אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תרפה

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תרפה

סימן תרעד

סעיף א ר"ח אדר הסמוך לניסן שחל להיות בשבת קורין פרשת שקלים שהוא כי תשא עד ועשית כיור נחושת:

הנה הוקבע ארבעה שבתות קודם בא הרגל הקדוש שהוא קודם חג הפסח דהיינו שקלים שהוא בשבת שמברכין אדר זכר קודם פורים ושבת פרה ושבת החודש והנה הטעם מה שקורין שקלים כי הוא זכר אשר בהמ"ק היה קיים היה משמיעין על השקלים דהיינו הב"ד בכל עיר ועיר היה מכריזין בכל גבול ישראל שיביא כל אחד מישראל מחצית השקל למקדש לפי שבאחד בניסן היה המצוה להביא קרבנות ציבור מתרומה החדשה כמו שדרשו חכז"ל דכתיב זאת עולת חדשו בחדשי השנה וכו':

הנה גרסינן במשנה שקלים (פ"ד מ"ה) מותר הקטורת מה היה עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על שכר האומנין ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין מתרומה החדשה אם בא החדש בזמנו לוקחין אותה:

מתרומה החדשה ואם לאו מן הישינה וקשה לכאורה אמאי לא אשמעינן בתמיד שקודם להקטורת דאם אין מן החדש מביאין מן הישן ואפשר בזה לא אתי לאשמעינן כיון דאין כאן חדש מביא מן הישן רק אתי לאשמעינן דאם חיללו על שכר אומנין צריך ליקח מן הישינה דהא לפי מה שפירש הרב החילול היה על המעות מתרומת הלשכה והקשה הרב אע"ג דקודש על קודש אי אפשר שיתחלל לב ב"ד מתנה עליהם והוא כיון שאין כאן חדש יקח מן הישן כי החילול לא היה חילול גמור רק מטעם לב ב"ד מתנה עליהם דהיינו אם יצטרכו החילול יהיה החילול ואם לאו לא יהיה חילול כמו דאיתא במס' שבועות (דף י"א) לב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו ואם לאו יהיה לדמיהן ועיין בריטב"א שם שאין צריך תנאי מפורש וכדמפורש דמו ודברים כאלו בלב כל אדם יהי' הדברים דמסתמא כל מה שיכולין ב"ד לתקן יתקנו ע"ש ואשמעינן דהחליל הוא חילול וצריך לקנות מתרומה ישינה וטעם דהחילול מהני לא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם כיון דבאמת לא הותנו רק דברים כאלו שהוא בלב כל אדם מהני והוא במקום דהמעשה אינו סותר הדברים אבל כשהמעשה הוא סותר לא מהני הדברים בלב כל אדם גם כן:

והנה בירושלמי (פ"ג דר"ה) פירש אם בא החודש בזמנו דהיינו אם חל ר"ח ניסן בזמנו ביום ל' של אדר אז לוקחין הקטורת מתרומה החדשה. ואם לאו שלא קידש החודש רק ביום ל"א אז בא הקטורת ביום למ"ד מן הישן וכתב בטורי אבן בר"ה (דף ז') דאשמעינן דקמ"ל אע"ג דאיכא ספיקא שמא יבא עדים עוד היום סמוך לערב ומתקדש החודש היום יהי' ר"ח ניסן למפרע ביום למ"ד ורוב פעמים אין עדים באים קודם שחיטות של תמיד שחר ורוב פעמים לא נתעבר ניסן ובירושלמי (רפ"ג דר"ה) רבי אומר לא נתעבר מימיו והוא דנקטיר הקטורת מן החדש אשמעינן דדוקא אם בא החודש בזמנו שכבר באו עידי ראי' מקריבין מן החדש ולא אזלינן בתר רוב ולפ"ז קשה אמאי אשמעינן בקטורת ולא בתמיד שהוא קודם אפשר לומר בכריתות (דף ד') ת"ר מותר הקטורת אחת לששים או לשבעים שנה מפטמין אותה לחצאין לפיכך יחיד שפטמה לחצאין חייב דברי רשב"ג שאמר משום הסגן וחכמים אומרים בכל יום מתקנין במתכונתה והיה מכניס מסייע ליה לרבא דאמר רבא הקטורת שפטמו לחצאין חייב דכתיב והקטורת אשר תעשה כל שתעשה מותר הקטורת פירש"י שהיה מפטמין שס"ח מנה שס"ה לשנות ימות החמה ושלשה מנים יתרים שהיה מכניס כה"ג ביוה"כ מלא חפניו ונשאר מהשלשה מנים אחת לס' או אחת לשבעים לפי שאין כל החפצים שוות וחכמים אומרים בכל יום מתקן מתכונתה והיה מכניס ומסייע ליה לרבא דרבא אמר, (בדף ה') קטורת שפיטמה לחצאין חייב שמן שפטמו לחצאין פטור שמן כתיב במתכונתה לא תעשה כמוה כמוה הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי וגבי הקטורת כתיב אשר תעשה כל עשיית דקטורת אפשר דמקטיר פרס שחרית ופרס בין הערבים ופירש"י הלכך יחיד שלא פיטם אלא מנה חייב וכתב המשנה למלך (פ"ב מה' כלי המקדש) דכפי הנראה דס"ל לרש"י דבבציר ממנה פטור ולא ידעתי מנין לו דהא פרס היה שיעור הקטורה א"כ היחיד המפטם פרס קרינן ביה הקטורת אשר תעשה ואולי ס"ל לרש"י כיון דכל שני הקטורת דבוקר ובין הערבים חשוב מצוה אחת לפי זה היה נראה דמה שאמרו חכמים בכל יום מתקן במתכנתה דהיינו שהי' מתקן מנה בבת אחת הא בציר מהכי לא דאי אמרת במתקן פרס כשר א"כ גם המפטים פרס יהי' חייב דהא בגמרא מוכח דכל מה שהוא כשר חייבו עלי' ואין זה מן התימא דאף שאינו מקטיר כי אם פרס בשחרית ופרס בין הערבים מ"מ אפשר דבשעת עשי' בעינן שיעשה כל המנה וסמך לזה החביתי כ"ג שהיתה קרובה חצאין ובשעת הבאה הי' מביא עשרון שלם וחוצהו שפסק רבינו בפי"ג מה' מעשה הקרבנות):

לענ"ד נראה דפשיטא דש"ס כרש"י דאל"כ אמאי נקט רבא הא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים לומר סתם דאפשר לעשות פרס בשחרית ומוכח מדתנא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים דצריך לעשות מנה ובירושלמי (פ' טרף בקלפי) אמר כמדתה היתה כשירה ופירש בקרבן אהרן כדמייתי לכל הסימנין אפילו מנה אחת דצריך לכל יום כשירה ובירושלמי נראה כשיטת רש"י דלישנא כמדתה דהיינו מנה לכל יום ולזה י"ל דאם לא באו עדים קודם הקטורת שחרית הי' מביאין כל המנה בבוקר מתרומה הישינה א"כ גם הפרס בין הערבים הי' מקטירין מתרומה הישינה כי פרס אינו יכול לקנות מהחדשה כיון שאינו כשר רק להביא מנה ולחלק והרמב"ם פסק דאפילו פיטם פרס בשחרית חייב א"כ קשה אי אמרינן דלא בא החודש בזמנו מביא מן הישן אמאי תנא בקטורת ולא בתמיד ולזה לא פירש כירושלמי אך לענ"ד צ"ע דמנ"ל להמשנה למלך דרמב"ם חולק על רש"י כיון דכתב פיטם מעט מחכנתה כשירה אפילו פיטם פרס בשחרית ובין הערבים הרמב"ם הביא לישנא דגמרא כמו שפירש"י בגמרא דצריך לפטם כל המנה גם ברמב"ם יש לפרש כן מכ"ש דירושלמי נראה ברור דסובר כמדתה שהוא מנה לכל יום וצ"ע:

סעיף א פרשת שקלים עיין (בט"ז לס"ק א') שהביא דרשות חכז"ל שדרש מן הקרא דכתיב זאת עולת חודש בחדשי אמרה תורה חדש הבא קרבן מתרומה חדשה וגמרינן בגז"ש שחדש זה הוא ניסן כיון שבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה קדמו בא' באדר כי היכי דליתי שקלים למקדש:

הנה איתא בשבועות (דף יו"ד) אמר עילא אר"י תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים א"ל ר"ה מן ציית לך ולר"י רבך וכו' קדשה שבהן היכן הלכה פירש"י נפדין תמימים דלא הוצרכו לצבור שלקחו ממעות תרומת הלשכה ותנן בעירכין (דף י"ג) אין פותחין מששה טלאים המבקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר"ח ניסן לא הי' מקריבין שוב קרבנות הצבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמרינן במס' ר"ה חדש בחדשו חדש והביא קרבן מתרומה החדשה נמצא בכל שנה ושנה ארבעה טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישינה והיינו לא הוצרכו לצבור והקריב בשנה שעברו ור"ל כי בער"ה הי' ששה טלאים מבוקרים והקריבו בער"ה שנים נשארו ארבעה וברמב"ם (פ"ד מה' שקלים ה' י"א) ומשהגיע ר"ח ניסן אין מקריבין קרבן צבור אלא מן החדשה לפיכך אם הגיע ר"ח ויש עמהן בהמות תמימות מתרומה ישינה פודין אותן ויוצאין לחולין אע"פ שהן תמימין ויפלו דמיהן לתרומה ישינה שקוצין בה את המזבח וחוזרין ולוקחין מתרומה החדשה והנה צריך להבין לרש"י שכתב דלא נשאר בלשכת הטלאים רק ארבעה טלאים ויש להקריב יום א' ויום ב' אבל ממה קריבים ביום ג' וביום ד' דהנה קרבן צבור צריך ביקור ד' ימים כמבואר במשנה בעירכין (דף י"ג) (ובפ"א מה' תמידין) ויהי' מוכנים קודם יום הקרבה ד' ימים דהיינו שיהי' מבוקרים ובטור אבן במס' מגילה (דף כ"ט) והוכיח מהא דנשאר ד' טלאים בער"ח ניסן ולב ב"ד מתנה עליהם שיהי' נפדין ע"כ דהביקור צריך להיות לאחר שהקדישן דהא דצריך ששה טלאים בלשכה כדי שיהי' מבוקרים ד' ימים כמו שפירש רש"י ואי אמרינן דהביקור צריך להיות קודם הקדישן לא הי' צריך שיהי' בער"ח נסן ששה טלאים בהלשכה שהרי הי' יכולין לבקר קודם ההקדש מהנלקחים מתרומה החדשה ולהקדיש ביו"ט:

א"כ קשה מהיכן יקחו הטלאים לתמיד ביום ג' וביום ד' שיהי' מובקרים והרמב"ם שכתב ויש עמהן בהמות תמימות מתרומה ישינה יכול להיות כמה וכמה טלאים מבוקרין אבל לרש"י דלא הי' רק ד' טלאין מאין יוקחו מובקרין ביום ג' וד' ולשיטת התוס' ביקור ד' ימים מעכב בדיעבד כמ"ש הטור אבן:

שם ואפשר לומר דאיתא בשקלים אם בא החדש בזמנו לוקחין את הקטורת מתרומה החדשה ואם לאו מן הישנה והביא הטורי אבן בר"ה (דף ז') ד"ה אם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה דבירושלמי (פ"ב ממס' ר"ה) מפורש אם בא החודש בזמנו אם באו עדות החודש שנראית הלבנה ביום שלשים של אדר וקידש ר"ח ביום ל' של אדר דלקידוש החודש של יום ל' קרא בזמנו בא מן החדשה בא הקטורת ביום ל' מן החדשה דהו"ל ר"ח דמצותו להביא מן החדש ואם לאו שלא בא החודש בזמנו ולא קידשו לחודש אדר אלא ביום ל"א בא מן הישן הקטורת ביום ל' כי היום ל' בתר שנה שעברה גרירא ולא נתחדשה השנה לתרומה חדשה עד יום ל"א לחודש אדר וכתבו דהירושלמי אשמעינן דיום ל' אם לא באו העדים מביא מן הישן אף על גב דאיכא ספיקא שמא יבאו עוד עדים היום סמוך לערב ויתקדש החודש היום ויהי' ר"ח למפרע מבערב והו"א שלא יקטירו הקטורת ביום ל' מתרומה ישנה כי ברוב שנים לא היה אלול מעובר ור' קאמר דמעולם לא עברוהו אלול קמ"ל הירושלמי דדוקא אם בא החודש בזמנו מביאין מן החדש כי התורה לא הקפידה שיבא מתרומה החדשה רק כאשר נתחדש החודש וראיה דהכתוב עולת חודש בחדשו כתיב במוסף ולא בתמיד של שחר כיון דהעדים לא באו קודם הקרבת התמיד דהא לא תקנו שיר על הקרבת התמיד של שחר ולפ"ז גם תמיד של שחר היה נקרב מתרומה ישנה ובמנחות (דף פ"ד) ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני בין הערבים ולא את הראשון בין הערבים בד"א כשלא נתחנך המזבח פירש"י דהאי קרא בחינוך כתיב ובפ' פנחס כתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבוקר ובההוא קרא לא כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר ואפרש דס"ל לרש"י כמו שאין מחנכין המזבח אלא בכבש בוקר גם המצוה להביא מן החדש הוא בכבש של בוקר דרק במוספין כתיב עולת חודש בחדשו וצ"ע. כי נראה דכבש בין הערבים לאחר עולת מוספין בא מן החדש וראיה דאל"כ קשה אמאי אשמעינן הירושלמי בקטורת ולא אשמעינן בתמיד נראה דרש"י בכריתות (דף ו') וחכמים אומרים בכל יום מתקן במתכונתה פירש"י הלכך יחיד שלא פיטם אלא מנה חייב אבל בפחות ממנה פטור ע"כ דסובר דמצוה עכ"פ להביא ממנה ואח"כ חולקין פרס בשחרית ופרס בין הערבים ועיין במשנה למלך (פ"ב מה' כלי המקדש ה' ח') א"כ ר"ה פיטמה בשחרית מנה וכיון דהקטירו בשחרית מהישנה נראה דהקריבו בין הערבים ג"כ הפרס מהישנה ולזה כתב הירושלמי בקטורת דאם לא בא עדות החודש קודם הקטרה ראשונה מקטירין גם בין הערבים מן הישנה אבל בתמיד גם כשהקריב בשחרית מן הישנה מקריב בין הערבים מן החדש כנלענ"ד:

הן הצגתי פה החדושים מסוגיות הש"ס ששייך לענין השקלים:

בגמ' ב"מ (דף נ"ח) שומר חנם אינו נשבע ורמינהו בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברין אם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן עיין שם כל סוגיות הש"ס וכתבו תוס' בד"ה ש"ח אינו נשבע נראה דה"ה דאינו משלם דאפילו ש"ש אם פשע אינו משלם מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו הי' שכיר שבת אחריות שבת עליו מאי לאו לשלם ולא משני כשפשע עכ"ל והקשה הריטב"א דהא קתני הי' שכיר שבת שכיר חודש נותנין לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו מוכח דאחריות השבת מטעם שכירות ואי מוקמית בפשיעה אין האחריות עליו מטעם השכר והש"ך בח"מ (סי' ס"ו) הקשה דאי מטעם פשיעה אמאי פטור ברישא ונראה דהנה הרמב"ם דחייב בפשיעה דפשיעה בשומר הוה מזיק ומזיק חייב בהקדש דלא כמו שסברו תוס' ב"ק (דף ו') אך קשה דהא בהיזק שאינו ניכר דעת המרש"ל כשומר בהיזק שראוי והש"ך חוה"מ (בסי' שס"ג) חולק דאינו חייב כמו גזלן יקשה לשיטתו לשמור את הפרה שלא תפסל בעשיית עול ותינוק שלא יטמא כמו שפירש"י וכן כ' הר"ן בנדרים והא פסול פרה בעשית עול ותיקנו שלא יטמא הוה היזק שאינו ניכר ואמאי חייב אף אי אמרינן דהקדש לא נתמעט מפשיעה וצריך לומר דהא דסובר הש"ך דשומר פטור בהיזק שאינו ניכר הוא רק אם לא שיעבד השומר בפירוש דלא עדיף שומר מגזלן דהא תוס' כתובות (דף ע"ו) כתבו דחיוב השומרים דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם דמחייב עצמו בשמירתן וכיון דחזינן דהתורה לא רמי על גזלן חיוב אחריות בהיזק שאינו ניכר גם בשומר אמרינן דלא התחייב עצמו בכך אבל אם מחייב עצמו בפירוש שמקבל עליו אחריות של היזק שאינו ניכר אין אחר השיעבוד כלום וחייב א"כ בפרה ותינוק כיון דנעשה פעולה בהתחלת השמירה הוה הקנין לשמור שלא יעלה עליו עול שלא יטמא התינוק ונשתעבד לשלם אם אירע הקלקול בהשמירה:

והנה לקמן (דף צד) במתנה ש"ח להיות כשואל מקשה הש"ס במאי בדברים כתב בש"מ בשם הראב"ד הא התנאי הי' במשיכת החפץ למה לי קנין כל תנאי שהוא בשעת מעשה נתקיים בלא קנין ותירץ דלא מצינו שיתחייב אדם אלא מחמת שנהנה מחבירו הלואה או שנעשה לו ש"ש או שואל והנאה שלו או שמהנה לאחר על פיו בערב בשעת מתן מעות או בקנין כשהוא כחליפין אדרבה יש לתמוה שחייב התורה ש"ח בפשיעה במאי נתחייב אלא שכיון שקבל על עצמו וזה נשען על שמירתו ונאבד בפשיעתו ה"ז קרוב למזיק ע"ש א"כ בשמירת התינוק והפרה אד דנשען על שמירתו ונאבד בפשיעתו והוא קרוב למזיק הא מזיק גופי' בהיזק שאינו ניכר פטור בשוגג וגם במזיד עושה והש"ס בגיטין (דף נ"ג) צריכתא דקנסא מקנסא לא ילפינן ומטעם שעבוד כיון דלא נהנה לא נתחייב בשיעבוד כמו אם מתנה להיות כשואל רק בנוטל שכר נהנה ונתחייב במשיכתן רק בהקדש אף דהוה שומר שכר ונהנה בשמירתו מ"מ פטרה התורה מחיוב שמירה כשאינה עושה בידים ולזה הוכיח תוס' שפיר דבשלמא אי אמרינן דהתורה פטרה בהקדש כל דין שמירה גם בפשיעה לא מהני מה שמקבל שכר שמירה שיתחייב על פשיעתו אבל אי אמרינן דש"ש אינו פטור רק לגניבה ואבידה אבל בפשיעה חייב רק בתינוק ופרה גם מפשיעה פטור דהוה היזק שאינו ניכר א"כ אם מקבל שכר על השמירה ונהנה הוה כפשיעה דעלמא דנתחייב משעת משיכת החפץ ואמאי לא מוקי הש"ס בפשיעה והוכיחו שפיר דהתורה מיעט הקדש גם מפשיעה לא מהני מה שמקבל שכר והתחייב עצמו דהא כל ש"ש יהנה בשמירתו והתורה פוטרה אך לכאורה עדיין קשה קושיית הש"ך אמאי פטור ברישא כשאינו נוטל שכר שבת על פשיעה דהא נהנה בשמירתו כי קיבל שכר על שמירת ימות החול ונראה כיון דפועל אינו דומה לש"ח ויכול לחזור בתוך הזמן לא נתחייב במשיכתו באחריות כשאינו ברשותו: והנה מה שהקשה על תוס' דא"כ אמאי לא תנא אינו משלם הי' נראה דהנה הראב"ד סובר דשומר פטור מפשיטה ומשבועה שאינו ברשותו לא נפטר והטעם כי שבועה אינו ברשותו הוא מצד הסברא לא פטר רחמנא רק משבועה שהתורה רמה עליו שבועה שלא פשע א"כ להפוסקים דפסקו דמשבועה ש"ב ג"כ פטור הוה זה יותר רבותא דאין נשבעין כלל אפילו שבועה שהוא מצד הסברא אך לפ"ז לא הי' לי' למיתני' דש"ח אינו נשבע רק דשומרין אינן נשבעין כי שבועה ש"ב גם שומר שכר מחויב לישבע:

לכאורה נראה דשיטת רש"י הוא כמו שיטת הראב"ד דמשבועה ש"ב לא פטור השומר דרש"י פירש נשבעין לגזברין שבועה שלא פשע בהן ובהא דתירץ שמואל נשבעין ליטול שכרן פירש"י נשבעין שאינן ברשותו נראה דהנה פליגי אמוראי אי אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא:

והקשה בש"ס מהא דשומר חייב בשלשה שבועות בשבועה שאינו ברשותו שייך מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא דמשבועה שלא פשעה ושלא שלח בו יד דחייב לישבע אינה ראי' דיש לומר דאשתמוטי משתמט כיון דנתחייב בתשלומין אבל משבועה ש"ב חשדינן לי' דרוצה לגזול א"כ הוה חשיד אממונא ומה שהקשה הש"מ דלמא משתמיט דסובר דבחישנא ומשכנתא ונראה דזה הוא בכלל פשיעה שאין יודע היכן הוא ועל פשיעה הוא נשבע וע"כ דשבועה ש"ב חשדינן לי' דרוצה לגזול ולהחזיק לעצמו ולא שייך אשתמוטי. והנה אפילו למאן דסובר דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא מ"מ הא מי שחשיד שלא לשחוט יפה גם בשבועה אינו נאמן כמבואר ביו"ד (סי' ב' וסי' קי"ט) והטעם מבואר כיון דעובר עבירה אינו נאמן תו בשבועה. והנה תוס' ב"ק (דף כ') ד"ה נתנה לחבירו כתבו כשמתכוין לקנות מהקדש על הכל נעשה גזלן ומעל אם כן קשה דנהי דלא פטרה התורה משבועה ש"ב כיון דהוא שבועה שחייב מן הסברות מ"מ איך יכולין להשביעה שבועה ש"ב הא אם אתה חושדו שיש ברשותו ואינו רוצה להחזיר ולהקדיש הוא נעשה גזלן ומועל בהקדש וחשיד לאותו ממון ואינו נאמן בשבועה כיון דעבר עבירה ומעל בהקדש א"כ איך סובר הראב"ד דבהקדש משבעינן לי' שבועה ש"ב ויש לומר דבהקדש אמרינן דרוצה לגזול כמו דאמרי בהדיוט וחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא אך מה אמרת דהא בהקדש לבד איסור גזל עביד איסור מעילה למעול בהקדש דהא הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל ואפילו אחר יכול לחלל כמבואר בתוס' מנחות (דף ע"א) ולא דוקא בעלים עיין בשעה"מ ה' שמאריך בזה א"כ לענין איסור מעילה יש לומר שחילל על שו"פ ואין כאן רק איסור גזל רק הא דהקדש שוה מנה שחילל על שו"פ מחולל כיון דהקדש נתמעט מדין אונאה א"כ בהו"א דרמי הש"ע דהא נשבעין על הקדשות ולא נתמעט מרעהו גם מאונאה לא נתמעט כמ"ש רש"י בד"ה ויש להן אונאה ולזה לא פירש"י דנשבעין לגזברין שבועה ש"ב אבל כשמשני שמואל דהקדש נתמעט מרעהו דאין נשבעין אם כן גם מדין אונאה נתמעט והקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל פירש רש"י שבועה שאינו ברשותו והא דאיתא בבכורות דשקלים אינן נפדין וכן בשקלים דמחליטין על מטבע של זהב היינו דבעלים אינן יוצאין אם אינן נותנין חצי שקל מטבע דזה יתנו הוא דוקא חצי שקל כמבואר בקרבן עדה בשקלים אבל פדיון הבן נפדה בשו"כ אבל לענין מעילה שלא יהי' מועיל בהקדש אין לשקלים דין אחר מכל הקדשים דנתחלל על שוה פרוטה כי כלל כל הקדשים שחיללו על שו"פ מחולל והא דלא פירש שבועה שלא פשע דהא הפנ"י הקשה מה טבעה של השבועה ליטול שכרן דאם פטרתה תורה מעיקר תשלומין והאמינתו לומר שלא פשע א"כ לענין דמי שכירות נמי יהי' נאמן בלא שבועה ולזה פירש"י רק שבועה ש"ב דלענין שבועה ש"ב לא פטרה התורה הקדושה ולזה מיעטה כיון שהוא מצד הסברא צריכין לישבע השבועה ש"ב כדי ליטול שכרן:

אך הנה עדיין קשה דא"כ א"צ הש"ס לתרץ דנשבעין ליטול שכרן רק דנשבעין שבועה ש"ב כי משבועה ש"ב לא פטרה התורה ונראה דהנה דנגד איסור מעילה אמרינן כיון שהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל מ"מ קשה דהא אביי פסק דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא והא דמשביעין מטעם ס' מלוה ישנה או אשתמוטי ולכאורה בעודו ברשותו לא שייך אשתמוטי כמש"ל וצריך לומר דמשביעין מטעם ס' מלוה ישנה וקשה לצייר לומר בהקדש שהי' לו ס' מלוה ישינה על הקדש א"כ איך משביעין אותו בהקדש שבועה ש"ב ונראה דהנה התומים (בס' צ"ב) כתב דהא דאמרינן חשוד אממונא חשוד אשבועתא לאו כללא הוא דהא איכא איניש דחמיר להו שבועה מגזל ומעשים בכל יום יוכיח רק איכא אינשי דכי תקפו יצרם בגזל אף על השבועה נחשדו ולכך גזלן פסול לשבועה דחיישינן אולי הוא מאותן אנשים דקיל להו שבועה כמו גזל ולא ביקש אביי להחליט הדין דחשיד אממונא חשיד אשבועתא רק הוסיף דאיכא עוד סברא שיש לו ספק מלוה ישינה הרי לפנינו שני סברות להשביע חדא דלמא אינו חשיד כלל על הגזל רק מטעם ספק מלוה ישינה מכחיש לחבירו וגם אם ברצונו לגזול דלמא לא חשיד לישבע לשקר ובמקום דליכא חשש ס' מלוה ישינה לא נשאר לן רק ספק אחד דלמא גם אם חשיד אממונא לא חשיד אשבועה ומטעם ספק אחד אין נותנין לו שבועה ולזה בהקדש דלא שייך לכאורה ס' מלוה ישינה לא פירש רש"י דמשביעין אותו שבועה ש"ב אבל כשבאין ליטול שכרן בני העיר יכולין לומר דהשקלים ברשותן ואין מגיע להם שכר שליחות ואין לפטרם מטעם ממ"נ אם אינן ברשותן מגיע להם שכרן ואם השקלים ברשותן וחשודין לגזול ישבעו לשקר ג"כ כי בני העיר יכולין לומר דלמא לא ישבעו כי חמור להם שבועה ואיך נצא מספק ובזה ניחא דבהו"א לא הי' יכול רש"י לפרש דנשבעין שבועה שאינו ברשותו בין למ"ד דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ואפילו למ"ד דאינו חשיד מ"מ כיון דהקדש לא נתמעט מרעהו ואין בידם לחלל ששוה מנה על שו"פ הם מעלו בגזילות השקלים כשעושים עבירה ומעלי אין משביעין אותם כמו בחשיד שלא לשחוט יפה לפי האמת דהקדש נתמעט מרעהו ויכולים לחלל שוה מנה בשו"פ למאן דסובר דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה הי' באמת יכול לתרץ דמשביעין אותם שבועה ש"ב כי משבועה שאינם ברשותן לא פטר רחמנא הקדש כיון דהשבועה הלא מן הסברא כשיטת הראב"ד אבל למאן דסובר דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וס' מלוה ישינה לא שייך בהקדש לא הי' יכול הש"ס לתרץ דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו ולזה מתרץ שבאין ליטול שכרן ובבאין ליטול שכרן יכולין בני העיר להשביעם כי שמא שבועה חמורה להן ולא ישבעו לשקר ולא יקבלו שכרן אבל שבועה שלא פשעת א"י להשביען ליטול שכרן דהא התורה פטרה הקדשות משבועה ונאמנים גם לענין השכר שליחות נאמנים כקושית הפנ"י ובדברינו ניחא כדמשני הש"ס הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן יש להן אונאה ונשבעין עליהן וכתב רש"י דבכדי גרסו יש להן אונאה ומאן דגרס לה לא ידע שאמר ר"ש בשבועה בהדיא ובדברינו ניחא גירסתם דלר"ש דמשביעין בהקדשות הו"א דמשביעין כל השלשה שבועות גם שבועה ש"ב ובאמת שבועה ש"ב אי משביעין דאף דחשיד אממונא אינו חשוד על השבועה מכל מקום כיון דיש להקדישות אונאה וא"י לחלל הקדש שוה מנה על שו"פ אם כן אם הדבר ברשותו ורוצה לגזול חשיד לעבור על המעילה חשיד על השבועה דאיסור מעילה אי אפשר בחזרה ולזה גרסו דיש להן אונאה ואין משביעין רק שלא פשעתי דשייך אשתמוטי לא מעלו:

הנה אך עדיין צריך להבין דא"כ איך כתב הראב"ד בהקדש משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו דהא הוא חשיד אממונא כיון דלא שייך בהקדש ספק מלוה ישינה ונראה דנהי דסובר הראב"ד דלא פטרה התורה משבועה אינו ברשותו אבל בהקדש א"י להשביעו א"ב כיון דחשיד לגזול הקדש ועובר על איסור מעילה והראב"ד סובר דהא דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה הוא דוקא דהבעלים יכולין לפדות:

רש"י פירש משנתרמה התרומה נודע לבעלים והקשו בתוס' דלישנא דנתרמה התרומה לא משמע דקאי אידיעת הבעלים אלא על הגניבה בעצמה ונראה דגם רש"י מודה לזה דעיקר תלה בשעת האבידה רק דרש"י סובר דמתניתין מיירי דלא ידעינן אם נגנב או נאבד רק ע"י השלוחין האלו ודלא כמו שסובר הש"ך (בסי' צ"ה) וכשלא ידעינן רק ע"י השלוחין ולפי הו"א צריכין השלוחין לישבע שבועה דאורייתא אינן נאמנין לחייב את הבעלים בטענתם שנגנבו קודם שנתרמה התרומה דהא מה שנאמנין שנגנבו הוא ע"י שבועה ועד הצריך שבועה אינו עד לכך פירש"י דמשנתרמה התרומה מיירי בבואם לדין פטורין ואם באו לדין קודם שנתרמה התרומה אף אם אין השלוחין נאמנין שנגנבו חייבים דהא השלוחים אינם רוצים ליתן נודע לבעלים קודם שנתרמה התרומה לפי המסקנא דשבועה:

הוא מדרבנן שלא יזלזלו בהקדשות אי חייבין הבעלים לשלם שקל אחר תליא בהא דמבואר באה"ע (סי' ל"ה) אי מקודשת מדאורייתא כיון דהשבועה אינו רק מדרבנן והבן:

ר"י אמר הא מני ר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב שבועה תינח עד שלא נתרמה התרומה משנתרמה תרומה קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו דתניא תורמין על האבוד על הגבוי ועל העתיד לגבות והניחו תוס' בתימה דהא מוכח מגופא דמתניתין דאינו חייב באחריותן מדקאמר נשבעין לגזברין וי"ל דהנה ר"ל סובר בתולין (דף קל"ט) לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב"ה דבקדשי מזבח דמחוסר הקרבה חייב בקדשים שחייב באחריותן ובקדשי ב"ה אינו חייב דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא הוא אבל בדליתנהו בעולם חייב אם אמר הרי עלי מנה לבדק הבית והנה בנתרמה התרומה אינו מחוסר הקרבה דהא נתרם בשבילו ואי השקל ברשות השלוחין נהי שמחויבין באחריותן אינן מחויבין הבעלים לשלם אחרים כי היכא דאיתא בי גזא רחמנא הוא אבל כשנשבעין שנגנבה ע"י גנבים אחרים אפשר שלא ידעו שהם שקלו הקודש ומעלו בגניבתם והיוצאין מרשות הקדש לא שייך לומר בי גזא דרחמנא כי כבר הם חולין או שנאבד בים ואינם בעלים מחויבין הבעלים לשלם ולזה שפיר דנשבעין לגזברין דקודם השבועה נהי דחייבים הבעלים באחריותן אינן מחויבין ליתן אחרים דלמא השקלים תחת רשות השלוחין ותובעין הגזברים ולאחר השבועה שנגנבו או נאבדו חייבין באמת לשלם אחרים מביא ברייתא דקתני ועל העתיד לגבות פירש"י בכתובות אפילו לא נגבה לאתר מכאן יש לו חלק בהתרומה ובקרבנות אלא מחוסר מצוה אם כן לאחר שנתרמה התרומה אין ממשכנין אותן והוה שפיר קדשים שאין חייבין באחריותן אף דר"י סובר שם דגם בקדשי ב"ה צריך לשלם בקדשים שחייב באחריותן ניחא לי' להביא הברייתא דמוכח דגם אליביה הוה קדשים שאינן חייבין באחריותן:

ועוד יש לומר רש"י סובר דתורמין על העתיד לגבות אף אם ניתן אח"כ אין ממשכנין אותו ותוס' בכתובות הקשו דא"כ אמאי קתני כלל האבד והגבוי דהא מעתיד לגבות מוכח דתורמין אף שאינו בא לידי גוביינא מכש"כ שכבר נתן ותירץ הפנ"י בחידושיו דאם עדיין לא נתן כלל סובר רש"י דאין ממשכנין אותו אחר שנתרמה התרומה מ"מ חייב ליתן מטעם מצוה אבל אם כבר נתן גם חיסר מצוה ליכא אם לא יתן אח"כ א"כ אי הוה תנא לעתיד לגבות הוה משמע דוקא בעתיד לגבות כיון דצריך ליתן עכ"פ מטעם מצוה תורמין עליו אבל באבד וגבוי דגם מצוה ליכא עליו אם לא יתן אין תורמין עליו השמיע לנו בברייתא בתורמין ודעת תוס' דגם באבד חיסר מצוה אם לא יתן ובעתיד לגבות ממשכנין אותו ובב"ק (דף ע"ח) איבעי' להו לר"ש דסובר דקדשים שחייב באחריותן חייב הגנב לשלם כפל אם גנב שור של עולה אם יכול הגנב לפטור עצמו בכבש או דמצי א"ל אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד א"כ לפי הצד האיבעי' דיכולין הבעלים לומר אנן מצוה מן המובחר בעינן למיעבד חייב כפל על השור ואי אמרינן כמו דסברי תוס' דגם באבד אם אינו נותן חיסר מצוה איכא לא גרע משור של עולה דבודאי אין ממשכנין לבעלים על שור ויכול לפטור עצמו בכבש מ"מ הוה כקדשים שחייב באחריותן לענין כפל א"כ יש לומר דממתניתין לא מוכח דאין הבעלים חייבין באחריותן כי יש לומר דהבעלים מחויבים מטעם מצוה ליתן שקלים אחרים ונשבעים לגזברים הכונה במעמד הבעלים או לבעלים במעמד הגזברים דלבעלים יש הפסד כיון שמחויבין ליתן שקלים אחרים מצד מצוה ולהגזברין מגיע הפסד שאין בידם למשכן את הבעלים וזה ברור דחיסר מצוה עדיף מטענה דאנן מצוה מן המובחר בעינן למיעבד ולזה מביא הש"ס הברייתא דקתני על האבד והגבוי ועתיד לגבות ומוכח לשיטת הרש"י דבאבד גם חיסר מצוה ליכא אם לא יתנו הבעלים דאל"כ ליתנו על העתיד לגבות לבד וכיון דגם מצד המצוה פטורין הבעלים הוה שפיר קדשים שאין חייבין באחריותן: אמר המעתיק הנני ראיתי לכתוב כאן איזה גרגרים מרמב"ם הלכות שקלים כי הוא מקומו שמדבר מענין השקלים ועי"ז הצגתי כאן:

רמב"ם הלכות שקלים פרק ג':

עיין (בהלכה ח') שכתב בני העיר ששלחו את שקליהן ביד שליח ונגנבו או אבדו אם שומר חנם הוא הרי זה נשבע להם ונפטר כדין כל שומר חנם והן חוזרין ונותנין שקליהן פעם שנית והקשה הכ"מ דא"כ בהו"א דסובר הש"ס לאוקמי דמיירי בש"ח גם בשנתרמה התרומה חייבין:

נראה דטעמו של הרמב"ם כיון דמפרשי שקלי חייב באחריותן כר' יוחנן ובמאי שניתן להשליח ולהוליך השקל מיעט בשמירתו והרמב"ם (בפ"ב מה' שכירות) כתב. דמיעט שמירה הוה פשיעה והא דפטור דש"ש דלא חייב התורה לכל אחד מישראל להוליך בעצמו החצי שקל ליורשים דהא אפילו בגוזל את חבירו ונשבע לשקר תיקנו חכז"ל דאם הוצאה יתירה על הקרן אינו מחויב לילך וכ"כ הרמב"ם כשמסר לש"ש דמה הי' להן לעשות אם כן כשהחייב אינו צריך לילך בעצמו, ושלח ע"י שליח מהימן בשכר פטור שהרי לא מסר אלא לש"ש שהוא חייב בגניבה ואבידה אבל האונס אינו מצוי:

אך קשה דהא כיון דנתמעט ההקדש מדין שומרין א"כ מה לו ש"ח או ש"ש דהא גם ש"ש פטור מגניבה ואבידה וי"ל דבש"ש נהי דפטור מגניבה ואבידה מ"מ אגרייהו מיהו מפסיד א"כ יעשה שמירה מעולה שלא להפסיד שכרו אבל ש"ח אינו שומר שמירה מעילה. והתומים הקשה לשיטת המרדכי דפסק דשליח שקרהו אונס בדרך דמפסיד שכר השליחות והקשה בהגהות מרדכי מהך דשמעתי בני העיר דאמר שמואל נשבעין ליטול שכרן ותירץ כיון דהבעלים מרויחים ע"י שליחותם דא"צ ליתן אחרים ללשכה לא הפסיד שכרן אם נאבד באונס ולזה ניחא דהנה בהו"א דסובר הש"ס דבניטל השכר כיון דהקדש נתמעט מדין שומרין גם אם נגנב או נאבד מקבלים שכרן דהועיל לבעלים א"כ אין חילוק אם ניתן לשומר שכר או ש"ח וכיון דהתורה לא חייבו שכל אחד ילך עם חצי שקלו לירושלים מוכרח לשלוח ע"י שליח מה לו אם שילח ע"י ש"ח או על ידי ש"ש אבל לפי מאי דמסיק הש"ס דגניבה ואבידה הפסידו שכרן אם כן גם מסר לש"ח הוה פשיעה וחייב כדין פושע בהקדש דחייב לשיטת הרמב"ם כי הי' יכול לשלוח ע"י שומר שכר ועוד יש לומר דלפי המסקנא מוקי הש"ס דקנין מהני בהקדש א"כ יכול לשלוח ע"י ש"ש בקנין אבל לפי הו"א הי' סובר דלא מהני הקנין בהקדש להתחייב אין חילוק בש"ש ובין ש"ח: שם (ה' י"א) כתב וכן הגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו יצא והוא חייב לשלם לבעלים שנים או להוסיף חומש וכתב הכ"מ מ"ש והוא חייב לשלם לבעלים שנים כלומר אם לא נתרמה התרומה כדין גונב מהדיוט שהוא משלם תשלומי כפל או להוסיף חומש או נתרמה התרומה כדין גונב מההקדש שהוא מוסיף חומש וזאת הקושי' הקשיתי לאדומו"ר הרב הגאון הקדוש נר ישראל מוה' אברהם אב"ד דק"ק טשעכאנאווע זצלה"ה דהא אנן פסקינן דלא כר"ש וקדשים שחייב באחריותן פטור מכפל אמאי כתב הכ"מ דמשלם כפל כגונב מהדיוט והשיב לי דהא דפסיק הרמב"ם דמשלם שנים כיון דהבעלים נתנו חצי שקל אחר תחתיו וכשמחזיר את החצי שקל שגנב ג"כ הוא הקדש ואין זה מעלה ארוכה לדברי הכ"מ, ועוד דלישנא דהרמב"ם חייב לשלם לבעלים נראה דלבעלים צריך ליתן השנים ואנן אמרינן נתנו הבעלים חצי שקל אחר חייב ליתן להבעלים ואחד להקדש לפי דבריו הקדושים דפ"ת:

והנה תלמיד אחד מישיבה שלי רצה ליישב כיון דבעלים שקלי החצי שקל והגנב נתן להקדש החצי שקל עבורו א"כ:

לא עשה להקדש מאומה וגם רבנן מודים דחייב כפל לבעלים וסוגיא דסובר דקודם שנתרמה התרומה דאינו חייב לישבע רק לר"ש דשם לא שקלי השלוחים השקלים להקדש הא ליתא דהא מבואר בב"ק (דף ע"ו) דפלוגתא דר"ש ורבנן דגנב העולה וקרבו בפנים שלא לשם בעלים א"כ לא עשה להקדש כלום כי העולה נתקרבה ואינו חייב רק לר"ש ולא לרבנן ע"ש:

ולענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם (בפ"ב מה' גניבה) דגנב נכסי הקדש אינו משלם דכתיב רעהו ולא של הקדש ובקדשים שחייב באחריותן פטור דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש והראב"ד כתב בפ"ב מה' גניבה דבנכסי הקדש צריך לשלם קרן וחומש ואשם ונראה דהרמב"ם סובר בקדשים שחייב באחריותן כשגנב מעל א"כ מיקרי נכסי הדיוט מתחילתן בשעת גניבה ובסופן כי התשלומין לבעלים והנה הרמב"ם (בפ"ו מה' מעילה ה' י"ג) כתב מפרש שקלו והוציא בשאר צרכיו בין הוא ובין חבירו מעל ונראה לכאורה דדוקא בנותן חצי שקל לחבירו להוליכו לשולחני לשקול אותו על ידו והלך ישקל ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו מעל השוקל אם נתרמה התרומה ובשלא נתרמה התרומה אינו מועל הוא דוקא כשלא התכוין לגנוב מקודם רק בשעה ששקל שקלו עבורו ולא הוציא מרשות הקדש איני מועל אם לא נתרמה התרומה אבל כשגנב חצי שקל מחבירו לא מבעי אם לא ידע שהוא חצי שקל שהפריש אותו לשקול עבורו פשיטא דמועיל בהגניבה שנתכוין להוציא מרשות חבירו אך גם אם ידע כיון שגונב לא על דעת ששקל רק גנב לצרכו מעל בשעת הגניבה בהוצאת מרשות כמו שהוציא החצי שקל בצרכו כי בשעת הגניבה יש מעילה גם אם שקל אח"כ אותו חצי שקל להקדש א"כ מועיל קודם שנתרמה התרומה ג"כ הוה תחילתן וסופן נכסי הדיוט והא דאינו משלם חומש כי ממון שאינו משתלם בראש אינו משלם חומש כמו שפסק הרמב"ם (בפ"ד מה' גניבה) והנה בה' שקלים גנב בשוגג שלא ידע שהפריש הבעלים לשקלו פשיטא דמעל וחייב לשלם כפל לבעלים גם אם ידע כיון שהוא גנב לצרכו משלם לבעלים כפל:

באופן אחר נראה לתרץ דברי הרמב"ם דסובר דהא דפטור מכפל בגונב הקדש שחייב באחריותן אף דהתשלומין הם לרעהו היינו דוקא כשלא יצא ההקדש ע"י מעילה לחולין אי בקדשי הגוף שיש מעילה אחר מעילה אי בקדשי ב"ה שגנב במזיד. אבל אם גנב חצי שקל אשר הבעלים הפרישו והוא לא ידע שהוא של הקרש ויצא בהגניבה לחולין ובא הגניבה והוצאת הקדש לחולין כאחת. והנכסים הם חולין בתחילתן ובסופן משלם כפל. וכגון מיירי ששגג על הגניבה כגון שלא ידע שהוא של הקדש וגנב להוציא המעות ושקל השקל לצרכו יצא וקנה השקל ביאוש ושינוי השם כי מעיקרא הקדש ואח"כ חולין. הלכך פטור מחומש דממון שאין משתלם בראש אין מוסיף חומש:

סעיף ב' בשבת שני מוציאין שני ספרים באחד קורא פרשת השבוע ובשני קורא זכור את אשר עשה לך עמלק. עיין במ"א (ס"ק א') אשר יוצאים בקריאת פ' ויבא עמלק בפורים אשר שם הוא ההבטחה אשר ימחה. ואפשר לומר דאיתא במדרש הובא ברבינו בחיי (פ' תצא) זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם אמר הקב"ה לישראל אותן שתי זכירות שכתבתי לכם בתורה הוי זהירין בהן אחת כאן ואחת כי מחה אמחה את זכר עמלק אם עשיתם כך תהיו בניו של אברהם שהמשיל עצמו כעפר ואפר ואם לאו לגבי חומר גביכם התקינו עצמיכם לשיעבוד. נראה מכאן דגם זה הוא מצוה והכוונה דבאמת זה כמעט כלו כל הקצין אך הדבר תלוי בזכות אמונה שנאמין כי יתקיימו בודאי דברי הנביאים ולא יתייאשו מן הגאולה וזאת כוונת המדרש הנ"ל הוי זהירין בשתי זכירות. הזכירה האחת מה שאנו קוראין בשבת הזה מחיית זכר עמלק היינו שלא ליתן לו כח ואומץ ע"י מעשינו הרעים וכל אחד ימחה את עמלק אשר בלבו היינו היצה"ר שלו. והזכירה השנית היינו האמונה שנאמין באמונה שלימה שלא ישיב דבר אחד מדבריו אחור ריקם, א"כ צריך עיון במה שכתב הרמ"א הנ"ל דיוצאין בקריאת פ' עמלק הא בעינן שתי זכירות כנ"ל. ובתוכחת מוסר שדרשתי בתוך קהל ועדה הארכתי בענין זה בדרך הדרוש. ובימי הפורים לא לבד מצות מקרא מגילה עלינו אך גם מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים וטעם המצוה הזאת רק בפורים יותר מן שאר ימים טובים. נראה כי כל זמן שמזרעו של עמלק בעולם אין שמו אחד. וישראל מיחדים שמו ערב ובקר. ובשביל זה הם עם אחד דבוקים בו ית' שהוא אחד, ולכן בפורים כאשר נצחו את עמלק צריכין להראות שהם עם אחד וזה בצדקה כי בצדקה כתיב כי יהי' בך אביון מאחד אחיך כתיב אחיך וגם להראות אף כשהיו נתונים למות כשנותנים צדקה וחיות להעני צדקה תציל ממות, ומשלוח מנות גם כן להראות שהם עם אחד:

סעיף ג' בשבת שלישית כו' ובשבת ד' כו' מוציאין שני ספרים כו' ובשני קורא פרשת פרה, ואיתא בירושלמי ר' לוי בשם ר' חמא בר' חנינא בדין הוא שנקדים פ' החודש לפ' פרה שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה. ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של ישראל ע"ש. ופירוש קרבן העדה הוא קשה ההבנה, ולפענ"ד נראה דפ' זכור מדאורייתא וכן פ' פרה הביא המחבר י"א שהוא מדאורייתא. והמ"א תמה מנין להם שהוא מדאורייתא ואפשר לומר דקריאת פ' פרה הי' גם בזמן המקדש שהיו קוראין ג"כ פרשת פרה בכל העיירות להזכיר לטמאי מתים שילכו לירושלים ויטהרו עצמן בהזאת שלישי ושביעי באפר הפרה ולא יהי' נדחה לפסח שני והי' קריאת הפרשה רק כרוז כמו שמשמיעין באחד באדר על השקלים ואם הי' נקרא לאחר ר"ח ניסן לא היו הרחוקים יכולים לעלות לירושלים לטהר עצמם. ואפילו לדעת התוי"ט אשר האפר מן המשמרות היה אצלם בעיירותיהם כדי שיוכלו כל אחד מישראל לקחת מהם ולא יצטרכו ליסע לירושלים שאף בחו"ל הי' מזין עכ"פ הי' האפר רק בעיירות אשר הכהנים דרים בם וג"כ הי' נצרך לעלות אל העיירות ההם והיו צריכין להודיעם ולהזכירם שילכו ויטהרו עצמם. ובפרט כפי הנראה מרש"י והרמב"ם הי' האפר רק בירושלים. וכיון שחיוב קריאת פ' פרה הי' גם בזמן המקדש. לפיכך הם סוברים שהוא מדאורייתא, ולזה ג"כ אין קורין פ' פרה קודם פ' החודש כי קריאת הפרשה עולה לנו במקום עשייה כדרך ונשלמה פרים שפתינו. וכאשר אנו קוראין פ' פרה הוא עולה לנו כאשר הנפש נטהר בקריאת הפרשה וכאשר בזמן המקדש היו קורין פ' פרה קודם ר"ח ניסן אנו קורין עכשיו פרה קודם פ' החודש כן ה' יזכנו לעלות לציון ברנה. ואיידי דאמרינן כאן בענין פרה אדומה נציג כאן דבר אחד על רמב"ם הלכות פרה עיין רמב"ם פ"א מה' פרה הל' ג' היו בו שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר כו' הכל הולך אחר העיקר וגוזז במספרים את ראשן השחור. ובהל' ד' וצריך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג שכל שערה שאינה ניטלה בזוג כאלו אינה. עיין השגות הראב"ד שם ודבריו צריכין עיון ועיין בכ"מ שם ונראה בכוונתו מה שכתב ואי איתא למילתא כשהן בגומא אחת איתא כוונתו שאם יהי' דעת הרמב"ם דצריך שישאיר מן המאדים היינו כשהן שתי שערות בגומא אחת אבל אם הן מפוזרות א"צ שיור ולא קשה מהא דאמר ר"ע יתלוש:

והנה גוף קושית הראב"ד קשה להבין מה שכתב אלמא לאי בעי שיורא. מנא ליה דהרמב"ם סובר דבעי שיור רק כוונת הרמב"ם דכאשר עיקרן מאדים וראשן משחיר הכל הולך אחר העיקר וגוזז במספרים את ראשן המשחיר ע"ז כתב וצריך שישאר דהיינו אחר גזיזת השחור יהי' נשאר בהמאדים כדי שינטל הזוג דאם אין בהמאדים כדי שינטל הזוג לא הוה עיקרן אדום דבפחות משיעור זה אינה שערה כלל ואינו ענין כלל לר"ע כשהן מפוזרות לא צריך שיורא אבל מנ"ל דבעיקרן:

המאדים א"צ שיור לאחר גזזת ראשן השחור דבנשאר פחות מזה לא הוי שער כלל וד"ק:

סעיף ד' בשבת החמישי כו' מוציאין שני ספרים כו' ובשני קורין פרשת החודש הזה לכם הנה עיקר המצוה הוא אשר הב"ד יקדש החודש בזמנו כדי שיעשו מועדי השם בזמנו כי חג הפסח צריך להיות בחדש האביב דכתיב שמור את חודש האביב וגם בא המצוה כשיגיע ר"ח ניסן אין מקריבין קרבנות ציבור רק מתרומה החדשה. והנה בש"ס דילן בר"ה ילפינן גז"ש שנה שנה דכתיב לחדשי השנה וכתיב בר"ח ניסן ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ובירושלמי יליף גז"ש מחדשי חדשי דבניסן ר"ה לקרבנות. והרמב"ם בפי' המשנה שקלים משמיעין על השקלים כדי שתהא תרומת הלשכה בעונתה בר"ח ניסן כאשר היתה בתחילה ר"ל בימי המדבר שהי' התרומה ראשונה בר"ח ניסן וכמו דאיתא בירושלמי תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן א"ר שמואל בר' יצחק תרומת הלשכה בתחילתה כי ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה. ותמי' מדוע שביק תלמודא דידן דיליף גז"ש משנה שנה וכן ברייתא הובא בירושלמי מחדשי חדשי והי' אפשר לתרץ דלכך הביא הרמב"ם דטעם דתרומת הלשכה הי' באחד בניסן בתחילה ר"ל במדבר ולא הביא הילפותא דגז"ש והוא מדאורייתא כיון דפסקינן דאם לא באה החדשה לוקחין מן הישנה ואם הי' מדאורייתא הי' נפסל גם בדיעבד. אך זה אינו כי יוכל להיות דגם מדאורייתא בדיעבד אינו מעכב דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ואם לאו אינו מעכב בדיעבד והתמי' חזרה למקומה מדוע לא הביא הילפותא מגזרה שוה וצ"ע:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה