חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן תמד
סעיף א' י"ד שחל להיות בשבת בודקין ליל י"ג ומבערים הכל לפני השבת ומשיירין מזון ב' סעודות לצורך השבת דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה צריך לעשותה קודם שעה עשירית:
הנה בשנה זו שנת תרל"ו חל ערב פסח בשבת לכן מוטל עלי לדרוש לכם איך שהמון העיר יודעים להתנהג בער"פ בזה וגם אינו רגיל תמיד לחול בשנה אחר שנה או באיזה שנים רק פעמים יחול בעשרים שנים או יותר ומי יודע שאני אזכה לדרוש לכם בזה הלכה כי אני זקן ושבע ימים והגעתי כבר בחלק השלישי מימי חיי שהוא שני ירידה ועיני מצפים לחיי עולם הנצח ונפשי לצרור בצרור החיים להיות הדום רגלי בעפר הצדיקים בג"נ ועי"ז הנני מחויב אני לדרוש לכם הלכה זו כדי לזכות את הרבים והוציא לכם ערך שלחן לפני עיני בני ישראל בהלכה פסוקה שייך לענינא דיומא:
והנה בשנה זו אי אפשר לבדוק חמץ בליל ערב פסח שהוא ליל י"ד דהא אסור לטלטל הנר לבדוק לאורו ואין בודקין את החמץ אלא לאור הנר כמו שאר ער"פ שחל בחול גרסינן בש"ס פסחים (דף ז' ע"ב) מנה"מ א"ר חסדא למדנו מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש וחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות ונרות מנר. מציאה ממציאה כתיב הכא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא א"כ מציאות הגביע בשבטים הי' ע"י חיפוש וכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא כלומר הציווי שלא הי' מציאות השאור בבתיכם יהי' ע"י חיפוש דהיינו הבדיקה אך אצל השבטים הי' החיפוש לאור יום וכאן למד הש"ס חיפוש מנרות דכתיב ביום ההוא אחפש את ירושלים בנרות פירש"י אדקדק בעונותיהם ויחפש החטאים כמו שמחפש דבר בנרות. נרות מנר דכתיב נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן דהנה צפני' אמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם האומרים בלבבם לא ייטיב ד' ולא ירע פירש"י הקופאים הצפים על שמריהם וקפע פירש"י צף אך צף הוא דבר המתנועע וקפע הוא דבר הצף ונגלד עומד על מקום אחר ואינו מתנועע כמו מים ותרגם המתרגם והי' בעדנא ההוא אפקוד בלישין ויבלשין ית ירושלים כמו דבלשין בנברשתא ואסער על גברין דשלן שלייא על נכסיהן דאמרין בלבהון לא רעיא קדם ד' לאיטבא ואף לאבשאה דהיינו האנשים שהם שתטים בבתיהם על ממונם וכן תרגם המתרגם ואסער על גבריהן דשלן שלייא על נכסיהן והם אומרים בלבם לא ייטיב ד' ולא ירע כי הכל במקרה או במזל על שמריהם על היצה"ר השאור שבעיסה. וחיפוש מנרות ילפינן נרות מנר דכתיב נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן דהיינו נשמת אדם מתפשטת בכל האברים ועל ידי הנשמה יחפש ד' כל חדרי בטן ויודע מה שאומרים בלבבם לכפור בהשגחת הבורא ית"ש. באתה זוכר אמרינן אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך דהנה כל החטאים אשר עשה אדם נרשם הפגם בנשמה כמו מי שמלכלך איזה בגד ניכר הכתם על המלבוש בראית עינים וזה כוונת אין שכחה נשמת ישראל נחצב מכסא כבוד ואי אפשר להיות נשכח כי עומדת לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך שבעיניך תראה הכתמים והרשומות ותיקנו חכז"ל דבדיקת חמץ יהי' לאור הנר ולא לאור השמש והאבוקה אינו יכול להכניס לחורין וסדקין ויש בזה ג"כ רמז שצריך אדם לחפש היצה"ר בחורין וסדקין כי היצה"ר נקרא צפון שהוא מצפין עצמו ומפתה את האדם אשר לא יעשה בזה שום רע ירמזו לנו החכמים אשר אדם יחפש בנר ד' את היצה"ר בחורין וסדקין כמו שצריך לחפש החמץ בחורין ובסדקין:
והנה בזה יש להבין רש"י פירש במשנה לאור הנר בגמרא טעמא בודקין שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא והקשו בתוס' דהא הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי ונראה עפ"י מה שבארתי לעיל (סימן תל"ג) דברי ציון רש"י לאור הנר קודם שציין בודקין דכתיב במשנה קודם ותירצתי דהנה ביטול הוא מטעם הפקר ולא מהני לענין החמץ המונח בחורין ובסדקין כי אין יד שלטת לזכות כמ"ש הט"ז (בסי' תל"ח ס"ק ד') ולזה גם רש"י סובר דעיקר תקנת חכמים לבדוק הוא כסברת התוס' דלמא אתי למיכל רק מטעם זה אמאי צריך לבדוק לאור הנר בחורין ובסדקין כי שייך אתי למיכל על זה ציין רש"י מקודם לאור הנר מפורש בגמ' טעם כדי שיוכל להכניס בחורין ובסדקין ושם לא מהני ביטול ולא אתי למיכל בודקין שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא א"כ כיון דהבדיקה צריך להיות לאור הנר ואי אפשר לבדוק בליל שבת בודקין יום ה' לעת ערב שהוא ליל י"ג ומברכין על ביעור חמץ מבטלין כל החמץ שנשאר ברשותו ואומרים כל חמירא הנאמר בליל בדיקת חמץ והמון העם טועים ותושבים כאשר ימצא חמץ ככר לחם שצריך ליקח להבוער לשרפו ז"א רק מה שצריך לו לאכול צריך להצניע במקום מיוחד ומשומר וביום ע"ש צריך לבער כל החמץ ולא ישייר ממנו רק מה שצריך לא חל בעש"ק ושני סעודות על שבת וסעודת הלילה וסעודת שחרית אבל סעודה שלישית זמנה לאחר שש שעות אסור לאכול חמץ ובעור חמץ ביום עש"ק אע"פ שמן הדין הי' יכול לבער סמוך לחשיכה מ"מ טוב ליזהר ולבערו בע"ש קודם חצות וביום א"צ לומר כל חמירא בשעת הבעור כאשר כבר ביטל בלילה ועל החפץ הידוע לו שיש ברשותו א"א לבטלו בע"ש שהרי הוא צריך לאכול ממנו בשבת:
והנה אם שכח ליקח חלה מהחלות שאפאה ע"ש על שבת אין תקנה לאותן ואסורין לאכול וצריך ליתן להנכרי במתנה כי בשבת אי אפשר ליקח חלה כן הוא הסכמת האחרונים (חק יעקב ומקו"ח ובית אפרים ופ"מ) כמו שכתב המ"א ויש מהאחרונים שרוצים להתיר אותן חלות. מהר"י יעבץ מתיר לאכול בלא הפרשה כדין חלת חוץ לארץ שאוכל ואח"כ מפרישין וכאן שאסור לו להפריש יתן על מה שישייר לקטן שלא ראה קרי או לגדול שטבלו לקריו וכבר תמה הבאר היטב עליו בזה הוה שמגביה תרומה בשבת ויותר מבואר דשיטת רש"י הובא בטור או"ת (סי' תק"ו) דאסור לאכול ביו"ט חלת חוץ לארץ על סמך שאח"כ יפרוש ואפילו לאחר יו"ט דזה הוה בכלל הגבהות תרומות ומעשרות ביו"ט וכתב בב"י דוקא אם משייר רק שיעור חלה ושרפה או נתנה לכהן אבל אם משייר יותר מכדי חלה ובמוצאי יו"ט מפריש חלה מתוך השיור ששייר גם רש"י מודה דמותר לאכול ובזה משוה כל הדיעות א"כ בשבת זו צריך ליתן לה כהן כל מה ששייר פשיטא דהוה בכלל הגבהות תרומות ומעשרות: ועוד דהא מבואר במ"ש דמאי (פ"ד משנה ד') דאם שקרא שם לתרומות ומעשר בע"ש אינו רשאי ליתן לכהן רק אם לחוד לאכול ע"י שלחני ואין מקים לסמוך על שו"ת יעב"ץ הנ"ל והקרבן נתנאל וכן הפנים מאירות התירו להפריש חלה בשבת כי יש לסמוך על הפוסקים שפסקו כרבה וליתן לכהן קטן או לגדול הטבול לקריו:
ולענ"ד הוא דבר חמוה הנה לשיטת התוס' שאין מתיר רבה רק בגלגל העיסה שלא נגמר לישתה לגמרי אבל נגמרה לישתה לגמרי גם רבה מודה דאין מפרישין אותו ביו"ט וכן הוא בהגהות אשר"י א"כ אסור לכ"ע להפריש חלה מאותן חלות של ערב פסח אך הקרבן נתנאל כתב דהרי"ף לא נחית לחלק בזה וס"ל דלא הוה הפרשת חלה בכלל איסור הגבהת תרומה כמו שסובר רש"י והנה רש"י פירש דלכך לא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגל ביו"ט ולאפות כדי לאכול פת תמה ואם מותר להפריש ממנה חלה כיון שביו"ט נלושה א"כ לא הי' הפרשת חלה בכלל איסור הגבהת תרומות ומעשר אפילו כשגלגל מבעוד יום ונכון הדבר דאי אמרינן לחלק בהפרשת חלה ביו"ט דמותר אם אפאן ביו"ט ולאסור ולהפריש מעיסה הנלושה בעיו"ט הטעם כיון שהי' יכול להפריש מיו"ט יהא באוכל נפש עצמו גם בהי' אפשר לעשותו מעיו"ט מותר לעשות ביו"ט כי רק במכשירי אוכל נפש שהי' אפשר לעשותם מאתמול אסור לעשות ביו"ט כמבואר בתוס' ביצה (דף ג') וכן פסקינן בש"ע (סי' תצה) פירש רש"י שפיר דהפרשת חלה ביו"ט אין בכלל ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט אבל בשבת אי אפשר שיהי' מותר הפרשת חלה דאין אופין בשבת א"כ כמו דאין מפרישין תרומה כמו כן דאין מפרישין חלה ומה שמפלפל בפנים מאירות כיון דחלת חוץ לארץ אינו רק מדרבנן מותר לתקן בשבת כמו טביעות כלים חדשים דפסקינן באו"ח (סי' שס"ג) הוא תמוה לא עיין בהלכה ראשית שכתב ראי' דבבכורות (דף נ"ח) לא אמרו לעשר ביו"ט משום סקרתא כי צריך לעשות רושם צביעה בעשירי משמע אף דאסור לאכול מדרבנן וטבל בגורן עד שיעשר לא חשיב תיקון כיון דמן התורה מותר. במחילתו אשתמיט לי' תוס' חגיגה (דף ח') ד"ה משום סקרתא שהקשו תיפוק לי דאין מקדישין ביו"ט ותירצו דנקט סקרתא לפי שהוא אסור דאורייתא ובסוף דבריהם כתבו ולא דמי להגבהת תרומות ומעשרות דאסור משום מתקן דהתם לאו מתקן הוא דבלא"ה שרי למיכל קודם שיעשר בהמותיו ומבואר להדי' מדבריהם דאסור לתקן אם הי' אסור באכילה מדרבנן ומה שמותר לטבול כלים חדשים בשבת דהנה בביצה (דף י"ת ע"א) פליגי מאן דאומרים הא דאינו רשאי לטבול בשבת כלים שנטמא דעת רבה דגזרינן שמא יעבירינו ד' אמות ודעת רב יוסף גזירה משום שחיטה ור' ביבי אמר גזירה שמא ישהא רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי א"כ כל האמוראים לא סבירא להו טעמא דטבילת כלים הוה מתקן וכן רבא בעצמו אמר נראה כמתקן ולא דהוה תיקון גמור:
ונראה הטעם דגם קודם טבילה לא נאסר הכלי ולא נאסר המאכל בתוכו רק שאין ברצונו לטמא האוכלין ויכול להשתמש בימי טומאתו כמ"ש הרב המגיד (בפי"ד מה' יו"ט) דבכלי טמא סברי המ"ד דלא מיחזי כמתקן שאפילו קודם הטבילה הי' ראוי כלי להשתמש בו טומאה לטמא או למי שאינו אוכל חולין בטהרה והנה לענין טבילת כלים חדשים דאינו ראוי להשתמש בו כלל כתב הרא"ש בביצה והביא רב אלפס טעמא דרב יוסף דאמר משום סחיטה וטעמא דרב ביבי דאמר גזירה שמא ישהא ושביק טעמא דרבה דאמר גז רה שמא יעבירנו ד' אמות וטעמא דרבא משום דנראה כמתקן ותמהני מה האריך לפרש משנה זו מה ששייך טבילת כלים האידנא ועוד לפי הטעמים שכתב מותר להטביל כלים חדשים ביו"ט הלכך נראה דטעמא דרבה עיקר דהילכתא כוותי' לגבי דרב יוסף וכן רבא בתראה הוא ומאילו שני טעמים אסור להטביל כלים חדשים ביו"ט עכ"ל א"כ סובר הרא"ש דגם כלים חדשים לא סבירא להו הני מ"ד דמחזי כמתקן ולא כמו שסובר ה"ה (בפ"ד מה' יו"ט) דכלים חדשים אסורים לכ"ע דהוה כמתקן:
וצריך להבין סברת הרא"ש אמאי לאותן מ"ד לא הוה טבילת כלים חדשים תיקון וי"ל שני טעמים טעם אחד כמ"ש הרלב"ח (ח"ב סי' י"ו) דהנה צריך להבין (בה' יו"ט פ"ד ה' י"ז) כתב הרמב"ם כלי שנטמא מערב יו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט גזירה שמא שהוא מביא טעמא דרב ביבי (ובפ' כ"ג מה' שבת ה"ח) אסור להטביל כלים טמאין בשבת מפני שהוא כמתקן כלים וקשה אמאי כתב (בה' שבת) טעמא דרבא (ובה' יו"ט) כתב טעמא דרב ביבי וכבר התעורר המהרש"א וכתב דהי' קשה לרבינו ז"ל דא"כ הטעם הוא שמא ושהוא א"כ למה אמרינן שם בברייתא לחלק לרבי ולרבנן בין בשבת ויו"ט א"ו דגם רב ביבי סובר הטעם משום תיקון כלי רק זאת שייך דוקא בשבת ולא ביו"ט וטעם לחלק כתב המהר"י בן חביב דביו"ט מותר לתקן משום מכשירי אוכל נפש מהא דאמרינן דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעיו"ט אין דוחין יו"ט היינו דוקא כשעושה מעשה בגוף הכלי אסור משום מתקן אבל בטבילה כיון דאינו עושה מעשה בגוף הכלי הוא מכשירי אוכל נפש כיון שאינו עושה מעשה בגוף הכלי עכ"פ מבואר דעת המהרש"א וכן הרלב"ח דרק ביו"ט לא שייך תיקון כלי אבל בשבת טבילת כלים חדשים אסור דהוה כמתקן ומ"ש דהב"י למד מרמב"ם דטבילת כלים חדשים מותר בשבת אחר סליחה ומחילה מהדרת קדשו לא למד הב"י דלהרמב"ם מותר לטבול בשבת רק ביו"ט וטעמא דלמד מרמב"ם דמתיר, לטבול ביו"ט כיון דהביא טעמא דרב ביבי ולא טעמא דרבא ביו"ט ובכלים חדשים לא שייך שמא ישהא אבל בשבת כתב הרמב"ם בפ"ג דאסור משום טעם דמתקן (והנה איתא בגמ' ביצה (דף י"ח) דר"ע מיהת כלי בשבת לא מ"ט אמר רבא גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות בר"ה כו' תוס' ד"ה נגזור השקה אטו הטבלה וקש ה לפרוך נגזור משום שמא יעבירנו ד' אמות לר"ה להשיקן כו' וכן בסמוך גבי ולד הטומאה לא פריך נגזור שמא יעבירנו כו':
ונראה לתרץ דהנה בשבת (דף צ"ד) אמר רבה מודה ר"ש במרה לחפור בו וס"ת לקרות בה דחייב פשיטא דאי הא נמי משצל"ג אלא משצל"ג היכא משכחת לה מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה כגון מרה לעשות לו טס ולחפור ס"ת להגי' ולקרות בו קמ"ל (ובתוס' ד"ה ר"ש פוטר כו' עיי"ש) מבואר דאם אין צריך לו כלל הוי משאצל"ג ופטור והנה בפסחים (דף ט"ז) רב אמר דכן ממש דקסבר טומאת משקין דרבנן כו' והנה בשבת (דף כ"ב) אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב וכנ"ל:
א"כ מדאורייתא לא צריך המשקין להטבילם דאין מקבלין המשקין טומאה מדאורייתא ולהכי אף אם יוצאים לר"ה יהי' פטור להכי לא גזרינן שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה דאפילו אם יעבירנו יהי' פטור מהתורה וכן בכלי שנטמאו בולד הטומאה דאין טמא רק מדרבנן לא גזרינן מהאי טעמא וכנ"ל: ובזה מיושב מה דקשה לו על דברי הרמב"ם ז"ל (דבהלכות שבת פ' כ"ג) והיך טעם איסור הטבילה משום מתקן ובהלכות יו"ט נתן טעם איסור הטבילה משום שמא ישהה ומבואר בצל"ח דבשבת אין קצר כזה לא חיישינן לתקלה לכן המציא רבא טעמא דמתקן וביו"ט ל"ש טעם דמתקן דהא כלי שנשבר ביו"ט מותר לתקנו ביו"ט ולפ"ז גם בנטמא מעיו"ט לא מצינו לאסור הטבילה משום מתקן דהרי הרואה שזה מטביל אף שיחשוב שגם זה מיקרי תיקון כלי הלא יחשוב שנטמא ביו"ט וכמו דאמרינן בטבילות דמחזי):
והנה המחבר דהביא ב' דיעות אי מותר להטביל כלים חדשים בשבת הוא דעת הרי"ף אליבא דרא"ש דלטעם דרב ביבי מותר להטביל כלים חדשים: בשבת ולא דעת הרמב"ם וטעם לסברת הרא"ש דסובר דלאותן מ"ד אין סוברין דטבילת כלים הוה תיקון וכן צריך להבין מ"ש תוס' בחגיגה (דף ח') ד"ה משום סקרתא ולא דמי הגבהת תרומות ומעשרות דאסור משום מתקן הוא דבלא"ה שרי למיכל קודם שמעשר בהמותיו וקשה דהא במתניתין (פ"ט מה' בכורות) שעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט הגיע גורן לא ישחוט שהגורן קבעו למעשר מדרבנן ופירש"י כשיגיע הגורן לא יאכל מהן לכתחילה מדרבנן בלא מעשר ואמאי כתבו תוס' דלא הוה מתקן:
ונראה דהנה הא דדברים כאלו אסורין משום מתקן ותיקון הדבר הוא ממלאכה מכה בפטיש סברי תוס' וכן הרא"ש בדבר שלא נאסר שאינו נאסר רק שאסור לכתחילה ובמה שעושה מעשה דהיינו לעשר הבהמה או לטבול הכלים מותר לו לכתחילה לעשות אין זה בתיקון כלי כלל ומותר לאדם לעשות ולזה במעשר בהמה אם שחט פטור ומותר לאכול וכן בטבילת כלים איני נאסר המאכל והכלי אם שימש בלא טבילה אין בגדר מתקן דהתיקון הוא לארם שמותר לו לאכול דהא דאסור התיקון הוא מטעם דהוה כמכה בפטיש אף שאין עושה שום מלאכה במה שמכה בפטיש רק כיון שהוא גמר מלאכה לתיקון הדבר הוה מלאכה ולתקן אדם שמותר לו לאתר המעשר ולאחר הטבילה לאכול מתקן את האדם וזה לא נמצא במשכן לתקן אדם האדם וכמו שכתב תוס' דחי נושא את עצמו אף שיש משאות קלות מבעל חי רק במשכן לא הוה נושא בע"ח ורבא דסובר דטבילת כלים הוה מתקן מקשה הש"ס שפיר אמאי מותר האדם:
אך הרמב"ם דאומר דטבילת כלים בשבת דהוה מתקן סובר כרבא דגם זה הוה כמתקן ופ"מ סובר דטבילת כלים חדשים ביו"ט ג"כ כיון דאינו רשאי להשתמש בהם הוה תיקון לכל האמוראים ביו"ט והנה המחבר בש"ע נראה דתופס לעיקר כדעת הרא"ש בדעת הרי"ף דמותר בשבת לטבול כלים חדשים כי פוסק כדעת הטעם דאסור לטבול הוא משום סחיטה או שמא ישהא ואינו פוסק כרמב"ם דפוסק דרבא דגם טבילת כלים הוה כמתקן מה שרצה הפ"מ ללמוד כמו שמותר להמחבר טבילת כלים חדשים בשאר מותר להפריש חלת חוץ לארץ לפי דברינו דיש חילוק בין דאינו אסור רק לכתחילה ובין דבר כמו חלת חוץ לארץ אם לא יפרוש מכל העיסה אסור כמו טבל דרבנן אין ראוי כלל אך בלא"ה תמוהין הדברים דאטו הא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת וביו"ט אינו אסור רק מטעם מתקן דהא (הרמב"ם בפכ"ג מה' שבת ה' ט') כתב אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא הי' מתקן (בה' י"ד) כתב ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת וכתב הרלב"ח דביו"ט לא הי' איסור להגביה תרומות ומעשרות משום דהוה כמתקן דהא ביו"ט מותר לתקן כשהוא אוכל נפש ולא כדסברי תוס' חגיגה דאם הי' מעשר בהמה אסור לאכול לא הי' רשאי להגביה דיהי' כמתקן ולזה כתב עוד טעם דאין מגביהין שזה דומה למקדיש אותן פירות ומתניתין ביצה (דף ל"ו) ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות וחשיב הגבהת תרומות ומעשרות בכלל השבותין דאין מקדישין וכן מפרש ברמב"ם שכתב (בה' י"ד) ועוד מפני כשהוא מתקן בשבת ודייק בשבת דביו"ט הי' מותר מטעם מתקן רק דאסור משום דדומה למקדש וכתב (בה' ט"ו) המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל וזה ג"כ כוונת הש"ס בביצה (דף ט') א"ר מי לא מודה שמואל דאסור לזרעים א"כ נהי דלא הוה בכלל מתקן מ"מ כיון דאסור לזרעים הוה בכלל מקדיש:
ולפמ"ש נפל היתרא דפנים מאירות ואי אפשר למילף הפרשת חלה מטבילת כלים דשם ההיתר בשבת כיון דלא הוה בכלל תיקון כיון דאין הדבר נאסר ולשיטת הסוברים דגם זה הוה בכלל מתקן באמת הארכתי יותר מדי אשר לא כל מה שנדפס בספר יש בידינו לפסוק דמותר ועיקר כדעת המ"א והאחרונים דאסור להפריש חלת חוץ לארץ בשבת:
והנה אפיית החלות דעתו שיהי' בליל ה' כדי שיהי' זמן שיצטיין התנור להכשירו לאפות בו מצות ביום ו' ושיהי' כשר התנור על פסח:
הנה בענין מצה המשתמרת לאכול לקיים מצות בערב תאכלו מצות איתא בש"ע אין לשון מצה מצוה ולא אופין אותה ע"י עכו"ם או ע"י חרש שוטה קטן והיוצא ממ"א ומהסכמת אחרונים דטחינה מותר בנכרי כשישראל עומד על גביו אפילו ברחיים של יד כיון שאינו עשה בקמח עצמו רק במלאכתו ע"י כלי משא"כ בלישה ואפי' שעוסקי' בעיסה ובמצה עצמו לא מהני בעומד על גביו וזה לכאורה דלא כדעת הרשב"א שכתב דצריך שימור לשם מצוה בין שימור דלישה וכן שימור מעידן קצירה לכל מר כדאית לי' התירה דהנה בפ' כל שעה (דף מ') אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא לתתיה שימור למאי אי שימור לתיתה שימור דלישה לאו שימור הוא דהייינו אם לא עשה שימור קודם לישה לא מיקרי שימור דאר"ה בציקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה פירש"י דבבצקות של נכרי לא נפיק ידי חובת מצה משום דלא הוה שימור לשם מצה אע"פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ לא קרני חגבים ולא הכספת פנים מיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן באחרונה הוא מצה הנאכלת באחרונה עם הפסח חובת אכילתה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו בראשונה לא באכילה הראשונה משום דלא עביד לי' שימור ליעביד לי' שימור מאפי' ואילך אלא לאו שימור מעיקרא בעינן ממאי דלמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עביד לה שימור ה"נ דשימור דלישה הוה שימור ואפ"ה לא הדר בו רבא דאמר להו להני דמהפכי הפוכי לשם מצה אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתה ועד סופה בעינן:
ולכאורה צריך להבין מדוע סובר רבא דאי אין צריך שימור מעיקרא סגי בשימור אפי' והש"ס דחי דבריו דאף דאינו צריך שימור מעיקרא מ"מ שימור דלישה בעינן ונראה דהנה דהא דאמר ר"ה בצקות של נכרים בלבד שיאכל כזית מצה באחרונה פירש"י שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכספות פנים והנה במאי דכתיב ושמרתם את המצות יש לפרש שני פרושים אחד דהתורה צותה לשמור מן החמץ ולא לסמוך על הסימנים דקרני חגבים כמו דסמכינן לענין אכילה וכאשר התורה הקפידה שלא לסמוך על הסימנים רק שצריך שמירה שלא יתחמץ הסברא נותנת שצריך שמירה מעיקרא משעת קצירה אבל שיהי' צריך שמירה לשם מצוה לשם מצה לא מצינו דהקפידה התורה אי דנפרש דהתורה לא הקפידה שלא נסמוך לצאת ידי מצות מצה על הסימנים דשפיר סמכינן כיון שהוא מותר באכילה (כמיקר ה"נ אמרינן דמחזי שנטמאו ביו"ט ובטל טעם דמחזי כמתקן לגבי יו"ט ולהכי הוצרך רב ביבי לומר טעמא דשמא ישהה כן כתוב בצל"ח עיי"ש:
ולפ"ז קשה דהא הרא"ש ז"ל הקשה אמאי לא הביא טעמא דרבה שמא יעבירנו דהא מצינו גבי שופר ולולב ומגילה וכתב הט"ז (בסי' שכ"ג) דהתם בשבת שפיר גזרינן אבל כאן ביו"ט י"ל לרבה גזירה יו"ט אטו שבת לא מצינו עיי"ש:
ולפ"ז עדיין קשה על הרמב"ם דנתן טעם הא דאסור להטביל בשבת משום מתקן וביו"ט טעמא אחרינא א"כ אדחי הוצרך לומר בשבת טעמא דמתקן הלא בשבת יכול לומר טעמא דרבה כמו שופר ולולב ומגילה:
ולהנ"ל ניחא היטב דהנה הרמב"ם ז"ל פוסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי' א"כ קשה קושיית התוס' נגזר בהשקה גופי וכן בולד הטומאה שמא יעבירנו ולולב לומר כנ"ל כמובן ולהם הוצרך לומר טעמא דמתקן אף שבת וכנ"ל וא"ש בעזה"י):
רק קפידות התורה דצריך לכוין לשם מצוה לשם מצה וסבירא ליה לרבא דאם התורה הקפיד שיהיה לשם מצה סגי בשימור דאפיה דהיינו שיהיה האפיה לשם מצה כיון דעיקר מה שנעשה מצה לצאת בו הוא באפיה כאשר אין חשש חימוץ בעיסה מחמת הכרת הסימנין דהא בלחם הפנים ומנחת מאפה תנור ביחיד לישתן ועריכתן מבחוץ ואפייתן בפנים וכן הוא שיטת רב צדוק כהן שכתב לצאת ידי חובה בלישה ראשונה אינה אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה שנאמר ושמרתם את המצות עד שתהא משומרת לשם ולזה הוכיח רבא דהא ושמרתם הוא נגד חשש חימוץ שלא נסמוך על הסימנים ממילא דצריך שימור משעת קצירה דאי אמרינן דהתורה לא הקפיד על חשש חמץ שלא נסמוך על הסימנים רק דגזה"כ דיהיה צריך נעשה לשם מצוה סגי בשימור דאפיה לאפות לשם מצה והש"ס דחה ראיתו דיש לומר דהתורה ציוה רק על חשש חימוץ מ"מ אין צריך שימור מעיקרא משעת קצירה כיון דלא שכיח שתבא לידי חימוץ רק משעת לישה דשכיח ומצויה שתבא לידי חימוץ עכ"פ מבואר דאי צריך שימור מעיקרא לא יקפיד התורה שיהיה העשייה לשם מצה רק שלא יבא עליהן מים והשמירה הוא מחשש חמץ ולא סגי בסימנים וכן כתב הרי"ף דהא דאמר רבא להנהו דמהפכי כי הפיכתו הפיכי לשם מצוה כלומר הזהירו בהן שלא יעבור עליהן מים וכן הרמב"ם (בה' חמץ הל' ט') לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבא עליו מים אחר שנקצרה עד שלא יהיה בו שום חמץ והה"מ כתב דצריך לו עיון דבריהם אמאי לא הביא דינא של רב הונא והשע"מ תירץ כיון דאנן פסקינן דאם לש במים שלא לנו אסור בדיעבד ע"ש והשאלתות כתב דאם לש חש"ו אע"פ שאפאה ישראל אסור כיון דלאו בני שימור נינהו ולא כתב מטעם דלאו בני כוונה נינהו א"כ סובר ג"כ דעיקר השמירה מטעם חימוץ ולא שצריך שיהיה לשם מצה א"כ ברייתא דקתני בפסחים (דף ל"ח) דאין יוצאין בחלת תודה ורקיקי נזיר משום דלא נעשה שימור לשם מצוה סוברין דעיקר קפידא שיהיה לשם מצה ומחשש חמץ סגי הסימנים וסגי כפי דברינו בשעת אפיה והרי"ף מדחה הסוגיא דש"ס ופסק כרבא כי הסוגיא דאין יוצאין בלחמי תודה הוא לשיטת ר"י היה מקריבין תודה בבמה ומיירי בשעת היתר הבמות אבל לחכמים דסברי דאין מקריבין חלות תודה אין יוצאין דלא קרינן ביה בכל מושבותיכם ומשחרב בהמ"ק ונאסרו הבמות קשה לי על הרמב"ם דפסק (בפ"י מה' חמץ ומצה ה' ע') דחלת תודה ורקיקי מצות נזיר שעשאן לעצמן אין יוצאין בהן שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לענין מצה בלבד שהוא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לענין זבח:
וקשה לכאורה בחרתי חדא דהא הרמב"ם פסק דאין יוצאין במצה של בכורים דהיינו נאכל בכל מושבותיכם א"כ לחמי תודה ורקיקי נזיר אינן נאכלין בכל המושבות ועוד דהא הרמב"ם פסק דעיקר השמירה מחשש חמץ ואפשר דהשמירה שלא יתחמץ סובר דצריך להיות לשם מצה וכן דייק לישנא מצה המשתמרת לענין מצה דהיינו שמשתמר לצורך מצה שלא איתתמץ ולא לענין זבח:
ולפ"ז ניחא מה שכתב הרשב"א דצריך לשם מצוה או מעיקרא או משעת לישה לכל אחד כדאית ליה ויכול להיות מה שאמר רבא הפיכו לשם מצוה וכתב הרי"ף כלומר שלא יבא מים ג"כ כך אך מנהגן של ישראל דטחינה מותר ע"י נכרי יש לומר כיון דישראל עע"ג ושומר מחשש חמץ הוה השמירה לשם מצה אבל בשעת אפיה סברי הרבה פוסקים דצריך ורב כהן צדוק דצריך לשם מצוה כפי סוגית הש"ס דחלות תודה פסול כיון שלא נלושה לשם מצות בערב תאכלו מצות או לר' יוסף לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות הנעשית ע"י עכו"ם או ע"י חש"ו גם בישראל עומד על גביו ובשעת נתינת מים לקמח או בשעת אפיה שעושה לשם מצות מצה כמו שהביא הד"מ בשם (אא"ז בסי' תע"ז) אך בהש"ע של הרב שצריך לכוין לצאת ידי מצות בערב תאכלו מצות או לשבעת ימים תאכל מצות הוא דבר חדש ולא נמצא בשום פוסק דבר כזה:
ולענ"ד נראה דמי שרוצה לצאת באותן מצות שאופה על כל החג גם אם לא אמר בפירוש לשם מצה סתמא לשמה קיימו כמו בזבחים והא דרבה ור' יוסף פסלי רקיקי נזיר כיון שלא נעשה לשם מצוה הוא כמ"ש הר"ן (והנה בדברי הר"ן אמרתי דבר נחמד ליישב קושית התוס' ברכות (דף י"ג) מצות צריכות כוונה מאי אם כוון לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה תוס' ד"ה בקורא להגיה פי' בקונטרס שאין מסתכלין לקרות תימא אכתי הא קא קרי כו' עיי"ש:
והנראה לפענ"ד לפרש דברי הגמ' עפ"י דברי הר"ן ז"ל בר"ה (פרק ד') על הא דמתעסק לא יצא דבתוקע לשיר כיון דאין מכוון לשם מצוה יצא למ"ד מצות אצ"כ אבל מתעסק כיון שכבר הוא מכוון למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כוונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומיא דמאי דאסקינן ריש זבחים דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה ע"ש: והקשה בס' טורי אבן דא"כ מ"פ ש"מ מצות צריכות כוונה דהיה הוא מכוון למצוה לקרות בתורה דאין לך מצוה גדולה ממנה ואותו כוונה מעכבת מצוה אחרת מלחול ע"ש:
והנראה דלא קשה כלל דהא אף אם קורא ק"ש בזמנה לצאת י"ח אפ"ה בזה גופיה מקיים ג"כ מצות תלמוד תורה כמו דאמרינן במנחות (דף ל"ט ע"ב) דבק"ש שחרית וערבית מקיים והגית בו יומם ועוד דבשעת ק"ש ודאי דר"ע מאי מקיים ושנימצות ק"ש ות"ת א"כ כיון דבכל פעם איכא מצות תלמוד תורה בשעת ק"ש לא שייך לומר דלאו בת מינה לא מחריב בה כיון דהוי מצוה אחרת ת"ת דז"א דלא הוי כלל מצוה אחרת התלמוד תורה כיון דבכל פעם הקורא ק"ש בזמנו לצאת ידי ק"ש מקיים ג"כ מצות ת"ת ולהכי שפיר פריך בגמ' מצות צריכות כוונה מיושב קושיית הט"א הנ"ל וא"ש: ומובן היטב תירוץ הש"ס בקורא להגיה דהנה מבואר בש"ס מנחות (דף ל') אמר רב ששת אם הגיה אפילו אות אחת בתורה הוי כאילו כותב ס"ת כולו א"כ אותו הכוונה דלהגיה כיון דהוי' מצוה אחרת מעכבת מצוה אחרת דהיינו ק"ש מלחול וכנ"ל וא"ש בעזה"י ונכון) דתוקע לשיר יצא אם תוקע לחנך את הילדים אינו יוצא דמצוה מחריב בת מינה ואינה מחריב שאינה בת מינה כמו כל הזבחים שנזבחו לשם חולין עלו לבעלים לשם חובה לשם קדשים אחרים אינן עולין אך מוטב שיאמר בפירוש בתחילת עשית לישה ואפית מצה שיהיה לשם מצוה אין מבשלין בשבת זה מיני קמחים או שאר מיני תבשילין שדרכן לידבק בקדירה או בקערה כדי שלא יצטרך להדיח בשבת אחר גמר אכילה להסיר החמץ הדבוק בה אך אם אי אפשר לקנח הכלים היטב מותר להדיחם בשבת אחר גמר אכילה ולאחר אכילה קודם שעה ה' מנער היטב המפה מן הפרורין ויטמין המפה והכלים שאוכל בהן במקום שאינו רגיל לילך ולהשתמש שם כל הפסח ויאמר כל חמירא האומרים בכל ערב פסח ביום י"ד וכל החמץ אשר ישאר יתן לעכו"ם במתנה כי העיר מעורבות היטב עם הנכרית ויקח את הכלים ותכבד את הבית והפסקת אכילה יהיה עד שעה תשיעית וחצי. והנה עפ"י הדין אסור להאכיל לקטן ולקטנה היודעים להבין מה שמספרים להם ביציאת מצרים בלילה מצה בע"פ והקשה מאד מה יאכלו הקטנים ביום ארוך כזה אם לא לבשל בעש"ק (בארשט) ויערב עם מצה הטחונה גם אפשר להניח להם מצות וכשהם בעצמם יטלו קטן האוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אמרו כל האוכל מצה בע"פ כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו מחמת גודל התאוה שהוא שטוף בזימה וקשה לפניו: להמתין עד שיכנס לחופה ויברכו ז' ברכות כן האוכל מצה בע"פ מראה שהוא רעבתן שלא יכול להמתין עד הלילה ומברכין ז' ברכות והברכות הם ג' שבעה ברכות היין קדוש אשר גאלנו המוציא אכילת מצה שהחיינו לא קחשיב דנשים מברכין שהחיינו ע"י הדלקת הנרות ועוד הא אם מברך שהחיינו ג"כ יצא דהא דעת כמה פוסקים דאין מברכין ברכת היין על הכוס השני וברכת בורא פרי האדמה לא קחשיב נראה כיון דאינו רק משום היכר התינוקות. והנה בשאר שנים מצוה לאפות מצות של מצוה אחר חצות היום והטעם כיון דאיתקש אכילת מצה לפסח כמו שאין שוחטין פסח רק אחר חצות שביער כל חמץ דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי כמו כן אפית מצות לצאת ידי חובתו מחויב להיות אחר ביעור חמץ ורוב העולם מקילין בזה סברי כהפוסקים דלא איתקש מצה לפסח רק לאכילה ולא לעשיה או אפשר דעכשיו אין אנו מקיימין מטעם שכתוב בתורה על מצות ומרורים יאכלוהו כשאין פסח רק המצוה בערב תאכלו מצות אופין קודם ביעור חמץ:
ובזה יש להבין מה שאמר ר"ג כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו כאשר עיין בהגדת זכרון נפלאות שלי ובשנה זו אי אפשר לאפות אחר ביעור חמץ כי צריכין לאכול שתי סעודות מחמץ אופין עש"ק לאחר חצות אך כבר פירשו האחרונים מביאין אותו בשם הר"ן דאין בזה סרך מצוה לאפות בע"ש רק שלא לאחר לאפות בליל יו"ט דלמא יבא לידי חילול שבת אין חילוק אם אופין ע"ש אחר חצות או מקודם יו"ט כשאופה לשם מצת מצוה הן אמת שיש דיעות לאפות בליל יו"ט ובשנת תרי"ז בהיותי עוד יושב על כסא הרבנות בעיר פלאצק אפיתי במוצש"ק אך שנה זו לא אוכל לעשות מצידי כי שיבה נזרקה בי ואין בכחי כמאז וכמו כן יש אתי עוד טעמים כמוסים ואין הדבר הזה ניתן לאסור. ה' יזכני להיות מהעוסקים בקרבן פסח ותחזינה עינינו בשובנו לציון ברחמים להגדיל ויאדיר ויבא לציון ברנה א"ס:
סעיף ז אם יצא לצורך עצמו וכו'. עיין במ"א (ס"ק י"ג) דפעמים מערבין לדבר הרשות כמו שמבואר (בסי' תט"ו) זה הוא שיטת הרשב"א וכן כתב רבינו יהונתן (בפ' כיצד משתתפין) דהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה הוא אם מערב בפת דעיקר עירוב ברגל רק דמערבין בפת להקל על העשיר אין מערבין רק לדבר מצוה אבל אם מערב ברגל דהוא עיקר עירוב מערבין אפילו לדבר הרשות:
ונראה לענ"ד דכמו לדידן כיון דעיקר עירוב ברגל מערבין ברגל אפילו לדבר הרשות א"כ לר' מאיר דס"ל בערובין (דף נ"א) דעיקר עירוב בפת עני הוא דאקילו רבנן עליו לערב ברגל אבל עשיר עיקר עירוב בפת ע"כ מערבין בפת לדבר רשות וברגל אין מערבין אלא לדבר מצוה ובזה יש לתרץ הא דהקשו תוס' פסחים (דף כ"ג) על הא דהקשה הש"ס על ר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכתבו בתוס' ולא פריך הכא אליבא דמ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ובאמת קשה לומר כן הא דפסקינן דאין מערבין לדבר מצוה ולפמ"ש ניחא דהא דאמר ר' אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע הוא אליבא דר"מ דאמר גר בנתינה כמבואר בסוגיא שם ור"מ סובר דעיקר עירוב בפת ולא ברגל א"כ מערבין גפת לשיטתו אפילו לדבר רשות ושפיר הקשה הש"ס ותוס' דהקשו נראה דלא ס"ל סברת הרשב"א דבדבר שהוא עיקר העירוב מערבין אף לדבר הרשות דהא בשבת (דף ל"ד ע"א) ד"ה לא קשיא כתבו דלר"מ סובר דתחומין דאורייתא מ"מ בתחומין מערבין בכל דבר ועירובי חצירות חמור וצריך פת ונראה אם יכול לערב לדבר הרשות ברגליו ופליג רש"י דוקא הטעם כיון דאין מערבין עירובי תחומין רק לדבר מצוה ע"ש ותוס' בפסחים (דף מ"ט) ד"ה לשבות שביתת הרשות ע"ש:
בזה יש לתרץ דהנה רש"י בפסחים פירוש דהא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה הטעם דהואיל אי בעי איתשיל עלה והקשו דהא בעירובין (דף למ"ד) מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה סומכוס אומר בחולין ואילו לנזיר ביין לא פליג מאי טעמא אפשר דמיתשיל אנזירותיה אי הכי תרומה נמי אפשר דמיתשל עלה אי מיתשיל עלה הדרא לטיבלא ליפרש עלה מינה ובה אלא סומכוס סובר לה כרבנן דאמר כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות פירש"י והגבהת תרומה שבות מבואר שם בסוגיא דהא דמערבין בתרומה אין הטעם משום דאי בעי מיתשיל רק דחכמים סברי דסעודה דעירוב כיון דחזי לאחריני סגי וסומכוס סובר דמאי דחזי לו בעינן ואמאי פירש"י בסוגיא דמערבין בתרומה הוא מטעם דאי בעי איתשל תוס' בפסחים כתבו מערבין לנזיר ביין בפ' בכל מערבין (דף ל' ע"ב) מפרש טעמא משום אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי:
ובזה ניחא דהא דבאמת לא מוקי הש"ס דמערבין מטעם דאי בעי מיתשיל דבתרומה אם ישאל יחזור לטיבלא ואין מערבין בטבל ולישאל על התרומה ולהפריש מינה ובה או אפשר דאסור לו להגביה תרומות ומעשרות בבין השמשות א"כ כיון דקושיית הש"ס בפסחים הוא אליבא דר"מ דוקא ור"מ סבירא ליה דגם בטבל דאורייתא יכול לומר מה שאני עתיד להפריש יהיה תרומה וא"צ לקבוע מקום דסבר יש ברירה כמבואר בכמה דוכתי לומר מה שאני עתיד להפריש מותר בבין השמשות כמבואר ברפ"ז דדמאי במ"א סימן ש"ז (ס"ק ל"ז) ע"ש שפיר יכול להיות הטעם משום דאי בעי מיתשיל ולהפריש מינה ובה ובאמירה מה שאני עתיד להפריש דמותר אבל בעירובין לא אזלא הסוגיא בשיטת ר' מאיר ובטבל דאורייתא אינו יכול לומר מה שאני עתיד להפריש וצריך להגביה תרומות או לקבוע מקום והנה שבות גזרו בין השמשות:
אך אחר העיון אין זה מעלה ארוכה דהנה הא דמשני הש"ס ס"ל לסומכוס דגזרו על שבות בבין השמשות פירש"י דצריך להגביה תרומה ומעשר ולכאורה יש לעיין דהנה תוס' שם בד"ה אלא סומכוס הקשו כיון דס"ל לסומכוס דגזרו על שבות בין השמשות הא שבות הוא לשאול על נדרים בשבת ותירצו לצורך שבת נשאלין והא הוה צורך שבת שיהיה מותר לשתות יין בשבת ובד"ה לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כתבו אע"ג דמשום דכבוד שבת מותר לתרום שלא מן המוקף הכא מיירי דאין צריך לאכלן בשבת עיי"ש וכיון דאין צריך לאוכלן בשבת א"כ הוה שבות לשאול על הנדרים בשבת ולא היה צריך לפרש משום, הגבהת תרומה אך כיון דאמר סומכוס בחולין משמע דאין מערבין בתרומה משום מקום ואי אמרינן דשבות הוא מטעם דאין נשאלין בשבת א"כ אי צריך לאוכלן בשבת מותר לו לשאול ויש באפשרות לערב בתרומה ולזה פירש דמטעם אין מגביהין תרומות ומעשרות הוה שבות: ולפ"ז נסתר דברינו ג"כ דאף לר"מ דיכול לומר מה שאני עתיד להפריש בשבת א"י לערב בתרומה מטעם דאי בעי מיתשיל כיון דגזרו על שבות בין השמשות אסור לו לישאל על תרומה במקום שא"צ לו וסתמא קתני מערבין נהי דסוגית הש"ס בעירובין גזרו בין השמשות על שבות אבל אנן פסקינן דלא גזרינן מ"מ קשה בתרומה ועוד קשה למה לרש"י לפרש כן כיון דבש"ס שם לא פירש כן ולזה נראה דהנה צריך להבין דאנן פסקינן בש"ע (סי' שפ"ז סעיף ח') דמשתתפין באוכל שאינו ראוי לו אם ראוי לשום אדם כגון לנזיר ביין ולישראל בתרומה וקשה לכאורה דהנה בעירובין (דף פ') אמרינן איתמר שתופי מבואות רב אמר א"צ לזכות ושמואל אמר צריך לזכות עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ושמואל אמר א"צ לזכות ופירש רש"י בתוס' דלשמואל במבוי צריך לזכות דמקנה רשות הוא דקסבר עירוב משום דירה צריך לזכות כדי שיהיה קונה דירה בבית חבירו ובתחומין סבר שמואל דא"צ לזכות דלא קני רשות אחרים הוא והקשה בש"ס בשלמא לשמואל הכא תנן והכא לא תנן פירש רש"י הכא תנן בעירובי חצירות ומזכה להן הכא לא תנן בעירובי תחומין:
דקתני לקמן כיצד משתתפין בתחומין ולא קתני מזכה להן אלא לרב מ"ט תנאי הוא פירשו ר' חייא קאי כרב בתחומין וגבי חצירות טעמא דרב משום דקאסר עליו גמר ומקני אע"ג דמתניתין פליג עליה דרב רב תנא הוא ופליג ומסיק הש"ס א"ר נחמן אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצירות ואחד שתופי מבואות צריך לזכות. היוצא מסוגית הש"ס דמתניתין סובר דעירובי חצירות צריך לזכות שיקנה הדירה וע"ת א"צ לזכות ואנן פסקינן דגם עירובי תחומין צריך לזכות ולפ"ז ניחא דלפי מה דפסק המשנה דע"ת א"צ לזכות לא צריך בתרומה וטעמא דאי בעי מיתשיל עלה וסגי בטעמא דש"ס כיון דראוי לאחרים סגי אבל לפי פסק הילכתא דע"ת צריך לזכות קשה דאיך יכול להניח עירוב תחומין בתרומה דהא תרומה אינו שלו וטובת הנאה אינו ממון לקנות כמבואר (בס"פ האיש מקדש) וכיון דאינו שלו איך יכול לקנות ולזה פירש"י כיון דבידו לישאל הוה שלו ויכול לקנות שפיר ולא גזרו בין השמשות על השבות והא דאינה מקודשת בתרומה אף דבידו לשאול כיון דלא נתן לה כלל דהא לא יהיה לאשה בתרומה רק טובת הנאה וטובת הנאה אינו ממון:
אך קשה לפ"ז דאיך משתתפין בתרומה דנהי דשלו הוא מטעם דאי בעי מיתשיל מ"מ איך יכול לקנות הרשות בתרומה דהא השותף אינו מקבל כלום וכמו דאינה מקודשת בתרומה דכיון דאינה מקבלה רק טובת הנאה איך יכול לזכות ברשות חבירו וצריך לומר דהא דמשתתפין בתרומה מיירי דמשתף עצמו עם הכהנים א"כ הם מקבלים התרומה ואצלו הוה הנתינה כיון דבידו לשאול ויצא דין חדש דהא דמשתתפין בתרומה מיירי בכהנים דוקא דבשותפו ישראל אי אפשר לזכות בתרומה רשותם ואפשר דבלא"ה אי אפשר לערב בשותפו ישראל בתרומה דנהי דחזי לאחרינא מ"מ הוה בכלל המקפיד על עירובו דהא הישראל האחר אי אפשר לו לאכול נהי דהבעלים יכולין לישאל אבל האחר אי אפשר לו לישאל על התרומה של חבירו והרבה הארכתי במקום אחר ואין כאן מקום עוד להאריך: