אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תמח

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תמח

סימן תמז

סעיף א חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר אפי' באכילה:

הנה איתא בח"י (ס"ק א') שהביא הירושלמי בפ' כל שעה גר שמת והניח חמץ ועבר עליו הפסח כל הקודם אחר הפסח וזכה בו מותר לדברי הכל והקשה דהא בש"ס ב"ק (דף ק"י) מבעי' לי' לש"ס כהנים בגזל הגר יורשין הוי או מקבלי מתנה הוי למאי נ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח אי אמרת יורשין הוו היינו דירתי מורית ואי אמרת מקבלי מתנה הוו מתנה קאמר רחמנא דניתיב להו והא לא קא יהיב להו מידי דעפרא בעלמא הוא מוכח דגזל הגר חמץ בעבר עליו הפסח אסור בהנאה. ותירץ דהתם מיירי שלא מת הגר עד שחל עליו איסור חמץ או אפילו מת הגר קודם הפסח מ"מ היתה ביד הגזלן בשעת איסור חמץ ויפה כוון ובפרט לסברת היש"ש שם שקשה דכאן בגזל הגר פשיטא לי' לרבא דצריך לשלם חומש ואשם ולעיל (דף ק"ה) בעי רבא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל נשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאי מיגנב או מיתאבד בעי שלומי לי' ממונא קא כפר לי' או דילמא השתא לאו ממונא הוא מסופק רבא אי השביע בחמץ שעבר עליו הפסח זוקק לאשם וחומש ותירץ דבגזל הגר מיירי שנשבע קודם הפסח ופשיטא דחייב אשם וחומש ושם מיירי דנשבע לאתר זמן איסורו. והיה נראה לכאורה לומר דהנה בב"ק (דף ק"ו) איתא אר"ה א"ר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקיבלו הבעלים שבועה שוב אין משלם ממון אמר רבא מסתברא מילתא דרב במלוה דלהוצאה ניתנה אבל פקדון ברשותא דמריה איתא והאלהים אמר רב אפילו בפקדון דכי כתב קרא בפקדון כתב וכיון דסובר דהבעלים קנו בשבועה א"כ קנה הגזלן החמץ קודם הפסח בשבועה שנשבע עליו והוא שלו לגמרי ועדיף משאר גזלן דעלמא אך באמת מסיק הש"ס בהודה דצריך לשלם:

אך נראה דהנה בחדושי הקשיתי דמנ"ל לרבא דרב אמר אפי' בפקדון כשהחפץ בעין כיון דהקרא מיירי בפקדון דילמא כשהחפץ בעין לא קנה השבועה רק דקרא מיירי שטען נגנבו ונמצאו אח"כ עדים דפשע א"כ אין החפץ בעין וצריך לשלם ממון קנה הממון בשבועה אבל אם באו עדים שהחפץ ברשותו באמת לא קנה בשבועה. בזה יש לתרץ מה שהקשה תוס' אמאי לא פריך מסיפא דמתניתין היכן פקדוני ואמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שנגנב משלם תשלומי כפל עיי"ש. ולפ"ז יש לומר דסבר רב אחא בר מניומי כסברת רבא דכשהחפץ בעין אינו קונה בשבועה ולזה לא יכול להקשות מסיפא אך ברישא עדים מעידין שאכלו וסתמא קתני שהעידו שאכלו בין קודם שבועה ובין לאחר שבועה קודם שבועה אם אכל הו"ל להשביעו לפוטרו מממון ולזה הקשה מרישא. ומה נעמו בזה דברי רש"י שפירש בדברי רבא שהקשה בעה"ב שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אם עד שלא בא משלם קרן וחומש ואשם ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם פירש"י אבל חומש לא דחומשו עולה לו בכפילו כדאמרינן בפ' מרובה (דף ס"ה) וקשה הא לעיל אמרינן דחומשו עולה לו בכפילו הוא סברת ר' יעקב אבל חכמים אומרים בראשו וחמישיתו ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ואמאי פירש"י דקושיית רבא הוא אליבא דר' יעקב ולפי דברינו הנ"ל ניחא דכיון דיש לחלק בין כשהחפץ בעין דאינו קונה בשבועה לא קשה כלל קושיית רבא אך אליבא דר' יעקב הקשה שפיר דלעיל הקשה הש"ס איך חומשו עולה בכפילו הא חומשא זוזא וכפילו ד' כשהחומש אינו ניכר לא הוי חומש ותירץ הש"ס דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא דכפילא זוזא וחומשא זוזא וע"כ צ"ל דהחפץ אינו בעין דאי החפץ בעין ומחזיר החפץ כיון דלא שויא רק זוזא לא היה צריך לשלם חומש זוזא ולזה הקשה שפיר אך הא קשה דא"כ מנ"ל לרבא דסובר רב דקנה בשבועה כשהחפץ בעין: ונלענ"ד דהנה מבואר בחו"מ (סי' רצ"ד) דעת הפוסקים דדעת הרמב"ם דעיקר השבועה היא שבועה שאינה ברשותו ושלא פשע בה ושלא שלח בה יד אינו רק גלגול שבועה ודעת הפוסקים (בסי' ע"ה) דעל גלגול שבועה לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם א"כ כמו דשבועה שלא פשע אי אפשר לו לחייבו ממון אם אינו יכול לישבע כמו כן אינו קונה בשבועה שלא פשע החיוב דלא הוי רק גלגול שבועה וע"כ הא דאמר רב דשבועה קונה היינו עיקר השבועה שאינו ברשותו קונה א"כ מוכח שפיר דרב סובר דקונה החפץ בשבועה דאי אמרינן כשהחפץ בעין אינו קונה רק דהתורה מיירי כשהחפץ נאבד בפשיעה ופטור מחויב ממון זה אינו דהא שבועה שלא פשע לא הוי רק גלגול שבועה וגלגול שבועה אינו יכול לפטור ממון. ולפ"ז נראה לשיטתם רב דסובר דשבועה הוה קנין רק בהודה או בטוען טענת גנב גזה"כ הוא דצריך לשלם מ"מ נראה דא"צ להחזיר החפץ כי קנה בשבועה רק דלא נפטר מלשלם בהודה או בטוען טענת גנב ובטוען טענת אבד א"צ לשלם כלל דולקח בעליו ולא ישלם כתיב א"כ קנה הגזלן החמץ והוא שלו ולכך אסור בהנאה ועדיף משאר גזלן ועיין בתשובות נוב"י חלק או"ח (סי' כ') והבן. ושוב ראיתי דצ"ע להחליט הדבר דלרב קנה בשבועה החפץ רק דצריך לשלם ממון דהא כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל בהודה שנשבע לשקר א"כ גזה"כ הוא דאינו קונה החפץ ג"כ בשבועה ולא עדיף האי גזלן בשבועה משאר גזל דעלמא ועיקר כתירוצו של הח"י:

בהאי סוגיא דב"ק דבעי רבא גזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע אם יכול לומר הש"ל ומסיק הש"ס דא"י לומר הש"ל עמד המשנה למלך (בפ"ג מה' גזילה ה"ג) דאמאי השמיט הרי"ף האיבעיא דהא נ"מ לדידן לענין קרן והרא"ש כתב האיבעיא וכתב דלא מכפר ליה עד דמשלם ממונא מעליא ולפי דעת היש"ש הנ"ל דהא דבעי רבא מיירי כשנשבע לאחר שנאסר החמץ י"ל דהא דכתב הרא"ש דלא נתכפר לי' עד דמשלם ממונא מעליא אין הטעם כשנשבע צריך לשלם מטעם השבועה כי דוקא בגזל הגר דהוי מתנה צריך לשלם קרן מעליא רק לכך א"י לומר הש"ל דהא הש"ס הקשה (דף ס"ו) לרבה דסובר דיאוש קונה אמאי יכול לומר הש"ל דהא קני ומשני הש"ס כי אמרינן יאוש קונה זה מתיאש וזה רוצה לקנות האי זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות כיון דנאסר החמץ אינו רוצה לקנות ובכאן מיירי שנשבע לאחר שנאסר וחזינן דרוצה בחמץ לאחר האיסור א"כ קנה בהיאוש ולפ"ז הרא"ש דפוסק לחומרא דיאוש קונה שפיר פסק דאינו מתכפר ליה עד דמשלם ממונא מעלי' אבל הרי"ף דפסק דיאוש אינו קונה לגמרי וס"ל דאיבעיא דרבא הוא רק לענין חומש ואשם אבל לא דצריך לשלם דלא זה ממונא מעליא. אך עדיין אין זה מעלה ארוכה לשיטת הראב"ד (בפ"ג מה' חמץ) דסובר דהא דצריך לשלם קרן חומש ואשם בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע עליו דדוקא אם ההוא דמודה דכפר בי' אינו תותי ידיה ואפשר דמיגנב או דמתאבד אבל אם האי מילתא אתי תותי ידיה דמצי לאהדורי לאלתר פטור דלאו ממונא קא כפר בי' והיש"ש כתב שטעה טעות גדול דהיינו דוקא בשאר גנבות והוא אמר ש"ח מוקי הש"ס כשעמד באגם דאם הוא תותי ידיה לא כפר לי' מידי אבל גבי חמץ דכפרו מה לי בביתו מה לי באגם עיי"ש. ואני אומר דחלילה לחשוד מאורן של ישראל ומאורן דתלמודא הראב"ד ז"ל שטעה טעות גדול בסברת היש"ש אך סברת הראב"ד ז"ל דהנה היה קשה להראב"ד דאי אמרינן דחייב מטעם דאילו מגנב או מתאבד ממונא בעי שלומי ליה הוי כפירת ממון הא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי לענין שבועת העדות ומ"ש שבועת העדות משבועת הפקדון. ולזה סובר דהכא לאו מטעם גורם לממון אתינן עלה רק דכאן הוי השבועה כפירת ממון דירא להודות אולי נגנב החפץ ויצטרך לשלם וזה ניחא אם אין חמץ בעין הוי השבועה כפירת ממון דירא להודות אולי נגנב ויצטרך לשלם כופר בשבועתו תביעת ממון לדעתו אבל אם החמץ בעין ואינו רוצה להחזיר אינו כופר ממון רק דבר הגורם לממון ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי והבן כי הוא ת"ל סברא אמיתית בדעת הראב"ד ולפ"ז אין ראיה משבועה אשר רצה לקנות החמץ דאיסורא רק דלכך נשבע כי ירא להודות אולי נגנב א"כ אינו רוצה לקנות החמץ ולא קנה ביאוש ומ"מ סובר הרא"ש דצריך לשלם ממון מעליא וקשה קושית המשנה למלך והיש"ש דא"כ מאי מבעי' לי' לש"ס כהנים בגזל הגר אי הוי מקבל מתנות או יורשין דמאי נ"מ דאף אי יורשין הוי צריך לשלם ממון מעלי' דהא גם לנגזל צריך לשלם אחר השבועה ממונא מעליא ולזה כתב היש"ש והמשנה למלך דהא בכהנים בנכסי הגר מיירי כשלא נשבע אף דאינו משלם חומש ואשם מ"מ צריך להוציא הגזילה מתחת ידו וכן הוא סברת ב"י שם והמשנה למלך השיג שם וסובר דדוקא דנשבע צריך ליתן לכהנים אבל כשלא נשבע א"צ ליתן כלל לכהנים: ולכאורה נראה ראיה לדעת הסברא דאף דלא נשבע צריך ליתן לכהנים דהנה במכות (דף ט"ו) הקשה דהא איכא גזל ורחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה משכון דרחמנא אמר לא תבוא אל ביתו לעבוט השב תשיב לו את העבוט משכחת בקיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו פירש"י שישרפו ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם מתקיף לה ר"ז הא איכא משכון של גר ומת הגר ואמאי לא הקשה ר"ז מגזל ג"כ הא איכא גזל הגר א"ו דבגזל הגר צריך ליתן לכהנים שייך שפיר אין לוקה ומשלם ומוכח כדעה זו לכאורה אך מדעת הפוסקים משמע כדעת המשנה למלך דרק בנשבע צריך ליתן לכהנים א"כ קשה קושיות הנ"ל. ונלענ"ד דסובר הרא"ש כדעת התוס' ב"מ (דף ל"ז) בד"ה התם שהקשו וא"ת הא דפריך אמתניתין דקתני הגוזל את חבירו שו"פ ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי ומוקי כר"ט מאי אירי' נשבע אפילו הודה נמי מאי פריך הא מוקי ברייתא דמודה ר"ט בבא לצאת ידי שמים וי"ל מתניתין דהתם מיירי לצאת י"ש להביא קרבן וקאמר אם רצה להביא קרבן צריך להביא גזילתו למדי. א"כ בנשבע אם רצה להביא קרבן צריך לשלם ממונא מעלי' דאם אין קרן אין חומש ואשם אבל אם אינו רוצה להביא קרבן אין כופין אותו לשלם ממונא מעליא כמו דאין כופין אותו להביא הגזילה למדי ולזה מבעי' לי' להש"ס כהנים בגזל הגר אי מקבל מתנה הוי והוא מן מתנות כהנים כופין אותו בע"כ כמו דכופין אותו על כל מתנות כהונה כמבואר בר"ן ר"פ הזרוע או דיורשין הוי אם אינו רוצה א"צ לשלם ממונא מעליא וזה שדייק הרא"ש בלישנא ולא מתכפר לי' עד דמשלם ממון דהיינו שאין לו כפרה אבל לא שכופין אותו לשלם אך שיטת הרמב"ם (בפ"ג מה' גזילה) נראה דחייב לשלם בנשבע קרן וחומש ואשם כמו אם נאבד חמץ ובפ"ח מה' גזילה ואבידה כתב דכהנים בגזל הגר הוי מקבל מתנה וגזל חמץ ועבר עליו הפסח חייב ליתן לכהנים את דמיו כשעת הגזילה ואילו היה הגר קיים הי' אומר לו הש"ל כמו שבארנו סובר דא"צ לשלם וא"כ צ"ל דבפ"ח מיירי כשלא נשבע כסברת היש"ש ולא כסברת הרשב"א הובא במ"ל פ"ח מה' גזילה הלכה ב':

הנה נוכל ליישב אמאי לא הביא הרי"ף הא דאבעי' בגזל חמץ ונשבע כתב הש"ך (ס"ק ט') כל גזילות וחבלות דנין רק הקנס מגזילות וחבלות אין דנין דל"ש הקנס מגזילות. והנה הא דקנס לא שכיח כי קנס הגזילות אינו רק עפ"י עדים שיהיה להם דו"ח ולזה ל"ש אבל גוף הגזילות שכיח. ולכאורה קשה דהא המחבר וכן הרמב"ם כתבו דברים שאין בהם ח"כ אע"פ שהם מצוים כגון תשלומי כפל אין דנין מוכח דגם הקנס שכיח ועוד דאיך משכחת בגזילות קנס בחבלות הוא דיש קנס לשיטת הרמב"ם (בפ"ה מה' חובל ומזיק) אבל בגזילות מאי קנס איכא ואפשר לענין תשלומי חומש דתשלומי חומש אין דנין כמ"ש בסמ"ע (ס"ק ז') ובזה ניחא נוסחאות הטור והש"ך והרמב"ם (בפ"ה מה' חובל ומזיק) מי שגנב או גזל מגבין ממנו הקרן בלבד ולא התוספת דהיינו החומש ומתרץ ג"כ קושית המ"ל (בפ"ג מה' גזילה) דהא דאמר רבא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל בעי רבא נשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאי מגנב בעי שלומי ליה ממונא קא כפר לי' או דילמא השתא מיהת הא מנח ועפרא בעלמא הוא וכתב דיש להסתפק אם האיבעיא הוא אם דוקא לענין קרבן אשם כדין כל הנשבע לשקר או דילמא כיון דחייב קרבן חייב נמי לשלם את הקרן מדמי חמץ מעליא והסברא נותנת לזה שהרי לא מצינו בשום מקום קרבן בלא תשלומין דקרן והרא"ש בפסקיו הביא בעיא זו דרבא וסיים וכתב לא מכפר לי' עד דמשלם דמי חמץ מעליא א"כ יש לתמוה על הרי"ף דילמא לא הביא דין זה דרבא דנ"מ בזמן הזה לענין דלא מצי למימר הש"ל ע"ש שהאריך ובזה ניחא דגזילה כזו דהיינו שנשבע לשקר ויודה לא שכיח אין דנין בזמן הזה לענין הקרן דמשלם דמי מעליא דכיון דכל גזלן יוכל לומר הרי שלך לפניך רק בכאן תשלומין דמי מעליא מחמת שהנשבע הודה ובזה אין דנין כמו שאין דנין החומש:

מו"ח זצ"ל כתב (בס"ק א') דלפמ"ש הר"ן בנדרים (דף מ"ו) דאפילו בחצר שיש בו דין חלוקה שמותרין אחר החלוקה דאף ע"ג דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהם לאוסרה על: חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה וכתב דמסתמא גם במטלטלין הדין כן:

והנה בשיטה מקובצת כתב בר"פ שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים וזה ישבע שאין לו בה פחות מרביע וכתב הרא"ש ז"ל מן הדין הי' לו ליטול החצי שחבירו מודה לו בלא שבועה אלא שלא יכול לכלול שום רמאות בשבועתו לפי שהאומר חציה שלי אע"פ שמודה לחבירו בחציה אינו מודה לו בחצי מסוים אלא שותפין הם בכל הטלית ואף אם תחלוק הטלית כל חצי וחצי משותף בין שניהם ואם האומר כולה שלי יטול חצי בלא שבועה אף אם אין לו בטלית אלא חצי ישבע באמת על החצי האחר שאין לו בה פחות מחצי שהרי שניהם שותפין בשני החצאין לפיכך אעפ"י שנטל החצי האחד לעצמו כיון שלא נטל ע"מ להסתלק מחצי השני לא אבד זכותו מחצי השני וכשנשבע שאין לו בה פחות מחציה כדין הוא נשבע אלא שחייב להחזיר חצי מחציה הראשון שנטל. והנה מבואר (בסי' רס"ט) בסמ"ע דשנים שהגביהו מציאה כל אחד זכה עבורו ועבור חבירו חצי השני והוו שותפין דאי לאו דהגביה חבירו ג"כ לא היה קונה האחד אפילו החצי א"כ נשתתפו בשעת הגבהה א"כ נהי דהוא לא לקח החצי ודעתו להסתלק מ"מ בשעה שנעשו שותפין נעשה על דעת כן כאשר יחלוקו יהיה הוברר הדבר אשר החצי שלקח אחד נעשה שלו והחצי האחר הוא של חבירו א"כ הוי כמודה לו בדבר מסויים ואין כל חצי וחצי משותף בין שניהם כאשר ישבע שאין לו בהנשאר פחות מחצי ישבע על שקר. אך באמת הביא הרמ"א (בסי' קל"ח) דאם הוא דבר הראוי לחלוק יכול ליטול החצי שמודה לו בלא שבועה ונשבע כל אחד אח"כ שאין לו בהנשאר פחות מחבירו והוא מהאי טעמא דכיון דנשתתפו על דעת כן כאשר יחלוקו יהיה לכל אחד למפרע אותו חצי שמגיע לידו א"כ נסתלק תיכף בחלוקה:

ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' אמאי בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ביבמות (דף ל"ח ע"א) דהוה יבם ודאי וספק ספק אין ספק מוציא מידי ודאי דהתם ל"ל לספק חזקת ממון כלל אבל האי כיון דתפס בה ודאי חולקא אית לי' בגווה דאנן סהדי דמה דתפס דידי' הוא:

וצריך לעיין דהא מוקמינן בש"ס דמתניתין מיירי כשאוחזין בשפת הטלית וכן מבואר בש"ע חו"מ (סי' קל"ח) אמאי נוטל החצי. ואנכי בעניי רציתי לומר דסברת רש"י כיון שיש בו החצי בודאי גם בחלק החצי הנשאר הוה ודאי מוחזק דרש"י בגיטין (דף מ"ז) כתב דאם אין ברירה אין לך בכל חטה וחטה שאין חצי טבל וחצי חולין והתוס' חולקין ע"ש. והנה אנן פסקינן כר"י דאחין שחולקין לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ולא אמרינן שהוברר לכל אחד חלקו וכיון שהיבם יש לו בהנכסים חצי בודאי וחצי מתפשט בכל הנכסים א"כ אי אמרינן שיחלוקו ונתן להספק החצי גם בהחצי ההוא יש ליבם ודאי חלק בכל דבר ודבר ומה שנטל היבם החצי הוה ספק אם החזיר לו הספק בעד חלקו אשר להיבם תחת ידו דעלמא אין לו שום חלק בנכסים והוה כחיוב ודאי וספק בחזרה אבל אם נותנין להיבם כולו הספק בחיוב אם יש להספק כלום בהנכסים ולזה מיקרי היבם ודאי וגם בחצי השנית אבל בכאן טען החצי שלו ברי א"כ טוען אשר החזיר לו בעד חלקו לא מיקרי הטוען כולה שלי ודאי בחצי הטוען חצי שלי ועוד במציאה לא אמרינן אין ברירה כמבואר בר"ן בפרק השותפין והנה בהמגביה מציאה לחבירו אמרו דהוה כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והקשה הריטב"א דהא ר"י סובר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כיון דמציאה הוה תופס במקום שחב לאחרים ור"י אית לי' דתופס לבע"ח במקום שחב לחבירו לא קנה ותירץ דר"י סובר המגביה מציאה לחבירו לא הוי חב לאחרים כיון שלא זכה בה אדם מוצא מציאה לאו חובה הוא ולבעלים נמי אינו חב כיון דאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם ונתייאש ממנה כאחד אחר הוא אצלה:

ולכאורה צריך להבין דאיך יכול לומר דמציאה הוא חב לאחרים דהנה הא דלא אמרינן מגו דזכי לנפשי' הטעם כיון דסוף סוף לא הגביה לעצמו וקשה דהא עדיין בידו לזכות לעצמו כיון דחבירו לא קנה מה חב לאחרים איכא. ונראה לפענ"ד דהא דמדמה הש"ס מוצא מציאה לחב לאחרים דהנה הקצה"ח ומו"ח זצ"ל בספריו ובמ"ק נ"מ כתבו דיאוש אינו דומה להפקר דבהפקר פליגי ר"י ורבנן אי צריך לאתויי לרשות זוכה ואנן פסקינן כרבנן דהפקר א"צ לבא לרשות זוכה והוא בעצמו צריך לזכות בו מחדש אבל ביאוש לא מהני עד דאתי לרשות זוכה ואם נתיאש מאבדה ומצאה אח"כ אצלו יכול לזכות בו ויכול לחזור מהיאוש א"כ כאשר הוא נוטל המציאה עבור חבירו אי אמרינן דקנה חב להבעלים שא"י לחזור מהיאוש ולזה סברי דלא קנה דהוה חב לאחרים להבעלים ול"ק תו דהא המוצא יכול לזכות בו כיון דלא קנה בהגבהה ולא היה מהני היאוש הוה כאילו בא לידו קודם היאוש וא"י לזכות בו עוד ולזה צריך לומר בדעת ר"ת דר"י סובר דאי בעי זכי לנפשיה לא הוה כתופס לבע"ח:

והנה דעת הגדולים האלו דגם גזלן כאשר יאוש אינו קונה הוה כלא אתי ליד זוכה ולענ"ד נראה דבגזל פשיטא דאף דיאוש אינו קונה א"י לחזור מהיאוש אף דלא אתי לרשות זוכה דהנה בסוגיא דיאוש אמר רבה יאוש אמרו רבנן דקני מיהו לא ידעינן אי דאורייתא או דרבנן אי דאורייתא מידי דהוי אמצא אבידה וכו' או דילמא לא דמי לאבידה דכי אתא לידיה בהתירא אתי לידיה אבל האי דבאיסורא אתי לידיה מדרבנן הוא דאמרי רבנן נקנה מפני תקנת השבים ופירשו הראשונים האי חלוקא דבאיסורא אתי לידיה הוא דמיחייב בהשבה:

ולענ"ד להסביר הדבר דהנה הרמב"ם (בפ"א מה' גזילה) כתב גזל שו"פ עבר על לאו דלא תגזול ואין לוקין על לאו דהוי ניתק לעשה אע"פ שנשרף החפץ או נאבד מ"מ אין לוקין דהוי לאו הניתן לתשלומין היוצא מזה דגזל הוה לאו הניתק לעשה וכאשר מחזיר החפץ מקיים העשה של השבה אבל אם נשרף או נאבד א"י לקיים המ"ע רק הלאו הניתן לתשלומין מ"מ איסור דקאי קאי ועיין בפ' המשניות להרמב"ם בפ' אלו הן הלוקין דחשיב לאו הניתק לעשה ולאו הניתן לתשלומין לשנים כי לאו הניתק לעשה כשקיים העשה תיקן הלאו אבל לאו הניתן לתשלומין אינו מתקן בתשלומין הלאו ואע"פ שישלם הגזילה רשע מיקרי וכן המהרש"א ר"פ איזהו נשך כתב דגזל הוה ניתק לעשה ורבית ואונאה הוי לאו הניתן לתשלומין ומחלק בין לאו הניתק לעשה ולאו הניתן לתשלומין ואם אינו מחזיר אותו חפץ רק שקונה חפץ אחר כמוהו ומחזיר פשיטא דאינו מקיים מ"ע של השבה דאל"כ אמאי כתב הרמב"ם אע"פ שנשרף החפץ או נאבד מ"מ אין לוקין דהוה ניתן לתשלומין תיפוק ליה דאין לוקין דהא אפשר לו לקיים עדיין המ"ע של השבה לקנות חפץ כזה א"ו דאם אינו מחזיר הגזילה בעצמותו לא עדיף מה שמחזיר חפץ כמוהו מאילו מחזיר תשלומין ואי יאוש קונה החפץ דא"צ להחזיר אף אם מחזיר החפץ הוי כמו שקונה חפץ אחר ומחזיר דאינו מקיים העשה ולזה סובר רבה כיון דיאוש לא כתיב בקרא בהדיא אינו קונה דאי יקנה לא יהיה בידו לקיים העשה של השבה ולא ריבה התורה קנינים בגזלן רק שנוי מפורש בקרא והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל:

ובזה ניחא דבתמורה (דף ד' ע"ב) גבי הא דרבא אמר מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד לא מהני הקשה הש"ס מהא דגזל עצים ועשאן כלים קנה אמאי יקנה בשינוי ועמדו המפרשים דהא נודע סברת המהרי"ט על הא דשוחט בשבת שחיטתו כשירה ולא אמרינן אי עביד לא מהני:

כיון שלא יתוקן האיסור א"כ מאי הקשה הש"ס מגזילה דהא אף אם שינוי אינו קונה לא יתוקן הלאו דלא תגזול שעבר ולפמ"ש ניחא דאי שינוי אינו קונה עדיין לא עבר על לא תגזול כי יכול לקיים העשה [עיין רש"י מכות (דף ט"ז) בסוגיא ביטלו ולא ביטלו קיימו ולא קיימו]. אבל אי אמרינן שינוי קונה לא יוכל לקיים עוד העשה כי אף אם יחזיר הוה כאילו קנה חפץ אחר דאינו מקיים העשה ועובר על לא תגזול ומשני הש"ס אשר גזל כמו שגזל כלומר שגזירת הכתוב הוא דאם נשתנה אינו מקיים העשה וקנהו. ומה נעמו בזה לפרש הש"ס ב"ק (דף ס"ח) דאר"ע מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ד' וה' מפני שנשתרש בחטא פירש"י עשה שרשין לחטא והוא כמו שכתבנו כי מקודם שטבח ומכר לא היה שורש לחטא דהיה יכול לקיים מ"ע והשיב אבל טבח ומכר לאתר יאוש אינו יכול לקיים העשה עוד ועשה שורש לחטא:

ובזה יש להבין דעת הב"י באה"ע (סי' כ"ח) דאפילו מאן דס"ל דקנין דרבנן נעשה קנין דאורייתא ואם מקדש אשה במעמד שלשתן מקודשת מדאורייתא מ"מ אי יאוש אינו קונה מדאורייתא אינה מקודשת רק מדרבנן דהא צריך להחזיר מדאורייתא [ועמדו בזה היש"ש וב"ש ומו"ח הגאון זצ"ל בספרו קהלת יעקב]. ובזה הדבר נכון דהנה הא דתיקנו דיאוש קונה מטעם תקנת השבים בודאי שלא תיקנו שיהיה שלו לגמרי וע"כ אם ירצה האחד לעשות תשובה שלמה ולתקן הלאו בחזרת החפץ לא יהנה דהא כבר קנה קנין דרבנן הוי כקנין דאורייתא א"ו דתיקנו דאין כופין אותו להחזיר אם אינו רוצה אבל אם משיב הוי השבה גמורה א"כ לא הפקיעו חכז"ל לגמרי החפץ מהנגזל כי אם היו מפקיעים לגמרי לא היה ביד הגזלן אם ירצה להשיב הגזילה לתקן הלאו בתשובה גמורה וכיון דלא הפקיעו רק דתיקנו מפני תקנת השבים שלא לכוף להגזלן שישיב וקנין כזה אינו קונה שיהיה קנין מדאורייתא א"כ הא דיאוש אינו קונה בגזילה מטעם דצריך לקיים העשה של והשיב את הגזילה ולתקן הלאו ואם יאוש יהיה קנין לא קיים העשה ולא יתוקן הלאו כמו שמחזיר החפץ אחר כמוהו שקנה. ובזה יש להבין דהנה אף דיאוש אינו קונה מ"מ יאוש וש"ר קונה ולא מיבעי' למאן דסובר דחיובא דד' וה' במכירה היא דומיא דטביחה דאהני מעשיו מהקרא מוכח דש"ר ויאוש הוה קנין כמבואר בב"ק (דף ס"ח) אלא אפילו לדידן דחיובא דד' וה' במכירה הוא בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש מ"מ מוסכם דיאוש ושינוי רשות הוה קנין:

ולכאורה היה נראה דהא דיאוש ואח"כ ש"ר קונה כיון דלבטל ש"ר בא הדבר בהיתר והוה כמו אבידה לאחר יאוש אך לפ"ז קשה חדא דאמאי כשמקדש בגזל לאחר יאוש מקודשת דהוי יאוש וש"ר הא בקדושי אשה בעינן שיתן מכספו וכיון דיאוש אינו קונה אלא מחמת שבא לידה בהיתר הרי לא נתן הוא ועוד דאי אמרינן דקנין של בעל ש"ר הוא מטעם דאתי לידה בהיתרא אם קנה החפץ בקנין סודר או בחליפין לא מהני כיון דלא זכה הלוקח בהחפץ במשיכה כמו במציאה והגזלן א"י להקנות דהא לא קנה בהיאוש. ולכאורה מבואר בברייתא ב"ק (דף ע"ט) ת"ר גנב והקיף וגנב והחליף משלם תשלומי ד' וה' דלמאן דסובר דחיובא ד' וה' במכירה הוא לאחר יאוש דצריך שיהנה מעשיו דומי' דטביחה מוכח דגנב והחליף אף דלא משך הלוקח מ"מ קנה במה שמשך הגזלן החליפין ולא שייך לומר בהיתר אתי לידי' וכן קשה אמאי כתבו התוס' דגזל והקדיש הוה ש"ר וקנה ההקדש בשלמא בכל שינוי רשות דלוקח הרי הלוקח בעצמו קונה אותו ע"י משיכה כיון דלדידיה בהתירא אתי לידיה אבל הקדש דאינו אלא ע"י מקדיש ואינו שלו איך יכול לעשות השינוי רשות שיקנה ההקדש ועיין בקצה"ח (סי' שנ"ג) וכן קשה אמאי צריך רצון של הגזלן ואם תפס אחד בע"כ מהגזלן אינו קונה דהא אתי לידיה בהיתרא לאחר היאוש והא דכתבו התוס' ב"ק (דף ס"ט) דכיון דצריך להגזלן להחזיר החפץ הוה כמו באיסורא אתי לידיה קשה דאם משלם להגזלן ממון דיחזיר להנגזל יקנה החפץ ולזה נראה דכיון דיאוש אינו, קונה הוא מטעם דצריך לקיים מ"ע של והשיב ואם יקנה לא יהיה בידו לקיים העשה ולנתק הלאו של גזלה נראה דהנה בסנהדרין (דף ע"ג) סבירא לי' לרב דכל גזלן דעלמא אף בלא יאוש קונה החפץ תיכף בשעת גזילה והא דאינו יכול למוכרו משום דהתורה חייבו במ"ע להשיב ולהחזיר החפץ והשיב את הגזילה ורבא סובר הגזלן אינו קונה כלל הגזילה נ"מ לענין קלב"מ דלרב פטור אם הגזילה בעין דאם יחייבו הב"ד להשיב הוה ב' רשעיות רשעה אחת מיתה והשני שצריך לחזור עיין שם ברש"י:

ובזה יש לתרץ מה שקשה לכאורה דבב"מ (דף ז') ממעטינן מיאוש כי יקדיש את ביתו דגזל ולא נתיאשו הבעלים הנגזל אינו יכול להקדיש דהוי דבר שאינו ברשותו אבל להגזלן שאינו יכול להקדיש אינו צריך קרא כי מסברא ידעינן דאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו ובב"ק (דף ס"ח) ממעט הש"ס מה ביתו שלו אף כל שלו דהיינו שהגזלן אינו יכול להקדיש והנגזל יכול באמת להקדיש דס"ל הצנועין וכו' עיי"ש ולפמ"ש ניחא דהנה למאן דס"ל דגזלן קונה החפץ תיכף בשעת גזילה והא דא"י למכרו כיון שהתורה שעבדו להשיב וצריך לקיים המ"ע של והשיב והו"א דיכול להקדיש דהנה בתרומה נטמאת מקיים מ"ע בהשבה ואומר לו הש"ל ולמאן דס"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ואפילו אם טימא במזיד אינו חייב רק מדרבנן שלא יהא כל אחד וכו' כמבואר בגיטין (דף כ"ג) בתוס' שם א"כ אם הקדיש ג"כ יכול לקיים מ"ע של והשיב כי מה לי אם נטמא התרומה או שהקדיש החפץ כיון שאינו ניכר יכול לקיים השבה והו"א דיכול להקדיש ולזה אתי ביתו למעט דצריך להיות שלו לגמרי דומיא דביתו שלא יהיה שום חיוב עליו להחזיר ולהשיב מכ"ש לשיטת הפוסקים דס"ל דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד הוה אמינא כיון דקנה הגזילה רק שאינו יכול למכור דהתורה רמיא עליה מ"ע של והשיב. ולא גרע אפותיקו הו"א דיכול להקדיש דהקדש מפקיע מידי שעבוד ואתא קרא ביתו למעט שלא יכול להקדיש אבל למאן דסובר דגזלן אינו קונה החפץ ואינו שלו כלל א"צ דא"י להקדיש ואתי ביתו למעט דא"י להקדיש דבר שאינו ברשותו. עכ"פ חזינן דרב סובר דכל גזלן קונה החפץ שיהי' שלו רק דצריך להשיב דהתורה חייבו בהשבה א"כ נהי דרבא חולק וסובר דגזלן אינו קונה החפץ אבל לאחר יאוש נהי דיאוש אינו קונה שלא יצטרך להשיב ולהחזיר הגזילה מ"מ קונה ביאוש החפץ שיהיה שלו רק כשהוא ברשותו צריך לקיים והשיב אבל כשמכר המכירה קיימת דגם במ"ע והשיב יש לחלק בשני אופנים אופן אחד כיון שצריך לקיים מ"ע של והשיב יש להנגזל שעבוד על החפץ ולא מהני שום מכירה או הקדש להפקיע הדבר וזה לרב קודם יאוש דאף שקונה החפץ יש להבעלים שעבוד על החפץ וא"י למכור או להקדיש ואופן השני דמוטל על קרקפתא דגברא לקיים מ"ע של והשיב ולא נמשך הדבר על החפץ שיהיה שעבור על החפץ והנה כיון דש"ר לאחר יאוש קונה לכ"ע ע"כ דנהי דיאוש אינו קונה דהיינו שאינו קונה כמו שינוי שיהי' שלו לגמרי אבל עכ"פ קונה דהוא שלו רק שמחוייב להשיב אם נמצא בידו לקיים מ"ע של והשיב אבל אין שיעבוד להבעלים על החפץ כמו למ"ד שעבודא לאי דאורייתא ופריעת ב"ח מצוה ולזה אם מכר מהני כיון דהא דלא קנה ביאוש היינו שלא קנה שלא יצטרך להחזיר אם יש תחת ידו אבל לא שיהיה שעבוד על החפץ רק המצוה על קרקפתא להשיב גזילה ולזה א"י אתר לזכות בו בע"כ דגזלן אף אם ירצה לשלם ממון דלענין אחר שיקנה ולא יקיים המצוה של השבה בגזלן קנה בהיאוש ולא שייך לומר דאחר יאוש יקנה בלא רצון הגזלן דהגזלן לא קנה דבאיסור אתי לידיה דמחויב להשיב דנגד האחד אינו מחויב בהשבה א"כ כיין דנגד האחד קנה הגזלן מהני ש"ר ע"כ דקנה הגזילה: להפקיע הדבר משל בעלים אף דלא קנה כשהוא ת"י שלא יצטרך להשיב וכיון דקנה לענין זה שיהי' בידו להפקיע מרשות הבעלים גם להקדיש יכול או כשמוכר בק"ס או בחליפין מפני דקנה לענין זה שיהיה בידו להפקיע הדבר מהנגזל. היוצא מדברינו דלמאן דסובר יאוש קונה הוא כמו דשינוי קונה דא"צ להשיב אף אם הגזילה תחת ידו ולמאן דסובר דיאוש אינו קונה היינו דאינו קונה שלא יצטרך להשיב אם יש תחת ידו כיון דלא מפרש בקרא דקנה ומצוה עליו להשיב לקיים מ"ע של והשיב אבל קנה שיהיה בידו להפקיע הדבר משל הבעלים במכירה או בנתינה כמו למאן דסובר שעבודא לאו דאורייתא רק דמצוה לפרוע כן בגזילה לאחר יאוש קונה שיהיה בידו והפקיע הדבר משל הבעלים במכירה או בנתינה כמו למאן דסובר שעבודא לאו דאורייתא רק דמצוה לפרוע כן בגזילה לאחר יאוש קונה שיהיה בידו למכור רק אם יש תחת ידו מחויב להשיב הגזילה לקיים מ"ע וזה שיטת רש"י ור"ת בגיטין, (דף נ"ה) דאף דיאוש אינו קונה היינו לקרבן אבל לכל מילי יאוש קונה דהיינו שקונה לענין שהרשות בידו להפקיע הדבר משל בעלים ולא כשיש תחת ידו ולזה פסול לקרבן כמו מפקיע בהקרבן המ"ע של והשיב אבל למאן דסובר דיאוש קונה לגמרי ואף אם יש ת"י אינו מחויב להחזיר גם לקרבן כשר:

ובזה יש להבין כמה דברים בסוגיא דיאוש דהנה בקדושין (דף נ"ב) אמר רב ש"מ קידשה בגזל אינה מקודשת כי סליק ר' זעירא אמרה להא שמעתא קמיה דרבי יוחנן אמר ליה מי אמר רב הכי והוא לא אמר והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו הרי קא"ל מי אמר רב כוותיה והקשו בתוס' וכל הראשונים בשלמא ר' יוחנן אשמעינן דא"י להקדיש דבר שאינו ברשותו אבל רב מאי קמ"ל פשיטא שאינו שלו ומתניתין היא המציל מן הנהר אם נתיאש הרי אלו שלו ואם לא חייב להחזיר ולפמ"ש ניחא דהנה לרב דסובר דכל גזלן קונה הגזלה בגזלתו רק דהתורה חייבו במ"ע להשיב את הגזילה הו"א דיכול למכור ולהקדיש ולקדש בלא יאוש רק כשהחפץ ברשותו צריך להחזיר לו לקיים מ"ע דוהשיב קמ"ל רב דאינה מקודשת דכיון דהתורה רמיא עליה מ"ע להשיב יש להבעלים שעבוד על הגזילה והקשה בש"ס ור' יוחנן לא אמר הכי והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שא"ב וקשה מנין ידע דא"י להקדיש דבר שאינו ברשותו וצ"ל מביתו וקשה דהא ביתו צריכין שא"י להקדיש דבר שאינו שלו כסוגיא דב"ק (דף ס"ח) וצ"ל דעל שלו א"צ קרא דסברא הוא דא"י להקדיש דהא לא קנה החפץ א"כ ממילא דר' יוחנן סבר דא"י לקדש בגזל קודם יאוש ומתרץ הש"ס דאמר מי אמר רב כוותיה דלשיטת רב הו"ל למימר דיכול לקדש דהא רב סובר דהגזלן קונה החפץ ומ"מ אמר דאינה מקודשת דהתורה רמיא עלי' המצוה להשיב נמשך השעבוד מעל החפץ:

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' בב"ק (דף מ"ח) דאמאי לא הקשה הש"ס על רב מקרבנו ולא הגזול וממשכבו ולא הגזול כמו שהקשה על רבה (דף ס"ו) כי מה תירצו כיון דרב מיירי במילי דגניבה הקשה הש"ס מגניבה ורבה דמיירי בגזילה הקשה הש"ס ממילא דגזילה לכאורה קשה דנהי דלרבה לא רצה הש"ס להקשות מברייתא שהקשה על רבה כיון דהברייתא קאי במילי דגניבה לא שייך כלל האי דינא בגזילה אבל על רב היה יכול להקשות מקרא דקרבנו ומשכבו למה לי למעט לפני יאוש כי לכאורה בודאי היכי דממעטינן קרבנו ולא הגזול ממעטינן נמי קרבנו ולא הגנוב ולפמ"ש ניחא דכיון דסובר רב דגזלן קונה החפץ בגזלתו רק למכור א"י דהתורה שיעבדו להחזיר והו"א שפיר דיכול להקדיש אף דממעטינן מביתו ראוי להקדיש הוא דוקא קדושת דמים שאינו מפקיע מידי שעבוד אב קדושת הגוף שמפקיע מידי שיעבוד יכול להקדיש אתא קרא לאשמעינן דא"י להקדיש וכן ממשכבו לא קשה כלל דהו"א דכיון שקנאו רק שצריך להשיב יכול ליחד הדבר לישיבה משא"כ לדידן דפסקינן דאין הגזלן קונה החפץ א"כ קרא לפני יאוש למה לי:

ועוד נראה לתרץ קושיית התוס' דלא הקשה על רב מקרבנו ולא הגזול וממשכבו ולא הגזול דהנה כיון דיאוש אינו קונה הטעם כיון דגזול הוי ניתק לעשה להשיב אם יקנה לא יקיים העשה לנתק הלאו ולכאורה נראה מהרמב"ם (בפ"א מהל' גניבה) שכתב כל הגונב ממון משו"פ ולמעלה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגנוב ואין לוקין על לאו זה שניתן לתשלומין שהגנב חייבתו התורה לשלם ולא כתב כמו שכתב בהל' גזילה דאין לוקין שהרי הכתוב ניתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה ואפי' שרף את הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמים וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו מוכח דגניבה לא הוי כלל ניתק לעשה ולא כסברת ספר החרדים ועיין תוס' ב"ק (דף י"א) שהביא ירושלמי מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן אר"א ב"ר מעל חיים שנים ישלם עד כדון גניבה גזילה מנין ת"ל והשיב את הגזילה והוא כדעת הרמב"ם וכיון דגניבה לא הוי לאו הניתק לעשה לכך לא שייך לומר דבאיסורא אתא לידיה דאף אם לא יקנה לא יקיים הלאו ולכך סובר דקונה אבל בגזילה דהוי ניתק לעשה סובר רב דאין יאוש קונה ולכך לא מקשה על רב מהברייתא דקרבנו ולא הגזול וכיון דפירש"י דבאיסורא אתא לידיה דמחויב בהשבה לא קשה מה שהקשה פני יהושע בגיטין (דף ל"ח) בנתייאשתי מפלוני עבדו דקנה ביאוש דהא יאוש אינו קונה עיי"ש בשיטת רש"י בערובין (דף ס"ב) דשבאי אינו חייב בהשבה דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזילה אשר גזל א"כ שפיר דקנה ביאוש ובלא"ה לא קשה קושית פנ"י בשיטת רש"י בע"ז (דף ע"א) דהשבאי קונה הגזילה דקלב"מ ותוס' הקשו דהא אנן פסקינן כרבא בסנהדרין דכשהחפץ בעין אינו קונה בקלב"מ עיי"ש והא דקלב"מ אינו קונה כשהחפץ בעין דאין זה בכלל שתי רשעיות דאנן לא מחייבינן ליה רק רשעה אחת מיתה רק דצריך להחזיר דלא קנה וכל היכי דאיתא ברשותא דבעלים הוא כמבואר ברש"י סנהדרין (שם) ולפ"ז נראה בשבאי דקונה ביאוש דאי אמרת יאוש אינו קונה דבאיסורא אתי לידיה מחייבינן ליה שתי רשעיות אחת מיתה ואחת דלא קנה:

ונראה דגם דעת הרמב"ם דהגזלן יש לו בהגזילה קנין להפקיע הדבר מרשות בעלים לאחר היאוש ומקרי שלו. דהנה הרמב"ם (בפ"ח מהל' לולב הל' ט') כתב כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה הוא ביו"ט ראשון בלבד אבל ביו"ט שני ושאר הימים הכל כשר וקשה לכאורה דהא במקום שקנה האתרוג בשינוי גם מצוה הבאה בעבירה ליכא כדפסק המחבר והרמ"א (בסי' תרמ"ט) וע"כ דמיירי דלא קנה בשינוי א"כ פסול דגזל וגנב פסול מטעם דלא הוי לכם דבש"ס תירץ דלכך לא נקיט שאול לאשמעינן דסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים דאי הוי יאוש בעלים הא קונה דסוגית הש"ס דיאוש קונה אבל לדידן דפסקינן דיאוש אינו קונה א"כ גזל או גנב פסול מטעם דלא הוי לכם ולזה נראה כיון דגזלן קנה החפץ ביאוש דרשות בידו להפקיע הגזילה מן הבעלים דנהי דאינו קונה שלא יצטרך להחזיר כשיש ברשותו כיון דעכ"פ קנהו לענין זה שבידו להפקיעו משל בעלים למכור ולהקדיש קרינן ביה לכם ועדיף ממתנה על מנת להחזיר:

בזה ניחא מה שעמד המ"א על המחבר דבסימן תרמ"ט סעיף א' כתב י"א דגזול אינו פסול אלא לעצמו אבל לאחרים כשר משאר ימים לבד ביום ראשון ובסעיף ד' כתב דפסול גנב וגזל אינו אלא ביום ראשון והוא סותר א"ע דבסעיף א' כתב דלגזלן פסול כל שבעה וכאן כתב דאינו פסול אלא ביום ראשון ולפמ"ש ניחא דבסעיף א' מיירי דלא הוי יאוש דאם הוה יאוש הוה כשר לאחר גם ביום ראשון:

וקודם יאוש הוה חפץ של בעלים לגמרי ועושה עבירה בנטילה פסול כל ז' אבל בסעי' ד' כתב דהפיסול בגזול וגנוב ע"כ מיירי לאחר יאוש דאין הפיסול מטעם דלא הוה לכם רק משום מהב"ע ולאחר היאוש שוב אינו עושה איסור במה שנוטל ולא אמרינן מצוה הבאה בעבירה בשאר ימים. ולהסביר הדבר יותר נראה דהנה כשקנה החפץ לגמרי לא הוי מהב"ע כמו שפסק המחבר שם ובמצוה דרבנן דעת הרמב"ם דלא אמרינן מהב"ע א"כ נהי דפסקינן דבאם קנה לגמרי לא הוי מהב"ע אפילו במצוה דאורייתא אבל אי יאוש אינו קונה לגמרי רק דיש לו קנין במקצת במצוה דאורייתא הוי מהב"ע אבל במצוה דרבנן א הוי מהב"ע דלאחרים גם קודם יאוש לא הוי מהב"ע ע"פ סברת התוס' ב"ק (ר"פ הגוזל ומאכיל) דנהי דפסקינן כר"י דגזל ולא נתיאשו הבעלים רמ"ג מ"מ בש"ר ואח"כ יאוש אף דאינו קונה אינו חייב לשלם וע"כ דלא נעשה השני גזלן כיון שלא גזל מרשות הנגזל כי גם קודם היה ברשותו רק דחייב מטעם מזיק כשאוכל קודם יאוש א"כ לא הוי מהב"ע במה שנוטל כי אינו עושה גזילה בנטילה כיון דלא הוי ברשות בעלים בלא"ה רק כשאכל חייב מטעם מזיק או מטעם גזלן כי קודם האכילה היה של נגזל רק כשלא היה ברשותו ובמה שאוכל גזל את מה שהיה שלו (עיין בקצה"ח ובנ"מ סי' ל"ד):

במה שכתבנו דלשיטת רש"י בסנהדרין (דף ע"ג) דלרב קונה הגזלן הגזילה בגזילותו ס"ל דהתורה רמיא עליה חיוב להשיב ולזה צריך קרא דאינו יכול להקדיש את שאינו שלו ניחא הא דפירש רש"י בחולין (דף מ"א) אר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה פרש"י לא מבעיא עומדת דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו והקשה תוס' דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי ש"ב ולקמן נמי דא"ת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופריך ליה מהמנסך דהא מנסך אגבהי' קניא ולפי"ז ניחא דר"ה אשמעינן ברבוצה דאם הגביה היה נעשה גזלן וגזלן קנה החפץ הו"א דיכול לאסור אף דלהקדיש אינו יכול כיון דהתורה ממעט מביתו אך זה ניחא לפי שיטת רב דס"ל דגזלן קונה הגזילה אבל לענין פסק הילכתא דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי ש"ש וזה לפי שא"ב וע"כ דס"ל דגזלן אינו קונה הגזילה ולא צריך למעוטי מביתו דבר ש"ש וממעטינן דבר שא"ב וכיון דהגזלן אינו קונה החפץ שפיר הקשה הש"ס לקמן ממנסך או כמו שכתב בתורת גיטין דהגביה ע"מ לנסכו כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הרי לא הגביה כדי להחזיקו כלל ולא נעשה כלל גזלן על היין: ולכאורה נראה דהא דנקיט ר"ה רבוצה לרבותא לפי מאי דמסיק הש"ס דאפילו אי אמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו בישראל אמרינן לצעורי קא מכוין כיון דיש לו היזק ולפ"ז נראה דיהיה חייב לשלם על ההיזק לא שייך לומר לצעורי קא מכוין דהא לא ציער לחבירו כלל רק לעצמו ואפילו אם אינו צריך לשלם כל ההיזק מ"מ לא שייך לומר לצעורי קא מכוין לשיטת רש"י א"כ נקיט ר"ה רבוצה לרבותא דאי כשהגביה אף דאמרינן אין אדם אוסר דבר ש"ש מ"מ נעשה נבילה לדעת הר"ן והרא"ה דהוא לא אסרה והוא לא שרי: ונלענ"ד נראה דמאן דס"ל דאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו רק בישראל אמרינן לצעורי קא מכוין כ"ע מודה דאסור באכילה דנהי דמה דאמר ששחט לע"ז שיהיה אסור בהנאה אינו נאמן ואמרינן לצעורי קא מכוין אבל לענין איסור אכילה לא שייך לומר דלא מהימנינן ליה דהא בשוחט דנאמן שכשירה הקשו בתוס' בהג"א אמאי מהימן עד אחד במקום דאיתחזק איסורא והוכיחו דהיכא דבידו נאמן א"כ כיון דלא אמר ששחט שחיטה כשירה ממילא אסור באכילה ועוד דהא לענין אכילה בידו לאסור לעשות אחד מאיסורי שחיטה א"כ נהי דלענין איסור הנאה אינו נאמן דאינו בידו לעשות כי אף אם ישחוט לע"ז אנן לא מהימנינן ליה דאמרינן כוון לצעורי אבל באכילה בודאי דאסור והא דפליג הרשב"א על הרא"ה וס"ל דמותר באכילה היינו למאן דס"ל דאין אדם יכול לאסור דבר ש"ש אף אי כוון לע"ז ומהימנינן ליה מ"מ אינו יכול לאסור א"כ גם באכילה ס"ל לרשב"א דמותר אבל אי הטעם משום לצעורי קא מכוין ואם היה נאמן היה אסור בודאי דאסור באכילה וכיון דאסור באכילה וצריך לשלם עכ"פ מה שעושה אותו איסור אכילה לא שייך לצעורי קא מכוין לכך יכול לאסור אבל ברבוצה א"צ לשלם כי הקלב"מ פוטר אותו ולא עשה הגבהה מקודם שיהיה חייב הו"א דאמרינן לצעורי קא מכוין אשמעינן ר"ה דלא אמרינן ויכול לאסור והא דהקשה הש"ס ממנסך דהא במנסך הוה היזק שאינו ניכר ולא שמיה היזק כלל רק דחכמים תקנו שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ומנסך יינו של חבירו הקשה הש"ס שפיר דלמה לחכמים לעשות תקנה זו דהא אף אם מנסך לא יהיה נאסר כי אמרינן דלצעורי קא מכוין א"ו דאדם יכול לאסור ולא אמרינן לצעורי קא מכוין והוצרכו לתקנה שלא יהא כל אחד ואחד הולך וכן משנים אוחזין בסכין הקשה הש"ס דהתם על השחיטה א"צ לשלם כי רצון הבעלים שיהיה נשחט והא דאסרה מטעם שחושב לדבר פסול הוי היזק שאינו ניכר ולא מצינו שעשו בזה תקנה לשלם כמו טמא ומדמע ומנסך:

בזה יש להבין הפירוש המשניות להרמב"ם שבמתניתין דהמטמא והמדמע ומנסך שכתב מה שאומר המנסך אפשר זה על אחד משני דברים אחד מה שמערב יין נסך ביין של חבירו שהכל אסור כמו שיתבאר בע"ז בפרק האחרון והדרך השני שינסכהו לע"ז ודע שהיין אסור בזה הנסוך כשהי' מזיק בנזק ולא ידע שהוא חייב סקילה כשמנסך אותו לע"ז לפי שאם היה יודע ג"כ שהוא חייב סקילה לא היה חייב תשלומין לפי שהעיקר אצלנו אין אדם מת ומשלם והדברים מרפסין איגרא חדא דהא הש"ס מוקי למאי תני מנסך ממש דאין קלב"מ פטור דמדאגביה קניא ועוד דהא חייבי מיתת ב"ד פוטרין בשוגג ג"כ [וקושיא זו יש לתרץ עפ"י מ"ש לקמן סימן תנ"ד בשיטת רש"י ע"ש] ובזה ניחא דלא בא הרמב"ם לומר דלכך אין הקלב"מ פוטרו דכיון דלא ידע שהוא חייב מיתה דגם כשידע אין הקלב"מ פוטרו מדאגביה קניא ועוד ואפילו בלא ידע הקלב"מ פוטרו במיתת שוגגין רק כוונתו לתרץ דהנה בש"ס אמרינן מדאגביה קניא דפירש"י דאגביה ע"מ לגוזלו זה נימא דאם היין נאסר כולו דאגביה לאסור הוי מגביה לגזול אבל אי אמרינן לצעורי קא מכוין ולא לאסור היין כלל לא נעשה כלל גזלן ואיך שייך מדאגביה קניא ותירץ דידע שהיין נאסר ולא ידע שהוא חייב מיתה וכיון שהוא מזיק בניזק יהיה חייב לא שייך לצעורי קא מכוין דהא לעצמו ציער דצריך לשלם אבל כשידע שהוא חייב מיתה א"כ ידע שאינו חייב לשלם והקלב"מ פוטרו ושייך לצעורי קא מכוין ולא נאסר היין כלל ולא רצה לאוקמי המתניתין דמיירי במומר כדמוקי הש"ס בחולין דכבר כתבו תוס' חולין (דף מ"א) דלהנך אמוראי דמוקי בישראל מומר הוי מצי למימר בהנזקין דמנסך היינו שנוגע בי וכיון דלא מוקי הש"ס בנוגע רק במנסך ממש ע"כ דלא מיירי בישראל מומר ותירץ הרמב"ם בתירוצו והא דלא מוקי הש"ס מנסך במומר ובנוגע בו נראה דכיון דהש"ס רצה לאוקמא אפי' אי סבר דקנסא מקנסא ילפינן וקשה קושיית הש"ש אמאי תני מנסך ותירץ דהו"א דקלב"מ א"כ לא היה יכול לאוקמא בנוגע דא"כ אמאי תני מנסך דהא יש ללמוד מן מטמא ובחולין סובר הש"ס דקנסא מקנסא לא ילפינן ואף אי מנסך בנגיעה צריך למילף [אך בגוף קושיית תוס' דלאוקמי מנסך בנגיעה יש לתרץ עפ"י סברת הר"ן בע"ז (דף נ"ט) אר"א האי מאן דנסכי לחמרא דישראל בכוונה אע"ג דלזבניה אסור מ"מ שרי למשקל דמי מהאי דניסך ליה מ"ט מקלי קלי ליה אר"א מנא אמינא לה וכו' ועיין שם בר"ן בפירושא דהאי סוגיא דפירש:

דאם נאסר היין מטעם נגיעה היה אסור לקבל מעות רק כיון דיכל לו לאסור מותר לו לקבל עי"ש והתוס' הקשו לשיטתם שם עיי"ש ודוק] נחזור לענינו דעכ"פ הגזלן קונה הגזילה ביאוש שהיה בידו להפקיע החפץ משל בעלים א"כ קנה שאין הבעלים יכולין לחזור מיאוש דלא כדעת מו"ח זצ"ל דנהי דצריך לבוא לרשות זוכה לענין זה שלא יהיה ביכולתו לחזור אתא לרשות זוכה של הגזלן אך לפ"ז עכ"פ הדין דיאוש צריך לבוא לרשות זוכה רק בגזילה כבר אתא לרשות זוכה הגזלן קנה ביאוש דא"י לחזור ובירושלמי נראה דיאוש הוא דומה להפקר לגמרי ואין צריך לבוא כלל לרשות זוכה:

והנה תוס' סוכה (דף ל') הביאו הירושלמי (בפ"ק דמס' ערלה) רשב"א אומר נוטע לרבים חייב בנוטע בתוך שלו ברשות הרבים פטור בגזל קרקע ויש קרקע נגזלת אר"א אע"פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע וכתבו בתוס' וכולה מילתא תמיה עיי"ש וכן הר"ש בפירושו תמה על הירושלמי ולענ"ד נראה בכוונת הירושלמי דס"ל לרשב"א דהנוטע לרבים חייב בנטיעה בשל יחיד אבל כשהנוטע הוא לרבים ובקרקע של רבים פטור ואם נטע לשל רבים בקרקע גזולה ג"כ פטור והקשה דכי יש קרקע נגזלת א"כ נוטע לרבים בשל יחיד יחייב א"ר אילעי אע"פ שאין קרקע נגזלת מ"מ יש יאוש לקרקע וס"ל לירושלמי דיאוש אינו קונה דבאיסורא אתא לידיה והנה במטלטלין אף דיאוש אינו קונה וש"ר לאחר יאוש קנה מ"מ לא הוי היאוש בהפקר כמ"ש תוס' ב"ק (דף ס"ט) דהא אסור לו לאחר להחזיק בהגזילה דצריך הגזלן להשיב הגזילה ובקרקע כיון שאין הקרקע נגזלת אין הגזלן חייב בהשבה וכמבואר בירושלמי ב"ק דהא דגזל שדה ונטלוהו מסיקים אם מחמת גזלן חייב אמר ר"י הלא אמרו אין קרקע נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו אחרת קנס קנסוהו א"כ כיון דאין הגזלן חייב להחזיר לו מדין תורה מי שזוכה לאחר יאוש קונה דמשום קנס שקנסוהו לגזלן ולא שייך להפקיעו מבעל ש"ר ולקנסו א"כ הוי השדה הפקר וכל אחד יכול לזכות ולא הוי הקרקע של יחיד דהא כל אדם יכול לזכות וסובר הירושלמי דיאוש מהני בקרקע או כשנשתקע שם בעלים א"כ מוכח דיאוש הוי כהפקר דאי צריך שיבוא לרשות זוכה לא הי' פטור דכיון דבידו לחזור ולא הוי הפקר כמו שכתב מו"ח הגאון זצ"ל לענין מעשר:

אך גוף סברת רש"י בשותפות לא אמרינן לצעורי קא מכוין כיון דיש לו היזק צריך ישוב מהא בגיטין (דף נ"ה) התם איכא למימר טעות בד"ר ירמי' עיי"ש וצ"ע:

אמר המעתיק הן ראיתי לכתוב כאן עוד קצת חדושים מחולין (דף מ"א) בסוגיא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז הואיל דשייך קצת בענין איסור הנאה וגם מחמת מהות טוב הצגתי בסימן הזה:

גרסינן בחולין (דף מ"א) איתביה ר"נ לר"ה השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב לשלם חטאת ואי אמרת כיון ששחטה בה סימן אחד אוסרה בשחוטי חוץ לא ליחייב והקשו האחרונים דהא בשוחט להר אינו נאסר התקרובות מ"מ העובדו חייב א"כ לוקי הברייתא ששחט להר כמו דהוכיחו התוס' דלפני ע"ז לאו דוקא דאל"כ אמאי הקשה הש"ס אשחוטי חוץ לא ליחייב דלמא מיירי ששחט שלא לפני ע"ז דלא מיתסר ומ"מ העובד חייב. ונראה דהנה תוס' ב"ק (דף ע"א) בד"ה איסורי הנאה כתבו דקושיית הש"ס אשחוטי חוץ לא לחייבו דכיון דאסרה לא חזי לפתח אהל מועד א"כ לא היה יכול לאוקמא בשוחט להר דהא לגבוה נאסר כמו שכתבו התוס' דהמשתחוה להר אבניו אסורין למזבח אבל אי אמרינן דאין נאסר רק כשנשחט לפני ע"ז שלא לפני ע"ז אינו נאסר גם לגבוה היה מותר והוכיחו תוס' שפיר:

בזה יש לתרץ מה שהקשו על הט"ז ביו"ד (סימן ב' ס"ק י"ד) דרצה להוכיח מדנקיט ר"ה סימן אחד דצריך לעשות מעשה נבילה דוקא אבל במידי שאינו עושה אותה נבילה לא נאסר דאפילו כל דהו לא מיקרי וקשה דא"כ מאי הקשה הש"ס מכדי ר"ה כמאן אמרה לשמעתין כעולא ועולא מעשה כל דהו קאמר כיון דצריך לעשות מעשה טריפה א"כ משכחת לה שפיר ששחט הקנה ולא נאסר עד אשר שחט הרוב וכולהו בהדי הדדי קאתי:

ונראה דהנה תוס' לקמן ד"ה ת"ש כתבו דאיך ילפינן מכלים דאחז דנאסר במעשה להדיוט דהא כלים דאחז נאסר לגבוה ומנ"ל דנאסר להדיוט ותירצו דכיון דכלים דאחז נאסרו אע"פ שלא עשה בהן אחז שום שינוי א"כ היכי דעביד מעשה גמור שהתחיל לשחוט אסר אף להדיוט א"כ אי לאו דר"ה הוה אמרינן דהא דאמר עולא הוא במעשה ממש להדיוט ולגבוה אוסר במעשה גמור כשעשה אותו טריפה ול"ק מהא דחייב שלש חטאות דמיירי בחטאת העוף אבל ר"ה דסובר דבמעשה טריפה נאסר להדיוט ע"כ דלגבוה אסור במעשה כל דהו כדמוכח מכלים דאחז דנאסרו לגבוה ולא להדיוט א"כ אשחוטי חוץ אמאי חייב. וראיתי בת' ר"ע איגר (סי' קס"ה) שהקשה לשיטת רש"י דאם שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים לדידן דפסקינן דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חייב רק כשנפסלה בשחיטה איגלאי מילתא למפרע דלא הוה שחיטה הוא רק אם נתנבלה בסוף אכל אם אירע פסול אחד בסימן השני חייב משום שחוטי חוץ דהא ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף כמבואר בתולין (דף כ"ט) א"כ בכאן לא נתנבלה רק דנשחט לע"ז ושחיטת ע"ז מיקרי שחיטה דהא שחט ראשון לע"ז ושני לשולחנו חייב משום אותו ואת בנו א"כ מה הקשה הש"ס משום שחוטי חוץ לא לחייבו ולענ"ד דלכך פירש"י בשחט לע"ז דפקע שם קדשי מזבח הכוונה כיון דנאסר להדיוט פקע קדושת מזבח ולא מיקרי שחיטת קדשים לבסוף ואינו חייב מטעם ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף משא"כ כשאירע פסול קדשים בסוף מיקרי קדשים פסולין חייב מטעם שחוטי חוץ דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף א"כ אם לא היה נאסר רק לגבוה ולא להדיוט שפיר לשיטת רש"י חייב משום שחוטי חוץ דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ואי אפשר לומר לשיטת רש"י כמו שפירש תוס' דקושיית הש"ס הוא כיון שאינו ראוי לפתח אוהל מועד תוס' אזלי לשיטתם דגם אם אירע פסול בשחיטתו אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא הוה שחיטה:

ועוד הקשה בת' הנ"ל על קושיית תוס' ד"ה אי הכי הקשו דש"ס דייק לר"נ דסובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מברייתא דקתני חטאת ולא תנא זבח דאדם יכול לאסור ומאי קושיא הא מתוקמא בחטאת בהמה והא דלא תני זבח לאפוקי שלמים וכתב רש"י דדיוק הש"ס הוא אמאי לא תני עולה א"כ בלא ר"ה היה יכול הש"ס להקשות אמאי תנא חטאת והקשה דמעיקרא בלא ר"ה היה סובר דבמעשה רבה יכול לאסור א"כ ניחא דנקט חטאת ולא עולה דבעולת עוף לא משכחת דהא בשחוטי חוץ לא מחייב רק בב' סימנים כיון דשחט סימן אחד נאסרה דהא סי' בעוף דהוי שחיטה מעליא היא מעשה רבה מש"ה נקט חטאת משכחת גם בעוף דבגמר סימן אחד דנאסר חייב ג"כ משום שחוטי חוץ: ולענ"ד אפשר לומר דהא דסגי בעוף בשחיטת סימן אחד אין הטעם כי יצא חיותה דהא ילפינן דסגי בעוף בשחיטת סימן אחד מה דאיתקש לבהמה ולדגים ואי אמרינן דקים לן דיצא חיותה ממנה בשחיטת סימן אחד לא היה מהצורך ללמוד מהקישא והיה קשה קושיית הש"ס כי מיתה עומד ושוחט והא דהקשה הש"ס לעיל כי מתה עומד ומולק ופירש רש"י דהא ודאי עוף בחד סימן מת ואמאי מעכב השני הוא כשנשבר מפרקתה ורוב בשר עמה כמו דאיתא בר"ן בחדושי הש"ס (דף כ"ח) א"כ סימן אחד בעוף הוה רק מעשה נבילה כמו בבהמה רק אם שחט לע"ז:

ואי אמרת דאינו נאסר משום ע"ז מותר העוף באכילה דהתורה התירה בסימן אחד הוה מעשה גמור ולזה נאסר אבל כששחט לע"ז קדשים בחוץ אינו מותר באכילה מטעם שחיטת קדשים בחוץ לר"א הוה סימן אחד מעשה גמור שיהיה נאסר כמו דלא מהני שחיטת סימן אחד בבהמה. שוב ראיתי דליתא דהא הוה מעשה גמור דתיקון להוציא מידי נבילה ותוס' פסחים (דף ע"ג) סברי דאי טומאת ע"ז לאו דאורייתא הוה תיקון במה שמטהר בשחיטה מידי נבילה אך לכאורה יש לומר דהא דאמר בש"ס פסחים דזה הוה תיקון להוציא מידי טומאה הוא רק בבהמה כיון שמטמא במגע ובמשא אבל בעוף כיון שאינו מטמא רק בבית הבליעה וכשאסור לאכול מטעם ע"ז ושחוטי חוץ לא הוה תיקון במה שמטהרו מידי נבילה מ"מ יש לומר דהוה מעשה גמור אך באומר בגמר זביחה הוא עובדה אי הכי מאי איריא חטאת לאשמעינן זבח לכאורה צריך להבין דאי אמרינן ששחט סתם ובגמר זביחה שחט לע"ז נאסר השחיטה מטעם הוכיח סופו על תחילתו לרשב"ג דלעיל (דף ל"ט) ואי אמרינן שאמר בתחילת השחיטה דאין רצונו לעבוד רק בגמר שחיטה קשה דהא לר"י דס"ל דאם חשב בשעת שחיטה לזרוק דמה לע"ז אסור דמחשבין מעבודה לעבודה מכ"ש באותו עבודה אם חשב בתחילה על סוף דמהראוי להיות נאסר ונראה דמיירי שאמר בתחילת השחיטה דאין רצונו לעבוד רק בגמר שחיטה רק דהא דמחשבין מעבודה לעבודה ילפינן מפיגול ובפיגול מסקינן דאין מפגלין בחצי המתיר וצריך לפגל דוקא בשני הסימנין ולא בסימן אחד כמבואר בפסחים (דף ס"ג) א"כ הא דאסור לר"י כששוחט ע"מ לזרוק דמה לע"ז הוא דוקא בכולו מתיר אבל כשחשב בתחילת השחיטה על לבסוף לא נאסר עד לבסוף דתחילת השחיטה לא הוה רק חצי המתיר ולפ"ז קשה דלמא לכך לא תנא זבח דס"ל כר"מ דמפגלין בחצי המתיר ופירש תוס' בזבחים (דף ל') בד"ה סימן ראשון חוץ לזמנו דדוקא סימן אחד הוה חצי מתיר דמפגלין א"כ בזבח כיון שחשב בתחילת השחיטה בסימן אחד שיהיה סוף השחיטה לע"ז נאסר תיכף דכמו דמחשבין מעבודה לעבודה מחשבין מתחילת עבודה על סוף עבודה אבל בעוף אינו יכול לפגל בשחיטת חצי סימן דלא הוה חצי מתיר ומשכחת לה באומר בגמר זביחה הוא עובדה וצ"ע קצת:

והנה לעיל הארכתי בסוגיא זו בענין יאוש מאותו ענין והנה תוס' הקשה ב"ק (דף ס"ו) קרבנו ולא הגזול ומסיק הש"ס דגזל קרבן דחבריה תימא דאי בחטאת אפילו הוא עצמו אם אכל חלב מאתמול אינו מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום ואי בעולה ובשלמים והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ולחומר הנושא נראה לענ"ד דהנה תמורה (דף כ"ז) וברמב"ם (פט"ו מה' מעשה הקרבנות הל' ח') היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה ילדה ב' זכרים אחד יקרב עולה והשני ימכור לצורך עולה ודמיו חולין פירש"י שם דעל שניהן חלה קדושת עולה מיהו לא נדר אלא אחד ואם גזל השני הוא דיאוש מהני וקנה הגזלן ואתא קרא קרבנו ולא הגזול: והנה יש לומר דהנה רש"י בפסחים (דף פ"ח) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום פירש"י להתכפר בו אחר לא עשה ולא כלום דאין עולה קריבה אלא לשם בעלים הראשונים והטעם כמו דאין משנין מזבח לזבח כך אין משנין מבעלים לבעלים כמבואר ברמב"ם דאם שחט עולת ראובן לשם שמעון לא עלתה לא לראובן ולא לשמעון. והנה במפריש שתי אשמות או שתי חטאות או שני עולות לאחריות השני תרעה ותמכר ותבא בדמיו עולה לקיץ המזבח ואם היא קרבה בעצמה עולה כשרה דרעי' הוא רק מדרבנן ואפילו ניתק סובר התוס' (דף ע"ג) ובתמורה (דף י"ח) דהוה רק מדרבנן ולשיטת רש"י דניתק הוה מדאורייתא אם שחטו בפירוש לשם עולה הוה ניתק ונסכיה משל ציבור כמבואר בתמורה (דף כ') וברמב"ם (פ"ג מה' מעשה הקרבנות הל' ז') הוא דאם גזל ונתיאשו הבעלים קודם שנתכפר ונתכפר בשני אח"ז וקרב הגזלן העולה יהיה כשר כי נעקר שם הבעלים מהבעלים ונעשית של ציבור קמ"ל מקרבנו ולא הגזול אך יש לומר כיון דנעשית עולת צבור א"צ קרא דיאוש של נגזל לא מהני י"ל דמשכחת בנשיא שהקדיש שעיר לחטאת ועברה שנתו דהדין דרועה ויביא בדמיו עולה ומבואר בפסחים (דף צ"ד) בתוס' דבזה לא, יפלו דמיו לקיץ המזבח כיון שהדין דרועה פשיטא דאם הוא קרבה בעצמו עולה דכשירה דמ"ש שאר חטאת ואשם שניתק לרעי' מטעם עבודה או גזילה דכשירה והוא כיון דנעקר שם הזבח מזה הקרבן גם לא היה שם בעלים על הקרבן לשם עולה אם גזל ונתיאשו הבעלים יהיה כשר אתא קרבנו ולא הגזול לפסול כיון דסוף סוף הוא של הקדש ולא מהני היאוש:

ועוד יש לומר דעולה שנתחייב קודם מיתה מחויבין היורשין להביא כמבואר ברמב"ם (פ"א מה' מחוסרי כפרה הל' י"ג) ואם הביא היורש העולה וגזל אחד ונתיאש היורש אי לאו קרא הו"א דהגזלן יצא דלאחר מיתה ליכא שינוי בעלים כדאיתא בזבחים (דף י"ז ע"ב) א"ר עולה הבאה לאחר מיתה שחטה בשינוי קודש פסולה בשינוי בעלים כשירה הו"א דהוא עולה של גזלן מחויבים היורשין להביא עולה אחרת קמ"ל קרבנו ולא הגזול ולא קנה הגזלן ועולה הבאה לאחר מיתה שעשאה שלא לשם בעלים עלתה לבעלים לשם חובה שאין בעלים לאחר מיתה כמבואר ברמב"ם (פט"ו מהלכות פסולי המוקדשין הל' ט"ו) ואי לאו הקרא קרבנו הו"א דכיון דמהני היאוש אין לומר במה שאין משנין מבעלים לבעלים:

דין מכירת חמץ הנהוג עתה:

והנה בדין זה לעיין הרבה אם מכירת חמץ כפי שקנה המקום או קניית חמץ ע"י שכירות משום חצירו מבואר בכאן דין דהא חצירות מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי שהוא לישראל ולא לנכרי:

סעיף ג ואם מכרו או נתנו לעכו"ם שמחוץ לבית קודם הפסח אעפ"י שהישראל מכירו לעכו"ם ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאתר הפסח ויחזור ויתננו לו מותר ובלבד שיתננו לו מפנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט אבל במתנה ע"מ להחזיר לא מהני: והנה לפרש ד' המחבר או שנתנו לעכו"ם שמחוץ לבית קודם פסח שהיינו שיוציא החמץ מן הבית כי עיקר קנין לנכרי במשיכה כאשר לא משך צריך להקנות לו המקום שהחמץ עומד עליו וקרקע אינה נקנה רק בשטר ולזה נהגו לכתוב שכירות על מכירת חמץ כדי שיקנה המקום וקניית חמץ ע"י שכירות או מכירת הקרקע הוא או מטעם חצרו החמץ עומר עליו או מטעם קנין אגב והנה מטעם חצר מפקפקים דהא חצר מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי ויש מהפוסקים דהא דאין שליחות לנכרי הוא לדידן אבל נכרי לנכרי יכול להיות שליח וכ"כ המ"ב שהביא המ"א (ס"ק ד') דנכרי אינו נעשה שליח לישראל ולא ישראל לנכרי אבל נכרי לנכרי שהם שוין נעשה שליח לחבירו והמ"א הביא צ"ע דבירושלמי (פ"ו מהל' דמאי ובפ"א מהל' תרומה) מבואר דאין נכרי נעשה שליח לחבירו ולזה העלו האחרונים שלא להקנות בשכירות מקום מטעם חצר רק מתורת אגב וסמ"ע (סי' קפ"ח) כשהמשלח ושליח בענין אחד מהני בשליחות והש"ך (בסי' רמ"ג ס"ק ה) אבל נכרי לנכרי נעשה שליח ונ"מ לענין מכירת חמץ [כוונתו אי החצר מהני] וכ"כ בת' משאת בנימין בפשיטות עכ"ל ובב"ש אה"ע (סי' ה' ס"ק י"ט) בת"ה ש"מ דאפילו עכו"ם לעכו"ם אין שליחות דלא כמשאת בנימין והקצה"ח (סי' קפ"ח) כתב דראיית הב"ש מת"ה אינה ראיה דהת"ה מסופק אם הנכרי:

לנכרי שייך אין שליח לד"ע כמו בישראל או בעכו"ם יש שליח לד"ע או כאשר בישראל אין שליח לד"ע מכ"ש בכותי ע"ש אבל היכא דאין שליח לד"ע משמע דיש שליחות כה"ג וכדברי משאת בנימין בנה"מ (סי' קפ"ח) הביא הש"ך (מסי' רמ"ג) ע"ש:

ובמדרש רבה פ' בראשית (פ' ל"ד סי' י"ט) ע"י שליח שהרג את חבירו ע"י ופירש ביפ"ת דבישראל המשולח פטור מדיני אדם דאין שליח לד"ע ובבן נח חייב מבואר ספיקא דת"ה הביא בקצה"ח דבנכרי יש שליח לד"ע ולפי סברתו מכש"כ במקום שליחות בלא עבירה דנעשה שליח בשוין בפרשת דרכים (דרוש ב' י"ד) הקשה דהא במדרש רבה (פרשה א' סימן י"ז) ואמר בילדכן את העבריות למה צוה להרוג אותם ע"י המילדות כדי שלא יתבע ממנו ויפרע מהם ביפ"ת פירש מהם דהיינו מהמצריים דאינו מצוה בפירוש לעבדיו במה שאמר אח"כ כל הבן הילוד ודאי שיתבע הקב"ה דמם מידם ויפרע מהם משא"כ עכשיו דאין שליח לד"ע אעפ"י שמצות המלך עליהם שיהרגם כי לא צוה עליהם אלא ביקש מהם שיעשה בדרך צנעה כן דרך פיוס כמ"ש הרמב"ן עכ"ל יפ"ת א"כ סובר המדרש בשמות דאין שלית לד"ע עכ"פ יש להוכיח מהמדרש הנ"ל ג"כ כמ"ש הקצה"ח בדעת הת"ה דרק לדבר עבירה אין שליח אבל בלא ד"ע יש שליח בשוין:

י"ל דהמדרש בפ' שמות לא מתורת אין שליח לד"ע רק דסובר כמו שהאריך בפרשת דרכים (דרוש א') שהביא שהוא פלוגתא דתנאים ראשונים תוס' ורמב"ן (בפ' אמור) כתב כי מעת שבא אברהם בברית היה ישראל ובגוים לא יתחשב וכמ"ש בעשו דלמא ישראל מומר שאני ע"ש א"כ יצא מכלל בני נח מגיורת אברהם אין ישראל נעשה שליח לנכרי ולזה צוה המילדות א"כ מבואר במדרשים דבדומה נעשה שלוחין וכן הוא באו"ת (סי' ל"ב) וגם דעת הסמ"ע והש"ך והת"ה והאחרונים והקצה"ח ונ"מ סוברים דשוה בשוה נעשה שליח ויכול להקנות החמץ בתורת חצר:

ומבואר לפי דעת המדרש רבה שמבואר בשני מקומות נכרי שעושה שליח לחבירו וכן דעת הסמ"ע והש"ך והקצה"ח ונ"מ ואו"ת לדעת המ"ב ודעת הת"ה א"כ שכירות המקום במכירת חמץ להקנות מטעם קנין חצר ולדעת המ"א דאין שליחות גם בשוין וכן הוא בירושלמי שכירות המקום להקנות מתורת אגב והתומים (בסי' קכ"ג) כתב לא מצינו בשום דוכתא דקנין אגב יועיל בנכרי וגם בחמץ ובבכורות למה לא צוו המחברים להקנות אגב קרקע ש"מ דאינו מועיל גם מדוע לא ציית ר"ת בהרשאה של נכרי להקנות אגב קרקע דהוא קנין הנהוג בהרשאה ובמקו"ח כתב דנהי דחצר אינו קונה לנכרי בתורת שליחות קונה לו מתורת יד כי רק בנכרי קטן דאין לו דעת אין החצר קונה מתורת יד אבל בגדול שיש לו ודעת קונה מטעם יד אע"פ שאינו עומד בצד החצר כיד אריכתא דמי והביא בשם הר"ן ב"מ (דף י"א) במשנה ראה רצין אחר מציאה וכן הוא בש"מ שם בשם הרמב"ן והריטב"א ועוד כתב דהא דאין הנכרי קונה בכסף רק במשיכה הוא כשהחפצים מונחים ברשות המוכר אבל כשהחפצים מונחים ברשות הלוקח אף דלא עשה המשיכה המעות קונה דהא דלא קנה בכסף דוקא כשחזר המשיכה ולא גמר ומקני עד שמכניסו לרשותו אבל כשעומד בחצירו דלא מיחסר משיכה לרשותו המעות בעצמו קנין ונ"מ בין הני תרי טעמי לטעם הראשון דקנין הוא מטעם יד לדעת המחבר (בסי' ר') דגם במכירה ומתנה צריך להיות חצר משתמרת לקונה אינו מהני אם משכיר לו המקום שהחמץ עומד עליו בחדרו ותולה היריעה כנהוג כי אינה משתמרת לדעת הקונה לדעת הרמ"א דבמכר כאשר להמשכיר היא משתמרת מהני לקנין וקונה הנכרי ולטעם האחרון כשעומד ברשות הלוקח בסוף קנין נראה ברור דגם בחצר שאינה משתמרת קונה ומהני שכירות המקום ותלית היריעה והנה מנהגנו וכתב מטעם קנין אגב ג"כ ודלא כמ"ש התומים דאגב אינו קנין לעכו"ם והא דלא היו נוהגים בחמץ לכתוב אגב הוא כי התוס' בכתובות ר"פ אע"פ (דף נ"ד ע"ב) ד"ה אם רצה להוסיף וכן בב"ק (דף ק"ד) והא דכותבין בהרשאות להקנות לו ד' אמות קרקע אע"פ שאנו יודעין שאין לו קרקע כיון דמודה שיש לו הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כשקנין הקרקע הוא מטעם הודאה ובחמץ לא מהני הודאה כמ"ש הט"ז יו"ד (סי' ק"ס ס"ק י"ד) שאינו מועיל לאפוקי האיסור שלו בשביל שקר שלו דמודה ובב"ק כותבין תוס' (דף ק"ד) וההוא דפרק הזהב גבי היה עומד בגורן דפריך ולקני ליה אגב ארעא ומשני דלית ליה ארעא התם מדאורייתא בעינן דאית ליה ארעא דאי לית ליה ארעא לא היו קרוין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מעשר שני אבי לענין לגבות כיון שהודה שיש לו והקנה לו אגב קרקע למה לא יגבה א"כ כשיש לו קרקע בשכירות קנין אגב קנין מעליא הוא לענין חמץ והא דרצה התומים לומר דבנכרי לא מהני קנין אגב והביא קצת ראיה דלמה לא צוה ר"ת בהרשאות של נכרי להקנות אג"ק דהא קנין הנהוג בהרשאה יותר מועיל לכמה דברים שאין קנין סודר מועיל בוקשה דהא ר"ת היה צריך לפסוק דקנין סודר מועיל דאל"כ במה היה קנה הקרקע שיקנה אגב המטלטלין ועוד דלאו כל מרשה יש לו קרקע ומטעם הודאה שכתב ר"ת הנה הודאת בע"ד דמהני אף שהוא קרוב אצל עצמו ילפינן כמ"ש רש"י בקדושין (דף ס"ה ע"ב) מדכתב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו עיין בקצה"ח (סי' ל"ד וסי' רמ"א סעי' א') שהאריך וכתב בשבועת מודה במקצת ועל טענות נכרי אין משביעין לא מוכח דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי נגד נכרי לא מהני הרשאה כשאין לו קרקע אבל כשיש לו מהני מדאורייתא כמ"ש תוס' ב"ק (דף ק"ד) והוא קנין חשוב בחמץ וק"ס בחמץ נראה כמ"ש הש"ך דכן הוא בתרגום רות על הקרא (ד' ז') וזאת לפנים בישראל כתב דקנין הסודר בחליפין הוא ממנהגא וז"ל כהדא מנהגא בעידנא די מלקדמין מתנהגא בישראל בזמן דשקלן וטרן ופרקן ומחלפין חד מן חבריה שלא גברות נרתק יד ימינא ואושיט בו קנין לחבריה והרי נוהגין בית ישראל חד מן חבריה קודם סהדי מבואר בפירוש דקנין הוא מצד מנהג וגם דצריך להיות לפנים עדים ולא כדעת הרמב"ם דא"צ עדות רק כדעת הראב"ד עכ"פ מבואר בפירוש חד מן חבריה אבל בנכרי אין קנין סודר או חליפין קנין ושפיר נהגו דבמכירת חמץ ובבכור לא נוהגין בקנין סודר ובש"מ ב"ב (דף מ') קנין בפני שנים אמר אברהם לכאורה הא דאמרו קנין בפני שנים לא מפחד הכפירה אלא שאין מתקיים המעשה אלא בפני שנים אפילו הוא מודה לו כך כתב הגאון זצ"ל: ואני מוסיף על דבריו כי על תפיסת הסודר בלבד נאמר מפני שאין בו שום מו"מ שלא בעדים מחזי כחוכא וטלולא אבל בקנין החמור בקרא שלף איש נעלו ונתן לרעהו א"צ לעדות אלא מה שיודה לו ובתרגום נראה דהקרא ושלף נעלו ונתן לרעהו מיירי בקנין סודר דהתרגום מתרגם כל מקום שנאמר ונתן ויהב או מני כאן מתרגם ואושיט השטה אינו נתינת דבר לרשות אחר רק כמו ויושט לה המלך את שרביט הזהב ונראה דהתרגום סובר כמ"ש הראב"ד בש"מ דקנין צריך עדים לגוף המעשה ולזה תרגם יונתן ואושיט כי כאשר תרגם התעודה בישראל שצריך עדות כמו שפירש האבן עזרא אבל אם היה קנין חליפין ממש לא היה צריך עדות א"כ יש לומר דהא דכתב דהקנין הוא קנין מצד המנהג הוא בקנין סודר מה דנהגו בישראל מיד חבירו אבל ישראל עם נכרי אין קנין סודר כלל אבל בחליפין ממש גם בנכרי הוה קנין ולזה כתב ר"ת בקדושין (דף ח') דדרשו מכסף מקנתו דאין עבד נקנה בחליפין אבל שאר דברים הוה שפיר קנין בנכרי עם כל זה יש לומר דבחמץ לא נהגו בקנין גם בחליפין ממש בכלי כיון דבישראל אין חילוק בין קנין סודר לקנין חליפין ממש לא נהגו בחמץ בקנין ממש דאי ינהגו בקנין: חליפין ממש ינהגו גם בקנין סודר שאינו קנין כלל ובהראב"ד בהלכות שכתב דאין הכל מודים בקנין שא"צ עדות נראה ג"כ דהוא כדברי ובשיטה מקובצת ב"ב שהוא בקנין סודר עכ"פ שכירות המקום הוא קנין מטעם שליחות כי בשוין יש שליחות דהיינו נכרי לנכרי וקונה מצד שליחות בחצר המשתמר או גם בחצר שאינו משתמר ומוכר כי דעת אחרת מקנה או כיון שהוא ברשותו הכסף קונה כמ"ש במקור חיים או שקונה מטעם אגב כי כשיש להמקנה קרקע הוה קנין מדאורייתא ומהני במעשר שני ומהני ג"כ בחמץ כמ"ש תוס' ב"ב הנ"ל:

והנה במקומות דנוהגין למכור חמץ אצל ב"ד נראה דמוטב לעשות המכירה בש"ע הרב מלאדי זצ"ל כ' א"צ למכור החמץ להדיין רק מוטב לעשות בשליחות ולעשות המכירה עם ערב קבלן אך על גוף המכירה כתב במחצית השקל ולבי אומר לי דדוקא הקדמונים שהיה מכירת חמץ לגוי במקרה והיה המכירה בלב בין אצל ישראל המוכר ובין אצל הנכרי הקונה אבל עתה בעוה"ר הן רבים ע"ה שרק בעיניהם כמצות אנשים מלומדה ומנהג אבותיהם בידם וכ"ש שאין דעת הגוי לקנות כלל בעניותי הדבר קשה מאוד בעיני הרבה לכאורה היה נראה לעשות המכירה ע"מ להחזיר דמן הדין מכירה ע"מ להחזיר מהני בחמץ רק משום חומרא דחמץ ועדיף לעשות מכירה ע"מ להחזיר כי המכירה ע"מ להחזיר לא היה הערמה ולא מצד המקנה יצא מצד הקונה כי מכירה גמורה האי גברא ערטילאי אין בדעתו לקנות החמץ לחלוטין אבל כאשר יש בידו להחזירה למה לא יגמור לקנות דהיה בידו להחזירו עיין בנתיבות המשפט (סימן קצ"ז) בענין כוונה בקנין:

אמר המעתיק זה הפלפול בענין מכירת חמץ שנוהגין לעשות בקנין כסף ובשטר ובקנין אגב הוא מאחי הרב הגאון מו"ה אברהם זצ"ל שישב על כסא הוראתו בעיר ווארשא שלשים שנה ומחמת זה עלה על רעיוני להדפיס בסימן זה אחר פלפול מענין שכירות חמץ של אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל כי עוד בחיים חייתו היה מגמתו ורצון אחי להדפיס הפלפול הזה בהגדת המחבר זכרון נפלאות מה שהדפיס אאמ"ו הרב הגאון הצדיק זצ"ל בעצמו בחיים חייתו בשנת תר"מ ומחשבתו הטהור לא יצא אז לפועל מפני כמה וכמה טעמים כמוסים ועי"ז באתי אני המעתיק הצעיר לעשות רצון קדשו ולהעמיד זאת לפני בני גילי כי אמרו בירושלמי שקלים כל האומר שמועה בשם אומרו יראה בעל השמועה כאלו עומד לנגדו פירש אא"ז הרב הגאון האמיתי רשכב"ה זצ"ל בסידור דרך החיים כי מצינו לרז"ל בש"ס ובמדרשים לפעמים ר' פלוני בשם ר' פלוני כו' עד ששה פעמים או שבעה פעמים כי מאוד הקפידו לומר בשם אומרו כי אלו האמצעים אע"פ שלא חדשו תורה מאומה רק יצא דרך פיהם ד"ת כמשפך בעלמא מ"מ בעת אשר יאמרו שיצאה מפיהם כבר אז שפתי כולם ידובבו בקבר ויהנו מזה וז"ש שפת אמת תכון לעד וגו' ובפרט בדברי הלכה כאשר חבירו למד ממנו הלכה ועל טוב יזכר שמו בכל פעם ויברכהו ובשכר זה אזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות וימחה ה' דמעה מעל כל פנים ונזכה ונחיה ונראה לשני ימות המשיח ולחיי העולם הבא א"ס:

הנה בענין מכירת חמץ שנוהגין לעשות בקנין כסף ובשטר ובקנין אגב הנה שטר לא קני במטלטלין גם קנין כסף לא סמכינן במטלטלי להיות קונה הנכרי ולא נשאר רק קנין אגב ויש לדון טובא אם מהני דהתוס' בבא בתרא (דף נ"ד ע"ב) בד"ה נכרי מכי מטו זוזי לידיה איסתלק ליה ועוד תניא התם מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה כלים דהיינו חליפין משמע דה"ה בשטר אינו נקנה דאפילו כל שוה כסף הוה ממעט התם מכסף אי לאו דכתיב ישיב לרבות שוה כסף ככסף אבל בעלמא אומר ר"ת דאדרבה אין קנינו של נכרי בכסף אלא במשיכה וכדר' יוחנן קיי"ל דדריש בבכורות (דף י"ג) מיד עמיתך בכסף הוא מיד נכרי במשיכה וכן בפ' בתרא דע"ז (דף ע"א) מסיק דמשיכה לנכרי קונה הא דקאמר הכא ונכרי מכי מטי זוזי לידיה איסתלק ליה היינו משום דמצינו בנכרי קנין כסף בעפרון ושטר ודאי לא קנה בנכרי משום דישראל גופיה לא קנה בשטרא אלא מספר המקנה דירמיה והתם ישראל הוה עכ"ל וא"כ כמו דלא קנה בשטר כן נמי אגב קרקע דילפינן מליתן להם אביהם מתנות ב"ק (דף י"ב) ושם בישראל מיירי אבל בנכרי י"ל דאינו קונה באגב וכן מבואר בתומים (סימן קכ"ג):

א"כ אין לנו על מה לסמוך שיהי' מהני מכירת חמץ לנכרי ויותר הי' טוב להקנות לנכרי בק"ס וכשיטת ר"ת ז"ל שכתבו התוס' בקידושין (דף ג' ע"א) ד"ה לאשה וכו' גבי נמכר לנכרי מכסף מקנתו בכסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ש"מ דשאר דברים וקנין בחליפין לנכרי וכן הורגל ר"ת לשלוח הרשאה ביד נכרי והיה מקנה בחליפין וכו' עכ"ל ע"ש:

איברא דכבר הקשה הש"ך ז"ל (סי' קכ"ג) דאמאי לא נהגו למכור בק"ס בכור וחמץ ע"פ שיטת ר"ת דמהני ותירץ בתומים שם דענין ממון סומכין להקנות לנכרי כשיטת ר"ת אבל לענין איסור לא רצו לסמוך שיהי' מהני דהא לשיטת רש"י ז"ל ורשב"א שפירשו הא דקאמר בגמ' קדושין (דף י"ד ע"ב) אשכחן ע"ע הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף ופירש"י ז"ל שלא נאמרה בו משיכה במטלטלין והתוס' הקשו שם דהא בנכרי לא קני אלא משיכה לכן פירש ר"ת הואיל דכל קנינו של נכרי בע"ע בכסף ע"ש נמצא דלשיטת רש"י שפירשו דקאי על כל מילי א"כ גם בקנין חליפין לא קני הנכרי ע"ש בתומים: וזה הוא רק שלא לסמוך אק"מ לבד אבל אנו שמקילין לנכרי גם בכסף ובאגב הי' צריך להקנות גם בק"ס ולחוש לשיטת ר"ת דלא מהני כסף. בנכרי רק בק"ס ממ"נ יהי' מהני דלשיטת רש"י יש קנין לנכרי בכסף ולשיטת ר"ת הוא מהני הק"ס ואף שיש מקום לפלפל שיהי' מהני קנין אגב גבי נכרי אף לשיטת ר"ת אף דשטר לא מהני אבל קנין אגב מהני כמו שיתבאר בעזה"י אמנם להלכה נראה שיותר טוב להקנות גם בק"ס לחוש לשיטת התומים שכתב שגם קנין אגב לא מהני לפי דברי ר"ת ע"ש וזה מה שיש לדון שיהי' מהני קנין אגב דהנה תמוה מאוד שיטת ר"ת שהרי בקדושין (דף ג' ע"א) הוכיח ר"ת מכסף מקנתו דאינו נקנה בחליפין ילפינן דשאר מילי קונה בנכרי ובב"ב הוכיח תוס' להיפך דשטר לא מהני בנכרי והדברים סתרי אהדדי וכן הוא בתומים (סימן קכ"ג):

ונראה לתרץ ויתיישב גם קושיית הש"ך שם שהקשה על ר"ת דדלמא להיפך מוכת מקנתו כמו דלא מהני קנין חליפין בעבד וכן בשאר מילי לא מהני חליפין בנכרי ונראה לתרץ דהתוס' בבבא מציעא (דף י"א ע"ב) ובערכין (דף כ"ט ע"ב ל' ע"א) כתבו דשאלה ושכירות אינו נקנה בחליפין כיון דהוי קנין לזמן אינו נקנה בחליפין וכתב בקה"ח (סימן קצ"ה) הקשה למה לי קרא למעט חליפין בעבד עברי תיפוק ליה דכל דבר החוזר לית ליה קנין חליפין ועבד עברי חוזר לעצמו בשש או ביובל ומתרץ דהא גופא קא משמע לן דכל דבר שסופו לחזור אינו נקנה בחליפין דילפינן מהא דכסף מקנתו דאינו נקנה בחליפין משום דהוי קנין לזמן דיוצא בשש וביובל מוכח מקנין שהוא רק לזמן אינו נקנה בקנין חליפין ולפ"ז ל"ק קושיית הש"ך דלא מצי למימר איפכא שיהי' ילפינן מהתם דאינו נקנה בחליפין הנכרי דז"א דהא הוי קנין לזמן ואף בישראל לא קני מהאי טעמא אף בשאר מילי בכהאי:

גוונא והי' צריך למיכתב מיעוט גבי דבר אחר ולא גבי עבד דהוי קנין לזמן אע"כ דבאמת קונה ק"ס בנכרי דמדכתב רחמנא מיעוט כסף מקנתו דאינו נקנה בחליפין בעבד משמע דבשאר מילי קנה בחליפין גם גבי נכרי ומיושב היטב קושיות הנ"ל דבשטר שפיר י"ל דיליף מהתם כמו דאינו נקנה בעבד בשטר דמיעט מכסף מקנתו כן נמי אינו קונה בנכרי בשטר אף בשאר מילי דקושיות הש"ך על נ"ק ואף בישראל נמי לא הי' צריך לקנות בשטר מזה הטעם דקרא מכסף מקנתו דקאי גם על עבד הנמכר לישראל כמ"ש הש"ך (סי' קכ"ג) רק כיון דכתיב ספר המקנה מוכח דמהני שטר בישראל אבל בנכרי י"ל דלא משום מיעוט דמכסף מקנתו ולפ"ז בקנין אגב דלא מיעט מכסף מקנתו דעבד אינו נקנה באגב מטעם אחר כמו דאמרי' בב"ק (דף י"ב) שפיר י"ל כמו דמצינו דקונה אגב קרקע בישראל כן י"ל דמהני גם בנכרי ובדברי התוס' הנ"ל דקנין לזמן אינו נקנה החליפין ישבתי בזה קושיית מהרש"א ז"ל ובקדושין (דף ב') שהקשה על תוס' שכתבו דהא דלא תנא מנינא בעבד עברי משום דלא איצטריך מידי למעוטי והקשה המהרש"א דהאי אינו נקנה בחליפין ואיכא למעוטי ולהנ"ל ניחא דל"ש למעט רק אם בכגון זה יועיל לא כן הכא דאינו מועיל בשום דבר אשר סופו להחזיר:

הנה לכאורה יש להקשות על ר"ת שהוכיח מכסף מקנתו דאינו נקנה בחליפין מוכח דבכל דוכתא מהני חליפין הא זה הוא אם פירות נקנה בחליפין אמרינן דאינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין אבל לר"נ דאמר פירות אינו נקנה בחליפין מוקמינן המיעוט על פחות משו"פ כמ"ש בגמ' קדושין (דף ח') ונראה דל"ק שהרי גם לר"נ יכול למעט חליפין מכסף מקנתו דאינו נקנה בתורת כלים בחליפין רק הגמ' פריך על הר"ן מהברייתא שהתנא קתני דאינו נקנה בתורת תבואה וכלים ואין יכול לומר דהתנא ממעט חליפין שהרי פירות אינו נקנה בחליפין להכי איצטריך הגמ' לאוקמא שהתנא ממעט פחות משו"פ אבל לפי האמת כמו דממעט מכסף מקנתו פחות משו"פ כן ממעטינן קנין חליפין תדע שהרי התוס' ב"ב (דף נ"ה) שהבאתי לעיל כתבו דממעט מכסף מקנתו ושטר דאפילו שו"כ הוי ממעטינן לולא שכתוב ישיב לרבות שו"פ דכל הקנינים שיכולים למעט מכסף מקנתו ממעטין דהי מנייהו מפקת נמצא דלפי האמת גם לר"נ ממעט מכסף מקנתו חליפין. עוד י"ל דמהני קנין אגב בנכרי ע"פ דברי התוס' בב"ק (דף י"ב) ד"ה אנא מתניתא ידענא דקנין אגב לא הוי רק מדרבנן י"ל דרבנן תקנו שיהי' מהני אף בנכרי. אמנם יש לדון בזה דהא התוס' בגיטין (דף כ"ד) כתבו דלא קתני דמעמד שלשתן בנכרי כיון דלא הוי רק מדרבנן לא הפקיעו ממון ישראל בתקנתם ליתן לנכרי ע"ש וא"כ לא מהני קנין אגב גבי נכרי ואפשר בחמץ כיון שהוא לטובת ישראל מהני גם בנכרי אך לפ"ז כיון דלא הוי רק מדרבנן י"ל דלא מהני לענין חמץ להפקיע איסור דאורייתא וזה הוי איסור דאורייתא כמ"ש בקונטרס אחרון מהרב זלה"ה בעהמ"ח ספרו ש"ע ומה גם לפי מה שכתב אא"ז הגאון האמיתי זצ"ל בספרו מקור חיים דקנין דרבנן הוי רק כמו הפקר דצריך אידך למזכי ביה אבל כל זמן שלא זכה בו לא הוי אלא הפקר ואף דהפקר הוי דאורייתא מ"מ הא הפ"מ הביא בשם הירושלמי דגם על חמץ של הפקר עובר עליו דהא דאתה רואה של אחרים הוא בעינו יכול לבערו אבל הפקר שיוכל לבערו עובר וא"כ כיון דקנין אגב לא הוי רק מדרבנן לא הוי רק כחמץ של הפקר ועובר עליו הישראל ואף שהמק"ח הקשה על הפ"י ב' קושיות לע"ד לא קשה כלל שהקושי' אחת היא אמר ר' אלעזר שני דברים אינו ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו ולדברי הפ"י לא יהי' אלא חמץ של הפקר נמי יהי' עובר לע"ד דאדרבה שמזה ילפינן שיהיה עובר על חמץ של הפקר כיון דחזינן דעובר על חמץ שלו וע"כ דאוקמי' ברשותי' ואמרינן הטעם מפני שיכול לבערו כן נמי בחמץ של הפקר ברשותו מפני שיכול לבערו וקושי' הב' מהא דאמר ר"י לא זהו חמץ שמזהירין עליו בב"י דטובת הנאה אינו ממון והא אף בחמץ של הפקר עובר נמי ל"ק כלל שהרי הא דעובר על חמץ של הפקר הוא משום שיכול לבערו והתם הא אינו יכול לבערו כמו שפירש רש"י ז"ל שבא דלשרפו או להאכילו לכלבים אי אפשר ע"ש א"כ יש לומר כדברי הפ"י שעובר על חמץ של הפקר א"כ לא מהני קנין אגב או לא הוי רק מדרבנן דברי הירושלמי הנ"ל ישבתי לנכון דברי הרמב"ם ז"ל שכתוב (בפ"א מה' חמץ) דאינו לוקה בחמץ בפסח רק כשחמצו בידים או קנה חמץ בפסח לוקה דעשה מעשה בידים הביא שם המל"מ קושי' דהא דהוי לאו הניתק לעשה דתשביתו ותירץ דמיירי בשביעי של פסח שחל להיות בשבת דאינו יכול לבער והקשו המפרשים דהא הרמב"ם ז"ל יכול לנקוט בקיבל אחריות על חמצו של נכרי דהוי מעשה וליכא עשה דתשביתו כמ"ש בתשו' שאגת ארי' שלא הי' צריך למינקט בקנה חמץ דלא משכחת לה בשביעי של פסח שחל בשבת. ונראה לתרץ דהנה קשה אמאי ליקנה בקנה חמץ בפסח הא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ לא מהני הקנין ואין לומר דלקי משום דעובר אמימרא דרחמנא דז"א דאם הי' כותב בתורה שלא יקנה חמץ בפסח אז אם קנה אף שלא מהני הי' לוקה דעבר אמימרא דרחמנא אבל בחמץ שנאמר לא יראה לך וכו' ואתה רואה של אחרים וא"כ אם קנה חמץ אם לא מהני הוי של אחרים לא עבר כלל אמימרא דרחמנא ואמאי לוקה: ונראה ליישב דאמרינן בבא בתרא (דף נ"ה) אמר ר"י אמר שמואל נכסי נכרי הרי הן כמדבר ופירש שם רשב"ם ז"ל דמיירי כשקנה בכסף מכי מטו לידי' איסתלק לי' אף שלא קנה בכסף מנכרי מ"מ הנכרי איסתלק וישראל לא קני אלא בשטרא והוי הפקר עיי"ש א"כ גם כאן אף אם נימא דלא מהני מ"מ גם להנכרי לא הוי דהנכרי נסתלק משהגיע זוזי לידי' והוי הפקר:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה