אור ברסלב
חידושי מהראך חלק ב יו"ד › סימן נה

חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן

יו"ד · סימן נה

סימן מו

סעיף ב' עצם הקוליות שניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה בין בבהמה בין בעוף והוא דאיעכול ניביה וכו':

והנה גרסינן בחולין (דף נ"ד) א"ר מתנא הא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפא והלכתא איפסיק נמי כשירה עד דמתעכל איתעכולי פירש רש"י ניביה גיד שבראשו שמחובר בחור וקטן הוא מאד מתעכל נרקב, לשון הרמב"ם (פ"י מה' שחיטה) בהמה שנשמט הירך שלה מעיקרו ויוצא מן הכף שלו אם נתעכלו ניביה וכן היתידות שבעצם הכף שיוצאת על עצם הזכר ואוחזת אותו הרי זו טריפה ואם לא נתעכלו מותרת וכן הוא בש"ע (סימן זה):

לפ"ז נראה דבפרושא דניבי' יש לנו שיטות. לרש"י הוא הגיד שבראשו שמחובר בחור ולהרמב"ם הם היתידות וכתב בפר"ח דיש להחמיר כשני שיטות כי הוא ס' דאורייתא ובלבושי שרד בטריפות עצמות כתב (סי' א' ס"ק י"ח) דרוב הפוסקים מפרשים דניבי' הם היתידות ולא ידעתי מנ"ל להל"ש אשר רוב הפוסקים הם כשיטה זו דנהי דהרמב"ם וכן הטור לכאורה סבר כן ועצם הקוליות אפילו לא נחתך אלא ניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף טריפה בבדקו שנפסקו הגידין שמחובר בהן לגוף או נתעכלו א"כ כתב שנפסקו הגידין שמחובר בהן לגוף וזהו היתידות ולא הביא כלל שיטות רש"י וכן הסמ"ג (בה' שחיטה) שמוטת ירך בבהמה טריפה ומסיק הוא שנתעכלו ניביה בבהמה הן כמין גידין שמדקין עצם לעצם במקום חיבור הגוף והירך אבל אם לא נתעכלו כשירה, כתב ג"כ כלשון הטור גידין לשון רבים ולא הביא דעת רש"י כלל א"כ הרמב"ם והמחבר וכן הרמ"א לא הביאו שיטת רש"י כלל וכן הטור והסמ"ג וגם הלבוש כתב בלשון זה וסובר הל"ש שהוא רוב הפוסקים, ובאמת כי רבותא למחשיב גברא רש"י ורבינו ירוחם והמרדכי והראב"ן והאגודה והאו"ה כולם מביאין רק שיטת רש"י לבד ודברי הרי"ף והרא"ש סתומין א"כ מנ"ל דרוב הפוסקים דלא כרש"י ויפה כתב הפרי תואר דאזלינן לשני חומרות:

אך יש לתמוה הרבה אשר המחבר וכן הרמ"א לא יביאו כלל דעת הפוסקים כרש"י וביותר קשה אשר הב"י כתב ניבי' גיד שבראשו מחובר בחור וקטן הוא מאוד נתעכל נרקב, וזאת הוא פירש"י ולא כתב כלל דיש פלוגתא ולא הביא בספרו הארוך כלל דעת שאר פוסקים ולא הרגיש אשר דברי הטור אינו כמו שפירש רש"י, והנה לכאורה היה נראה לומר דבאמת גם לשיטתם דניבי' היינו היתידות שהן הגידין מ"מ לא נתבאר בדבריהם אם נשמט ונתעכל אחד מהניבים אם כשר ובכלל היתידות או הגידין שמחברין ומדבקין עצם לעצם במקום חבורו בגוף גם הגיד הזה הוא אחד מהם וגם לשיטתם הוא טריפה אם נתעכלו או נפסק הגיד ולזה דעת הטור והסמ"ג והרמב"ם להחמיר על שיטת רש"י דלשיטת רש"י אינו טריפה רק כשאותו גיד נתעכל ולדעתם טריפה אם נתעכל אחד מהגידין דהיינו היתידות והן אמת דלהרמב"ם שכתב היתידות שבעצם הכף שיוצאת על עצם הזכר ואוחזות אותו י"ל דכוונתו כמו שפירש רש"י דהיינו הגידין ויוצאת מהאסותא והוא על הראש עצם הבוכנא ובאמת יש שני גידין אחד באמצע ואחד קטן מאוד מן הצד והחלוק בין רש"י לרמב"ם דלשיטת רש"י טריפה בגיד התחוב בראש ולא מן הצד ולהרמב"ם צריך שנים והי' הרמב"ם מיקל אך לפ"ז היה קשה ביותר מדוע לא הביא הב"י והרמ"א שיטת רש"י להחמיר דבגיד אחד התחוב בראשו טריפה):

אך הב"י בעצמו הביא תשובות הרשב"א וכתב דמשמע מהרשב"א בחידושיו דמימרא דר' מתנא דאיתעכל ניביה היינו שנתעפשו ונתעכלו כולן או רובן שהרי הם כנטולין וקשה מאוד דמקודם הביא שיטת רש"י ואח"כ מביא תיכף מה דמשמע בחידושי הרשב"א דצריך להיות רוב הניבין א"כ הרשב"א חולק על רש"י ולא הרגיש ובתשו' הרשב"א (סימן רכ"ו) שאלת עוד אם הירך שנשבר ונטל ממנו קורט מראשו העליון המחובר בשדרה ומראשו התחתון המחובר עם השוק ולא נשמטו ממקום חבורן לא למעלה ולא למטה אבל נתעכל מיעוט ניבי' למעלה מהו, תשובה כבר ידעתם שהעצם שנשבר אם עור ובשר חופין את רובו כשר וזה לפי מה שאמרו העור והבשר חופין אותו אלא שניטלו ממנו קורטין ואם משום שנתעכלו מעט מן הניבין אין בכך כלום שע"י השאר שלא נתעכלו הדרי בריא ומכח ת' הרשב"א הנ"ל כתב הפר"ח דדעתו דלא כדעת רש"י (ובס"ק ו') כתב ראי' דאם נתעכל ניביה אע"פ שלא נשמט טריפה, דאל"כ מה השיב דאי משום דנתעכל מעט מן הניבין אין בכך כלום שע"י השאר שלא נתעכלו הדרי בריא. הרי בהדיא שאע"פ שלא היתה שמוטת הירך אינה כשירה אלא משום שלא נתעכלו רוב הניבין הא אם נתעכלו הרוב הניבין אע"פ שאינה שמוטת הירך טרפה ע"ש ולענ"ד נראה דמתשובות הרשב"א אינו ראי' כלל דהנה עיקר שאלת השואל הי' מטעם שבירות העצם ויש לומר דשם מיירי שנתעכל כל הניבי' דהיינו גידין התחוב באסיתה רק שלא היה נשמט הירך וסובר כדעת המרדכי דנתעכל בלא שמוטה כשר אך השואל הי' מסופק כיון דנשבר העצם ונתעכל הניבין והנה אבר מדולדל אסור מטעם אמ"ה לשיטת הרמב"ם מדאורייתא רק דלא מקלינן ליה וכיון דהיא אמ"ה ע"כ צ"ל דאינו מחובר לבהמה ובשבירות העצם תלוי בעור ובשר חופין דאם אינו חופה הוה מדולדל ובאבר אינו תלוי אם עורו ובשר חופין או לא, רק אם מעורה בגידין אינו אסור רק מדרבנן ואם אינו מעורה בגידין הוה אבר מדולדל, א"כ כיון דהוה מדולדל הוה נשמט ולזה רצה השואל לאסור והשיב הרשב"א דלענין שבירות העצם מהני מה שהעור ובשר חופה ולענין מה שנתעכלו מיעוט הגידין כיון דרוב קיימין הדרא בריא ואין על זה דין מדולדל:

לפ"ז יש לומר דגם השואל מיירי שלא נתעכל הגיד התחוב:

בראש רק בניטל הירך כתב הר"ן דאסור אף דלא נתעכל הניבין כלל כיון דאינו, א"כ לפי דעת השואל דכאן הוה הירך מדולדל ורצה לאסור אף בלא נתעכל, והרשב"א משיב שאינו בכלל מדולדל כי נגד שבירות העצם הוה עור ובשר חופין את רובו ונגד מה שאינו מעורין בגידין כיון דמעורין ברוב הדרא בריא ואין זה בכלל נטל הירך, ולפ"ז דינו של הפר"ח קיימת דאם נתעכל הגידין דהיינו היתידות טריפה וא"צ לומר דסופו לישמט, רק דזה גופו הוה שמוטה כיון דאינו מעורה בגידין, ודע דמ"ש הרב אם איעכול ניבי' ולא נשמט דכשר והפר"ח חולק ואוסר ודעת האחרונים כרמ"א להקל זה דוקא כשלא היה הבהמה צולעת אבל אם היתה צולעת עד שעת שחיטה ואיעכול הניב לשיטת רש"י הוא טריפה גמורה כי הצולעת כאשר הניב נעכל אין לתלות בשום דבר אחר א"כ נשמט הקוליא ממקום חבורו, ואפילו אם היתה צולעת ונתרפא ואחר השחיטה נמצא עיכול הגיד ונראה באסותא שאין כאן שרטוט כלל אין אני אומר היתר ולא כמתירין כשהבהמה צולעת ונתעכל הגיד ח"ו ואל יהיה חלקי עמהם. שוב ראיתי דהפ"מ (ס"ק ו') כתב דנשבר הבוכנה הוא מטעם שמוטה דטריפה ולזה צריך רוב ניבין ע"ש א"כ איך כתב הרמ"א דנתעכל ולא נשמט כשר נהי דלא הוה שמוטה מטעם שבירות העצם יהיה שמוטה מטעם עיכול הניבין דבאבר תלוי בניבין א"ו דרמ"א מיירי דנתעכל הגיד א"כ מוכח דבשמוטה ונתעכל הגיד הרמ"א אוסר:

סעיף ה' ואם נשבר העצם במקום שאינו מטריף אם נחתך אם אין עור ובשר חופין את רובו הבהמה מותרת והאבר אסור מדרבנן וכו':

עיין בש"ך (ס"ק י"א) דאסור להושיטו לבני נח מדרבנן אבל הרשב"א והר"ן כתבו בפ' א"ט גבי נשתברו אגפיה דכיון דלישראל אין בו אלא מצות פרישה בלבד כדאיתא בש"ס, שרי לעכו"ם אפילו לכתחילה ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול עכ"ל הש"ך:

הנה אם נחמיר שלא למכור אבר מדולדל לנכרי לאחר שחיטת הבהמה או העוף עדיין יש לשאול אם נטרף הבהמה והעוף וגם בנשבר הרגל במקום שאינו מיטריף רק האבר אסור אם מותר למכור הבהמה ועוף לאחר שחיטה עם האבר וא"צ לחתוך המוכר את האבר או לא וכן אם מותר למכור הבהמה והעוף בחיים עם האבר המדולדל והנה הל"ש מחמיר:

ולענ"ד נראה להקל דהנה בשו"ת אמונת שמואל (סי' י"ד) כתב הא מילתא לא שמעתי מרבותי ולא חזינא לרבני קשישאי דעבדו הכי גם לא מצינו בשום פוסק שהי' מפקפק לאסור בזה אלא שמקרוב שמעתי בשם גדול אחד שהיה בזמנינו ובימינו שהי' מורה לאסור על כן צריכין אנו לברר ולעמוד על עיקרא דמילתא ומאריך ומסיק כיון דאבר המדולדל אין בו אלא מצות פרישה מדרבנן אינו אסור אלא מדרבנן ומדהשתא נראה ברור דאין אסור להשיטו לבן נח דהתורה לא נתנה אלא לנו ולא לב"נ ואפילו לישראל שרי מדאורייתא אלא מפח לאו דלא תסור צריכין אנו. לשמוע למה שאסרו רז"ל וב"נ לא מצוה על זה כלל ודעת הסמ"ק תמוה בעיני ע"ש והמנחת יעקב מביא בקיצור ומסכים לדבריו ע"ש והנה מה דתמה על הסמ"ק דהא לב"נ לא נאסר, נראה דגם הסמ"ק מודה דלב"נ לא נאסר ולא שייך לפני עור, והא דאסור להושיט לב"נ דהנה אבר פרוש כתב הרשב"א דהגזירה משום אבר מן החי וסובר הסמ"ק כמו דגזרו לאסור באכילה משום אבר מן החי כמו כן אסרו בהושטה דאם יהי' מותר להושיט לו האבר הפרוש יושיטו אבר מן החי והרשב"א והר"ן סברו דלא גזרו רק על אכילה ולא על הושטה דלהושיט אבר מן החי לא נאסר רק משום לפני עור דהוא רק בתרי עברי דנהרא אבל גם הסמ"ק מודה דלא שייך לפני עור באבר הפרוש כי אין בן נח מצוה על אבר הפרוש. והנה בעוף הנשחט למכור האבר בעצמו כיון שאינו רק דבר מועט נכון להחמיר וכן המנהג ובבהמה נראה דהמיקל לא הפסיד דאזלינן לקולא במקום דאיכא ספיקא דפלוגתא דרבוותא בראשונים ובאחרונים כי המנחת יעקב ואמונת שמואל מקילין, ולמכור העוף הנטרף עם האבר נראה פשיטא להקל כיון שאינו מוכר האבר בפני עצמו רק העוף גם הסמ"ק אינו אוסר ולא שייך לומר שימכור האבר מן החי בפני עצמו אך מחיים יש לעיין דהא הנכרי לא ישחט רק הבהמה ומיתה עושה נופל ויהי' עפ"י דין אבר מן החי ועובר על לפני עור:

אך הרמ"א (בסי' קנ"א) כתב דהא דאסור למכור וכו' היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו ויש מחמירין והמנהג להקל כסברא ראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו אך צ"ע אם אבר מן החי מצוי לקנות ובת' אמונת שמואל כתב עוד יש לצדד ולהקל דכיון שאין הגוי עושה איסור מיד ויכול ליתן לשחוט לישראל ולא יהא אמ"ה רק מצות פרישה א"כ אף כשנוחר או מתה אח"כ אין הישראל מכשילו אלא הוא מכשיל את עצמו שלא הניחו לשחוט ומה"ט נ"ל דלא חזינן לרבני קשישי דחיישו לאסור ועוד נראה לצדד ובפרט בבהמה לתלות שהגוי ימכר לגוי אחר ואלפני דלפני לא מקפדינן וראיתי בכנה"ג שכתב דלשיטת הרמב"ם דסובר דאבר מדולדל אסור מדאורייתא פשיטא דיש להחמיר כדעת הסמ"ק שלא למכור לנכרי, ולענ"ד נראה להיפך דאי אבר אסור מדאורייתא אסור לאחר שחיטה מריבוי דבשר בשדה טריפה לא תאכל וזה לא נצטוה הבן נח והסמ"ק דאסר היינו שישראל לא ימכור דגזרו על אכילה אטו גזירות אבר מן החי, אבל לרמב"ם לא גזרו חכמים על ישראל כלום רק דאסור מן התורה משום בשר בשדה טריפה אשר הבן נח אינו מצוה כלל וברשב"א בחולין (דף קכ"ט) הקשה הרמב"ם (ט"ס וצ"ל הרמב"ן) כיון דר"י גופי' אמר לעיל (דף ק"ב) לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טריפה זה בשר מן החי א"כ בשר מן החי מנ"ל דאסור לבני נח דפסוק זה לבני ישראל נאמר ולא לבני נח ותירץ דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע לי' לר"י כשהוא בנפש שאינו עושה חלופין והיינו אבר מן החי כן פירש רש"י ז"ל ואין זה בכלל בשר מן החי, אבל בבן נח דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הנפש עם הבשר בשנפשו בו הילכך אפילו בשר מן החי במשמע, מפורש דמאי דילפינן מן בשר בשדה לא נאסר לבן נח ולא קשה מאי דהניח הר"מ בצ"ע (בפ"ט מה' מלכים ה' י"א) לפי דברי הרמב"ן, כי אזהרה דאבר מן החי שנישנית בסיני דלא תאכל הנפש עם הבשר מפורש שצריך להיות כנפש שאינו עושה חלופין ולבני נח נאסר כיון דנישנית לישראל משום טריפה. ובשר מן החי נאסר לישראל מן בשדה טריפה עיין לעיל סי' ל"ו מה שהבאתי ע"ז שאסור למכור לנכרי משום אבר מן החי:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה