חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן תרעג
סעיף א ואע"פ שאין השמנים עיין בט"ז (ס"ק א') פי' דבנר של שבת אסור משום שמא תכבה ויחזור וידליקנה ובנר של חנוכה היה לנו לחוש אפי' בחול ג"כ שמא תכבה ויפשע ולא יתקן וקמ"ל דאין חוששין בזה כבתה: אין זקוק לה והיה לנו לחוש בנ"ח בשבת חנוכה שמא לא תדלק יפה ויטה הנר כמו שאנו חוששין בנר של שבת קמ"ל דזה איך חוששין דהא אסור להשתמש לאורה א"כ לא איכפת ליה במה שלא תדלק יפה עכ"ל:
והנה גרסינן בגמ' שבת (דף כ"א ע"א) שמנים ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת א"ר מ"ט סבר כבתה זקוק. לה ומותר להשתמש לאורה והקשה תוס' דמנ"ל דסבר מותר להשתמש לאורה דלמא מטעם דסבר כבתה זקוק לה אין:
מדליקין בהן בשבת כמו בחול:
ונראה לענ"ד דהנה הש"ס הקשו מהברייתא דמצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה זקוק לה לא דאם לא אדליק מדליק וא"נ לשיעורו פירש"י לשעורה שיהיה בה שמן כשיעור הזה מיהו אם כבתה אין זקוק לה ומבואר במ"א (סי' תרע"ב) דהני תרי לישני פליגי לשעורא צריך שיתן השמן כשיעור הדלקה חצי שעה וללישנא קמא הוא דאם אדליק משקיעת החמה מדליק באותו זמן עד שתכלה רגל מן השוק ולא אח"כ א"צ ליתן שמן כשיעור וצריך להבין כיון שאין שיעור כמה שמן יהיה ליתן איך שייך פלוגתא אי כבתה זקוק לה או לא בשלמא דאי אמרינן דצריך שיעור הפלוגתא אם כבתה שצריך להדליק מחדש שיהיה נדלק השמן אבל אם:
אין שיעור כמה שמן יהיה נותן האיך שייך פלוגתא אי כבתה זקוק לה או לא לפ"ז אפילו להאי לישנא א"נ לשיעורא דיש שיעור כמה שמן שצריך ליתן להנר מהראוי היה להש"ס להביא הברייתא דצריך שיעור ואחר זה הפלוגתא אי כבתה זקוק לה או לא:
ולזה צריך לומר דהפלוגתא אם כבתה זקוק לה הוא על השמן שנתן לנר ומאן דסובר דכבתה אין זקוק לה סובר דאינו רשאי לכבות עד שנדלק כל השמן אבל אם נכבה ממילא אינו זקוק לה ומאן דסובר דכבתה זקוק לה צריך להדליק בלילה זה אם נכבה כיון שהוקצה השמן שנתן לנר למצות זכר הנס צריך שיהיה נדלק כל כך זמן ארוך וכ"כ תוס' (דף מ"ד):
דנר שבת אם נכבה מותר ליהנות לאחר שבת ובנר חנוכה אסור ליהנות אחר חנוכה כיון דנר חנוכה עיקר לא להנאתן בא אלא לפרסומי ניסא משום חביבותא דנס אינו מצפה שיתכבה אלא מקצה לגמרי למצותו שלא יעשה בשמן רק שיהיה נדלק כולו זכר לנס אבל לא לענין שיהיה אסור ליהנות לאורו: ובזה ניחא קושית התוס' כיון דאין שיעור להדלקה רק כיון שנתן כל כך שמן הוקצה לזכר הנס שידליק כל כך זמן שיש בשמן ובפתילה וכשנכבה צריך להדליק מחדש שיהיה נדלק כל השמן הלילה הזה לזכר הנס א"כ בשבת דאסור להדליק לא התחייב עצמו שיעשה זכר לנס כל כך רק אם יהיה נדלק ידלק ואם לאו אינו מחויב כלל להיות זקוק לא מבעיא כשהדליק בזמנו קודם שקיעת החמה קצת ותיכף אחר השקיעה הוא הבין השמשות ע"כ לא התחייב עצמו להדליק עד שיהיה נדלק כל השמן והפתילה ואפילו אם דלק קודם לדעת התה"ד ורש"ל הובא בש"ע (סי' תרע"א) דא"צ להדליק דכבתה אין זקוק לה גם למ"ד דסובר דכבתה זקוק לה לא שייך לומר דהתחייב עצמו דכל זמן שיהיה רשאי להדליק שמחויב להדליק עוד הפעם כיון דהשמן נותן שיכול להיות נדלק בין השמשות שלא יהיה ראוי להדליק לא התחייב עצמו בנתינת השמן להזדקק ולזה הוכיח רבא שפיר דבשבת הטעם דמותר להשתמש לאורו ושיטת הרי"ף לשיעורא אינו שיתן שמן כל כך רק עד זמן שתכלה רגל מן השוק אסור להשתמש לאורו ולאחר זה הזמן מותר להשתמש לאורו ושיטת מהרי"א הובא בט"ז (סי' תרע"ב) דדוקא אם נתן השמן בנר ולא הקצהו אלא לשיעור זמן הדלקה יכול אח"כ להסתפק ממנו אם ירצה אבל כשנתן השמן בנר בסתם אז הוקצה למצות נ"ח וצריך לעשות מדורה והט"ז הקשה מהא דאיתא בסנהדרין דמותר המת ליורשיו אפילו לאביי דסובר הזמנה מילתא היא דחזיא ליה תפיס ודלא חזיא ליה לא תפיס ואם יש לנו לומר במה שהקצה שמן הרבה לנר חנוכה נאסר היה לנו לומר גם במותר המת כן:
ולכאורה היה נראה דסברת מהרי"א דנהי דיוצא המצוה בשיעור משתשקע החמה עד כלות הרגל מן השוק אבל אם מוסיף להדליק יותר זמן ארוך הוא בכלל המצוה כי בכל המצוה יש לומר כן באכילת מצה איתא ברמב"ם אם אכל כזית מצה יצא נראה דאם אכל יותר הכל נחשב בכלל אכילת מצה של מצוה כן העלה המהר"ל בספרו גבורת ה' דכמו דאם אכל איסור כשאכל הכזית חייב ואם אכל יותר בהעלמה אחת דנהי דאינו חייב מלקות או קרבן מ"מ איסור עושה גם במצוה כך שאם אכל כזית יצא ואם אכל יותר הוא ג"כ בכלל המצוה ולזה סובר מהרי"א דנהי דחכמים לא חייבו להדליק לזכר הנס רק משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק אם דלק יותר לפרסם זכר הנס הוא ג"כ בכלל המצוה ואינו דומה למותר המת שהוא ליורשים ובסברת הט"ז יש לומר דסובר דבנתן סתם שמן הרבה לנר לא הקצהו למצותו ואם רוצה בידו לרבות אבל אם נותן בפירוש שיהיה דלוק כל זמן שהשמן בנר יש לומר דגם הרב הט"ז מודה כי כן כתב הלבוש (בסימן תרע"ז) הנותן שמן סתם לתוך הנר להדליק לשם מצוה ונתן בה יותר מכשיעור כבר נתבאר למעלה (סי' תרע"ב) שאחר שעבר זמן מצותו מותר ליהנות לאורו ואם לא נתן בו יותר מכשיעור אלא שנכבה תוך זמנו ונשאר בו שמן הוקצה למצותו ואסור ליהנות בו אם אפילו נתן יותר והקצהו בפירוש לשם מצוה וכבתה שא"ז ג"כ אסור בהנאה ובהא דהמציא המהר"ל דאכילת מצה יותר מכזית הוא בכלל מצוה ותוס' בר"ה (דף כ"ט) דכתבו דבעושה מצוה אחת שני פעמים לא שייך בל תוסיף ולזה מותר לתקוע בר"ה יותר מתשע קולות וכתבו וכן אם נטל לולב כמה פעמים ביום או שאכל בפסח כמה זיתי מצה אינו בבל תוסיף ע"ש:
א"כ כיון שהם אומרים שאין זה בבל תוסיף עכ"פ מצוה ליכא בהוספה והנה הרי"ף פירש לשיעורא דלאחר אותו זמן מותר ליהנות מאורו והקשה הרשב"א דא"כ אמאי מותר להדליק נר של חנוכה באותן פתילות ושמנים שאמרו חכמים דאין מדליקין בשבת דהא יש לחוש שישתמש בהן בשבת לאחר השיעור שתכלה רגל מן השוק ויש לומר דהנה דעת הרבה ראשונים דמוקצה אסור בהנאה ובמ"א (סי' שכ"ה) הרשב"א בשבת (דף כ"ט) ספוקי מספקא ליה שכתב דלא אסר מוקצה אלא לטלטל מלאכול אבל הנאה הבאה ממילא שפיר דמי ואח"כ אדחי שאני הכא דמיקלא אקליא איסורא הא במוקצה בעין אסור להונות ע"ש ובשמן כתבו תוס' ב"ק (דף ק"א) דהוה בעין בשעה שהוא דולק א"כ אם מוקצה אסור בהנאה א"כ בשבת בבין השמשות היה הנר חנוכה אסור להשתמש לאורו גם אחר שיעור זה אסור מטעם מוקצה ליהנות:
הפנ"י הקשה לרבה דאמר לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה בשבת דחיישינן שמא יטה מחמת הבערת קדשים אמאי אין מדליקין בהן בחול דמאי שמא יטה שייך ואפשר לומר דהנה הבעה"מ והרשב"א הקשה למאן דסובר להשתמש לאורו אמאי פליגי בש"ס אי מדליקין מנר לנר משמע דכבר רשות פשיטא דלאסר אמאי מותר להשתמש לאורו ותירץ דהדלקת נר רשות דעושה מעשה בגוף הנר אסור משום בזוי מצוה והר"ן כתב דלמאן דאסר להשתמש לאורה אפילו דבר מצוה אסור אפילו אי מתיר להדליק מנר לנר משום תרוייהו חדא מצוה הוא אבל להשתמש שאר מצוה לאור הנר למאן דאסר להשתמש לאורה אסור דמצות מבטלות זו את זו ע"ש וא"כ בשמן שריפה כיון דחיישינן דבהיל לקיים מצות ביעור מוקדשין חיישינן שמא יטה א"כ חיישינן בחנוכה דיטה כדי שישרוף השמן ויעשה מעשה בגוף המנורה והיה ביזוי במצות הנר חנוכה: בקושייתם שהקשו אמאי קבעו שמונת ימי חנוכה דהא על יום אחד היה שמן ותירץ הט"ז עפ"י הזוהר דעל דבר ריקן אינו חל ברכה ע"כ אם היה נדלק בלילה ראשונה השמן ולא היה נשאר מעט לא היה מקום שיחול הברכה והיה הנס שלא היה נדלק כל השמן לילה הראשונה ובמקו"ח הקשה דאם היה נותר השמן במנורה היה אסור להדליק פעם שנית כמבואר במנחות (דף פ"ח) והוא זצ"ל תירץ דלא נתן למנורה רק חלק שמינית כדי שיהיה על כל שמונה ימים עד שיהיה זמן טהרו:
ולא הבנתי דבריו בעניי דהא המצוה הוא תן לה כפי מדתה ומה שהקשה דלמ"ד מלמטה למעלה יש לומר כפשוטו דמקודם נתנו שיעור מערב עד בוקר בלילות קצרות וראו שנדלק כולו ולא סגי לילות ארוכות ועשו הוספה עד ששיערו לחצי לוג ולתרץ כמ"ש המהר"ל שנתנו בהמנורה שמן ונתמלא המנורה כשנתן חלק שמינית והקשה הט"ז אכתי לא נזכר זה הנס ולזה תירץ הט"ז דנתן כולו למנורה ובבוקר היה המנורה מלא בשעורא ולא היה שיריים שתהיה נפסל ויש לומר כפי לשון הש"ס שהנס היה בפך שלא נשאר ריקן מכל וכסברת הט"ז והא דהקשה הט"ז כיון שאמרו ולא היה בו להדליק רק יום אחד אם היה הנס תיכף ביום ראשון מדוע לא נזכר בש"ס נראה דהנה הנרות היו צריכין להיות דולקין מערב עד בוקר ונר המערבי היה צריך להיות מערב עד בוקר ומבוקר עד ערב וכל זמן שהיה שכינה בישראל לא היה צריך ליתן שמן בבוקר בנר המערבי רק שהיה דולק מערב עד ערב ולאחר שמת שמעון הצדיק היה נכבה בבוקר היה צריך ליתן בבוקר על הדלקת היום א"כ יש לומר דכוונת הש"ס שלא היה שמן בפך אלא כדי להדליק יום אחד דהיינו על הדלקה מערב עד בוקר וליתן בבוקר מחדש לנר המערבי עד הלילה ולא היה צריך ליתן בבוקר לנר מערבי כי היתה דולקת ממילא כיון שהשכינה שרה בישראל והיה שמן מועט בהפך אותו שמן שהיה בו כדי ליתן לנר המערבי מבקר עד ערב והיה מקום שיחול הברכה ואם לא היה אותו נס אשר נר המערבי דלק מערב לערב לא היה מקום שיחול הברכה:
ועוד יש לומר שלא היה בפך רק על שבעה נרות מערב עד:
בוקר ולא ליתן לנר מערבי בבוקר רק ששכינה שרה בישראל שדלק יעשו זכר להנס ההוא אף שתמיד היה אותו נס ולא עשו זכר כי אמרו מעשרה נסים שנעשה במקדש שלא היה נמצא פסול בעומר ובשתי לחם ולחם הפנים ופירש"י דנס גדול זה שאלו אירע פסול בשלשה דברים האלו היה נדחה לגמרי כי אי אפשר להכין אחרת כי קצירותו לקיטותו היה בליל ט"ז ניסן וכן השתי לחם לא דחה יו"ט א"כ בכל יום אם לא היה דולק הנר מערבי מערב עד ערב היה אפשר ליתן שמן להדלקה אבל ביום הזה שלא היה שמן היה הנס גם ביום ראשון וזה דלא כדברי הט"ז שהיה צריך להשאר שיחול הברכה כי באלישע שהיה הברכה עפ"י ברכתו היה צריך להיות דבר מועט ולא שיחול הברכה על אין אבל נס החנוכה היה מהש"י גם אם לא נשאר היה חל הברכה:
הרא"ם וב"ח הקשו אם לא היה להן שמן טהור היה באפשרי לדלוק בשמן טמא דטומאת זב אינו מן התורה בעכו"ם וטומאת מת הותרו בצבור גם במנורה כמבואר ברמב"ם (פ"ג מה' תמידין ומוספין) דכתיב להעלות נר תמיד ולענ"ד נראה דיש חילוק בין אם הכהנים הם טמאים ובין טומאת הדם וטומאת החלב האמורין דהנה בטומאת הכהנים אין הציץ מרצה על הטומאה מ"מ מותר טומאה בקרבנות הצבור וכשהדם או החלב היה טמאין היה צריך ציץ לרצות והציץ אינו מרצה רק בעודן עליו ואפילו לר"ש דמרצה אפילו בשאינו עליו בנשבר הציץ מודה דאינו מרצה כו' כמבו' כ"ז בפסחים בפ' כיצד צולין (דף ע"ז) וביומא (דף ז') ע"ש וברמב"ם (פ' כהמ"ק א"כ מנ"ל דהיה להם אז בגדי הכהונה שנצחו החשמונאים דהא אפי' אבני מזבח שקצו ולא היו עובדין עבודת המקדש ועוד יש לספק אם הציץ הי' מרצה על שמן טמא כי י"ל דדוקא על דם טמא או אימורין הציץ מרצה כי זריקת הדם והקטרת האימורין היה צריך כהנים לעבודתן הציץ מרצה אבל הדלקת נרות כשר בזר כמבואר ברמב"ם (פ"ט מה' ביאת מקדש) אין הציץ מרצה והא דכתב הרמב"ם בהדלקת נרות דוחה טומאה היינו שהכהנים או המדליקין טמאין שא"צ ציץ לרצות כי הציץ אינו מרצה על טומאת (והנה סברת מו"ז ז"ל דבנטמא השמן כיון דצריך ריצוי ציץ ולהכי כשנשבר הציץ דאינו מרצה לכ"ע לא היה מקריבין בטומאה עיין בתוס' יומא (דף ז') וזה לשון התוס' בד"ה מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בציבור כו' וא"ת והאמר לעיל גביה היה מקריב מנחת פרים מאי לאו דחג אלמא למ"ד טומאה דחויה היא אומר לו הבא אחרת תחתיה אפילו בקרבן ציבור גמור י"ל דההוא תנא דלעיל סבר כר"י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו א"נ בנשב הציץ ואליבא דכ"ע עיי"ש:
וא"כ הא איתא התם היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאות בידו אומר ומביאין אחרת תחתיו ואם אין שם אלא הוא אומרין לו הוי פקח ושתוק כו':
וא"כ מבואר בפירוש דאפילו במקום שאין הציץ מרצה נמי מקריבין בטומאה אפילו בנטמאות המנחה א"כ ה"ה בנטמא השמן ולא מתורץ הקושיא) הגוף כמבואר באריכות בסוגיות הנ"ל:
ומה שכתבנו דלכך לא הדליקו בשמן טמא כי לא היה להם הציץ לרצות קשה דא"כ איך הקריבו מנחות ואפשר שלא הקריבו הנסכים כי מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים כמבואר ברמב"ם (בפ"ב מהל' מעשה הקרבנות ה' י"ב) בין קרבן יחיד ובין קרבן ציבור:
ועוד יש לומר דהנה הא דדחו טומאה ילפינן ממועדו ותוס' פסחים (דף ע"ז) בד"ה שכן ויש בהן צד חמור מביאים דבירושלמי יליף מדכתיב תמיד אפי' בשבת ואפשר לומר דאם ילפי' ממועדו דדחו טומאה גם בפעם ראשונה שמחנכין את המזבח או המנורה דוחה טומאה אבל אי ילפינן מתמיד הוא דוקא אם עושין העבודה יום יום ולבטלו מחמת טומאה או שבת אין מבטלינן אבל להתחיל לחנך את העבודה אין מחנכין בטומאה ובשבת והנה המזבח מחנכין בתמיד של שחר ובאם שלא חנכו בתמיד של שחר אין מקריבין תמיד של בין הערבים כמבואר במנחות (דף מ"ט) ומנורה מחנכין בנרות של בין הערבים כמבואר ברמב"ם ובש"ס שם (דף מ"ט ודף נ') והא דדחי מנורה טומאה יליף מלהעלות נר תמיד יש לומר כיון דהיה צריכין לחנך את המנורה לא היו מחנכין בטומאה אבל מנחות היו יכולין להביא כי בתמיד ילפינן דדחי טומאה ממועדו:
מה שהקשו אמאי לא עשו זכר על ניצוח המלחמה יש לומר דהנה תיקנו בהודאה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביר טהורים ורשעים ביד צדיקים דקשה בשלמא רבים ביד מעטים גבורים ביד חלשים הוא נס אבל טמאים ביד טהורים רשעים ביד צדיקים זדים ביד עוסקי תורתיך אינו נס:
ולזה נראה דהנה מצינו בתורה אזהרה כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע א"כ טהרה היא סגולה לניצוח כאשר כתיב (דברים כ"ג ט"ו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ודרשו שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה ואמרו בש"ס ברכות (דף ז') עוזבי תורה יהלל רשע ושומרי תורה יתגרו בם דמותר להתגרות ברשעים בעוה"ז וכן אמרו צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע ובגיטין איתא שלח ליה בני אדם מצערין ליה וכו' השיב לו דום לה' והוא יפול לך חללים השכם עליהן בבהמ"ד פירש תוס' לעסוק בתורה א"כ שלשה דברים הללו דהיינו טהרה ולימוד התורה ולהיות צדיק סגולה להפיל האויב והנה דבר אשר מצד הדין ראוי לו לא נקרא נס כמו דהבטיחה התורה והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם בעתו אם בחקותי תלכו כאשר נתקיים החיוב של תורה מגיע לו השכר שהבטיח התורה א"כ כשהיה להם השלשה דברים אשר היה מגיע להם שיצליחו בנצחונם לא שייך לעשות על זה זכר לנס כיון שמגיע להם עפ"י דין תורה וזה שאמרו מסרת גבורים ביד חלשים רבים ביד מעטים כי מסרת טמאים ביד טהורים רשעים ביד צדיקים זדים ביד עוסקי תורתיך וכאשר היו כל השלשה דברים מן הדין שנצחו לך לעשות שם גדול וקדוש בעולמיך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ואח"כ באו בניך לדביר ביתך והדליקו נרות וקבעו שמונת ימי חנוכה להודות כי הדלקת נרות היה נס שהי' ראוי לקבוע זכר אבל נס מלחמה כיון שהוא על פי הלכה מהראוי לנצח לא קבעו זכר לנס:
וכתבו תוס' דאין סברא לומר שיהיה אסור לשמש לאורו והו"א בשבת אסור חיישינן שמא יטה וכן הביא הב"ח בסימן זה בשם הרשב"א בתשובה (סי' קע"א) דבשבת אינ' מותר אלא א"כ אינו נותן בנ"ח שמן רק כשיעור מצוה אבל יותר מזה כיון שמותר להשתמש לאורה יש לחוש שמא יטה הקשה המהרש"א דא"כ אמר ר"ה דפתילות שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בחול בין בשבת דהא בשבת ידעינן דאסור דהא אין סברא לומר שיהיה אסור להשתמש לאורה וכיון דמותר להשתמש לאורו אסור להדליק בשבת:
ונראה כיון דכתבנו דהא דכבתה זקוק לה או אינו זקוק לה הוא מטעם שהוקנה למצותן כמו שכתבנו לעיל ע"כ ר"ה דסובר דכבתה זקוק לה והוה מוקצה למצותו והו"א דאסור להשתמש לאורה וצריך לאשמעינן דמותר להשתמש:
לאורה כמ"ש תוס' והא דסובר דכבתה זקוק לה דצריך להדליק כל השמן שנתן שיהיה זכר לנס אבל לא שיהיה אסור להשתמש לאורה אבל רב דסבר דכבתה אין זקוק לה לא סובר כלל דשהקצה למצותו כתבו תוס' דאין סברא שיהיה אסור להשתמש לאורה כקושית שמואל וכי נר קדושה יש בו:
דברי נכד הרב המחבר זצ"ל ה"ה הרב המאוה"ג החריף המפורסם מוה' יחיאל מיכל הכהן זצ"ל:
והנה איתא בתוס' ד"ה מותר להשתמש לאורה וא"ת מנ"ל לרבא דסובר ר"ה דמותר להשתמש לאורה דילמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דקסבר כבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת:
ונראה לתרץ דהנה הקשה הפ"י אמאי סבר ר"ה דאין מדליקין בשמן שריפה דלא מיחסר להדליק בשבת אלא מתוך שמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה א"כ אין שום טעם לאסור בחנוכה:
ונראה ליישב דהא צריך להיות ניכר שהדליק לשם מצות חנוכה וכיון שמצוה לשרוף שמן שריפה א"כ אין ניכר שמדליק לשם מצות נר חנוכה רק שמדליק מטעם מצות שמן תרומה שנטמאה ולהכי אינו רשאי להדליק בשמן שריפה אמנם אי נימא דאסור להשתמש לאורה א"כ ניכר הוא שהוא לשם מצות נר חנוכה דאילו מטעם שמן שריפה היה מותר להשתמש דהא שלך תהא להסקה תחת תבשילך וניתנה ליהנות בהן:
אך כיון דאינו ניכר רק אח"כ משום דאין משתמש לאורה אבל בעת הדלקה אינו ניכר שמדליק לשם נ"ח דיאמרו דמדליק משום דצריך שריפה להכי אינו רשאי להדליק כיון דאינו ניכר בשעת הדלקה:
והנה לקמן אמרינן ת"ש דאמר ריב"ל עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו למ"ש מכבה ומדליקה אא"ב הדלקה עושה מצוה שפיר אא"א הנחה עושה מצוה האי מכבה ומדליקה מכבה ואגביה ומניחה ומדליקה מיבעיא ליה והקשו בתוס' אמאי מכבה וחוזר ומדליקה בהגבהה סגי אף שהיתה דולקת לצורך שבת כיון דההנחה עושה מצוה צריך להדליקה כשהוא בידו ואח"כ יניחה הא אילו הונחו בפסול נפסלה אותה הדלקה לגמרי הלכך צריך לכבותה ולהדליקה ולהגביהה ולהדליק ולעשות הנחה בהכשר כנ"ל עכ"ל מבואר מדברי' דלמ"ד הנחה עושה מצוה כשהוא תופס בידו ומדליק אף שלא לשם נר חנוכה אפ"ה כשמניח אח"כ לשם נר חנוכה כשר א"כ ה"ה בשמן שריפה כשמדליק בתפוס בידו אף שאינו ניכר בעת הדלקה לצורך נ"ח וכנ"ל ואפ"ה כיון דאח"כ ניכר במה שאסור לו להשתמש לאורה א"כ כשמניח אח"כ שפיר יוצא ידי נ"ח למ"ד הנחה עושה מצו' וכנ"ל. והנה הטור וש"ע כתבו הלכה הדלקה עושה מצו' לפיכך כבתה אין זקוק לה נראה מזה דאם הנחה עושה מצו' יש לומר או כבתה זקוק לה או אין זקוק לה רק למאן דסובר הדלקה עושה מצו' ע"כ סובר כבתה אין זקוק לה וביאר היטב טעם הדבר בתשו' הרי"מ ז"ל דאם הדלקה עושה מצו' נגמר מיד המצוה בשעת הדלקה וכמ"ש בנימוקי יוסף ז"ל גבי אשו משום חציו עי"ש אם כן ר"ה דסובר כבתה זקוק לה אינו יכול לסבור הדלקה עושה מצוה דאי הדלקה עושה מצוה א"כ אינו יכול לסבור כבתה זקוק לה דהא נגמר המצוה בשעת הדלקה וכיון דר"ה סובר הנחה עושה מצוה אם כן קשה שוב קושיות הפ"י אמאי אין מדליקין בשמן שריפה וא"ל דלא הוי היכר בשעת הדלקה דהא יהי' אח"כ היכר בשעת הנחה וכנ"ל דהא אסור להשתמש לאורה אע"כ דר"ה סובר מותר להשתמש לאורה א"כ אינו ניכר גם אח"כ בשעת הנחה שהוא לשם מצות נר חנוכה דהא מותר להשתמש לאורה ומשתמש לאורה וכיון שאין ניכר אח"כ שפיר לא יצא ידי מצות נ"ח בש"ש דיאמרו להדליק לשם מצות ש"ש א"כ מוכח דר"ה סובר מותר להשתמש לאורה ומיושב היטב קושיות התוס' דרבא הוכיח שפיר דסובר ר"ה דמותר להשתמש לאורה דאי אסור א"כ אמאי אין מדליקין בשמן שריפה כנ"ל:
אבל רב דסובר הנחה עושה מצוה וכמו דאמרינן בש"ס דסובר אין מדליקין מנר לנר לפי דברי הרא"ש יש להוכיח דרב סובר הנחה עושה מצוה דהרא"ש כתב בזה"ל קבעו הש"ס מאי הוי עלה ותימא מאי קמבעי' לי' דלכאורה משמע דהלכה כשמואל מדעבד רבה כוותי' וכי קימא אליבא דשמואל מבעיא אי אית לי' טעמא דביזוי מצוה כו' וי"ל דמספקא לי' אי תיובתא גמורה או לא ופשוט ר"ה ברי' דר' דלאו תיובתא גמורה הוא ולחומרא אמרינן דפליגי באכחושי ושמואל אית לי' טעמא דביזו מצוה הלכך אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר והו"ל כמו קינסא עכ"ד עיי"ש בקרבן נתנאל:
והנה דברי הרא"ש ז"ל אינו מובן אמאי מספקא לי' אי תיובתא גמורה או לא הא לא כתב שום תירוץ על הקושיא דמנורה ואמאי לא הוי תיובתא גמורה וכיון דלתירוץ ראשון של הרא"ש פסקינן כשמואל א"כ ע"כ שמואל ע"י קינסא שרי:
ונראה לפרש דזה גופי' מספקא לי' להש"ס אי סבר רב הדלקה עושה מצוה א"כ הוי תיובתא גמורה מנרות דמנורה וע"כ הא דאין מדליקין לרב דוקא ע"י קינסא וא"כ אנן דפסקינן כשמואל שרי ע"י קינסא או דרב סובר הנחה עושה מצוה ולא קשיא מן מנורה דבמנורה הדלקה עושה מצוה ולהכי אסר רב מנר לגר וממילא י"ל הא דשרי שמואל הוא רק מנר לנר דסובר הדלקה עושה מצוה:
וא"כ ע"כ דסובר רב הנחה עושה מצוה כיון דע"י קינסא גם לשמואל אסור ורק מנר לנר א"כ טעמא דרב סובר הנחה עושה מצוה ולא קשיא מן המנורה והנה כיון דהנחה עושה מצוה וסובר דאסור להשתמש לאורה להכי רשאי להדליק בש"ש דניכר אח"כ דהא אין משתמש לאורה וניכר בשעת הנחה שהוא למצות נ"ח וכנ"ל א"ש בעזה"י:
והנה התוס' תירצו דמוכח דמותר להשתמש לאורה דאי אסור היה לא הוי צ"ל בין בחול בין בשבת כיון דחד טעמא:
הוא אלא הול"ל אין מדליקין סתם מדקאמר בין בחול בין בשבת ש"מ שעוד יש טעם אחר בשבת שלא להדליק לבד מטעם חול והיינו שמא יטה וא"כ סבר דמותר להשתמש לאורה:
והקשו בתוס' ובמהרש"א ז"ל דהא אי הוי אמר אין מדליקין סתם הו"א דהיינו בשבת משום דמותר להשתמש לאורה אבל בחול מדליקין דכבתה אין זקוק לה:
ונראה לתרץ דעוד הקשה המהרש"א ז"ל דאמאי הוצרך ר"ה לומר בין בשבת דהא ממילא ידעינן דאסור להדליק בשבת דכיון דהסברא החיצונה ששום אדם לא יחמיר לאסור להשתמש לאורה ותירץ הפנ"י דכיון דס"ל כבתה זקוק לה ודאי הייתי אומר מסברא דאסור להשתמש לאורה משום דאיתקצאי למצותו לכל זמן שיעורו אינו מצפה מתי יכבה נרו דכיון שצריך לחזור ולהדליקו וקמ"ל ר"ה דאפ"ה מותר להשתמש וכו' עיי"ש משא"כ לרב שסובר כבתה אין זקוק לה אז מסברא הוא דמותר להשתמש לאורה עיי"ש:
ומיושב היטב קושיא הנ"ל דלא מצי למימר דקאי אין מדליקין רק על שבת אבל בחול מדליקין דכבתה אין זקוק לה דאם נימא כבתה אין זקוק לה א"כ ממילא יהיה ידעינן דמותר להשתמש לאורה ואמאי הוצרך כלל למימר אין מדליקין כיון דלא קאי רק על שבת א"כ ממילא יהיה ידעינן דאסור להדליק בשבת מטעם שמא יטה ולא הוצרך כלל למימרא דר"ה אע"כ דקאי גם על חול ואשמעינן דכבתה זקוק לה וא"ש:
הרי"ף זצ"ל כתב היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבתה או להשתמש לאורה הרשות בידו והקשה:
הרשב"א ז"ל בתשובה דא"כ איך מותר להדליק בשבת בשמנים הפסולים לשבת רק יצמצם שלא יתן שמן רק כשיעור אבל מעט יותר משיעור יהיה אסור להדליק דחיישינן שמא יטה לאחר השיעור דאז מותר להשתמש לאורה: ונלענ"ד דהנה טעם הרי"ף מבואר בר"ן זצ"ל לפי שלא הוקצה אותה אלא למצותה דהיינו כ"ז שדולקת והולכת בתוך זמן מצותה הא כבתה מותר וכו' עיי"ש א"כ היכא דהיה בדעתו להקצות למצותו כל השמן אז בודאי אסור להשתמש לאורה אף לאחר שדלק כשיעור א"כ בשבת כיון שאסרו חז"ל להדליק באותן השמנים רק לנר חנוכה התירו משום דאסור להשתמש לאורה וכיון שנותן שמן יותר מכשיעור ע"כ מקצה לכל השמן למצות נר חנוכה דאם לא יקצה למצוה רק כשיעור א"כ יהי' אסור לן ליתן שמן יותר מכשיעור ואמאי נותן שמן יותר אע"כ דמקצה כל השמן וכיון שמקצה כל השמן שפיר אסור להשתמש לאורה אף לאחר השיעור ושוב לא חיישי' שמא יטה ולהכי מותר להדליק בשבת באותן שמנים אף שנתן שמן יותר מכשיעור וק"ל וא"ש בעזה"י: