אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תנז

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תנז

סימן תנד

סעיף א ברמ"א ואם לקח ממקצת העיסות וממקצת לא לקח ונתערבו צריך ליקח חלה מכל אחד ואחד:

והנה עיין במקור החיים בביאורים (ס"ק ב) שהביא הט"ז (מס"ק ב') דבחלת א"י כשנשתייר פחות מכשיעור צריך לצרף בסל בשעת הפרשה לעיסה אחרת והמקו"ח כתב דא"צ שיעור חלה רק להתחייב בחלה אבל בשעת הפרשה כשנאכל או נאבד מקצת אין צריך שיעור חלה ע"ש. והנה איתא בביצה (דף ט') דאמר שמואל חלת חו"ל אוכל ואח"כ מפריש ונראה דהא דמהני ההפרשה על מה שאכל כיון דגמר בדעתו להפריש חלה אח"כ הוה כאילו אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש ובאם היה אומר כן פשיטא דהיה מהני כיון דחלת חוץ לארץ מדרבנן וקיל משאר איסורי דרבנן אמרינן ברירה וכן נראה ממ"ש המ"א (סימן תק"ו ס"ק ח') ע"ש במחצית השקל והקילו דגם אם אינו אומר בפירוש כיון שגומר בדעתו להפריש אח"כ יכול לאכול ואינו אוכל טבל מדרבנן ובשבת ויום טוב דאינו רשאי לומר שני לוגין שאני עתיד להפריש ההפרשה הוא שלא מן המוקף כי כבר אכל חלת חוץ לארץ א"צ להפריש מן המוקף והסמ"ג כתב הובא בב"י סימן שכ"ג חלת חוץ לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש וצריך לשייר מעט יותר מכדי חלה כדי להפריש עליו החלה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרין כדאיתא גבי תרומה וגם גבי חלה כתיב ראשית מיהו מוקף ודאי לא בעינן מדשרי אוכל והולך ואח"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח. כל המצות בסל בשעת הפרשה חלה זה מפני שנהגו למיפת קפיזא קפיזא פחות מכשיעור ומצרפו להתחייב בחלה אמנם כתב מורי רבינו יהודה בשם הרב ר' אלחנן דהא דאמרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש זה כשנתחייב כל העיסה ביחד כשנילושה ביחד אבל במצות שלנו שכל אחת נתחייב בחלה לבדה סברא הוא שלא יועיל בשלא הקפה לפטור את כולם עכ"ל:

ולפ"ז בשכח להפריש חלה דצריך לשייר מכל מצה ומצה היינו כשנילוש כשיעור ונתחייב העיסה צריך לשייר דהא יכול להיות שיאכל כל העיסה ויפריש אח"כ חלה מעיסה אחרת ויהיה שלא מן המוקף אבל אם לא היה בכל עיסה שיעור רק נצטרפה בסל מותר לאכול כל העיסה על סמך שיפריש אח"כ משאר מצות כיון דהעיסה לא נתחייב בלישה רק בצירוף סל והפר"ח כתב דאם נצטרפו המצות בסל ביו"ט א"צ שום תקנה ויכול לאכול כל המצות על סמך שישייר מצה אחד להפריש חלה אף דהוה בכל עיסה שיעור חלה דצירוף הוה כעורסין ביחד רק ביו"ט אסור לצרפן ומו"ח הגאון בספרו מקור חיים חלק עליו במה שכתב דאסור לצרף ביו"ט ותמוהין דבריו דהא המ"א (בסי' תק"ו ס"ק י"א) כתב דדוקא כשצריך לפת חמה דלא עביד כלום וכתב בפרי מגדים דוקא שיש שיעור חלה והפריש ממנה הא אין בה כשיעור חלה אסור לצרף בסל דהוה מעשה וכ"כ במחצית השקל שם ובמקו"ח כתב דתוס' כתבו שילוש ויאפה עיסה קטנה ולא נכתב בתוס' האי לישנא וכוונת התוס' שילוש עיסה כשיעור כמ"ש הפר"ח בדעת המרדכי ודבריו צע"ג אך עם כל זה קשה לסמוך על הפר"ח אם היה בעיסה שיעור חלה והיה צירוף סל לאכול על סמך שישייר מצה אחת מהסל דפשטא דדברי תוס' נראה שיהיה צירוף הסל אך כשלא היה מעיסה שיעור חלה רק הסל בצירוף פשיטא דמותר לאכול וא"צ לשיעור מכל מצה רק על סמך שיפריש מהמצות שבסל וגם אם יש בסל מצות מעיסות שהיה בהן שיעור בלישה ומעיסות שלא היה בהן כשיעור נראה לכאורה ג"כ דא"צ תקנתם לשייר מכל מצה רק יכול לאכול על סמך שיפריש מהמצה בסל כי יש ס"ס דילמא אוכל מהעיסה שלא היה בה כשיעור ויכול לאכול כל העיסה ואם אוכל מהעיסה שהיה בו כשיעור דילמא לא יאכל כל העיסה וס"ס מהני בדשיל"מ: ועוד דהא הטעם שאינו יכול להפריש מעיסה שהיה בה כשיעור על עיסה שהיה בה כשיעור אם נאכל כולו דהוה שלא מן המוקף כמ"ש הסמ"ג אבל בדיעבד מתוקן רק שאינו וכאן הוא ספק אם מפריש מן העיסה על אחרת ואילו אכל מאותן מצות שלא היה בהן כשיעור רק הסל צורפין ועושה כדין אינו דומה אם מתערב איסור דרבנן חד בחד דא"י לאכול מתערובות חתיכה אחת: ובמצות הנדוכין דק דק קמח נראה דגם אם היה כל המצות מעיסות שהיה בהן כשיעור אם משייר מקמח הנידוך מקצת מותר לאכול דהא הפר"ח ביו"ד (סימן ק"ט) כתב דיש בילה בקמח וקמח אם כן משייר וכשמפריש מפריש מן המוקף והנה מ"ש הסמ"ג דצריך לשייר מעט יותר שיהיו שיריה ניכרין לכאורה נראה דרש"י ורי"ף סוברים דצריך שיהיו שיריים ניכרים דהיינו בשעת הפרשה והוה שיעור חלה כדי שיהיה ניכר הטבל והתרומה מתיר השיריים בפסחים (דף ל"ג) אמר קרא ראשית ששיריה ניכרין פירש"י משמע שתהא היא ראשית ואלו שיריה ניכרים שתהא היא מתירתן לישראל ובחמץ אינו מתירין דהא השתא נמי אסור באכילה מחמת חמץ ולפ"ז יש לומר בשלמא כשהעיסה לפנינו ויש בה כשיעור שחייבת בחלה שיריה ניכרים שמתירה אבל בשעת הפרשה אינו כשיעור אינו ניכר אשר החלה מתיר השיריים כי אפשר שלא היה בה יותר ובלאו הכי היה מתיר:

ונראה דמזה הטעם צריך בתרומה ובחלת ארץ ישראל מוקף מדאורייתא כדי שיהיו שיריה ניכרין ובזה ניחא מ"ש הט"ז (בסי' תנ"ו) דבחלת ארץ ישראל כשנשתייר פחות מכשיעור צריך לצירוף הסל בשעת הפרשה לעיסה אחרת ותמה מו"ח הגאון בספר מקו"ח ושאר אחרונים דא"צ שיעור רק להתחייב בחלה אבל בשעת הפרשה כשנאכל או נאבד מקצת א"צ שיעור חלה ובדברינו ניחא דעת הט"ז דצריך שיהיו שיריה ניכרין בשעת הפרשה כשאין בו שיעור אינו ניכר שמתיר השירים ובזה היה ניחא ג"כ מה שכתב רש"י וכן הרי"ף בפסחים (דף מ"ו) בד"ה הואיל אי בעי מיתשיל ותוס' כתבו ואינו נראה לרובא מה שמשמע מתוך פרש"י דאף עפ"י שהיה:

בהן כדי חיוב חלה מתחלה בענין צירוף סל לפרוש אחת על כולן אבל היכא דיש שיעור לא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף כמו בתרומה ומעשר דלא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה ובדברינו ניחא בתרומה כיון שיש לפנינו חטין ממורחין והן בחזקת טבל כשמפריש תרומה ניכר אשר התרומה מתיר השיריים אבל בחלה נהי דמונח לפנינו שיעור חלה מ"מ לא ידעינן אם נילושו יחד ולא מינכר האיסור טבל אשר יהיה ניכר שהחלה מתיר השיריים ולזה צריך רש"י ורי"ף צירוף סל ותוס' סברו כיון דמונח לפנינו שיעור חלה וצריך שיהיו נוגעים זה לזה מן המוקף הוא בחזקת אשר נילוש יחד ואין צריך צירוף סל ומינכר השיריים מתיר אבל כשאין שיעור חלה לפנינו לא מינכר האיסור כלל ואינו ניכר אם הראשית מתיר השיריים שפיר כתב הט"ז דצריך צירוף סל בחלת ארץ ישראל ולפי זה בחלת חוץ לארץ א"צ שיהיה שיריים ניכרים לשיטתו ולא היה מהצורך רק לשייר רק כדי החלה כדעת הב"ח וכן כתבו תוס' בברכות (דף כ"ז) דלרש"י א"צ לשייר רק כדי החלה:

דברי נכד הרב המחבר הרב המאוה"ג החריף המפורסם מוה' יחיאל מיכל הכהן נ"י בענין זה:

והנה הרי"ף ז"ל כתב רבה דאמר דאמרינן הואיל כר"א דס"ל שמוזהרין על חמץ של חלה משום בל יראה הואיל אי בעי מיתשיל עליה ותמה הר"ן ז"ל שהרי טובת הנאה ממון וכיון שכן אפשר דר"א דאמר שמוזהרין על חמץ של חלה טעמיה משום דטובת הנאה ממון ולא משום הואיל דאי בעי מיתשיל עליה:

ונראה לתרץ דהנה בשבת (דף ד') בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו תוס' ד"ה קודם שיבא לידי האיסור סקילה וא"ת מה בעיא הוא זה אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסר לו ותירץ ריב"א דאם לא הותרו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו וכן בפסחים כיון הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרו ליה למעבד פסח ע"ש:

והנה החלה טמאה דאינו רשאי לשרפו גם לא להאכילה לכלבים מהכלל דבכל מיני ביעור אסור ביו"ט דחשיב כשריפה ואין שורפין קדשים ביו"ט כמו שפירש"י ז"ל:

א"כ קשה הא דקאמר בגמ' דר"א סובר טובת הנאה ממון הא כיון שלאחר שנתחמץ יהיה אסור לו לבערו ויהיה אונס א"כ לא יעבור על בל יראה אף שהוא ע"י הגרמה דידיה אעפ"כ לא יעבור על בל יראה דאינו עובר רק משעה שנתחמץ ואם הוא אנוס כמו בהדביק פת בתנור אף דהוא פושע אפי' אינו חייב אח"כ כיון שאנוס:

אך לא קשה דרש"י ז"ל פירש דבס"ד לא ידעינן מברייתא דאמר לי' ר"א לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא א"כ נהי דס"ד דאינו עובר משום שהוא אנוס אבל ע"מ אסור לו לכתחילה להביא עצמו לידי כך ואפי' מדאורייתא אסור לו להביא עצמו ע"י אונס ושפיר קאמר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה:

אך לפי המסקנא דאמר דתניא בברייתא דלר"א עובר משום בל יראה וקשה כנ"ל אמנם כיון דר"א סובר הואיל ואי בעי מיתשיל א"כ ממילא לא הוי אנוס דהא לאחר שנתחמץ יוכל לשאול ויהיה טבל ויהיה רשאי לבערו ביו"ט לפרר וזורה לרוח כיון דלא יהיה קדשים וכיון שלא יהיה אנוס שפיר קאמר ר"א דעובר על ב"י וב"י ומיושב היטב דברי הרי"ף דהא ע"כ ס"ל טעמא הואיל ואי בעי מיתשיל וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

סעיף ב הלש עיסה ביו"ט של פסח לא יקרא שם לחלה עד שתאפה שאם יקרא לה שם אינו רשאי לאפותה ואם יניחנה כך תתחמץ ואינו רשאי לשורפה ביו"ט ואם שכח ויקרא לה שם יטלנה לצונן וימנענה מלהחמיץ:

והנה אע"ג דהקדש הוא ואינו שלו עובר בבל יראה הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ותוס' פסחים ד"ה הואיל (דף מ"ו) הקשו דא"כ היכי משכחת לן דדרשו אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה דהא בגבוה שייך הואיל אי בעי מיתשיל ולענ"ד נראה דהנה מבואר בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש למאן דסובר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אינו מועיל אבל לאחר הפסח דמותר בהנאה מטעם איסור חמץ לדידן נראה פשיטא דנעשה אחה"פ הקדש ומועל כמו בהקדיש פירות נטועות הללו עד שיקצם דאף דפדאן חוזרות וקדושות א"כ ג"כ כיון דהוא הקדיש סתם רק כשבא פסח דאינו שוה דמים כלל אין מועלין אבל כשנעשה אחר הפסח שוי' נעשה הקדש ומעל. והנה בשבועות (דף כ"ת) מבואר דשאלה לא מהני רק כשהשאלה עושה איזה פעולה דהיינו שמתיר באכילה או שמציל את העובר ממלקות אבל כשהשאלה אינו עושה פעולה לא מהני השאלה דכך אמר אמימר אכלה כולי נשאלין עליה או במזיד מחוסר מלקות ובשוגג מחוסר כפרה משמע דהיכי דאינו מחוסר כלום לא מהני שאלה:

ולפ"ז נראה לכאורה כיון דבפסח אם אוכל החמץ או נהנה אינו מועל כיון דלא שוה מידי להקדש וגורם לממון לאו כממון דמי א"כ לא מהני השאלה להתיר דגם בלא שאלה אין איסורי הנאת הקדש על זה אף דהשאלה מהני לאחה"פ דהא דעת המחבר ביו"ד (סי' רכ"ח) דאפילו בנדר לאחר הזמן לא מהני השאלה עד שיחול ולא אמרינן דזמן ממילא אתיא ע"ש א"כ השאלה בכאן ליכא מקום דלאחה"פ לא מהני השאלה דכיון דעכשיו אין האיסור הקדש מעל עכשיו אינו להשיב לו השאלה דמותר בלא"ה מדאורייתא לענין ההקדש ולא שייך כלל אי בעי איתשיל אבל בחלה דהאיסור כל זר לא יאכל קודש אינו מטעם שוויא ממון ופשיטא דגם בחמץ עובר אם אוכל ולא מהני מאי דאינו שוה כלל דבהקדש קדושת דמים כל עיקר ההקדש דרכיב עלי' הוא מטעם שוויא כיון דאינו שוה כלום אינו מועל אבל בחלה אין הקדושה מטעם דשויא רק בקדוש בקדושת הגוף א"כ אסור בפסח מטעם אכילה דכל זר לא יאכל קודש ועושה השאלה הפעולה לענין איסור הקדש שפיר שייך לומר דאי בעי מיתשיל וכיון דפסקינן דדבר הגורם לממון כממון דמי ניחא קושיית התוס' שפיר: ותוס' תרצו דהיכי דאתי ליד גזבר לא מהני השאלה ואי בעי פריק לא אמרינן כמו דלא אמרינן אי בעי קניא וחתני הרב הגאון מו"ה דוד דוב מייזילש אב"ד דק"ק לאסק זצ"ל כתב פלפול עצום בהאי סוגיא וכתב בתוך דבריו דיש לדקדק מדוע כשתירץ תוס' דהיכי דאתי ליד גזבר לא מהני שאלה כתבו דאי בעי פריק לא אמרינן הא בלא זה צריך לחלק דאי בעי פריק לא אמרינן וכתב דהנה הש"ך (בסימן רנ"ה) כתב דלכך כשמסר ליד הגזבר לא מהני השאלה דבשלמא באמירה לגבוה נהי דהוה כמסירה להדיוט מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דיבור ומבטל דיבור אבל כשמסרו לגזבר לא גרע כח הקדש מכח הדיוט דהא בהדיוט גופו כשהקנהו במשיכה תו לא מהני שאלה ולא אתי דיבור ומבטל הקנין ע"ש וכיון דמכח קנין לא מהני השאלה יש לחלק בין ב"ה לקדשי מזבח דאמרינן ב"ק (דף ע"ו) דגנב והקדיש חייב ד' וה' דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים אבל מקדשי מזבח לא הוה כמכר דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מיקרי ומבואר שם בש"מ דלפי מסקנא זו לא הוה הקדש מזבח שינוי רשות כלל ע"ש ע"כ לא מהני המסירה ליד הגזבר מטעם קנין ושפיר דמהני השאלה:

ובזה תירץ קושיית התוס' פסחים (דף מ"ז) שהקשה על רש"י דפירש ביש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין ופירש רש"י בשור דמיירי בבכור וחייב משום לא תעבוד בבכור שורך וחמור מיירי בקדשי ב"ה וחייב משום הזיד במעילה והקשה בתוס' דהא הש"ס מכות (דף כ"ג) תירץ דמידי דאתי בשאלה לא קתני והקשה הרי שור ותירץ דמיירי בבכור והקשו נזיר לפירוש רש"י ליקשי' מחמור דהא בדק הבית ע"ש ובזה ניחא מה דהקשה הש"ס משור דילמא מיירי דאתי ליד הגזבר דלא מהני שאלה רק בקדשי מזבח וגם באתי ליד הגזבר מהני שאלה והקשה שפיר אבל מחמור לא הקשה הש"ס דכיון דמיירי בקדשי בדק הבית איכא לאוקמי דאתי ליד הגזבר דלא מהני השאלה ובזה מתורץ דאי לא תירץ התוס' דמיירי באתי ליד הגזבר לא היה יכול להקשות דנימא אי בעי פריק דדילמא מיירי בלחמי תודה דהוה קדשי הגוף דלא מהני הפדיון אבל כשמתרץ תוס' דמיירי באתי ליד הגזבר ע"כ צ"ל דמיירי בקדשי ב"ה דמהני המסירה דא"י לשאול הקשה תוס' שפיר נימא דאי בעי פריק והדברים ראוין למי שאמרם ונכונים בסברא וראיה מצאתי לדבריו דלא מהני מסירה ליד הגזבר בקדשי מזבח דתוס' כריתות (דף י"ג) ד"ה ארבע חטאות ואשם אחת דקדשים שנשחטו ונזרקו דמן בהלכתא ליתא בשאלה ולמה להו לתוס' לומר סברא דהושחטה ונזרקו דמן כהלכתן מהני שאלה תיפוק ליה בדאתי ליד גזבר לא מהני שאלה ומה לי גזבר או הכהן ששוחט א"ו בקדשי מזבח לא מהני המסירה ליד גזבר: דברי נכד הרב המחבר הרב המאוה"ג החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן נ"י בענין הזה:

הנה איתא בפסחים (דף מ"ח ע"א) אמר רמב"ח הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י כו' ואר"פ דילמא לא הוא כו' כל חדא וחדא חזיא ליה כו' אמר ר"ש בד"א כו' ע"כ לא קאמר ר"י התם דלא אמרינן הואיל אלא דאיכא חדא דלא חזי לא לדידיה ולא לאורחין אבל היכא דחזי מיהא לאורחין אימא ה"נ דאמרינן הואיל:

וברש"י ז"ל לא קשיא הא דאמר ר"י לא זה חמץ שמוזהרין כו' אלמא ל"ל הואיל ואי בעי מיתשיל עלה אפי' לחומרא וכ"ש הואיל דהכא לקולא כו': והנראה לתרץ דהתוס' בד"ה הואיל אי בעי מיתשיל כו' כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו ויש להבין א"כ אמאי אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל אך ניחא דהא בעת שפדאו עדיין לא התחמץ ושייך למימר הואיל עד שנתחמץ והוי כדידיה ואח"כ עובר עליה בע"כ כשנתחמץ דהתורה אוקמיה ברשותו כמו של חמץ אמנם עדיין קשה שהרי אף קודם שנתחמץ למה לו לישאל עליה דהא אינו ראוי לו כלום דאם שאל יהיה הטבל אסור בהנאה של כילוי ואח"כ יתחמץ וא"כ אינו ראוי לו לכלוב ומה לו לישאל עליה אמנם לר"א דמתיר לאפות קודם קריאת שם משום דכל חדא חזיא ליה וא"כ שייך לומר הואיל אי בעי מיתשיל קודם שיתחמץ ותיכף יאפה לא יתחמץ והרי חזיא ליה להכי סובר ר"א הואיל אי בעי מיתשיל אבל ר"י דאינו סובר הואיל בזה כמו דאמר ה"ש בד"א משום דאיכא חדא דלא חזיא ליה לא לדידיה ולא לאורחים וכיון דאסור לו לאפות אף כשישאל עליה וא"כ יש למימר הואיל אף כמו דל"ש למימר הואיל אחר שנתחמץ משום שאינו ראוי לו כן ל"ש הואיל טרם שנתחמץ דנמי לא יהיה לו הנאה אם ישאל עליה דיהיה טבל ואח"כ יתחמץ וכנ"ל ומיושב קושיית רש"י דלר' יהושע לשיטתו לא שייך לומר הכא דאי בעי מיתשיל וכנ"ל וא"ש בעזה"י:

ולכאורה עדיין קשה דהא רש"י פירש דהא דלא חזיא לא לדידיה והרי סופו ליטול אחת לחלה שאין דרך לבצע מכל אחת מבואר דאם בוצע מכל אחת אף לר"י שרי לאפות וא"כ ממילא שייך למימר גם לר"י הואיל אי בעי מיתשיל קודם שנתתמץ דהיה ראוי לו לאפות אותו חלה ששאל ואח"כ יאפה ויבצע פורתא:

אמנם ניחא דהתוס' כתבו ור"י מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות דאמר עיסה של נכרי ושל ישראל אסור לאפות ביו"ט כיון דאפשר למיפלג בלישה ונראה לרשב"א לחלק דדוקא בעיסת נכרי אסרו מדרבנן אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה ופירש להכי שרינן האפיה כדי שיוכל ליטול תלה לאחר אפיה דקודם אפיה לא יכול ליטול חלה כיון שיתחמץ אח"כ וא"כ אם קרא שם קודם אפיה ואם ישאל על החלה שוב לא יהיה מתירין לו האפיה אף כשיבצע פורתא דלא שייך לומר משום תיקון חלה לא אסרו שהרי אמאי שאל עליה דהא היה חלה קודם ששאל עליה וכיון דלא יתירו לו לאפות שוב אינו ראוי לו לכלום וממילא דלא שייך למימר הואיל וכנ"ל אמנם לר"א שסובר הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה ופירש רש"י לרב פפא דר"א סובר דאיכא למימר כל חדא וחדא חזיא ליה בלא הואיל בכל חדא איכא למימר זו לא תהא לחלה להכי שפיר לר"א שייך למימר הואיל דאי בעי מתשיל אבל לר"י כיון דסובר דבזה לא אמרינן הואיל וגרע משאר הואיל משום דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידיה ולא לאורחין וא"כ אסור לו לאפות ולהכי לא שייך למימר הואיל אף קודם שנתחמץ כנ"ל וא"ש:

ומובן בזה הא דפליגי רמב"ח ור"פ דרמב"ח נקט ההואיל דאי בעי בצע מכל חדא ור"פ לא סבר הך הואיל ורק כל חדא וחדא חזיא ליה ואינו מובן במה פליגי:

ולהנ"ל יש לומר דרש"י כתב במ' ביצה דעיסה של ישראל ונכרי דאסור לאפות פליג ר"ה וסובר דשרי לאפות משום דהוי חד טרחא ור"ח סובר דאסור לאפות עיי"ש וא"כ י"ל דרמב"ח סובר דמותר לאפות וגם הכא לא איצטריך לומר משום תיקון חלה לא אסרו שהרי אפילו בלא תיקון חלה נמי שרי כשבצע מכל חדא כמו עיסה של נכרי וישראל ולהכי כיון דמתירין לו לאפות שייך למימר לר"א הואיל דאי בעי מתשיל קודם שנתחמץ וכנ"ל:

אבל ר"פ י"ל דסובר כר"ח דאסור לאפות עיסה של נכרי וישראל רק משום תיקון חלה לא אסרו וא"כ אמאי סובר ר"א הואיל אי בעי מיתשיל דהא כשיפריש החלה וישאל עליה אח"כ לא יהיה רשאי לאפות אף כשיבצע דל"ש למימר משום תיקון חלה לא אסרו וכנ"ל א"כ אין ראויה לו לכלום כשישאל ול"ש למימר הואיל אי בעי מיתשיל כמו דל"ש לומר אחר שנתחמץ וכנ"ל וא"כ אמאי עובר לר"א על ב"י אע"כ דר"א סובר דמתירין הכא משום כל חדא וחדא חזיא ליה ובלא הואיל וכמו שפירש רש"י ז"ל דכל חדא איכא למימר זו לא תהא לחלה וא"ש:

ובזה יש להבין דברי הרי"ף ז"ל שכתב דהלכה כר"א דהא ר' אלעזר שייכא בהך אחריתא דר"א דאמר אף הרודה ונותן פת לסל הסל מצרפן לחלה וחד טעמא הוא וכבר פסיק שמואל הלכה כר"א כו' דהסל מצרף לחלה וכו' עיי"ש וכתב הר"ן ז"ל דלא נתבארו דבריו דהא לא שייכי אהדדי כלל כו' עיי"ש: ולהנ"ל יש לומר כך דהנה לפי מאי דקי"ל כר"ח דעיסה של נכרי וישראל אסור לאפות ע"כ טעמא דר"א משום הואיל כל חדא חזיא ליה וכנ"ל ולהכי לא הביא הרי"ף ההיא דבצע מכל חדא אליבא דר"א רק ההואיל דכל חדא חזי ליה וסובר הרי"ף דאמאי אמרינן הואיל כל חדא חזיא ליה שהרי ידעינן דאיכא חדא דלא חזיא ליה לא לדידיה ולא לאורחין כמו שסובר באמת ר"י ולכאורה פליגי בסברות הפוכות אך סובר הרי"ף דאזלי לשיטתם דר"א סובר דהכל מצטרף לחלה וא"כ איכא למימר כל חדא וחדא חזיא ליה היינו שיאפה עיסה אחרת שאינה טמאה או שישאיל אפיה שיש לו ואח"כ יניח:

בתוך הסל עם אותן המצות שאופה עכשיו אבל ר"י דסובר דהתנור מצטרף והכא כתבו התוס' דמיירי בנאפה ע"ג גחלים וא"כ אי אפשר להפריש מעיסה אחרת קאמר שפיר דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידיה ולא לאורחין וא"ש: ולהנ"ל מתורץ קושיית הצל"ח על הא דקאמר בגמ' לימא בטובת הנאה קמיפלגי דהא אף אי סבר ר"א טו"ה ממון אעפ"כ איך רשאי לאפות ולעבור על ל"ת מלאכה אע"כ מטעם הואיל ובצע מכל חדא פורתא וא"כ כמו דסובר הך הואיל כן סובר הואיל אי בעי מיתשיל ואמאי איצטריך הגמ' לומר דסובר טו"ה ממון עיי"ש:

ולהנ"ל ניחא דהנה הא דשרי אם יבצע מכל חדא הוא מטעם תיקון חלה לא גזרו דעיסה של נכרי וישראל אסור לאפות ורק משום תיקון חלה וכמ"ש התוס' וא"כ כשיקרא לה שם ושאל עליה שוב לא יהיו מתירין לו האפיה וכנ"ל א"כ ממילא ל"ש למימר הואיל ואי בעי מיתשיל אף קודם שנתחמץ כמו לאחר שיתתמץ וכנ"ל ואמאי סובר ר"א דעובר על ב"י אע"כ דסובר טו"ה ממון וקאמר בגמ' לא דכ"ע סובר טו"ה אינו ממון ורק ר"א סובר הואיל דאי בעי מיתשיל משום דהא דשרי לאפות אינו מטעם הואיל דאי בצע מכל חדא ורק מטעם הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כמו דאמר ר"פ לקמן ופירש"י דבלא הואיל שרי משום כל חדא איכא למימר דהא לאו חלה הוא וא"כ שפיר שייך לומר הואיל דאי בעי מיתשיל קודם שיתחמץ וכנ"ל והבן וא"ש בעזה"י:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה