אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תקפח

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תקפח

סימן תקכז

סעיף ה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר:

והנה איתא בש"ס ר"ה (דף כ"ט ע"ב) יו"ט של ר"ה שחל להיות במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה פירוש רש"י לא בירושלים ובסוגיא זו קשה כמה קושיות. א) קושית טורי אבן אמאי כשהיה בהמ"ק קיים לא תקעו בירושלים ובחורבנה תקעו בכל עיר ועיר שרואה. ב) קושית תוס' מ"ש לולב היה נוטל בגבולין בזמן שבהמ"ק היה קיים שופר גם בירושלים לא תקעו. ג) דמשמע דלר' לוי בר חמא תקיעת שופר הוה מלאכה ואמאי ביו"ט שחל להיות בע"ש היו תוקעין לבטל העם ממלאכה כמבואר במשנה פ"ק דחולין (דף ד'). ד) במדרש איתא ר"י ור"ל הוו יתבין ומתקשין תנינן ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה אם דבר תורה ידחה בגבולין ואם אינו דבר תורה אפילו במקדש לא ידחה עבר ר' כהנא ושאלון לי' אמר להם כתוב אחר אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהי' לכם הא כיצד בזמן שבא בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין וקשה דא"כ במקדש אמאי תוקעין. ה) יש לדקדק בסוכה (ד מ"ב) פירש"י א"כ נמצא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותביני' ביבמות (דף צ') שנינן שב ואל תעשה שאני אמאי לא כתב רש"י כאן הקושי'. ו) רש"י כתב דבמקדש לא גזרו דאין שבות במקדש היינו דוקא שבות דתלה במקדש אבל שאר שבותין גזרו דהא גזרו על לולב בשאר כל הימים אלא גזירה משום דרבה שמא יעבירנו ברשות הרבים וקשה אמאי לא אמר דגזרינן שמא יוציא מרה"י לר"ה כמו דכתב הרמב"ם (בפ"ב מה' שופר) אעפ"י שתקיעת שופר הוא משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם גזירה שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה או יוציא מרשות לרשות והלח"מ הקשה דהא שבת הוה ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ועוד הקשה דאמאי לא אמר הרמב"ם והש"ס דלכך אין תוקעין משום גזירה שמא יתקן כלי שיר וקושי' זו הקשה המר"ם פאדאווא הובא במ"א (סי' תרפ"ח) ותירץ דגזירה שמא יתקן כלי שיר שייך גם ביו"ט דא"כ גם ביו"ט לא נתקע ולזה הטעם משום שמא יעבירנו דלא שייך ביו"ט והקשה הרב הגאון אורים ותומים: דא"כ לב"ש דסובר דיש עירוב והוצאה ליו"ט קשה אמאי גזרו בשבת ולא גזרו ביו"ט ולא אישתמיט בשום מקום לומר דלב"ש תוקעין בשבת כמו ביו"ט ונראה דכוונת רש"י וכן הברטנורה שכתבו דרבנן הוא דגזור עלה גזירה שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות בר"ה במקדש לא גזר ואין איסור שבות דרבנן במקדש כי במקדש היו תוקעין כל שבת ושבת במבואר ברמב"ם (בפ"ה דסוכה) אין פותחין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואם שהתקיעות הללו היו בחצוצרות כמבואר ברמב"ם (פ"ז מה' כלי המקדש ה' ו') והא דמבואר בספ"ב בשבת שתקיעות להבטיל העם ממלאכה הי' בשופר ולא בחצוצרות צריך לומר דשם מיירי לא במקדש דאי במקדש איתא ברמב"ם דהיו בחצוצרות והטעם כיון שנכלל בתוך התקיעות התקיעות על התמיד והמוספין והן מפורש בתורה שהיו בחצוצרות גם כל השנויין במשנה הי' בחצוצרות והא דבמקדש הי' חצוצרות ושופר כי בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' הוא רק בתענית הן אמת דצריך עיון דכיון דכתיב בקרא בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' מדוע לא יהי' בכל זמן שיש חצוצרות שופר והא דתנן במשנה בתענית הוא לענין כפופין ומצופין כסף ועל הא דאמר ר' לוי מצוה של ר"ה מיוה"כ בכפופין ושל כל השנה בפשוטין פירש"י של כל השנה של תענית ונראה גם כן דסובר דבכל השנה אין תוקעין בשופר בטורי אבן כתב דהא דפירש"י של תענית כיון דתנא במתניתין בשל תענית אבל ה"ה התקיעות דבפ"ה מה' סוכה (דף נ"ז) הן בשופר וכן נראה מתוס' דסוכה (דף נ') ד"ה דרבנן סברו עיקר שירה בפה כתבו לפי שהי' שם רוב כלי שיר גזרו טפי מהנך דסגי בשופר ע"ש נראה ג"כ דסברו דתקיעות הי' בשופר אך ברמב"ם איתא להדיא וכל אלו התקיעות בחצוצרות הן ולא הוזכר שופרות: וצריך להבין דהרמב"ם (בפ"ג מה' כלי המקדש ה' ה') כתב בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות בשעת הקרבן נראה דבתמיד לא היו תוקעין (ובפ"ז ה"ה) כתב דתוקעין תשעה לתמיד של שחר בכל יום וכן הוא בספרי וביום שמחתכם ובמועדיכם אלו שבתות ר' נתן אומר אלו תמידים ובמועדיכם אלו שלש רגלים ובראשי חדשיכם כמשמעו נראה דלר' נתן תוקעין בתמידים והקרבנות תמידין הן ימי השמחה ובמוספי שבת הן תוקעין ולת"ק ביום שמחתכם היינו שבתות והרמב"ם (בפ"ה) פסק כסתם מתניתין דבתמיד תוקעין ובמוסף תוקעין בשבת ג"כ וצ"ע אך גם אי אמרינן דלא היו תוקעין כל השנה ובמקדש בשופר רק בתענית מ"מ פירש רש"י והרב דמטעם אין שבות במקדש תוקעין בשופר כיון דעכ"פ תוקעין במקדש כעין שופר תר"ת בחצוצרות לא גזרו בר"ה על השופר כי השבות בזה יש בו שייכות למקדש כי במקדש תוקעין כל שבת:

ונראה מזה ראיה שכתב בט"ז (סי' תרפ"ח) דהא תירץ הר"ן דאמאי לא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנו דבמילה אין הכל חייבין דזה דוחק דאל"כ גם במקדש יש לומר כיון דלא היה חיוב רק על הכהנים היו נבררין לתקוע עפ"י הממונה לא שייך הגזירה שמא יעבירנו ולא היה צריך לטעם משום שבות:

ועוד הא לאו מלאכה היא דתנא דבי שמואל והנה תוס' שבת (דף קי"ז) הקשו כיון דתנא דבי שמואל יליף מכל מלאכת עבודה לא תעשו דתקיעת שופר מותר מנ"ל דמותר בשבת דלמא דוקא כיו"ט דכתיב מלאכת עבודה אבל בשבת דכתיב כל מלאכה לא תעשה גם תקיעת שופר אסור ותירצו דילפינן שבת מיו"ט דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד:

והנה הר"ן בפ"ק דשבת הקשה אמאי איצטריך למעוטי תקיעת שופר ורדיית הפת דמותר מה"ת לאסור דהא מלאכת שבת ממשכן ילפינן דלא הוה במשכן תקיעת שופר ורדיית הפת נראה דהרמב"ן והרשב"א מתרצים קושית התוס' בשבת דהנה גבי חג המצות כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש כיון דכתיב כל מלאכה הוצרך להוציא בפירוש אוכל נפש דמותר אבל בשאר חגים דכתיב כל מלאכת עבודה לא הוצרך הכתוב להוציא בפירוש אוכל נפש כי אוכל נפש אין בכלל מלאכת עבודה רק מלאכת הנאה ובחג המצות כתיב פעם אחד לא תעשה מלאכה מפני שלא אמר כל לא הוצרך הכתוב ג"כ להתיר אוכל נפש וכתוב עוד בחג המצות כל מלאכת עבודה לא תעשו למעוטי מאי אי למעוטי אוכל נפש הרי התיר בפירוש אלא ודאי להוציא רדיית הפת ותקיעת שופר אלמא אע"פ שאמר בו הכתוב בפירוש כל מלאכה לא תעשה ולא התיר רק אוכל נפש אפ"ה תקיעת שופר ורדיית הפת מותר אלמא דאותן דברים אין בכלל כל מלאכה כיון שכן אף בשבת ויוה"כ דכתיב לא תעשה כל מלאכה מותר דאין בכלל כל מלאכה עכ"ל:

לפ"ז ר"ל דאינו סובר להא דתנא דבי שמואל סובר דלא ילפינן שבת מיו"ט ובשבת אסור מטעם דכתיב כל מלאכה אבל לא דסובר דחיוב כרת או סקילה על מלאכות אלו דהא לא היה במשכן רק דיליף מכל מלאכה מרובה דכל דאסור כמו דמרבינן חצי שיעור אבל אין חייבין עליהם אבל ביו"ט גם ר' לוי מודה דמותר מכל מלאכת עבודה ומתורץ דזה קושית טורי אבן מהא דתוקעין אם חל יו"ט בערב שבת ורבא מקשה דאי לא ילפת שבת מיו"ט ואסור משבת מריבויא דכל במקדש אמאי תוקעין ועוד דילפינן שבת מיו"ט ובשבת מותר ג"כ כמ"ש הרשב"א והתוס' אלא משרי שרי רק משום הגזירה דרבה וכיון דאמר רבא משרי שרי ולא אמר חיובא מחייב נראה דהוא מתרץ הקרא דבחול מחויב לתקוע ובשבת אם רצה לתקוע מותר לתקוע אם רצה אומר כהפוסקים שהוא זכרון תרועה:

ובזה ניחא דהמקובלים אמרו סודות מדוע דבשבת אין תוקעין ולכאורה דהא מן התורה חייב אלא ודאי דבשבת גם רבא מודה דאינו חייב רק שאין איסור וכיון דגם לרבא אין חיוב מן התורה לתקוע בשבת לא הקשה רש"י דאיך ב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה אבל בלילה דליכא קרא דבשבת א"צ ליטול מקשה רש"י בסוכה ומתרץ וביבמות ובמגילה דהקשה ש"ס משופר לא סברי כרבא דבשבת אינו חייב מן התורה רק דמשרי שרי ולפ"ז גם קושית התוס' לרבא לא קשה מטעם בלולב לא גזרו כשהיה בהמ"ק קיים בגבולין ובשופר גזרו דשופר כיון דמחויב מן התורה גזרו ובלולב דחייב מן התורה כשהיה בהמ"ק קיים לא גזרו:

ועכשיו נבוא לתרץ את המדרש דהנה לקמן (דף ל"ב) סידור הברכות אומר אבות ת"ר מנין שאמרו אבות ומנין שאמרו מלכיות וזכרונות ושופרות ר"א דכתיב שבתון זכרון תרועה מקרא קודש שבתון זה קדושת היום זכרון זכרונות ור"י מקרא קודש קדשהו בעשית מלאכה אמר לו ר"ע מפני מה לא נאמרו שבתון שבות שבו פתח הכתוב תחלה אלא שבתון קדשהו בעשיית מלאכה וקשה דאמאי צריך לאסור מלאכה דהא בפירוש נאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו ועוד קשה דהא ר' לוי מוקי האי קרא בשבת ואסור בעשיית מלאכה מטעם שבת וצריך לומר דלר' לוי הקרא אתי שבתון לשבות מהתרועה ולא ילפינן מקרא קודש שאסור לתקוע בשבת והנה ר' לוי מייתי הקרא שבתון זכרון תרועה דבמדרש איתא זכרון תרועה א"כ לר' לוי הקושי' דכאן כתיב שבתון זכרון תרועה דהיינו לשבות מתרועה וכאן צותה התורה על התרומה מתרץ כאן בשבת כאן ביו"ט דבשבת הוא רק זכרון ושבתון שבות מהתרועה דאסור לתקוע ומקשה רבא קושייתו אבל במדרש מקשים ר"י ור"ל דידחה את דברי תורה ידחה בגבולין וסברו דאסור בשבת לתקוע רק ידחה העשה של תקיעת שופר בגבולין כי הא דאסור לתקוע הן רק מריבוי דכל ואמר רב כהנא אמר כתיב זכרון וכתיב יום תרועה ולא הביא שבתון זכרון תרועה רק זכרון תרועה דבשבת סגי בהחזרה ולא שצותה התורה לשבות מהתרועה א"כ במקדש תקנו חכמים לתקוע ובמדינה סגי בזכרון ולא קשה דבמקדש אמאי תוקעין כולן דאינו אסור לתקוע:

והנה במדרש איתא ארשב"ג ידחה במקדש שהן יודעין בזמנו של חודש ואל ידחה בגבולין שאין יודעין בזמנו של חודש וארשב"י יום תרועה יהיה לכם ועשיתם איזה מקום שהקרבנות קריבין ונראה הכוונה דהוא סובר כמו שתירץ הש"ס סוכה (דף מ"ג) אלא ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין לא גזרו בהו רבנן הנך דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בהו רבנן אי הכי האידנא נמי אנן לא ידעינן בקביעא דירחא וכו' והנה המהר"ם פאדווא מקשה דאמאי לא גזרו בשבת משום שמא יתקן כלי שיר ותירץ דא"כ גם ביו"ט לא יתקע והקשה המ"א לפי מה דמשני הש"ס בגזרו בשביל דלא ידעינן בקביעא דירחא א"כ קשה דנימא הטעם דבשבת לא תקעינן משום שמא יתקן כלי שיר והא דביו"ט לא גזרו כי בממ"נ אי היום יו"ט בודאי לא גזרו ואם אינו יו"ט יתקן כלי שיר אבל בשבת יש לומר דאינו יו"ט ושייך למיגזר משום יתקן כלי שיר וזה מה שתירץ רשב"י במקדש יודעים בזמנו של חידוש ובודאי לא גזרו ובגבולין כיון דלא ידעינן גזרו בשבת וא"צ לטעמא דרבה משום שמא יעבירנה כי לא הובא במדרש אך עדיין קשה דהא מצינו במתניתין דשופר של ר"ה אין רוכבין ואין עולין באילן וגזרו ביו"ט אף כשיודעין זמנו של חידוש ואמאי לא גזרו במקדש ועל זה ארשב"י כיון דכתיב יום תרועה יהיה לכם ועשיתם אשה מקום שהקרבנות קריבין א"כ שייך התרועה לקרבנות ואין גוזרין שבות במקדש ולזה תוקעין במקדש ולא בגבולין:

ולתרץ קושית המ"א לשיטת הר"ן דלא היה לחכמים לתקן מטעם גזירה שמא יעבירנה אך מטעם דאנן מספקינן אי יו"ט הוא לפ"ז למה לו לש"ס לומר גזירה דרבה ולא אמרו מטעם שמא יתקן כלי שיר ומה אמרת דמשום האי טעמא גם ביו"ט נגזר ביו"ט שרי מטעם דהוה ס' ובממ"נ מותר אי יו"ט הוא לא גזרו חכמים ואי חול הוא לא שייך למגזר משא"כ בשבת ע"ש ונראה דסברת הר"ן דאי הוה ידעינן דיו"ט הוא לא גזרו רק כיון דספיקא הוא גזרו וקשה דהא מצינו דתקיעת שופר אינו דותה השבותין דאין רוכבין ואין עולין באילן ביו"ט גרידא דשייך קושית המ"א דהא ממ"נ נדחה אלא ודאי דהר"ן לא אמר רק נגד הגזירה שמא יעבירנה דהנה כשתיקנו חכמים שלא לרכוב ולהשתמש במחובר העמידו דבריהם גם לענין מצוה אסור לרכוב או להשתמש במחובר והנה כשגזרו שלא לשיר בכלי ושלא לתקוע מטעם שמא יתקן גם לענין מצוה היה אסור אבל הגזירה שמא יעבירנה אינו בדבר רשות רק בדבר מצוה ולגזור רק במקום מצוה כתב הר"ן דלא גזרו רק כיון דאנן מספקינן אי היום יו"ט אבל במקום שגזרו חכמים על דבר רשות דהיינו אלא לרכוב ביו"ט ובשלא להשתמש במחובר שלא לשיר בכלי שיר גם אם נזדמן דבר מצוה לעלות על אילן או לרכוב ליקח שופר העמידו דבריהם גם בודאי יו"ט ולא דחי ולפ"ז יפה תירץ מהר"ם דאי אמרינן דכשחל ר"ה בשבת אין תוקעין משום דילמא יתקן כלי שיר והוא בכלל הגזירה שלא לשיר על כלי בשבת גם ביו"ט לגזור ולא שייך לומר דביו"ט גרידא מותר ממ"נ דז"א דגם אם ידעינן בקביעא דהיינו יו"ט לא נתבטל גזירת חכמים בשביל לקיים המצוה כי העמידו דבריהם אם ג"כ ביו"ט גרידא לא יתקע דהא שייך ג"כ האי טעמא שמא יתקן כלי שיר ולזה אמרו מטעם גזירה דרבה שייך בשבת ולא ביו"ט ולזה מתורץ לב"ש דסובר דיש עירוב והוצאה ביו"ט גם ביו"ט לא נתקע דהטעם שמא יעבירנה הוא רק בדבר מצוה ובדבר מצוה לא גזרינן רק כיון דאנן לא ידעינן בקביעא דירחא ומספקינן א"כ בשבת שפיר דגזרו אבל ביו"ט ממ"נ מותר כי אם הוא יו"ט לא גזרינן בדבר מצוה גרידא ואם הוא חול לא שייך למיגזר והבן כי הדברים נכונים. והצעתי הדבר הזה לפני חותני הרב הגאון האמיתי רשכב"ה מו"ה יעקב אב"ד דק"ק ליסא זצ"ל והוטב בעיניו מאד מאד:

ועכשיו נבוא לתרץ מדוע נקט הש"ס שמא יעבירנה ולא נקט שמא יוציא מרשות לרשות כמו שהקשו תוס' שם במקומו דהנה בשבת (דף ו') המוציא מתנות לפלטיא דרך סטיו חייב בן עזאי פוטר בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי אלא רבנן נהי דקסבר מהלך לאו כעומד דמי היכי אשכחנא כהאי גוונא דחייב אלא מידי דהוה אמוציא מרה"י לרה"ר דרך צידי ר"ה בתוס' א"ת מה פשיט לן יותר דרך צידי רה"ר מסטיו וי"ל דדרך הבית שיש לפניו צדדין וכן היה מסתמא במשכן והנה לבן עזאי דסובר מהלך כעומד דמי הקשה בתוס' בשם ירושלמי לבן עזאי דקסבר מהלך כעומד דמי מעביר ד' אמות ברה"ר דחייב היכי משכחת לן ותירץ ריב"א דד' אמות ברה"ר הלכתא גמירא לן לבן עזאי דלא אמרינן מהלך כעומד דמי ומספקא לי אפילו בעומד לפוש תוך ד' אמות לבן עזאי אם אינו חייב כיון דהלכתא דלא אמרינן מהלך כעומד לענין ד' אמות ע"ש א"כ לבן עזאי לא שייך למיגזר דילמא יוציא מרה"י לרה"ר כיון דדרך הבית שיש לפניו צדדין ומהלך כעומד דמי אינו חייב אם מוציא דרך צידי רה"ר וכיון דדרך הבית שיהיה לפני צידי רה"ר לא היו גזרו חכמים שלא לתקוע ולזה נקט שמא יעבירנה דגם לבן עזאי לא אמרינן מהלך כעומד דמי דהילכתא גמירא לן אבל הרמב"ם דפסק דלא כבן עזאי נקט שמא יעבירנה ושמא יוציא מרשות לרשות והנה הירושלמי תירץ דלבן עזאי אינו חייב אם מעביר ד' אמות ברה"ר רק בדילוג ד' אמות וקשה דא"כ אמאי גזרו שלא לתקוע דהא לא שייך לומר שמא יעבירנו וי"ל דלשיטת הירושלמי סבר בן עזאי דצידי רה"ר הוה כרה"ר והגזירה שמא יוציא מרשות לרשות ולא מטעם שמא יעבירנה:

שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום מ"ט שופר עשה ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכתב הר"ן דקושטא הוא דיו"ט הוא עשה ול"ת אבל אי הוה יו"ט ל"ת גרידא ג"כ לא היה דוחה דלא הוה בעידנא ור"ת הובא במ"א (סי' תמ"ו) סובר דעשה דרבים דוחה ל"ת גרידא גם שלא בעידנא ועיין תוס' פסחים (דף נ"ט) לענין עשה דהשלמה והא דלא דחי שופר הוא מטעם דיו"ט הוה ל"ת ועשה ולא מטעם דלא הוה האידנא דשופר הוה עשה דרבים:

והנה לפי מה שמפלפל המשנה למלך (בפ"א מהל' שופר) דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הטעם דאין העשה דוחה העשה דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ואם עבר אינו לוקה מלקות דהל"ת נדחה מפני עשה רק שלא היה רשאי לעשות דאין עשה דוחה עשה אבל אם עבר אינו לוקה א"כ קשה אמאי לא ידחה עשה דשופר ביו"ט דהא העשה דרבים דוחה העשה דיחיד כמבואר בברכות (דף מ"ז) ר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה והוכיח לשיטת ר"ת דהא דאין עשה דותה ל"ת ועשה אין הטעם דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה רק דל"ת חמירא כיון דיש עשה בהדה ולשיטת הריב"א הובא במשנה למלך דהטעם דאין עשה דוחה עשה צריך לומר דשופר אף דהוה עשה דרבים אינו דוחה כיון דהוה ל"ת ועשה ואינו בעידנא אבל אי היה בעידנא עשה דרבים דוחה אם התקיעה בעצמו מהראוי לדחות יו"ט אף דיו"ט הוה עשה ול"ת כיון דשופר הוה עשה דרבים ולזה כתב הרמב"ם מן הדין היה שתוקעין דיבא עשה אך יש לעיין אי יו"ט לא הוה ג"כ עשה דרבים:

אחר העיון נראה דלא היה שופרות לשיטת הרמב"ם במקדש רק בר"ה ובתענית ולא בשאר יו"ט או בכל יום דלא הוה בשום מקום והטעם נראה כיון דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' הוא דוקא במקום שנאמר תרועה שהוא בר"ה ובתענית נאמר והרעותם אבל בקרבן תמיד וביו"ט כתיב ותקעתם בחצוצרות א"צ שופר מהא דאיתא בש"ס מי דמי התם חצוצרות והכא שופר לא מוכח דא"צ שופרות במקדש בקרבנות רק בתקיעת השופר א"צ להיות כהנים: הרמב"ם בפ"ז מהל' כלי המקדש כתב על הא דאיתא במשנה ספ"ה דסוכות דאין פוחתין מכ"א תקיעות בכל יום במקדש דהתקיעות היו בחצוצרות לבד (ובפ"א מהל' תענית) כתב דעל מה שמתריעין בתענית היה בחצוצרות:

וקול שופר כדכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ונראה דסובר דעל הקרבנות לא היה שופר רק חצוצרות כי סובר דאם נכתב בקרא והריעותם זה היה במקדש בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני ה' ובקרבנות כתיב ותקעתם בחצוצרות לא היה שופר ומשאר פוסקים נראה דגם התקיעות במקדש על הקרבנות היה בחצוצרות וקול שופר וכ"כ תוס' בסוכה (דף נ') וכן בטורי אבן בר"ה (דף כ"ז) דהתקיעות דבמשנה סוף סוכה היה ג"כ בשופר כפוף ע"ש והנה התוס' הנ"ל היה בהעלם עין ממהר"ם פאדווא הובא במ"א בהלכות שופר (סי' תרפ"ח) כי תוס' כתבו דבשופר לא חיישינן שמא יתקן כלי שיר ע"ש והבן:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה