חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן
יו"ד · סימן לו
סעיף ה או אחר שחיטה כשירה עיין בט"ז (ס"ק ה') שהביא בשם הרש"ל ריאה שיש בה תולעים מניחים אותו בשמש אם מחממין ויוצאין לחוץ כשירה ואם לאו טריפה עכ"ל וחידש בית אפרים דין חדש אף אם יצאו ג' תולעים אחר בדיקת החום, הריאה טריפה כיון שהוחזקה בתולעים יש לחוש שמא יש שם יותר ולא יצאו ואסור למכור אפילו לב"נ דתולעים אסורים משום אבר מן החי ועובר משום לפני עור לא תתן מכשול עכ"ל שם:
ולענ"ד ליתא דאיתא בש"ס חולין ס"פ אלו טריפות (דף ס"ז) קיקאני אסורה מאי טעמא מעלמא אתי פירש"י תולעים שבכבד ושבריאה מעלמא אתי שבלעתו הבהמה עם האוכלין ותחילתו שרצו על הארץ א"ד קיקאני שרי מאי טעמא דמיני' קא גדלו אר"א פשיטא דאי מעלמא אתי לישתכחי דרך בית הרעי והלכתא קיקאני אסורא מאי טעמא מינם ניים ועיילו להו באיסיא פירש"י כשהבהמה ישינה נכנסים בחוטמה ומשם לקנה הריאה וכבד הילכך לא משתכחי דרך בית הרעי דרני דבשרא אסורי דכוורי שריין מ"ש מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרני שבבהמה פירש"י דרני תולעים הנמצאים בין עור לבשר. ומשני הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתרא והני דלא קא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימן אבל דגים באסיפה בעלמא משתריין ופירש"י בשחיטה משתריין אלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אמ"ה ושחיטות הבהמה לא מהני לדידהו שהרי יש להם חיות בפני עצמן אע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו מכל הבהמה נפקא לן אבל הכא באיסורייהו קיימי: והנה לאסור מורני שבריאה משום אמ"ה הוא לחשוש דמינייהו קא גבלי ולא אתי מעלמא, דאי מעלמא אתי לא הי' נאסרין לב"נ והנה בש"ס לא הכריע דהמורני שבריאה מיני' קא גבלי אדרבה לפירש"י דקיקאני היינו תולעים שבריאה מסיק הש"ס דאסירי מטעם מינם ניים ועייל להו באיסיא ואינן אסורין משום אמ"ה אך תוס' הקשה על הא דפירש רש"י קיקאני הם התולעים שבכבד ופירשו שהם תולעים שבדגים. וצריך להבין לכאורה מה שפירש"י אע"ג דשליל מותר בשחיטת הבהמה מכל בהמה תאכלו נפקא לן אבל הכא באיסורא קיימו וקשה למה לא נילף מכל אשר בבהמה כו' גם המורנא: ונראה דרש"י פירש לקמן שם (דף ס"ח) בהוציא עובר את ידו ולא החזירה דהמקום החתך אסור דכיון שהוא עומד על שפת העור לא קרינן ביה בבהמה תאכלו ולפ"ז התולעים הגדילים בין עור לבשר סובר רש"י דלא קרינן בי' בבהמה תאכלו כי אינן בתוך הבהמה ולזה באיסורייהו קיימי אבל תולעים שבריאה אף אי מינייהו קא גבלו מותרין מטעם בבהמה תאכלו ואפילו לשיטת ר"ת דמדמה מורני שבריאה לתולעים שבין בשר לעור ליכא משום איסור אמ"ה כי לפי שיטות רש"י דתולעים שבין עור לבשר אסורין משום אמ"ה לענין מה אתא הקרא ואת נבלתם תשקצו לרבות דורני שבבהמה תיפק לך דאסור משום אמ"ה ולזה נראה דדבר שיש לו חיות בפני עצמו אף דיוצא מן החי אזיל ליה איסור אמ"ה במיתתו דדוקא דבר שאין לו חיות בפני עצמו כיון דנאסר משום אמ"ה באיסורי' קיימא אבל דבר שיש בו חיות בפני עצמו כשמת אזיל לי' איסור אמ"ה אף דבא מן החי כמו כל בע"ת ולא אישתמיט בשום פוסק לומר דשחט בהמה ומצא בה דמות יונה דאסור דיהי' אסור משום אמ"ה כיון דיש לו חיות בפני עצמו, דהא בכל דבר פסקינן עובר ירך אמו ולענין טריפות לא פסקינן כן כמ"ש תוס' כיון דיש לו חיות בפ"ע וסוגיות הש"ס דברייתא מרבה מקרא ואת נבלתם תשקצו דורני שבבהמה ודורני שבדגים מותרין מ"ש בשר מדג ומשני כיון דהבשר אסור משום אמ"ה אתי הקרא לאסור אף אם מת דאזיל איסור אמ"ה ואינן שורצין על הארץ שיהיה באיסור משום נבלתן תשקצו אבל דגים כיון דבהתירא קא נבלן לא אוסר רחמנא מטעם שקץ, אבל לא שיהי' אסור משום אמ"ה וכיון דלא נאסר רק מקרא ואת נבלתם תשקצו לא נאסר לבני נח. וראי' לזה דהנה במעדני יו"ט הקשה אמאי מותר התולעים שבדגים דהא אסור לאכול חגב חי וה"ה דג חי משום איסור בל תשקצו ותירץ דאיסור בל תשקצו אינו רק אסורא דרבנן והמנחת יעקב בכלל (מ"ז מ"ח) הביאו וכתב דאין זה מוכרחת כל כך לשיטות הר"ן דאיסור בל תשקצו לא יהי' אלא מדרבנן ומתרץ קושיתו אע"ג דאסור לאכול חגב חי מ"מ מותר לחתוך ממנו אבר ולאכול ואין בו משום איסור אמ"ה ואי אמרינן דדורני שבבשר אסורין משום אמ"ה לא ידענא מה דקשי' להו א"ו דגם הם פירשו דש"ס מחלק בין מורנא דבשרא למורנא דדגים דבשרא גדילים באיסור ובדגים מהיתירא קא גבלו והקשו דגם בדגים נתגדלו באיסור מטעם בל תשקצו ותירצו דלא נתגדל באיסור אבל לא ראינו דמורני יהי' אסור משום אמ"ה רק כיון דנתגדלו מאבר:
מן החי אסרה התורה גם כשאזל איסור אמ"ה במיתתן וגם לא שרצו בארץ מריבוי ואת נבלתם תשקצו ולא נאסר לבני נח:
ועוד נראה דהנה פסקינן באו"ח (סי' רט"ז) דמיסק מותר דבתר השתא אזלינן ובאם נפל חתיכת איסור בדבש ונמחה בתוך הדבש כיון דנעשה דבש מותר והמ"א הקשה מהא דאמרינן בש"ס דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב אלמא לא אזלינן בתר השתא רק בתר מעיקרא ועיין באחרונים מה שישבו עכ"פ פסקינן דלא אזלינן בתר מעיקרא רק בתר השתא והנה בשרץ ליכא איסור אמ"ה כמבואר (בפ"ט מה' מלכים) א"כ כשנעשה הבשר שרץ מותר מטעם אבר מן החי ולא אזלינן בתר מעיקרא רק בתר השתא וקושיות המ"א מחלב נראה דלא הקשה רק לישראל יש לנו רבוים דכל היוצא מן הטמאה דטמא וצריך קרא דחלב מותר אף שבא מן הדם ובכל הדברים אזלינן בתר היוצא אך זה לישראל אבל לבן נח אזלינן בתר השתא א"כ כיון דנשתנה לשרץ ובשרץ אין בן נח מוזהר עליו ואין על שרץ איסור אבר מן החי לא גרע ממיסק דמותר מכ"ש לבן נח ומה שהביא בשם הכנה"ג ביו"ד (סי' ל"ו) ובטור (ס"ק ר"ג) הא דמסקינן הגמרא לאחר שחיטה פרוש היינו דוקא הריאה עצמה ולא התולעים דהתולעים עצמן אסורין משום אבר מן החי כמו שיתבאר (בסי' פ"ד ובסי' פ"ז) הנה לא כתב כלל רק בהגהות על הב"י (סי' פ"ד ס"ק ק"ח) במוח שבראש הבהמה נ"ב בזה אין צריך שיפרשו לאויר העולם משום דמאחר שגדלין באיסור אמ"ה הוה שרץ גמור והילוך הבהמה הוה רוחש דידהו מבואר כדברינו דמאחר שנתגדל באיסור אמ"ה הוה שרץ גמור ולא שיהיה אסור משום אמ"ה ובפ"מ (ס"ק מ"ב) כתב גם משום אמ"ה בין עור לבשר דאין החשש מספיקא דמעלמא אתי משום אמ"ה ונפקא מינה בבן פקועה ואסור ליתן לב"נ דעובר על ל"ת ועיין (כלל מ"ו אות א') עכ"ל שם הוא לענין תולעים שבמוח הדג עיי"ש אבל לפ"מ שם בשם מעדני מלך (בס"ק ב') הובא בדברינו לעיל מבואר דאין התולעים אסורים משום אמ"ה רק כיון דקגבלי באיסור קגבלו ואסור מטעם שרץ ולא משום אבר מן החי כנ"ל וכל מה שנאמרו בהם אמ"ה הוא רהיטא דלישנא, דאבר מן החי צריך גידים ועצמות ואי אמרינן דהאיסור הוא מצד בשר מן החי הי' צריך כזית למלקות ולדברינו כיון דקגבלו באיסור אסור מטעם בנבלתם תשקצו חייב על התולע בעצמו עכ"פ: הכ"מ (בפ"ט מה' מלכים) הניח בצ"ע לר"י דבשר מן החי אסור מבשר בשדה טריפה לא תאכלו והא בני נח לא הזהרו על הטריפה ועיין בלחם משנה שם וברשב"א ס"פ העור והרוטב הביא קושי' זו בשם הרמב"ן ותירץ דבישראל כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע לי' לר"י דכשהוא כעין הנפש שאינו עושה חלופין דהיינו אבר מן החי ואין בכלל זה בשר מן החי אבל בבני נח כתיב אך בשר בנפשי דמו לא תאכלו משמע לא תאכל נפש עם הבשר בשנפשו בו הלכך אפילו בשר מן החי במשמע וכתב שהוא הנכון. עכ"פ התולעים אינן משום אבר מן החי רק משום בשר מן החי כיון שאין בו עצמות וגידין א"כ אמאי לא הביא הטור והמחבר איסור תולעים בין עור לבשר או במוח בהלכות אבר מן החי והביא בה' תולעים א"ו כדברינו דלכך מוקמינן הקרא בנבלתם תשקצו על תולעים שבבהמה כיון דקגבלי באיסורייהו ושל דגים גבלו מהתירא לא אסרה התורה משום שרץ, וב"נ אינו מצווה על שרץ כנלענ"ד: