חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן תרצד
סעיף א' ברמ"א ואינו חייב ליתן את השקל רק מבן כ' כו' עיין במ"א (ס"ק ג) זהו לדעת הרב ברטנורא אבל התוי"ט כתב שהפוסקים חולקים וס"ל דמבן י"ג חייב. ונשים פטורים ובהגמ"נ כתב דנשים וילדים חייבים ולא ידעתי מנ"ל הא ואיתא במס' שקלים פ"א משנה ג' את מי ממשכנין לוים וישראלים אבל לא נשים ועבדים ולא קטנים עיין בירושלמי הא לתבוע תובעין הדא דתימא בשהביא ב' שערות אבל אם לא הביא ב' שערות לא בדא ולמשכן אין ממשכנין אף על פי שהביא שתי שערות. ובהל' ז' על המשנה ד' אע"פ שאמרו אין ממשכנין לנשים ועבדים וקטנים אבל אם שקלו מקבלין מהן כתב עלה בירושלמי הא לתבוע אין תובעין הכא את אמר תובעין והכא את אמר אין תובעין כאן כשהביא שתי שערות כאן כשלא הביא שתי שערות. א"כ שלשה דינים יש קטן שלא הביא ב' שערות אף על פי שהוא בן י"ג אין תובעין אותו וקטן שהביא שתי שערות תובעין אבל אין ממשכנין וכשנעשה בר עשרים דהוא מהעובר על הפקודים ממשכנין וכ"כ ברטנורא. והרמב"ם סובר דכשהביא ב' שערות ממשכנין אותו כתב בקרבן העדה דגורס בירושלמי אם הביא ב' שערות ממשכנין. ואם הגיע לכלל שנים דהיינו כשהגיע לכלל שנים בלא שערות ופסק שפיר בשקלים לפי גרסת הרמב"ם כשהוא בן י"ג שנים בלא שערות דתובעין אותו וכן לענין ממשכנין הוא ככל עונשין שבתורה דצריך ג"כ ב' שערות. אבל הרמב"ם פסק דגם לענין שלא נכתב איש ג"כ צריך ב' שערות. וע"כ לשיטתיה ההלמ"מ כך הי' דכל חיובי התורה הוא בשנים ובשערות וכן פסק הרמב"ם (בה' שביתת עשור) דדוקא קטן שהביא ב' שערות חייב להתענות ביוה"כ מן התורה. לכן פוסק הרמב"ם דאם לא הביא ב' שערות אז ג"כ אין תובעין אותו ורק כשהגיע לשנים ויש לו ב' שערות אז ממשכנין אותו ודוק:
בריך רחמנא דסייען תשלום כל המלאכה מלאכת הקדש להעתיק את הספר חידושי מהרא"ך חלק ראשון על או"ח וה' יזכנו שנוכל להוציא לאור חלק ב' על יורה דעה, וחו"מ:
פלפול לענין דו"ח בעדי קדושין ב' תשובות מה שהשיב אא"ז הרב דגאון המחבר זצלה"ה, אל כבוד הרב הגאון האמיתי בעל חמדת שלמה וצלה"ה, הגם שהתשובוח האלו הלא הם כתובים על ספרו מספד תסרורים אשר הספיד הרב הגאון אא"ז להגאון בעל חמדת שלמה שלה"ה, אך יען כי הספר הנ"ל יקר המציאות כי זה יותר מששים שנה שנדפס, והדברים האלו נפלאים הם מאד לבן אסרט להעתיק בכאן וגם נציג בכאן דבר נחמד מאא"ו הנאון האמיתי רבינו הגדול מו"ה חכם צבי זצלה"ה מה שמצינו בין בהבי יד של אא"ז הרב הגאון המחבר זצלה"ה, וגם תשובה אחת מצאנו בין הכתבים מה שהשיב לו וזמן הרב המחבר הגאון הצדיק מוה' דור דוב מייזליש אבדק"ק לאסק ואגרת אא"ז מה שהשיב לו לא מצאנו ונכרת מתוך תשובתו:
פלפול ודבר הלכה לענין דו"ח בעידי קידושין בזה ישכיל המחבר להחזיק במעוז דעת חותני הגאון הגדול מוה' יעקב מליסא זצ"ל להצדיקו מהשגת המנוח הגאון דקהלתנו אל הארז אשר בלבנון. לפני שמש שמו ינון. הגאון הגדול, מעוז ומגדול סיני ועוקר הרים צולל בים התורה מים אדירים. כקש"ת מוה' שלמה זלמן ליפשיץ ג"י אבד"ק ווארשא למרבה המשרה ולשלום אין קץ:
אחדש"כ אבקשו להשיב לי בענין עידי קדושין אי צריכין דרישה וחקירה אשר כבודו האריך בזה בתשובתו. הנה בגוף הדין אי עידי קדושין צריכין דרישה וחקירה דעת רוב הראשונים דא"צ דרישה וחקירה הרמב"ן בחידושיו סוף יבמות. וה"ה לעידי גירושין וכל דיני גיטין וקדושין אין צריכין דוח"ק וישנו בב"ד הדיוטות משום האי טעמא גופא שלא תנעול דלת וכן כתב הרשב"א בחידושיו. ובתשובה סי' תקס"ו השיב עוד דאין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה בין בגירושין בין בקדושין דקיי"ל כת"ק דר"ט ור"ע בסוף יבמות, וכן דעת רבותינו והגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל, ומורי הרמב"ן ז"ל האריך בדבר. והריב"ש בתשובה רס"ו כתב וגם דרישה וחקירה אין צריך בגיטין וקדושין דהא בדיני ממונות אין צריך דרישה וחקירה וגיטין וקדושין לדיני ממונות דמי דהא ילפינן דבר דבר מממון ואיכא בהו נמי טעמא דשלא תנעול דלת. ומהאי טעמא לא בעי סמוכין. והא דאיפליגו ביבמות אי בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה התם הוא בעידי נשים המעידים שמת בעלה דבהא ליכא משום נעילת דלת דמילתא דלא שכיחא היא שתהי' צריכה לעידי מיתה כו', אבל בגיטין וקדושין לכ"ע לא בעי דרישה וחקירה משום נעילת דלת. וכ"כ הרשב"א. ואף אם נאמר דכי היכי דפליגי בעידי מיתה פליגי נמי בעידי גיטין וקדושין הא קיי"ל כת"ק דאין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה עכ"ל. והנימוקי יוסף פרק אחד ד"מ כתב וכן גט דמכשרינן אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא היא דלא בעינן דרישה וחקירה כיון דשכיחי טובא כהודאות והלואות ויש כח ביד החכמים לעשות דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ובהאי גט אפקעינהו רבנן לקידושין מיני', וכן למקדש בשטר לא בעי שיהי' זמן כתוב בשטר מהאי טעמא וכדאיתא בהדי' פ' ד' אחין עכ"ל. וכמעט לא נמצא בשום פוסק דעידי קדושין צריכים דרישה וחקירה וכן סתם בש"ע אה"ע סי' מ"ב דעידי קדושין א"צ דו"ח. לבד המרדכי הביא בשם ר"י על אחד שהטעה להעיד שקר ע"י שהשביע את העדים בטענות להעיד מה שיאמר להם ואמר להם להעיד שקידש אשה אחת ולבסוף חזר בו אחד מן העדים והשיב ר"י להצריך גט להתיר הלעז ולולי כן לא היתה נזדקקת לכך כי מן הדין יש לפוטרה בלא גט כי עדים שבאים לאוסרה צריכין דו"ח הואיל והיא מכחישתן וכל שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו ועוד דהוי כדין מרומה ובעי דו"ח, וב"י בח"מ סי' כ"ט הביאו. וקשה לסמוך על זה כי רוב הראשונים חולקין וס"ל דעידי קדושין ג"כ א"צ דו"ח ועל האי טעמא לחוד דבמכחישתן הוי דין מרומה ובדין מרומה גם בד"מ צריכין דו"ח נודע סברת הריב"ש דא"צ דו"ח בדיני נפשות ממש אלא שצריך הדיין לחקור כל מה שאפשר לו, אבל לא שאם אמר בחקירות איני יודע שתהי' עדותן בטילה ועם שהש"ך בסי' למ"ד ס"ק ה' חולק על הריב"ש דס"ל דדין מרומה כד"נ דמי קשה להקל נגד דעת הריב"ש באיסור ערוה:
אך צריך לעיין אי להפוסקים דס"ל דעידי נשים א"צ דוח"ק אם היא מוחזקת למקודשת דאורייתא או רק מדרבנן כבודו בתשובתו מביא דעת מו"ח הגאון מהר"י מליסא זצ"ל דאינה בחזקת מקודשת רק מדרבנן, דמדאורייתא עדים צריכין דו"ח, וכבודו הגאון חוכך בזה דכיון דתיקנו חכמים דא"צ דו"ח ומועיל עדותן ועברו על לא תענה ונפסלו לעדות אם אמרו שקר י"ל דמועיל עדותן מדאורייתא. והביא קצת ראיה מהא דפליגי בש"ס אי עידי נשים צריכין דוח"ק או לא וכתב הרמב"ן דהאי פלוגתא קודם שנשנית דמשיאין עפ"י עד אחד אשה או קרוב וכוונת הרמב"ן דכיון דהתירוה חכמים משום דדייקי ומינסבא אפי' אשה או קרוב מה"ת יצטרך לדו"ח. אבל קודם שנישנית הי' צריכה עדים גמורי' ופליגי אי צריכין דו"ח או לא. ואי אמרינן כסברת מו"ח הגאון ז"ל דבלא דו"ח:
לא הוי כלל עדות מדאורייתא מה"ת להקל באיסור א"א לקבל עדות בלא דו"ח ואף דבמיתה י"ל דדייקי ומינסבא אבל בגיטין ג"כ הדין דלא בעי דו"ח ולמימר אפקעינהו רבנן לקידושין הוא דוחק לומר כן כיון שלא הוזכר בש"ס האי טעמא אלא ודאי דנהי מדאורייתא צריכין דו"ח ולא מהני עדותן כלל בלא דו"ח כיון דחכמים תיקנו דא"צ ומהני עדותן לא חשידי למשקרי כלל לעבור על לא תענה מועיל עדותן מדאורייתא, כן הוא. תורף השגת רבינו על מו"ח הגאון ז"ל:
ולענ"ד נראה ברור דלא הוי בחזקת מקודשת רק מדרבנן, דבאמת הא דהרחיק כבודו לומר דהטעם משום דאפקעינהו רבנן לקידושין, הרי הנ"י כתב להדיא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' בהאי גט. וגם רש"י בשבת ד' קל"ה כתב דהא דמשיאין אשה בעד מפי עד הוא מטעם דאפקעינהו, והא דלא הזכיר הש"ס להדיא האי טעמא נראה דכל היכי דאיתא בש"ס אפקעינהו מיירי במקום דליכא גט כלל כמו ב"ב ד' מ"ח או דאיכא גט רק דאנן ידעינן בבירור דאין זה גט כמו בביטלו גיטין ד' ל"ג או בש"מ שנתן גט סתם דאפי' אם עמד אינו חוזר ושרינן לה לעלמא אף דידעינן דלא נתן לה הגט אם יעמוד מהחולי ושם ע"כ דהפקיעו החכמים הקדושין מכל וכל ואינה מקודשת לא מדאורייתא ולא מדרבנן דאי לא היו החכמים מפקיעין הקדושין מכל וכל רק שהיו מפקיעין הקדושין דאורייתא אבל מדרבנן היא אשתו אמאי מותרת להנשא הא לית לה גט כלל כי ידעינן בביטל דאין זה גט כלל וע"כ דהפקיעו הקידושין מכל וכל והקשה הש"ס תינח בקידש בכספא קידש בביאה מאי איכא למימר שוי' רבנן לבעילתו בעילת זנות והוי רבותא, אבל מה:
שמתירין אותה בעד מפי עד שאומר מת בעלה או בגט שאין בו זמן אין אנו צריכין לומר דהפקיעו רבנן לקידושין מיניה מכל וכל רק שהפקיעו קידושין שלא תהי' מקודשת מדאורייתא אבל תיקנו שתהא מקודשת דרבנן וכיון שאינה מקודשת רק מדרבנן יש כח בידם לומר להאמין עד מפי עד ולהאמין עדים החתומים על הגט אף שאין בו זמן ואם קידשה בביאה אין בב"ז כי הואיל שתהא מקודשת לו מדרבנן, ולזה לא הזכיר הש"ס כלל טעמא דאפקעינהו כי אין רבותא בזה שיפקיעו קידושין דאורייתא (כאשר מבואר בש"ס בהא דאפקעינהו שוי' לבב"ז ע"כ שעקרו הקידושין לגמרי למפרע ולא מכאן ולהבא, נראה ראיה ברורה להא דפסק הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות דקדושת הגוף לא פקעי בכדי דהנה בנדרים ד' כ"ט א"ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקת בלא גט א"ל רבא מי קמדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת הגוף לא פקעו בכדי ואסיק הש"ס בקושי' דמוכח בברייתא דבין קדושת הגוף בין קדושת רמים פקעי בכדי וכתב הר"ן ומ"מ בהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי מודה דלא נפקת בלא גט משום דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי כדמוכח בפרק השולח הלכך גבי הקדש דכיון דחייל עלי' הקדש דמים שאינו עולמית בדין הוא נמי דתיחול קדושת הגוף לזמן ידוע. אבל באשה כיון דאי לא הוי אשתו לעולם לא קני בה קנין הגוף וקנין דמים באשה לא אשכחינן. וכן הוא בירושלמי הרי זו עולה ל' יום כל ל' יום עולה ולאחר ל' יום יוצאת לחולין מאליה, הרי את מקודשת לשלשים יום הרי זו מקודשת מה בין הקדש ומה בין אשה מצינו הקדש בשדה מקנה דיוצאת בלא פדיון עיי"ש. א"כ אי אמרינן דהלכתא דקדושת הגוף פקעי בכדי רק בקידושין מחמת שאי אפשר לקנות אותה לזמן וכיון דנתרצית לזמן תו לא פקעי יכול לקדשה שתהא מקודשת עד אותו זמן שיתן לה גט אף אם יבטל אח"כ או שיהא אונס לקיים התנאי דקדושת הגוף פקעי בכדי ולא שייך לומר דזה הוי קנין לזמן, ודוקא אם קידשה לשלשים יום ולאחר שלשים יום תהיה פנויה אין לו בה רק קנין זמן אבל אם קידשה לעולם רק שכשיהי' לה גט אף אם יבטל אח"כ תהיה פנויה יש לו בה קנין עולם עד נתינת הגט א"כ כיון שהוא יכול להתנות כן וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הוי כאילו התנה כן ולמה להם להפקיע הקידושין למפרע. בשלמא אי אמרינן דקדושת הגוף לא פקעי בכדי ניחא כיון דהגט בטל ואינו גט מן התורה הקדושין שבה להיכן הלכה ולזה שפיר דחי הרמב"ם הסוגי' דנדרים ופסק דקדושת הגוף לא פקעי בכדי ולא קשה קושיית הכ"מ והלח"מ שם):
ועוד יש לומר אף דסברת כבודו נכונה דכיון דתיקנו חכמים בעידי נשים א"צ דו"ח ועוברים על לא תענה ובעדותן ור הדבר בודאי דלא חשדינן להו למשקרי ומועיל דאורייתא ינו צריך לטעם אפקעינהו ניחא לענין זה אשר אנו יודעים בבירור שאומרים אמת מ"מ עדים לא הוי כי כך גזרה התורה דעדים בלא דו"ח אי אפשר להזים ואינם עדות, רק לענין להתירה אין צריכה עדות כלל כי אין עדים מעידים כל שעה אשר היא עדיין אשת איש רק כיון שהחזיקה בא"א הבא עליה בחנק. ומצינו באשה שאמרה לבעלה גירשתני דנאמנת להנשא לאחרים מטעם חזקה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ואף דאין כאן עדים שמעידים על הגירושין רק כיון דמטעם חזקה אנו יודעים דאומרה אמת מותרת א"כ כאשר תיקנו חכמים דא"צ דו"ח לא חשדינן להו למשקרי שיעברו על לא תענה ולא גרע מחזקה שאין אשה מעיזה בפני בעלה ומותרת מטעם חזקה, ואם היו עדים ואומרים שמת בעלה בלא דו"ח והתירוה הב"ד לינשא ואח"ז היו באים עדים שבעלה חי והי' להאחרים דרישה וחקירה שבאותו זמן ראו אותו לא הי' זה בגדר תרי ותרי כי הראשונים לא היו נאמנים מטעם עדים ואחרונים נאמנים מטעם עדות ונגד עדות לא מהני שום חזקה ועפ"י שנים עדים יקום דבר והבא עליה היה נהרג. אבל לענין לאוסרה ולהוציאה מחזקתה אין בידינו להפקיעה בל עדים גמורים כי לא מצינו דמהני שום חזקה או רוב במקום שהיא טוענת ברי ויש לה חזקות טובא חזקת פנויה חזקת כשרות חזקת צדיקות שאינה ברצונה להיות באיסור א"א כל ימי חייה. ועוד דהיא נאמנת כמו שנאמנת לענין נדה מוספרה לה ובטבל ובניקור אף במקום דאיתחזק איסורא כיון שהי' בידה לתקן פעם אחד אף שעכשיו אין בידה, מכש"כ כאן דאיתחזק היתירא והי' בידה שלא לקבל לקדושין כלל. (ובזה יש מקום לתרץ מה שהקשה המשנה למלך בפ"ד מהלכות אישות הלכה י"ג על תשובת מהרש"ך עיין שם) ולזה לענין לאוסרה במקום שהיא מכחשת צריכים עדים גמורים ודו"ח. וסברת מו"ח הגאון ז"ל נכונה דאינה בחזקת מקודשת עפ"י עדים בלא דו"ח רק מדרבנן, וכיון דאינה בחזקת מקודשת רק מדרבנן איפשר שיש לסמוך על הש"ך דצריכים דו"ח בדין מרומה כמו בדיני נפשות, בפרט שגם הר"ן בחידושיו בסנהדרין פרק היו בודקין ובפ' אחד ד"מ ס"ל כשיטת הש"ך:
אך מה שעומד לנגדי דהריטב"א בסוף יבמות כתב דלענין להתירה מדבר שבערוה א"צ מדאורייתא דו"ח דדבר דבר מממון לא ילפינן רק דבעי שני עדים בדבר שבערוה דגבי הא כתיב על פי שנים עדים יקום דבר אבל לענין דו"ח לא הוקשו ע"ש שהביא האי סברא בשם הרא"ה והסכים לזה, וכיון דמדאורייתא א"צ דו"ח בודאי דאין חילוק בין דין מרומה או לא דבשלמא אי מדאורייתא צריכה רק דחכמים תיקנו דא"צ דו"ח יש לומר דבדין מרומה לא תיקנו ואוקמוה אדאורייתא וצריך דו"ח כד"נ ממש. אבל אי מדאורייתא א"צ לית לן לחלוקי דבדין מרומה צריך דאטו דין מרומה כתיב בקרא וקשה להקל נגד דעת הרא"ה והריטב"א באיסור חמור כזה. אך מה שנראה אחר העיון דליכא שום חילוק בראשונים נגד דעת הר"י דעידי קדושין במקום דהיא מכחשת צריכים דו"ח לבד דעת הריב"ש. ומקודם חל עלינו לסלק קושית כבודו על שיטת הר"י משטר קידושין דלא תיקנו בו זמן ומהני והיא ראיית הנ"י, וכתב כבודו אשר מתוך קושיא זו מוכרחים אנו לפסוק. כדעת הראשונים דעידי קדושין א"צ דו"ח, וכן עמד בקצה"ח בקושיא זו לשיטת הר"י:
ואנכי בעניי לא מצאתי שום רמז קושיא בזה, דהנה הר"ן בס"פ המגרש כתב דאף לר"א דס"ל עידי מסירה בלחוד כרתי ועידי חתימה לא כרתי מודה דעידי חתימה מהני משום דס"ל דהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר כו' והמסירה כורתת מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהוו להו עידי חתימה כעידי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו. ובידוע שהבעל מסרו לה ונמצא כאלו הן עצמם מעידים על המסירה ע"ש שהאריך. א"כ הא דשטר קדושין כשר בלא זמן היינו שאם קידשה בשטר שאין בו זמן היא מקודשת דעידי' החתומין על השטר מעידין על המסירה שמסר לה המקדש ומקודשת היא בעדים דאטו עידי קדושין או גירושין צריכין לידע הז' חקירות ואם אינם יודעים אין הקדושין קידושין אתמהה כיון שראו שפלוני גירש לפלונית או שקידש לפלונית היא מקודשת גמורה אף אם אינם יודעים מאומה מהז' חקירות ועיין בב"ש סי' מ"ב ס"ק ח' לענין קרוב או פסול ע"ש רק כשבאו להעיד לפני ב"ד שהיו גירושין או קידושין צריכין דו"ח שיעידו באיזה זמן הי' הקדושין או הגירושין. והנה בגיטין כיון דאין מתירין אותה לעלמא בגט בלא זמן ע"כ מוכח דא"צ דו"ח בגירושין להתירה דאנחנו מתירים אותה בגט זה אף שאין העדים אומרים הזמן רק שמעידין שהגט בא לידה לגירושין אבל בקידושין דכשר השטר בלא זמן לענין זה שיהיו הקדושין קדושין לא קשה כלל דאף שאין מעידים על הזמן כיון שהם מעידים שנמסר לה השטר מקודשת ולא הי' קשה רק כיון דאנן מחזקינן לה בשטר כזה למקודשת מוכח דא"צ דו"ח, אך מנ"ל באמת אם:
היא מכחשת דמחזקינן אותה בשטר שאין בו זמן למקודשת לדעת הר"י ובאמת לא מהני לאוסרה עם שטר כזה. והא דהקשה הש"ס יבמות אמאי לא תיקנו זמן בקידושין דהיינו שהי' להחכמים לתקן זמן והיינו באמת אוסרים אותה ולא הי' יכול לחפות על בת אחותו ומתרץ הש"ס כיון דרובא מקדשא בכספא לא תיקנו זמן:
וכאשר סילקנו קושיית כבודו מעל הר"י נראה לענ"ד דכל הפוסקים מודים לשיטת הר"י, דבאמת צריך להבין מ"ש הר"י כי עדים שבאו לאוסרה צריכים דו"ח הואיל והיא מכחשת, ועמד הב"י בח"מ סי' כ"ט כי בדיני נפשות מועיל הודאת בע"ד ולזה נראה דגם הר"י מודה דעידי קדושין אין צריכין דו"ח כמו עידי מיתה ועידי גיטין דאף דאין דבר שבערוה פחות משנים וצריכין עדות בטלו חכמים דו"ח כמו שביטלו בד"מ רק דס"ל לר"י דהא דעקרו חכמים לדו"ח מטעם דבר שבערוה ואם היא מודה לדברי העדים שנתקדשה היא בחזקת מקודשת אף שלא הי' דו"ח ולא מטעם שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא לבד רק מטעם שעדים מעידים ג"כ שנתקדשה ולא תפסה בה עוד קידושין אחרים אפילו להחמיר, ועוד נפ"מ טובא איכא אם היא מקודשת מטעם עדים או מטעם שוי' אנפשה חיתוכא דאיסורא לבד אבל ס"ל לחלק כשהיא מכחשת לבד הדבר שבערוה אנו באין להפסידה שלא יהי' ביכולתה להנשא לעולם לזה לא תיקנו חכמים וזה דאנו באין לאוסרה אעלמא לא גרע מהוצאת ממון דצריך דו"ח מדאורייתא וכקנסות דמיא ולא הי' זה בכלל מה שתיקנו חכמים דעידי נשים אין צריכים דו"ח כי ביטלו הדו"ח מטעם דבר שבערוה אבל לא ביטלו במקום דאנו באים לאוסרה אעלמא כולה ולא גרע מדיני חבלות וקנסות. ולזה יש לומר דגם הריטב"א מודה דנהי דאין צריך דו"ח מדאורייתא בדבר שבערוה אבל כאשר באנו לאוסרה גרע מדיני ממונות דצריך מדאורייתא דו"ח, ולא מצינו חולק רק הריב"ש בתשובה וכאשר כתבנו לעיל בשיטת מוהרש"ך במקום דהיא מכחשת להמקדש בפנינו שייך חזקה דאין אשה מעיזה מועיל נגד העדים בלא דו"ח, גם מהריב"ש אין ראיה דחולק כי הריב"ש מיירי שאמרה שלא בפני המקדש לאחר שנישאת לאחר מכחישה בפני המקדש בזה לא שייך עוד לומר דחזקה אין אשה מעיזה כמבואר באה"ע סי' י"ז דברי הדו"ש ומצפה לתשובתו הרמתה. אלעזר ברז"ו הכהן ז"ל: פלפול ודבר הלכה לענין חמץ ג"כ עם הגאון זצ"ל. לעומת ספרו הנחמד שו"ת חמדת שלמה:
כבודו האריך בתשובתו על דעת הח"מ ויתר אחרונים לסמוך על קנין כסף לאחר הפסח כמו משיכה, וכבודו הקשה להפוסקים דס"ל דתקפו כהן מוציאין אותו מידו וע"כ דכל ספק ממון חשוב כוודאי של בעלים הראשונים אם כן גם החמץ הזה לא יצא כלל מרשות ישראל והוא שלו לגמרי ואפילו לדעת הרמב"ם דאין מוציאים מידו כתב הכסף משנה דקודם שתפס הוא של בעלים לגמרי א"כ בקנין כסף כל זמן שהוא ברשות ישראל הוי שלו לגמרי ועובר על בל יראה:
וכבוד חותני הגאון זצ"ל רצה לומר דהטעם דהוה של בעלים מטעם מחילה או מטעם יאוש בעלים ובחמץ לא נקנה ביאוש כמבואר ב"ק משום דזה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות ולענ"ד הקלושה יש לפקפק על סברא זו דאם הטעם דלכך תקפו כהן מוציאין מידו כיון שנתיאשו הכהנים א"כ בנולד באגם לא זכו הבעלים כי גם יאוש צריך קנין לדעת התוס' ב"ק ד' ס"ט ד"ה כל שקלטו, וגם לפי שיטת הרמב"ם דתקפו כהן אין מוציאים מידו ע"כ דלא זכו הבעלים ביאוש או במחילה וע"כ דקודם התפיסה הוא של בעלים בלאו הני טעמים. א"כ קושית כבודו קמה וגם נצבה כיון שהחמץ הוא ברשות ישראל לא מהני ספיקא קודם התפיסה שלא יהי' ודאי של בעלים:
ונלע"ד דהנה ע"כ הטעם דהוא ודאי של בעלים ולא ספיקא מטעם חזקת ממון וחזקת מ"ק ולשיטת הרמב"ם אם תפס דליכא חזקת ממון לבעלים רק חזקת מ"ק לחודא לא הוי ודאי של בעלים ולשיטת הרא"ש והרמב"ן דלא מהני תפיסה דחזקת מ"ק לחוד מהני. והנה הר"ן בפסחים כתב דאיך אפשר לומר דביטול הוי מטעם הפקר דאטו מן ואמר בנכסי דידיה דליבטל וליהוי כעפרא לא משמע דהוי הפקר וצ"ע בזה דהא הר"ן בעצמו בפ' השולח הביא דעת ראשונים דמתרצו דבגיטין ד' ל"ד מתנה זו מבוטלת תבטל לא אמר כלום. ובכריתות אמרינן דדבריו קיימים, לענין שיוחזר המתנה ליד הנותן לא אמר כלום אבל לענין שיהי' הפקר מועיל מבואר דביטול הוא לשון הפקר וכן הובא בש"ע ח"מ סי' רמ"ה ס"י הרי היא בטילה הרי הוא הפקר] ותו דאמרינן מבטלו בלבו ולענין הפקר ממון לא מהני דדברים שבלב אינן דברים. מכח קושיות האלו כתב הר"ן דמהני בחמץ ביטול משום דנהי דמאי דהוא ברשותא דאינש לא מצי מפקר לי' כהאי גוונא חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו מש"ה דבגילוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' דלהוי זכותא בגוי' סגי אפילו לחמץ ידוע:
ולכאורה צריך להבין לפי סברת הר"ן דגילוי דעת סגי לענין חמץ שאינו רוצה בזכי' גם בתוך זמן האיסור ליהני ביטול בגילוי דעת כמו קודם זמן האיסור, דבשלמא אי הי' צריך להפקיר אינו יכול להפקיר בזמן האיסור דכיון דכל עיקר הקנין של הפקר הוא מטעם נדר כמבואר בהרמב"ם ובש"ע חו"מ סי' רע"ג ובב"י א"ח תל"ד דהפקר הוא כמו נדר שאסור לחזור צ"ל דכמו האומר דבר זה להקדש או לצדקה קנו הקדש וצדקה במוצא שפתים ואינו יכול לחזור כן האומר חפץ זה הפקר לכל העולם אינו יכול לחזור דזכו הרבים בזה החפץ א"כ בחמץ אין שייך לומר דאסור לחזור כיון דכבר זכו הרבים בחמץ כיון דאסור להנות מחמץ דפשיטא דגם בצדקה והקדש אם יקדיש איסורי הנאה לא יועיל מכיון דלא הוי נדר לא נפקע החמץ מרשותו במוצא שפתיו ויכול לחזור אבל לשיטת הר"ן דס"ל דגילוי דעת מהני שהוא אינו רוצה בזכיה גם לאחר זמן איסורא אמאי לא מהני:
לכן נראה דס"ל להר"ן דכשהגיע זמן האיסור נפקע הקנין ממון של החמץ מיד הבעלים לגמרי ונעשה הפקר רק שהתורה אוקמא ברשותיה מחדש לענין איסור שאם לא יבער שיהיה עובר בבל יראה והתורה הטיל' עליה ואוקמי' ברשותי' מחדש ולזה קודם שבא זמן האיסור יכול לומר אי איפשי בקנין החדש אשר התורה מזכה לי שיהיה החמץ שלי ויהי' עלי מצות ביעור וכמו בנותן לחבירו מתנה יכול לומר קודם שבאה המתנה לידו אי איפשי במתנה ואינו זוכה, אבל אם כבר בא זמן האיסור ואוקמי' הכתוב ברשותו א"י להפקיע מה דאוקמי הכתוב ברשותו, כמו שאינו יכול להפקיע נכסים שלו בגילוי דפת כמו כן אינו יכול להפקיע מה דאוקמא הכתוב ברשותו. ולפ"ז נהי דלענין קנין ממון קודם שש לדעת הרא"ש והרמב"ן דתקפו כהן מוציאין הוי החמץ של ישראל מ"מ כשהגיע שש נפקע הקנין ממון והחמץ:
מרשות בעלים לגמרי ונעשה הפקר ואזלא לה חזקת מ"ק רק שהתורה אוקמי מחדש ברשותו שיעבור וכשמכר בקנין כסף קודם שש הוא ספיקא אם אוקמי' ברשותי' או ברשותו של לוקח כי אולי כסף קנין הוי והוא שפיר ספק וצריך לבער רק מספיקא ולא מטעם ודאי ולזה בעבר הפסח מותר:
בסברות האלו יש להבין דהנה הרמב"ם פ"ג מה' חמץ כתב דיאמר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתי הרי הוא בטיל והרי הוא כעפר וכ' בהג"מ שיש לומר ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דביטול מטעם הפקר. וצריך להבין מדוע תפסו הגאונים בלשון ביטול ומחמת זה הקשה הר"ן דביטול לא מהני מדוע לא נקטו הש"ס והגאונים לשון הפקר דמהני לכ"ע ובדברינו ניחא דאינו מחוייב להפקיר רק סמוך לזמן האיסור אף שאין זמן אשר יכול אחר לזכות בו ולא שייך לומר דזכו הרבים מטעם נדר במוצא שפתיו ולא הוי הפקר רק גילוי דעת שאינו רוצה בהחמץ וגילוי דעת בלשון ביטול סגי ולזה תפסו בל' ביטול והג"מ שמצריך לומר ל' הפקר היינו שיפקיר בלילה ויש שעות עוד לזכות בהחמץ ההוא קודם זמן האיסור. ותירצתי בזה דעת הפוסקים דס"ל דלחמץ ידוע לא מהני ביטול מכל קושיות האחרונים:
באותה תשובה מפלפל כבודו עם מו"ח הגאון ז"ל במוכר בהמה שלו וחזר ולקחה אי הוי בכלל לקוח, ונפלאתי דהרי מבואר להדי' בש"ס בכורות ד' נ"ו תני תנא קמי' דרב איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנה לה וחזר ולקח הימנה והא איפסל לי' בלקוח אישתמיטתי' הא דאמר ר"א אר"י לקח עשרה עוברין במעי אמן כולם נכנסים לדיר להתעשר מפורש להדי' בש"ס בנתן וחזר ולקח דנפסל בלקוח. ע"ז השיב לי הרב הגאון ז"ל אשר הוא עצמו הרגיש בקושי' זו וכבר נדפסה במפתחות:
באותה סוגי' קשה לי דאיך משכחת אתנן שנכנס לדיר דאם נתן לה הולד כשנולד פטור מטעם לקות ואם נתן לה העובר קשה דהא מבואר ב"ק ד' ס"ו דב"ה מתירין באתנן שינוייהם וולדותיהם נהי דמהא דמתירין ולדותיהם לא קשה דשם מיירי שנתן לה הפרה באתנן אין דעתה על הולד כמבואר בתוס' ב"ק שם אבל אם נתן העובר לבד דעתה על העובר גם העובר נתפס באיסור אתנן. אך קשה דהא לידה הוי שינוי לדעת התוס' והרא"ש בפ' הגוזל עצים אף לענין הפרה, ודעת הרמב"ן דעכ"פ לענין הולד הוי הלידה שינוי א"כ אם נתן לה העובר ונולד הוי הלידה שינוי ושינוי מותר באתנן. אם אמנם לענין פסק הלכתא דפסקינן דאין הלקוח פטור אא"כ נלקח אחר שנראה להתעשר ואם קונה בתוך ז' ימי הלידה כשיגיע זמנן חייב לעשרן משכרת דנתן לה בתוך ז' ימי הלידה ולא נפטר מטעם לקוח ושינוי לא הוה אבל כפי המבואר בסוגי' דידן כשנתן לה העובר ג"כ הוה אתנן ויאכל במומו לבעלים קשה דהא הלידה הוה שינוי ואין לומר דנתן לה העובר לכשיולד ונעשה בשעת לידה אתנן ולא הוה שינוי ואף להפוסקים דס"ל דאי אפשר להקנות העובר לכשתלד דהוה דשלב"ל כיון דהסוגי' אזלא בכאן אליבא דרב דסובר אדם מקנה דבר שלא ב"ל דזה אינו מתרי טעמי חדא דמה הקשה בש"ס הא איפסל לי' בלקוח ומשני דאישתמיטתי' הא דאמר רב אסי אר"י לקח עשרה עוברין במעי אמן כלן נכנסין לדיר להתעשר תיפוק ליה כיון דלא הקנה לה העובר רק לכשתלד אדם מקנה דבר, שלב"ל מ"מ הא ביד הבעלים לחזור אם כן כשלקח' בחזרה אף בלא ר"א אר"י לא נפסל מטעם לקוח. ועוד אף למ"ד דאדם מקנה דבר שלב"ל אינו זוכה עד שיבוא לעולם והוי כבא עלי' ואח"כ נתן לה דמותר מטעם אתנן גם לענין הקרבה, ונראה דהנה הקצה"ח בסי' שנ"ד הביא ראי' לשיטת הרמב"ם דס"ל דלידה לא הוי שינוי מע"ז ד' מ"ז המשתחוה לקמה חיטין מהו למנחות יש שינוי לנעבד וקמחן מותר או אין שינוי לנעבד אמר מר זוטרא ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהם מותרים מתני עלה ר"א אוסר ולאו אתמר עלה אר"נ אמר רבה בר אבוה מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסור ה"נ כעיברו ולבסוף נרבעו דמי הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחידא באפה הכא מעיקרא חיטא והשתא קמחא פרש"י התם לא אישתני דמעיקרא במעי אמם קרוי' בהמה והשתא קרוי בהמה מבואר דלידה לא הוי שינוי. ולכאורה ראייתו קושי' אלימתא על הראשונים דס"ל דלידה הוה שינוי. ונראה לענ"ד דיש חילוק בין גזל דסגי בשינוי מעשה גמור או בשינוי השם לחוד אבל במנחות וכן באתנן צריך להשתנות הדבר מכל וכל הן במעשה הן בשם וכן מבואר בתמורה ד' ו' לישנא אחרינא מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין אבל נרבעו כשהן חולין הואיל דאישתנו אישתנו ומותרין רבא אר"נ מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין דר"א סובר ביזוי מילתא היא ורבנן סברי הואיל ואישתנו מותרין ע"ש. והנה אנן פסקינן דאם עיברו ולבסוף נרבעו אפילו כשנרבעו כשהן חולין אסור ולא אמרינן הואיל דאישתנו אישתנו אע"ג דבגונב והקדיש קנה דמעיקרא חולין והשתא הקדש ומ"מ לא מהני לענין מזבח שיהיה בזה שינוי וכן באתנן דוקא חיטין שעשאן סולת אבל אם דלענין גזל הוי שינוי וכן מוכח דאל"כ אמאי ולדותיהם אסורים נהי דהלידה לא הוה שינוי דדשא אחיד באפה מ"מ הא כשנעשה איל יהיה שינוי א"ו דלא מהני בכאן שינוי מעשה או שינוי השם לחוד רק בחיטין ועשאן סולת דנשתנו במעשה ובשם מהני אם כן בטלה ונעשה איל לא נשתנה בשמא דאיל בן יומא קרוי איל א"כ נהי דלענין קנין מהני שינוי מעשה ובטלה ונעשה איל קנה בשינוי מעשה אבל לענין הקרבה לא מהני וכן באתנן אסרה תורה אף שמעיקרא היתה הבהמה חולין ועכשיו הקדש, א"כ ל"ק קושית הקצה"ח ונסתר ראייתו דנהי דלידה לא הוי שינוי השם דמעיקרא בהמה והשתא בהמה מ"מ שינוי מעשה הוי ולא גרע מטלה ונעשה איל דלענין גזל הוה קנין ולענין הקרבה לא הוה שינוי. וכן מוכח ברמב"ם דפסק המשתחוה לבהמה צמרה אסור לבגדי כהונה וקשה דנהי דגיזה לא הוי שינוי מ"מ הצביעה הוי שינוי אלא ודאי כיון דלא הוי רק שינוי נתן לה טלה באתנן ונעשה איל פשיטא דפסול להקרבה אף מעשה לחוד לא מהני לענין שינוי בנעבד, ואיפשר לכוין זה בדברי הכסף משנה שם ע"ש בפ"ה מהלכות אסורי מזבח דאל"כ אין מכוון לדבריו, ולפ"ז גם בסוגי' דידן איפשר לאוקמי דנתן לה העובר לאתנן תיכף ומ"מ לא הוה שינוי לענין אתנן כן נראה לי:
פלפול ודבר הלכה לענין אחע"א ג"ז עם המנוח הגאון זצ"ל:
כבודו בחיו"ד סי"א פלפל דלמה הוי יוה"כ כולל נגד שבת דהוה כולל בשני שמות ובאמת הכריח השעה"מ דתוס' לא כתבו דכולל צריך להיות משם א' רק אליבא דר"י אבל לדידן כולל חל אף בפעולות חלוקות דאל"כ איך חל נזיר על כהן במכות ד' כ"ג אלא ע"כ בכולל דהיינו כיון שהנזיר אסור ביין חל על טומאה א"כ חזינן דחל בכולל אפילו משני שמות, והקצה"ח בס' אבני מילואים בתשובותיו העלה דכולל אינו חל בשני שמות דאל"כ קשה מהא דפסקינן ביו"ד סי':
רט"ו סעיף ה' דאם אמר שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו בל יחל דשבועה אבל דנזירות לא. וקשה דהא בנזירות נאסר בשלשה מינין בתגלחת וטומאה ויין וה"ל כולל, א"ו דכולל משני שמות לא ס"ל והא דחל נזיר על כהן דנזיר הוי כולל בטומאה גופי' משום דכהן מותר להטמא לקרובים מש"ה חייל נמי אקרובים והוה כולל משם אחד ולענ"ד קשה לומר דס"ל להמחבר בסי' רט"ו דכולל אינו חל בשני שמות ובפרט שהדין נובע מתשובת הרשב"א והרשב"א בחידושיו לא ס"ל לחלק כחילוק של תוס' בכולל משם אחר לשני שמות. והרמב"ן בחידושיו חולק להדיא על סברת התוס' בזה א"כ קשה קושיית הקצה"ח טובא אמאי אינו חל נזיר על שבועה שלא אשתה יין:
ונלענ"ד דהנה בנזיר אמרינן כשאמר הריני נזיר מן התרצן או מלטמאות למתים הרי זה נזיר ונאסר בכולן וכל דקדוקי נזירות עליו וכן אם אמר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין או שאטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן. והנה לכאורה צריך להבין דבנדרים ד' פ"ב אר"י אמר שמואל נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שהוא מיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה ר"א אר"י מיפר למתענה ואינו מיפר לשאינה מתענה. איתבי' האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומיטמאת למתים ה"ז סופגת ארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה אינה סופגת ארבעים ואי אמרת מיפר למתענה ואין מיפר לשאינה מתענה דלמא מן יין דאית לה צערא הפר לה מן חרצן וזג לא הפר לה דהא לית לה צערא ותספוג את הארבעים אר"י אין נזירות לחצאין. והדר הקשה מטומאה דנימא ג"כ מיין דאית לה צערא הפר לה מן טומאה דלית לה צערא לא הפר לה ומשני הש"ס טומאת מת נמי צערא אית לה דיספוד יספדון לי'. והקשו הראשונים דאמאי לא משני בטומאה נמי אין נזירו' לחצאין ותירצו דדוקא גבי זג וחרצן אי אפשר לנזירות בלא חרצן אבל אפשר לנזירות בלא איסור טומאה כנזירות שמשון וכיון דלא תלי' טומאה בנזירות אפשר נמי דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות ע"ש, היוצא מדבריהם דנזיר בלא יין או חרצן לא משכחת כלל א"כ כשהפר לה על היין אי אפשר עוד שתהיה נזירה אבל הי' אפשר שתהי' אסורה בטומאה לבד כיון שיש נזירות בלא טומאה. א"כ קשה אמאי כשאמר הריני נזיר מן החרצן יהיה נאסר גם בטומאה דהא יש מקום לנזירות בלא טומאה וע"כ צריך לומר כיון דהוא לא אמר רק סתם שיהיה נזיר ואפשר אשר יחול עלי' כל איסורין של נזיר גם לענין טומאה חל עלי' אבל בבעל שאי אפשר לו לחול על היין מחמת שהבעל הפר לה אם כן נגד יין וחרצן הוה נזירות לחצאין ולא לענין טומאה א"כ ניחא קושייתנו. דהנה כולל אמרינן דאף אם לא יחול האיסור על מה שנאסר כבר מ"מ על מה שמותר חל האיסור וכיון שחל על מה שמותר ממילא דחל ג"כ על מה שנאסר אבל אי אינו חל על ההיתר אם לא היה חל על האיסור לא שייך לומר כיון דתל על ההיתר חל נמי על האיסור הא אם לא יחול על האיסור גם על ההיתר לא יחול, לפ"ז בנשבע שלא לשתות יין אין האיסור נזירות יכול לחול על היין כיון שנאסר כבר וכיון דהאיסור נזירות אינו מתפשט על היין ולא חל גם לענין שאר איסורים תגלחת וטומאה דאין נזירות לחצאין ועל היין אין מקום לחול, אבל לענין טומאה נהי שתאמר שאין יכול איסור נזירות לחול על כהן שיהיה אסור לטמאות מטעם נזיר אם כן אי איפשר אשר הנזירות הזה יתפשט על טומאה מ"מ חל על שאר איסורין תגלחת ויין דהא יש נזירות בלא טומאה כסברת הראשונים א"כ אף אם לא יחול איסור נזירות על איסור טומאה מ"מ יהי' אסור ביין, ותגלחת וכיון דנאסר ביין ובתגלחת ממילא נאסר על הטומאה ג"כ מטעם כולל ולפי זה יש ליישב קושיות האחרונים שעמדו בסוגי' מכות ד' כ"ג דיש חורש תלם אחר וחייב משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ובשביעית ויו"ט וכהן ונזיר בבית הטומאה בש"ס שם א"ל ר"ז לר"מ וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא לחרוש בחול בין ביו"ט דמגו דחלה עלי' שבועה בחול חלה עליה נמי ביו"ט מידי דאיתא בשאלה לא קתני, ולא והרי הקדש בבכור והרי נזיר בנזיר שמשון והקשה הש"ס נזיר שמשון בל איטמויי למתים הוא אלא האי תנא איסור כולל לית לי' והקשו האחרונים (א) כיון דהאי תנא איסור כולל לית ליה א"כ איר חל איסור נזיר על איסור כהן לענין טומאה (ב) הקשו הא הרמב"ם בפ"א מה' נזירות הלכה ב' כתב דנזיר שנטמא למתים לוקה שתים אחת משום לא יחל דברו שכולל לכל הנדרים ואחת משום טומאה א"כ איכא תשעה לאוין. (ג) לר"ל דלית לי' כולל באיסור הבא מאליו איך יחול כלל איסור נזיר של טומאה על כהן, ובזה גם התוס' בשבועות ד' כ"ד בד"ה באיסור הבא מאליו שהקשו איך חל איסור הקדש על איסור חלב ותירצו דר"ל לא פליג רק באיסור הבא ע"י עצמו על עצמו אבל הקדש שאסר על כולי עלמא מודה דחל, מ"מ קשה דהא נזיר הוה רק איסור ע"י עצמו על עצמו. ונראה לענ"ד לתרץ ג"כ קושיית התוס' הנ"ל דהנה השעה"מ בפ' י"ב מה' נדרים הביא בשם הרב קול יעקב על מי שהיה לפניו ב' בהמות ואמר הרי אלו לעולות ונמצאת אחת מהן טמאה מי אמרינן כיון דעל אותה בהמה לא חל הנדר אף על האחרת לא חל דהוה לי' נדר שהותר מקצתו דהותר כולו או דילמא דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע"י פתח אמנם אי מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה"ג נתקיים על מה שיוכל להתקיים, דנדר שהותר מקצתו הותר כולו הוא מטעם דצריך להיות ככל היוצא מפי יעשה ובזה כיון דעל השני לא חל שפיר קרינן בי' כל היוצא מפיו יעשה והוכיח שם דהריטב"א סובר דאמרינן הותר מקצתו הותר כולו אף אם לא יכול לחול על אחד תיכף רק רש"י ותוס' ורשב"א חולקים ע"ש, א"כ יש לומר דבהא פליגי ר' יוחנן וריש לקיש דר"י סובר דלא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו רק אם כבר חל הנדר אבל אי לא חל מעיקרא על אחד במה שיכול לחול חל ובמה שאינו יכול לחול אינו חל ור"ל סבר דאמרינן גם בזה הותר מקצתו הותר כולו א"כ בנשבע שלא לאכול תאנים וחלב לר"י אף אם לא יחול על מלב מ"מ על תאנים חל וכיון דחל על תאנים נאסר גם החלב מטעם כולל ור"ל סבר כיון דאינו יכול לחול על חלב גם על תאנים אינו חל א"כ מה תאמר איסור כולל כיון שחל על תאנים חל נמי על חלב נימא דאין איסור תל על איסור וכיון דעל חלב אינו חל גם על התאנים אינו חל ולא נאסר כלל בשבועה זו ולא הוה כולל אבל בהקדש נהי שלא יחול איסור הקדש על חלב לענין אכילה שאם יאכל יהיה חייב מ"מ הבהמה היא הקדש וכיון דחל איסור הקדש על הבהמה א"כ חל שפיר בכולל אף על חלב דהא אף אם לא יחול על החלב תהיה הבהמה אסורה מטעם הקדש וכיון דחל על חתיכות ההיתר מודה דחל בכולל, ובזה גם קושיית האחרונים לא קשה דהריטב"א במכות פירשו הא דתי' הש"ס האי תנא איסור כולל לית לי' היינו באיסור הבא מעצמו עיי"ש, א"כ בכהן שנדר בנזיר נהי דלא חל איסור נזירות על כהן לענין טומאה מ"מ הנזירות לענין תגלחת ויין חל דלא אמרינן בזה אין נזירות לחצאין כאשר כתבנו למעלה, ולא שייך לומר הותר מקצתו הותר כולו ואין חל גם על תגלחת זה הי' ניחא אי היה אומר בפירוש לא אשתה יין ולא איגלח ולא איטמא אבל אם אמר הריני נזיר כוונתו היה במה שהיה יכול לחול אף אי על טומאה אינו חל דאסור מחמת עצמו כיון שהוא כהן חל באמת על תגלחת ויין וכיון שחל על תגלחת ויין מודה ר"ל דחל גם לענין טומאה מטעם כולל ועל קושייתם אמאי לא מנה המשנה תשעה לאוין משום בל יחל נראה דאם אמר הריני נזיר מן התרצן פסקינן דנתפשט הנזירות על הכל וכל דיקדוקי נזירות עלי' גם לענין יין ותגלחת וטומאה, מ"מ נראה לכאורה דבל יחל אינו עובר כיון דהוא נדר בפירוש רק על חרצן ואינו מיחל כלל דבריו מה שמטמא עצמו רק שהתורה: אסרה עלי' ומיחל ציווי של תורה ולא דבורו. אך בכל נזיר כיון שאמר הריני נזיר מסתמא דעתו הי' על כל האיסורים אשר התורה אסרה עלי' יהי' אסור ואף שלא פירוש כוונתו מ"מ חייב דלא גרע מידות הנדרים וכיון דידעינן דרצונו לאסור על עצמו ואמר לשון דמוכיח שרוצה לאסור על עצמו חייב כמבואר בר"ן וברא"ש ובתוס' אבל אם אמר בפירוש שאינו נודר רק ליין נהי שהתורה אסרה עלי' גם טומאה מכל מקום הוא לא נדר על זה ואינו מיחל דבריו א"כ בכהן שנדר בנזיר כיון שאסור ממילא בטומאה יכול להיות אשר כוונתו היתה לאסור עצמו בנזיר מה שמותר עכשיו דהיינו בתגלחת ויין אבל לא לענין טומאה אף שחל גם לענין טומאה כמו שנדר מן החרצן מ"מ לא מוכיח אשר הוא אסר עצמו על הטומאה וכיון דאינו מוכיח לא הוה יד רק שנתפשט ממילא עלי' האיסור טומאה אינו עובר כלל בבל יחל. עוד יש לתרץ קושייתם אמאי חל נזיר על כהן לענין טומאה אי אמרינן דהאי תנא איסור כולל לית לי', דהנה איתא בשבועות ד' י"ד בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהי' למלקות או אינו צריך בפנים גמיר שהיה בחוץ לא גמירי שהיה פרש"י נזיר שנטמא באונס בתוך בית הקבורה כגון שנכנס לביה"ק בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עלי' את מעזיבת גג האוהל ונטמא באויר ביה"ק והתרו בי' צא ולא יצא ומיהו לא שהה כדי השתחויה חייב מלקות או לא, והקשו בתוס' הא אמרינן בנזיר ד' מ"ב נזיר שהיה מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל לא יחלל יצא זה שמחולל ועומד, ופריך מדתנן אל תטמא אל תטמא חייב על בל אחת ואחת ומשני כאן בחבורין כאן שלא בחבורין משמע כל זמן שלא פירש מן המת אינו חייב במה שהושיטו לו מת אחר משום דאינו מוסיף טומאה על טומאה ור"ת פי' דאיירי סמוך לחשיכה דבשלא פירש מוסיף יום אחד ע"י שהי' הא אם אינו מוסיף יום אחד אינו חייב עוד משום טומאה, ולכאורה קשה דבנדרים ובנזיר דף י"ז דבנדר והוא בבית הקברות דאית לי' לר"י דבנזירות חיילא עלי' ולקי אפי' אטומאה דמעיקרא דנזיר בבה"ק (הר"ן במס' נדרים פי' דלקי אאכילת ענבים משמע דעל טומאה לא לקי ובנזיר מוכח להדי' דנלקה גם על טומאה) אמאי לא הקשו התוס' דאיך ילקה על טומאה הא כבר מחולל ועומד הוא, אך באמת לא קשה כלל כיון דנדר בבה"ק וקודם שנדר נהי דטמא הוא מ"מ לא חילל במה שנטמא קדושת נזירות כי אז הי' מותר לו ליטמא דלא הי' נזיר כלל, אך אי אמרינן דצריך שהי' וכבר הוא נזיר אם כן נתחלל תיכף מה מהני מה שמשהה עצמו עוד הא אינו מתחלל עתה שכבר חילל קדושת נזירות לכן שפיר הקשו. ונראה דגם מכהן שנדר בנזיר בביה"ק גם כן ל"ק כלל איך יתחייב מלקות בשביל נזיר הא כבר מחולל ועומד נהי דמחולל מקדושת כהונה מיהו מקדושת נזיר לא נתחלל דמקודם לא היה נזיר כלל, ולפ"ז א"ש אי אמרינן אין איסור חל על איסור בכולל ולא חל הנזירות על טומאה דכהונה א"כ כשטימא עצמו לא חילל קדושת נזיר כי לא היה חל וקדושת כהונה חילל א"כ מה שאינו פורש עצמו מהקבר לא חילל טומאת כהונה דמחול ועומד הוא ונזירות עדיין לא חילל שאז לא היה חל נזירות וממילא משכחת נזירות רווחא וחיילא, ואם אינו יוצא תיכף חייב משום נזירות לדעת הראשונים דלא בעי שיעור כניסה ויציאה ולדעת תוס' בשבועות ד' הנ"ל ד"ה או אין צריך שיעור כניסה ויציאה ע"ש והיא עצה עמוקה ת"ל:
בתוס' באותה סוגי' ובפסחים ד' מ"ז תמהו על פירש"י בפסחים דשור וחמור והן שניהם מוקדשין שור שהוא קדשי מזבח חייב אלאו דלא תעבוד בבכור שורך ועל חמור עובר משום הזיד במעילה שהוא לאו דקדשי ב"ה דמאי משני בגמ' הקדש מיירי בבכור אם כן חמור הו"ל לאקשויי דאיתא בשאלה: ונלע"ד דהנה המהרי"ק שורש נ"ב הקשה אמאי לא חשיב שבועה שלא יחרוש בין בחול בין ביו"ט על דעת רבים דאין לו התרה, ורצה להוכיח מזה דבדיעבד מהני התרה, אך לא כן דעת הפוסקים הובא בש"ך יו"ד סי' רכ"ח דבדיעבד ג"כ לא מהני, וקשה קושית מהרי"ק, אך תירוצו למידין אנו מתורתו של הרשב"א הובא במ"ל פ"ו מה' שבועות הלכה ה' שאם עבר כבר על נדרו מתירין לו אף נדר שנדר על רעת רבים ע"ש. וטעמו של דבר נראה דהנה לדבר מצוה גם נדר שעל דעת רבים מתירין לו כי דעתם של הרבים מסתמא ניחא להו בהתרה אם כן אם כבר עבר הוא מצוה להציל העובר מאיסור ומסתמא ניחא להו בהתרה ול"ק קושיית מהרי"ק דמתניתין מיירי לאחר שעבר ואז איתא בשאלה. אך נראה דסברא זו ניחא בשבועה שאוסר לעצמו החרישה אם עבר דמסתמא ניחא להו בהתרה אבל במקדיש דבר על דעת רבים ועבר ומעל מהיכא תיתי לומר דניחא להו לרבים שיתירו ההקדש ויפסידו להקדש כדי שלא יעבור על איסור מעילה. ובזה היה מקום לתרץ קושית הש"ך בח"מ סי' רנ"ה על הרמב"ן דמוקי הא דאמר ר"ה אדם עושה קנוניא על הקדש דמיירי בעל דעת רבים דאין לו התרה דאם כן להימן במיגו דאי בעי מיתשיל אהקדשו, והקשה הש"ך הא פריעת בע"ח מצוה ולדבר מצוה יש לו התרה, ולפ"ז ניחא דנהי דבדבר מצוה יש לו התרה דמסתמא ניחא להו אבל להפקיע כח הקדש ודאי לא ניחא להו להפסיד בשביל מצות חבירו, אכן בלא"ה מתרץ הש"ך יפה, ולפי"ז קשה מאי הקשה הש"ס והרי הקדש דילמא מיירי בעד"ר דבהקדש אין לו התרה אף אם עבר על נדרו כדמוקי הרמב"ן הא דאמר רב הונא ולפ"ז יש להוכיח כדעת הש"ך שכתב שם דהקדש לא שייך בעד"ר ולא מצינו כן בשום מקום רק בנדרי איסור שאסר על עצמו. אבל בהקדש דאיתסר אכ"ע לא אשכחן דמידי הוא טעמא דנדר עד"ר אין לו התרה רק לדבר מצוה מהני משום דדילמא אין רוצים הרבים בהיתר ובדבר מצוה מסתמא ניחא להו וזה רק בנדרי יחיד אבל בנדרי הקדש כיון דלכ"ע אסור כמו לדידי' היכי דמקדיש רוצה בהיתר כדי שיהנה מסתמא גם רבים רוצים שלא יהא איסור הקדש רביע עלי' ויהיו מותרים בהנאה ולכך יש לו היתר עכ"ל, ולפ"ז אי אפשר לאוקמי בהקדש עד"ר דגם בעד"ר מהני התרה בהקדש אכן נראה דסברת הש"ך ניחא בהקדש שעדיין לא עבר ולא מעל בו שום אדם דאז איסור רכיב עלי' או בהקדש הגוף דאף שהראשון מעל גם השני מועל ואין חבירו יכול ליהנות ממנו אבל בקדשי בדק הבית להדי' אמרינן ב"מ ד' צ"ט המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו ולדעת הראב"ד פ"ז מה' מעילה ה' ד' מבואר להדי' דלא סבירא ליה כדעת הרמב"ן והתוס' דאין מועל אחר מועל רק כשמתכוין להוציא מרשות הקדש אלא גם כשמעל הראשון בהנאה מותר חבירו להשתמש בו לכתחלה ע"ש במל"מ שהאריך, ובזה מיושב קושייתם דאשור הקשה הש"ס שפיר דאי אפשר לאוקמי בעד"ר דבקדשי הגוף כיון שיש מועל אחר מועל מהני שאלה בעד"ר ג"כ כשיטת הש"ך הנ"ל כיון דרכיב איסור אכ"ע ניחא להם בהתרה, אבל חמור דהוה קדשי ב"ה כשזה מעל תו לא רכיב איסור עלי' ולא ניחא להו לרבים להתיר ההקדש משכחת שפיר בעד"ר דלית להו שאלה:
ומה שהקשה הדר גאונו בתשובתו הנ"ל שכ' לחלק דשביתת שבת ויוה"כ דאיסור חל על האדם שלא לעשות מלאכה או שלא לאכול ביוה"כ יש לומר דלא הוה מוסיף, אך השאגת ארי' בעצמו לא ס"ל כן דרוצה לומר דיוה"כ הוה מוסיף על נבילה משום דאסור אף בשלא כדרך אכילתן ודברי הש"א תמוהים בעיני עכ"ל דמר:
כפי הנראה ס"ל לחלק דשאר איסורין לבד האיסור גברי יש ג"כ איסור חפצא ושבת ויוה"כ לא הוה רק איסור גברי, ודבר אמת בפיו כי מצאתי בריטב"א עירובין ד' ל"א ב"ש אומרים אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה שכתב דאין לומר דשאני טבל שאיסור חפצא דהא בסוגיין לא מיחשבינן מיפלגא בהא מילתא כדאמרינן הכא כשם שמערבין לגדול ביוה"כ כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, מוכח:
בפירוש דס"ל דיוה"כ הו"ל איסור גברי ויין בנזיר ולישראל בתרומה הוה איסור חפצא:
אך שקשה לי לפ"ז דהריטב"א במכות שם כתב על הא דהקשה הש"ס וניחשב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט למאן דסוברים דנדרים חלים על האיסורים לקיימן בדין הוא דמצי לאוקמי קונם עלי כלי מחרישה לחרוש ביו"ט וכו' מיהו הא איכא מאן דסבר דאין נדרים חלים על דבר מצוה לקיימן ובהאי סברא לא מצי לאוקמי בנודר, וכבר הארכתי בענין ההוא במס' נדרים בס"ד עכ"ל. וקשה דהא דסבירא להפוסקים דאין הנדר חל על דבר מצוה לקיים דס"ל כל איסורין שבתורה המה איסורי חפצא ג"כ כמבואר בריטב"א עירובין הנ"ל אבל חרישה ביו"ט הו"ל רק איסור גברי ולא איסור חפצא גם הפוסקים הנ"ל מודים דנדרים תלים ועיין בס' אבני מילואים בתשובה י"ד, אך חידוש בעיני דברירא לי' מילתא לכבודו דמחמר אחר בהמתו בשבת הוה כולל או מוסיף והוא נראה היפך דעת המשנה למלך בפ"ה מה' יסודי התורה ודס"ל דאיסור הנאה של בשר בחלב לא הוה איסור מוסיף כיון דלא מלקינן כשנהנה והנה מחמר ג"כ היינו חייב מלקות ולא מיתה לא הוה כלל בגדר מוסיף או כולל:
לפי דעת המ"ל הנ"ל נראה לכאורה לתרץ מה שעמדו התוס' בחולין ד' ק"א דאמאי בחולין קרי הש"ס להקדש איסור כולל וכריתות ד' י"ד קרי להקדש איסור מוסיף:
ובזה ניחא דהנה בהקדש אין איסור מעילה רק בש"פ אבל אם אין שוה פרוטה אף דאיכא כזית אין מעילה וא"כ לא פסיקא לי' לש"ס לומר דהאוכל גיד הנשה של עולה לוקה שתים מטעם דהקדש הוה איסור מוסיף ואם הכזית אינו ש"פ לא שייך לומר דמעיקרא אסור באכילה ואיקדשא ניתוסף בי' איסור הנאה כיון דאותו כזית אין בו ש"פ אין בו חיוב הנאה אף אם אוכל יותר עד ששוה פרוטה יש בו חיוב מעילה מכל מקום מוסיף לא מיקרי דעל מה שהיה חייב באכילה דהיינו בכזית לא ניתוסף בי' איסור הנאה רק דאיסור כולל הוה שפיר. ועיקר הרבותא דאשמעינן התנא בחולין דאיסור נבילה לא חל ואיסור הקדש חל, אבל בכריתות עיקר הרבותא דמשמעינן התנא דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחת ומבואר שם בש"ס בכזית אחד קא מיירי בשני זיתים לא קא מיירי ע"כ דמיירי דהכזית שוה פרוטה והוי שפיר איסור מוסיף דניתוסף על הכזית איסור הנאה. אבל לפי סברת מעכ"ת דסבירא לי' דגם במקום דליכא חיוב רק איסור גרידא גם כן הוי איסור מוסיף נסתר לכאורה תירוצי כי נהי דאין הכזית ש"פ מ"מ אסור בהנאה דחצי שיעור אסור מדאורייתא. אך לפי מה שמפלפל הח"ץ בתשובה סי' פ"ו דכיון דאיסור חצי שיעור ילפינן מכל חלב דוקא באיסור אכילה ילפינן אבל בשאר איסורים אף דשייך חזי לאיצטרופי מ"מ לא נאסר דחזי לאיצטרופי לחוד לא מהני שיהא אסור מדאורייתא. וכן מצאתי בהרשב"א בגיטין ד' י"ב דפחות מש"פ בהקדש אסור מדרבנן והמשנה למלך בפ"ב מה' מעילה הלכה ט"ז ובפ' ו' שם מרמז על הרשב"א הנ"ל דס"ל דחצי שיעור בהקדש אסור רק מדרבנן מתורץ קושיית התוס' שפיר דכיון דליכא איסור דאורייתא בפחות מש"פ לא הוה מוסיף רק כולל הוי שפיר כיון שאם יאכל יותר מכזית עד ששוה פרוטה אסור בהנאה. כנ"ל:
אלעזר ברז"ו כהן ז"ל בשם אא"ז הגאון האמיתי רבינו הגדול בדורו מוה' חכם צבי זצלה"ה:
במס' מגילה (דף יב) ויאמר ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שמוכן לפורעניות, אמר רב כהנא מכאן שהדיוט קופץ בראש כו' ותמי' למה לו להביא הברייתא הלא ממקרא גופא יכול להוכיח דהדיוט קופץ בראש דהא ממוכן שהי' אחרון אחר תחילה דכתיב ויאמר ממוכן ותי' אא"ז הגאון הנ"ל דהנה לכאורה קשה מנין לנו שממוכן אמר תחילה דלמא הששה הראשונים אמרו תחילה ולא נתקבלה עצתם רק דעת ממוכן לבד נתקבלה לכך לא נכתב במגילה דעת ממוכן ומנין לנו שהדיוט קופץ בראש, ונראה לתרץ דהנה רש"י כתב בפ' מטות בקרא דאת אוי כו' חמשת מלכי מדין וכי אינו רואה שחמשת מנה הכתוב למה הוזקק לומר חמשת. אלא ללמדך שהושוו כלם בעצה אחת כו' עכ"ל אם כן גם הכא כיון שמנה שבעה בשמותם קשה ג"כ למה הוזקק לומר אח"כ שבעת שרי פרס ומדי וע"כ צ"ל כפי' רש"י ז"ל שהושוו כלם בעצה אחת. וא"כ ע"כ הכא נמי כל השבעה שרים כלם הושוו בעצה אחת ואעפ"כ כתיב רק עצת ממוכן מכאן מוכח שהדיוט קופץ בראש. לפ"ז ג"כ א"ש דהוצרך להביא הברייתא דממוכן זה המן דמקרא גופא לא מצי להוכיח דנוכל לומר דלא הושוו כלם בעצה אחת והא דהוצרך לומר שבעת כדי שלא נטעה לומר שלא היו רק ששה שרים ומרסנא ממוכן הוא שם אחד רק מרסנא הוא שם העצם וממוכן הוא שם התאר שהוא ממוכן לפורעניות לכך הוצרך לומר שבעת שלא נטעה ולעולם לא הושוו כלם בעצה אחת. וא"כ יש לומר כנ"ל שאמרו כלם עצתם ולא נתקבלה רק עצת ממוכן לבד נתקבלה לכן לא כתיב במגילה רק דעתו וליכא הוכחה דהדיוט קופץ בראש. אבל כיון דתנא בברייתא ממוכן זה המן מוכח שפיר דהא דנקט שבעת מחמת שהושוו כלם בעצה אחת. דאי כדי שלא נטעה דמרסנא היינו ממוכן קשה למה לו למינקט תיבה יתרה בשביל זה הי' לו לכתוב המן בפירוש ואי לאשמעינן שם התאר של המן שהוא מוכן לפורעניות הלא כמה פעמים נכתב המן במגילה והי' לו לכתוב שם את שם התאר שלו ממוכן א"נ מקרא דויאמר ממוכן היינו שומעין התואר שלו ולא הי' צריך למנקט תיבת "שבעת" בשביל זה ומדנקט "שבעת" ע"כ משום דהושוו כלם בעצה אחת ואף על פי כן נכתב דעת ממוכן מוכח מכאן דהדיוט קופץ בראש ודפח"ח ושפתים יושק:
תשובת הרב הגאון הצדיק בו' מוה' דוד דוב מייזליש זצלה"ה אבדק"ק לאסק חתן הרב הגאון המחבר ב"ה א' וישלח שנת תרל"ב לפ"ק לאסק:
החיים והשלום וכ"ט לכבוד חותני ה"ה הרב הגאון הצדיק והחסיד החריף המפורסם תפארת ישראל בש"ת מוה' אלעזר ברז"ו הכהן שליט"א אבדק"ק סאכאטשאוו יע"א:
אחדשה"ת הנה מ"ק קבלתי ותאורנה עיני בפלפולו הנעים. ואמנם מה שכתב כת"ה ראייתו לדעת תוס' פסחים (דף ג' ע"ב) ד"ה מאליה כו' דבח"ל פטור מראייה מה דבגיטין בבא"י אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם דעולי רגלים משכח שכיחי דמוכח דחו"ל לא שכיחי וצ"ל בפ"נ ומוכח דבחו"ל פטור מראייה. ולדעתי יש לדחות כיון דאין לו קרקע א"ח בראייה מפקינן מקרא דבארצך מכאן מוכח ג"כ דבעינן קרקע בא"י ולא בח"ל כמו בביכורים (ב"ב דף פ"א) א"כ יכול להיות דאף מי שדר בח"ל אך יש לו קרקע בא"י חייב בראי' ורק לא משכח שכיחי שידור בח"ל ויהי' לו קרקע. אך אם יקרה כך אז ג"כ חייב בראי' ונדחה ראייתו:
ומצאתי להגאון בעל זית רענן על הילקוט בפ' וילך דאיתא שם דמשה התפלל לפני הי"ת שישים עינו תחת הדלת כו' ואחי' ולא אמות ופי' בעל הז"ר דמשה רצה לישאר בח"ל ואי שיתחייב בראי' לעלות לרגל שלשה פעמים בשנה אז יסתום עינו ויהי' סומא באחת מעיניו ועי"ז יהי' פטור מן הראי' ע"כ מוכח דאי לאו שיהיה סומא הי' חייב בראי' גם בח"ל. אך יש להביא ראי' גם לדעת התוס' דבח"ל פטור מן הראי'. מהא דבהוריות (דף ג') דבהוראה הלך אחר רוב יושבי א"י ואין חכמי ח"ל מן המניין ויליף שם מקרא. ואי נימא דבח"ל ג"כ חייבין בראי' למה לא יהיו מן המנין ג"כ חכמי ח"ל דהלא הם באים גם כן לא"י שלשה פעמים בשנה אע"כ דבאמת פטורין ולכך אינם מן המנין ובאמת מוכרח דפטורין כיון שהשי"ת הבטיח שלא יחמוד איש את ארצך בעלותך כו' כמעשה שהובא במדרש שרצו לגזול מ"א שדה ומלאכים היו שומרים א"כ משמע דהוא יושב במקום שארצו שם דאם הוא דר בח"ל ויש לו קרקע בא"י איך יחמוד איש את ארצו בעלותו לרגל אדרבא כי יעלה לא"י יבא אצל קרקע שלו. א"כ ע"כ מיירי שיושב במקום שיש לו קרקע וכיון דארצך בא למעט קרקע בח"ל ע"כ פטור לגמרי אף מי שיש לו קרקע בא"י דבהאי גונא הכתוב לא מחייב והנה באמת קשה על המ"א אך בעירובין פ"ב (דף כא ע"א) פליגי שם אמוראי אי עושין פסי ביראות בבבל. אך בח"ל אין עושין לכו"ע וקשה דהא לא הותרו פסי ביראות רק לעולי רגלים כדמוכח (דף כ' ע"ב) ובבבל דליכא עולי רגלים איך ס"ד דהותרו פסי ביראות א"כ משמע דבח"ל נמי שכיחי עולי רגלים ומזה ראי' לשיטת בעל זית רענן ז"ל. ואפשר לדחוק ולומר דבגיטין (דף ז') אמרו הרצועה היתה יוצאת מעכו לכזוב. א"כ י"ל דעולי רגלים מא"י הם הולכים דרך ח"ל והו"א דיעשו פסי ביראות ולהכי קאמרי דאין עושין פסין ביראות אך זה דוחק והרמב"ם לא חילק בין יש לו קרקע. וי"ל דתוס' ספוקי מספקי להו. אי בעינן קרקע אי לאו ולכך תירצו שני תירוצים מכח ממ"נ אי נימא דלא בעינן קרקע ראית כת"ה חזקה מגיטין דבח"ל פטור ואי נימא דבעינן קרקע ונדחה ראיית כת"ה כנ"ל ונוכל לומר דבח"ל חייב בראי מ"מ ניחא הא דריב"ב כגון שלא הי' לו קרקע ושני התירוצים הם תירץ אחד מכח ממ"נ. ובאמת יש להביא ראי' דלב' קרקע כשיטת הרמב"ם מהא דחגיגה (דף ה') דפריך והא שמואל מורכב על כתיפו של אביו כו' מאי קושיא הא אין לו קרקע ואין לומר בשזיכו לו קרקע הא אין זכי' לקטן מה"ת כדאיתא בתוס' ר"פ בן סורר ומורה ולא משכחת רק כשירש מאביו ואמו אם כן בשמואל כיון ששניהם היו קיימים ודאי לא הי' לו קרקע ואי דבשביל זכי' מדרבנן הא לא שייך חינוך בדבר דאף לכשיגדל לא מיחייב רק מדרבנן ואף לדעת האמת דקטן יש לו זכי' מה"ת מ"מ מנין לנו שזיכו לשמואל קרקע דפריך מינה אלא ודאי דלב' קרקע ולכאורה י"ל בטעם התוס' דבחו"ל פטור מן הראי' דבחגיגה אמרינן דערל וטמא פטורין ומשמע שם מדברי תוס' אף דערל שלא מתו אחיו מחמת מילה אף דחייב למול את עצמו ובידו הוא אפ"ה פטור הואיל דמחוסר מעשה. א"כ ה"ה טמא אף דבידו לטבול מ"מ י"ל דפטור הואיל דמחוסר מעשה. א"כ כיון דבימי יוסי בן יועזר גזרו על ארץ העממים. אם כן בחו"ל הם כולם טמאין אף דבידן לעלות לא"י ויטהרו מ"מ מחוסרין מעשה הן ופטורין. ולפ"ז ניחא גם כן סוגיא דעירובין הנ"ל דשם קודם תקנת יוסי בן יועזר הוה. והי' מחויבין בראי' גם בח"ל והו"א דעושין פסי ביראות ושפיר אשמעינן שם בגמ' דאין עושין פסי ביראות בח"ל:
הכ"ד חתנו הדו"ש באהבה. דוד דוב מייזליש חופ"ק לאסק:
כדי שלא להוציאה נייר חלק הצגני חדושים מבן הגהמ"ח הר' ר' אברהם הכהן ז"ל:
הרא"ש ב"מ הקשה לדברי האומרים שעד המסייע פטור מן השבועה ממשנה ב"מ (דף ל"ה) השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ישבע השוכר כו' והשואל משלם לשוכר אמאי צריך השוכר לשבע הא יש לו עד המסייע השואל שאומר שמתה כדרכה ומתרץ דלפעמים השואל לא ידע שלא הי' בשעת מיתה והקשה בס' תפארת שמואל דהא אר"י לקמן פעמים ששניהם בחטאת כו' הא התם השואל ידע דהא נשבע על זה:
ונראה ליישב דהנה תוס' קידושין מ"ג ד"ה והשתא דעד הצריך שבועה לאו עדות הוא ושם צריך השואל בשבע שבועת אינו ברשותו ולא הוי עד המסייע והרא"ש שהקשה ממשנה דשם י"ל דאין צריך לשבע דהנה באמת קשה אמאי תקון ר"ה שבועת אינו ברשותו הא אין נשבעין על טענת ספק וצ"ל משום דמורי התירא דמי קא יהיבנא כמו השותפין והארוסין דנשבעין על טענת ספק ולכן במתניתין דשואל משלם להשוכר והמשכיר מפסיד לא שייך מורי התירא ולא נשבע השואל ש"ב ושפיר הקשה הרא"ש דהוי עד המסייע אבל לקמן בדר"י דפסק כר' יוסי דהשוכר משלם להמשכיר ושייך מורי התירא ונשבע ש"ב לא הוי עד המסייע משום עד הצריך שבועה לאו עדות ולא קשה קושית הת"ש ודו"ק:
חידושים מבן הגאון המחבר:
גרסינן בש"ס ר"ה כ"ח אמר רב יהודא אמר רב בשופר של עולה לא יתקע. ואם תקע יצא בשופר של שלמים כו' פירש"י שתלשו מחיים דאי לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן נאמר בעולה לו יהי' ונאמר באשם לו יהי' מה אשם עצמותי' מותרין אף עולה עצמותי' מותרין, והקשה בספר כפות תמרים דהנה בזבחים (דף פ"ו ע"א) אפליגי אמוראי דרבה סבר דעצמות וקרני עולה אם פירשו קודם זריקה מועלין בהם עד שעת זריקה ואחר זריקה שרי לעשות מהם קתא דסכינא ואם לאחר זריקה פירשו מועלין בהם לעולם ור"א סבר פי' לפני זריקה מועלים בהם לעולם ואם לאחר זריקה פי' אין מועלין בהם וא"כ קשה למה שביק רש"י סברת רבה שהלכה כמותו וכן פסק הרמב"ם (פ"ב דמעילה הל' י"ב) ונקט סברת ר"א: ונראה לתרץ דהנה לאחר זריקה בל"ז לא נוכל להעמיד הסוגיא דא"כ גם בשלמים יצא דלית כאן איסור הנאה דקרבן שלמים לאחר זריקה אין מועלין כלל וזה לא הוצרך רש"י לפרש דלא מיירי לאחר זריקה רק כוונת רש"י רק דלא נטעה לומר שתלשו לאחר שחיטה קודם זריקה לזה כתב רש"י דא"כ אמאי קאמר לא יתקע משמע דלכתחילה אין לו שום עצה לתקוע בשופר כזה. הא יכול לזרוק הדם ושפיר יכול לתקוע בו דשרי לעשות ממנו אפי' קתא דסכינא לפי סברת רבה משום הכי מפרש רש"י דתלשו מחיים דלא שייך לדורון ולשחוט מי ימר דרצון הבעלים לשחוט. אבל אחר שחיטה יוכל שפיר לזרוק הדם ולתקוע בשופר וזה כוונת רש"י דתלשו מחיים דאלו לאחר זריקה אין כוונתם דתלשו לאחר זריקה רק אם תלשו קודם זריקה יוכל לתקוע בו אחר זריקה והנה בזבחים על זה הדין מביא ר' יוחנן נאמר לו יהי' בעולה כו'. לכן כתב רש"י ז"ל כאן ג"כ זה הלשון ודו"ק:
הכ"ת הקשה על מה שפירש"י דתלשו מחיים אם כן מעל בשעת תלושה ואם כן מה הקשה רבא אימת מעל לבתר דתקע כו' הא מיד בשעת תלושה מעל ואם כן כי תקע בהתירא תקע דאין מועל אחר מועל. ונלפענ"ד דקושית רבא ממה נפשך אם נאמר דנתלש מאליו ולא מעל אינש מקודם דתקע כי קא תקע באיסורא תקע. ואם מיירי שתלשו אדם מחיים א"כ גם כן לכתחילה מותר לתקוע בו דאין מועל אחר מועל ואמאי אמר ר"י בשופר של עולה לא יתקע כו':
שם הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא והקשה בס' כ"ת ממ"ש לעיל (דף כ"ז) חוטא בל יתנאה וגבי שופר מתנאה נמי בקול תקיעתו וגם הקשה אא"ז הגאון מליסא זצ"ל בספרו נחלת יעקב נהי דמצות לאו ליהנות מ"מ הרי נטלו להשתמש בו לצורכו והו"ל שואל שלא מדעת ומעל מטעם גזילה ונלפענ"ד דהטורי אבן הקשה אמאי לא יצא בשלמים משום דתקע באיסורא דא"ל משום מהב"ע דהתוס' הקשו דל"ל קרא דסוכה גזולה פסולה ת"ל משום מהב"ע ותירצו דמהב"ע אינו אלא מדרבנן וא"כ כיון דיצא מה"ת בע"כ מעל ושפיר יוצא ידי חוב אף מדרבנן וגם הרשב"א תי' על קושית התוס' הנ"ל דמהב"ע לא שייך רק בלולב וקרבן דבא לרצות א"כ בתקיעות אמאי לא יצא. וכתב הטורי אבן דהטעם דלא יצא משום כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. והנה אא"ז בספרו הנ"ל הקשה על דין זה אמאי השוחט בשבת שחיטתו כשרה ונימא אעל"מ ומתרץ דרבא לא קאמר דלא מהני רק אם נימא דלא מהני ותיקן האיסור. אבל אף אם נימא דלא מהני ג"כ לא יתוקן האיסור אז אמרינן דמהני וטעם זה באמת מביא הרשב"א דהטעם דלא יצא בשופר של שלמים משום אי אמרינן דלא יצא אז לא נהנה ולא מעל ויתוקן האיסור אמרינן דלא יצא משום דאי עביד לא מהני ולפ"ז מיושב קושית הכ"ת הא נהנה בקול תקיעתו דהא זה דנהנה בקול לא יתוקן אף דנימא דלא יצא סוף כל סוף הא נהנה בקול תקיעתו. והנאת מצוה מצות לאו ליהנות ניתנו ומיושב קושית הנחלת יעקב דאיסור גזילה לא יתוקן אף אם. נימא דלא יצא מ"מ הוא נטלו להשתמש בו ונעשה גזלן ומש"ה לא אמרינן בזה אי עביד לא מהני ודו"ק:
הלכות פסח:
דעת הרמב"ם דלא מהני ביטול לחמץ ידוע והקשו עליו כל המפורשים מהברייתא דקתני הי' יושב בביהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בביתו מבטלו בלבו ודיו משמע דמהני ביטול לחמץ ידוע:
ונראה דהנה נסביר סברת הרמב"ם דלא מהני ביטול לחמץ ידוע דהנה לכאורה קשה אמאי אינו עובר על ב"י בחמץ של הפקר דהא הר"ן הקשה על דינא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו אינו עובר עליו אמאי הא בידו לפדותו ואמאי לא אמרינן הואיל כדאמרינן גבי חלה ותי' הר"ן דגבי חלה לא מיחסר אלא דיבור בעלמא אבל הכא דמיחסר ממונא לא אמרי' הואיל עיי"ש. ולפ"ז קשה אמאי, לא אמרינן בחמץ של הפקר הואיל ובידו לזכות בהחמץ ויהא עובר בב"י אך לא קשה דהואיל שייך רק היכא דלאיש הזה יש לו זכות יותר מלאחר אבל בחמץ של הפקר הא הואיל זה דבידו לזכות יש זכות לכל אדם ולא שייך הואיל. ולפ"ז סברת הרמב"ם דלא מהני ביטול לחמץ ידוע דבאמת קשה בכל חמץ אמאי מהני ביטול נהי דביטול מטעם הפקר והפקיר החמץ הא מ"מ משום הואיל דבידו לזכות יעבור על בל יראה וא"ל כנ"ל משום דזכות זה יש לכל אדם הא חמץ זה מונח בביתו וצ"ל דלא שייך בחמץ סתם הואיל ובידו לזכות דאינו יודע היכן החמץ מונח דיזכה בו. אבל בחמץ ידוע שפיר כתב הרמב"ם דלא מהני ביטול מטעם הואיל דידע היכן החמץ בידו לזכות ואין כוונת הרמב"ם דלא מהני ביטול כלל דמ"מ לענין עשה דתשביתון מהני הביטול אבל שלא יעבור על ב"י לא מהני ולפ"ז לא קשה מהברייתא שיש לו חמץ בביתו והוא יושב בביהמ"ד מבטלו בלבו דשם לא שייך הואיל דבידו לזכות דהא הוא אינו בביתו ותרי הואיל לא אמרינן הואיל ובידו לילך לביתו וגם לזכות בו זה לא אמרינן והברייתא קמ"ל רק עצה טובה דבנזכר ושיש לו חמץ בביתו ורוצה לקיים מ"ע דתשביתו מבטלו בלבו ולענין המ"ע מהני אף לחמץ ידוע. אבל היכא דהוא בביתו ובידו לזכות בהחמץ שפיר כתב הרמב"ם דלא מהני לענין בל יראה ומיושב בזה כל הקושיות שהקשו המפרשים על הרמב"ם אם נעיין היטב בזה:
סוף הספר