חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן תנד
סעיף ד אין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה במה דברים אמורים כשגזל מצה אבל גזל חטים או קמח ועשאו מצה יוצא בה שקנאה בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו:
והנה הרא"ש כתב דגזל פסול דגם מצה צריך לכם והש"א הקשה דודאי אי כתב רחמנא במצה מצתכם שפיר הוה ממעטינן מיניה של גזל כמו באתרוג דממעטינן מלכם אבל דגבי מצה לא כתב רחמנא בהדיא למצתכם אלא דמייתינן לה בגז"ש דלחם לחם מחלה והרי בחלה גופו של גזל חייב בחלה ובספר מקו"ח כתב דדוקא כל היכי דבאנו לדון מטעם הגזלן ממעטינן מלכם אבל על העיסה דנין לעשותו טבול לחלה מטעם הנגזל אך הקשה דהא קניא בלעיסה דהוה שינוי ולכך העלה כדעת ש"א דמצה גזולה פסול מטעם מצוה הבא בעבירה וכתב דאף דהיכא דקניא ליה קודם עשיית המצה לא שייך מצוה הבא בעבירה כמבואר (בסי' תרמ"ט) מ"מ היכא דהקנין בשעת אכילה דלעיסה צריך אכילה הא הוה מהב"ע והביא ראיה לזה מהא דקתני דאין יוצאין בהקדש שלא נפדה וקשה דהא בר"ה (דף כ"ח) אמרינן תקע בשופר של עולה יצא דכיון דמעל נפקא לחולין וה"נ נימא הא נטלה לאכלה מעל לפי כולה ואף אם נאמר שלא מעל בנטילה משום דהוה כגזבר מ"מ מדלעסיה מעל אלא ודאי כיון דלהעיסה צריך אכילה הוה מצוה הב"ע כפי הנראה ס"ל דמעל בלעיסה מטעם קנין דהא אינו נהנה א"כ דברים אלו צ"ע דהא הטעם דאין הגזבר מעל כתב תוס' ב"ק (דף כ') דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציא מרשות מי שהוא והכא הא סבר שלו הוא א"כ כמו דאינו מועל בהגבהה רק אם מתכוין להוציא מרשות כן אינו מועל בקנין לעיסה אם אינו מתכוין להוציא מרשות מה לי אם אינו מתכוין בהגבהה להוציא מרשות דאינו מועל או דאינו מתכוין להוציא מרשות בקנין הלעיסה:
(והנה דברי מו"ז זצ"ל תמוה מאד שהרי גמ' מפורשת במעילה (דף כ') בנאה בתוך ביתו אינו חייב כו' למה לי עד שידור תחתי' כיון דשני מעל ופירש התם בפירש"י ובתוס' קס"ד השתא דבנאה מיירי שסתתה ותיקנה הרי לך שעשה בה שינוי וקנאה וכו' עיי"ש מבואר בפירוש דאף דמיירי בגזבר המסורות לו כמו דמוקי בגמ' שם וסבור שהם של אפ"ה פריך בגמ' כיון דשינוי מעל ודלא כסברת אא"ז זצ"ל כמו כן ניחא דברי זקני המקו"ח זצ"ל): דעיקר הטעם דבמעילה יש שני דברים או במוציא מרשות או בנהנה ובמוציא מרשות אינו מועל רק כשמתכוין להוציא מרשות רק שהוא שוגג על ההקדש אבל על הגזילה אינו שוגג דמתכוין להוציא מרשות אחרת א"כ מה לי משיכה או הגבהה או הלעיסה:
אך לכאורה יש להעמיד דברו דנהי דאינו מועיל מטעם קנין אם אינו מתכוין להוציא מרשות מ"מ מעל כשנהנה בגרונו א"כ יהיה דבהנאת גרונו אינו יוצא דהא הוה מהב"ע דנהנה ומעל מ"מ מהראוי לצאת ידי מצה בהנאה במעיו א"ו כיון דהנאת גרונו צריך אכילה הא הוה מצוה הב"ע:
בחדושי כתבתי לתרץ קושיית התוס' שבועות (דף כ"ד) שהקשה לר"ל דס"ל דבאיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן איסור מוסיף אמאי חל איסור הקדש על איסור חלב דהא הקדש הוה איסור הבא ע"י עצמו כתבתי שם דהנה ר"ל סובר בפ' גיד הנשה (דף ק"ג) דאינו חייב על הנאת גרונו דהנחה בתוך מעיו בעינן ע"ש אך זה דוקא באיסור אכילה אבל לענין הנאה פשיטא דחייב על הנאת גרונו א"כ מחייב בהקדש אשם מעילה על הנאת גרונו דהא נהנה ועל החלב אינו חייב בהנאת גרונו וחייב על הנאה במעיו דלענין איסור אכילה אף דאין לו הנאת גרונו רק הנחה במעיו חייב כמו דאם בלע מצה יצא עיין במשנה למלך (בפי"ד מה' מ"א) וכל פלפוליה דש"ס דהקדש הוה איסור מוסיף הוא רק לר"י דסובר דחייב על חלב ונותר בהנאת גרונו אבל לר"ל א"צ כלל בהקדש לאיסור חל על איסור דהקדש אסור בהנאת גרונו ואיסור אכילה הוא במעיו:
ובזה מתורץ מה שהקשה מו"ח זצ"ל בספרו נתיבות המשפט (סי' כ"ח) על הא דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליו ד' חטאות ואשם אחד ר' מאיר אומר אם היה שבת והוציא בפיו חייב והקשה דהא אמרינן בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במזיד אינו מועל לרנב"י דס"ל דבכרת פוטר מן התשלומין והקשה תוס' דהא קלב"מ אינו פוטר מקרבן ותירצו כיון דפטור מקרן גם מחומש ואשם פטור א"כ כשמוסיף ר"מ שבת וחייבי מיתות שוגגין פטורין אליבא דכ"ע מתני דב"ח כתובות (דף ל"ה) ופטור מאשם מעילה וכן עמד על הקושיא זו הקצה"ח והצל"ח בפסחים (דף כ"ט):
מו"ח זצ"ל תירץ דהא בלא"ה קשה דהא בפסחים (דף כ"ט) מוכח דכל היכא דהוא לאו בר דמים שהוא אסור בהנאה אין בו חומש ואשם ונותר איסורי הנאה כמו חמץ ולאו בר דמים הוא החלק מבואר דש"ה בפסחים (דף כ"ט) דהוה קדושת דמים ומעילה דקרן וחומש הוא משום גזילת ההקדש מש"ה בעינן שיהיה בר דמים משא"כ הכא דמיירי בקדושת הגוף דמעילה דידה לא תליא בדמים כלל וכיון דא"צ שיהיה בר דמים מתורץ קושיא זו ואף דקלב"מ פטור מקרן דהא א"צ כלל שיהיה בר דמים ע"ש בנתיבות המשפט (סי' כ"ח) וצ"ע: דהנה תוס' ישנים בכריתות (דף י"ג) כתבו הא דמחייבי אשם מעילה אנותר אע"ג דלא שוה מידי ואמרינן בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים ולא נחת עליו קדושת הגוף וכשנאסר הנאה אינו שו"פ ולא נהנה מן ההקדש שו"פ ונראה לכאורה כמ"ש הנ"מ אך באמת דברי נ"מ צ"ע דהנה בהקדש גם בקדושת הגוף צריך ליהנות בפרוטה דוקא כמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' מעילה) וכן איתא בש"ס על משנה זו דשבועות (דף כ"ד) הרי הקדש פירש רש"י אשם מעילות בא על שו"פ אפילו פחות מכזית ומתרץ הא בעינן שו"פ פירש"י והיינו שעורין [וצ"ע גדול להבין כוונת התוס' שם בד"ה הרי הקדש ע"ש ומצוה לפרש הצ"ע]:
הנה בכריתות (דף כ"ג) אמר ליה ההוא חתיכה דלא נותר הכא שוה פרוטה והא יש אוכל אכילה אחת דקתני בה נותר וקתני אשם אחד ההיא בגסה ההיא בדקה ופירש רש"י אע"ג דאיסורי הנאה הוא כשאר כל הקדשים האסורין בהנאה שמועלין בהן דהא נמי חזי לגבוה שאם עלה לא ירד הנה מפירש"י נראה דאשם מעילות בקדשי מזבח אינו חייב רק בהדיוט היה חייב לשלם הוה כמו הפסיד להקדש שו"פ ונותר כיון דאם עלה לא ירד שוה הוא להקדש שו"פ במאי שאכל הפיד להקדש וכן נראה לכאורה פשיטא דש"ס בכריתות (דף כ"ג) ההיא חתיכה דלא נותר הויא שוה פרוטה ומתוס' נראה דא"צ להפסיד שו"פ רק כיון דהוא נהנה שו"פ מהקדש אף דהקדש לא הפסיד מאומה ובהדיוט לא חייב צריך לשלם קרבן מעילה:
ונראה דהנה ב"ק (דף כ') בנאה לתוך ביתו הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיו שו"פ זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר לא אשגח ביה כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי פירש רש"י דעת שכינה איכא ותוס' הקשה שם ופירשו רש"י ז"ל דדעת שכינה שלא יהנה אדם בלא מעילה ועיין בש"מ שכתב הקדש שלא כמחאה בהדיוט כמחאה דמי שכבר מיחה הכתוב שלא יהנה מן ההקדש והרשב"א כתב דהכי קאמר כהדיוט מדעת ומתנה עמו שיעלה לו שכר שכן אמרה תורה שלא יהנה אדם בלא מעילה א"כ נראה דא"צ שיפסיד ההקדש שו"פ דהא בדר בחצירו לא הפסיד ההקדש רק כיון שהוא נהנה שו"פ חייב לשלם א"כ בנותר כיון שנהנה שו"פ נהי דלא הפסיד להקדש חייב קרבן מעילה והא דבאוכל חמץ של הקדש לא מעל אף דהוא נהנה כוונת התוס' בקדושת הדמים כיון שאינו שוה מאומה לא הוה הקדש כלל ונפקע הקדושה כמו שכתב הר"ן והרשב"א בחולין (דף ק"מ) דכיון דמרדה פקע קדושתיה ולא נהנה מן ההקדש כלל אבל בקדושת הגוף נהי דלא הפסיד להקדש לא נפקע הקדושה ונהנה מהקדש שו"פ חייב קרבן מעילה א"כ קשה במאי דתירץ הנ"מ דבקדושת הגוף א"צ שו"פ דכל המעילות צריכין שו"פ א"כ כיון דכל חיוב המעילה כי צריך לשלם הקרן שו"פ שנהנה קלב"מ פוטרו ואמאי מחייבו ר"מ אשם מעילות:
ומה שתירץ הקצה"ח והצל"ח דכיון דקלב"מ אינו פוטרו מלצי"ש חייב אשם מעילות דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן וכל עיקר חיובן הוא לצי"ש רק לרנב"ה דסובר דכרת פוטר גם מלצאת ידי שמים פטור לבד אשר ההנחה דחיוב דחטאות ואשמות הוא רק לצאת ידי שמים כיון דאין ממשכנין אותן אינו נראה דכבר כתבו תוס' ר"ה (דף י') דהיכי דעובר בבל תאחר או היכי דחזינן שהוא מתעצל להביא ממשכנין אותו והטעם דאין ממשכנין אותו דכיון לכפוריה חטאת קבע לה לא משי ליה אבל לא שלא יהיה עליו רק חיוב לצי"ש קשה לי דאף לפי סברתם דחייבי חטאות ואשמות אינן רק לצי"ש וקלב"מ אינו פוטר לצי"ש מנא להו דהתורה חייבו חומש ואשם במקום דאינו חייב לשלם הקרן רק לצי"ש דאילו לא חייבו התורה רק במקום דצריך לשלם הקרן מטעם גזילה והגזילה דהדיוט אינו משלם רק קרן ובגזילה דהקדש חייבו התורה חומש ואשם ג"כ ועל הקרן פשיטא דמחייבין אותו גם בהקדש דהא אפילו על פחות משו"פ זוקקין לתשלומי הקדש כמבואר ב"מ (דף נ"ה) ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ בהקדש (הנה כבר הקשיתי על הא דאי' בפסחים (דף ל"ב ע"ב) ת"ר האוכל תרומה פחות מכזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש היכי דמי אי דלית ביה שו"פ קרן נמי לא לישלם וקשה דהא תוס' גיטין (דף כ') מתרצים על קושייתם על הא דאמרינן אין נתינה פחות משו"פ דהא בתרומה וגט כתב ונתן וא"צ שוה פרוטה ומתרצים כמו דילפינן חטא חטא מעילה מתרומה ג"כ ילפינן תרומה ממעילה כמו דמעילה אינו רק בשו"פ גם בתרומה אינו משלם חומש עד שיהיה שו"פ וקשה א"כ מה מקשה הש"ס אי דלית ביה שו"פ קרן נמי לא לישלם דהא בהקדש אמרינן בפירוש ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ בהקדש דהב"ד נזקקין וכיון דילפינן תרומה ממעילה גם פחות משוה פרוטה: צריך להשיב וצ"ע] א"כ מנ"ל דהתורה חייבו חומש ואשם במקום דאינו חייב לשלם את הקרן רק לצי"ש:
ולפי דברינו יש לתרץ קושייתם דהנה תוס' שבת (דף י"א) ועירובין (דף כ') הוכיחו דחיוב שבת בא על בליעת גרונו ואינו צריך במעיו דאל"כ איך חשיב ר"מ איסור הוצאה בהדיא דהא בעידנא דמחייב עלייהו דהיינו בשעת הנאת גרונו אכתי לא מחייב אהוצאה עד שינוחו במעיו אלא אהוצאה נמי מיחייב בשעת בליעה דחשיב כמונח וכ"כ תוס' שבועות (דף כ"ד) אמרו לו אינו מן השם והנה לר"ל דסובר לענין איסור אכילה דהנחה במעיו בעינן שפיר די"ל להיפך דגם לענין שבת הנחה במעיו בעינן דבאו איסור אכילה ואיסור שבת כהדדי ואשם מעילות ע"כ דמחייב גם בהנאת גרונו דעכ"פ נהנה הוא א"כ אין המיתה של הוצאה אפשר לו לפטור מאשם מעילות להאי לישנא דאמרינן כתובות (דף ל"ז) דאף דאי אפשר לאכילה בלא הגבהה מ"מ הקלב"מ אינו פוטרו במקום דאפשר לו לאהדורי ע"ש ועוד דהא יכול לאכול בבליעה דלא נהנה גרונו וחייב משום שבת על הנחה או לכרוך בסיב לפמ"ש במשנה למלך (בפ' י"ד מהל' מאכלות אסורות) דבאיסור גם בכרכן בסיב או במידי דאכילה דחייב מטעם אכילה אך נראה דהא דר' יוחנן מוקי בפסחים דאוכל חמץ של הקדש אינו מועל כרנב"ה ור"י סובר דחייב על הנאת גרונו א"כ גם בשבת חייב על הנאת גרונו הקשה מקושייתם דהא החיוב של הוצאה פוטרו מקרבן אשם:
ולזה נראה דהנה רש"י בפסחים (דף כ"ט ודף ל"א) סובר דלרנב"ה דסובר דכריתות פוטר מתשלומין דוקא במזיד אבל בשוגג ס"ל לרנב"ה אינו פוטר והקשו עליו א' קושיית הרמב"ן מהא דתנן במגילה (דף ז' ע"ב) אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו ביד אדם וזה זדונו בידי שמים והקשה בש"ס הא לענין תשלומין שוין הן מתניתין מני כרנב"ה דעשה יוה"כ כשבת לתשלומין וקשה לשיטת רש"י דהא גם לרנב"ה יש חילוק בשוגג דבשבת פטור וביוה"כ חייב. ב' הקשה הפנ"י כיון דלרנב"ה כרת פוטר מאיזה סברא יהיה חילוק בין מיתת ב"ד לכריתות לענין שוגג:
ונראה לע"ד דהנה צריך לעיין דבכתובות ילפינן במתניתין דהבא על בתו פטור מפני שמתחייב בנפשו שמיתתן בידי ב"ד וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון שנאמר אם לא יהיה אסון ענש יענש וקשה דאיך ילפינן מלא יהיה אסון דפטור חייבי מיתות ב"ד במקום דלא עבדינן לאו החומרא בלא התרו בו נהי דס"ל לש"ס ולא יהיה אסון אסון ממש ולא דין אסון כמבואר שם מ"מ קשה בשלמא ברציחה הדין דאם גואל הדם הורג לרוצח אינו נהרג עליו וכל אדם אין חייבין עליו א"כ בר קטלא הוא והוה כמו מחתרת או רודף ולכך פטור אבל בבא על בתו או כשהדליק הגדיש בשבת כיון דלא התרו בו לא הוה בר קטלא מנ"ל דפטור ואדומו"ר הרב הגאון הצדיק יסוד עולם מו"ה יצחק מאיר זצ"ל אב"ד דק"ק גוד יע"א השיב לי דאין לדמות לרודף דברודף אם נתאמץ הרודף והרג את המציל נהרג עליו והוה שפיר הרודף בר קטלא אבל בגואל הדם אם הרוצח הרגו אינו נהרג עליו כמבואר במ"ל (פ"א מהל' רוצח) וש"נ לא מיקרי בר קטלא מ"מ קשה מהא דמקשין בש"ס כתובות (דף ל"ה) מי איכא למ"ד דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטר הא תני דבי חזקיה מכה אדם יומת מכה בהמה ישלמנה מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד אף מכה אדם לא תחלק בין שוגג למזיד וקשה דאיך אפשר למילף מתנא דב"ח למיתת שוגגין בשלמא ברציחה במקום דחייבה התורה גלות שפיר דפטרינן ליה מטעם קלב"מ ובמקום דלא חייבו תורה גלות דרך עלי' כמדומה א"כ לא ניתן משגגתו לכפרה אבל במקום דקרוב לאונס צריך כפרה כמבואר בכתובות (דף ל"ח) דלא מקבלין מיניה ממונא לכפרה וכיון דיש עליו פטור ממון אבל חייבי מיתות שוגגין כמו בא על בתו ושורף גדישו בשבת בשוגג דנתכפר לז' בקרבן חטאתו וענשו איך ילפינן דפטור ממון מטעם קלב"מ: ולזה נראה דס"ל לרש"י דהא דנקיט הש"ס חייבי מיתות שוגגין אין הכוונה כשנעשה בשוגג במקום דנתכפר בחטאות רק כשעובר במזיד בלא התראה וזה מיקרי שוגג כי לא ניתן התראה רק להבחין בין שוגג למזיד וכיון דאינו בר כפרה שפיר ילפינן מתנא דב"ח כמו דלדידיה פטור במקום דאינו חייב גלות מטעם דיש עליו עונש מכ"ש במזיד גמור דיש עליו עונש דפטור (וכן ר"ל דאמר פטור כיון דאלו אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור מבואר דהיה מזיד רק דלא אתרו ביה] אבל במקום דמתכפר עונשו בחטאת אין הקלב"מ פוטרו ולפ"ז אין חילוק בין חייבי מיתות ב"ד לחייבי כריתות רק במקום דפטר עצמו בקרבן גם חייבי מיתות שוגגין חייבין ובמקום דאינו יכול לפטור עצמו בקרבן ג"כ ח"כ פוטרין לרנב"ה:
אדומו"ר הרב הגאון הצדיק זצ"ל הנ"ל השיב לו דהא מבואר ב"ק (דף ל"ה) שורו שהדליק את הגדיש חייב והוא שהדליק את הגדיש פטור והקשה הש"ס הא מקלקל הוא ומבעיר אינו חייב רק דצריך לעפרו רבא אמר מתניתין בשוגג כדתנא דב"ח פרש"י לעולם מתניתין בדלא קבעי ליה לעפרו והא דפטור מתשלומין לאו משום דליהוי ביה חיוב מיתה דהא מתניתין אפילו בשוגג נמי דליכא חיוב מיתה מיתוקמא דפטור מתשלומין כדתניא דב"ח והתם אי אפשר לומר דמיירי במזיד בלא התראה דהא לא צריך לעפרו ומקלקל ופטור מעונש מיתה ועדיף עוד משוגג ופטור:
ונראה דהנה באמת הראשונים תמהים שם על רש"י כיון שאין כאן איסור מלאכה ואין כאן חיוב מיתה כלל אמאי פטור ע"ש בתוס' וש"מ ואחר העיון דברי רש"י מזוקקים דהנה בכתובות (דף ל"ה) פליגי ר"י ור"ל ר"י סובר בהו"א דמיתת שוגגין אין פוטרין התשלומין א"ל רבא מי איכא למאן דאמר דמיתות שוגגין אין פוטרין מתשלומין הא תנא דב"ת והקשו בתוס' לר"י דס"ל דמיתת שוגגין אין פוטרין מתשלומין ואינו נפטר רק בדעבדינן ליה החומרא אמאי לא הקשה הש"ס ממתניתין דקתני ברישא דחייבי כריתות חייבין בקנס וחייבי מיתות ב"ד פטורין מקנס והנה ברישא דח"כ חייבין ע"כ בדלא התרו בו דאל"כ היה נפטר מהתשלומין במלקות וכן מוקי ר"י שם א"כ אמאי פטור בסיפא דחייבי מיתות ב"ד וכתב שם השיטה מקובצת דכי קא מחייב ר"י בחייבי מיתות ב"ד וד"א היינו כשחיוב ממון ברור כגון קריעת שיראין דהא ודאי חייבו לחבירו מה שהזיקו אלא דאנן בעינן למפטריה משום דחייב מיתה סובר ר"י כיון דלא עבדינן ליה החומרא לא מיפטר מחיובא דממון דנתחייב ובעי לשלומי דהא אין כאן אלא רשעה אחת אבל בתו דאין חייבו ברור דהא כתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו אלא דאנן מרבינן מרבויא דנערה הנערה חייבי לאוין וח"כ אבל חיובי מיתות ב"ד לא נתרבו דאין לנו אלא תרי רבויי דלכך אין להם קנס והא דתנן אין להם קנס מפני שמחייב בנפשו שמיתתן מיתת ב"ד ה"ק דלא נתרבו שישלם קנס בחייבי מיתות ב"ד דחייבי מיתות ב"ד במקום דעבדינן ליה חומרא פטור לא מרבינן ליה ונשאר כלל מאי דפטריה הקרא:
וכתב דזה כוונת רש"י דפירש ר"י אמר חייב בתשלומין ע"ש ויצא דברי רש"י לאור דהנה הא דאדם מועד לעולם בין במזיד בין בשוגג אין חיובו ברור רק דנפקא לן מתנא דבי חזקיה ב"ק (דף כ"ו) פצע תחת פצע לחייב שוגג כמזיד א"כ י"ל דחייבו התורה בפצע תחת פצע שוגג כמזיד היינו במקום דליכא חייבי מיתות ב"ד אבל במקום דאם היה התראה ועבדינן ליה החומרא היה פטור מן התשלומין לא נתרבו כלל כמו שכתב השיטה מקובצת והא דמביא תנא דב"ח דלפי דברינו גם בחייבי מלקות שוגגין היה ראוי להיות פטור כשעושה היזק בשוגג דהתורה לא ריבה תשלומין במקום דאם הותרו בו היה פטור אך הא ליתא דהא ריבה הקרא פצע:
תחת פצע בחובל חבירו אף דחובל הוה איסור לאו ומלקות אף דהתורה ריבה בפירוש חובל לתשלומין מ"מ חייבי מלקות שוגגין מיקרי כמבואר בקצה"ח (סי' ל"ח) ובהפלאה בכתובות פ' אלו נערות וכיון דנתרבו חייבי מלקות שוגגין לתשלומין א"כ גם בחייבי מיתת ב"ד שוגגין במקום דלא נפטר מטעם קלב"מ יהיה חייב ולזה מביא תנא דב"ח דמיתת שוגגין פטורין מתשלומין א"כ נהי דריבה תורה בחייבי מלקות שוגגין דחייב אין לדמות לחייבי מיתות שוגגין דפטור במקום דליכא בר קטלא בלא היתר ב' א"כ בדלא בעי ליה לעפרא נהי דהוה מעשה היתר מ"מ פטור דלא נתרבו אבל במעילה כתב רש"י שפיר דכיון דיש לו כפירה בקרבן והתשלומין ברור דנהנה (דהא דאוכל דבר איסור שוגג דמבואר בבכורות (דף ל"ז) דפטור מתשלומין הוא רק משום קנס כמו שבא בדברינו לקמן לשיטת רש"י וכיון דהתשלומין ברור אינו נפטר במקום דיכול ליפטר מהעונש בקרבן דאי אפשר למילף מתנא דב"ח דשם אינו נפטר מן העונש בקרבן] ולפ"ז לא קשה מכריתות דכיון דחייב קרבן חטאת לא נפטר מטעם קלב"מ כלל ושפיר קאמר ר"מ אם היה שבת והוציאו בפיו חייב:
נחזור לענין הא דהקשה מו"ח זצ"ל על הרא"ש דאמאי אינו יוצא במצה גזולה מטעם דבעינן שיהיה שלו דהא קניא בלעיסה וקושיא זו קשה ג"כ על תוס' פסחים (דך ל"ח) וסוכה (דף ל"ה) שהקשו אמאי איצטריך למעוטי שלא יצ בטבל מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ תיפוק ליה דבעינן לכם בטבל אינו שלכם וקשה ג"כ קושייתו דהא קניא בלעיסה הן אמת דעל קושיית התוס' הנ"ל קשה יותר דאיך מדמה מצה לאתרוג דכמו דבאתרוג אינו יוצא בטבל דלא מיקרי לכם גם במצה אינו יוצא בשל טבל דלא מיקרי לכם דהא המזיק או שאכלו מתנות כהונה פטור א"כ כשלעס לא גרע מהיזק אבל באתרוג הוא בעין וכשהוא בעין לא שייך לומר דהוה ממון שאין לו תובעין כמ"ש הר"ן (בר"פ הזרוע והלחיים) דכי איתנהו בעין מיחייב משום מצוה והב"ד כופין אותו לקיים המצוה:
ולזה נראה דהנה במצה בעינן לחם ואי אמרינן דאינו יוצא רק אחר הלעיסה לא עדיף מפרורין דליכא עליה תוריתא דנהמא המבואר בברכות (דף ל"ז) דאינו יוצא ע"ש מחלוקת הרמב"ם והראשונים ושפיר כתב הרא"ש וכן תוס' דאינו יוצא במצה גזולה מהקנין דלעיסה לא מהני ליה לצאת ידי מצה דבעינן תואר לחם אך מה דקשה לכאורה דהנה בסוכה (דף ל"ה) איתא דיוצא באתרוג של דמאי כיון דאי בעי מפקר להו לנכסים כתבו תוס' לא הוה צריך להאי טעמא אלא משום דיש בו היתר אכילה לעני כמו לישראל דנפיק בשל תרומה וקשה לי דהא דיוצא בתרומה כיון דיש היתר אכילה לכהן היינו אם לקחה ישראל מכהן אבל אם לא לקחה נהי דיש היתר אכילה לכהן מ"מ לא הוה שלו ואינו יוצא בו תוס' פסחים דף ל"ה) כתבו דטבל אינו שלכם דהא אתרוג של דמאי דמכשירי בית הלל הוא משום דאי בעי מפקיר לנכסי השתא נמי שלכם קרינן ביה משמע דטבל גמור לא חשיב שלכם ונראה דתוס' סוכה סברו דגזילה שאינה יוצאה בדינין לא מיקרי גזילה ויוצאין בה וכבר הרגיש בזה חכם אחד בתשובותיו הא דטבל פסול משום דלא הוה לכם אף דממון שאין לו תובעין אינו יוצא בדיינים כיון דכשהוא הב"ד כופין אותו לקיים המצוה כסברת הר"ן הנ"ל א"כ בדמאי כיון דמאכילין לעניים אין עליו מצות מתנות כהונה והוה ממון שאין לו תובעין ויוצא בו ולא צריך לטעמא דאי בעי מפקיר לנכסי ובפסחים (דף ל"ה) סובר הר"י דאורלייניש דגם גזילה שאינה בדיינין לא מיקרי לכם ולזה כתב דצריך לטעמא דאי בעי מפקיר לנכסי והבן:
והנה הנ"מ אי אמרינן דמצה גזולה פסול מטעם דבעינן לכם או מטעם מצוה הב"ע כתב הש"א ומו"ח זצ"ל לענין מרור דאי מצה גזולה פסול מטעם לכם גם מרור הגזול פסול דאיתקש למצה ואי דפסיל מטעם מצוה הבאה בעבירה בכל המצות לא שייך לומר דאיתקש למצה א"כ מרור הגזל כשר דכיון דמרור דרבנן לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה כמו בלולב הגזול דפסק המחבר (בסי' תרמ"ט) דכשר ביום טוב שני ע"ש:
אך לבבי לא כן ידמה דאף אי יהבינן להו דמצה גזולה אינו נפסל רק מטעם מצוה הב"ע גם מרור פסול מטעם מצוה הב"ע ואין ראיה מהא דפסק המחבר (בסי' תרמ"ט) דיוצא בלולב הגזול ביו"ט שני והוא דהנה תוס' הקשו תימה למה לי קרא דאינו יוצא במצה של טבל תיפוק ליה דהוה מצוה הב"ע ועמד המהרש"א דהא תוס' הקשו לעיל (דף ל"ה) למה לי קרא למעט סוכה גזולה תיפוק ליה דה וה מצוה הב"ע ותירצו דמהב"ע הוה דרבנן א"כ גם ממצה של טבל לא קשה ונלענ"ד דהנה לכאורה תמה כל הדבר דמנ"ל דמצוה הב"ע פסול דיליף מהא דפסיל הקרא גזל כמה פירכות איכא למיפרך ולזה נראה כיון שנעשית עבירה בשעת עשיית המצוה והעבירה כזו אינה נדחית מפני המצוה פסול דהתורה גלי לן דמצות עשה דוחה ל"ת אבל במקום דאין העשה דוחה לא תעשה דחמיר איסורה פסול ומצוה הב"ע כזו הוא מדאורייתא דכיון דאין כח בהמצוה לדחות האיסור לא הוה מצוה כלל אבל בגזל האיסור כבר נעשה ובמה שמקריב אח"כ לא נעשה עבירה דהא קניא מקודם ביאוש לשיטת רש"י או ביאוש וש"ר לשיטת התוס' רק כיון שבא לידו באיסור זה לא הוה רק מדרבנן אך לפ"ז צריך להבין דהא בלולב עושה העבירות בשעת עשיית המצוה דשואל שלא מדעת או שולח יד בפקדון נעשה גזלן אך ז"א דכשגזל מקודם אינו עושה בזה איסור יותר דכבר כתב בקצה"ח ובנ"מ (סי' ל"ד) כשאינו מוציא הדבר מרשות הבעלים אינו נעשה גזלן בשליחות יד או בשאלה ע"ש באריכות ואף דגזילה הוה ניתק לעשה ומחויב לקיים מ"ע של והשיב ובכל רגע ורגע בעמוד והשב קאי וכשאינו מחזיר מתעצל בהשבה מ"מ כיון דכשאינו מבטל העשה בידים ובידו לקיים המצוה עוד רק דמתעצל ס"ל לתוס' דמצוה הב"ע כזו אינו רק מדרבנן כיון דאין האיסור בשעת עשיית המצוה רק במאי שמתעצל מלקיים המצוה של והשיב אבל כשאוכל מצה של טבל כיון דלאו של טבל לא ניתן לדחות מפני מ"ע של מצה ובשעה שמקיים המצוה עושה עבירה אינו יוצא מדאורייתא ולזה הניחו בתימא דל"ל קרא למצה של טבל ולזה ס"ל להפוסקים לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דלא אסרו החכמים כשהאיסור כבר נעשה רק במצוה דאורייתא אבל מצוה הב"ע כשעושה האיסור בשעת עשיית המצוה דאסור מדאורייתא גם במצוה דרבנן אסור אינו יוצא ולזה במרור הגזול כשאוכלו מבטל המצוה של והשיב גזילה מחדש להפקיע הדבר משל בעלים דמעיקרא היתה שלו כמו שכתב בנ"מ שם גם במצוה דרבנן פסול:
והנה ברשב"א סוכה (דף ל"ה) כתב דבגמ' דילן לא אדרכי המצה גזולה פסול משום דלא משכחת לה דסברי לה כדאמרינן בפ' אלו נערות (דף ל') דמכי לעיסה בפרומיא קניא דלאו בר אהדורי הוא ואין להנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום מהב"ע ולא משכחת אלא במעשר שני ואליבא דר"מ דהכא כיון דברשות הוא אוכל ומשלחן גבוה קא זכי בדין ליכא למימר דקניא בלעיסה דכי איתא דגבוה הוא ולא קרינן ביה לכם משא"כ בטבל ותרומה כיוצא בו והוא היפך דעת הרא"ש ותוס' שהקשו במצה של טבל דהא דבעינן לכם עכ"פ מבואר ברשב"א דלא כדעת מו"ח זצ"ל דאף דקניא בלעיסה מ"מ מהב"ע הוא וברשב"א איתא כיון דקניא לא הוה מהב"ע כלל:
והנה לפי פסק הלכתא דאין יוצאין במצה גזולה אבל כשגזל חטים ועשאו מצה יצא וכתב הרמ"א דלא יברך כמו שפסק המחבר (בסי' תרמ"ט) והמ"א הקשה דא"כ מאי פריך גבי אוונכרי ליקניא בשינוי השם דהא עכ"פ לא יהיה רשאי לברך ולענ"ד נראה דהא דהחמירו בתוס' לענין ברכה הוא דוקא אם הברכה נאמר על אותו דבר כמו חלה או לולב או:
מצה ומרור מחמירין לענין הברכה יותר אבל לענין הדס דאין מברכין על הדס רק על הלולב ולא נזכר בפירוש בברכה והדס לא החמירו לענין ברכה עיין סימן תע"ג מ"ש שם לענין מרור גזול:
(ומצאתי סברא זו בספר כפות תמרים לחלק בין חלה להדס עיי"ש ומהר"ם לובלין ז"ל כתב שם דהא דכתבו התוס' גבי גזל קמח טחנו אפאו דלא יברך אף דקנאו בשינוי השם ובמעשה משום דהוה גזל ודאי אבל באוונכרי דלא הוי גזל ודאי רשאי לברך באם קנאו:
ובסברא הנ"ל לחלק לענין ברכה בין חלה להדס תירץ בזה אאמ"ו ז"ל קושיית התוס' שם וא"ת הא דפריך תנא ליקנינהו בשינוי השם תיקשי ליה אמתניתין דלולב הגזול עיי"ש ובזה ניחא דמלולב לא קשה כיון דמברך על הלולב וכן לסברת מהר"ם הנ"ל נמי מתורץ כמובן):
המפרשים עמדו על התוס' שהקשו ל"ל קרא דאין יוצאין במצה של טבל תיפוק ליה דהוה מהב"ע דהא הנ"מ כשאכל בשוגג וטעה בדבר מצוה פטור אף דלא עשה המצוה לר"י ועוד דנ"מ כשכפאוהו לאכול דאינו עושה איסור או כשהוא חולה שיש בו סכנה דמאכילין אותו טבל ולא הוה מצוה הבאה בעבירה: ונראה דהנה הרמ"א באו"ח (סי' ר"ד סעיף ח') כתב דאם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהתיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנסו על כך והקשה המ"א (דבסימן תע"ה סעיף ד') פסקינן דאם כפאוהו לאכול מצה דיצא דהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה א"כ ש"מ דחשיב הנאה ותירצו האחרונים דאנסוהו לאכול מצה הוה כתלוי וזבין כמו שכתב הרמב"ם לענין הא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני בקרבן וגיטי נשים דמהני א"כ במצה של טבל כיון דאסור לו לאכול לא הוה כתלוי וזבין ואינו יוצא: וכן לענין אכילת שוגג כתב הט"ז דדומה לאנסוהו ובאמת מפורש הדבר במאי דפליג הרמב"ם והראב"ד (בפ"ו מה' תרומה ה' י"א) נזיר שוגג ושתה יין של תרומה והשותה שמן והסך את היין כל אלו משלמין קרן ולא את החומש והראב"ד משיג וכתב דצריך לשלם חומש וכתב בכ"מ טעם לדברי הרמב"ם כיון דאסור באכילה זו כשאכל בשוגג לא הוה הנאה ואינו משלם רק קרן ולא חומש כמו סך וסוגיא דבכורות (דף ל"ז) המוכר בשר לחבירו ונמצא טריפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים רשבא"א דברים שהנפש קצה בהן יחזיר להן הדמים שאין הנפש קצה בהן ינכה להם את הדמים סובר הרמב"ם דת"ק סובר דיחזיר להם את הדמים כי אכילת איסור בשוגג לא הוה הנאה ופטור מלשלם ורשב"א מחלק בין דברים שהנפש קצה בהן ובין שאין הנפש קצה בהן וראב"ד סובר דאכילת איסור הוה הנאה סובר כדעת רש"י דת"ק קנסא ורשב"א לא סבר דקנסא קניס רק בדברים שנפש של אדם קצה בהן פטור דלא הוה הנאה ובדברים שאין נפשו של אדם קצה בהן חייב לשלם דלא קנסוהו כלל א"כ אי סובר תוס' כשיטת הרמב"ם דאכילת איסור בשוגג לא הוה אכילה ודומה לאונס לא קשה קושיית האחרונים:
ודע דלשיטת הרמב"ם דאכילת איסור שוגג לא הוה אכילה צריך לאוקמי הא דאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג דמשלם קרן וחומש ואשם דהיה מזיד על החמץ דאל"כ לא היה חייב חומש כמו נזיר ששתה יין של תרומה וכן צריך לומר דהא דמבואר שם (ה' ז') כשאכל תרומה בשוגג ביוה"כ דמחייב דמיירי שהיה מזיד על יוה"כ דאל"כ לא חשיבא אכילה כמו נזיר ששתה יין או אולי יש לחלק בין אכילת איסור ובין אכילת היתר בזמן דאסור כמו שמחלקין תוס' חולין (דף ה') ובהרדב"ז ראיתי שהקשו מהא דנזיר על הא דיוה"כ ומחלק דאכילת יוה"כ חשיבא אכילה לחייב עליו קרבן אבל נזיר השותה לא חשיבא אכילה כיון שאין מתחייב עליו כלום והוא דבר חדש:
אך עדיין קשה דהא הרמ"א פסק דאם אנסוהו לאכול דבר איסור לא הוה אכילה ובאוכל איסור במקום סכנה פסקינן (בסי' קצ"ז) דמברכין עליו וכבר עמד הט"ז (בסימן כ"ח) בזה וצריך לחלק דהנה הדין בסי' קצ"ז באוכל איסור במקום סכנה דמברכין נובע מן רבינו ירוחם שהביא בשם הרמ"ק הביא ברא"ש יומא (דף פ"ג) ס"ל דאיסורין הותרו בפקוח נפש ולא שנדחו וכיון דס"ל דהתירו הוה הנאה המחבר אף דפוסק בכל דין בפני עצמו דהיינו בפקוח נפש פוסק דנדחה ולא דהתירו ובאוכל אכילת איסור פוסק כהרמב"ם דלא הוה אכילה ואין מברכין מ"מ סותם ובאוכל במקום סכנה דמברך כיון דלדעת הראב"ד בכל אכילת איסור מברכין ובמקום סכנה דעת הרמ"ה דהותרו ולזה סתם דמברך א"כ אי אמרינן דפקוח נפש הותרו והוה אכילה היה מקום לתרץ קושיית התוס' כקושיית האחרונים הנזכר עיין תוס' פסחים (דף מ"ז) בסוגיא דהואיל שהקשו אמאי לא אמרינן הואיל במלאכת שבת כיון דמותר כל מלאכת שבת לחולה שיש בו סכנה ורצו האחרונים להוכיח מקושיא הנ"ל דס"ל לתוס' דהותרו ויש שדוחים דאף אי אמרינן דנדחה הקשה שפיר דהרי בסוגיא הקשה דנימא הואיל במלאכת תפירה כיון דצריך לכסות דם השחיטה וכיסוי דם דוחה מלאכת יו"ט כמו כל מ"ע שדוחה הל"ת. ואגב אורחא יש לתרץ קושיית התוס' דהואיל כי סברת רבה דאמרינן הואיל דהנה התורה אמרה אשר חמץ שלו עובר של אחרים אינו עובר כאשר בידו להשאיל הוה כשלו במלאכת יו"ט אינו מפורש בתורה מה שאסור רק לא תעשה מלאכה אך אשר יאכל לכל נפש וסובר רבה כיון דהתורה התירה אוכל נפש ואי מיקלע ליה אורחים הוא אוכל נפש לא אסרה תורה, המלאכה ואינו בכלל לא תעשה מלאכה כי אוכל נפש לא אסרה תורה ור"ח סובר דהמלאכה נאסרה רק כשהוא אוכל נפש שיאכל התורה התירה וכשאין לו צורך אסור. ובזה יש להבין מה שהקשה ר"ח לרבה אי אמרינן הואיל כיון דחזי לכיסוי דם צפור כי החרישה הוא בדבר שראוי לזריעה כמבואר בש"ס פסחים (דף מ"ז) דעל צונמא לא היה חייב וחזי לכיסוי א"כ חרישה אינו בכלל מלאכה לא תעשה ואמאי חייב ולא קשה קושיית התוס' דהא יו"ט לא תעשה ועשה מלאכה דאסורה ואין עשה דוחה אבל כיון דכל החרישות ראוין לכיסוי אינו כלל בכלל לא תעשה מלאכה ומשני הש"ס באבנים מקורזלות א"כ יש חרישה דאינו ראוי לכיסוי וממלא דחרישה בכלל לא תעשה מלאכה והקשה דהא ראוי לכותים וכתישה הוא מלאכת טחינה ומקשה שפיר כתישה ביו"ט מי שרי כי יש כתישה דהיינו טחינה שאינו ראוי לכיסוי והוא בכלל לא תעשה מלאכה ואינו דוחה העשה הלא תעשה ועשה דיו"ט וכן כתב הפנ"י בש"ס ברכות (דף כ') בתוס' ד"ה שב ואל תעשה שאני דמביא תוס' בשם רש"י דקרא גלי לן דלה לא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה דלא נהירא דא"כ כל מקום דאמרינן שעשה דוחה לא תעשה לקרי שב ואל תעשה וכתב הפנ"י דכוונת רש"י כיון דמת מצוה נכתב בהא קרא ממש בכהן הדיוט להתורה כמו דמתיר בקרובים משא"כ בשאר עשה דוחה לל"ת לא נאמרה העשה אצל ל"ח א"כ הל"ת לכל ישראל נאמרה אלא דמילף מכלאים בציצית דדחה הוה דחה ובשעטנז וכתיב (ויקרא י"ט י"ט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך א"כ גם אשר כתב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך כיון דאסר הכתוב שעטנז ולא נכתב ההיתר לא הוה רק דחויה וביו"ט כתיב לא תעשה כל מלאכה ונאמר באותו קרא מאשר יעשה לכל נפש א"כ הקרא לא תעשה כל מלאכה לא נאמר באוכל נפש וניחא סוגית הש"ס ותוס':
ונחזור לעניננו ונראה לאחר עיון דתוס' הקשה שפיר דהב"י (בסי' תע"ה) הביא בשם רי"ו שהביא בשם תוס' דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהיה סבור שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה אבל אם ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול וכפאוהו ואכלו לא יצא אפילו למ"ד דמצות א"צ כוונה א"כ בכפאוהו או במקום סכנה מ"מ עושה איסור אם יתרצה לאכול דהא מבואר בפסחים (דף כ"ה) לא אפשר ולא קמכוין מותר לא אפשר שקמכוין אסור א"כ אף דצריך לאכול מ"מ אסור לו להיות מתכוין להתרצות לאכילה כי לא אפשר וקמכוין אסור ואם לא יתרצה לאכילה אינו יוצא לשיטתם ולכוין הוא אסור והוה מהב"ע ואין להאריך עוד בזה:
ובגוף קושיית התוס' לולי דמסתפינא הייתי אומר לשיטת ר"ת ובעה"מ דהא דמיעט בברייתא שבעת ימים תאכל עליו מצה לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל דהברייתא ממעט שאינו יוצא במצה זו לא למי שאסור עליו משום בל תאכל טבל דלמי שאסור משום בל תאכל טבל א"צ קרא שאינו יוצא דהא הוה מהב"ע רק דברייתא ממעט למי שאינו אסור משום טבל מ"מ כיון דאי אפשר לחול על עיסה זו איסור חמץ לכל העולם דהיינו למי שאסור עליו משום טבל דסובר אין איסור חל על איסור אפילו בכולל אינו יוצא בעיסה זו אף מי שאין איסורו עליו משום בל תאכל טבל דכך רצון התורה אשר אינו יוצא במצה רק שאפשר לחול על העיסה איסור חמץ לכל העולם. והנה שיטת ר"ת (ב"מ דף פ"ח) וכן הוא שיטת הרמב"ם דכשלקח תבואה אחר מרות לא קרינן תבואת זרעך ואינו חייב משום טבל ואתי הקרא לאשמעינן דאינו יוצא במצה של טבל כיון שאין יכול לחול איסור חמץ לכל העולם דלבעלים אסור משום טבל:
אך לכאורה אי אפשר לומר כן דהקרא ממעט דהצריך להיות דוקא שיהיה באפשרות לחול איסור חמץ על העיסה לכל העולם א"כ אמאי כהנים יוצאין בחלה ובתרומה דהא אי אפשר לחול לר"ש דלית ליה אחע"א איסור חמץ לכל העולם ונראה דהנה בסוגיא דאוכל תרומת חמץ בפסח מוקי הש"ס במתניתין כר"י הגלילי והקשה בס' הפלאה דהא רי"ה ל"ל אחע"א ואיך חל איסור חמץ על איסור תרומה ועוד דהא לרי"ה חמץ מותר בהנאה לא הוה כולל ומוסיף והרבה האריכו בזה ולענ"ד נראה לפי שיטת ר"ח והרז"ה ס"ל דנדרים חלים על איסורין לקיים באיסור הבא ע"י עצמו ולא באיסור הבא מאליו כמבואר בר"ן שבועות:
והנה תרומה הוה איסור הבא ע"י עצמו ולא איסור הבא מאיליו כמבואר בחולין (דף ק"כ) א"כ לשיטת הראשונים הנ"ל נדר חל על תרומה לקיים וכיון דנדר דהוא ג"כ איסור הבא ע"י עצמו חל מכ"ש דחל איסור הבא מאיליו על איסור הבא ע"י עצמו דהא נדר אינו יכול לחול על איסור הבא מאיליו וחל על איסור הבא ע"י עצמו א"כ איסור הבא מאיליו חמור מנדר וכיון שנדר חל מכ"ש איסור הבא מאליו לפ"ז גם לר"ש דל"ל אחע"א יכול לחול איסור חמץ שהוא איסור הבא מאליו על תרומה הוא איסור הבא ע"י עצמו:
ועוד נראה דהנה הא דר"ש ל"ל אחע"א הוא מהא דסובר דהאוכל נבילה ביוה"כ פטור דאין איסור יהיה חל על איסור נבילה ויוה"כ הוה איסור כולל אבל איסור מוסיף יש לומר דגם רש"י סובר דחל כמ"ש תוס' קדושין (דף ע"ז ע"ב) דבאיסור חל אינו חל מוסיף לר"ש ע"ש א"כ לשיטת הרמב"ם ור"ת דכשקונה אחר מרות לא קרינן ביה תבואת זרעך ואינו חייב משום הכי הוה חמץ איסור מוסיף לכאורה היה נראה דהנה הראב"ד (בפ"ד מהל' שביעית) כתב דאם נשבע שלא יאכל היום וחזר ונשבע שלא יאכל הככר לעולם דחלה שבועה שניה דהוה מוסיף כיון שניתוסף איסור לעולם א"כ נהי דחמץ מוסיף איסור על הטבל דמשום טבל לא הוה אסור רק על מי שקרינן בו תבואת זרעך ומשום חמץ אסור לכל העולם מ"מ אינו חל חמץ על טבל דטבל הוא ג"כ איסור מוסיף דחמץ מותר לאחר הפסח וטבל אסור לעולם. ובזה יש מקום לתרץ שיטת רש"י דפירש דר"ש פוטר מיוה"כ דאיסור נבילה קדים ואף שנתנבלה ביוה"כ אין איסור יוה"כ חל דאיסור אבר מן החי קדים והקשו תוס' דהא כשנתנבלה נפקע איסור אמ"ה והוה נבילה ויוה"כ איסור בת אחת בזה ניחא דהנה הא דאיסור בת אחת חל מסתפק הש"א אי הטעם משום דהי מיניה מפקת וחייב על שתים לפ"ז לדידן דפסקינן דאחע"א באיסור מוסיף או כולל אם באו שני איסורים יחד אחד דהוה כולל או מוסיף על השני אינו חל רק האיסור שיש לו מעלה שהוא כולל או מוסיף והוא זצ"ל דחה סברא זו. ובאמת מצאתי דעת קדמון תוס' רי"ד בקדושין (דף נ') כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ראיתי שמקשים הרי איסורין דאין אחע"א ואיתנהו בבת אחת ואין זה קושיא של כלום א"כ יש לומר דר"ש ל"ל איסור כולל אבל מוסיף אית ליה שפיר א"כ כשחל נבילה יוה"כ בהדדי הוה נבילה מוסיף לענין יוה"כ דנבילה אסור לעולם ויוה"כ אינו אסור רק ליומא ונדחה יוה"כ מחמת נבילה:
אך אין זה מעלה ארוכה לנידון דידן דא"כ גם תרומה וחלה הוה איסור מוסיף נגד חמץ דחלה ותרומה הוה איסור עולם וחמץ מותר לאחר הפסח ועוד דהא הרמב"ם סובר דאף דנתוסף איסור על הזמן יותר לא הוה מוסיף או כולל (בפ"ד מהל' שבועות):
ולזה נראה דהנה הריטב"א בעירובין (דף ל') כתב וז"ל ושמעינן מהכא דכיון שאין מערבין בטבל הטבל מדרבנן שאסור להאכילו בידים לקטנים דאי חזי לקטנים אמאי אין מערבין כמו דמערבין ביוה"כ ואין לומר דשאני טבל שהוא איסור חפצא דהא בכל הסוגיא לא מחשבינן מיפלגי בהא מילתא כדאמרינן הכא כשם שמערבין לגדול ביוה"כ כן מערבין לנזיר ביין א"כ מוכח דסובר דטבל הוה איסור חפצא ג"כ ויוה"כ לא הוה רק איסור גברא והנה הא דנדרים אינן חלין לקיים המצוה אף דנדרים הוה איסור חפצא ס"ל להראשונים דכל איסורין הוה איסור חפצא כדעת הריטב"א והנה סברת הריטב"א לחלק דיוה"כ הוה איסור גברא ושאר איסורין הוה איסור חפצא נראה דסובר דדוקא אסורין איסור עולם הוה איסור חפצא ג"כ אבל איסורין דאינן אסורין איסור עולם אינן איסור חפצא דהא אין חפץ גורם האיסור רק היום:
ולפ"ז ניחא קושיתנו על שיטת הרמב"ם דלכך סובר הברייתא אליבא דר"ש דאין איסור חמץ חל על איסור טבל אף דחמץ הוה מוסיף למאן דלא קרינן בי' תבואת זרעך כיון דחמץ לא הוה רק איסור גברא דהא הזמן גורם האיסור וטבל הוה איסור חפצא ג"כ ובזה מתורץ ג"כ קושיית התוס' על רש"י כשנתנבלה ביוה"כ דהא נבילה הוה איסור מוסיף ואיסור חפצא ויוה"כ לא הוה רק איסור גברא אינו חל יוה"כ בבת אחת כיון שאינו בזה אמר זה: ובזה ניסא דברינו דהנה כמו שסברת הריטב"א דכיון דאין האיסור רק לזמן לא הוה איסור חפצא גם חלה ותרומה כיון דאינן אסורין לכל העולם אין החפץ גורם האיסור רק הגברא א"כ שפיר דחמץ חל על חלה ותרומה דהוה מוסיף אבל טבל דומה לנדרים דאסור לכל העולם למי שקרינן ביה תבואת זרעך כמו נדרים דאסור לכל מי שינדור א"כ הוה טבל איסור חפצא אף לשיטת הרמב"ם ור"ת דמותר למאן דלא קרינן ביה תבואת זרעך א"כ אף דחמץ הוה מוסיף אינו חל לר"ש ומיעט הקרא דאינו יוצא בטבל הגוף למי שאינו אסור משום טבל כיון דאי אפשר לחול איסור חמץ לכל העולם:
והנה הריטב"א הנ"ל דסובר דיוה"כ הוה איסור גברא ושאר אסורין הוה איסור חפצא עיין בחלק יו"ד (סי' רל"ח) מה שמפלפל אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל בעוד חיים חייתו עוד בשנת תקצ"ו עם הרב הגאון הנשר הגדול:
שר התורה והיראה מו"ה שלמה זלמן זצ"ל שמפלפל עמו בדבר הלכה לענין אחע"א על חבורו היקר הנחמד חמדת שלמה ע"ש באריכות מה שהקשה על סברא זו דהריטב"א סותר לעצמו מה דכתוב במכות (דף כ"ג) בסוגיא דיש חורש תלם אחד וחייב משום שמונה לאוין וקשה לי ג"כ כיון דסובר דיוה"כ הוה איסור גברא לבד וטבל הוה איסור חפצא א"כ אמאי כתב בקידושין דאם נתנבלה ביוה"כ דיוה"כ קדים אין איסור נבילה חל דהא יוה"כ לא הוה רק איסור גברא ונבילה הוה איסור חפצא ואמאי אינו חל וצריך ישוב: נראה משיטת רש"י דס"ל דלא אמרינן מהב"ע:
ולכאורה רק באיסור חפצא ולא באיסור גברא אך מהא דאיתא בפסחים (דף מ"ח) דאין מביאין נסכים מערלה יכול אף ממוקצה ולכאורה מבואר כן דהא דפסקינן ביו"ד (סימן ש"מ סעיף כ"ח) דבקורע בשבת יצא ידי קריעה ובחלוק הגזול פסקינן בסי' הנ"ל (סעי' כ"ט) דאינו יוצא ועכצ"ל כסברת הירושלמי הובא ברשב"א שבת (דף ק"ה) דתמן גופיה עבירה הכא הוא עבר עבירה ולזה בחלה ובתרומה פירש"י דאינו יוצא מטעם הנאמר בברייתא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצה מי שאינו מוזהר על חמצו אלא משום חמץ לבד אתה יוצא בו ידי מצה זה שאסור מחמת דבר אחר אינו יוצא כאוקימתא דרבינא אף דמסיק הש"ס בקושיא מידי בלבד כתיב ובטבל פירש מטעם מהב"ע והר"ן פירש במשנה גם בתרומה מטעם מהב"ע ובזה ניחא כיון דחלה ותרומה לא הוה איסור חפצא כמו שבארנו לא נפסל מטעם מהב"ע אבל טבל דהוא איסור חפצא הוה מהב"ע: