אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תמז

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תמז

סימן תמו

סעיף א חמץ בפסח אסור תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו אפילו בהנאה::

הנה איתא בפסחים (דף כ"ט ע"ב) חמץ בזמנו בב"מ ובשל"מ אסור שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר וכו' ע"ש כל הסוגיא והקשה הרא"ש לא ידענא למה לא יהי' תערובות חמץ מותר אף באכילה דהא חמץ במשהו היינו דבר לח המתערב דבמקום דהוה כשאר איסורין בנ"ט הוה חמץ במשהו אבל דבר יבש דבשאר איסורין חד בתרי בטיל ה"ה חמץ בפסח ע"ש ורש"י בסוגיא אינו מחלק בין יבש ללח ונראה דבאמת יש להבין שיטת הרא"ש דמחלק בין יבש ללח. דמאי שנא דאטו חומרא דחמץ דחייב כרת ולא בדיל מינייהו יש חילוק בין לח ויבש דהא ביבש שייך ג"כ הני טעמי:

ונראה דרא"ש סובר דהא דמחמרינן בתערובות חמץ יותר משאר איסורין אין הטעם כיון דהחמץ בעין בכרת ולא בדיל רק דהרא"ש פוסק כר"ת דטעם כעיקר דאורייתא דהיינו אם יש בתערובות טעם איסור אוכל כזית חייב מלקות וכן כרת כמ"ש הפר"ח לשיטתם כי הטעם עושה כל התערובות איסור כמבואר בטור או"ח (סימן תמ"ב) א"כ כיון דחמץ בפסח בכרת ולא בדיל מינייהו החמירו לאסור בתערובות לח בלח במשהו כי חששו דלמא לא יתבטל ויהיה פחות מששים ויתן טעם יכול לבא לידי חיוב כרת לכך אסרו במשהו וגזרו מינו אטו שאינו מינו אבל יבש ביבש ע"י תערובות דהיינו ברוב היתר אי אפשר לבא לידי חיוב כרת דמן התורה בטיל לא גזרו בתערובות יבש ביבש אבל רש"י סובר דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ בתערובות מין בשאינו מינו גם כן אי אפשר לבא לידי חיוב ברת כלל וע"כ דחומרת חמץ כיון דחייב כרת על גופו של חמץ בלא תערובות אין חילוק בין לח ויבש אך לפ"ז יהי' קשה הלכתא אהלכתא דמתניתין בע"ז הלכתא היא וממעט פרוסת חמץ בפסח מהדברים שאינם בטלים וכאן פסק רבא דחמץ במשהו ולזה פירש רש"י בסוגיא דע"ז לענין הנאה דלענין לאסור בהנאה צריך דבר חשוב וסוגיא דידן לענין איסור האכילה כשיטת הראב"ד דסובר כן:

והנה הר"ן בע"ז כתב דלכך סובר הראב"ד והרמב"ן דאין התערובות נאסר בהנאה כיון דלענין איסור הנאה גם כזית בכדי אכילת פרס לא מזיק לך דבשלמא לענין איסור אכילה כשיש כזית בכדי א"פ חייב מדאורייתא דהא איכא טעמו וממשו אבל לענין הנאה כיון דלא שייך טעמא חד בתרי בטיל ונראה כוונתו דבאיסור אכילה יש עכ"פ בתערובות כזית בכדי א"פ איסור דאורייתא וחייבין עלי' א"כ גם דביותר מכדי א"פ אסור מדרבנן אבל לענין הנאה ליכא בתערובות איסור דאורייתא דגם כזית בכדי א"פ מותר דחד בתרי בטיל כיון דלא איכפת לן הטעם ולא משכחת תערובות איסור כלל מדאורייתא לענין הנאה לא החמירו חכמים לאסור התערובות בהנאה. והנה מוכח מדברי הר"ן דכזית בכדי א"פ בלא טעמו אינו אסור מדאורייתא לא כמו שרצה הר"ת לומר דאסור א"כ לכאורה לר' דסובר מין במינו לא בטיל ולא אזלינן בתר טעמא כלל כמבואר באריכות ברשב"א חולין (דף צ"ח) לתרץ שיטת רש"י דפסק דטעם כעיקר מדרבנן ופסק כר"י דמין במינו לא בטיל ע"ש א"כ ליכא לכאורה לחלק בין איסור אכילה ואיסור הנאה ומין במינו אסור באיסורי הנאה כל התערובות וסוגיא דע"ז מיירי במין בשאינו מינו דדבר שבמנין גם בשאינו מינו לא בטיל כמבואר בש"ך יו"ד (סי' ק"י) א"כ כשגזר רב חמץ בפסח מין בשאינו מינו אטו מינו גם לאסור בהנאה היה לגזור אטו מינו וקשי' הלכתא אהלכתא אך לפי מה שכתב רש"י דגזר רב בחמץ בפסח שאינו מינו אטו מינו מטעם דחייב כרת על חמץ ובהנאה ליכא כרת בחמץ ולכך לא גזר על שאינו מינו אטו מינו ובזה לא קשה מה שעמד בצל"ח דלמה לא פירש רש"י דלכך גזר רב בחמץ כיון דהתורה החמירה לעבור בבל יראה דא"כ הי' קשה הלכתא אהלכתא דמטעם בל יראה גם בהנאה היה מהראוי לאסור. ובזה מתורץ ג"כ מה שאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין בשלא במינו במשהו כרב יקשה בשלמא לשיטת רש"י דרבא פסק בכל מקום מין במינו לא בטיל ובפסח גזר שאינו מינו אטו מינו ניחא דאמר כרב דפסק בכל מקום כרב אבל לשיטת ר"ת דבכל מקום פסקינן כרבנן דמין במינו בטל רק בחמץ מטעם חומרא דחמץ שיש בו כרת ולא בדיל אמאי אמר כרב ובזה ניחא דר"ת הובא בתוס' זבחים (דף ע"ג) ותוס' מנחות (דף כ"ג) דהא דסובר ר"י מין במינו לא בטיל הוא רק לח בלח בדברים המתערבים אבל יבש ביבש גם ר"י סובר דחד בתרי בטיל א"כ הא דאמר רב חמץ בזמנו במינו ושלא במינו במשהו הוא רק לח בלח דיבש ביבש בטיל לר"י במינו ג"כ מדאורייתא ולזה אמר דחמץ במשהו בין במינו ובין שלא במינו במשהו כרב דהיינו לח בלח כי רב ג"כ אינו מחמיר רק בלח ולו היה אומר סתם דאסור במשהו הוי אמרינן דגם יבש ביבש לא בטיל:

ועוד יש לומר כפי מה שהביא באו"ה הובא בש"ך יו"ד (סי' ק"ב) בשם ר"ת דדשיל"מ לא בטיל רק ממשו של איסור אבל הטעם בטיל והוא הא דמחמיר רבא בחמץ בפסח הוא מטעם דשיל"מ כשיטת הרמב"ם והרמב"ן ולא מחמיר רק בממש ולא בטעם ולזה אשמעינן דמחמיר גם בטעם חמץ ולר"י גם בטעם במין במינו לא בטיל כדמוכח ממ"ש הרי"ף בגיד הנשה דרב אוסר ריחא דפוסק כר"י דמין במינו במשהו וכן באמת הדין דחמץ בפסח גם בטעם בלא ממש מחמרינן ולזה אמר כרב דהיינו טעם בלא ממש ג"כ אסור במשהו:

והרמב"ם סובר דטעם כעיקר מדרבנן וסובר דתערובות נאסר בהנאה ולתרץ דלא קשה הלכתא אהלכתא דבע"ז פסקינן דפריסת חמץ בטל בפסח וכאן פסק רבא דחמץ במשהו ולזה תירץ כמו שכתב הר"ן דסוגיא דע"ז אזלא אליבא דר"מ דחמץ אסור בהנאה לאחר פסח ולא הוה דשיל"מ אבל לדידן דחמץ מותר לאחר הפסח אינו בטיל מטעם דהוה דבר שיל"מ ומין במינו לא בטיל ומטעם דלא בדיל גזרינן אינו מינו אטו מינו ומה שהקשה הרמב"ן דא"כ מאי טעמא דר"י דסובר דחמץ בטיל בפסח דהא דשיל"מ לא פליג וכתבתי לקמן בחדושי ע"ש. ולכאורה יש לומר דר"י סובר דחמץ לא הוה דשיל"מ כיון דנאסר לשנה הבאה ובזה היה מקום לפרש אשר ראיתי בספר ישועות יעקב שהביא דברי רבינו יונה בלקוטי אהא דקאמר ר"י חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בששים להא דר"י ליתא דפליג על רב אשי שלהי ביצה דקאמר גבי מים ומלח בעיסה כיון דהוה דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל עכ"ל הרר"י ותמה עליו דמאי מייתי מדר"א דדשיל"מ לא בטיל הרי ברייתא ערוכה היא ואי ניחא לי' לרבינו יונה למינקט ר"א הרי רב אשי בתחלת המסכת אמר דדשיל"מ לא בטיל אפילו בדרבנן יש לומר דכוונת רבינו יונה דאפשר לומר דחמץ לא הוה דשיל"מ כיון דנאסר לשנה הבאה ומביא ראיה משלהי משילין דסובר דמים ומלח לא בטיל לענין תחומין כיון דהוה דשיל"מ אף אם יניחנה לשבת הבא חוזרת ונאסרת דומיא דחמץ ואעפ"כ הוה דבר שיש לו מתירין אך דוחק לומר דר"י ורבא פליג בזה אי חמץ הוה דשיל"מ כיון דנאסר לשנה הבאה והעיקר כמו שתרצתי בחדושי הנ"ל:

סעיף א במשהו עיין בט"ז (ס"ק א') שהרמב"ם והרמב"ן נתנו טעם משום דהוה דבר שיש לו מתירין והקשה הרמב"ן אמאי אמר ר' יוחנן חמץ בזמנו במינו ושלא במינו בנ"ט דהא דבר שיש לו מתירין אינו בטיל במינו ודחק בתירוצו דר"י ל"ל דדבר שיל"מ אינו בטיל ע"ש. ולענ"ד נראה עפ"י מה שהקשה הרמב"ן דאיך הוה חמץ דבר שיש לו מתירין דהא חייב לבערו כשהוא בעינו ותירץ דכל ממילא משתרי ואין היתרו מחוסר מעשה ודאי יש לו מתירין הוא וכ"ש חמץ של אחרים שנפל לקדירה של ישראל אפילו בעינו דשיל"מ ע"ש, וכוונתו מבואר דמתרץ דנהי אם החמץ בעין צריך לבער מ"מ הוה דשיל"מ דההיתר יבא ממילא אך דלא סגי לי' בזה ולזה כתב ר"ש חמץ של אחרים שנפל לקדירה של ישראל שאפילו בעינו דשיל"מ הוא א"כ אם יפול חמץ כזה בודאי דאסור דהוי שפיר דשיל"מ ולא חילקו חכמים בין חמץ לחמץ ואסרו בכל חמץ אפילו אותו שצריך ביעור כשהוא בעינו ולפ"ז מתורץ קושיתו. דהנה יש לדקדק על הא דהקשה הש"ס מי אמר רבא הכי הא א"ר אר"ש קנסא קנס וקשה אמאי לא הקשה הש"ס על ר' יוחנן דסובר דחמץ לאחר זמנו מותר כר"ש דהא ר"ש קנסא קנס אלא ודאי דעל ר' יוחנן לא הי' להקשות דאפשר דלא סבר להא דר"ש קנס אך לפ"ז קשה כמאן מוקי מתניתין וצ"ל דמתרץ כרב אחא בר יעקב דילפינן שאור דאכילה משאור דראיה דאף רב אחא בר יעקב לא איתותב רק דהדר בי' כמ"ש תוס' והרשב"א ז"ל בחולין (דף ד') א"כ אי סברינן דיליף שאור דאכילה משאור דראיה דחמץ של אחרים מותר באכילה ואין יכול לאסור התבשיל ולא הוי חמץ דשיל"מ דשל ישראל מצוה לבערו ושל אחרים מותר אף דהקשו תוס' על רש"י דאי אפשר שיהיה מותר באכילה דזכה לענין חיוב אונסין מ"מ מודים דחמץ של אחרים אינו אסור באכילה רק כיון דנעשה שלו אבל כל זמן שאינו שלו מותר ואינו יכול לאסור התערובות ולא הוה דשיל"מ ועיין (בסי' תמ"ב) מ"ש בישוב קושיית הש"ך ביו"ד (סימן ק"ב) דלשיטתם חמץ דהוה דשיל"מ אמאי בטל בער"פ במינו ע"ש:

ולענ"ד נראה באם נערב רק טעם חמץ משש עד הלילה ונשפך דאזלינן בספיקא לקולא דהנה לשיטת התוס' דחמץ משש ולמעלה אסור מטעם מ"ע דתשביתו וקשה לכאורה לפי מה שהעלו האחרונים דבטעם חמץ לבד בלא ממשו אינו, עובר בבל יראה ואינה בקיום מ"ע אמאי יהיה אסור טעם חמץ בלא ממש דהא אינו מצוה להשבית טעם חמץ בלא ממש וצריך לומר כמו שכתב הר"ן בע"ז בשם בעה"ת דבישול שנאסר משום חתנות צריך הכלי הכשר שאע"פ שלא אסרו בשולהון אלא משום גזירה דחתנות ובבליעת כלים לא שייך חתנות: אפ"ה כיון דכשהוא בעינו נאסר משום חתנות אף פליטת בליעתו כמוהו א"כ ג"כ כיון דחמץ בעין אסור מטעם תשביתו גם הפליטה אסור אבל נראה דאינו אסור רק מדרבנן דטעם כעיקר ילפינן ממשרת או מגעולי מדין ולא נמצא איסור אכילה שיהי' עליו רק איסור עשה ולא איסור לאו א"כ אי אפשר למילף דטעם כעיקר באיסור עשה אסור מדאורייתא. והא דמחמרינן בנשפך באיסור דאורייתא דחיישינן לדעת התוס' דסברו דטעם כעיקר בכל איסורין מדאורייתא א"כ בחמץ לאחר שש עד הלילה כיון דגם לשיטת תוס' אינו אסור רק מדרבנן נראה להקל בנשפך אבל אם נתערב ממש לא אזלינן להקל אף דלשיטת הרז"ה ובעה"ע דלאחר שש גם בעינו אינו אסור רק מדרבנן לא סמכינן בזה דתפסו לעיקר דבעין איסור מדאורייתא אבל בטעם לבד יש כמה צדדים להתיר דלשיטת הרמב"ם ורש"י בכל איסורין הטעם אינו אסור רק מדרבנן ולשיטת הרז"ה ובעה"ע גוף החמץ אינו אסור רק מדרבנן ולשיטת התוס' נהי דממש אסור מדאורייתא אבל טעם לבד בלא ממש אינו אסור רק מדרבנן כנ"ל ברור:

סעיף ה במים פסח עיין במ"א (ס"ק י"ו) שהביא בשם הרא"ם (בפ' צו) דהיכי דהפגימה והבליעה באין כאחד אסור ומהר"ל בספרו גור ארי' חולק על הרמב"ם ע"ש אך פליאה בעיני דעת הגאונים האלו דאיך אישתמיטתא מינייהו תוס' בסוגיא דקדירה בת יומא שכתב דלשיטת רש"י ור"ת דלינת לילה פוגמת דיש לדקדק דסוף לילה לבד אינו גורם אלא כולו מדהוצרך הכתוב שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחושת אחר בישול חטאת למ"ד נט"ל מותר ואמאי הא מותר לבשל בו לכתחילה אחר עמוד השחר א"כ מוכח להדיא דאין לחלק בין כשבאין להדדי או קודם וגם הר"ן בסוף ע"ז כתב הא דהקשו תוס' אי לינת לילה לבד פוגמת למה הצריכתו התורה שבירה או מריקה ושטיפה הרי בשעה שנעשה נותר ופגם שרי לדידי לא קשה שכבר פרשתי למעלה שבליעה הבלועה בקדירה שאינה בת יומא ראוי לגר הוא מעצמו אסור אלא שמפני שאינו משביח תערובתו אלא פוגם הוא אינו אסור תערובתו וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה התורה לבערו כשם שצותה לשרפו ובוער יותר הבליעה בכלי ראתה התורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה מכלי מתכות ע"ש ובחו"ד (סי' צ"ג ס"ק ב') כתב סברא זו מדעתא דנפשיה והיה בהעלם עין ממנו דהוא דעת הר"ן. אך לכאורה צריך להבין דהא ניחא לשיטת הרמב"ם (בפ"ח מה' מעשה הקרבנות ה' י"ד) דטעון מריקה ושטיפה עקב אכילה קודם שנעשה נותר אבל לשיטת תוס' זבחים (דף צ"ו) דא"צ שבירה רק אחר שנעשה נותר וקשה דאם גם בבליעה שייך נותר אמאי לא יהי' אסור לעשות נותר כמו שאסור לו לעשות נותר בבשר גופי' ונראה דבשלמא בקדשים צותה התורה שלא לעשות נותר רק שיאכל הקדשים אבל בבליעה כיון דאי אפשר לאכול וצריך לבער מן העולם בשבירה או במריקה ושטיפה לא צותה התורה רק לאחר שנאסר כמ"ש (הרא"ש בפסחים) לענין מ"ע דתשביתו הוא רק לאחר זמן איסורו ומה שמשבית קודם זמן האיסור היינו שלא לעבור בבל יראה אין מפורש בו מצות עשה מן התורה ע"ש (ח"צ סי' פ'):

הנה מו"ח זצ"ל הקשה על הא דאמר רב קדירות בפסח ישברו וכתב רש"י דרב סובר נט"ל אסור והקשה דהא מאן דסובר נט"ל אסור ע"כ דיליף מגעולי מדין וסובר דקדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא וסובר דאין חילוק בין פגם מרובה לפגם מועט וסובר דסרוח מעיקרא מותר א"כ קשה אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו דהא נפגם קודם פסח וסרוח מעיקרא מותר ע"ש ולפי סברת הר"ן לא קשה כלל דהא דקדירה הוה נט"ל לא נפסל מאכילת אדם והבליעה אסורה לא הוה כסרוח מעיקרא בנבילה דנפסל מאכילת אדם וחל שפיר איסור חמץ על הבליעה רק שאינו אוסר התערובות ולא שייך לומר סרוח מעיקרא:

בדעת הר"ן הנ"ל יש לפרש סוגית הש"ס בהא דאמר רב קדירות בפסח ישברו והקשה הש"ס אמאי לישהינהו וליעבד בהו שלא במינו והקשו רש"י ותוס' חדא דהא אמרינן קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם ואמאי הקשה הש"ס דלישהינהו וליעבד בה שלא במינו דהא רב סובר דלאחר זמנו בנ"ט ודחקו עצמן בקושיא זו דאף דבכל דברים אם בישל בנ"ט בחמץ לא הוה רק בליעת משהו כי אין דרך להשתמש חמץ בשפע והח"י הקשה דא"כ דבליעת חמץ לא הוה רק משהו ויש חילוק בין חמץ לשאר איסורין אמאי אסור שומן שנעשה בכלי בת יומא דהא בליעת ופליטת חמץ לא הוה רק משהו. ב' דהא נט"ל מותר א"כ ישהנו לאחר פסח ויהי' מותר. ג' דהא אסור לבטל איסור לכתחילה אפילו איסור משהו ואיך יעביד בהו שלא במינן ויבטל איסור לכתחילה ובדברי הר"ן הנ"ל יבא הכל על נכון:

דהנה הר"ן כתב בסוגיא דאף דנט"ל מותר הוא דוקא בדיעבד ולא לכתחילה אע"ג דאי אפשר שלא לשבור הקדירה אפ"ה לא הוה כדיעבד וראי' לדבר מההוא פינכא דאיתמלח בה בשר חברו ר' אמי ואי כדיעבד דמי למה לי למיתברי' לישהינהו למחר. ולענ"ד נראה דס"ל לראשוני' דזה הוה כדיעבד הא דצריך לשבור הכלי כמו דאמרינן בתנור חדש שהסיקו בעצי ערלה דאם יצטרך נתיצה הוה כדיעבד והא דתברה ר"א לאו משום דהוה לכתחילה להשתמש בקדירה רק דגזרינן אינו בן יומא אטו בן יומא דהיינו אם מתירין לו להשתמש בכלי דאינו בן יומו יבא להשתמש בבן יומו ואף דשבירת כלי הוה כדיעבד מ"מ אסור משום הגזירה אטו בן יומו אבל בקדירת חמץ לאחר הפסח לא שייך האי גזירה דיבא להשתמש בקדירה בת יומא של חמץ דהא מילתא דלא שכיח כלל שיהיה אחר פסח קדירה בת יומא מחמץ דמנין לו חמץ דהא ביער חמץ שלא לעבור בבל יראה וכיון דלא שייך האי גזירה ושבירת קדירה הוה כדיעבד הקשה שפיר אמאי ישברנו ישתמש בהו ומצאתי כעת בפ"מ (בסי' צ"ג) דהביא בשם הרשב"א במשמרת הבית שכתב כעין זה וכוונתי בעהשי"ת לדעתו. והנה הר"ן תירץ בשם הראשונים דהא קשיא דאף דנט"ל מותר הוא דוקא באיסורין שהן אסורין בנ"ט אבל חמץ שהוא במשהו כיון שאין הולכין בו אחר נתינת טעם אפילו נט"ל אסור והקשה דהא מאן דשרי נט"ל מנבילה שאינו ראוי לגר גמר לה דאינה קרויה נבילה וכיון דאפילו פגם בעיני' מותר האיך יאסור את תערובתו וקשה לכאורה דהא הר"ן גופי' כתב בקדירה אינה בת יומא הבליעה אסורה דהא נפסלה מאכילת אדם א"כ הפוגם בעין אוסר ולא קשה קושייתו. ונראה דבפ' השוכר לאחר שהעלה הר"ן דנט"ל מותר אפילו בפגום קצת כתב אבל עדיין צריך ישוב היכי גמרינן לה מנבילה דהא נבילה נפסל מאכילת אדם וכתב ונראה לו דהיינו טעמא מצינו בנבילה שלא אסרה תורה אלא כשיהי' ראוי לגר מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שנפגמה קצת אבל כל שאינו ראוי לגר כיון דאינו נהנה מן האיסור התירתה התורה אע"פ שחל עליו איסור מתחילתו ויליף אף באיסור שנתן טעם בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שהאוכל אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו לכך שרי אע"פ שחל איסור מתחילה באותו דבר שנתערב בהיתר עיי"ש א"כ קושיתו שפיר דאיך מדמים הראשונים איסור משהו לנט"ל דמשהו נהי דאינו מועיל מ"מ אינו מזיק ולא מצטער עליו אסור אבל נט"ל מצטער עליו. העולה מכל הנזכר דהבליעה הוא איסור כמו חמץ רק בתערובתו אינו אוסרה דפוגם התערובות ומצטער לפ"ז אם אינו נותן טעם גמור רק משהו אינו מצטער עליו דאינו פוגם התערובות ואוסרה שפיר כמו משהו דחמץ גמור דבשלמא אם הי' הבליעה נבילה שאינה ראויה לגר ומותרת גוף הבליעה פשיטא דלא היה באפשרות לאסור התערובות כיון דהבעין: מותר אבל כאשר הבליעה אסורה דאינה נפסלת מאכילת אדם א"כ אם נותן טעם פוגם התערובות ומצטער עליו ומותר דנט"ל מותר אבל אם אינו נותן רק משהו ואינו פוגם הוה כמו משהו מחמץ דאינו מועיל ואינו מצטער עליו דאסור והקשה הש"ע לישהינהו ולעביד בהו שלא במינו דשלא במינו מותר ממ"נ אי הבליעה נותן טעם ממש עליו מותר דנט"ל מותר בדיעבד ושבירת הקדירה במקום דלא שייך למיגזר אטו בן יומו כדיעבד דמי ואי לא יתן טעם רק משהו ואינו פוגם בטל הוא ותירץ דגזרינן שאינו מינו אטו מינו ובמינו נהי אם יתן טעם מותר דפוגם הוא ומצטער עליו דילמא לא יתן רק משהו ובמשהו לא נפגם התערובות ואסור מדאורייתא לשיטתו דמין במינו לא בטיל (והנה לע"ד תמוה סברתו דבאם נו"ט יהיה מותר דיהיה לפגם ובמשהו יהיה אסור ועוד דהא לא הוי כזית בכדי א"פ ולא הוי רק חצי שיעור ע"י תערובות ולא שייך חזי לאיצטרופי באם יוסיף עוד איסור הרבה שיהיה כזית בכא"פ ויהיה אסור ולהכי גם באינו מוסיף איסור מטעם דחזי לאיצטרופי דהא בזה לא שייך לומר כן דאדרבה אם יוסיף איסור יהיה נ"ט לפגם שרי נטל"פ בתערובות וצ"ע):

ולפ"ז לא קשה דהא אין מבטלין איסור לכתחילה כיון דכאן הוה ספק אם מבטל איסור לכתחילה דאם הקדירה נותן טעם לא מבטל האיסור ומותר מטעם דהוה נט"ל דמותר בדיעבד וספיקא דמבטלין איסור לכתחילה לא עדיף משאר ספיקא דרבנן לקולא וכיון דחמץ דומה לשאר איסורין ולא נצריך לומר דבליעת חמץ הוה רק משהו שפיר דאסרינן שומן הנעשה בקדירה בת יומא ולא קשה קושיית החק יעקב ועיין בזה כי תלי"ת סלקנו כל הקושיות מסוגיא בדברים ישרים למוצאי דעת:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה