חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן תעה
סעיף א ויטול ידיו ויברך על נטילת ידים ויקח המצות כסדר שהניחם הפרוסה בין שתי השלימות ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה וכו':
הנה גרסינן בש"ס ברכות (דף ל"ה) משתבחי ליה רבנן לר' זירא את רב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות אפיקו ליה ריפתא פתח ואמר מוציא אמר זה שאומרים עליו דאדם גדול ובקי בברכות בשלמא אי אמר המוציא אשמעינן טעמא:
ואשמעינן דהלכתא כרבנן אלא דאמר מוציא, מאי קא משמע לן והלכתא דקיימא לן כרבנן וכתבו תוס' אע"פ דמוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע בירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב האותיות כגון העולם מוציא עיין שם בתוס' שדחקו דהא בלחם מי יש גם כן עירוב אותיות:
בעניי היה נראה דכוונת הש"ס על פי מה דאיתא בזוהר פ' תרומה (דף קס"ח) מאי טעמא המוציא ולא מוציא דהא כתוב בורא שמים ולא כתיב הבורא עושה ארץ ולא כתיב העושה ארץ מאי טעמא הכא המוציא אלא כל מילין דאינון מרזא דעלמא עילאי סתירא ואסתתרה ה' מתמן לאחזאה דהא בעלמא גניזא וסתירא איהו וכל אלו דאתגלייא יתיר כתיב בה' דכתיב המוציא במספר צבאם הקורא למי הים כולהו מרזא דעלמא תתאה איהו עיין שם במקדש מלך כי אות ד' מורה על מדת המלכות:
ועוד י"ל דכתיב כי ביה ה' צור עולמים בי' עלמא עילאה ובה"א עולם הזה ולזה פסקינן כרבנן המוציא:
המהרי"ל בנתיבות כתב וקשה הרי לחם לא יצא מן הארץ כי לא נעשה לחם כ"א ע"י מעשה אדם טחן ולש ואפה אך אמרינן בש"ס סוף כתובות עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת והכוונה כאשר יהיה זמן התיקון ותצא האדמה מהקללה שנתקללה עבור האדם אז תקבל האדמה השפע מן הש"י בשלימות גמור והיה יוצא בשלימות ולא יהיה צריך שום תיקון כי בשביל חטא האדם נתקללה האדמה ואינה מוכנת לקבל הברכה העליונה ולאחר התיקון תצא מן הקללה ותקבל הברכה והשפע בשלימות גמור להוציא המזון בשלימות וכיון שכן יהיה אחר התיקון מכש"כ שהיה כן קודם החטא וכיון שלעתיד לחזור שיהיה כמו שהיה אמרו היום אם בקולו תשמעו והיכן כל יום ויום שיצא לחם מן הארץ טבעו אנשי כנה"ג הברכה מלשון מה שהיה קודם החטא באשר כן עתיד להיות למען אשר יזכור איש הישראלי בשעת אכילתו מה החטא גרם אשר כמה יגיעות יגע אדה"ר חרש וזרע וקצר ובידכם לתקן אם בקולו תשמעו ובכל דרכיך דעהו:
ומה שתיקנו כל הברכות בלשון בורא שהוא יש מאין ובלחם תיקנו בלשון המוציא שהוא יש מיש כמו המוציא מחבירו עליו הראיה נראה דהנה בחובת הלבבות וברירה נבוכים כתבו כל מה שתראו קושית הענין וכבדות ההשגה ובני אדם הוא המותרות כי ההכרחי בקל יגיע אל האדם במעט טורח וצריך שנבחן ענין המציאות כי כל אשר הענין יותר הכרחי לבע"ח נמצא ביותר ההכרח לבע"ח הוא האויר ובלעדו בל יחיה הוא בכל מקום בלי טורח מים צריך לאדם תמצא מים בכל מקום יותר בזול ועניני מזון ולחם נמצא יותר משאר מותרות ע"ש. והנה כאשר גזרה רצונו ית"ש שלא יהיה לאדם קיום בלי מזון נתן תיכף בבריאת העולם אשר תוציא הארץ לחם בלי טרח ויגיעה א"כ הוצאת המזון הלחם הוא בכלל הבריאה ולזה תיקנו על הלחם לשון המוציא להורות כי נברא הארץ להוציא לחם ולא היה הבריאה בפני עצמו רק שנכלל בבריאת העולם אבל יין ופירות שהם מהמותרות ואינו נגזר אחר בריאת העולם תקנו לשון בורא להורות שהיה בריאה חדשה וכן נמצא בברכות בורא נפשות רבות וחסרונן דהיינו ההכרחי על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי א"כ חסרון נכלל בבריאת הנפשות:
סעיף א יאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה:
והנה בענין ברכת המוציא אשר תיקנו יש מהן בלשון על המצות ויש בהן בלמ"ד דעת הרמב"ם (בפ"א מהלכות ברכות) כל המצות שאדם עושה לעצמו מברך בלמ"ד להניח תפילין להתעטף בציצית וכל שעושה ע"י שליח השליח מברך על קביעת המזוזה כאשר מניח מזוזה עבור אחר וברכה שמברך לעצמו ולאחרים כאשר המצוה אינה חובה כמו עירובי חצירות מברך בעל והרא"ש בשם הראבי"ה כתב דכל מצות שיכולין להעשות ע"י השליח מברכין בעל ואותן מצות שאין יכולין להיות ע"י שלית כגון ישיבת סוכה הנחת תפילין מברך בלמ"ד ואות המצות שבאפשרי לעשות ע"י שליח כמו מילה גם כשאבי הב מל מברך בעל כי לא חילקו חכמים בברכות ורבינו תם מחלק במצות שיש שהות בעשייתן כמו הנחת תפילין וישיבת סוכה מברכין בלמ"ד ומצות שאין בעשייתן שהות מברך בעל והנה לשיטת הרמב"ם וכן לשיטת הראבי"ה קשה דאמאי מברכינן על אכילת מצה על אכילת מרור ובש"ס בערבי פסחים (דף קי"ד ע"ב) מברך בורא פרי האדמה לאכול מרור אפשר לומר לאכול אינו משמע רק כזית דסתם אכילה בכזית ותוס' במס' ר"ה (דף כ"ח) ד"ה מנא תימרא כתבו כשאוכל פסח כמה זיתים מצה אין זה בל תוסיף דעשיית מצוה פעמים אינו בבל תוסיף נראה מפורש דאכילה אינו במשמע רק כזית והו"א דאם אכל יותר יעבור בבל תוסיף וכתבו דלא שייך בל תוסיף בעשיית מצוה כמה פעמים:
הנה אנן אכלינן מצה בפני עצמו ומרור בפני עצמו ומצה ומרור בכריכה אכילת מצה ואכילת מרור פטרינן הכריכה מברך כמו שמבואר (בסי' זה) שלא להפסיק בו הברכות לאכילת הכריכה ולזה אין מברכין לאכול שאינו במשמע רק כזית ומברכינן על אכילת שמשמע איזה אכילה אך עדיין צריך להבין מדוע בפסח כתב ג"כ הרמב"ם דמברכין על אכילת פסח ולא לאכול פסח ולזה נראה דהנה המרש"ל מדמה אכילת מצה לאכילת איסור כמו באיסור אם אכל כזית מלקינן ליה ואם אכל יותר עושה יותר איסור כמו כן אכילת מצה אם אכל כזית יוצא ואם אוכל יותר עושה יותר מצוה וכן הרמב"ם כתב אם אכל כזית מצה יצא שמש שאכל כזית מצה יצא מוכח דאם אכל יותר עושה יותר מצוה ולזה כתב דמהראוי לאכול בלילה ראשונה כל המצה שיאכל בהסיבה כי אכילת מצה של מצוה צריך הסיבה א"כ גם בפסח אם אכל כזית יוצא ואם אכל יותר עושה יותר מצוה אינו מברך לאכול דהיה משמע רק כזית ומברך על אכילת פסח דהיינו אכילות הרבה לאכול הנוספת על כזית אינה מצוה שהיא מחויבת מברך בעל רק זה בפסח ובמצה דכתיב בתורה אכילה אם אכל כזית יצא ואם אכל יותר עושה מצוה יותר אבל במרור לא כתיב בתורה אכילה כי על מצות ומרורים יאכלוהו הוא על קרבן הפסח ואין צריך מן התורה כזית לא שייך לומר דאם אכל יותר עושה מצוה יותר ולזה אמרו בש"ס פסחים דמברכין לאכול ולא על אכילת:
וגם לפמ"ש כיון דאנן אכלינן מצה ומרור בפ"ע ומצה ומרור בכריכה מברכינן בעל והש"ס פסחים הוא למאן דא"צ לאכול מרור בכריכה והא דכתב הרמב"ם בסוף (ה' תרומה) ומברכינן אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה ולא מברכינן על אכילת תרומה הוא כמ"ש הרא"ש מברכינן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ולא על הכניסו בבריתו כי הברכה זו נתקנה להודות להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו בכל פעם שיבא לידינו ולא על מצוה זו לבדו שהוא עושה מברכינן בלמ"ד:
ונראה שמובן יותר עפ"ז מ"ש רבינו תם דכתב כשהמצוה הוא בשיהוי כמו תפילין ציצית וישיבת הסוכה מברכינן בלמ"ד והטעם נראה כי הלמ"ד מורה על להבא יותר מעל דהא בעל פליגי ובלמ"ד מודים וכיון דהלמ"ד על להבא לזה ברכת להכניסו הוא לא על מצוה זו רק על כל זמן שיבוא המצוה לידו מברכינן בלמ"ד דהברכה היא ברכת שבח ולזה כשמברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו כל זמן שיהא המצוה בידו מברך בלמ"ד:
ובסברת ר"ת ניחא דבחנוכה מברכינן בלמ"ד להדליק ובקריאת מגילה על קריאת המגילה דהנה במס' מגילה (דף י"ט ע"א) ר"י סובר דאם קרא מאיש יהודי יצא ר"י סובר מאחר הדברים האלה ואנן פסקינן דאינו יוצא רק כשקורא כולו א"כ כל קריאת המגילה אינו רק מצוה אחת ואין כאן תוספת המצוה מברכינן בעל אבל בחנוכה המצוה בהדלקה ותוספת מצוה בזמן משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק:
וכן להיות מן המהדרין מברכינן בלמ"ד על שיהוי המצוה:
סעיף א ואח"כ נוטל מצה שלישי ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת ואומר זכר למקדש כהלל ואוכלם ביחד בהסיבה:
והנה הנוסחא ברוב הגדה כן עשה הלל וכו' היה כורך פסח ומצה ומרור ואוכל ביחד וברוב הגדות הנוסחא היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד והט"ז בסימן זה כתב דצריך לומר היה כורך פסח מצה ומרור ולכאורה נראה כדבריו דאל"כ למה אומרין בזמן שבית המקדש היה קיים אך יש בזה דיעות דעת הרמב"ם דהלל לא היה כורך הפסח רק מצה ומרור ביחד לפי שיטתו יש לומר דאומר בזמן שבית המקדש היה קיים כי בזמן הזה אינו יכול לצאת אם כורך מצה ומרור ואוכל ביחד דמצה דאורייתא ומרור דרבנן כמבואר בש"ס ושיטות הראב"ד ורש"י ותוספות ורא"ש והטור וכן המרדכי דהלל היה כורך גם את הפסח ומהראוי לומר כמו שכתב הט"ז ובחק יעקב כתב דאין לשבש הנוסחא כיון דליכא פסח בזמן הזה ודעת הט"ז לטבול בחרוסת המרור שאוכל בכריכה ותלוי במנהג:
והנה מו"ח הגאון זצ"ל בהגדת מעשה נסים הנדפס פעם ראשונה כ' דמרור א"צ כזית ועל פי שגגת המדפיס שהדפיס פעם שנית נשמט ולא הדפיס עוד בשום פעם כך שמעתי מפי הקדוש וכעת עיינתי בדבר ומצאתי שקדם לו בשו"ת שאגת אריה (סי' ק') שכתב כדבריו דמדעת הרא"ש (פ' ע"פ) דאכלו חצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לאכילה יותר מכדי א"פ כ' הרא"ש משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות מכזית דגוף המצוה א"צ כזית ולא נזכר בקרא אכילה במרור דהא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו קאי על הפסח ולפי זה בכריכה דאין מברכין לא בעי כזית והוא ממש כדבריו אשר נדפס בפעם הראשונה:
והנה הש"א הקשה על הרא"ש כמה קושיות. א' דא"כ מנ"ל לרבא דמצה בזמן הזה דאורייתא דכתיב בערב תאכלו מצות דלמא אתא קרא דמצה צריך כזית בזמן דאיכא קרבן פסת א"ו דאף דיאכלוהו קאי אפסח מ"מ צריך מרור כזית דאיתקש לפסח ועוד הקשה דהא רש"י פירש במתניתין ואלו ירקות שאדם יוצא בהן י"ח בפסח ומצטרפין לכזית דאם אין לו מאחד מהם כזית אבל יש לו מזה חצי זית מצטרפין לצאת ידי חובתו מוכח דלצאת ידי חובתו צריך כזית:
והנה קושיא הראשונה נראה דבמצה כתבו כמה וכמה קראי בלשון אכילה בכל מושבותיכם תאכלו מצות אם כן לא מבעיא למאן דסובר דקרא אתי לרבות דמצה הנאכלת בכל מושבותיכם לאפוקי מצה של בכורים של מעשר שני דאינו יוצא מוכת דצריך כזית דפחות מכזית אף דחצי שיעור אסור מן התורה מ"מ לא שייך לומר דהתורה מיעט כשאוכל חצי שיעור של בכורים ושל מעשר שני דאינו יוצא כיון דהא דחצי שיעור אסור מן התורה לא נאמר מפורש רק דאתי מריבויא ובפסחים יליף הש"ס דמצה בזמן הזה דאורייתא מקרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות עיין ברש"י (דף כ"ח) מקושייתו דרש"י פירש מצטרפין לצאת ידי חובתו מ"מ אין ראיה דכריכה צריך כזית דבאמת הסברא בעצמותה נכונה כיון דלא כתיב אכילה במרור ומנ"ל דצריך כזית: אך צריך להבין דהא רבנן פליגי אהלל וסברו מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וכו' פירש רש"י וכן הר"ן בפסחים מדלא כתיב יאכל אותו ומיאכלוהו דייקו עיין שם בר"ן א"כ נאמר אכילה במצה ומרור ובגוף הקרא שפיר דצריך כזית אבל הכריכה שאנו עושים הוא כהלל דצריך דוקא לאכול ביחד ולא דייק מיאכלוהו וקאי רק אפסח ולא אמצה ומרור נהי דמצה צריך כזית מקרא אחריני אבל במרור לא נאמר אכילה להלל א"צ כזית והמשנה הוא אליבא דרבנן דא"צ לאכול בכריכה ודרשו יאכלוהו אמצה ומרור גם כן: אך לפ"ז צריך להבין אמאי כתב הרא"ש דמרור א"צ כזית רק משום הברכה דהא אכילה כתיב ונראה דהנה המרדכי הקשה להלל דסובר דצריך כריכה דוקא הא אין בית הבליעה מחזיק שלשה זיתים ותירץ דהני מילי כשאוכל שלם אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכשמגיע לבית הבליעה מרוסק הוא עיין במ"א (סימן זה ס"ק ד') והוא תמוה דהא בכריתות (דף י"ד) מוכח דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים אפילו כשהוא מרוסק אך לפמ"ש המ"א (סי' תפ"ו) דהא דמסיק הש"ס דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים הכוונה דאינו מחזיק שלשה אבל מחזיק הוא יותר מב' זיתים עיין שם ע"כ סובר הרא"ש כיון דפסח ומצה צריך כל אחד כזית ע"כ במרור א"צ כזית דהא אי אפשר לבלוע שלשה זיתים בבת אחת כקושית המרדכי ואפי' לרבנן דא"צ כריכה מ"מ פשטא דקרא על מצות ומרורים יאכלוהו הוא בכריכה כמבואר בתוס' ובמרדכי דלהלל צריך דוקא כריכה ואינו יוצא באופן אחר ולרבנן א"צ דוקא כריכה וכיון דפשטא דקרא הוא לאכול בכריכה ומצוה לבלוע כאחד ואין בית הבליעה מחזיק שלשה זיתים ע"כ דמרור א"צ כזית מה"ת ובזמן שהיה קרבן פסח כיון דצריך לאכול ביחד והמצוה לבלוע כאחת לא תיקנו שיהיה צריך כזית גם מדרבנן ועוד בזמן בהמ"ק דהוה מצוה לאכול בכריכה עכ"פ פשיטא דקרא דיכול לאכול בכריכה לא היה ברכה בפ"ע של אכילת מרור רק הברכה הי' על אכילת הפסח ומצה ומרורים כמו שכתב הרמב"ם (פ"ח מהלכות חמץ ומצה) ע"ש וכיון דלא היה מצוה בפ"ע ולא נתקן ברכה בפ"ע לא תיקנו שיהי' צריך כזית אבל בזמן הזה דאפילו להלל צריך לאכול מצה בפ"ע ומרור בפ"ע כיון דמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ואם יאכלם כאחד מרור דרבנן יבטל מצה דאורייתא ותיקנו חכמים ברכה למרור בפני עצמו כמו כל מצוה דרבנן וכיון דתיקנו ברכה והוא מצוה בפני עצמו לאו אורח ארעא למיפק פחות מכזית:
וזה גם כן כוונת הרא"ש במ"ש משם דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית כיון דאין אכילה פחות מכזית עיקר כוונתו דתיקנו ברכה והוא מצוה בפ"ע צריך כזית ולא קשה מה שהקשה הש"א דהיה לחכמים לתקן לשון אחרת בברכה דעיקר כוונתו כיון שתיקנו ברכה בפ"ע צריך כזית והיה הנוסח הברכה איך שיהיה ותיקנו ברכה בנוסח שתיקנו כל הברכות א"כ מתקנת חכמים דמרור בזמן הזה צריך כזית שפיר פרש"י לצאת ידי חובתו כי כאשר מרור בזמן המשנה הוא מדרבנן צריך כזית גם יש לומר דרש"י סובר כשיטת בעה"מ דרבנן פליגי על הלל בעיקר הדין וסבירא להו דמצות מבטלין את זו ואוסרים הכריכה ע"כ דרשו יאכלוהו דצריך דוקא לאכול כל אחד בפני עצמו וצריך כזית מן התורה אבל הכריכה שאנו עושין זכר כהלל א"צ בזית לא מיבעיא לשיטת הראב"ד ורוב הראשונים דהיה צריך לכרוך גם הפסח לא באפשרי שיהיה מרור כזית כמש"ל ואפי' לשיטת הרמב"ם דסובר דאף בזמן ביהמ"ק לא היה פסח כורך עמהם וקרא ומצות ומרורים יאכלוהו דבעינן שהמצה והמרור יהיה מכורכים א"כ לא כתיב במרור אכילה בפ"ע וגם הברכת הוא לאכול מצה ומרורים ואינה ברכה בפ"ע אינו מוכח דמרור צריך כזית:
ונראה לפענ"ד ראיה דמרור א"צ כזית מן התורה דהנה יש לעיין דבכל הש"ס לא נאמר האי דינא דאכילת פרס מצטרף במצות עשה ובברכות (דף נ"ז) והא תניא ליקט מכל זית ואוכלן אם חמץ הוא חייב כרת ואם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו בפסח הכא במאי עסקינן בשערסן אי הכי אימא סיפא והוא שאוכלן בכדי א"פ ואי כשערסן שאכלו מיבעיא ליה ופירש רש"י שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר יותר מכדי א"פ שזה צירוף שיעור ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כמו שאכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת וקשה למה שביק רש"י לענין לצאת ידי מצה ונקט חמץ דהא עיקר אוקימתא דש"ס בשערסן רק משום סיפא דיצא ידי מצה במנחות (דף ע"ה) מפרש המפרש לענין סיפא קושית הש"ס וראיתי בצל"ח שעמד בזה:
ולזה נראה לפי ענ"ד דבר חדש דהנה הא דחצי שיעור אסור מן התורה מבואר ביומא ר"פ יוה"כ (דף ע"ג ע"ב) ר"י אמר כיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל וריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא ואותביה ר"י לר"ל אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והקשה התוספות דלמה לו ר"י טעמא דחזי לאיצטרופי הא מכל חלב ילפינן דחצי שיעור אסור מן התורה ותירצו דאיצטריך חזי לאצטרופי כדי שנדע דדרשא גמורה היא וכונתם דהנה אי דרשינן כל בכל התורה הוא פלוגתא דתנאי רק במקום דאיכא סברא כ"ע דדרשי כל ולזה בלא סברא דחזי לאיצטרופי הוה אמינא דברייתא אתא כמאן דדרש כל אבל כשיש סברא דחזי לאיצטרופי לכ"ע דרשינן והנה בהאי סברא דחזי לאצטרופי פירשו האחרונים בצל"ח ובשו"ת ר"ע איגר כיון דיכול לאכול בכדי א"פ עוד חצי שיעור שיצטרף והולידו מזה דאם אכל חצי שיעור בז' של פסח או ביוה"כ שאין עוד יכול לאכול חצי שיעור שיצטרף אינו אסור מדאורייתא:
ולענ"ד נראה דלישנא דר"י דאיסורא קאכיל נראה שכבר אכל ולא שיאכל ע"י צירוף רק דהוה הלכה למשה מסיני דאכילת פרס מצטרף בכל איסורין א"כ יש לומר דהלכה הוא דאכילת פרס הוה כמו שאכל אכילה אחת וביותר שיעור אכילת פרס הוה שני אכילות ואינו מצטרף או דהוא שני אכילות כשאינו אוכל בבת אחת רק אם לא שהה יותר מכדי א"פ הלכה דמצטרפת. והנה בפסחים (דף מ"ה) הקשה הש"ס לר"ע דסובר דהיתר מצטרף לאיסור למה לי קרא דאיסורי נזיר מצטרפין ותירץ איסור והיתר בבת אחת איסור ואיסור בזה אחר זה והא דאיסור ואיסור מצטרף בזה אחר זה כתבו התוס' בנזיר (דף ל"ו) דהוא בכדי א"פ ופירושם מוכרח דהא אם אכל איסור אחד ביותר מכרי אכילת פרסי גם כן אינו מצטרף מכ"ש שני איסורין וכיון דאיסור ואיסור מצטרף בכדי אכילת פרס ע"כ דאיסור והיתר אינו מצטרף בכדי אכילת פרס וצריך לאכול בבת אחת אם כן אמאי מצטרף בכל איסורין בכדי א"פ דהא חצי שיעור היתר גמור והיתר אסור לפי המסקנא אינו מצטרף וצריך אכילה בבת אחת ואיך מצטרף חצי שיעור אי אסרינן דחצי שיעור מותר בחצי שיעור אשר אוכל בכדי אכילת פרס שהוא גם כן היתר אלא ודאי דחצי שיעור אסור מן התורה אסורא קא אכיל ואיסור ואיסור מצטרף ור"ל סובר דבאיסורי נזיר אין היתר מצטרף לאיסור וסובר דהלכה דא"פ מצטרף דהוה אכילה אחת לפי זה כוונת ר"י דכיון דחזינן דהלכה דכל איסורין מצטרפין בכא"פ מוכח דחצי שיעור אסור מה"ת:
ובזה ניחא דברי החכם צבי דסובר דרק באכילה חצי שיעור אסור ורש"י בשבת (דף ע"ד) כתב דח"ש אסור מן התורה בשבת וכבר הרגיש במשנה למלך פי"ח מהל' שבת וי"ל כיון דמרבינן מכל באיסורי אכילה דמצטרף ילפינן בכל מקום דכתיב כל חצי שיעור אסור ומצטרף בשבת כתיב כל מלאכה לא תעשה ויש לי פלפול ארוך בזה:
ולפ"ז במ"ע אין לנו להלכה דמצטרף ולא ריבוי דכל יש לומר שפיר דאם אכל חצי שיעור מצה אינו כלום ואינו דומה לאיסור וכן כתב המשנה למלך (בפ"א מהלכות חמץ) ובפרי מגדים (סימן תפ"ה):
ובשו"ת שב יעקב א"כ יש לומר דאכילת פרס כיון דהוה שני אכילות ולא אכילה אחת לא נמצא בש"ס שיעור אכילת פרס לענין מצות עשה ולפ"ז קשה מדוע בש"ס פסחים (דף קט"ו) תנא דאכילת פרס מצטרף במרור ואמאי בחר התנא לשנות דאכילת פרס מצטרף במרור דהוא מדרבנן ולא בשאר מ"ע ובמצה וכדומה ולפי מ"ש דמרור א"צ מן התירה כזית רק כיון דתיקנו חכמים בזמן הזה לאכול מרור ותיקנו ברכה כמו בכל מצות דרבנן תיקנו גם כן דצריך כזית דוקא עכ"פ בחצי שיעור עושה גם כן מצוה שפיר אמר התנא דא"פ מצטרף היוצא מדברינו למאן דקשה לו לאכול תמכא ואינו אוכל בכריכה כזית אין מזניחין אותו:
ועוד ראיה דמרור א"צ מן התורה כזית דהא אנן פסקינן דהירקות דהיינו הכרפס יקח פחות מכזית אם כן קשה קושית הב"ח דאמרינן בש"ס היכא דליכא אלא חסא אר"ה מעיקרא מברך בפה"א אמרור ואכיל ולבסוף מברך עליו על אכילת מרור ואכיל מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו מהן חוזר ומברך עליו אלא אמר ר"ח מעיקרא מברך עליו בפה"א ועל אכילת מרור ולבסוף אכיל חסא בלא ברכה וקשה מה הקשה רב חסדא כיון דטיבול הראשון א"צ כזית הא לא קיים עוד מצות מרור אלא ודאי דגם מרור א"צ כזית מדאורייתא יקיים המצוה אך יברך אח"כ ורש"י (סוף פרק גיד הנשה) פי' דאי אפשר לבלוע גם כזית כאחד א"כ לשיטתו המצוה בכריכה להכניס לפיהן בבת אחת ולבלוע מעט מעט היה יכול לכרוך בכזית מצה ומרור ופסח גם כן לבלוע מעט מעט אבל לשיטת המרדכי שהוא שיטת התוספות סוף פרק גיד הנשה (דף ק"ג) מוכח דמרור א"צ כזית והבן:
והנה הרמב"ם השמיט האי דינא דבמרור מצטרף בכדי א"פ ולא נמצא לענ"ד בשום מקום דא"פ מצטרף במ"ע רק לענין איסור כתב (בפי"ד מה' מאכלות אסורות) דמצטרף ואפשר לומר דסמך עצמו על סוגיא דכריתות (דף י"ב ע"ב) כמה ישהה באוכלין ר"מ אומר כדי אכילת קליות וחכמים אומרים בכדי אכילת פרס אבעיא להו ר"מ לחומרא קתני והרי קתני כאילו אכל קליות אפילו כולי יומא אמרו ליה רבנן עד שישהה כדי א"פ הוא דחייב יותר מכדי אכילת פרס פטור או דילמא לקולא קאמר כאלו אכלו קליות והוא דלא איפסיקו ביני וביני אבל איפסק ביני וביני אע"ג דמתחלה ועד סוף בכדי א"פ פטור ואמרו ליה רבנן כיון דמתחילה ועד סוף בכדי א"פ חייב ואי אמרינן דגם במ"ע שייך צירוף בכדי אכילת פרס א"כ לרבנן קיים המצוה ולר"מ לא קיים בדאיפסק לא הוה ר"מ לקולא ולפ"ז נראה דמחייב לאכול הכזית מצה בלא הפסיק בינתיים כלל כמ"ש בתרומת הדשן הובא בט"ז (סימן הנ"ל ס"ק י"א):
וצריך עיון דבנגעים (פי"ב וברמב"ם פ' יו"ד מה' טומאת צרעת) דמשערין הא"פ בפת חטין ובהסיבה ופת חטין בהסיבה שהיתה מועטת בפת שעורין כמבואר בפירוש הרמב"ם שם וכן רש"י בסוכה (דף ו' ע"א) מדוע לא הזכיר באכילת איסור אשר האכילת פרס הוא דוקא בפת חטין ובהסיבה שהוא שהיה מועטת ואין לומר דהלמ"מ דאכילת פרס מצטרף איזה אכילה ולזה בנגעים דאף אם לא שהה בבית רק בכדי אכילת פרס של פת חטין ובהסיבה ג"כ טמא מכש"כ אם שהה יותר ובאיסורין לא מיבעיא אכילת פת חטין פשיטא דמצטרף דהוה שיעור מעט וליהוי מועטת משאר אכילות רק גם בשיעור שאר אכילות מצטרפין אם כן דרשת ר' חנן בעירובין (דף ד') ובברכות (דף י"א ע"א) דכל הפסק הזה לשיעורין נאמר פירש"י דהפסוק נאמר בשבחה של ארץ ישראל דאפילו דברי תורה צריך לשער בפירותיו וחטה בא לשיעור אכילות פרס בבית המנוגע מאי שבתא דחטין יותר דהא השיעור הוא מחטין עד כל האוכלין שבעולם ותוספות כתבו דדרשת ר' חנן היא דרשה גמורה ה' יגיה חשכי:
ואפשר לומר דדרשת ר' חנן הוא רק לענין בית המנוגע דשם אינו אוכל רק שוהה כדי אכילה משערין מפת חטין שאוכל אבל לענין אכילה כשאוכל הלכה דכל אוכל לפי מה שהיו מונין:
סעיף ו אכל חצי זית וחזר ואכל כחצי זית יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה אחת לחברתה יותר מכדי אכילת פרס:
והנה עיין במ"א (ס"ק ט"ו) שהביא מה שכתב לקמן המחבר (סי' תרי"ב) אכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה:
ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין וכן הביא הרמב"ם (בפ"ב מה' שביתת עשור) בכה"ג בענין צירוף משקין דאם יש מתחילת שתי' ראשונה עד סוף שתי' אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין לשיעור וכן (בפי"ד מה' מ"א) כשהמחה חמץ או חלב או ששתה מן הדם מצטרף כדי שיעור הרביעית וכן בתרומה כתב (בפ"י מה' תרומות) דמצטרף בשתיית רביעית והקשו הראשונים מהא דפרק אמרו לו (דף י"ג) דכל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית בכדי א"פ וכן קשה לי (דבפ"ה מה' נזירות) כתב דאם שרה פתו ביין פי' רביעית יין בכדי פרס מן הפת יאכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין ה"ז לוקה וקשה דהא אם הי' שותה כעין הרביעית יין לא הי' מצטרף בכדי א"פ רק ברביעית ואמאי מצטרף בפרס:
ונראה דהלכה למ"מ הי' דמשקין מצטרפין ברביעית כמו אכילה בכדי א"פ אך הדברים שחייבין דוקא ברביעית אי אפשר לומר דמיצטרף בשיעור רביעית מן התחלת השתי' עד סוף דהא צריך לשתות רביעית ואי אפשר בהפסקה וע"כ דהלמ"מ דמצטרף בשיעור רביעית לבד בשתי' הרביעית ורביעית ושיעור שהי' רביעית הוא שלשה ביצים דהוא שיעור פרס לשיטת הרמב"ם א"כ בנזיר דצריך לשתות רביעית שפיר כתב דמצטרף בא"פ. דהיינו כשתיית רביעית וכשהיית רביעית ובתרומה דהשיעור הוא כזית הוא מצטרף בשיעור רביעית וכן ביוה"כ פחות מרביעית כמלא לוגמא מצטרף בשיעור רביעית ולפ"ז לא קשה מכריתות דאכילת טמאין מצטרפין בכדי א"פ כיון דלא גזרו רק כששותה רביעית ודומה לאיסורי נזיר דהוא באכילת פרס והא (דבפי"ד מה' מ"א) כתב דברביעית סתם יין אינו מצטרף רק בשיעור רביעית כיון דאיסורו אינו אלא מדרבנן לא ס"ל להחמיר דיצטרף בא"פ כנלענ"ד בהאי ענינא: