חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן תמו
סעיף א המוצא חמץ בביתו אם הוא בחול המועד יצניענו ויבערנו מיד אם הוא יום טוב יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו:
והנה המחבר סתם דבריו אפילו כשלא ביטל כדעת הרמב"ם אף דפסקינן מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך מ"מ אסור לשרוף וכתב בכ"מ דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנאה לגוף ומפשטא דסוגיא דפסחים (דף ה') אמר רבא ש"מ דר"ע לית ליה מתוך מוכח דאי אמרינן מתוך היה מותר לשורפו וכתב המ"א דזה הוי כס"ד דאך ביום הראשון תשביתו היינו ביו"ט אבל להמסקנא דביום הראשון היינו מעיו"ט אסור לשורפו ביו"ט:
ונראה לע"ד בכוונתו באחד משני דרכים דנהי דשריפת קדשים אינן דוחין יו"ט מטעם מתוך דצריך צורך היום קצת ואין המצוה לשרוף דוקא באותו יום אבל בחמץ כיון שעובר בכל יראה לא גרע מס"ת לקרות בו דהוה צורך היום קצת אמאי לא יהיה מותר לשרוף וצריך לומר כמ"ש המ"א לעיל דמשהה כדי לבערו אינו עובר לא הוה צורך היום אך באמת הקשה הש"א דא"כ בכל לאו הניתק לעשה יהיה מותר לעבור על לאו כשדעתו לקיים העשה וכתב מו"ח זצ"ל במקו"ח (סימן תל"א) דיש לחלק בין לאו הניתק לעשה דעלמא בין לאו שקדמו העשה בשאר לאו הניתק לעשה דא"א לקיים העשה בלא עברות הלאו אי אפשר לומר שיש מצוה לעבור הלאו לקיים העשה ולא נכתוב העשה רק לתיקון הלאו אבל לאו שקדמו לעשה שיש קיום מצוה אף עבר על הלאו והעשה לא לתיקון בלבד נאמר רק למצוה באנפי נפשה יש לומר דה"ק רחמנא דתשביתו לא יראה לך אין איסור כשמשהה לבערו:
א"כ לפי הו"א דתשביתו הוא ביום הראשון דוקא לא הוה עשה קדמו ללאו כי תיכף בתחילת הלילה עובר בבל יראה ואף אי בל יראה הוה ניתק לעשה לא הוה עשה הקודם ללאו רק, לתקן הלאו ועובר במשהה כדי לבערו והוא צורך היום קצת לכך אי אמרינן מתוך מותר לשורפו אבל לפי האמת דביום הראשון הוא, מעיו"ט והוא עשה דקדמו ללאו ואינו עובר במשהה כדי לבערו אינו צורך היום כלל ואסור:
אך כוונתו הכ"מ כתב דשריפת חמץ הוה כמו מוגמר דאינו צריך לכל אדם ביו"ט בעינן צורך לכל אדם ונראה דלכך חמץ לא הוה צורך לכל אדם דבאמת אין המצוה מוטלת על כל ישראל לשרוף חמץ של אחרים דהא בשל אחרים ושל גבוה מותר לראות ואף דאמרינן דהכל מצווין עליו לבערו היינו שלא יעבור מי שיש לו חמץ להנצל אותו מאיסור אבל לא שיהיה מצות תשביתו עליו לשרוף חמץ של אחרים עיין בנוב"י חלק או"ח (סי' ט"ו) ועוד הא תוס' (דף ו') כתבו דלא אמרינן רק שיהיה הדבר רגיל והש"מ הביא בשם הרשב"א דר"פ ס"ל דלא אמרינן מתוך אלא בצורך מצוה באוכל נפש ע"ש א"כ שריפת חמץ הוה דבר המצוי צורך לכל נפש אבל לפי המסקנא דצריך לבער קודם פסח אם נמצא בפסח לא הוה צורך לכל נפש כנ"ל:
אך דברי המ"א שכתב כיון דחמץ הוה לאו הניתק לעשה ומשהה כדי לבערו מותר לכך אסור לשרוף תמוהין דהא הרמב"ם לא ס"ל דחמץ ניתק לעשה בגוף הדין של מתוך דעת ה"ה דלשיטת רש"י והרמב"ם דאמרינן מן התורה מתוך אפילו בדבר שאין צריך כלל והפ"ח (סי' תצ"ה) הקשה דא"כ אמאי פסק הרמב"ם ואין שורפין קדשים ביו"ט דיו"ט הוה עשה ול"ת דהא ליכא כלל איסור מטעם מתיך דנהי על הש"ס יש לומר דלא ס"ל דפליגי ב"ש וב"ה במתוך כדס"ל לש"ס ביצה (דף י"ב) בהס"ד אבל לפסק הילכתא קשה אמאי כתב הרמב"ם דאין שורפין מטעם דיו"ט הוה ל"ת ועשה דהא מותר מטעם מתוך ולזה העלה דצריך דוקא צורך היום קצת אך לכאורה קשה דהנה בשבת (דף ק"ה) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תנא לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לעפרו וכתב הרשב"א ויסוד הענין לפי שכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן להו וכולן צריכות היה לגופן ותיקון היה בהם לפיכך סובר רש"י דכל מלאכה שאין לו תיקון לצורך הגוף המלאכה ממש פטור עליו וכיון שכן מילה בשבת מן הסתם מותרת שהרי יש בו חבלה וקילקול אצל התינוק ותיקון המילה שהוא עשה המצוה אינו תיקון בגוף הדבר אלא שהוא מצוה אינו מתחשב:
מתחשב אע"פ שהוא מתקנו לתרומה וקדשים ולאכילת פסחים אין אותו תיקון בגוף המילה אלא אצל אחרים ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוא וכיון שכן לא היתה צריכה התורה להתיר מילה בשבת אלא לאשמועינן דע"ג דמקלקל בעלמא פטור מקלקל בחבורה חייב וחידוש הוא שחידשה התורה במילה וכן הבערה דבת כהן מן הסתם היה מותרת לפי שכל מבעיר מקלקל הוא ר"י סובר דמלאכה הצריכה בלבד בעינן כלומר שהיה בה תיקון מצד אחד או בגופה של מלאכה או אפילו אצל אחרים לפיכך מילה אסורה היתה שהרי יש בה תיקון אצל אחרים כמו שאמרנו לפיכך הצריך הכתוב להתירה וכן הבערה דבת כהן מן הדין אסורה הוא דהרי יש בה תיקון האבר שהוא מצרפה והרי הוא כבישול סממנים ולא אסרה התורה הבערת בת כהן אלא מצד תיקון האבר אבל הבערה גופה דבת כהן קלקול גמור הוא ומותר היה לולא התיקון שיש בה מצד אחר שהוא כבישול הפתילה וכן פירש"י שם בישול פתילה שהוא מדליק פתילה של אבר ודרך בישול הוא זה וחייב על הבישול שאינו מקלקל האבר בבישול אלא מתקן וצורך מבואר דהמצוה בעצמותו לא הוה מתקן א"כ אמאי אין העשה דשריפת קדשים דחי יו"ט דהא הוה מקלקל ואין לומר דכיון דאסור בהנאה לא הוה מקלקל מ"מ הא מתקן לא הוה ואנן גמרינן ממלאכת המשכן דכולן היו צריכות לתיקון אפילו לשיטת התוס' שם דתיקון מצוה הוה תיקון כתבתי בחדושי דמצד הסברא נראה דמותר שריפת קדשים ביו"ט דהנה הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אין הטעם דחמיר איסורא רק כיון דהאי עשה והאי עשה מאי אולמיה דהא דידחה אחרת ולזה אם עבר אינו לוקה כמבואר בתוס' חולין (דף קמ"א) וכתבו דהוא מהאי טעמא עיין בנוב"י מה שכתב בזה א"כ אי גוף המלאכה הוה קילקול רק דהמצוה גורם לעשותו תיקון ואי לאו המצוה לא היה המלאכה אסור לא שייך לומר מאי אולמיה דהאי מצוה ממצוה אחרת דהא מצוה זו גורם אשר המלאכה זו אסורה והוא ברור בסברא א"כ קשה אמאי שריפת קדשים אינה דוחה יו"ט וליה נראה כיון דאסור בהנאה וכששורף מותר האפר הוה כמתקן גמור בגוף מלאכת יו"ט ולפ"ז במקום שהאפר אסור לא הוה מתוקן בגוף המלאכה רק דהמנוה שהוא בשריפה גורם שהוא מלאכה שפיר דדחי יו"ט יש לתרץ קושית התוס' סוכה (דף ל"ה) של ערלה פסול פליגי זה בש"ס חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בו דין ממון והקשה בתוס' באתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעורא כמו דאמרינן באתרוג של אשירה ותירצו בדוחק ולפמ"ש יש לומר דהא דעומד לשרוף כשרוף דמי היינו דוקא אם מותר לו לשרוף היום אבל אי אסור לשרוף לא שייך לומר כל העומד לשרוף כשרוף דמי דהא אינו עומד לשרוף מחמת האיסור עיין תוס' ב"ק (דף ע"ז) ד"ה מטמא טומאת אוכלין שכתבו דאף דאינו עומד לשריפה עכשיו כשנגעו בה שרץ דנפסלה מ"מ עומד לשרוף כשרוף דמי זה דוקא בפרה דאין איסור לשרוף אבל במקום דאסור לו לשרוף לא שייך לומר כשרוף דמי לפ"ז באשירה דעפר אסור והשריפה בעצמותו לא הוה תיקון רק דהמצוה מה שנצטוה עושה אותו לתיקון דחי יו"ט וכתותי מיכתת שיעורו אבל ערלה דעפר מותר והמלאכה בעצמותו הוה תיקון בלא גרם המצוה אינו דוחה ואסור לו לשרוף לא שייך לומר מיכתת שיעורו:
ויש לתרץ ג"כ קושית הרב הגאון מו"ה אברהם ברודא בפסחים (דף ה') א"ר ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה דלמא סבר כרבנן דתשביתו משמע שריפה ומפרר וזורה לרוח ג"כ כדס"ל לחכמים ומוכח נמי דתשביתו בעיו"ט דאי ביו"ט הבערה מי שרי ותשביתו הפירוש בין שריפה בין שאר ביעורים ואיך מותר לשרוף ביו"ט ובזה ניחא דאי ס"ל לר"ע דחמץ אינה בשריפה דוקא א"כ עפרן אסור כששורף כמ"ש (בסי' תמ"ה) ממילא דמותר לשורפו כמו אשירה א"ו דסובר דמצוה בשריפה דוקא ואפרו מותר והשריפה בעצמותו הוה תיקון בלא גרם המצוה ואסור לשורפו ביו"ט:
והנה עפ"י סברת רש"י בביצה (דף כ"ז) שכתב דתרומה טמאה אינו ראוי לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתת לכלבו ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים ביו"ט אפי' ע"י אכילה דקיי"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט והבערה לצורך הוא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה הוא ומותרת אפילו הכי בשמן תרומה דנטמאת לא דגזה"כ הוא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרפו הלכך מלאכה הוא ע"ש ולא קשה קושיית הפר"ח דאמאי אין שורפין קדשים ביו"ט דהא אמרינן מתוך דכיון דהתורה אחשביה להבערתן לא מצינו מלאכת הבערה מן העולם שהוא מותר דנימא מתוך:
אך הפנ"י הקשה על סברת רש"י דא"כ איך הוכיח רבא בפסחים (דף ה') דסבר ר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואף אי סובר כרבנן דהשבתה בכל דבר מ"מ אסור ביו"ט דרחמנא אחשביה להבערתן ואסור להאכיל לכלבים או להטיל לים וקשה דמנ"ל דר"ע דל"ל מתוך דלמא סובר דאמרינן מתוך מ"מ אסור ביו"ט לבער דמלאכת הבערה מן העולם לא מותר כלל כי לא נמצא באוכל נפש לא שייך מתוך עיין בנוב"י (סי' ט"ו) מה שכתב בזה סברות דקות לחלק בין חמץ לשריפת קדשים:
ועוד נראה דהנה קשה לרש"י פירוש שם דאי השבתה בכל דבר יאכילנו לכלבים אכילת כלבים מאן דכר שמיה דהא בפלוגתא דר"י ורבנן לא תנא אכילת כלבים רק ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ורבנן אמרין אף מפרר וזורה לרות מה לו להזכיר אכילת כלבים ולזה נראה דלר"ע סובר ביצה (דף נ"ג) דאך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע ומותר לר"ע כל המלאכות לצורך אוכל נפש בהמה אי הוה סובר ר"ע דחמץ השבתתו בכל דבר היה מותר ליתן לכלב החמץ דאף דזה הוה מלאכה דרחמנא אחשבה למלאכה מ"מ לא עדיף מאפייה ובישול דמותר לנפש בהמה א"כ גם מלאכת הבערה מותר לר"ע דסובר דלכם לא אתיא למיעוט רק נפש נכרי אבל נפש בהמה הוא בכלל אשר יעשה לכם לכל נפש מותר גם לבהמת של הפקר דמדאורייתא אין חילוק בין בהמה לבהמה רק בין בהמה לנכרי ומה שאמר בש"ס מה ראית לרבות את הכלבים ולהוציא את העכו"ם מרבה אני את הכלבים שמזונותיו עליך ומוצא אני העכו"ם שאין מזונותיו עליך היינו כיון שיש בהמות שמזונותן עליך מרבה בהמה אבל כיון שהתורה לא מיעט רק כותים מן התורה מותר כל המלאכה כמו לנפש אדם והא דפירש רש"י בפ' אין צדין (דף ג') דאפילו למאן דאמר נפש בהמה במשמע הני מילי דמזונותן עליך הוא רק מדרבנן וז"ב:
ועוד נראה דבכלבים גם של הפקר הוי מזונותן עליך ככי שפירש רש"י בפסחים (דף כ"ב) דאתא קרא למצותיו איצטריך דהתורה הקפידה לתת לו שכר שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה א"כ גם מלאכת ביעור מן העולם מותר יהיה מותר להשליך לים ג"כ להאכיל לדגים ועיין במג"ש בביצה ר"פ אין צדין (דף כ"ג ע"ב) דרש"י מודה לתוס' שם דלמאן דסובר אפילו בהמה במשמע אם דגים בכלל כדמוכח בש"ס שם רק מדרבנן סובר רש"י דאסור ע"ש דהא מלאכת ביעור ג"כ הותר לצורך אוכל נפש בהמה מוכח דר"ע סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל לפי פסק הילכתא דפסקינן כר"י הגלילי דלא, הותר אוכל נפש לנפש בהמה לא נמצא מלאכת ביעור דהותר לאוכל נפש לא שייך לומר מתוך א"כ גם בחמץ שפיר פסק הרמב"ם דאסור לשרוף או לפרר החמץ ביו"ט דאף דאמרינן מתוך כיון דרחמנא אחשביה להבערתן הוי מלאכה ומלאכת ביעור מן העולם לא הותר לדידן לצורך אוכל נפש נהי דמותר הבערה או מטעם מתוך אבל אותו מין הבערה לא הותר לצורך אוכל נפש כיון דליכא גם הבערת קדשים לא ניתר מטעם מתוך ובזה מתורץ ג"כ קושית הפנ"י דהא אסור להאכיל לכלב חמץ ומה שתירץ הוא דהא גם כלב של הפקר אסור כמבואר בטור ובמ"א סי' תמ"א בלי שום:
חילוק בשם הירושלמי ובזה ניחא [(הנה כתב כאן איזה דברים שקשה להבינם ובודאי הוא שגגת המעתיק:
ונראה לע"ד להשלים דברי מורי אא"ז זצ"ל דמיושב בזה קושיית הפ"י דלכאורה מה קאמר ר"ע דתשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה דלמא הוא ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה ללא תעשה דיו"ט אך הא יו"ט הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אמנם אי היה סובר כחכמים דתשביתו הוא דבכל דבר וא"כ להאכיל לכלב החמץ דהוי נמי ביעור ולהנ"ל דר"ע אף נפש חי במשמע לא הוי האיסור רק מה שמאכיל להכלב החמץ דלא הוי רק לאו דבירושלמי יליף מן לא יאכל כו' וא"כ עשה דתשביתו דוחה לל"ת ושפיר רשאי להאכיל החמץ לכלב דקיים עשה דתשביתו בזה ואף שעובר על איסור דמאכיל חמץ להכלב מ"מ זה האיסור העשה דתשביתו דחה ליה ומיושב קושית הפ"י וא"ש בעזה"י) כי לפי הו"א דביום הראשון הוא ביו"ט והבערה הוא מלאכה ואינה מותרת באכילת נפש של בהמה והבן] כי הוא עצה עמוקה תלי"ת:
ודעת בעה"מ בסוגיא י"ד שחל להיות בשבת דמפרר לרוח או להטיל לים הוה שבות ולא סבר דאחשביה ע"ש ועפ"י פרושו שם לא קשה מה שהקשה בס' מקו"ח דבא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער את החמץ והלכתי אחר אבא ויבערנו את החמץ דמותר לבער חמץ בשבת מכ"ש ביו"ט דהרמב"ם פוסק כר"ע איש ברתותא דלא הותרו לו השבותין הללו רק שיכפה כלי ולא פסק לא כחכמים ולא כראב"צ ע"ש:
והנה במקור חיים (בסי' תל"ד) כתב מסברא דנפשיה מה שכתב בעה"מ בסוגיא אך מה שכתב דתרומה כיון דמצוה בשריפה צריך לבער קודם שבת לראב"צ דאם ישייר לא יכול לבער בשבת כדיני דברים תמוהין דהא בהדיא בפסחים (דף ל"ב) אף בזו יש לו בה היתר הסקה שאם רצה הכהן מריצה לפני כלבו או מסיקה תחת תבשילו א"כ גם תרומה יכול לבער בשבת ליתן לפני כלבו עיין תוס' ביצה (דף כ"ז) שכתבו דלכך אין נותנה לפני כלבו משום דמצותו בשריפה ובתרומת חמץ דקאמר מריצה לפני כלבו לא מיירי כשנטמא אלא משום ביעור חמץ ולכך אינה צריכה שריפה כמבואר דלשיטת רש"י גם תרומה טהורה וטמאה מריצה לפני כלבו ותוס' סברי דטמאה א"י ליתן לפני כלבו כיון דצריך שריפה וטהורה מריצה לפני כלבו ונראה אחר העיון להעמיד דבריו דלכאורה סברת התוס' תמוהין דתרומה טמאה יהיה אסור ליתן לפני כלבו ותרומה טהורה שנתחמץ יהיה מותר לרצות לפני כלבו כי גרע תרומה טהורה מתרומה טמאה עכצ"ל דדוקא תרומה טמאה שלו בפסח אסור לרצות לפני כלבו דאין עליו כל כך איסור אכילה אבל תרומה שנתחמצה כיון דיש עליו איסור אכילה בכרת נפקע קדושתה דהא אפילו בקדושת דמים סובר רב אם נעשה הפקר פקע קדושתו בחולין (דף קל"ט) א"כ בשעת ביעור בתחילת שש או גם לאחר שש כיון דאינו חייב כרת על אכילתה לא נפקע קדושתה ואסור לרצות לפני כלבו וצ"ע:
הנה העירונו למעלה דברי נכד הרב המחבר הרב המאוה"ג החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן נ"י בענין הזה:
סעיף א המוצא חמץ בביתו אם הוא בחול המועד יצניענו ויבערנו מיד אם הוא יום טוב יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו:
והנה הפוסקים הקשו הא בגמרא קאמר ר"ע דתשביתו מעיו"ט דביו"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה וקאמר בש"ס ש"מ מר"ע דלא אמרינן מתוך וכו' והא אנן קיי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אמאי לא יבערנו ביו"ט:
ונראה לתרץ דהרמב"ם (בפ"ה מהלכות יו"ט הל' ה') וכן אין שורפין קדשים ביו"ט ששריפת קדשים שנטמא מ"ע ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשה דאמאי לא אמרינן מתוך שהרי שיטת הרמב"ם ורש"י דאפי' שלא לצורך כלל אמרינן מתוך ותירץ הלח"מ דשאני שריפת קדשים דאחשביה רחמנא מלאכה דכתיב באש תשרף ואפי' לצורך אכילה כיון דהדלקת נר ביו"ט אסור וכמ"ש רש"י בביצה (דף כ"ז) תלה שנטמאה וצ"ל בהסקה או לתתי לכלבו ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפי' ע"י כילת בהמה דקיי"ל אין שורפין קדשים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך הוא ובהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה הוא ומותרת ואפ"ה בשמן שריפה לא כי דגזה"כ הוא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשביה להבערה דקדשים דכתיב באש תשרף וכנ"ל וכ"כ הר"ן שם יעיי"ש והקשה בס' שער המלך דא"כ היכא אמרינן אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן מתוך כו' והשתא לפי"ז היכא אמרינן מדר"ע דל"ל מתוך שאני התם כיון דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה רחמנא אחשביה להבערן ומש"ה אסור בשריפת קדשים כו' עיי"ש:
ועוד הקשה הפנ"י על פירוש רש"י ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דאי השבתתו בכל דבר הו"ל לאוקמא ביו"ט כ"ש יאכילנו לכלבים ותמה הפ"י דרש"י כתב לקמן (דף מ"ו) במשנה כיצד מפרישין דכשם שאין שורפין קדשים ביו"ט כמו כן אסור להאכילה לכלבים וכ"כ ג"כ בביצה (דף כ"ז) ותירץ הפ"י דחמץ אינו מצוה להשביתו מן העולם ואם משליכנה לכלבים סגי והקשה הנודע ביהודה א"כ סובר הפ"י שאפילו לא אכלו הכלבים ג"כ אינו עובר בב"י ודבר זה טעות הוא דמה לו אם השליכו לכלבים או הוא בביתו בכ"מ שהוא אינו ברשותו אלא שהכתוב עשאו כאילו הוא ברשותו ובכ"מ שהוא עשאו הכתיב ברשותו רק כוונת רש"י ז"ל יאכילנו לכלבים וכשהכלבים אוכלים אותו הוא מושבת מן העולם:
והנלענ"ד לתרץ הקושיות דהתוס' ד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי פרש בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב הוא וקשה לר"י דהא השבתה הבערה הוא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א א"צ הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול והנה על קושיא דמאך חלק כתב הפ"י דלא הקשו התוס' רק לשיטתם אבל לשיטת רש"י ז"ל לא קשה כלל לשיטתו דפלוגתא דר"י ורבנן בביעור חמץ בשריפה היינו דוקא קודם ביעור וא"כ ע"כ פירושו דקרא ראשון דמעיקרא תשביתו שיהיה מושבת ועומד ביו"ט או לאחר שש על הקושיא מר' עקיבא תירץ בס' מגיני שלמה דכוונת רש"י ז"ל דתשביתו משמע בכל דבר שיכול להשביתו בכל מה דקרי השבתה וגם ביטול בלב וגם הבערה בכלל ע"ש:
אך תוס' הקשה שפיר מר"ע דא"כ ל"ל לר"ע למידק מדאסור להבעיר שהוא אב מלאכה הו"ל למידק בקיצור כיון דתשביתו כל מיני השבתה הוא וא"כ גם ביטול בלב בכלל שגם זה השבתה היא ואי ביו"ט מי שרי הרי שאינו ברשותו כלל ולא יכול לבטל וקושיית התוס' שפיר דע"כ דתשביתו או ביטול: ונראה לתרץ קושיית התוס' דבגמ' קאמר דלמא משכחת לאחר זמן איסורא ולא מצי לבטל דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו וכתב הצל"ח הנה נפלאו למה הביא דברי ר"א דאי למימר דחמץ אינו ברשותו ואטו עד דאתי ר"א ולא ידענא מדברי התנאים שחמץ אסור בהנאה ואי להורות שאע"פ שאסור בהנאה אפ"ה עובר בב"י כאילו הוא שלו ג"כ למה לי לר"א קרא כתיב לא יראה ולא ימצא ונראה דמשום דמקרא כתיב לא יראה לך:
הו"א שאינו עובר בב"י אלא במכוין שיהיה החמץ שלו ורוצה לעבור על האיסור תורה שאסרתי בהנאה והוא רוצה להחזיקו ולהנות וכן משמע לא יראה לך שלך אי אתה רואה ולא שהוא שלו באמת שהרי הוא אסור בהנאה מ"מ בדעתו הוא מחזיקו כשלו אבל אם אינו מכוין ליהנות ממנו להחזיקו אז ממילא כיון שהוא אסור בהנאה אינו עובר עליו אפי' על בטולו כך עלה על דעת המקשן כו' מקשה כי משכחת לבטלה וכיון שמבטלו הרי אינו רוצה לזכות בו וממילא אינו עובר בב"י כיון שאינו שלו כו' ומשני דלמא משכחת לבתר איסורא וכו' כדר"א כו' וכשחידש לן דברי ר"א אז באמת צריך לבטל אפילו אם ישהנו כלל אחר מציאתו או לא ימצאנו כלל מ"מ כבר עבר למפרע בשוגג כו' עכ"ל עש"ה:
ולפי"ז י"ל דהא דחידש ר"א דאע"פ שאינו רוצה ביטול לחמץ ע"כ אוקמי' ברשותא לעבור על ב"י ומנ"ל לר"א הא היינו לפי המסקנא דידעינן דאך ביום הראשון תשביתו קאי על עיו"ט קאמר ר"א שפיר דהא דמחויב להשבית החמץ מעיו"ט הוא משום דלאחר זמן האיסור לא מצי להשבית דלא מהני הביטול לאחר זמן איסור ומזה גופו מוכיח ר"א דהתורה אוקמה ברשותיה בע"כ אבל בהו"א דלא ידעינן דתשביתו הוא מעיו"ט והוא דקאי ביו"ט א"כ י"ל שפיר דבאם אינו רוצה בהחמץ לא אוקמי' בע"כ ברשותיה ולא עבר על ב"י היכא דמבטל להחמץ אף לאחר זמן האיסור:
ומיושב קושיית התוס' על רש"י מהא דאמר ר"ע דתשביתו הוי נמי מצות ביעור ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ולא מצי ר"ע להוכיח דלאחר זמן איסורו לא מהני ביטול דז"א דבהו"א דתשביתו קאי על יו"ט מהני נמי ביטול לאחר זמן איסורו וכנ"ל דהא דאוקמי' רחמנא ברשותו לעבור על ב"י היינו דוקא ברוצה לזכות בחמץ אבל היכא שביטל להחמץ לא עבר על ב"י ולהכי הוכיח מהא דהבערה שהיא אב מלאכה דבכלל תשביתו נמי הבערה וא"ש בעזה"י:
ומתורץ קושיית הפ"י על פי' רש"י ז"ל דאי השבתתו בכל דבר כו' יאכילנו לכלבים והקשה כנ"ל ולהנ"ל ניחא דכיון דבהו"א מהני ביטול והיכא שאינו רוצה בהחמץ ל אוקמה רחמנא ברשותיה א"כ תיכף כשישליך לכלבים אינו עובר על ב"י ולא מיחייב תו לבערו ואף קודם שיאכלו הכלבים אינו עובר על ב"י ומיושב כנ"ל ומתורץ ג"כ קושיית שער המלך הנ"ל דקאמר בגמרא שפיר דש"מ ר"ע דלא אמרינן מתוך דאין לומר דאסור משום דרחמנא אחשביה משום דאין ביעור חמץ אלא שריפה ודומה לקדשים דז"א דבהו"א דמהני ביטול לאחר זמן איסורו א"כ לא שייך לומר דרחמנא אחשביה להבערתן דהא כיון דמהני גם ביטול וממילא דאי סובר מתוך כו' הו"ל למישרי נמי הבערתן ביו"ט:
והנה זה הוא רק בהו"א דתשביתו קאי על יו"ט אבל לפי המסקנא דתשביתו הוא בעיו"ט וא"כ ממילא לא מהני ביטול לאחר זמן איסורו וא"כ שפיר אינו רשאי להבעיר החמץ ביו"ט מטעם מתוך כו' כקושיית השער המלך דרחמנא אחשבי' ואף דהשבתתו בכל דבר אפילו הכי מיקרי נמי ביעור כקושיית הפ"י הנ"ל. ובהנ"ל יש ליישב קושיית השאגת אריה (סי' ע"ז) לשיטת רש"י דהא דסובר ר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה הוא קודם זמן האיסור אבל לאחר איסורו השבתתו בכל דבר אפי' לר"י והקשה שהרי ר"ע יליף דאך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מעיו"ט או אינו אלא ביו"ט הא כתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואמר רבא ש"מ דס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה ואי לבתר איסורו לכ"ע השבתתו בכל דבר אכתי י"ל ביו"ט אע"ג דהבערה אב מלאכה הא יו"ט דלאחר זמן איסורו הוא דהשבתתו בכל דבר אלא ודאי לאחר איסורו הוא דהוי בשריפה למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה וכ"כ ר"ת ז"ל:
ונראה לתרץ דהנה טעם רש"י ז"ל דלאחר זמן האיסור השבתתו בכל דבר דהנה בשאר איסורי הנאה שאין כתיב בהן שריפה אין מצוה כלל מהתורה להשביתו מן העולם וכמ"ש התוס' הא דכל הנקברים אפרן אסור משום דלא עשה מצותו דאין מצוה מן התורה לבער מן העולם ורק מדרבנן משום תקלה. והנה בחמץ דכתיב תשביתו ומצוה מן התורה להשביתו מן העולם פליגי ר"י וחכמים דר"י סובר דילפינן מנותר דמצוה בשריפה ורבנן סברי דאף מפרר וזורה לרות וא"כ לשיטת רש"י דביטול הוא מטעם תשביתו וא"כ תשביתו הוא ג"כ ביטול וביעור כמ"ש המגיני שלמה הנ"ל וא"כ ע"כ קאי תשביתו על קודם זמן איסורו דלאחר זמן האיסור לא מצי לבטל וכיון דתשביתו קאי אקודם זמן איסור להכי סובר ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה משום מצוה דתשביתו דיליף מנותר אבל לאחר זמן האיסור דלא קאי עליו מצות תשביתו וכנ"ל הוי כשאר איסורי הנאה ולהכי סובר דהשבתתו בכל דבר אך זה הוא לפי האמת דתשביתו קאי על יו"ט אבל בהו"א דר"ע דתשביתו הוא ביו"ט ובארנו לעיל דלפי אותו הו"א מהני ביטול אפי' לאחר זמן איסור וכנ"ל א"כ כיון דמצות תשביתו קאי על אחר זמן האיסור א"כ ממילא אם סובר כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה הוא דוקא לאחר זמן איסורו וכמצות תשביתו דקאי על אחר זמן האיסור ומצותו בשריפה וקאמר בגמרא שפיר דמוכח דר"ע סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה ומתורץ קושיית הש"א הנ"ל כמובן וא"ש בעזה"י: