מותר דהוי נטלפ"ג מעת שבישל הנכרי, ואי הי' התבשיל בנתים מין במינו א"כ כיון דמב"מ לא אמרינן נהפך ההיתר וממילא דלא נעשה התבשיל נבילה מדאורייתא וכנ"ל דכל הטעם דנעשה נבילה משום דנהפך וכו' אבל מב"מ דלא נהפך לא נע"נ וא"כ אינו מונין משעה שהוחמו בנתים ורק מעת בישול הראשון וממילא רשאי לבשל בו אח"כ ישראל אפי' מינו וכנ"ל וא"ש בעזה"י:
והנה אחי האברך החריף המופלג השנון מוה' נתן זאב נ"י תירץ בזה קושיות העולם דילמא ציותה תורה להגעיל משום בב"ח דהיינו דהנכרי בשל בשר והישראל בשל חלב או איפכא כן ביאר הקושי' אא"ז ז"ל בהחו"ד (בסימן פ"ז) ולהנ"ל ניחא היטב דבבישל בשר או חלב לחודי' והוחמו בה מים בתוך מע"ל אין מונין משטה שהוחמו דלא נעשה נבילה הואיל דהוי היתר וא"כ הוי אינו ב"י ולמה צריך להגעיל אע"כ משום שאר איסורין ומוכח טכ"ע מגע"מ וא"ש בעזה"י: