אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תעג

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תעג

סימן תעב

סעיף ה אלו ירקות יוצא בהם ידי חובתו חזרת עולשין תמכא חרחבינא: והנה בענין מלילות הקריין מחמיר מו"ח הגאון זצ"ל בהגדת מעשה נסים כי סברתו כי ע"י המלילה נשתנה המרירות וכל דבר שנשתנה מהמרירות אף שמר יותר משאר דברים המרים לא יצא וראיתו נכונה מברכות (דף ל"ט) הני גרגליתא דליפתא פרימנה פרימא רבה בפה"א זוטא שהכל ואין לומר דדוקא גרגליתא דליפתא אשתני טעמן משא"כ שאר דברים לא נפגמו טעמן במלילתן דעניני ראית דהמלילה מבטל טעם הראשון דהא בשביל כך מוללין אותו עכ"ל שם:

והנה כעת המנהג נתפשט שמוללין וכן העידו על הצל"ח ועל הגר"א ולא מצאתי טעם מספיק מה שמשיבין על דבריו ונדפס מקרוב משם חכם אחד דצריך דוקא מלילה דאל"כ הוה שלא כדרך אכילתן ואין ממש בדברים האלו דהא: המ"א כתב (בסי' תע"ד ס"ק ו') שאוכל קריין אינו מברך עליו כלל שאין דרך לאכלו כמות שהוא ומ"מ לוקחין למרור אע"פ שאינו ראוי לאכילה כלל ויוצאין ידי חובתן וכן מוכח דהא הרמב"ם (בפי"ד מה' מאכלות אסורות) כתב דאם עירב לענה באוכל הוה שלא כדרך אכילתו ובש"ע (סימן זה) פסקו דאם אין לו אחד מאלו ירקות יקח לענה וע"כ דמרור הוה כדרך אכילתו אם לא נשתנה מברייתו וגם דברי ת' בית אפרים (סי' מ"ג) דחוקים מאד עפ"י פירש"י מכ"ש כיון דמבואר בש"ס דאפי' אם לא חשיב שינוי לענין הברכה מ"מ לא נפיק ידי מרור אם נשתנה מברייתו ולקיים המנהג ואפשר לומר דדוקא גרגלידא דליפתא נשתנה בפרימנה ולא תמכא כמ"ש הוא בעצמו דמוללין י"ל דבתמכא שהוא קריין יש בו טעם מרירות דהא יש בו טעם מרירות דהא יוצאין בו ויש בו חריפות המלילה הוא להפיג החריפות ולא המרירות ואם הפיג החריפות מורגש יותר טעם המרירות ולא נשתנה טעמא לכן מצוה מן המובחר ליקח לאטוגא כמ"ש (בשו"ת חכם צבי) ושלאטין הוא בכלל לאטוגא (פרי מגדים סי' תע"ג) וכן הוא המנהג מו"ח הגאון זצ"ל ולא לחזור אחר מה שהוא מרור ביותר לאטוגא כן שמו בכל הלשונות מצוה לבלוע כזית מרוסק בבת אתת ובדיעבד יצא באכילת מעט מעט ובלבד שלא ישהה יותר מכדי א"פ. ויכול לערב שלאטין ולאטונא ותמכא לאכול מהם כזית כי הכל מצטרפין לכזית:

והנה בש"ס ברכות (דף ל"ח) דרש ר"ח משום רבינו שלקות מברך עליהם ב"פ האדמה ומפלפל הש"ס בזה והביא דההוא תרמסא דשלקי לו שבעה זמנין בקדירה ואכלו לי' בקינוח סעודה אתו ושאלו לר"י ואמר להו מברכינן ב"פ האדמה מתיב ר' יצחק בר' שמואל ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ויוצא בהן בקלח שלהן אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ואי ס"ד במלתייהו קאי שלוקים אמאי לא שאני התם דבעינן טעם מרור וליכא והקשה הצל"ח מדוע המתין הש"ס להקשות ממתניתין עד לבסוף ולא הקשה תיכף בתחלת הסוגיא:

ונראה הנה דעת התוס' דשליקה הוא יותר מבשול והרמב"ם בפי' המשניות דתרומה כתב דשלקות אינו כל כך מבושל ובר"ן ובתוס' ר"פ הנודר מן המבושל (דף מ"ט) כתבו דאין להחליט הדבר לפעמים שלוק יותר מן מבושל ולפעמים מבושל יותר מן שלוק ע"ש והנה כדאמר שלקות מברכין עליהם ב"פ האדמה או שלוק יותר מן מבושל נראה דעל בישול פשיטא דאמר ב"פ האדמה רק אפילו בשלוק אומר ב"פ האדמה ואי אמרינן דשלוק פחות מן המבושל א"כ במבושל אומר שהכל ובמתניתין דקתני לא שלוקין היינו במבושל הרבה דאי לא הוה מתניתין זו ואין צריך לומר זו כמבואר בתוס' פסחים (דף ל"ט) ולא היה אפשר להקשות דשלוק כזה משתנה לברכה אבל אחר שמביא הש"ס דההוא דתורמסא דשלקי ליה שבעה זמנין בקדירה ואמר ר"י דמברך ב"פ האדמה מוכח דגם על שליקה יותר מן בישול מברך ב"פ האדמה הקשה שפיר אמאי אין יוצאין במרור שלוק:

סעיף ה לא כבושים עיין במ"א (ס"ק י"ד) שהביא בשם מהרי"ו ז"ל ובשם מהרר"א שנסתפק כיון דמרור איתקש למצה וגזל פסול אם כן לא יעקור ישראל המרור מן הקרקע כמ"ש (סימן תרמ"ט) ועיין (סי' תע"ג) מ"ש שם הא דלא יעקור ישראל המרור מן הקרקע:

והנה מקור הדין הזה מהא דאמרו בש"ס סוכה (דף ל') אמר ר' הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מכותים לא תגזזו אתון אלא ליגזזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בעלים בידייהו וש"ר בידייכו דסתם כותים גזלנא ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת הילכך ליגזזו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בעלים בידייהו וש"ר בידייכו והנה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש השמיטו הא מימרא וכבר עמד הט"ז בזה:

ולענ"ד נראה דהנה הש"ך בחה"מ (י' רל"ז) הא דאיתא שם במה דברים אמורים בשאין שופטים כדי שיוכל להוציא שדהו אבל, אם יש שופטים ודאי נתיאש והקשה דהא (סי' שע"א) מבואר דלא מהני יאוש בקרקע ולענ"ד נראה דהרמ"א גופא מתרץ (בסי' שע"א) קושי' דכתוב ע"ל (סי' רל"ו) אם לקחה מגזלן עובד כוכבים מהני דיני והיינו דמחלק בין גזלן ישראל לגזלן עובד כוכבים והוא דהנה תוס' סוכה (דף ל') כתבו הא דלא מהני יאוש בקרקע אינו מצד הסברא דכיון דקרקע עומדת לעולם רק דילפינן מקרא דקרקע אינה נגזלת ולר"א דל"ל כלל ופרט וכלל קרקע שוה למטלטלין א"כ איך ס"ד לומר דבגזלן עובד כוכבים אין הקרקע נגזלת דהא התורה לישאל נאמר וגזה"כ הוא במיעוט כלל ופרט וכלל שלא יהיה נגזלת ולא שייך כלל בגזלן דעלמא והא דהזהיר ר"ה היינו דוקא שקנה מכותי וס"ל דכותים גרי אמת הן ונתמעט קרקע מגזילה א"כ לפי פסק הלכתא דכותים גירי אריות נינהו ואינן כלל בכלל גרים השמיטו האי דינא דכשלקח מגזלן עובד כוכבים א"צ כלל ליזהר דקרקע נגזלת ובלא"ה אין נ"מ לדינא כאשר כתבו האחרונים כיון שבעל הקרקע ויש לו שטר העשוי בערכאות ומלכא אמר מאן דאית ליה דסקא ליטול ארעא ודינא דמלכותא דינא והקרקע שלו:

והנה רש"י פירש דסתם כותים גזלי ארעתא נינהו דגזלי מישראל והקשה עליה דהא גזל נכרי אסור מדאורייתא ונראה דהנה שיטת הרמב"ם דיאוש וש"ר דקנה מ"מ צריך להחזיר הדמים ע"כ דסובר הרמב"ם דזה שיור בקנין כאשר האריך בקצה"ח והנה להפוסקים דס"ל דקנין דרבנן לא מהני שיהיה שלו מדאורייתא ולמאן דסובר דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה כשקנה האתרוג במשיכה לא מיקרי לכם מדאורייתא וכן ראיתי במחנה אפרים שכתב (בהלכות מכירה) דמה שנוהגים האידנא שקונים אתרוג למצוה והדמים פורעים לאחר החג דלא יאות עבדין דכל כמה שלא נתן את הדמים לא קנאו זה אלא מדרבנן ואנן בעינן לכם שיהיה שלכם מדאורייתא עכ"ל א"כ מאי מהני דקני בש"ר כיון דלא נתן הדמים להנגזל ולא עדיף בעל ש"ר מן לוקח שאינו נותן דמים רק משיכה דאינו שלו מדאורייתא ועיין תוס' פ' השוכר (דף ע"א) דבמקום דאיכא כסף ומאן דאמר כסף קונה ליכא שום קנין רק מעות ובגדולי תרומה כתב דגם רש"י סובר כהרמב"ם דבעל ש"ר צריך להחזיר הדמים להנגזל עיין שער המלך ולזה פרש"י דחיישינן דגזל מישראל אבל מנכרי לא חיישינן כלל דגזל ורש"י סובר דישראל מישראל קנה במשיכה ולזה מהני שפיר הש"ר דלהוי שלו מדאורייתא אבל אי הוה חיישינן דגזלו מנכרים לא קנה רק בכסף כמבואר בש"ך (יו"ד סי' ש"ך) לענין מכירת הבכור לא מהני ג"כ במאי דקנה ביאוש וש"ר כיון דלא נתן הדמים להנכרי: ומה שיש מקום המנהג שלוקחין אתרוג בהקפה דהא לדעת הרבה ראשונים דקנין דרבנן לא מהני שיהיה שלו מדאורייתא נראה כיון דדעת הרבה פוסקים דמשיכה קונה ודעת הרבה פוסקים דקנין דרבנן מהני שיהיה שלו מדאורייתא הוה ס"ס בפלוגתא דרבוותא:

ועוד נראה דהנה דעת הראב"ד הוא בח"מ (סי' קי"ט ס"ק ח') דהיכי דכתב שט"ח עליו ומקדשה בו דמקודשת ולא איכפת לן במאי בכסף אגיד גביה א"כ לכאורה כל מוכר ולוקח דנהי דלא נתן המעות רק דקונה במשיכה נאמר כיון דמחויב לשלם לו מעות הוה כמו שנתן לו שט"ח על עצמו דהוה קנין מעות דקני מדאורייתא כי מה לי אם כתב שטר על המעות או דחייב לו לשלם מן הדין אך דהא ליתא דהא אינו חייב לו דמים כלל כיון דלא קנה במשיכה רק דחפץ הוא גבי ולא מעות אך כיון דתיקנו חכמים דמשיכה קונה לא גרע מאשר חייב עצמו בממון לאחד בלא תנאי אע"פ שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב כמבואר בח"מ (סי' מ') א"כ במשיכות החפץ חייב עצמו במעות להמוכר הוה כמו דנתן לו שט"ח אדמי דקנה מדאורייתא והוא שלו מדאורייתא אך לכתחלה במקום דאפשר מהראוי שלא להכניס עצמו בספיקא דדינא דשיטת הרמב"ן:

וכמה ראשונים דלא מהני אם נתן שט"ח אדמיה כיון דהכסף אגיד גביה כמבואר בש"ע אה"ע שם ודעת כמה פוסקים חולקים על האי דינא (דסי' מ' עיין ש"ך):

והנה לא אכחד תחת לשוני מה ששמעתי בילדותי אצל רבי מורי ש"ב הרב הגדול מו"ה זאב וואלף כ"ץ זצ"ל מזאלאשין שהיה אב"ד דק"ק לאסק שהקשה על הטור ח"מ (סי' ש"נ) דכתב דגנב וטבח בשבת פטור כיון שיש בו חיוב מיתה והקשה דאמאי כתב הטור רק דפטור דהא נהי דלא פסקינן כרב בסנהדרין (דף ס"ב) בדמים קנהו מ"מ כאן קנה הבהמה דהא הטביחו הוה שינוי ותירץ דהנה אף דשינוי קונה צריך לשלם מעות א"כ יש לומר דהא דקניא בשינוי אין השינוי גוף הקנין דהא במקח וממכר אין השינוי קנין רק דהתורה דבשינוי א"צ לקיים מ"ע של והשיב והקנין הוא כיון שחייב לשלם הדמים הוה כמו שנתן שט"ח על הדמים א"כ בטבח בשבת פטור מליתן דמים לא קנה כלל בהשינוי והוא דבר השכל עפ"י פלפול:

סעיף ו נוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך על הנטילה ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטביל בחומץ ומברך בורא פרי האדמה ואוכל ואינו מברך אחרונה:

והקשה הטור (ס"ק ו') וז"ל והנה תמיה גדולה מאוד וכתב מכאן תוכחה גדולה לאותן שאינן נזהרין כל השנה לטול קודם שאוכל דבר שטבול במשקין דמה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכן הקשה המ"א (סי' קנ"ח ס"ק ח'): ולענ"ד נראה דאם אין נביאים בני נביאים הם דמנהגן של ישראל תורה דמדינא צריך ליטול בלילה זו להירקות דלוקח לטבול הראשון דהא אנן נזהרין כל השנה כתב המ"א (סי' קנ"ח) דסמכו עצמן על התוס' שסוברין בפסחים (דף קט"ו) אמר ר' אלעזר א"ר אושעיא כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים א"ר פפא ש"מ האי חסא צריך לשקעו בחרוסת משום קפא דאי ס"ד דלא צריך לשקעו אמאי צריך נט"י פירש רש"י אע"ג דקיי"ל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הוי ליה הנך פירות כמו נהמא וצריך ליטול ידיו כמו בנהמא ולפ"ז היה צריך לברך על הנטילה והתוס' כתבו דהנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו נהמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה כשיגע בהידים שאינן נטלין ויהיו אסורין לשתות לפסול את גופו ולפ"ז כתבו דא"צ לברך על אותו נטילה וכתבו דכ"ש אנו שאין אנו נזהרין מלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין אותו נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה א"כ סומכין העולם על שיטת התוס' דהנטילה לדבר שיטבול במשקה הוא מטעם שלא לטמאות את גופו מלאכול קדשים ואנו אינן נזהרין מלאכול אוכלין טמאים:

והנה בפסח צריך ב' תבשילין הזרוע והביצה אחד לזכר הפסח והשני לזכר חגיגה וכתבו התוס' פסחים (דף קי"ד) כשחל י"ד ניסן בשבת א"צ רק תבשיל אחד דחגיגת י"ד אינו דוחה שבת ומסיק בשם ר"י דאין לחלק דדמי לחובה ואין שום חשש אם אנו עושין אע"ג דלא צריך דליכא למיחש שמא יבנה המקדש ואמרו אשתקד עשינו זכר לחגיגה בשבת השתא נמי נקריבה בשבת דקריבה מסורה לזריזין וכשיבנה בהמ"ק משה ואהרן יהיה עמנו וליכא למיטעי ומוכח דאי לאו משום דהקרבה מסורה לזריזין היינו חוששין שלא יאמרו אשתקד ובביצה (דף ה') מבואר דגם באסורי דרבנן חוששין ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביו"ט ב' של ר"ה עיין תוס' מנחות (דף ס"ח) וכיון דבאיסור דרבנן שייך לומר ג"כ אשתקד א"כ קשה באמת אמאי אין אנו נזהרין מלאכול אוכלין טמאין לטמאות הגוף וצ"ל דהנה אין איסור לטמאות גופו רק דפוסל את גופו מלאכול תרומה וקדשים וכיון דעכשיו אין לנו תרומה אין אנו נזהרין מלאכול אוכלין טמאין ואין נוטלין לטיבול במשקה ואין לחוש כשיבנה בהמ"ק ויהיה קדשים ותרומה דכיון דהאכילה בעצמותה אינו איסור רק כשאוכל דברים טמאים פוסל את גופו מלאכול קדשים ותרומה ומנ"ל דכשיבנה הבהמ"ק יאכל דבר הטבול במשקה בלא נט"י כמו שאוכל היום ויאכל אח"כ קדשים או תרומה בלא טבילה עיין רש"י שבת (דף י"ב) דא"צ הערב שמש אבל ביצה כיון שהאכילה בעצמותה אסורה חיישינן לאשתקד: והנה בליל זו הכל חייבין לאכול דבר הטבול במשקה וכשיבנה המקדש יהיה חייבין לאכול קרבן פסח ג"כ שייך שפיר דיאמר אשתקד אכלנא החסא בלא נט"י ויאכל ג"כ כשיבנה בהמ"ק ויפסול גופו מלאכול קרבן פסח ולזה נזהרין כל ישראל בנטילה זו וכאשר הנטילה מצד הדין צריך נט"י כמו לפת ודלא כמ"ש בח"י:

סעיף ו ויאמר הא לחמא עניא עד מה נשתנה:

הנה ויאמרו בלשון שמבינים הנשים והקטנים או יפרש להם הענין וכן עשה ר"י מלונדרו כל ההגדה בל' לע"ז כדי שיבינו הנשים והקטנים:

והנה מו"ח הגאון זצ"ל בהגדת מעשה נסים הביא בשם הרי"ף והרשב"א למה לא תיקנו ברכה על סיפור יצ"מ כמו על שאר מצות ותירץ הרי"ף כי במה שאמר בקידוש זכר ליציאת מצרים יצא והרשב"א תירץ שהוא מצוה שאין לה קצבה כי בדבור אחד סגי וכתב מו"ח דנראה בליל זו סיפור מעליא בעינן ולא יצא בדיבור אחד בכלל זכירה הוא וזכירה בכל לילה ולילה נצטוינו ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות אלא ודאי דבלילה הזה סיפור מעליא בעינן מכל זה שאירע מראש עד סוף דאפילו בנס אחשורש בעינן סיפור מכל מה שאירע מראש ועד סוף וכן הלשון והגדת לבנך מורה המשכת הדיבור והסיפור עכ"ל שם:

והנה מה שהקשה דהא זכירה בכל לילה ולילה נצטוינו כדברי ר' אלעזר בן עזריה והנה הרי"ף והרא"ש השמיטו להא דאמר ראב"ע אף שהרמב"ם הביא ומסתמא גם הרי"ף והרא"ש סוברים כן מ"מ לא נמצא בשום מונה המצות שימנה בחשבון המצות זכירת י"מ בלילות והטעם כיון דלא אתי רק מרבוי דקרא כל ימי חייך הוי חייב ולא מצוה דהא התוס' סברו דחל שבועה על דבר שבא בריבוי כמו על חצי שיעור וביותר נראה דלא נמצא כלל בשום מונה מצות עשה לזכור יצ"מ ביום ובזוהר (פ' ויקהל) מונה ששה מצות בתפלה ולא מנה זכירת יצ"מ (ובדף ר"ב) מונה דאיהו פקודא לאדכרא יצ"מ דכתיב וזכרת כי עבד היית במצרים ולא מקרא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים והטעם נראה כיון שלא נאמר פסוק זה בלשון צווי זכור יום צאתך מארץ מצרים רק למען תזכור יום צאתך ופירש"י ע"י אכילת הפסח והמצה תזכור את יום צאתך רק אנו לומדים מזה דזכירת יצ"מ הוא חיוב ומצוה אבל אינו נכנס במנין המצות ומצאתי בצל"ח בברכות שכתב כדברינו: א"כ בלילה הזה בכלל מנין המצות כמו שכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' חמץ ומצה) ומצות עשה מן התורה לספר יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת ומנין שבליל ט"ו שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר מבואר ברמב"ם דמצות סיפור יצ"מ הוא מקרא דזכור את יום הזה ואינו מונה והגדת לבנך למצוה בפני עצמו רק דיליף אשר המצוה דזכור את יום הזה הוא בליל ט"ו וכן הוא שיטת הרי"ף דבלילה זו מצוה לזכור יציאת מצרים ויוצא במה שזכר בקדוש לא תקנו ברכה והרשב"א סובר דוהגדת לבנך הוא ג"כ מ"ע בלילה זו כמו שכתב הרמב"ם במנין המצות (מצוה קנ"ז) צונו לספר יצ"מ בליל ט"ו בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר וכל מי שמוסיף במאמר ומאריך בדברים בהגדת הנס הרי זה משובח והכתוב שבא עליה צווי הזה והגדת לבנך ביום ההוא וכו' ואין לו בן:

מנין ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה ר"ל שהוא צוה לזכור כמו שאמר זכור את יום השבת וכיון דהמצוה הוא כפי צמוח לשון המספר ודי לפעמים בדיבור אחד לא תקנו ברכה ומה שרוצה לדמות לניסא דאחשורש קשה דא"כ יהיה צריך לספר יציאת מצרים מס"ת כמו מגילה דצריך שרטוט וכתב אשורית ואין לדמות מצות בסיפור יציאת מצרים לניסא דאחשורש כי ניסא דאחשורש עיקר מצוה נתקן על הציבור ותיקנו לספר כל הנס מתוך הכתב אבל יצ"מ מחויב כל יחיד לזכור סגי בזכרון כן נראה לישב דעת הראשונים: והנה מו"ח הגאון זצ"ל תירץ דבכל דיבור שתיקנו ברכה בגוף המצוה לא תיקנו ברכה על צווי העשיות כי אינו בדין לתקן ברכה על ברכה דבהמ"ז דאורייתא ולא תיקנו לברך אשר קדשנו לברך ברכת המזון וכיון שתיקנו על הגאולה והוא ברכת אשר גאלנו לא תקנו עוד ברכה אחר על זה:

והנה עדיין יש לעיין אמאי לא תיקנו ברכה על ק"ש והרא"ש ריש ברכות שכתב דאם יוצא ידי חובתו של ק"ש שחייב לקרוא בלילה בק"ש שעל מטתו כתב רב עמרם דיברך אשר קדשנו וצונו לקרוא ק"ש נדחה מהלכה וק"ש אינה ברכה:

ולענ"ד נראה די"ל דלא מצינו ברכה רק על מצות שהוא במעשה ולא על מצות שהוא באמונה ובדיבור והטעם דהעקרים (במאמר ג' פ"ד) כתב דאדם הוא מורכב מגוף ונפש צריך שיקנה שלמות ע"י מעשה מורכבים פועל גופני והשכלה נפשיית שהוא הכוונה עשייתם ע"ש:

והנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש המשכלת ונפש המדברת אשר יש לה יתר שאת מבע"ח ומצד הדיבור והשכל הוא אדם ובאו בתורה מצות שהם רק במחשבה כמו מצות אנכי ה' אלהיך להאמין שיש בורא מנהיג ומשגיח להאמין באחדות וכדומה ומצות התלויין בדיבור כמו לימוד התורה והק"ש ובהמ"ז ויציאת מצרים וכדומה ומצות התלויין במעשה הוא לתקן כל שלשה חלקי האדם הגוף והדיבור והמחשבה:

ודעת הרבה הראשונים דמצות א"צ כוונה כי קנה אדם השלימות כל השלשה חלקים במצות התלוין בהם במצות התלוין במחשבה נפש המושכלת במצות תלוין בדיבור נפש המדברת במצות התלוין במעשה את הגוף והרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקי' דמצות צריכות כונה כי השלימות ע"י הדיבור והמעשה צריך להיות בהשכלה נפשיית שיכוין העושה לעבוד ה' ולעשות רצונו וכשתעיין במנין המצות שהמצות תלוין במעשה רבו יותר מהמצות התלוין בדיבור ומצות התלוין בדיבור רבו יותר ממצות התלוין במחשבה:

והטעם נראה דהיותר שלם במעלה ישיג שלימותו בפעולות מועטים כמו שכתב החובת הלבבות (פ"ז משאר הפרישות) שחנוך ונח אברהם יצחק יעקב היה שכלם זך ויצרם חלש ורצונם היה נמשכת אחר שכלם המעט מן המצות עם אמונת לבבם היה מספיק להם בשלימות עבודת אלהים ולא היו צריכין אל הפרישות היוצאין מדרך השוה וכאשר כבשו כנען ונכנסו בארצם והתעצמו בטובה וביקשו מזון המותרות מאכל ומשתה משגל והבנין כל אשר נתוספה ארץ לישב יוסיף השכל חרבן וכל אשר נתחזקו התאות נחלש השכל מהשיג עצה נכונה והצטרכו אל הפרישות חזקה יעמדו נגד חושיהם ע"ש וכיון דכל מי שהוא יותר שלם יצטרך פעולות מעטים להשיג שלימותו נתנו השלשה חלקי מצות התלוין במחשבה בדיבור ובמעשה לתקן שלשה חלקי האדם הגוף והנפש המשכלת לכל אחד כפי מעלתו לנפש השכליית מצות מעטים וע"י מנות אלו משיג שלימותו ולנפש המדברת יתר מצות פעולות להשיג שלמותו להגוף עוד יותר ויותר להשיג השלימות וכ"כ בעל העקרים הנ"ל דהיותר תומר צריך יותר פעולות להשיג שלימות:

והנה אנשי כנסת הגדולה ראו עוד יותר אשר השכל עומד ליחרב אמרו עשו סיג לתורה והוסיפו סייגים ונדרים והמה ראו אשר שפלות המדרגה מנפש המדברת המשוקע בגוף מתחילת לידתו אין די בהמצות התלוים בדיבור לקנות שלימות הנצרך לו כי כפי חומר העב מועטים המה וגם מיעוט הכונה בהם תקנו אשר בכל מצוה ממעשה הגוף יתקן הדיבור גם כן ותקנו על כל מצוה ומצוה ברכה ומתוקן במצות מעשה הגוף כל השלשה חלקים הגוף במעשה והדיבור בברכה והמשכלת בכוונה לצאת ידי מצוה ולזה בהמצוה אשר גוף המצוה הוא בדיבור ונותן לשלימות נפש המדוברת לא תקנו ברכה והא דמברכים ברכת התורה על עסק התורה לשיטת הרמב"ן ברכת התורה הוא מדאורייתא כמו ברכת המזון ולהרמב"ם דסובר שהוא מדרבנן והוא בכלל כל הברכות שהם מדרבנן נראה דהא דעל מצות דרבנן תקנו ברכות על הלל מגילה ספירת העומר הטעם דהנה בש"ס שבת פ' במה מדליקין (דף כ"ג) היכן צונו פירש רש"י והא לאו מדאורייתא הוא אמר ר' אויא דכתיב לא תסור ודברי חכמים צריכין חיזוק ותקנו הברכה בלשון וצונו להזכיר אשר גם המצוה ההיא שהם תיקנו הוא בכלל וצונו:

והנה לימוד התורה לא נמצא מפורש רק דלמדו מלשון ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך תקנו וצונו לשמוע להם מלאו דלא תסור והא דמברכין על ברכת כהנים נראה דשם הוא ברכת הודאה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן והוסיפו גם כן לברך וצונו לברך את עמו ישראל באהבה להזהיר הכהנים מה דאיתא בזוהר כל כהן דלא רחים עמו או עמו לא מרחמין ליה לא ישא את כפיו כמ"ש המ"א (סי' קנ"ז):

ועוד יש לומר כי מבואר בפרד"ס שכתב כי פעולת הדברים הגשמים כולם להם מבוא רמז בדברים הרוחנים ובהאחז הפעולה הגשמית יתעורר הרוחניות מרוחני לרוחני עד השורש הנעלם ולזה לכל פעולה הגשמית יתלוה הרוחני שהוא הדיבור והבל פה ולמעלה מזה עוד המחשבה וג' מדריגות בדבר הא' במעשה הב' בדיבור והג' במחשבה זה דק מזה ומזה יסודה כי המעשה הגשמית יעלה ענינים במקום עשיה לבדו ועל זה נאמר ששת ימים תעבוד ועשית וזהו בסוד עשי' שהוא במקום שבו מקבלים הנפשות אשר מנוחתם שכרם והוא לבוש יתהוה ממעשה המצות הגשמיים והנפש מדורה אחר הפטירה בעולם עשיה כמבואר (בשער הנשמה) והדיבור שהוא יותר דק הבל בפה הוא בעולם היצירה שם גן עדן התחתון ששם מנוחת הרוחות ומהקולות ומהדברים נעשה להם לבוש והוא חלוקא דרבנן בגן עדן במקום מנוחת הרוחות והמחשבה שהוא השכל דקה יותר ומורכב על המעשה והדיבור נעשה לבוש נשמות במקום הבריאה שהוא כסא הכבוד עכ"ל:

ואנשי כנסת הגדולה ראו אשר עניני העולם וחומריות והתאוות השכל נתמעט והמעשים אשר נעשו במצות אינם מחשבה נכונה הראוי ומעלה בלא כוונה רוחניות הוא כגוף בלא נשמה ואי אפשר שיהיה נעשה לבוש כראוי אל הנפש במדור הנפשות ותיקנו ברכה אשר קדשנו לעורר הקדושה העליונה בהבל פה ויזכה אל תיקון שלשה הדברים וכאשר המצוה הוא בדיבור ונתעורר בהבל פה במדור הרוחות לא תקנו ברכה ובמצות דרבנן תיקנו גם על הדיבור שיתעורר השורש הנעלה הרוחני אשר המצוה לשמוע דברי חכמים והמצוה יש לה שורש בהתורה שאל אביך ויגדך לא תסור:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה