אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תמה

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תמה

סימן תמד

סעיף א כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרות או זורקו לים: והנה במקור חיים (ס"ק א') איתא כששורף חמץ שכבר עברו בבל יראה כמו שהחמץ אסור לעולם אף האפר אסור לעולם עיי"ש ולענ"ד צע"ג כששרף חמץ בפסח שיהיה האפר אסור לאחר הפסח דלא מבעיא לשיטת התוס' דבל יראה הוה ניתק לעשה א"כ אם שרף בפסח קיים המ"ע דתשביתו שוב לא עבר על הלאו מה"ת יהיה האפר והגחלים אסור לאחר הפסח ואפילו לשיטת הרמב"ם דחמץ אינו ניתק לעשה עכ"פ מנ"ל דקנסינן ליה כשקיים עכ"פ מצות תשביתו לשרוף החמץ בפסח דהא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור לאחר הפסח הוא רק מטעם קנס ומנ"ל דקנסינן שיהיה האפר והגחלים אסורין והא דאסרו הרמב"ם והשו"ע הגחלים והאפר בהנאה הוא ליהנות בפסח אבל לאחר הפסח דחמץ גופיה אינו אסור רק מטעם קנס אין סברא לומר דקנסו. כששורף בפסח יקיים מ"ע דתשביתו והרווחנו בזה דלא תקשה קושית המ"א שהקשה שם על הרמב"ם והשו"ע דפסקו דהגחלים והאפר אסור א"כ סברו דהחמץ הוא מהנקברים ואיך סוברים דמותר לשרוף החמץ דהא כל הנקברים לא ישרפו כמבואר ברמב"ם (פי"ט מה' פסולי המוקדשין) ובזה ניחא דהא באמת שריפה חמורה מקבורה רק דאסור להחמיר לשרוף הנקברין מחמת תקלת האפר כמ"ש הרמב"ם בסוף (פסולי המוקדשין) דכל איסור שריפה הוא מחמת תקלת האפר ע"ש ולזה לר' יהודה דסובר דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא יש לומר דגם כששורף בפסח האפר והגחלים אסורין אבל לדידן דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מדאורייתא רק מטעם קנס אסור ואינו אסור התערובות כששרף בפסח נראה ברור דהאפר והגחלים מותרין לאחר הפסח א"כ שפיר פסקו דיכול לשרוף החמץ כששורף החמץ הוא מחמיר יותר מלקבור והאפר יהיה מותר לאחר הפסח ולא חיישינן לתקלה כי לתקלה לזמן מועט לא חיישינן כמבואר ביו"ד (סי' נ"ז ש"ך ס"ק מ"ז) כן הוא במקור חיים גופיה שם ואין לדמות חמץ לשאר נקברין כי שם העפר אסור לעולם וחיישינן לתקלה ובזה מיושב אמאי לא חשיב במתניתין דתמורה (דף ל"ג) חמץ בפסח דלרבנן הוא מהנקברין ע"ש וי"ל כיון דלחכמים שהוא מהנקברין חותר האפר אחר הפסח מותר לשרפו ולכך לא קתני במתניתין דהא תנא שם הנקברין לא ישרפו:

ובזה ניחא הא דהרי"ף והרמב"ם לא הביא הירושלמי מלוגמא שנסרחה לחלק בין נסרחה קודם שנתחמץ לנסרחה לאחר שנתחמץ דסברו הירושלמי לא אמר רק לר"י דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מדאורייתא וגם האפר כשלא נעשה המצוה אסור לעולם שפיר דצריך לבער כמו כל איסורי הנאה אבל לדידן כיון דנפסל מאכילה ונעשה עפר ואחר הפסח מותר א"צ לבער כנלענ"ד:

אך קשה לי כיון דחזינן דאף דמקום דהחמיר התורה בשריפה מ"מ העפר מותר כיון דנעשה מצותו וקשה דבפסחים (דף כ"ב) תנא סקל יסקל השור איני יודע שהוא אסור באכילה מה ת"ל לא יאכל מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו דאסור אין לו באכילה בהנאה מנין ת"ל בעל השור נקי טעמא דכתיב בעל השור נקי דאי מלא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע וקשה לפ"ז נהי דלא יאכל משמע איסור הנאה צריך למיכתב בעל השור נקי דהו"א דוקא כששחט דלא עשה המצוה אסור בהנאה אבל כשנסקל דנעשה מצותו מותר בהנאה וצריך בעל השור נקי דאסור בהנאה גם כשנעשה מצותו וצ"ע: סעיף ב אסורים בהנאה עיין (במ"א ס"ק ה'):

(והנה איתא בגמ' פסחים (דף כ"ו ע"ב) תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו' אלא ר"א דעצי אשירה ורש"י ז"ל כתב דה"ה דהוי והנראה מצי לאוקמי כת"ק דר"א אלא משום דלא ידענא מנו כו':

לע"ד לתרץ קושית רש"י דהגמ' עכצ"ל דהא מנו ר"א הוא ולא כתב דהנה קשה היאך מוכח בש"ס דר"א סובר דגם בערלה וחדש יותץ דהתוס' כתבו הא דסברי רבנן אין שבח עצים בפת אע"פ שהאבוקה כנגדו דשלהבת אינה באה מן העצים אם מחמת משהו הנשרף וא"כ הוא כמו גחלת דאין האיסור בעין וא"כ בע"ז הגחלת אסור מודו רבנן דיש שבח עצים בפת דהא אף דשלהבת בזה ממשהו הנשרף והוי כגחלת הא גם גחלת איסור וא"כ דילמא סובר ר"א דאין שבח עצים בפת וה"ה דאין שבח עצים בתנור ולהכי שרי בתנור והא דבע"ז יותץ משום דהגחלת אסור והוי שבח עצים והגחלים בתנור ולהכי יותץ כמו דהפת אסור משום דיש שבח עצים וא"כ אף דר"א סובר זוז"ג אסור אפ"ה מנ"ל דסובר דגם בשאר איסורי חדש יותץ דלמא סובר אין שבח עצים בפת ובתנור ושרי התנור כמו הפת:

ונראה לתרץ דהנה התוס' כתבו דלא פליג ר"א ארישא דחדש יותץ דלא קאמר ר"א דמהני הולכת הנאה ליה"מ רק בנתערב אבל לא כשהוא בעין והנה הטעם דבנתערב בטיל מהתורה ולגבי איסור דרבנן מהני הולכת הנאה ליה"מ אבל לא לענין איסור תורה:

והנה הב"י כתב דגחלת של ע"ז אסור רק מדרבנן א"כ אי סובר ר"א אין שבח עצים בפת ובתנור ורק בע"ז משום גחלת וכנ"ל א"כ כיון דגחלת אינו אסור רק מדרבנן לא אסור התנור רק מדרבנן וא"כ מהני הולכת הנאת עצים ליה"מ כשיטת):

כיון דבאלף לא בטיל זה וזה גורם אסור כמו בהקדש לכאורה הי' נראה לשיטת הרמב"ם דסובר לכך חמץ במשהו מטעם דהוה דשיל"מ ותוס' בפסחים (דף כז ע"ב) הקשו על הא דפשיט הש"ס דבהקדש זוז"ג אסור דחמיר איסורא דאפילו באלף לא בטיל כתבו תימא מה חומרא הוא זה הלא הקדש דשיל"מ הוא ע"י חילול מטעם זה אין דינו להיות בטל מבואר דמטעם דבר שיל"מ סבירו לי' דזוז"ג אסור ובט"ז יו"ד (סי' רי"ו ס"ק ז') כתב דלכך הגדולין אסור בנדרים ואינו מותר מטעם זוז"ג דהוה דשיל"מ נלענ"ד דהפ"י בפסחים כתב דאין מקום לתמיהת התוס' דאה"נ דלאו מצד חומרא מסיק רבא דזוז"ג אסור אלא טעמא יהיב כיון דהקדש לא בטיל גם זוז"ג אסור ונראה דתמיהת התוס' קיימת לשיטתם דהנה מבואר בהג"א חולין אמרי רבנן בס' שכתב בשם ר"ת דהיכא דממשו של איסור ליכא בעין רק טעם בעלמא גם דשיל"מ בטיל וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' ק"ב) א"כ לרבנן דלא ס"ל שבח עצים בפת הוה כטעם לא שייך לומר דשיל"מ והקשו תוס' שפיר דהא דהקדש לא בטיל הוא מטעם הנתערב ממש הוה דשיל"מ אבל כאן כיון דאין שבח עצים בפת זוז"ג מותר:

ועוד נראה דתמיהת התוס' קיימת כי נראה ברור לענ"ד הקלושה דפדיון לא שייך רק בדבר של הקדש כמו אם נתערב דבר של הקדש דנהי דלענין איסור אכילה בטיל מ"מ צריך לשלם להקדש השויו כמו שנתערב קב חיטין או יין של חבירו וגבי תרומה צריך להרים מכש"כ במקום שיש תובעין א"כ יכול לחלל בכל מקום שהוא ההקדש אבל אם נבלע בליעה של הקדש בתוך דבר של היתר אין הדבר של היתר שייך להקדש רק שנאסר באכילה לא שייך כלל חילול ובהדיא כתב רש"י בשבועות (דף כ"ב) דאין פדיון לקונמות להתירה לו שלא נאמר פדיון באיסורין ואפילו לשיטת התוס' בקונם כלל יש פדיון כיון דהחפץ אסור לכל העולם גזה"כ הוא כיון דדומיא להקדש אבל דבר שאינו שייך להקדש רק דנאסר מטעם הקדש לא שייך חילול כלל והא דאמר ר"א יוליך הנאה לים המלח לא הוה דשיל"מ כלל רק במקום דעיקר איסור מדרבנן אי הכי שנתערב היכי דקלי אסוריה התירו החכמים האיסור הנאה ולא האיסור אכילה עיין בר"ן בפ' כל הצלמים (דף מ"ט) ולא הוה דשיל"מ א"כ הקשה תוס' שפיר דמאי חומרא הוא זה דהא הקדש לא בטיל כיון דהוא דשיל"מ ע"י חילול היינו במקום דיכול להיות אבל בפת שנאפה בעצי הקדש נהי דאי אמרינן יש שבח עצים בפת מ"מ הפת אינו של הקדש לא שייך חילול ועדי בשחק אשר אחר כתבי זאת מצאתי בספר מחנה אפרים (בה' מאכלות אסורות) שכתב להכריע דהא דס"ל להרי"ף והרמב"ם דפת שנאפה בעצי איסור דיוליך הנאה של הפת לים המלח ולא סגי בהולכת דמי עצים דהא כל המדומע אינו מדמע אלא לפי חשבון שכתב כיון דכל התירו של ר"א משום פדיון תו ליכא למימר דסגי בהולכת הנאת דמי עצים דהוה דבר שאין בו ממש ודבר שאין בו ממש לית ליה פדיון והרי אמרו בירושלמי הביא הר"ש (בפ"ב דמעשר שני) דתבלין של מעשר שני שנפלו לתבשיל ונתנו טעם אין להם פדיון ועיינתי בירושלמי ואיתא דקתני תבשיל של חול שתיבלו בתבלין של מעשר שני אינו יוצא מעשר שני מידי פדיונו דס"ל לר"ש מטעם דבר שאין בו ממש:

ולענ"ד נראה מטעם שכתבתי דלא שייך פדיון רק בדבר שהוא של הקדש או של מעשר שני אבל דבר שאינו של הקדש ולא של מעשר רק שאסור מחמת נתינת טעם לא שייך פדיון אבל תקנת ר"א הוא בדבר שאינו של ע"ז להתיר יש לומר דגם בדבר שאין בו ממש שייך הך תקנתא יהיה שיהיה עכ"פ דתמיהת התוס' קיימת ואינו מוכח דתוס' פליג עם הט"ז דגם לשיטת התוס' יש לומר דשיל"מ זוז"ג אסור רק בפת שנאפה בעצי הקדש לא הוה דשיל"מ:

אמר המעתיק הנה ראיתי לכתוב בסוף הסימן הזה פלפול בין אאמ"ו הרב הגאון החריף המפורסם הצדיק זצ"ל ובין הרב הגאון החריף המפורסם הצדיק מו"ה ישראל יהושע נ"י אב"ד דק"ק קוטנא בסוגיא דפסחים (דף ה') על פירוש רש"י שפירשו השבתה בכל דבר כי מחמת ששייך לסימן הזה והוא מהיות טוב כי אקוה שכל חכמי דורנו יאשרוהו ויפארוהו וישתו בצמא את דבריהם וכאשר יראו עיניהם ותחזינה מישרים ויטעמו מעט מדבש צוף טעם אמריהם ויערב להם פלפולו הזה שיוצא בסוגיא הזאת בין הגדולי זמנינו שדבריהם בנוים על אדני השכל והתבונה והנה דלו עיני למרום וכפי פרושות השמים שה' ידריכני בדרכי ה' ומשפטי התורה וזכות אבותי הקדושים אשר בארץ המה יעמדו לי לזרעי וזרע זרעי שלא תמוש ספר התורה מפיהם עד עולם ויתקרבו אל ה' וישמחו בו כל חוסיו והם ישמחו בהם ויתקיים יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו בעגלא ובזמן קריב אמן סלה:

ב"ה יום א' פ' שמות שנת תרל"ג לפ"ק סאכאטשאב:

החיים והשלום לכבוד מחותני ה"ה הרב הגאון הגדול המפורסם עפ"י תבל לגאון ולתפארת כקש"ת מו"ה ישראל יהושע נ"י אב"ד דק"ק קוטנא: אחדשכת"ה זה זמן כביר לא היה בינינו מכתבי שלום הגם שאין הזמן מסכים אתי לכתוב מכתב וכאשר הקרה לפני הזדמנות טוב ואהבתנו קשורה בנפשנו עכ"ז פניתי מטרדותי להראות את כת"ה כי ברית אהבתנו לא הופרה אמנם ברית אהבת האמת הוא ברית מלת עולם לא אחשך מלהגיד לפני כבוד ת"ה גרגיר אחד אשר עלה על דעתי ליישב בסוגיא דפסחים (דף ה' ע"ב) דאין ביעור חמץ אלא שריפה פירש"י דאי השבתה בכל דבר סבירא ליה לאוקמי ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים וכו' ועמדו המפרשים. א' דהא אסור להאכיל לבהמה חמץ אפילו בהמה של הפקר כמבואר בשו"ע או"ח (סי' תמ"ח) ועוד דהא רש"י בביצה (דף כ"ז) כתב לתתו לכלבו ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים ביו"ט אפילו ע"י אכילת בהמה דקיי"ל שאין שורפין קדשים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט דגזה"כ שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא א"כ אסור להאכיל לכלבים מה שצריך שריפה ביו"ט:

ונלענ"ד דהא בביצה (דף כ"א) אך אשר יאכל לכל, נפש הוא לבדו יעשה לכם ממשמע שנא' לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע ת"ל לכם ולא לכלבים דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר אפילו נפש בהמה במשמע א"כ מה תלמוד לומר לכם לכם:

(הפוסקים היכא דנתערב סגי בהולכת הנאת עצים ליה"מ כן בתנור דלא אסור רק מדרבנן משום הנחלת ומהני הולכת הנאת עצים ליה"מ ואמאי לא פליג ר"א ארישא דחדש יותץ יוליך הנאת עצים ליה"מ ויהיה התנור מותר אע"כ דר"א סובר יש שבח עצים בפת ואסור התנור והפת מדאורייתא ולהכי לא מהני הולכת הנאה ליה"מ כשהוא בעין ושפיר מוכח תרתי דר"א סובר זוז"ג אסור ומוכח דסובר יש שבח עצים בפת ובתנור ולהכי גם בשאר איסורין חדש יותץ:

ומיושב היטב קושית רש"י הנ"ל דלרבנן דסברי דלא מהני הולכת הנאה ליה"מ אינו מוכח דסברי גם בשארי איסורין חדש יותץ די"ל דסברי אין שבח עצים בפת ובתנור משום דהגחלת מותר וכנ"ל ורק בע"ז דהגחלת אסור וכנ"ל להכי קאמר דר"א הוא וא"ש בעזה"י):

ולא לכותים א"כ לר"ע מותר לעשות כל מלאכה ביו"ט לצורך נפש בהמה א"כ גם אם דבר שהתורה חייבו בשריפה הוה מלאכה לבער מן העולם אכילת בהמה דהא הבערה של אש ג"כ מותר ושפיר כתב רש"י אליבא דר"ע יאכילנו לכלבים ובאם שיהיה המצוה של הבערת חמץ ע"י אכילת בהמה מותר להאכיל כי מצות לאו ליהנות ניתנו אפילו במקום שהגוף נהנה לדעת כמה ראשונים והא דנודר מן המעין אסור לטבול בימות החמה כיון דיש לי הנאה גם אחרי כן כמבואר בשעה"מ (ה' ר"ה) ע"ש ועוד יש לומר דהר"ן (בפ' גיד הנשה) כתב דאיסורי הנאה כל היכא דלא מכוין אפילו פסיק רישיה נמי מותר ומביא ראיה מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה והא התם ודאי מטא ליה הנאה אלא כיון דלא מכוין לא חיישינן לה מידי ובטורי אבן ובאבני מלואים בר"ה (דף כ"ח) הקשה דהא במודר מהמעיין ובזה לא מכווין לה ואפילו הכי בימות החמה אסור ע"ש: ולענ"ד יש לומר דברייתות אילו אתיא כר"י דסובר דבר שאינו מתכוין אסור ובזה ניחא שלא הביא הרמב"ם בהלכותיו אותן הלכות אבל לר"ש מותר דבר שאינו מתכוין בהנאה גם בפסיק רישיה א"כ אי אמרינן דמצות הבערה של חמץ דיאכילנו לכלבים ואינו מתכוין להנאה מותר גם בפסיק רישא אבל לפי פסק הילכתא דאין ביעור חמץ אלא שריפה לר"ע ואינו מצוה להאכיל לבהמה סובר רש"י כירושלמי המביא לפסק הלכה (בסי' תמ"ח) דאסור להאכיל לבהמה של הפקר חמץ כיון דמכוון והא דפסקינן בשו"ע דאסור להאכיל כיון דאנן פסקינן דיכול לבער בשריפה וכיון דאפשר לבער בשריפה ואפשר ולא קמכוין אסור כמבואר ברמב"ם (פי"ד מה' מאכלות אסורות) דפסק כרבא בפסחים (דף כ"ה) דאפשר ולא קמכוין מודה ר"ש דאסור אף שמותר לברר הקטנים כמבואר באו"ת (סי' של"ז) היינו באיסור דרבנן ע"ש:

והנה רש"י בחומש (פ' בא) נראה דפסק כר"ע דגם נפש בהמה בכלל ואך בפ' אין צדין (דף כ"ג) פירש"י אפילו למ"ד נפש בהמה משמע נראה דפסק כדעת הרי"ף כר"י הגלילי ובביצה (דף כ"ז) פירש רש"י אליבא דר"י הגלילי דאין נפש בהמה בכלל ואסור לבער מה שהצריכה התורה השריפה באכילת הבהמה כי רחמנא אחשביה להבערה וגזה"כ שאין מתבערין ביו"ט:

עוד יש לתרץ קושיית הטורי אבן על הר"ן כי בחלבים ועריות לא מהני מה שאינו מתכוין כיון דמתעסק חייב כמ"ש, הר"ן שם במעילה מתעסק חייב כמבואר בפסחים (דף ל"ד) ובנדר יש קונמות והקונמות יש מעילה לזה אסור לטבול בימות החמה אע"פ שאינו מתכוין. ידידו דשכת"ה ומברכו בכל טוב כאות נפשו ונפש הכותב אלעזר ברז"ו הכהן תשובה בעזה"י אור ליום ה' ג' שבט תרל"ג לפ"ק קוטנא:

שלום וכ"ט לכבוד ידיד ה' וידיד נפשי מחו' הרב הגאון המפורסם נ"י ע"ה ופ"ה הזקן וישיש כקש"ת מו"ה אלעזר הכהן אבדק"ק סאכאטשאב:

אחדשכת"ה נועם אמרותיו הגיעני ושמחתי מאד על מכתב קדשו והנני להשיב לכת"ה ע"ד הפלפולים הנחמדים מזהב ומפז אשר כת"ה רצה ליישב דברי רש"י בפסחים (דף ה') דאי ביעור חמץ בכ"ד היה רשאי לתת לכלבו ועל זה הקשה הפנ"י מדברי רש"י ביצה (דף כ"ז) דאסור להאכיל תרומה דאחשביה לביעור כמו כן ביעור חמץ וכת"ה תירץ ע"ז דדברי רש"י אינו אלא אליבא דריה"ג דס"ל דאסור ביו"ט מלאכה לצורך אוכל נפש בהמה משא"כ לר"ע מאי בכך דהו"ל מלאכה הא מלאכה ג"כ מותר, לצורך נפש דבהמה ודבריו צ"ע דודאי לר"ע דס"ל בפסחים (דף ל"ג) דחמץ בפסח אסור בהנאה אסור להאכיל בהמתו דישראל רק לבהמת הפקר וס"ל לרש"י דהא דאיתא בירושלמי (ר"פ ר"ש) דאסור להאכיל לבהמת הפקר אינו אלא מדרבנן ולבהמת הפקר ג"כ ר"ע מודה דאסור מה"ת כמבואר בר"פ אין צדין (דף כ"ג) ואפשר דכוונת כת"ה דרשאי להאכיל לבהמת חבירו איסורי הנאה כמו במודר הנאה כמבואר בר"פ אין בין המודר (דף ל"ח) ועכ"ז צל"ע דל"ד להתם דאין האיסור על גוף הדבר רק ליהנות מחבירו אבל לא כשהאיסור לכל חפץ גם הא דאסור להדליק בתרומה טמאה ביו"ט אע"ג דהדלקה שרי וע"כ כמש"כ התוי"ט פסחים (דף מ"ז) דכיון דעיקרו בשביל מצוה הנ"ל כמו נדרים ונדבות א"כ גם לר"ע אסור להאכיל לבהמתו דעיקרו לצורך מצוה:

וגם מש"כ כת"ה בהא דלא אמרינן מתוך בשריפת קרשים דלדידן דקיי"ל דלא כר"ע אסור לעשות בשביל בהמה לא אשכחן צד היתר ביו"ט בביעור לא הבנתי כלל דאטו מי נוסף על ל"ט מלאכות השנויין סתם בפ' כלל גדול (דף ע"ג) אלא מאי אית לך למימר בכלל הבערה הוא א"כ למה לא קיימא מתוך שהותר הדלקת נר כהאי דכתובות (דף ז') גבי מוגמר או הדלקה לבשל ובודאי כוונת כ"ת כש"כ רש"י דרחמנא אחשביה לביעור דלא נימא מתוך א"כ גם בביעור דבהמה מדוע נאמר מתוך בפרט לדעת רש"י דהבערה שרי לגמרי ביו"ט ואפ"ה תרומה טמאה אסור מאן לנו להתיר לר"ע הא חידוש חידשה התורה בביעור תרומה ועיקר קושיית הפ"י אינו נכון דדוקא בביעור דקדשים ות"ט דאסור לאבדן וצריך דוקא שריפה או ביעור דבהמה בתרומה טמאה כדאיתא בפרק הערל (דף ע"ג) ובפ"ב (דף כ"ה) דמשמרת תרומתי דרשינן בשתי תרומות הכתוב מדבר אלמא דאסור לבד דרך השחתה גם תרומה טמאה לכן חשוב מלאכה אבל ביעור חמץ עיקרו לשרוף דרך השחתה כל האי ל"ט מלאכה שהרי גבי מוחק סותר א"ח אלא ע"מ לבנות ובמילה דחשיב בשבת (דף ק"ו) שתיקן גברא לפי שנעשה תיקון בגוף הדבר אבל ביעור חמץ דעיקרו דרך השחתה וכן במשליך תשמישי ע"ז לים המלח לא מיקרי מלאכה גם לדעת רש"י וזה פשוט וקרוב בעיני דגם תרומה טמאה להאכיל לבהמה אינו אלא איסור דרבנן תדע דאטו מי נימא דלדעת רש"י יהא אסור לסוך בשמן תרומה טמאה בשבת ועיין בר"ן פסחים ובריש סוגיא דהואיל (דף מ"ו). ידידו הדוש"ת בלונ"ח ומברכו בכל טוב כאות נפשו הטהורה ונפש הכותב ישראל יהושע חופק"ק קוטנא יע"א תשובה ב"ה יום א' ו' לר"ח שבט תרל"ג סאכאטשאב לפ"ק: החיים והשלום למחותני ה"ה הרב הגאון הגדול החריף המפורסם עפ"י תבל לגאון ולתפארתו כקש"ת מו"ה ישראל יהושע אבדק"ק קוטנא יע"א: אחדשכת"ה הנני מוכרח להשיבו כי סמכתי עצמי אשר חכם בעוז התורה כמותו איננו צריך לפרש הדבר הנה ברור דסובר נפש חיה בכלל מותר לעשות מלאכות יו"ט גם לבהמה שאין מזונותיה עליו וזה א"צ ראיה כהא דכתב רש"י דאפילו לר"ע אין נותנים לפניהם מזונות הוא רק מדרבנן וכן מפורש בתוס' שם ר"ע לא אמר רק דמיעט רחמנא נפש עכו"ם ולא נפש בהמה כי נפש עכו"ם אין מזונותיו עליו ובהמה מזונותיה עליך אבל כאשר התיר התורה אוכל נפש בהמה אין חילוק בהמות רק בין בהמה לעכו"ם ומותר לעשות כל מלאכה גם לבהמות שאין מזונותיה עליך רק דחכמים אסרו וז"ב לכל מי שמעיין בסוגיא היטב:

והנה מ"ש כ"ת בענין הבערה אמרינן מתוך כשהמלאכה הוא כמו מלאכה המותר הבערת אש אבל אי הבערה מן:

העולם הוא מלאכה יהיה בכלל הבערה מ"מ אותו מין הבערה לא הותר באוכל נפש ולא שייך לומר מתוך דברי ידידו מחותנו דשכ"ת באהבה עזה ומברך בכל טוב כאות נפשו הטהור ונפש הכותב אלעזר ברז"ו הכהן תשובה בעזה"י יום ה' יו"ד לר"ח שבט שנת תרל"ג לפ"ק קוטנא החיים והשלום לכבוד ידידי מחותני הרב הגאון הגדול החריף המפורסם זקן מלא חכמה נר ישראל כקש"ת מו"ה אלעזר הכהן נ"י אב"ד דק"ק סאכאטשאב:

אחדשכת"ה ידידי מה מאד ענוה לי דברי כת"ה דלר"ע שרי לעשות מלאכה דאורייתא גם לבהמת עכו"ם או הפקר שהרי בהדיא אמרינן ביצה (דף כ"ט ע"ב) מרבה אני בהמה שמזונותיו עליך והיינו בהמת ישראל והא דבר"פ א"צ (דף כ"ג) משמע דליכא אלא איסור דרבנן היינו לתת לפניהם דליכא לתא דמלאכה וזה פשוט תמיה לי על מעלת כת"ה שתפס בפשיטות להיפך. ידידו דוש"כ ומברך בשיבה טובה כאות נפשו ונפש הכותב ישראל יהושע חובק"ק קוטנא יצ"ו תשובה בעזה"י יום ב' י"ד לר"ח שבט שנת תרל"ג סאכאטשאב לכבוד ידידי מחותני הרב הגאון הגדול החריף המפורסם זקן מלא חכמה נר ישראל כש"ת מוה' ישראל יהושע נ"י ראב"ד דק"ק קוטנא:

אחדשכת"ה מכתבו האחרון נכתב במהירות ולא ראה כ"ת אשר כתבתי דקושית הש"ס אמאי מרבה בהמה ומוציא עכו"ם ומשני כיון דבהמה מזונותיו עליך מסתבר יותר להרבות אבל כיון דבהמה בכלל יאכל לכל נפש ואין לנו רק מעוט לכם לא ממעטינן רק נכרים ואין חילוק רק בין בהמה לנכרי הבהמה הוא בכלל נפש ולא נכרי אבל אין חילוק בין בהמה לבהמה דבהמה שמזונותיו עליך הוא בכלל נפש שאין מזונותיו עליך אינו בכלל נפש ולא ניתן להאמר ומה שכתבנו מפ' א"צ מעכת"ה תפס דבנתינה ליכא מלאכה דהא רש"י כתב אפילו למאן דאמר נפש בהמה על הא דאין נותנין וכן בעה"מ הביא ראיה בד"ה דפסקינן כר"ע אך גוף הדבר דלר"ע כיון דנפש בהמה בכלל אשר יאכל לכל נפש אין חילוק בין בהמה שמזונותיו עליך או אין מזונותיו מדאורייתא א"צ ראיה:

בחדושי כתבתי בסימן תמ"ה דבכלב גם מדרבנן לחלק בין מזונותיו עליו או לא כיון דהתורה הקפידה לתת לו שכרו ורש"י בפסחים כתב הו"א קרא ומצותיו איצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ויותר יסלח לי כת"ה לפלפל עוד בזה. ידידו דושכת"ה באהבה עזה ומברכו בכל טוב כאות נפשו הטהורה ונפש הכותב אלעזר ברז"ו הכהן:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה