אור ברסלב

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח

סימן י

לרבי אלעזר בן זאב וולף הכהן:

הקדמה:

ויען כי נשאר המקום פנוי לכן נעתיק בכאן חדוש אחד מבן הגאון המחבר זצלה"ה ה"ה הרב הגאון כו' מו"ה אברהם הכהן ז"ל שהי' אחד ממלאי מקום הרב דק"ק ווארשא:

בכתובות (דף ק"ט) אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד כו' ותוס' ד"ה קונמות הקשו א"כ כל אדם יפקיע חובותיו ע"י קונם. ונראה לתרץ דהנה בקידושין (דף סג) אמר אביי ראב"י ורבי ור"מ כולהו סבירי להו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולחשיב נמי ר' עקיבא דתניא קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו. ומתרץ הש"ס האיתמר עלה אמר ר"ה בריה דר"י באומר יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם ותוס' כתבו דהוה מצי לשנוי' דשאני קונמות דקדושת הגוף כדמשני בפרק אע"פ. והנה באמת תמי' מאוד אמאי לא משני הש"ס הך שינויא דקונמות קדושת הגוף נינהו דהא התירוץ דמשני הש"ס לא יספיק דעוד יקשה וליחשבי רבי יוחנן בן נורי. וצריכין אנו להך שינויא דקונמות קדושת הגוף. א"כ לר"ע ג"כ אנו יכולין לתרץ הך שינויא. אך נראה דהנה בקידושין לא יכול הש"ס לתרץ דקונמות קדושת הגוף דשם אזיל אליבא דאביי. ותוס' (בגיטין דף מ') כתבו דרבא לטעמו דאמר מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו של לוה הלכך יכול להפקיע בהקדש וקונמות. אבל לאביי דסבר למפרע הוא גובה אם כן אינו ברשותו של לוה ואינו יכול להפקיע השיעבוד ולית לי' הך דרבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד. א"כ אליבא דאביי לא יכול הש"ס לתרץ שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו. והא לא קשה א"כ ליחשיב נמי רבי יוחנן בן נורי דהתירוץ דיקדשו ידי לעושיהם לא מספיק לדידיה. דהנה בכתובות מתרץ שם רבי אלעא למה לא אלו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תיקדוש דקדשה ומקשו עלה מי דמי התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרשה והקשו תוס' הא הכא ג"כ בידה להפקיע את עצמה דיכולה לומר איני ניזונת ואינו עושה ומתרצו דרצה ליישב גם אליבא דר"ל. אם כן י"ל דאביי סבר כר"ה אמר רב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ומספיק שינויא דיקדשו ידי לעושיהן גם לרבי יוחנן בן נורי. אבל התירוץ דקונמות קדושת הגוף נינהו לא יכול הש"ס לתרץ. אליבא דאביי דהוא לית לי' הך דינא כלל כמ"ש התוס' בגיטין ולפי זה ניחא ג"כ קושיות התוס' בכתובות א"כ כל אדם יכול להפקיע ע"י קונם. דהנה מבואר היכא דחזינן דהלוה מבריח הנכסים כולי עלמא מודו דלמפרע הוא גובה. א"כ אם ירצה לאסור על בעל חובו הנכסים הוה כמו מבריח והיכא דמבריח הנכסין כולי עלמא סברי למפרע הוא גובה והיכא דלמפרע הוא גובה לא אמרינן דמפקיע מידי שיעבוד ולא קשה קושיות התוס' ודו"ק ובגוף הקושיא של התוס' דהוי מצי לשנוי דשאני קונמות נראה דתוס' לשיטתם אזלי דלר' הונא אמר רב דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה לא קשה קושית הש"ס מי דמי התם בידו הכא אין בידה לגרש עצמה דהא גם כאן יכולה להפקיע את עצמה. והנה הרשב"א כתב דדוקא בקרקע סובר אביי למפרע הוא גובה דלא מצי לאברוחי אבל במטלטלין דיכול לאברוחי לא סבר אביי למפרע הוא גובה אם כן גם לענין מעשה ידיה דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה וא"כ הוי כמו מטלטלין דיכולה לאברוחי מודה אביי דמכאן ולהבא הוא גובה מש"ה כתבו תוס' שפיר דהוי מצי לשנוי שאני קונמות דקדושת הגוף דהנה לפי התירוץ דמתרץ הש"ס דבאומרת יקדשו ידי לעושיהן ע"כ צריך לומר דסובר אביי דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה דאל"כ יקשה וליחשוב נמי רבי יוחנן בן נורי. וכיון דיכולה לאפקיע את עצמה מודה אביי דמכאן ולהבא הוא גובה והוה ברשותו של לוה ושפיר על ידי קונם אפקע השיעבוד:

אמנם זה ניחא לשיטת התוס' דהיכא דיכולה לומר אינו ניזונית ואיני עושה לא קשה קושית הש"ס מי דמי. אך לשיטת הר"ן דכתב דגם ר"ה אמר רב מודה דבשבעה מלאכות שהאשה עושה לבעלה אינה יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה א"כ גם לר"ה אמר רב קשה קושית הש"ס מי דמי א"כ בהשינויא דיקדשו ידי לעושיהן לא מתורץ לרבי יוחנן בן נורי א"כ קשה וליחשוב נמי רבי יוחנן בן נורי. וג"כ אינו יכול לתרץ דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו דהא לשיטתו דאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה הוה כמו קרקע דסובר אביי דלמפרע הוא גובה והיכא דלמפרע הוא גובה אינו יכול בקונם להפקיע השיעבוד. ולפי דברי הפלאה גם הרמב"ם סובר כהר"ן דהנה ההפלאה מתרץ קושית הר"ן על הרמב"ם דפסק בפ' וא"ו מהלכות ערכין הל' כ"ח המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר חולין. ואם אמר הבעל וקדשו ידיך לעושיהן הואיל והידים הם משועבדים לו הרי כולו קודש. ותמה עליו הר"ן ז"ל דהא הם דברי ר"ל דיכול לכופה אבל אנן קיי"ל כר"ה אמר רב דיכולה לומר איני נזונת כו' ומתרץ ההפלאה דהרמב"ם ס"ל כדעת הר"ן דבשבעה מלאכות אינה יכולה לומר איני נזונת אם כן ידיה משועבדים וחל על השבעה מלאכות וס"ל כדעת הפוסקים דבמקדיש דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם הכל קדוש. א"כ הכא כיון דחל על הז' מלאכות חל על כל מעשה ידיה ואם כן גם להרמב"ם קשה וליחשוב נמי רבי יוחנן בן נורי. וע"כ צריך לומר דהרמב"ם והר"ן לא סברי כשיטת התוס' בגיטין. אלא סברי דאף לאביי אמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד. וא"כ לריב"ן צריך לתרץ דשאני קונמות דקדושת הגוף. ולפי זה מתורץ גם כן קושית הר"ן על הרמב"ם דפסק בפ' י"ב מהל' נדרים אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שהם משועבדים לו אך מ"מ צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ותמה עליו הר"ן דבנדרה שלא יהנה ממעשה ידי' אמאי יהי' צריך להפר והא דבר שלא בא לעולם הוא. אך לפי דברינו הנ"ל הרמב"ם דייק מש"ס דקידושין דקונמות קדושת הגוף ומפקיע מידי שיעבוד אף לאביי דסבר למפרע הוא גובה ואינו ברשותו מ"מ קונם חל על דבר שאינו ברשותו וא"כ חל נמי על דבר שלא בא לעולם דדבר שאינו ברשותו ודשל"ב חדא נינהו והם שוים. ואחר התי' דקונמות קדושת הגוף נינהו לא צריכין עוד להתי' דיקדשו ידי לעושיהן ודו"ק היטב כי נחמד הוא:

חידושי מהרא"ך או"ח סימן י

הלכות ציצית:

סעיף יוד פטורים עיין מ"ש במ"א (ס"ק י"ג) יש לדקדק במלבושים שלנו שיש להם ב' כנפות סמוך לצואר וב' כנפות סמוך לארץ למה אין מטילין בהם ציצית שהרי אין חוגרין אותם בחגור עכ"ל:

נראה לפרש דאם היו חוגרין הוה כמגיז כמבואר בזבחים (דף י"א) ובבגדי כהונה היו מרושלין עי"ש:

סימן לז

סעיף ג ברמ"א וי"א דהא קטן דוקא שהיה בן י"ג שנים ויום אחד וכן נהגו ואין לשנות:

גרסינן בגמ' ברכות (דף ב') מאימתי קורין שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן תנא היכי קאי דקתני מאימתי ותו מ"ש דתנא ערבית ברישא ליתני שחרית ברישא תנא אקרא קאי דקתני בשכבך ובקומך והכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן פרש"י מהיכא סליק דתנא ביה חובת ק"ש שהתחיל לשאול כאן זמן קריאה אקרא קאי ושם למד חובת קריאה אבע"א יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי מרב ויהי בוקר פרש"י הא דיליף ערבית ברישא יליף מברייתו של עולם אי הכי סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ליתני ערבית ברישא:

הנה בסוגיא זו קשה חדא לישנא דמקשה ותו מ"ש דתנא ערבית ברישא נראה דתלה קושיא זו בקושיא הראשונה תנא היכא קאי דהא אי הוה תנא חובת ק"ש ג"כ היה קשה אמאי תנא ערבית ברישא ועוד מאי משני דיליף מברייתו של עולם דהא בקושיא זו לא משני רק אמאי תנא של ערבית ברישא וצריך שנויא ראשונה אקושיא אהיכא קאי ואין זה סוגית הש"ס לתרץ ולומר אבע"א היכי דצריך גם לתירוץ הראשון וגם קשה דבתירוצא בתרא מקשה אי הכי דהא גם לתירוץ הראשון קשה האי קושיא מ"ש דתנא התם שחרית ברישא עיין בצל"ח: ונראה לענ"ד דהנה הא דהקשה הש"ס ליתני שחרית ברישא פירש תוס' דבתמיד כתיב כבש אחד תעשה בבוקר ופשיטא דסוגיא דמתרץ תנא אקרא קאי מתרץ ג"כ קושיא דתנא ערבית ברישא כיון דכתיב בקרא בשכבך ובקומך זמן שכיבה מקודם. וקשה באמת אמאי בק"ש כתב בקרא זמן שכיבה מקודם ובתמיד כתיב של בוקר תחלה. ולזה נראה דהנה בקדשים מונין שעות דהיינו מעת לעת וכבש שנולד בר"ה לאחר חצות מותר להקריב לתמיד של שחר כי הוא עדיין בן שנתו ופסול לתמיד של בין הערבים ובבן ובת דהיינו הזמן שנעשה בר מצוה אי צריך שעות מעת לעת ואי נעשה גדול אם נולד בר"ה לאחר חצות תיכף בליל ר"ה לאחר צאת הכוכבים יש פלוגתא בין הפוסקים ורש"י ביבמות (דף ל"ד) סובר דתיכף לאחר צאת הכוכבים נעשה גדול וחייב קרבן אם שגג באחת מכל המצות שבתורה וא"צ שעות וכן הסכים הש"ך (בה' עדות סי' ל"ה) ובמ"א (סי' נ"ג) דא"צ שערות:

ולפ"ז יש לומר דקושית הש"ס דתנא אהיכא קאי דקתני מאימתי מהיכא סליק דתנא ביה חובת ק"ש דאי היה תנא חובת ק"ש לא היה קשה אמאי תנא ערבית ברישא דהא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומה נעשה בר חיוב לקרות ק"ש והוא מצוה ראשונה של אדם משל שחרית לכך התחיל מערבית אבל כיון דלא תנא חובת ק"ש כלל אמאי תנא של ערבית ברישא ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וכיון דתנא חיובא דק"ש ניחא דתנא ערבית ברישא כי הוא מצוה ראשונה עליו משל שחרית:

ובזה ניחא דתנא בתמיד של שחר מקודם דבק"ש יש לומר דהנה רש"י פ' בא כתב דהש"י לא דיבר עם משה רה ביום ויש לומר דהש"י דיבר עם משה לצוות לישראל על מצות ק"ש היה לאחר שעבר זמן ק"ש של שחרית וצוה לקרות ק"ש בשכבך שהיא קודמת ראשונה לבקומך אבל בתמיד פסקינן במנחות (דף נ') דאין מחנכין המזבח אלא בתמיד של שחר וכן הוא ברמב"ם (בפרק א' מהלכות תמידין ומוספין ה' י"ב) ואם לא נתחנך המזבח בתמיד של שחר לא נקרב של בין הערבים א"כ צריך לצוות על של בקר תחלה. ולפ"ז מה דמתרץ הש"ס תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך אין הכונה לתרץ הקושיא הלכך תנא ערבית ברישא כיון דהתורה כתבה בשכבך מקודם רק הכונה לתרץ קושיא ראשונה דתנא חובת ק"ש וכיון דתנא חובת ק"ש ממלא ניחא דתנא ערבית ברישא כי הוא מצוה ראשונה על אדם קודם מצות ק"ש של שחרית רק בצאת הכוכבים נעשה בר חיוב. ולפ"ז לדעת הפוסקים דסברי דגם בבן ובת מונין שעות היה קושיא אמאי תנא ערבית ברישא דהא לענין שיהיה בר חיוב אינו תלוי ביציאת הכוכבים רק בשעה שנולד. והמשנה למלך (בפ"ב מה' אישות ה' כ"א) בד"ה שוב ראיתי כתב דפליגי ר' יהודה ור"ש בזה אי בבן ובת צריך שעות כמו בקדשים או לא ולר"י דסובר דבעי שעות לא היה משני אמאי דנקט ערבית ברישא ומשני דיליף מברייתו של עולם דתנא ערבית ברישא ובתמיד דכתיב בוקר אי אפשר להקריב בין הערבים קודם שמקריב בבוקר:

המשנה למלך שם מאריך להקשות דהא בשנים בלא סימנים אינו חייב קרבן וצריך להביא סימנים וקשה מסוגיא דיבמות (דף ל"ד) א"ר עמרם בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לאחיובי אינהו ומשכחת בשני אחים שקידשו שתי אחיות בשעת כניסתן לחופה הוחלפו את של זה לזה שיתחייבו משום אשת איש ומשום אשת אחיו ומשום אחות אשה ומשום נדות באיסור בת אחת דשוינהו שליח ושוי אינהו שליח ופגע שליח בשליח דאל"כ אי אפשר לצמצם ואיך אפשר לצמצם ולומר דבארבעתם באו שתי שערות כאחת דהא אפילו בקדושין לא משכחת בת אחת אלא בדשויא שליח. כבר הקשה הרשב"א קושיא זו והריטב"א מתרץ דמיירי דלא בדקינהו עד לאחר זמן וקיי"ל כרב דאמר בקדושין (דף ע"ט ע"א) אם קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר בההוא יומא דמשלים ששה רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וה"ה בזה אמרינן דסימנים היה למפרע מתחלת כניסת שנת הגדלות וכן כתב הר"ן בת' דחזקה דרבא דנהי דמצוי ג"כ שלא יהיה שערות כשהגיע לכלל שנים מ"מ כיון דבהאי גברא לא אתרע חזקה דרבא אמרינן מדהשתא גדול למפרע נמי גדול כיון דחזקה דרבא מסייע ועדיפא נמי מהרי בוגרת לפנינו כמ"ש הרא"ש בת' (כלל ל"ג) בסופו וכן פסקינן (בסי' ל"ה ה' עדות) דאם יש לו שערות מחזקינן דהיה לו שערות מיום שנעשה י"ג שנים ובנב"י חלק ח"מ הקשה דהא במעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת:

ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה וכתב הרמב"ן פירוש ומת מיד שאם תי אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אח"כ הביא סימנים והיינו דקאמרי קטן היה בשעת מיתה עכ"ל הרמב"ן א"כ סובר הרמב"ן דלא אמרינן מדהשתא גדול הוא גדול משעה שנעשה י"ג שנים לפ"ז תמה על הב"י שסתם בח"מ (סי' ל"ה) כדעת הרא"ש. ובאה"ע (סי' מ"ג) הביא דהרא"ש סובר כיון שהגיע לכלל שנותיו ומשכחינן ביה השתא סימנין מחזקינן ליה בגדול משהגיע לכלל שנותיו וכתב בשם מהר"י בי רב שהר' דוראן ורשב"א חולקים דצריך שיעידו עדים שהיה לה סימנים ואם לא כשפשטה ידה וקבלה קדושין מאחד מקודשת מס' ומרמז לרמב"ן הנ"ל. ועיין בשב שמעתתא לקצה"ח (שמעתתא ה) דהקשה ג"כ בזה והקשה הא דהרשב"א מסוגיא דיבמות בשופעת סתרי למ"ש ביבמות ותירץ בסברא קלישא:

ולענ"ד נראה דהא תוס' בקדושין (דף ע ע"א) בקדשה אביה בבוקר וקדשה עצמה בערב אמרינן מדהשתא בגרה בצפרא ג"כ בגרה דזה דוקא בקדשה שניהם דאין כאן חזקת פנוי' אבל במקום דאיכא חזקת פנויה הוה ספק א"כ יש לומר דשם דייק הרמב"ן מהא דאמר קטן היה בשעת מיתה דמכר ומת א"כ גם אם תפסו הלקוחות הנכסים איכא חזקת מרא קמא ולא אמרינן מדהשתא גדול היה מקודם גדול משא"כ לענין קרבן דליכא חזקה דחזקה דקטן לא הוה חזקה כיון, שעשוי להשתנות כמ"ש. מהרי"ט מכ"ש כשהגיע לכלל שניו דאיכא חזקה דרבא עכ"פ להחמיר דמסתמא הביאה. לפ"ז יש לומר לענין עדות כיון דאין כאן רק חזקה דקטנות דעשויה להשתנות סתם המחבר דמהני ומוציאין ממון עפ"י עדותם כמו בשני כיתי עדים המכחישים זה את זה דזו באין בפני עצמן ומעידין כיון דכל כת יש לה חזקת כשרות לא איכפת לן מה שאנו מוציאין ממון מחזקתו ועיין בשער המשפט ח"מ (סי' ל"ה) מה שמפלפל הנב"י הנ"ל בדברים נכונים:

ולענ"ד נראה לתרץ קושית המשנה למלך וקושית הרשב"א דבחולין (דף כ"ח) אתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב והקשה התוס' דהא אי אפשר לצמצם ותירץ ה"ר שמעון משום כיון דנראה לן דהוה מחצה על מחצה מותר דהא יש לנו שתי צדדים לומר דמותר דאי הוה מחצה על מחצה כשר דהיכי אגמריה רחמנא למשה דמחצה על מחצה כרוב וגם יש לומר דשחט רוב א"כ מותר. ובזה ג"כ ניחא דהביאו סימנים בבת אחת א"כ אם אפשר לצמצם הוה איסור בת אחת ואם אי אפשר לצמצם ואחד הביא מקודם יש לומר דחייב קרבן דלמא הביא אחיו מקודם והוא לאחר כן וכשהביא אח"כ השערות חלה עליו כל האיסורין בבת אחת וחייב ד' קרבנות וכמו כן כשאנו דנין על האחר אמרינן דאפשר לצמצם וחל עליו בבת אחת ואם אי אפשר לצמצם הביא אחיו מקודם שערות והוא אח"כ וכשהביא אח"כ השערות חלין עליו כל האיסורין בבת אחת וכן מבואר בתוס' חולין (דף כ"ח) שכתבו כן בב' עיירות מכיון שנמצא ההרוג אשר לשיטת ר' שמעון גם אי סברינן אי אפשר לצמצם וחייב ב' עגלות דלכל עיר יש שני ספיקות ספק דלמא היא הקרובה אי אפשר דשוין הם ע"ש במהר"ם לובלין והוא כמו נידון דידן ע"ש ולא היה קשה רק כיון דסובר דאין אחע"א לא בכולל ולא במוסיף וצריך הב"ד לדעת אשר שניהם נולדו ביום אחד והנשים שופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לחיובו אינהו מתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי ונתקדשו בבת אחת אי אפשר לחייב לכל אחד ב' קרבנות כי צריך לומר לכל אחד אשר הוא הביא אח"כ הוה כשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם נשאלו בבת אחת טמאין א"כ ג"כ איך אפשר לחייב לכל אחד ד' קרבנות ולומר דלמא אי אפשר לצמצם וצריך לומר לכל אחד שהוא נולד אח"כ דזה אינו קושיא חדא דהא תוס' פסחים (דף יוד) כתב דהא אם נשאלו בבת אחת טמאין הוא רק מדרבנן ומדאורייתא שניהם טהורין ועוד ורש"י בפסחים (דף י' ע"א) פירש בזה אחר זה טהורין אע"פ שכל אחד אומר לפנינו כך היה מעשה שלי ושל חבירי אבל אינו נשאל אלא על עצמו מה תהא עליה ע"ש:

ולכאורה צריך להבין מדוע בכל מקום שהביא הש"ס הא מילתא דשני שבילין לא פירש רש"י כן רק בפסחים. ונראה דהתם מבעיא ליה לש"ס בצבור אחד של חמץ ולפנינו שני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקיל ולא ידעינן אי להאי על ואי להאי על והיינו שני שבילין. וכתב הרב המגיד (בפ"ב מה' חמץ הי"ב) דבספק על פסק הרמב"ם דצריך בדיקה כיון דבבדיקת חמץ על הספק החמירו בספיקה יותר משאר ספיקות של דבריהם ובשני בתים בדוקים ונכנס אחד מהם א"צ בדיקה וכתב כיון דאיכא חד בית שלא נכנס שם תלינן לכל חד שלא נכנס בזה ואי אתה יכול להצריך בדיקה לשניהם כיון דאיכא חד דודאי לא נכנס בו אבל הכא הספק בבית אחד הוא ספיקא להחמיר א"כ צריך הב"ד לדעת שיהיו שני בתים בדוקים ועכבר נכנס לאחד מהם וסובר הש"ס דאם אינו שואל רק על בית שלו א"צ בדיקה ולא צריך רש"י לפרש דגם בטומאה דאם אומר המעשה לפנינו כך היה המעשה שלו ושל חבירו אבל אינו נשאל אלא על עצמו טהור ולזה גם בבתים הב"ד צריך שיהיו שני בתים מ"מ כיון דאינו שואל עליו ועל חבירו פסקינן לכל אחד בפני עצמו שא"צ לבדוק: ולזה גם בסוגיא פסקינן דכל אחד צריך להביא ד' קרבנות והנה כל הפלפול אם בודקין אותו לאחר הזמן ונמצא בו סימנים דעת הרא"ש דמחזיקין אותו לגדול מעת כניסת השנים. והרשב"א סובר דהוא רק ספיקא אבל אם לא בדקינן אותו גם כשנעשה י"ג שנים יש לספק אם הביא שתי שערות או לא. ולזה ניחא דהש"ס הקשה קושיתם אי הכי ללשנא בתרא דילפינן מברייתו של עולם ולא לתירוץ הראשון כי לענין ק"ש שהוא חיוב מדאורייתא תנא ערבית ברישא כי מחויב לקרות ק"ש של ערבית ותל עליו קודם ק"ש של שחרית אבל ברכות דאינו רק מדרבנן ויש לנו ספק אי הביא שתי שערות או לא תנא של שחרית ברישא אבל לתירוצא בתרא דיליף מברייתו של עולם מקשה שפיר אמאי תנא בברכות של שחרית ברישא והבן:

ואין להקשות לפמ"ש לתרץ קושית הרשב"א מהבאת סימנים אמאי בחלקו התנור לשנים שניהם טמאין שאי אפשר לצמצם דהא יש לטהר החצי דלמא הוא פחות מחצי ואפשר שהוא חצי נטהרו השנים דז"א דבאדם אחד גם בבא לשאל בזה אחר זה אי אפשר לנו למיפסק הסותר כמבואר במשנה למלך (פי"ט מה' אבות הטומאה) באריכות:

סימן לח

לברר הדין מי שמת לו מת ביום ונקבר בלילה אי פטור להניח תפילין ביום המחרת כאשר סתם בסידור דרך חיים כדעת אלי' רבה או דחייב להניח תפילין כדעת מהרי"ט צהלון:

סעיף ה אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין מכאן ואילך חייב אפילו באו פנים חדשות:

והנה גרסינן בש"ס ברכות (דף י"ז ע"ב) במתניתין מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ותפלה ותפלין ויש נוסחאות במשנה אית דגרסי רק מק"ש ותפלין ואית דגרסי גם תפלה ואית דגרסי מכל מצות שבתורה ולהלכה גם יש דעות שונות שלדעת כמה פוסקים פטור רק מק"ש ותפלין ותפלה אבל שאר מצות חייב ולדעת הרבה פוסקים פטור מכל המצות והא דלא תנא רק ק"ש ותפלין לפי שהן מצות החמורות ותדירות מכש"כ דפטור משאר מצות והפנ"י כתב די"ל דלא פוטר רק ממ"ע שהזמן גרמא דנשים פטורין ואין שוין בכל אבל מצוה השוה בכל מנ"ל דפטור:

הנה לכאורה צריך להבין דהא תניא מגילה (דף ג' ע"ב) הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא:

דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה וקשה דהא אונן פטור מכל המצות וכיון שמת לו מת הוא אונן ואונן פטור מפסח וממילה. והרש"ל בת' (סי' יוד) הרגיש בזה:

לכאורה נראה דבזבחים (דף ק') מפלפל הש"ס אי אנינות לילה דהיינו הלילה שלאחר יום המיתה והוא דאורייתא לענין שלא לאכול קדשים או דאינו רק מדרבנן ובפסח לא העמידו דבריהם כיון שהוא עשה שיש בו כרת וכו' והא רש"י סובר דאונן אינו משלח קרבנותיו מדאורייתא א"כ גם אי אנינות לילה דרבנן א"י לאכול בקדשים ומסיק הש"ס דהא דאונן אינו משלח קרבנותיו כשמת קודם חצות דלא היה עליו עוד חיוב קרבן. וברייתא דאינו חוזר מיירי שמת אחר חצות כיון דנתחייב בשחיטת הפסח אין אנינות דוחה שחיטת הפסח והא דאונן פטור ממצות ילפינן מאנינות והיה מן הדין לחלק כמו בשולח קרבנותיו דאם חל עליו חיוב קרבן שולחים ואין אנינות דוחה את השליח א"כ גם במצות אם נתחייב כבר במצוה מהראוי אשר אנינות לא ידחה המצוה כ"ש להפוסקים דסברי דהא דאונן פטור ממצות הוא דרבנן היה נראה בפשיטות דאם נתחייב במצוה שלא ידחה האנינות קיום המצוה: ובזה יש להבין מה שהביא תוס' הירושלמי דפטור מק"ש ותפלין משום דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים ולא לדרוש כמו שדרשו בש"ס דעוסק במצוה פטור ממצוה כיון דתנן במשנה דפטור מק"ש ותפלין ואפילו אם כבר נתחייב במצוה לא היה פטור מטעם עוסק במצוה פטור ממצוה דאדרבה דחל עליו מצות ק"ש ותפלין שהן תדירין ולזה דרש מימי חייך אפילו כשנתחייב כבר בק"ש ותפלין פטור מהאי קרא:

ולפי הירושלמי לא גרסינן במשנה מכל המצות כי בשאר מצות יש לנו לחלק אם נתחייב במצוה לא נדחה המצוה מפני האנינות רק ק"ש ותפלין מקרא דימי חייך ומתפלה פטור ג"כ אפי' כשחל עליו חיוב התפלה כיון דאינו רק מדרבנן וצריך כונה::

ובזה ניחא דלאחר שהביאו תוס' הירושלמי דפטור מק"ש ותפלין מימי חייך כתבו דה"ה מק"ש ותפלה ותפלין והפוסקים דפסקו דאונן פטור מכל המצות יש לומר דסברי כרב אחא בר יעקב בקידושין (דף ל"ה) דילפינן דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג דאתקש כל התורה כולה לתפלין דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך וכיון דבתפלין פטור גם אם נתחייב כבר מדרש ימי חייך פטור גם משאר מצות דאתקש לתפלין גם אם נתחייב כבר ושאר תנאי ואמוראי דלא סברי כר"א בר יעקב דילפינן דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג ממצה ושמחה והקהל אי אפשר למילף מתפלין אם כבר נתחייב במצוה קידם האנינות ולא גרסי מכל מצות שבתורה במשנה וגרסינן מתפלה כיון שהוא מדרבנן וצריך כונה כנלענ"ד:

ועכשיו נבא לבאר הדין דאבל פטור מתפלין ביום ראשון אי מת היום ונקבר למחר אי פטור ביום הקבורה ג"כ או דוקא אם יום המיתה היה יום הקבורה: באלי' רבה (סי' ל"ח ס"ק ג') כתב ונראה דביום הקבורה אין מניחין אף שמת אתמול כמו בשמועה קרובה דנמי מדרבנן כמו ביום הקבורה שמת אתמול ומהרי"ט צהלון כתב דדוקא ביום מותו שהוא יום הקבורה אין מניחין שהוא מדאורייתא והנלענ"ד עיקר עכ"ל. ומו"ח הגאון ז"ל בסידור דרך החיים כתב אבל ביום הראשון אפילו שנקבר ביום שאינו יום המיתה כיון שהוא יום ראשון לאבילות ולמנחמים לא יניח תפלין. ולענ"ד נראה דדינו של מהרי"ט צהלון מיירי כמבואר בתשובתו דמת ביום ונקבר בלילה וכתב שחייב בתפלין ביום המחרת נראה עיקר ויש חילוק בין אם נקבר ביום או שהיה המיתה ביום ונקבר בלילה דחייב למחרת דהנה הרשב"א הקשה אמאי תנא במתניתין מי שמתו מוטל לפניו פטור מתפלין הא גם אם נקבר פטור מתפלין ביום הראשון והיל"ת כתב בשם ס' שושנים לדוד דאבילות אינו חל רק בסתימת הגולל ואתי המשנה לאשמועינן דגם כשמתו מוטל לפניו פטור ודבריהם תמוהין דהא הטור יו"ד (סי' שס"א) הביא בשם הרמב"ן דחל עליו אבילות משעת מיתה רק נענין חליצת המנעלים אינו חל ע"ש א"כ מסתמא הרשב"א בשיטת הרמב"ן רבו עומד דאבילות חל משעת מיתה:

ונראה דזה תליא בפלוגתא דהרמב"ם והגאונים סברי דאבילות יום הראשון דאורייתא דילפינן מאונן וכתב הרשב"א דדוקא אם יום המיתה הוא יום הקבורה הוה דאורייתא אבל ביום המיתה לחוד או יום הקבורה לחוד אינו מדאורייתא והביא ראיה מהא דאיתא בכתובות (דף ד' ע"א) היה יינו מזוג וטבחו טבח ומת אביו של החתן וכו' בועל בעילת מצוה ופירש אלמא דלא חל עליו אבילות דאורייתא ביום המיתה לחוד והקשה הלחם משנה בהלכות אבל דהא ילפינן לשיטתם דאבילות דאורייתא מאנינות מאכילת חטאת היום הייטב בעיני ה' ואמאי מותר בבעילת מצוה ולזה צ"ל דהם סברו דאבילות אינו חל רק מסתימת הגולל וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"א מה' אבל ה' ב') מאימת מתחייב אדם באבילות מסתימת הגולל מפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הולד קודם שנקבר א"כ הא דאסור בתשמיש המטה קודם הקבורה הוא מדרבנן ומותר בעילת מצוה אבל להפוסקים דפסקו דגם אבילות יום הראשון הוא מדרבנן יש לומר דאבילות חל משעת מיתה כשיטת הרמב"ן ודוד דרחץ משום מלך ביפיו תחזינה עיניך:

ומקושית הרשב"א נראה דאבל אסור מתפלין ביום הקבורה ואפילו אם מת מאתמול דאל"כ לא היה מקשה כלום דהא התוי"ט הקשה בשם רבינו יונה אמאי תנא פטור מק"ש ותפלין דהא חיובא דתפלין הוא קודם ק"ש ותירץ דק"ש תדיר יותר מתפלין שהוא נוהג בלילה א"כ לא קשה קושית הרשב"א דיש לומר המשנה תנא דפטור מק"ש של ערבית אם מת ואם מוטל לפניו ביום המחרת הוא פטור מתפלין ג"כ זה דוקא כל זמן שמתו מוטל לפניו אבל כשנקבר והוה יום הקבורה לחוד חייב בתפלין אלא ודאי דסובר כדעת אלי' רבה דפטור ביום הקבורה גם כשמת אתמול:

לפ"ז יש ראיה לשיטת מהרי"ט צהלון במת ביום ונקבר בלילה דחייב ביום המחרת דהנה בירושלמי איתא אבל ביום הראשון אינו נותן תפלין ביום השני נותן תפלין ואם באו פנים חדשות חולץ דברי ר' אלעזר ר"י אומר ביום הראשון ובשני אינו נותן תפלין ובשלישי הוא נותן ואם באו פנים חדשות אינו חולצן אם ביום השני אינו נותן תפלין צריכה מימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתנא דא דהיינו ק"ש תנא דא דהיינו תפלין ר"ז ור"מ ור' ירמיה בשם רב הלכה כר"א וקשה דכיון דהלכה כר"א דאבל אינו אסור בתפלין רק ביום הראשון אמאי מקשה הירושלמי לר"י דסובר דביום שני אינו נותן תפלין צריכה למימר מי שמתו מוטל פניו דהא היה יכול להקשות לפסק הלכה אמאי קתני שמתו מוטל לפניו דהא גם לאחר הקבורה פטור כקושית הרשב"א וכאשר חזינן דהירושלמי לא מקשה רק אליבא דמאן דסובר דאבל פטור ביום השני היה נראה דסובר דיום הקבורה כשהמיתה היה אתמול חייב לא היה קשה ממשנה דכיון דתנא פטורין מק"ש קודם דתנא דפטור מתפלין יש לפרש דפטור מק"ש בלילה כמו שכתבנו ואם מוטל המת ליום המחרת פטור מתפלין ג"כ והוא דוקא כשמוטל לפניו אבל אם נקבר חייב דדוקא יום המיתה ויום הקבורה שהוא מדאורייתא פטור ולא ביום הקבורה לבד אבל למאן דסובר דפטור גם ביום השני דאין האבלות מדאורייתא מקשה שפיר דלשיטתו ע"כ אין לחלק בין אבילות דאורייתא או דרבנן דהא יום השני לכ"ע הוא דרבנן:

אך נראה דאם נקבר היום כשמת אתמול העיקר כדעת האלי' רבה דפטור דהא להפוסקים דפסקו דאבילות יום ראשון הוא ג"כ רק מדרבנן מ"מ פטור מתפלין אפילו להפוסקים דפסקו דאבילות יום ראשון דאורייתא אין לחלק ולומר דביום הקבורה לבד חייב בתפלין דהא אנן פסקינן בקדשים דאנינות יום מדאורייתא אנינות לילה דרבנן וביום הקבורה אינו אוכל בקדשים מדרבנן ואינה תופסת הלילה א"כ כמו כשנקבר ביום שני הוה אונן מדרבנן לענין קדשים גם לענין תפלין פטור אך כשמת ביום ונקבר בלילה נראה דחייב בתפלין ביום המחרת ולא מטעמא דמהרי"ט צהלון:

לחלק בין אבילות יום ראשון דהוה מדאורייתא ובין יום הקבורה לבד שהוא רק מדרבנן רק מטעמא אחרינא:

דהנה אנן פסקינן (בסי' שצ"ה) באבילות דמקצת היום ככולו הוא דוקא ביום הז' ולא בליל הז' נראה הטעם דלהפוסקים דסברי דיום הראשון הוי מדאורייתא דילפינן מאנינות דקדשים ואפילו להפוסקים דפסקו דהוא מדרבנן מ"מ סמכו על אנינות הנהוג בקדשים כמ"ש התוס' בברכות (דף י' ע"ב) בהא דר"ג רחץ בלילה הראשון והנה בקדשים הלילה הולך אחר היום וא"כ גם באבילות הלילה הולך אחר היום והלילה שייך ליום הז' שייך לענין אבילות ליום הששי ולזה צריך מקצת היום מן היום דוקא ולזה אם מת ביום ונקבר בלילה הלילה הולך אחר היום שהוא יום המיתה וחייב בתפלין ביום השני משא"כ כשנקבר ביום השני הוא יום הקבורה וכמו שאסור בקדשים פטור מתפלין ג"כ וכן אם מת בלילה ונקבר בלילה כיון שלא היה יום אשר הלילה ילך אחריו א"כ כמו באנינות היום תופס את הלילה מדרבנן הלילה תופס היום ופטור מתפלין:

ובזה ניחא ג"כ מה דהקשה הירושלמי אליבא דמאן דסובר דאבל פטור ביום השני מתפלין צריכה למימר מי שמתו מוטל לפניו ולא מקשה מר' אליעזר דאינו פוטר רק ביום הראשון כי במתניתין כיון דתני דפטור מק"ש קודם דתני מתפלין יש לפרש אם מת ביום ולא נקבר פטור מק"ש בלילה ואותו מת כשמונח עד יום המחרת שהוא זמן תפלין פטור מתפלין אבל אם נקבר בלילה ואין מתו מוטל לפניו ביום השני חייב ולכך אינו מקשה רק לענין דסובר דגם ביום השני פטור עיין בצל"ח דר"ל דאם פטור מק"ש מכש"כ דפטור מתפלין ובדברינו ליתא דכיון דמיירי בק"ש של ערבית והרמ"א כתב (בסי' ע"ב) דקודם ק"ש של ערבית מותר להוציא את המת כי יש חשש שלא לעבור על לא תלין עיי"ש ואין ללמוד תפלין מק"ש של ערבית והבן:

והן אמת דלכאורה מקרא דיחזקאל ילפינן דאבל אסור בתפלין נראה לכאורה דפטור מתפלין כי מיתת אשתו של יחזקאל היה בערב והוא לבש תפלין ביום השני בבקר דאבל אחר אסור ואנן פסקינן דביום השני אבל מותר בתפלין א"ו דהקבורה היה בלילה ואבל אחר אסור בתפלין עיין בנב"י (סי' צ"ח) יש לומר דהא פסקינן (בסי' שפ"ח) דאינו מניח תפלין עד אחר שתנץ החמה ביום השני ויחזקאל הניח תפלין קודם נץ החמה ולשיטת הב"ח דפסק דמותר להניח קודם הנץ החמה ביום השני הב"ח פסק היכא דאיכא פנים חדשות אסור לו לכתחלה להניח תפלין ביום השני ויחזקאל הניח תפלין נגד העם: ולכאורה נראה ראיה דגם בקדשים אם מת ביום ונקבר בלילה דמותר לאכול ולהקריב ביום השני דתוס' מביאים ירושלמי חגיגה (דף י"ז) ד"ה אף עצרת מביאין הירושלמי על הקרא (בדברי הימים א' כ"ט כ"א) ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת ביום ההוא ניחא עולות למחרת היום ההוא שלמים למחרת היום ואין שלמים באים כבית שמאי אר"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר וכן הוא ברמב"ם (פ"א מה' אבל) דנשיא שמת הכל אוננין עליו. והנה מת ביו"ט ראשון לשיטת רש"י ובה"ג לא צריכין להתעסק בו רק באשתהו כמבואר בטור (סי' תקכ"ו) וברש"י שבת (דף קל"ט ע"ב):

ועוד נראה דהנה לכאורה קשה אמאי שרי ביו"ט להתעסק בו ע"י נכרים הטעם משום שלא להלין המת דהלנת מת לא תעשה ומבואר ברדב"ז דזה דוקא לינת כל הלילה ואמאי לא נמתין לקברו בלילה וצ"ל דוקא מת בלילה הראשונה מתעסקין עמו דלא יבא לידי הלנת המת או לדידן דאם נמתין עד הלילה יצטרכו להתעסק בו ישראל ויש חילול יו"ט ולכך שרינן ביו"ט ראשון ע"י נכרים א"כ כשמת דוד בעצרת כיון דלא אשתהו לא היה נקבר ביום ונקבר בלילה ואיך הקריבו למחר אלא ודאי דמיתה ביום הקבורה בלילה ואינה תופסת היום שלאחריו לענין קדשים ג"כ א"כ גם תפלין חייב להניח כן נראה לפענ"ד:

באופן אחר יוכל עוד לבאר הדין דאבל פטור מתפלין ביום ראשון כדעת אלי' רבה ומו"ח הגאון ז"ל בסדור דרך החיים או כדעת מהרי"ט צהלון דחייב להניח תפלין:

והנה (בסימן זה) כתב נראה דביום הקבורה אין מניחין אף שמת אתמול כמו בשמועה קרובה דנמי דרבנן ומהרי"ט צהלון כתב דדוקא ביום המיתה שהוא יום הקבורה דהוה מדאורי' אין מניחין והנלע"ד עיקר עכ"ל. ובסידור דרך חיים בדיני אונן כתב אבל יום ראשון אפילו ביום הקבורה שאיננו יום המיתה כיון שהוא יום ראשון לאבילות ולמנחמים לא יניח תפלין ולא אדע לאיזה טעם כיון שהוא יום ראשון לאבילות ולמנחמין דהא אלי' רבה כתב דגם כשהוא אבילות מדרבנן אינו מניח:

והנה האחרונים מסכימים לזה הדין עמהם דהא אנינות לעני אכילת קדשים הוה יום הקבורה מדרבנן ואינו אוכל וכמו שהעמידו דבריהם לענין מצות אכילת קדשים נראה שהעמידו דבריהם לענין הנחת תפלין וכן מוכח מרשב"א בברכות שהקשה דבמשנה דתנא מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ותפלה ותפלין אמאי תנא במתניתין מי שמתו מוטל לפניו פטור מתפלין הא גם אם נקבר פטור מתפלין:

ולכאורה יש לומר דהתוס' הקשה בשם רבינו יונה אמאי תנא פטור מק"ש ותפלה ותפלין הא חיובא דתפלין הוא קודם ק"ש ותירץ דק"ש תדירא יותר מתפלין שהוא נוהג בלילה א"כ י"ל דמשנה תנא מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ותפלה של ערבית וביום המחרת כל זמן שמוטל לפניו פטור מתפלין אבל לאחר הקבורה כיון שאינו יום המיתה באמת חייב אלא ודאי דרשב"א סובר דגם כשיום הקבורה אינו יום המיתה ג"כ פטור:

אך לפ"ז יש לכאורה ראיה מירושלמי להיפך דבירושלמי איתא אבל ביום הראשון אינו נותן תפלין ביום השני נותן תפלין ואם באו פנים חדשות חולץ דברי ר' אלעזר ר' יהושע אומר בראשון ובשני אינו נותן תפלין ואם בשלישי באו פנים חדשות אינו חולצן אם ביום השני אינו נותן תפלין צריכה מימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתנא דא דהיינו ק"ש ותפלה תנא דא גם תפלין ר"ז ור"מ ור"י בשם רב הלכה כר"א בנתינה וכר"י בחליצה והרי"ף והרמב"ם פסקו כירושלמי הנ"ל דאינו אסור אלא יום ראשון אבל בשני אין בו איסור כלל אפילו מקצתו ומותר להניח מיד בתחלת היום ולא קשה מה שהקשה הר"ן בפ' הישן על שיטתם ומצאתי אחרי כן בב"ת (סי' שפ"ח) שכתב כן דהא פסקו כירושלמי ע"ש::

עכ"פ קשה כיון דהירושלמי פסק כר"א דרק ביום ראשון פטור אמאי הקשה קושיתו מר' יהושע דסובר דביום שני אינו נותן תפלין אמאי צריך למיתני במשנה מי שמתו מוטל לפניו הא היה יכול להקשות גם לפסק הלכתא דפטור רק ביום ראשון אמאי צריך מימר מי שמתו מוטל לפניו כקושית הריטב"א אלא ודאי מוכח דיום הקבורה כשאינו יום המיתה חייב כיון דאינו רק מדרבנן ולא היה יכול להקשות מהמשנה דמשנה תנא שפטור מק"ש ותפלה של ערבית וביום המחרת כשמתו מוטל לפניו פטור גם מתפלין אבל אם נקבר כיון שאינו יום המיתה חייב אבל לר"י דסובר דגם ביום השני שהוא רק מדרבנן ג"כ פטור הקשה שפיר:

ובס' חיי אדם כתב כשיום הקבורה אינו יום המיתה יניח בלא ברכה כמו שכתב הט"ז באו"ח (סי' ל"א) בשם סמ"ק דיש להניחן בלא ברכה כי אינו עובר בבל תוסיף אלא במתכוון להוסיף ודבריו תמוהין לענ"ד דהנה שבת פטור מתפלין מפני שהם עצמם אות והמניחן עובר בבל תוסיף דהיינו כשמניחן לשם מצוה אבל להלבישן דרך מלבוש מותר כמבואר באו"ח (סי' ש"א) א"כ כשמניחן בלא ברכה הרי הוא כמניח על תנאי אם חה"מ חייב בתפלין יהיה לשם מצוה ואם לאו יהיה לשם מלבוש אבל באבל האיסור שלא יהיה פארך חבוש עליך גם דרך מלבוש אסור א"כ מאי מהני כשאינו מברך: והנה הסכמת האחרונים אשר גם ביום הקבורה בלא יום:

המיתה פטור מתפלין אך במהריט"ץ ז"ל היה המעשה שמת בנו ביום ונקבר בלילה היה מניח תפלין ביום המחרת נראה דהדין עמו דהנה באבילות פסקינן דמקצת היום ככולו ויש דעות בין הראשונים הובא בטור (סי' שנ"ה) יש שסברו דמקצת ליל שביעי הוא ככולו וכן סובר (הר"ן והרמב"ן בפ' הישן) דלכך סברו הרמב"ם והרי"ף דיום השני חייב תיכף בתחלת היום כיון דלא הניח תפלין בליל השני הוה לענין תפלין מקצת היום ע"ש. וכבר כתבנו לעיל בישוב דבריהם יש שפסקו דצריך דוקא מקצת היום ולא בלילה וכן פסקינן בש"ע דדוקא מקצת היום ולא מקצת הלילה ונראה הטעם דהנה מאן דסובר דאבילות יום ראשון מדאורייתא כתב הרמב"ם מצות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון לבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה אבל שאר שבעה ימים אינו דין תורה אע"פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים נתנה התורה ונתחדש הלכה ומשה רבינו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבילות ושבעת ימי המשתה. והנה למאן דסובר דאנינות לילה מדאורייתא גם אבילות הלילה מדאורייתא והנה בקדשים הלילה הולך אחר היום כמו שדרש ר' שמעון בן פזי בחולין (דף פ"ג) ופרש"י דכתיב ביום קרבנו יאכל ולא יניח ממנו עד בוקר אלמא לילה של שחרית קרי יום קרבנו א"כ כאשר אנו לומדים אבילות מאנינות הלילה שלאחריו שייך ליום המיתה ואי אפשר לומר שיהיה נחשב למקצת יום השני ואפילו לפסק הלכתא דאנינות הלילה מדרבנן כיון דלענין אנינות נחשב הלילה ליום שלפניו אי אפשר לומר שיהיה מקצת הלילה נחשב ליום השני:

והנה הפוסקים דפסקו דאבילות אינו רק מדרבנן ואנינות לחוד ואבילות לחוד מ"מ סמכו על אנינות הנהוג בקדשים כמבואר בתוס' בברכות (דף ט"ז) א"כ באבילות לא מיבעיא ליום ראשון כיון דלענין אנינות הלילה הולך אחר היום שלפניו לענין אבילות ג"כ הלילה הולך אחר היום שלפניו ובשאר ימים יש פלוגתא הסוברים דלא אמרינן מקצת הלילה כמקצת היום סברי דכל ענין אבילות סמכו על אנינות ותמיד הלילה הולך אחר היום והסוברים דביום השביעי מקצת הלילה כיום שלאחריו כיון שאין בו אנינות הלילה הולך אחר היום שלאחריו:

ולפ"ז כיון במעשה דמהרי"ט צהלון שמת ביום ונקבר בלילה דלענין אנינות הלילה הולך אחר היום שלפניו שפיר עביד המהרי"ט ז"ל שהניח תפלין ולא מטעם ביום הקבורה בלא יום המיתה חייב כיון שאינו רק מדרבנן רק כיון דיום שלאחר הלילה הוא יום השני:

ובזה מתורץ אמאי מקשה הירושלמי לר' יהושע דסובר דאבל אינו מניח תפלין ביום השני ג"כ צריכה למימר שמתו מוטל לפניו דהיה אפשר לומר דמשנה אתי לאשמעינן כשמתו מוטל לפניו בלילה פטור מק"ש ותפלה של ערבית ואם מונח עד יום המחרת פטור מתפלין ג"כ אבל אם נקבר בלילה הלילה הולך אחר היום שלפניו חייב בתפלין ביום המחרת לר"י דסובר דגם ביום השני פטור מקשה שפיר דגם אם נקבר בלילה ויום שלאחר הלילה הוה יום השני הוא ג"כ פטור:

ולפ"ז נראה דאם נקבר ביום פטור מתפלין כיון דיום הקבורה הוא אונן מדרבנן ואינו אוכל בקדשים גם בתפלין פטור ולא גרע מיום השמועה ואם מת ביום ונקבר בלילה כיון שהיה אונן בלילה והלילה הולך אחר היום חייב ביום המחרת להניח תפלין בברכה כמו שעשה המהריט"ץ ז"ל ואם מת בלילה ונקבר בלילה פטור ביום המחרת כי הוא אונן ביום המחרת כיון דלענין היום הלילה הולך אחר היום ולא היה ביום שלפניו אונן וביחזקאל מתה אשתו בערב ומסתמא נקברה בערב כי אין מלינין את המת רק לכבודו ויחזקאל צוה הש"י שלא לסופדה ולא לבכותה ואמר לו הש"י פארך חבוש עליך ולא לאחר כן נראה בעיני להלכה למעשה:

ה' יצילני משגיאות ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים:

סימן נג

סעיף יט אפילו יחיד יכול לעכב. עיין במ"א (ס"ק כ') מה שכתב בשם הלבוש דעכשיו הולכין אחר רוב פורעי המס אפילו פסולי קורבה ביניהם עכ"ל:

לכאורה צריך לעיין אם הולכין אחר הרוב מנין דהיינו רוב דעות מפורעי מס אף שאינו רוב מס מהם רק רוב המס הוא מהמעוטים או שצריך שיהיה רוב דעות פורעי מס וגם רוב המם יהיה מהם כבר עמדו האחרונים בחקירה זו אם הרוב מנין אינו רוב הבנין הולכין אחר הרוב המנין או שצריך להיות רוב מנין ורוב בנין (מ"ת צ"ל סי' א' וסי' כ"ט) נראה דעיקר לילך אחר הרוב מנין אף שאינם רוב בנין רק במקום שיש תקנה שצריך להיות שני רובים רוב מנין ורוב בנין ומהרשד"ם (בת' סי' ל"ו אות ת') שהביא המ"א דלא אזלינן בתר רוב מנין כשאינו רוב בנין ומביא ראיה מה דב"ש עשו כדבריהם אי לא עשו דב"ה רובא ומאן דאמר עשו כי אזלינן בתר רובא דכי הדרי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי ולזה יש לנו לומר שמה שאמרה תורה אחרי רבים היינו אחר רוב מנין כשהם שנים ולא לילך אחר רוב מנין כשהוא נגד רוב הבנין והסמ"ע (בסי' קס"ג ס"ק י"ג) כתב דרוב מנין נגד רוב בנין לא אזלינן בתר רוב מנין דאין רוב המנין יכול להכריע על רוב בנין וכמו כן אין רוב בנין יכול להכריע על רוב מנין ונראה דספיקא הוא: ולכאורה היה נראה דאם לא עשו ב"ש כדבריהם כיון דב"ה רובא נינהו מוכח דאזלינן בתר רוב מנין נגד רוב נין רק תוס' ביבמות (דף י"ד ע"א) ד"ה לא עשו כתבו דמוכת בשמעתין דעשו אך נראה להאי לשנא דעשו כדבריהם היה קודם שיצא בת קול ולאחר שיצא בת קול לא עשו הקשה תוס' דאנן פסקינן כבית הלל מטעם הבת קול ולא קי"ל כר"א אף שיצא בת קול דהלכה כמותו ותירצו משום דבת קול דה"א לא יצאו אלא לכבוד ועוד תירצו דהא בת קול שהיתה נגד הרבים דרבנן הוה רובא ודאי דאין הלכה אבל בת קול דב"ה קיימא לן משום דב"ה הוה רובא אלא דב"ש מחדדי טפי א"כ הדבר תלוי בזה לתירוץ הראשון שבת קול דב"ה כיון שלא יצאו לכבודם יש לומר דלא אזלינן בתר רוב מנין נגד רוב בנין אבל לתירוצא בתראי דלכך אזלינן בתר בת קול דב"ה דקרא מסייע אחרי רבים להטות רק דב"ש מחדדי טפי א"כ הבת קול הכריע דאזלינן בתר רוב מנין אף נגד רוב בנין והוה ספיקא אי אזלינן בתר רוב מנין נג רוב בנין:

אך לכאורה היה נראה להביא ראיה דאזלינן בתר רוב מנין דכתיב אחרי רבים להטות ולא תהיה אתרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות ופרשו חכז"ל שאין חולקין על מופלא שבב"ד ולזה מתחילין בדיני נפשות מן הצד אבל מ"מ הדין דאזלינן בתר רוב היה להם לפרש לא תענה על ריב לנטות דאין הולכין אחר הרוב כיון שהוא מופלא שבסנהדרין והוא רוב בנין אלא ודאי דאזלינן בתר רוב מנין גם כשהוא נגד רוב בנין והא דכתב הרא"ש בתשובה כיון שהחרם הוא לצורך ממון הולכים אחר רוב ממון ולא יתכן שרוב הנפשות הנותנים מועט יגזרו חרם על עשירים כפי דעתם אין טעמו דלא אזלינן בתר רוב מנין נגד רוב בנין:

סימן קכח

ואלה דברי נכד הרב המחבר הרב המה"ג החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן נ"י:

סעיף מ כהן שנשא גרושה לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפי' לקרות בתורה ראשון ואפי' גרשה או מתה פסול עד שידיר הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהם:

והנה איתא בש"ס גיטין (דף ל"ה ע"ב) תנן הנושא נשים:

בעבירה פסול עד שידור הנאה ותני עלה נודר ועובד ויורד ומגרש ואי אמרת אינו צריך לפרט את הנדר ליחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי לה וכו' ובתוס' ד"ה ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש וקשה לר"י דאמאי הוצרך לאתויי ותני עלה לפרוך ממתני' גופיה דקתני פסול עד שידור הנאה ואי אמרת אין צריך לפרט הנדר ליחוש דלמא וכו' ונראה לי דאמתני' הוה מצי למימר דפסול מלעביד אפי' גרשה עד שידור הנאה שלא יקח לעולם נשים פסולות יותר ולכך לא שייך למיפרך ליחוש דלמא כו' כיון דכבר גירשה ליכא למיחש דלמא ישאל על נדרו כדי ליקח נשים פסולות אבל הא דתני ועובד ומגרש פריך שפיר כיון דעדיין לא גירשה יש לחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ולא יגרש:

והנה לשיטת הרמב"ם ז"ל שהביא המחבר ז"ל דאפילו לאחר גירושין נמי פסול עד שידור הנאה ע"ד רבים לפ"ז יקשה קושית התוס' אמאי הוצרך הגמ' לאתויי ותני עלה הא מגופיה דמתניתין הו"מ למיפרך דל"ש תירוץ התוס': ולזה נראה לע"ד לתרץ קושית התוס' דהנה בש"ע יו"ד (סימן ב' סעיף ג') מומר לתיאבון ששחט אפילו נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן דכבר חשיד על השבועה דמושבע ועומד מהר סיני הוא על השחיטה והקשה בט"ז וז"ל ותימא לי ממ"ש בחו"מ (סי' ל"ד) דאין פסול לעדות אלא בעובר עבירה שיש בה מלקות ובעובר על השבועה אמרינן שם דפסול ואפילו בעובר על החרם ולפי מ"ש הכא דבכל עבירה אמרינן דעובר על מה שמושבע מהר סיני היה לנו לפסול כל העובר עבירה ואפילו אין בה מלקות כיון דכאן לא מהני לי' מה שנשבע ותירץ בנקודות הכסף דכיון שהוא חשוד לאותו דבר טפי כו' עי"ש:

ופירש בתבואות שור דחשיד לאותו דבר גרע טפי מה"ט דכיון דהסכים לאכול נבילות לתאבון גמר בלבו לעבור על איסור זה בכ"מ שיצטרך אלי' קצת אפילו תלוי אלי' איסור אחר חמור כשבועה וכיוצא בו ולכן בשביל טרחא דאהדורי אסכין יפה חשדינן ליה ולא מהימן בשבועה וכזה משמע תשו' הרשב"א (סי' ת"ל) ומ"ש משום דמושבע ועומד כ"כ לסיוע בעלמא למימר דכבר ראינו קצת דעובר על שבועה והקשה התבואות שור מה דכהן הנושא נשים בעבירה פסול לעבודה עד שידור הנאה ואמרינן התם נודר ועובד וקשה מאי מהני האי נדר הא עבר ומושבע ועומד ואי משום שהנשים לא יעברו ליהנות ממנו אחר שהדירן הא אינהו נמי מושבעים ועומדים דהיכא דגברא מזדהרי נשי נמי מזדהרי כו' עי"ש מה שתירץ:

ונראה לתרץ ויתורץ עוד קושיא דהנה ביו"ד (סי' רכ"ח סעיף ט"ו) אין מתירין נדר של דבר איסור אפילו אינו אלא איסור דרבנן כגון לשחוק וגם התירו נדר של שחוק יש מתירין ויש אוסרים והקשה הש"ך (בס"ק כ"ו) דפריך בגמ' וניחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ועל הא דפריך בגמ' למ"ד אין צריך לפרט ממתניתין דנודר ועובד וליחוש דלמא שרי ליה חכם ומאי קושיא הא אינו מותר כלל אלא ודאי מוכח התם מכולה סוגיא דמותר בדיעבד ותירץ הש"ך דמיירי בכולה שמעתין שהנדר אינו דבר מצוי או מלתא דאיסור אלא שהוא תלוי בדבר האיסור כגון שאמר קונם עלי פירות אם עברתי או אעבור עבירה פלוני וכההוא דקונם עלי מזונות אם נהנית מכתובתה והלכך בכה"ג הרי אין אנו מתירין הדבר האיסור אלא שאנו מתירין לו הנדר של מזונות שאסר עליה משא"כ הכא שהנדר הוא דבר איסור והלכך אנו מתירין לו הנדר לשחוק בקוביא או לעשות איסור וכה"ג אין לנו ראיה כלל שהוא מותר בדיעבד וכן נראה בתשו' ר"א מזרחי (סימן נ') דנדר של קוביא וכה"ג אין לו התרה אפילו בדיעבד עכ"ל עיי"ש. והנה דברי הש"ך תמוה דנהי דהא דפריך בגמ' הא האלמנה הנודרת ליתומים דאזלא לגבי חכם ושרי לה שפיר תירץ הש"ך כיון דהנדר גופיה לא הוי דבר האסור להכי מותר הנדר כשהתירו החכם אבל בהא דפריך בגמ' מהא דהנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה ומה פריך בגמ' למ"ד דא"צ לפרט דלמא אזלא לגבי חכם ושרי ליה דהא אף שאפשר לפרש דידור הנאה היינו שאסר עליה מיני מזונות אבל מ"מ מנא ידע המקשה דפירש הוא כן דלמא הוא כפירש"י ז"ל דידור הנאה ממנה עצמה ובבכורות מפורש יותר בפרש"י ע"ש וא"כ הוי הנדר גופיה דבר האסור ואין מותר אפילו בדיעבד כשהתיר החכם אף באין צריך לפרש הנדר מ"מ לא יהיה מהני כלל התרת חכם וא"כ אין לחוש כלל שילך לחכם להתיר לו נדרו:

והנראה דקושית התב"ש וקושיא זו יתורץ חדא בחברתה דהנה ע"כ מיירי בנודר הנאה ממיני מזונות ולא נודר הימנה דאי נודר הימנה א"כ יקשה קושיא הנ"ל דהא חשוד לאותו דבר ואפילו יהיה עליה גם איסור נדר נמי יעבור אע"כ דנידר בדבר אחר ועל מה שנודר לא חשיד לעבור ולהכי שפיר מהני מה דמדחינן ליה ולהכי נדר ועובד וכיון שכן פריך בגמ' שפיר דלמא אזלא לגבי חכם ושרי ליה דבזה הותר הנדר כשהתירו החכם כיון דלא הוי הנדר גופיה דבר האסור:

והנה זה הוא רק כשלא גירש עדיין א"כ הוי חשיד לאותו דבר וע"כ דמודר הנאה ממיני מזונות אבל אי היה מיירי בנתגרשה שגירש את אשתו הפסולה א"כ שוב לא חשיד לאותו דבר כיון שעשה מעשה וגירש כמו כל עובר עבירה שעשו תשובה והא דמדרינן ליה הוא רק משום תוספת זהירות וא"כ יכול להיות הפירוש דידור הנאה ממנה מאשתו גופו כיון דעתה שב בתשובה ואינו חשיד לאותו דבר להכי שפיר מדרינן ליה ממנה דיהיה נזהר בכך וא"כ לא קשה דלמא אזל לגבי חכם ושריא ליה כיון דלא מהני התרת חכם בנדר איסור:

ומיושב קושית התוס' דבלא יתנו עלה לא מצי להקשות דילך אצל חכם להתיר דנדר איסור לא מהני התרה ולהכי הביא יתנו עלה נודר ועובד יורד ומגרש וע"כ הפירוש הוא דנודר הנאה ממיני מזונות ולא הוי הנדר גופו של איסור ופריך בגמ' שפיר דילך אצל חכם להתיר לו נדרו דבזה מהני התרה וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

סימן קנג

השאלה לא מצאתי וניכרת מתוך התשובה תשובה:

והנה בנידון השאלה עזרת נשים שבנו גבאי דחברה קדישא סמוך לבהכ"נ והיה פיקה לבהכ"נ כי האפיל האיר ומעט נשים הולכות להתפלל כעת נחרב ורוצים ליקח לבית הטבילה:

לענ"ד לכאורה הדין פשוט כי הנה במכירה במעמד אנשי העיר וטובי העיר פשיטא דמותר חדא דכפי המבואר (ס"ק י"ז) דמוכרין בזמן הזה ועוד דהסכימו האחרונים בתשובת משאת בנימין (ס"ק ו') דבנחרב מותר למכור כמבואר באלי' רבה ושאר האחרונים. ועוד נראה דגם המ"א אינו חולק בכרכים רק במקום דיש לחשוש דלמא נתנו אחרים אבל בנידון דידן שבנו מעט העיר משלהם גם המ"א מודה דיכולין בני העיר למכור א"כ ימכרו לאיש אחד ואחר זה יקחו להבנין אחר ואין זה בגדר הערמה כלל ולכאורה היה נראה להתיר בעזרת הנשים כשנפל ליהנות מהעצים ומהאבנים:

דהנה ביסוד הדין דבה"כ אסור כתב הרמב"ן דענין קדושת בהכ"נ הוא כמו ענין תשמיש מצות סוכה ולולב שנזרקין לאחר שנעשה מצותן ובזמן המצוה יש קדושה של כבוד כמו דאסור להרצות מעות נגד נר חנוכה ונוי סוכה אסורין כל שבעה ואבוהון דכולהו דם לפיכך בהכ"נ כל זמן שבני עיר רוצים בו נוהגים בו קדושה אפילו בחורבן שהרי עדיין לא עבר זמן מצוה וראוי לחזור ולבנותו הלכך כשמכרוהו טובי העיר בלא מעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותם לגמרי אלא שתחול קדושת ב"ה על המעות אבל בבהכ"נ שאינם רוצים להתפלל בו הוה כמו שעבר משך זמן המצוה אבל כשנמלכו בני העיר למכרו ולשתות שכר שרי שעבר זמן מצותו ונפקע קדושתו ממנו כסוכה:

אחר החג מ"מ כשאין להם בהכ"נ אחר אסור למכרו והר"ן כתב דיש קדושה מדרבנן ואי אפשר שתפקע קדושות בכדי וכשמכרו חל הקדושה על הדמים ואיקליש הקדושה ויש כח בידי זט"ה במעמד אנשי העיר להפקיע הקדושה מהמעות:

והנה לפי דעת הרמב"ן דסובר דעשו בהכ"נ כסוכה נראה דבעזרת נשים אין כאן מוקצה כמבואר ברש"י בסוכה (דף מ"ו) מיד התינוקות שוממין תינוקות דוקא שלא הוקצה למצוה גמורה ונשים וקטנים חדא היא כדתנן במתניתין דנשים וקטנים חייבין בתפלה א"כ לרמב"ן עזרת נשים לאחר שנפל ועבר זמן המצוה מותרין כמו באתרוג ואפילו לדעת המפרשים דקטנים היו והברטנורא מביא פירוש רש"י וגם הפירוש השני מ"מ אינו חולק על סברת רש"י דלא הוקצה למצוה גמורה וכיון דלשיטת הרמב"ן נראה דעזרת נשים כשנפל מותר ליהנות מהעצים והלבנים וגם לשיטת הר"ן דיש קדושה מדרבנן יש לומר דדוקא בקדושת בהכ"נ כי נשים נהי דחייבין בתפלה מ"מ אין חייבין בקדושה להתפלל בצבור דנאמר דחכמים הטילו קדושה דמצינו בעזרת נשים שלא נתקדש בקדושת העזרה ולא באו מדמי ב"ה כמבואר בכתובות (דף ק"ו ע"ב) וגם לענין טומאה:

ועוד נראה דהנה קשה שכירות אמאי אסור וזביני מותר לשיטת הר"ן דהא כמו במכירה כיון דיש מעות דבקדושה יהיה חל מותר למכור גם בשכירות הא לשיטת רש"י בערכין (דף כ"א) כשדר בבית של הקדש כיון שיש להם הנאה מהקדש הקדשה נתחלל ואמאי אינו יכול להשכיר ויהיה הקדושה מהלבנים חל על דמי השכירות בשלמא לשיטת הרמב"ן כיון דשכרו ואח"כ יחזירו בידם לבנות בה"כ על לא עבר עדיין המצוה אבל לשיטת הר"ן אמאי לא יצא הקדשה על מעות השבועה אלא נראה ודאי דגם הר"ן מודה לשיטת הרמב"ן דמטעם מצוה אסור רק הוא מוסיף דיש על זה קדושה דרבנן ג"כ א"כ בשכירות אסור מטעם מצוה דהא אפשר למבני ובנידון דידן כאשר יש ריעותא עוד כשעומד העזרת נשים ומאפיל האור בבהכ"נ נראה דגם לר"ן בעזרת נשים יכולים בני העיר למכור לאחר ולקנות אחר כך לבנין האחר:

הנה בענין הטו"ת שהיה בין הכשרים מהחברה תיקון ספרים ובין הב"ב אשר נמצא תחת ידם גמרות יש מן הב"ב אשר הלוו מעות להגבאים מהחברה כנ"ל וקבלו במשכון הגמרות ויש מהם פרנסי העיר אשר הגבאי נתן לידן הגמרות בתורת פקדון וכעת מעכב כי טעין שמגיע מבני העיר מעות אשר הוציאו עבור בני העיר ובני הקהלה אין משלמין להם ותפסו במשכון אחר הגמרות עד אשר ישלמו להם המגיע:

קודם שנבוא לטענות הכשרים יש לברר הדין אם היו הגמרות של כל הקהל והגבאים נתנו למשכון ליחיד וקיבלו על המשכון מעות אם מחויבים הב"ב להחזיר הגמרות בלי תשלומין כאשר יודעו שהגמרות הנם של הקהל מדוע לוו עליהם:

הנה בזה נלענ"ד לפי מה שפסק המ"א (בסימן זה ס"ק כ"ז) דדעת הפוסקים משל רבים ליחיד שרי כל שאין מפקיעין קדושתה מותר להשכינם א"ה הב"ב שלוו מעות על הספרים ליד הגבאי לא מבעיא אם הגבאי עשה זאת ברצוי ורשיון מבני החברה פשיטא דא"צ להחזיר עד שישלמו לו אך אף אם הגבאי עשה זאת שלא בריצוי ורשיון מבני החברה יש לדון אם הגבאי עשה כדין או לא מ"מ אין הב"ד צריכים להחזיר הגמרות מבלי מעות מטעם תקנת השוק כמבואר (בסי' שנ"ו סעיף ז') כי לא היה לו לאסוקי אדעתיה שהגבאי עשה שלא כדין זה נראה ברור:

אך מה שיש לדון על מי שנתן לו הגבאי בתורת פקדון ולא בתורת משכון והוא תופס כי מגיע לו החוב מהקהל אם תפיסתו תפיסה או לאו ונראה דאף אם נתחייבו בני העיר בהחוב כמו שמבואר בהתה"מ (סי' קכ"ח) שהפרנסים כאפוטרופסים הם כשותפים הם מחמת כולם לוו וחייבים לשלם ופשיטא דזה אינו דוקא במס רק בכל צרכי העיר אם הוצאה מוכרחת מחויבים הבני העיר לשלם להם כל מה שלוו לצורך בני העיר מ"מ נראה דאי אפשר יחיד לתפוס מדברים מהקהל מתורת משכון עד אשר ישלמו להם דהא פסקינן ברמ"א ח"מ (סי' ד') אם יש חולקים וטענותיהם ביניהם הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד וצריך ליתן להם משכון קודם שירדו עמו לדין והא דנקראים מוחזקים לגבי היחיד דוקא בעניני מסים אבל לא בשאר דברים מ"מ צריך לתת משכון קודם שירדו לדין עמו והדין הזה נובע מהמרדכי (בס"פ לא יחפור) מהא דמבואר (ב"ב דף כ"ד ע"ב) אם האילן קודם קוצץ ונותן לו דמים וקוצץ ברישא כדמפרש בגמ' משום קדירא דבי שותפי לא קרירי ולא חמימי ובני העיר היו מתרשלין לכך יקוץ ואח"כ יגביה קצת סמוך יש כאן לדייק שנוהגים בכל הקהלות שיחיד המדיין עם קהלו עבור עניני מסים שהקהל גובין ממנו המסים תחלה להיות מוחזקין ותופסין ונתבעין דאם לא כן לא היה תקנה לרבים שכל אחד יעשה עולה ויחשוב בלבו מי יתבעני לדין מאן מפיס מאן שביק קדירא דבי שותפין וכו' עכ"ל ואף שכתב שיחיד המדיין עם קהלו עבור מסים כתב הרמ"א דלענין ליתן להם משכון אף שלא מעניני מסים מחויב היחיד ליתן להם דבש"ס לא נאמר הדין לענין מסים ומבואר בש"מ שם וכן בחה"מ (סי' קנ"ה סעי' כ"ג) דאפילו במקום דיהיה היזק להיחיד צריך לסלק בלא דמים משום האי תקנה א"כ ק"ו וכ"ש דאין היחיד יכול לתפוס דבר השייך להקהל בתורת משכון ולטעון דמגיע לו מהקהל כי כיון דקדירה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא יכול כל אחד לתפוס בטענה שמגיע לו מהקהל וזה א"צ לפנים דכך הוא הדין אף אם יתברר לכל בני העיר המגיע להיחיד חוב ברור מהקהל אי אפשר להשכין לו דבר שיוצא לחולין בשעת משכון כמבואר בש"ע אורח חיים (סי' קנ"ב) דלאוגר ולמשכון א"י לעשות דבר חולין כי אין להקדושה על מה לחול אף דבמתנה יכולין ליתנו כי במתנה יוצאין לחולין לגמרי מכ"ש במשכון כיון דחוזרין לקדשים אין ביכולתם להוציא לחולין כשאין להקדושה על מה לחול אך כאשר התופס הוא ממונה עפ"י הקהל ונבחר להיות שלוחם נראה דלא שייך לומר נגדו קדירא דבי שותפי לא קרירי ול"ח ודינו נגד הרבים כמו יחיד נגד יחיד דלא שייך לומר דא"כ כל אחד יעשה עול לתפוס משל ציבור כיון דהימניה ציבור ונתמנה על פיהם יקוב הדין ביניהם אם מגיע לו אם לאו: וכעת יבארו טענות הכשרים שטענו אשר החברה שלהם כאשר יתנו כל שבוע כל אחד איזה נדבה שיהיה להספקת קניית הספרים ואין ברוחו לתפוס עבורו מה שמגיע להם מבני קהלה ואף דלכאורה אין ממש בטענה זו כי גם אם הבינו להם טענתם אשר הספרים אינם שייכים להקהל ואינם משועבדים לבע"ח של הקהל כי שייכים להם מ"מ יש בחברה אנשים הרבה פורעי מס שמחויבים לשלם להממונה מה שהוציא כפי ערך המגיע מהם א"כ תפס להם על חלקם מה שמגיע מהם ועוד דהא הרא"ש בת' הובא בטור ח"מ (סי' קכ"ו) כתב ראובן תבע מנה משמעון ואמר אמת היה לך בידי אבל איני רוצה לתפסו בשביל שמשכנו אותו בשביל מס הקהל וכו' תדין עמו כיון שמשכנו אותו בשביל מס הקהל אם הוא תופס ממון אחד מהקהל יתפסנו בחובו כי אינו מחויב לגבות על פי הפנקס מכל אחד ואחד כי הם שותפים לפרוע חובו והם אחראין זה לזה. וכתב בתשובת מהרשד"ם (סימן ר"ה) דלאו דוקא בענין המס אמר הרא"ש האי דינא רק כל החוב שחייב הקהל הם ערבים זה לזה א"כ יכול לתפוס בממון אחד מהקהל אף דעת הרא"ש מיירי דשמעון התופס אינו מפורעי המס באותו הקהל כמו שמבואר בטור א"כ התופס אינו ערב עבור הקהל והנתפס הוא מהקהל ערב יכול לתפסו אבל בנידון דידן גם התופס הוא מהעיר א"כ כמו שבני העיר ערבאין זה לזה גם הוא ערבו א"י לתפסו בשביל כל העיר אף דעפ"י חוקי המדינה הממונה פטיר ממס אין ראיה רק ממס בנקבע לגבות עפ"י חוקי המדינה אבל הוצאות בני העיר שאין נקבעין לגבות עפ"י חוקי המדינה גם הממונה חייב ליתן כמו שאר בני הקהלה וכיון שהוא ערב ג"כ א"י לתפוס עבור כל בני העיר מ"מ יכול לתפוס עכ"פ כפי מה שמחויבים הם לשלם כך היה נראה:

אך עדיין יש לעיין בהא מלתא כיון דזכו בהספרים ההם כל:

בני החברה ומסתמא יש הרבה בני החברה שפטרו מליתן להוצאות בני העיר או מחמת שאין גובין מהם כי אינם חייבים כי הם או שאר טעמים א"כ נהי שכתב הש"ך ביו"ד (סי' רנ"ט) דבעל חוב גובה מס"ת ומביא כן בשם תשו' מבי"ט מי שהיה חייב לחבירו בשטר והיה לו ס"ת מונח בבהכ"נ כמנהג ולא מצא ב"ח מקים לגבות מן הלוה יכול ליקח ס"ת נראה דוקא שיש להמלוה שט"ח ונכתב בהשטר שעבוד מטלטלי אגב קרקע ולכך יכול לגבות אבל מלוה ע"פ אינו נגבה מהמטלטלין שמכר ונתן א"י לגבות ועוד דכל עיקר הטעם משום דגובה מס"ת כיון דבידו למכור בשעת הדחק ואף ב"ח יכול לגבות ממנו אבל בנידון דידן פשיטא דא"י למכור א' מבני החברה בלי רצוי כל בני החברה ואפילו למלוה שכתב הרמ"א (בסימן זה ס"ק כ"ט) שאין המיעוט יכולין למחות אפילו למכרו עכ"פ צריך רוב ואם הרוב מבני החברה מוחין אין ביכולתו למכור ולא חל השעבוד על הספרים כמלוה ע"פ א"כ תלוי הדבר אם הרוב בני החברה מחויבים במס וליתן כל הוצאות שהוציא עבור הקהלה אין ממש בטענות הכשרים ואם רוב בני החברה אינם חייבין ליתן להוצאות בני העיר לא חל השעבוד על הספרים:

אך בגוף טענות הכשרים נראה כיון דהחברה של תיקון ספרים אין להם בית מיוחד רק בבהמ"ד כי בני העיר בכל הספרים שקנו ודין הספרים כדין חפצי העיר ובז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר אין ביד החברה לעכב עליהם למכור הספרים א"כ כיון שנתחייב הקהל בהחוב יכול הממונה מהקהל לתפוס הגמרות עד אשר ישולם לו ואין בידינו להוציא מאתו הספרים אם לא ברור ברורה אך כל זה אם החוב הוא חוב ברור אשר בני הקהל מחויבים להחזיר לו כי יכול להיות אשר הממונה באמת הוציא הוצאות עבור בני הקהל אך בני הקהל אינם מחויבים להחזיר לו ונגד זה אם החוב הוא ברור או לא נראה הב"ד דאותו עיר שנוגעים בזה לא מהני סילוק ג"כ כמבואר כל זה אם לא שיקבלו הממונה וז' טובי העיר את הדינים בקנין כנ"ל בהאי עיינתי: אך מצד האחר יש לעיין כי האי דינא דכיון דהעיר הזאת דין כרך יש לו מכל הדברים השייכים לבית המדרש אם כן א"י בני העיר למכור אף שלא סייעם שום אדם לזה כמבואר כל זה (בסי' קנ"ז סעיף ז') דאם יש לומר כיון דלא סייע להם מעיירות אחרות א"כ עיקר הטעם שא"י למכור כי זכו כל העולם בזה יש לומר דזה ניחא בספרים או בחפציו שכבר באו לבהמ"ד או לבהכ"נ אבל ספרים אשר עדיין מונחים אצל הגבאי לא זכו כל העולם רק שייך לבני החברה ובני העיר בממון וצ"ע בכל זה עיין (במ"א ס"ק כ"ז) מ"ש בשם המבי"ט דאפילו כרכים נמכרים בכנה"ג (ס"ק ל"ז בשם מ"ב) דהאידנא דגם של כרכים נמכרים בזט"ה במעא"ה ע"ש:

סימן קנח

סעיף ח הנוטל ידיו לפירות. עיין מ"א (ס"ק ט') דתרומת פירות דרבנן ולכן לא גזרו בחולין עכ"ל:

לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם (פ"ב מה' תרומה) דסובר דגם פירות חייבים בתרומה מדאורייתא מ"ט לא גזרו על פירות אפשר לומר כיון דלא שכיח הכשר כל כך ואין מקבלין טומאה לכך לא גזרו:

אך קשה בפת הבא בכיסנין אף דלא קבע סעודתיה עליהם וכן בחטים שנתבשלו אף הנגובים דתרומה הוא מדאורייתא לכ"ע אמאי לא גזרו וע"כ צ"ל דטעמא דר"ן בחידושיו בחולין דדוקא בפת שהוא דרך קביעות גזרו:

(הנה שוב מצאתי בפ"מ. המעתיק):

סימן קנט

סעיף ב וה"מ כשנוטל. עיין במ"א (ס"ק ג') שהביא בשם הטור דלא מהני יחוד לזיתים היינו ליטול דרך פיו אז כשאינו מחזיק רביעית מהנקב ולמטה כנ"ל עכ"ל:

הנה כונתו מבואר בש"ע דרך נקב כשמחזיק רביעית למטה מהנקב מותר ליטול המ"א פירש בדעת הטור דהא דמותר דרך נקב דוקא בכלי שאינו נטהר מידי טומאתו בהנקב אבל כלי חרס המיוחד למשקין דנטהר בנקב פסול אפילו מדרך נקב וקשה דאיך אפשר לומר כן בדעת הטור דהא הטור מתיר אפילו בשברי כלי וצריך לומר דבשברי כלי מותר אם מיוחד לכך וכיון דמיוחד לכך הוא מקבל טומאה כמ"ש תוס' (בפ' א"ט) דצריך יחוד והקשה המ"א דהא הטור כתב דלא מהני יחוד וכיון דל"ל יחוד לנטילה אמאי מחלק וסבר דבשברי כלי מותר ובניקב המטהר אסור וע"ז כתב המ"א דלא מהני יחוד ליטול דרך פיו אם נעשה מתחלה לכך חד דינא אית ליה דדרך פיו אסור ודרך נקב מותר כשלא נטהר מידי טומאתו אבל אם נטהר מידי טומאתו מותר דרך נקב אם מיוחד לכך שיהיה כולו לטומאה אבל אם אינו מיוחד אסור בשברי כלי כמו דאסור אם ניקב בכונס משקה ונטהר מידי טומאה:

סעיף ה ברמ"א ברזא למטה. עיין במ"א (ס"ק ו') דכיון דסתמו חשיב שפיר כלי אם ייחד לו ברזא להשתמש בו זה מקרי תחלת תקונו ושרי מידי דהוה איחוד לזיתים דמהני להסמ"ק עכ"ל:

ולכאורה נראה דסתימה לא מהני רק כשהנקב מן הצד יכול לקבל רביעית מן הנקב ולמטה אבל כשניקב למטה לא מהני סתימה דאין המים בכלי רק כל הסתימה כמ"ש הט"ז (ס"ק א') לענין מי חטאת אבל אם תיקן ברזא מהני גם כשהנקב למטה כיון שנעשה כלי על ידי כך כנ"ל ברור:

סעיף יב אם הקוף. עיין במ"א (ס"ק כ"ג) שהביא בשם הר"ש אבל כשהטה אפשר דמודה דחשיב כת גברא א"כ ליכא מחלוקת בזה עכ"ל:

והנה דבריו נכונים לפי' הראשון לכן פסק הרב"י כן בלא מחלוקת ובס"ז גבי צינור פסול לכ"ע דלא חשיב כח נותן ע"ש דברים נכונים לפי שיטתו (ס"ק כ"א) דמביא ראיה מסרנא דפחרא דגם בסביבה שני' מקרי כח גבר' כיון דעשה מעש' בגוף הדבר:

סעיף טז שבקרקע עיין במ"א (ס"ק כ"ח) אבל בכלי שבקרקע לכ"ע פסולים כמו שכתב (סי' ז') עכ"ל:

והנה נעלם ממני כונתו דהא צינור כשלא נחקק לקבל צרורות לא הוה כלי וכשאינו כלי ומחובר לארץ דהוה כדין מקוה כמבואר ביו"ד (סי' ר"א) לענ"ד נראה דשם לא הוה מ' סאה ושאיבה שאין בה מ' סאה פסול לכ"ע דלא שייך סברת הראב"ד שהרי בעלי קריין טובלין:

סימן קצו

סעיף א אכל דבר איסור אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף:

הנה הרמב"ם (פ"י ה' י"א) כתב נזיר ששתה יין של תרומה משלם קרן ולא חומש כתב בכ"מ הטעם כיון שהיה אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא וכונתו בבכורות (דף ל"ז: ע"א) איתא המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבולים מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים רשב"א אומר דברים שהנפש קצה בהם יחזיר להן את הדמים ושאין הנפש קצה בהן ינכה בהם את הדמים. וכתב הרמב"ם וכן כל מוכר דבר שאסור לאכול מן התורה כן הוא דינו בין שהוא בלאו בין שהוא בכרת ובסמ"ע איתא ב' טעמים טעם אחד מטעם קנס וטעם הב' משום דלא חשיב הנאה והנה הא דלא חשיב הנאה כשאוכל איסור בשוגג מבואר (בסימן זה) דאין מברכין על אכילת איסור ושם לא שייך לומר קנס וכ"כ דאינו הנאה וצריך להבין דא"כ אמאי בפ"ה דבכורות במוכר בשר לחבירו מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים פירש הרמב"ם וכן הרב שהוא מטעם קנס: ונראה דהנה בנתיבות המשפט (סי' רל"ד) כתב דנ"מ בין שני הטעמים אם עירב הלוקח בששים בלח בלח ואכל אחר שכבר הותר א"כ חשיב הנאה מ"מ שייך קנס על שגרם במזיד לבטל איסור א"כ יש לומר דלכך פירשו הטעם משום קנס צריך תמיד להחזיר הדמים אבל לשיטת הרמב"ם דסובר דאין מברכין על דבר האיסור ע"כ דסובר דאכילת איסור בשוגג לא הוי הנאה ולזה בנזיר ששתה יין של תרומה בשוגג פטור מלשלם החומש והראב"ד חולק וסבר דהוי הנאה ומשלם חומש דהוא סובר דמברכין רק דאינן מזמנין: והנה הרדב"ז על הרמב"ם הקשה מהא דאיתא ברמב"ם (באותו פרק ה"ז) אבל שוגג שאכל תרומה ביוה"כ הרי זה משלם קרן וחומש ותירץ דיש לומר דאכילת יוה"כ חשיבא לחייב עליה קרבן אבל נזיר ששתה לא חשיב אכילה כיון שאינו מחויב עליה כלום ואינו סותר אפילו יום אחד. ולענ"ד הוא דבר חדש ויש קצת ראיה דלא כדבריו דהא הטור (ח"מ סי' רל"ד) כתב הרמב"ם ז"ל וכן כל מוכר דבר שאסור מן התורה לאכול כן הוא דינו בין שהוא בלאו בין שהוא בכרת. והלשון צריך הבנה מה"ת לא יהיה הדין בדבר אכילה שהוא חייב כרת הא הכרת חמיר יותר והיה לו לומר כיון שהוא בכרת בין שהוא בלאו עכ"פ בדבר שהוא בכרת חייב חטאת מ"מ צריך המוכר להחזיר הדמים דלא הוה אכילה. ומלשון הרמב"ם הנ"ל מוכח דסובר דלא הוה הנאה אכילת איסור בשוגג דאי מטעם קנס פשיטא דשייך בדבר שהוא חייב כרת למקנסיה יותר אלא ודאי דהטעם הוא דלא חשיב אכילה והו"א בדבר שחייב כרת להוי אכילה כיון דחייב קרבן כמ"ש הרדב"ז כתב דג"כ הדין כן דיחזיר לו הדמים שהיה אפשר לומר כיון דחייב קרבן ונתכפר לו הוא דמקרי אכילה אשמועינן דמ"מ צריך להחזיר לו הדמים. והנה בנוסח הרמב"ם לפנינו אינו כמו שכתב הטור רק בין שהוא בכרת ובין שהוא בלאו עכ"פ מוכח דגם במקום שחייב קרבן לא הוה הנאה דלא כסברת הרדב"ז וקשה אהדדי ואפשר לומר דהא דחייב חומש כשאוכל ביוה"כ מיירי שהיה מזיד על יוה"כ ובזה היה מדויק דבהלכה ו' כתב אבל שוגג שאכל תרומה ביוה"כ ובהלכה זו כתב נזיר ששגג ושתה יין דהיינו ששגג על הנזיר ושתה בשוגג על הנזיר לא הוה הנאה וניחא התוספתא כתב הרמב"ם ביוה"כ חייב ובנזיר פטור ועיין בת' פנים מאירות (חלק ב' סי' ז') שכתב לתרץ מה שהקשה (הב"י בסי' ר"ד) על רבינו ירוחם וז"ל שתה שום דבר לרפואה או אכל לא יברך עליו שאם הוא דבר איסור לאכלו שלא במקום סכנה לא יברך ואם הוא במקום סכנה ג"כ לא יברך זה הכלל כי מידי דלרפואה לא יברך כדאמרינן האי מאן דחנקתיה אומצא כך כתב הרמ"ה עכ"ל. וכתב הב"י ותמהני עליו על מה שפטור מברכה לשותה דבר לרפואה דהא אמרינן בהדיא גבי שמן זית החושש בגרונו אע"ג דלרפואה מכוון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברכה ומה שפטר מברכה אוכל דבר איסור במקום סכנה אין כן דעת הרא"ש שהרי כתב שחולה שאכל ביוה"כ מברך ועוד שכבר נתבאר (בסי' קצ"ז) שהרא"ש סובר כהראב"ד דאוכל דבר איסור מברך עליה והרמב"ם סובר דאינו מברך אבל כשאוכל דבר איסור לרפואה גם הרמב"ם סובר דמברך ובפ"מ מחלק דבאוכל מאכל בריאים לצורך רפואה גם רי"ו סובר דצריך לברך אבל כששותה ואוכל דברים המיוחדים לרפואה אם הוא דבר איסור אינו מברך וזה סברת רי"ו. וגם כתב דאכילת יוה"כ דברים המתירים אינו דומה לאכילת דבר איסור כיון, דשם גוף האוכל מותר אלא דיומא קא גרים כיון שהתירו לחולה נהנה ממנו ודומה לזה כתבו תוס' ריש גיטין (דף ז') ד"ה השתא בהמתן של צדיקים דאינה מגונה כל כך אכילת היתר בשעת איסור ע"ש:

אך זה דוקא בחולה אבל לענין תרומה אם אכל בשוגג ביוה"כ לשיטת הרמב"ם שאין זה הנאה נראה דפטור מחומש כמו נזיר שוגג רק הרמב"ם מיירי דהיה מזיד על יוה"כ ותוספתא שכ' דזר שאכל תרומה ביוה"כ שהיה שוגג על התרומה תנא לאפוקי מדרנב"ה דכרת פטור מתשלומין מיירי לשיטת רש"י ג"כ שהיה מזיד על יוה"כ דרנב"ה אינו פוטר רק כשהיה מזיד ואנן לא פסקינן כרנב"ה וחייב חומש כנלענ"ד:

אך לפ"ז צריך להבין מה דתנא במשנה פסחים (דף ל"א ע"ב) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב קרן וחומש ואשם למאן דסובר לפי מדה משלם קשה דהא אכילת חמץ בשוגג לא הוה הנאה ואמאי חייב מ"ש מנזיר ששגג כאשר הוכחנו מהרמב"ם דלא כסברת הרדב"ז דסובר דדבר שחייב כרת הוה אכילה וצריך לומר דגם במשנה מיירי שהיה מזיד על החמץ רק שלא התרו בו לשיטת הרמב"ם דפירש המשנה בסיפא דכשהיה מזיד על החמץ פטור מטעם קלב"מ אך דברי הרמב"ם בפירוש המשנה עוד אבאר לך במס' מכות (דף י"ג) כי אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם ומדמי עצים שעורו אפילו דמי עצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאילו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה אין משלם אפילו דמי עצים והדברים תמוהין כמו שמתמה תוי"ט שכתב הטעם כיון דאינה לוקה ומשלם משמע דאי לאו הכי משלם והא ליתא כיון דלפי דמים משלם ודאי דפטור והוא משום האי טעמא פסק (בפ"י מה' תרומות) דאפילו בשוגג פטור דלא כמשנתנו ועוד לפי דבריו דמשנתנו במזיד הוא בענין דילקה א"כ בלא"ה פטור משום מלקות דכל זר לא יאכל קודש שכן פירש הוא בעצמו ברפ"ז ממס' תרומות עכ"ל. ולא אבין הקושיא הראשונה שהקשה דהא הרמב"ם פסק דלפי דמים משלם כי לא פסק כסתם משנה רק כר"ע דלפי דמים משלם אבל המשנה סבר דלפי מדה משלם וחייב בשוגג ונראה דהיה קשה ליה להרמב"ם מאי תנא במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים ודאי האי דינא בסיפא במזיד שהיה מזיד על התרומה ופטור מתשלומין כיון דהמזיד משלם לפי דמים ואסור בהנאה אמאי תנא בשני דברים דפטור מתשלומין ומדמי עצים פשיטא כיון דאסור בהנאה פטור גם מדמי עצים ולזה פירש דכל המשנה מיירי שהיה שוגג על התרומה וחייב לשלם דלפי מדה משלם ובסיפא שהיה מזיד על החמץ וחייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם ופטור גם כשהיה שוגג על התרומה אף ע"ג דהדין דלפי מדה משלם מ"מ פטור דמלקות דחמץ פוטר התשלומין כיון דאינו לוקה ומשלם אך שהטעם דפטור מלשלם מטעם קלב"מ יהיה ראוי להיות חייב מדאגביה קניא נהי דאינו משלם לפי המדה על אכילה יתחייב לשלם על ההגבהה כמו ששוה להסקה להכי תנא דפטור מדמי עצים על ההגבהה משום דאסור בהנאה: ועל הקושיא השניה יש עוד לתרץ דהנה (בפ"ז מה' תרומה ה' ז') זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טהור בין שהיה טמא חייב מיתה בידי שמים שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם והיינו אם התרו בו כמ"ש הכ"מ שם אך נראה דצריך להיות מזיד דידע שהוא חייב מיתה דל"כ פסק (בפ"י מה' תרומה) זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש אעפ"י שהוא יודע שהוא תרומה וכשהוא מוזהר עליה אבל לא ידע אם חייב עלה מיתה אם לאו הרי זו שגגה ומשלם קרן וחומש: והנה מבואר בירושלמי בכמה מקומות (ובפ' מרובה ה' ב') אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן הזיד בחלב שוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן כי הוא פסק כמונבז דשגגת קרבן הוה שוגג וחייב קרבן והרמב"ם (בפ"ב מה' שגגות ה' ב') עבר עבירה וידע שהוא בלא תעשה אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת:

הרי זו שגגה ומביא חטאת אבל אם ידע שהוא בכרת ולא ידע אם חייבין עליה קרבן אם הרי זה מזיד ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין כרת דאינו פוסק כמונבז אך שגגת כרת הוה שגגה אף אם הזיד בלאו ולא הביא אם התרו בו או מלקינן ומביא קרבן ולכאורה היה נראה כיון דרמב"ם פסק (בה' סנהדרין) דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרת אי אפשר לו לחייבו קרבן אך כפי מ"ש (המשנה למלך שם ה' ז') די"א רק במי שחילל שבת בלא עדים דנתחייב כרת ופטור ממלקות אם לקה נפטר מהכרת אבל האוכל חמץ בפסח וכיוצא בו דחייב כרת ומלקות לא נפטר מהכרת ע"י המלקות וזה הוא ששנינו כל חייבי כריתות לוקין וכיון דבדין לקה לא נפטר והכי איתא בסנהדרין (דף מ"ז) הרגו ב"ד כיון דבדין מקטלי לא הוי להו כפרה וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק אלו הן הלוקין דחייבי כריתות לוקין ואחר שלקו ועשו תשובה נפטר מן הכרת נראה דלא בהמלקות נפטר א"כ כיון דפסקינן דאם הזיד בחלב ושגג בכרת דחייב קרבן אם התרו בו לוקה וחייב קרבן והרמב"ם לא הביא כיון דבירושלמי תנא האי דינא דשגגת קרבן ושגגת קרבן הוה שגגה לדידן ואם שגג בכרת והתרו בו למלקות לא תנא לא הביא הרמב"ם אבל הדין אמת דהא בירושלמי לא פליג בכל המקומות שכתב האי דינא ואיתא הטעם שם רבי בון בר חייא בשם ר' שמואל בר יצחק כדי רשעתו שני דברים מסורים לב"ד התופס אחד מהן יצא דבר שמסור לשמים פירש פני משה כרת שמסור לשמים הוא ולא לב"ד לפיכך מחייבין ליה גם בעונש קרבן דעל כרת הוא בא ולוקה על המזיד ומביא קרבן על מה ששגג דבכה"ג לא מיעט קרא א"כ גם בתרומה אם שגג במיתה והזיד בלאו והתרו בו מלקינן ליה וחייב לשלם קרן וחומש ואשם שהוא לכפר השגגת מיתה וכן מורה לשון הרמב"ם (בפ"י מה' תרומה ה' ו') כשהיה זדון גם על המיתה ועל הלאו והתרו בו פטור אבל אם היה שוגג על מיתה חייב לשלם ואין המלקות פוטרו ובזה ניחא קושיא שניה על התוי"ט דבמתניתין דקתני במזיד ומזיד הוא בהתראה דלא ניתן התראה רק להבחין בין שוגג למזיד וכן (בפ"י מה' תרומה ה' ו') כתב זר שאכל בזדון לוקה על אכילתה והיינו בהתרו בו כי סתם מזיד היינו בהתראה ומזיד דתרומה אם היה שוגג במיתה אינו פוטר מתשלומין לא תנא במתניתין אלא כשהיה מזיד גם במיתה ולזה פירש שהיה מזיד על החמץ ומלקות דחמץ פוטרו מתשלומין. אך עדיין צ"ע דאי אמרינן כשהיה שוגג בכרת ומזיד על הלאו מלקינן ליה וצריך לשלם חומש והטעם דדוקא שני דברים מסורין לב"ד תופש אחת מהן יצא דבר שמסור לשמים א"כ גם מלקות דחמץ אינו מן הדין לפוטרו ונראה דמלקות דתרומה גלי רחמנא כשהוא שוגג על המיתה חייב אבל המלקות דחמץ שפיר פוטרו ואינו חייב גם בדבר שמסור לשמים דהא הש"ך (בסי' כ"ת) הביא בשם המהרש"ל דבמקום דעבדינן ליה החומרא פטור גם לצי"ש וניחא פירוש המשניות עכ"פ אם שגג בכרת והזיד בלאו חייב לשלם החומש א"כ משכחת דיאכל תרומה האסורה מטעם חמץ או מטעם יה"כ שהוא חייב בתשלומין אף דאכילת איסור לא הוה הנאה כיון שהיה מזיד על הלאו רוצה הוא לאכול איסור אך עדיין קשה דהא במתניתין דכריתות (דף י"ד) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה חמש חטאות ואשם אחר היה שוגג על כל האיסורין אמאי חייב אשם מעילות דהא לא נהנה באכילה שאכל חלב נותר טמא ויוה"כ:

(ונראה לתרץ דהנה הא דבאכילת איסור לא חשיב הנאה מבואר בירושלמי משום דקץ באכילת איסור ובודאי לא גרעי משלא כדרך הנאתן דהיכא דחייב בשלא כד"ה חייב נמי בזה והא דפטור מלשלם בלוקח ונודע אח"כ שאסור הוא משום דלא קנה מחבירו רק כדי שיהנה כדרך הנאתן:

והנה התוס' בסנהדרין (דף פ' ע"א) ד"ה בשור כו' כתבו אבל במתניתין דזבחים חיישינן לתקלה טפי דא"י כמה ספק איסור לכי שהן מוקדשין כגון רכוב על גבי השור כו' וחלב מוקדשין ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתו כו' עיי"ש מבואר דס"ל דבמוקדשין שלא כדרך הנאתן נמי אסור ולהכי שפיר חייב ביש אוכל אכילה אחת אשם מעילות אף שאסור מטעם חלב נותר ויוהכ"פ:

אך קושית מו"ז ז"ל הוא לפי שיטת התוס' פסחים (דף כ"ו) שאני היכל דלתוכו עשוי וכתבו התוס' וא"ת והא לא כתיב אכילה ואפילו שלא כדרך הנאתו נמי אסור וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה הו"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה כו' ע"ש מבואר דפליגי על התוס' סנהדרין רק סברי דבמעילה נמי אינו חייב בשלכד"ה עיין בשער המלך (בפ"ה מה' יסודי התורה):

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה