חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן תקפט
סעיף ו המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעות של מצוה ודוקא כשהוא תוקע מאליו להוציאו אבל אם אמר לו המודר התקע והוציאני אסור: והנה עיין בט"ז (סי' תקפ"ו ס"ק ד') משום דמצות לאו להנות ניתנו והנה איתא בר"ה (דף כ"ח ע"א) אר"י שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא והקושיות בסוגיא הזו קשה כמה וכמה קושיות א) על רש"י שפירש דתלשו מחיים אמאי לא פירש רש"י דתלשו לאחר שחיטה קודם זריקה. ב) דאי איירי בתלוש מחיים הקרן א"כ מעל בתלישה כמו דאיתא במעילה. ג) דתלש צמר מחטאת מעל כיון דמעל נפק לחולין ואמאי מקשה רבא אימת מעל לכי תקע כי תקע באיסורא קא תקע וקושית התוס' דאמאי בשופר של ע"ז סובר ר"י דיצא דהא הוא סבר דמצות ליהנות ניתנו ד) קושית התוס' אמאי מחלק בין עולה ושלמים הא יכול לאשמעינן בעולה גופא בין שוגג למזיד. ה) דשיטת בעה"מ דבתקיעות תענית אמרינן דלא יצא וע"כ דמצות ליהנות ניתנו במצות דרבנן דהא בר"ה יש ג"כ תקיעות דרבנן ואמאי יצא. ונראה דהנה מו"ח הגאון זצ"ל בספרו הנחמד נחלת יעקב הקשה בהא דאין מועל אחר מועל ויש שלשה שיטות אחד שיטת הרמב"ם דדוקא אם הוציא מרשות לרשות אין מועל אחר מועל אבל בנהנה יש מועל אחר מועל ושיטת הריטב"א דלאו דוקא בהוציא מרשות לרשות רק בנתכוין לגזול דהיינו דלא ידע שהוא של הקדש אבל ידע שאינו שלו ונתכוין לגזול ג"כ אין מעילה אתר מעילה אבל בנהנה יש מעילה אחר מעילה ושיטת התוס' הגם אם לא היה נתכוון לגזול רק היה מתכוין להיות שואל שלא מדעת כיון דשואל שלא מדעת הוה גזלן יצא כולה לחולין ואין מועל אחר מועל אבל בנהנה יש מועל אתר מועל א"כ כשאמר ר"י כיון דמעל נפקא לחולין ע"כ אי דהוציא מרשות לרשות לשיטת הרמב"ם אינו בנתכוין לגזול לשיטת הריטב"א או כשהיה שואל שלא מדעת לשיטת התוס' בשעת משיכה או הגבהה ומאי מקשה רבא אימת מעל דהא בשעת משיכה או הגבהה מעל קודם דתקע ונראה דלשיטת התוס' מיירי הסוגיא בנתכוין להיות שואל שלא מדעת [הנה לשיטת המ"א דמותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעת הסוגיא מיירי דלקח הקרן ועשאו שופר כי הקרן מיקרי שופר וכן נראה פשטא דסוגיא דאל"כ שופר של עולה היכי משכחת במקדש ולומר דמיירי בשופר של כלי שיר כמ"ש תוס' בע"ז (דף מ"ו) דשופר הוה כלי שיר כלי שיר יש מועל אחר מועל] ובשואל שלא מדעת כתבו תוס' בד"ה כשנטלה (בדף מ"א ע"א) בסוגיא דשליחות יד צריכה חסרון וכן הביא המחבר (בסי' רצ"ב) לא נתחייב עד שעת תשמיש באונסין ולא משעת משיכה א"כ מקשה רבא שפיר אימת מעל לכי תקע כי תקע באיסורא קא תקע דהא לא נתחייב משעת שיכה רק משעת תשמיש ובזה ניחא גירסת הש"ס דבשופר של ע"ז סובר ר"י דיצא דהקשו האחרונים אמאי בשל שלמים אינו יוצא הא מיירי בשוגג וטועה בדבר מצוה פטור במעילה ג"כ כמבואר בסוכה (דף מ"א) ובזה ניחא דנהי דהוה שוגג על הקדש ועל איסור מעילה עכ"פ צריך להיות מזיד על השאלה שלא מדעת דהיינו דידע שאינו שלו ונתכוין להיות שואל שלא מדעת ומיקרי גזלן דאל"כ לא היה יוצא לחולין א"כ ליכא למימר דהוה טועה בדבר מצוה דהא ידע שאסור לו ליקח השופר שלא מדעת שיהיה גזלן א"כ נהי דלענין איסור מעילה הוה טועה מ"מ נגד הגזילה הוה מזיד ולא שייך לומר טועה בדבר מצוה אבל בע"ז א"צ לאוקמי דהוה שואל שלא מדעת ויצא כשתקע בשוגג הא הוה טעה בדבר מצוה על הנאת מצוה:
והנה מה שפירש רש"י דתלשו מחיים נראה בבכורות (דף כ"ו) איתא בעי ר' ינאי התולש צמר מעולה תמימה פירש רש"י מחיים לרבנן מהו לאחר שחיטה בעלת מום לא תבעי לך דודאי לרבנן אסור דאי שרית ליה אתי לאשהוייה דאתי לידי תקלה בגיזה ועבודה כתבו תוס' שיש פירוש מרש"י שכתב בהם שהוממה ואח"כ נפדית שחטה משמע שהעמידה כן כדי שתהא בעין אלא שהתלישה היתה בתמות ותימא הא בעי העמדה והערכה הצמר ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשית הגז (דף קל"ח) ותירצו דקדשי מזבח שיש עליהם קדושת הגוף בטל הצמר אצל הבהמה אפילו אותו שנתלש דבר העמדה והערכה חשיב ולא דמי לקדשי בדק הבית א"כ חשיב האי צמר כבעל מום מעיקרא וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא משום כיון דמעל נפק לחולין משמע דשייך ביה פדיון והנה דבריהם צ"ע כי תירוץ הראשון מה שתירצו על הצמר לא שייך בקרן מתרי טעמי חדא דהא ר"י לא מיירי שהעולה נעשית בעל מום והבהמה בעלת פדיון ועוד דכל סברת תוס' לחלק בין קדשי ב"ה לקדשי מזבח נראה דקדשי ב"ה יש להצמר אותו קדושה שיש להבהמה דהיינו מה ששוה הוא הקדש אבל בקדשי מזבח עיקר ההקדש הבהמה להקרבה והצמר אינה בר הקרבה ולא נתפשט הקדושה על הצמר רק מחמת קדושת הבהמה בטל הצמר לבהמה ויוצאת בפדיון הבהמה וזה ג"כ כוונתם בתירוץ השני דצמר הוה כבעל מום מעיקרא כיון דצמר אינו עומד להקרבה והנה זה ניחא בצמר אבל קרן מבואר בזבחים (דף פ"ו) במשנה דכל זמן שהן מחוברין נקטרין א"כ יש על הקרן קדושת הגוף וקדושת מזבח לא הוה כבעל מום מעיקרא רק כאשר נתלש אינו נקטר א"כ גם תרוצם הראשון לא שייך דבשלמא הצמר כיון דאין להצמר קדושת מזבח וגם לא קדושת בדק הבית בטל הצמר לבהמה אבל הקרן עומד להקרבה והיה קדושת המזבח וכמו בקדושת ב"ה אין הצמר יוצאה לחולין בלא העמדה והערכה גם קדושת המזבח של הקרן אינה יוצאת לחולין בפדיון הבהמה א"כ קשה כיון דלא מהני פדיון להקרן אינה יוצאת לחולין במעילה כי רק דבר שיש לו פדיון מועל אתר מועל כמבואר במעילה (דף י"ט) ואמאי אר"י כיון דמעל נפק לחולין ולזה היה נראה דצמר כיון שהיה מחובר לבהמה גם אחר הגזיזה אינה יוצאת בפדיון דצריך העמדה והערכה כיון דהצמר צריך הערכה כמה ששוה הצמר כיון שהוא קדושת בדק הבית צריך שומא כמה ששוה להקדש אבל קרן עיקר הקדושה להקרבה עומד וא"צ להיות השומא כמה ששוה הקרן בעצמות רק כמה שהיה שוה להקרבה וגם אם הקרן בעצמותו שוה יותר א"צ להיות השומא רק כמה ששוה הבהמה עם הקרן להקרבה וכמה ששוה בלא הקרן להקרבה בעומדת הבהמה והערכה יש שומא להקרן כמה ששוה בלא הקרן נגד הבהמה שיש לה קרן ומוכרח רש"י לפרש בתלשו מחיים ויש הערכה והעמדה כמה ששוה פחות לאחר תלישת הקרן מקודם התלישה וכיון דשייך פדיון יוצא לחולין במעילה:
והנה לתירוצם שתירצו בבכורות דסוגיא מיירי שהקדיש הבהמה לדמי עולה וע"כ דהבהמה לא היה ראוי להקרבה דאם לא כן אינו יוצא בפדיון אם מקדיש כל הבהמה לדמי כמבואר ברמב"ם (פ"ה מהל' ערכין):
(והנה נראה דלא קשה דמיירי דהבהמה היה ראוי להקרבה ואפ"ה אמר שפיר כיון דמעל נפקא לחולין אף דאין יוצא עידי מזבח לעולם דהתוס' לשיטתו בזבחים (דף נ"ט) ד"ה עד שלא נבנה המזבח כו' ול"ל דיש איסור מטיל מום אף בבהמה תמימה לקדשי בדק הבית כדאמר המתפיס תמימים לבדק הבית אין יוצאין מידי המזבח לעולם דהיינו מדרבנן משום קנס כדמוכח בפרק המנחות והנסכים דקאמר משום דלא שכיחי תמימים תקנו שיהיה למזבח עיש"ה: וכיון דלא היה רק מדרבנן אבל מדאורייתא שייך ביה פדיון ולהכי כיון דמעל נפקא לחולין וא"ש):
ואנן פסקינן דאם מקדיש בהמה בין קדושת בדק הבית ובין קדושת המזבח צריך העמדה והערכה ולא מהני פדיון הבהמה והקרן כמו בצמר דהא דבעל מום מעיקרא א"צ העמדה והערכה פירש רש"י בתמורה (דף ל"ב) דדוקא בקדשי מזבח ולא בקדשי ב"ה וכן כתב הכ"מ פ"ה מהל' ערכין (ה' י"ב) וצ"ע ואיך יוצא במעילה לחולין:
והנה באותו ענין יש לי תמיה על תוי"ט (פ"ה מה' מעילה ה' ג') שהניח בצ"ע דהרמב"ם פסק בפ"ה מה' ערכין דקדשי ב"ה וקדשי מזבח צריך העמדה והערכה ובפ"ו מהלכות מעילה ה"ו כתב בהמת קדשי הקדשים שנפל בהן מום הואיל והוא עומדת לפדיון הרי הוא כקדשי בדק הבית שהוא קדושת דמים והראשון לבד מעל ותמוהין דבריו דברמב"ם לא נזכר ששחט הבהמה והרמב"ם מיירי דהבהמה בחייה ובמעילה שם הפלוגתא בשחט וצע"ג:
ודע דהא דאיתא בבכורות דתלש צמר מעולה תמימה דאסור ליהנות כתב המשנה למלך (בפ"א מהל' מעילה הל' י') דאינו אסור מן התורה רק מדרבנן ועיין בתוי"ט (פ"ה מהל' מעילה משנה א') כשהיא מתה כיון כשנהנה מעל ומעילה זו מדבריהם ובמשנה איתא סתם מעל ובמשנה הטעם דקדשים שמתו יוצאין מידי מעילה מדאורייתא ע"ש ובצמר כיון דאינו עומד להקרבה אין מועלין בה מן התורה כשפירש"י כמ"ש תוס' בבכורות וכשהוא מחובר מפורש במשנה דמועלין דבטל הצמר לבהמה ובזה ל"ק מה שהקשו דאם תלש הקרן מחיים מעל בתלישה כמו דתלש צמר דהנה התלישה לא הוה רק פגם שפגם ההקדש ואין מעילה רק בפגם ונהנה הא דמעל בתלש הצמר הטעם כיון דאם תלש אפי' ביד ובמזיד מדאורייתא מותר ליהנות רק מדרבנן אסור א"כ מעל שהוציא מרשות הקדש לחולין מטעם הוצאה מועל אבל בקרן כיון שעמד להקרבה לא יצא לחולין דתלישה כמו בהמה שנעשה בעל מום ואינו מועיל בתלישה אם אינו נהנה והוא נכון תלי"ת:
ושוב ראיתי דברי ר"ת תמוהין דהא הרמב"ם (בפ"ו מהל' מעילה ה' י"ב) כתב דבתלישת הצמר אין מעילה רק כשנהנה בפרוטה א"כ מה קשיא ליה אך לשיטת הרמב"ם דהא דאין מועל אחר מועל הוא דוקא במוציא מרשות לרשות או לשיטת הריטב"א דצריך להתכוין לגזול קשה קושית נחלת יעקב דא"כ מעל בשעת משיכה או הגבהה או בשעה שהוציא מרשותו להקדש ומאי מקשה רבא אימת מעל לכי תקע ונראה לשיטתם דהנה בקדושין (דף ה' ע"א) פליגי ר"מ ור"י ר"מ סובר הקדש במזיד מתחלל בשוגג לא מתחלל ור"י סובר דהקדש בשוגג מתחלל במזיד אינו מתחלל והקשה בש"ס אליבא דר"מ דבשוגג אינו מתחלל בקרבן אמאי חייב לא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד פירש"י דא"צ להביא קרבן אלא אם אכל ככר של הקדש דמכלה את ההקדש וה"ה להדלקת נר וכל הנאות אבל בהוצאה מרשות הקדש אין בהם מעילה ולא נפיק מרשות הקדש וכתב הריטב"א דיש מי שסברו דדבריהם כפשוטן דבענין אחר אינו מתחלל בשוגג כלל ל"ש בגופו ול"ש במקח וממכר דדוקא בהנאה דאיכא כילוי קרנא ומקשה כמה קושיות ומסיק דהא דלר"מ אין מעילה בשוגג הוא רק כשהוציא המעות דרך מקח וממכר וכיון שאינו נהנה בגופו כלל אבל בנהנה בגופו ממש אית בהו מעילה ויוצא לחולין רק בנתכוין לגזול מעל כנגד כולן ויוצא לחולין לגמרי אבל אם לא נתכוין לגזול ואינו מכלה קרנא אלא שנתכוין להנות בהם לשעתו בלבד לא מעל אלא כנגד טובת הנאה והטובת הנאה הוא יוצא לחולין ופלוגתא דר"מ ור"י כשהוציא מעות דרך מקח וממכר ולא נהנה הנאת הגוף לר"י יוצאת לחולין ומועל ולר"מ אינה יוצאת לחולין ולא מעל עכ"פ מדר"מ נשמע לר"י דאינו חייב קרבן מעילה רק במקום שיוצאת לחולין והנה הא דאינו יוצא בשלמים דהוה מצוה הבאה בעבירה וסובר ר"י במקום דחייב קרבן מעילה ונתכפר לו בקרבן לא מבעיא למאן דסובר דמצוה הבאה בעבירה מדרבנן לא גזרו ואפילו למאן דסובר דמצוה הבאה בעבירה מדאורייתא כיון דהיה שוגג והתורה חייבו קרבן ונתכפר לו לא הוה עבירה ויוצא משא"כ בשלמים כיון דאין לו במה להתכפר לא יצא ולשיטתם לא גרסינן כיון דמעל בה נפיק לחולין כסברת תוס' בכורות (דף כ"ו) ד"ה התולש צמר רק גרסינן נפקא לחולין דהיינו הטובת הנאה וחייב קרבן מעילה ונתכפר לו העבירה ויוצא:
(הנה בהסברא הזאת יש ליישב דברי ר"י דאמר עולה בת מעילה כו' מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע וכו' ותמיה מאוד מה היה הו"א של ר"י שהרי זה סברא פשוטה דלא מעל רק אחר התקיעה אבל בעת שתקע באיסורא תקע וכבר תמהו בזה ולדברי אא"ז ניחא דכך היה סברת ר"י כיון דמעל ונתכפר לו בהקרבן הנ"ל כאילו לא עשה העבירה ולהכי יוצא ידי המצוה ורבא הקשה לו כיון דבשעת התקיעה היה עביד איסורא להכי לא יצא ולי נראה לתרץ סברת רב יהודה דהנה התוס' כתבו דר"י ל"ל מהב"ע דבגיטין (דף נ"ה) קאמר ד"ת ובין לא נודעה מכפרת עש"ה דקאמר הכא בשלמים לא יצא משום תקע באיסורא עכצ"ל כסברת הראשונים והאחרונים זלה"ה משום דהכא כל העבירה הוא הנאת המצוה ואם נימא דלא יצא לא יהיה עבר על האיסור להכי אמרינן דלא יצא: ולפ"ז נראה דסברא זו לא שייך רק בשלמים ולא בעולה דהנה כל מעילה הוא בשוגג דקיי"ל כר' יהודא דהקדש בשוגג מתחלל דר"מ סובר דהקדש אינו מתחלל בשוגג דאלו ידע לא הוי מפיק גבי המוציא מעות הקדש לחולין ורק במלתא דאכילה עם הנאה מתחלל בשוגג אבל ר"י סובר דגזה"כ דהקדש בשוגג מתחלל כמבואר בקדושין (דף נ"ג) ובתוס' שם עיש"ה:
וא"כ שפיר בעולה דבת מעילה היא ואפילו אי נימא דלא יצא אפ"ה יהי' עביד איסור וכיון דכוונתו היתה ליהנות דהא ר"י סובר מצות ליהנות ניתנו וא"כ כיון שלא יתקן האיסור אמרינן דיצא ורב יהודא לשיטתו שאינו סובר מהב"ע היכא שלא יתקן האיסור ומובן היטב הא דקאמר עולה בת מעילה וכיון דמעל נפקא לחולין היינו אפילו אי נימא דלא יצא אפ"ה מעל ונפק חולין א"כ איסורא דעבד עבד שוב שפיר יוצא אבל שלמים דלאו בני מעילה נינהו ורק האיסור הוא ליהנות מהקדש ובזה אם נימא דלא יצא ולא נהנה יתוקן האיסור ולהכי לא יצא כדי שלא יהא עביד עבירה וכנ"ל: אבל רבא סובר מהב"ע דסובר שם בגיטין וכן בעולא בב"ק (דף ד') הוכיח רבא מקרבנו ולא הגזול ולפי פי' התוס' שם הוא משום מצוה הב"ע א"כ אפילו היכא דלא יתקן האיסור נמי אמרינן דלא יצא משום מהב"ע ופריך רבא שפיר אימת מעל לבתר דתקע א"כ בשעת התקיעה באיסורא תקע ולא יצא משום מהב"ע וא"ש בעזה"י):
אבל בשלמים איסורא דרכיב עלה ואין לו הפרה אינו יוצא א"כ לשיטתם המעילה בכאן בשביל הנאה ולא מטעם דיוצאת מרשות הקדש:
ולפ"ז קשה קושיית המפרשים דסוגיות סתרי א"ע בפסחים:
אמרינן אין מעילה בקול ובכאן אמרינן דיש מעילה דלשיטת התוס' אין המעילה בכאן בשביל הנאה רק כשישמש בשופר נעשה שואל שלא מדעת ומועל מטעם הוצאה מרשות לרשות אבל לשיטת הרמב"ם והריטב"א ע"כ דהמעילה היא בשביל הנאה א"כ סותרים הסוגיות ותירץ הכפות תמרים דאם תקע בעצמו יש מעילה בקול כי נהנה אדם בתקיעתו וסוגיא דפסחים ששומע הקול אין מעילה בהנאה כזו כי אינו הנאה גמורה והפר"ח הקשה דאי אמרינן כשאדם תוקע בעצמו הוה הנאת הגוף אמאי אמר רבא דיוצא דמצות לאו ליהנות ניתנו דהא במקום דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו כמו בנודר מן המעיין דאינו טובל בימות החמה ולזה תירץ הוא דקיל בעצמותו אינו הנאה רק עיקר הנאה לר"י מטעם שמקיים המצוה ולרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו אין במצוה הנאה ובקול עצמותו ג"כ אין מעילה:
ובזה יש לתרץ קושיית התוס' דאמאי מחלק ר"י בין עולה ושלמים ואינו מחלק בעולה גופי' בין שוגג למזיד די"ל דאי הי' ר"י אשמעינן דבשוגג יצא ובמזיד לא יצא הו"א דמצוה בעצמותו אינה הנאה כלל והא דאינו יוצא במזיד כי יש לו הנאה במאי שתוקע ונהנה בגופו והוה כמו הנודר הנאה מן המעיין בימות החמה אך לכאורה אי אפשר לומר כן דלכך אינו יוצא במזיד כיון דהקול הוא הנאה בעצמותו דהא הר"ן בפ' גיד הנשה בסוגיא דריחא כתב דבהנאה דבר שאינו מתכוין מותר אפילו בפסק רש"י ומביא ראי' מהא דמכרו כסותן מוכרן כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים א"כ גם במזיד שידע שהוא של עולה נתכוין לתקוע של מצוה ולא ליהנות מהקול ולא גרע ממוכר כסותן דלאו ברשיעי עסקינן שיתכוין ליהנות מהקול וע"כ הא דאינו יוצא במזיד דכיון דמכוין למצוה והמצוה בעצמותו הוה הנאה אך בטורי אבן הקשה על הר"ן דאי אמרינן דבהנאה אינו מתכוין מותר גם בפסיק רישי' אמאי הנודר מן המעיין אינו טובל בימות החמה דהא אינו מתכוין להנאת רחיצה:
ונראה לתרץ דהא בעריות ואכילה פסיק רישא אסור כתב הר"ן כיון דמתעסק בחלבים ועריות חייב ובמעילה מבואר בפסחים (דף ל"ב) דמתעסק חייב א"כ גם אינו מתכוין אסור ושפיר דאינו טובל בימות החמה דהא בנדרים וקונמות יש מעילה כמבואר בהרמב"ם (פ"ד מה' מעילה) א"כ אם הי' ר"י אשמעינן דבמזיד אינו יוצא לא הוה ידעינן דהמצוה בעצמותו הוה הנאה דלכך לא יצא כיון שנהנה מהקול ולא מהני מה שאינו מתכוין דהא במעילה מתעסק חייב ואשמעינן בשלמים דאין בהן איסור מעילה ומתעסק פטור כמו בשאר איסורי הנאה ואינו יוצא וע"כ כסברת הפר"ח דהמצוה בעצמותו הוא הנאה:
ובזה יש ליישב שיטת בעה"מ שמחלק בין תקיעות התענית לתקיעות ר"ה דבעה"מ סובר כשיטת הכפות תמרים או כסברת לחם משנה דהסוגיות חולקין והקול בעצמותו הוה הנאה רק דהא אינו מתכוין על הנאה רק לקיום המצוה והנה הא דאמרינן דאינו מתכוין מותר יש להסתפק אי צריך דוקא לכוין שלא ירצה להנות או בסתם אמרינן ג"כ כיון דאינו מתכוין להנות הוה דבר שאינו מתכוין ונראה מצד הסברא דאם מתכוין לדבר אחר כמו מוכרי כסותן כשאינו מתכוין להנאה מותר כמו דאיתא ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובסתם הוה אינו מתכוין להנאת חימום רק למכור אבל אם אינו מתכוין לדבר אחר בפירוש צריך לכוין דוקא שאינו רוצה בהנאה ולזה בר"ה מצוה על כל יחיד לשמוע התקיעות וצריך לכוין לצאת א"כ על הנאת הקול הוה בסתם דבר שאינו מתכוין אם לא שיתכוין בפירש להנאה וברשיעי לא מיירו ויוצא אבל תקיעת התענית אינו על היחיד רק על הצבור ואין היחיד צריך לכוין לצאת ואם שמיעת הקול הוה הנאה בעצמותו צריך לכוין בפירוש שלא ליהנות כי בסתם הוה כמתכוין כיון שאינו מתכוין לדבר אחר לא יצא: ובעיקר קושית טורי אבן על הר"ן נראה כיון דהרמב"ם משמיט האי דינא במודר הנאה ממעיין דהאי ברייתא אתיא כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור והר"ן כתב אליבא דר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר רק בפסיק רישא אסור ובהנאה גם בפסיק רישיה מותר:
דברי נכד הרב המחבר הטאוה"נ החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן נ"י בענין זה:
הנה גרסינן בש"ס ר"ה (דף כ"ח) מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע והקשה בס' טורי אבן לשיטת התוס' דמהב"ע אינו מן התורה אלא מדרבנן והנה במצוה דרבנן סובר שמואל דלא אמרינן בו מהב"ע והנה איכא למ"ד א' מהתורה וב' מהד"ס וכי תקע כמנין של תורה יצא מה"ת וכיון שיצא מה"ת אף ע"פ שלא יצא מדרבנן ודאי מועל דהא נהנה לצאת ידי חובת של תורה וכי תקע אידך ב' של ג' ג' דהתירא תקע כיון דמעל כבר בשלש ראשונות שתקע והשתא תעלה לו תקיעות של ב' פעמים של ג' ג' לתקיעות של תורה שאין בהן משום מהב"ע דכבר נפיק לחולין בתקיעות של ג' ראשונות וע"י יוצא י"ח תקיעות של תורה אפי' מדרבנן הואיל ותקע להו בהתירא ואי משום דראשונה היה במהב"ע הא תעלה לו תקיעות של ד"ס דלא איכפת לן בהן משום מהב"ע כו' ואע"ג דהשתא קדים להו תקיעות של ד"ס לתקיעות של תורה ל"ל בה ולא עוד אלא דהקדמה זו אינו אלא מדרבנן דגזרו בשל תורה משום מהב"ע אבל מה"ת דל"ח מהב"ע יצא בראשונה נמצא יוצא י"ח תקיעות של תורה מה"ת קודם לשל ד"ס ואין כאן הקדמה של ד"ס על של תורה דהו"ל כולה מילתא דרבנן ואיך אתקיף רבא לר"י אימת מעל לבתר דתקע כו' עיש"ה והנראה לתרץ דהקשה בס' טעם המלך דאמאי מעל דהא הו"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דהא תקע ופטור מקרבן מעילה עיי"ש: ונראה לע"ד דהנה לפי פשוטן של הדברים מהב"ע הא אפילו דהעבירה היה בטעות או באונס וממילא יצא המצוה משום דבא בעבירה ובחמדת שלמה (סי' כ"ט) צידד לומר דבכה"ג לא הוי מהב"ע אך מהתוס' מבואר דאפי' בכה"ג נמי חשיב מהב"ע ומש"ה הקשו ממצה של טבל עיי"ש:
וא"כ כיון דלא יצא ידי חובת מצוה בתקיעת שופר משום דהו"ל מהב"ע אפילו כשטעה בדבר מצוה נמי הו"ל מהב"ע וכיון דלא יצא המצוה הוה טעה בד"מ ולא עשה מצוה דחייב מעילה והנה אי נימא דמהב"ע לא הוי רק מדרבנן אבל מהתורה יצא ידי מצוה א"כ שפיר אינו חייב קרבן מעילה דמהתורה הו"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וכיון דלא חייב קרבן מעילה א"כ לא נפיק לחולין וכיון דלא נפיק לחולין א"כ לא היה רשאי לכתחילה לתקוע השני הסדרים של ג' ג' וא"כ הו"ל גם על השני סדרים מהב"ע ולא יצא מדרבנן ומיושב היטב קושית הטורי אבן הנ"ל וכמו כן א"ש בעזה"י: אך לפי מה שכתבו תוס' גיטין (דף נ"ה) דרב יהודא ל"ל מהב"ע א"כ קשה אמאי אינו יוצא היכא דבאיסורא תקע ועכצ"ל כמ"ש דאי נימא דלא יצא לא יהיה עביד האיסור ולכ"ע אמרינן בזה מהב"ע ולא יוצא מה"ת ע"ש ברשב"א יבמות שכתב סברא זו:
והנה השתא קשה דהא אי נימא דיצא המצוה א"כ יהיה טעה בד"ס ועשה מצוה דפטור ולא יהיה עביד איסורא וא"כ יהיה אמרינן דלא יצא דהא אינו סובר דמהב"ע ורק משום דע"י מצוה יעשה האיסור והא להנ"ל לא עשה האיסור או יהיה עשה המצוה דהו"ל טעה בד"מ ועשה מצוה דפטור וכנ"ל:
ונראה לומר דהנה הא דפטור בטעה בד"ס משום דעדיף משוגג והו"ל כאונס ומש"ה פטור אבל אי נימא דל יצא לא יהיה עביד איסורא באונס אמרינן נמי שפיר לא יצא:
ולא יהיה עביד אסורא אפילו באונס:
ולפ"ז מיושב דאי נימא דיצא המצוה א"כ נהנה דהא סבר מצוה להנות ניתנו ואף דיהיה טעה בדיני ויהיה פטור מטעם דהוי אונס ומש"ה פטור אף דעביד האיסור כיון דהיה באונס אבל יותר מהראוי לומר שלא יצא ידי מצוה כדי שלא יהיה עשה האיסור אפילו באונס ומש"ה לכ"ע אמרינן בזה מהב"ע מן התורה וכנ"ל א"ש בעזה"י: