אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תמג

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תמג

סימן תמב

סעיף א חמץ מו' שעות וכו'. ועיין במ"א (ס"ק א') אסור בהנאה מדאורייתא מ"מ אינו עובר בבל יראה עד הלילה רק על מ"ע דתשביתו. והנה זה ברור לכל השיטות אף להרמב"ם דפסק דלוקין לפני זמנו אבל בל יראה אינו עובר רק דצריך להשבית החמץ:

והנה בש"ס אמרינן מנ"ל דחמץ אסור משעה ו' אמר אביי אך ביום הראשון תשביתו רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים ואימא כל חד וחד כי שחט זמן שחיטה אמר רחמנא הרמב"ם הביא מ"ע להשבית חמץ קודם זמן איסור אכילתו מפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י"ד ראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי והביא השני דרשות כמו דאיתא בברייתא וכמו שכתב התוס' בסוגיא זו זמן שחיטה כיון דאשכחי דהזהיר על ההשבתה והזהיר שלא לשחוט פסח על חמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה ורבא דאמר מהכא כונתו דא"צ לומר אך חלק רק דמוכח מלא תשחט על חמץ דם זבחי דהמצוה הוא מחצית והרי"ף לא הביא כלל הא דרבא רק הא דאביי והרא"ש לא הביא דאביי כלל רק הא דרבא וצריך טעם למה. ועיין בב"ח (סי' תל"א):

הנה הרב הצל"ח הקשה אמאי הביא הברייתא קרא (בפ' כי תשא) ולא הביא הקרא המוקדם (בפ' משפטים) לא תזבח על חמץ דם זבחי ונראה דכיון דכתיב בקרא לא תזבח וזביחה אינה דוקא שחיטה כי כל הד' עבודות נקראים זביחה ולא היה ידעינן דחמץ אסור מחצות דהוא זמן שחיטה רק דהו"א דאסור כל התיקון של קרבן פסח לעשות על חמץ ולא השחיטה בלבד ואח"ז מצאתי (בספר גור אריה) שכתב על רש"י דפירש במשפטים לא תזבח את הפסח בי"ד עד שתבער החמץ כתב החליף מלה תזבח במלת תשחט כי בכל מקום הזביחה אינה משמע השחיטה בלבד רק תיקון הבהמה דכתיב ויזבח זבחים והא דהך קרא ה"ק לא תזבח הפסח דהיינו תיקון בשיותי ולא שהשחיטה לבד יהיה אסור ולזה כתב רש"י דהך זביחה דכתב בקרא הוא כמו לא תשחט דהשחיטה אסור ונהניתי שכונתי לדעתו ומתרץ קושית הצל"ח בפשיטות עיין בש"א בתשובה (סי' ע"ח) שמפלפל ג"כ בקושיא זו מ"ש ניחא:

סעיף א ואסרוהו חכמים שתי שעות קודם דהיינו:

מתחלת חמישית וכו' ומתחלת שעה ששית ולמעלה אסרוהו גם בהנאה: והנה איסור חמץ ושחיטת פסח שייכים זה לזה כדרשת רבא בפסחים (דף ה' ע"א) אמר רבא מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים ואסרו חכמים שפי שעות קודם דהיינו מתחלת שעה ה' אסור באכילה ומותר בהנאה ורשאי למכור כל שעה החמישית ומתחלת שעה ששית ולמעלה אסרוהו גם בהנאה והשעות האלו הן שעות זמניות דהיינו אם היום ארוך ט"ז שעות אינו רשאי לאכול עד ה' שעות ושליש שעות ודעת הת"ה לחשוב שעה עניתית דהיינו שוין כמו עונה י"ב שעות והלכה לענין אכילה דעת כל הפוסקים להחמיר והשעות הן שעות זמניות שליש היום באם שלא מכר החמץ יש לסמוך על דעת י"א דחושבין שעה עניתית ואם הוא יותר משעה עד חצות מותר למכור:

והנה הא דמביא הש"ס דחמץ אסור מחצות מקרא דלא תשחט טל חמץ דם זבחי (בפ' כי תשא) ולא הביא הקרא המוקדם (בפ' משפטים) לא תזבח על חמץ דם זבחי דזביחה אינה נקראת השחיטה לבד רק כל הד' עבודות בכלל נקראים זביחה ולא היה ידעינן דאסור מחצות שהוא זמן השחיטה רק דהו"א דאסור לעשות כל התיקון של קרבן פסח על החמץ ולא השחיטה לבד כמו שהקשה הצל"ח כמו שכתבתי לעיל:

הנה עוד יש לתרץ על קושיא זו דהנה תוס' הקשו איך ילפינן מהאי קרא דחמץ אסור משש ולמעלה דהא זמן שחיטת פסח אחר תמיד של בין הערבים ותמיד שנשחט קודם חצות פסול א"כ זמן שחיטה לא היה אחר חצות תיכף ויש לומר דהנה ר' ישמעאל למד מהאי קרא ור"י סובר בחגיגה (דף י') דלא הקריבו ישראל תמיד כיון דלא נאמר עוד הפשט ונתוח ורש"י דפירש בשבת (דף פ"ז ע"ב) ועבודה סדר עבודת ציבור תמידין ושאר קרבנות הוא אליבא דר"ע דסובר דשבט לוי הקריבו ובפסחים (דף נ"ט) אמרי' דהקרא לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי ער הבוקר דחיק ומוקי לעצמו דמיירי בי"ד שחל להיות בשבת ונראה דפסח שהקריבו ישראל במדבר היה בשנה השנית ושנה זו היה חל ר"ח ניסן ביום א' כמבואר בשבת (דף פ"ז) א"כ הקרבת פסח היה בשבת וקודם ר"ח ניסן שנה השנית נאמר להם לא תשחט על חמץ דם זבחי א"כ גם לר"ע דהקריבו שבט לוי תמיד במדבר יש לומר כיון דכל ישראל לא הקריבו ופסח היו מקריבין כל ישראל היה נשחט הפסח קודם התמיד ולזה מביא הש"ס אותו קרא ובלא"ה לא קשה קושיתם דאמאי לא הביא הש"ס הקרא (דפ' משפטים כ"ג י"ח) דהא ר"י ור"ש מוקי האי קרא על שאר זבחים בפסחים (דף פ"ג) ע"ש:

סעיף ג אם יקנו וכו'. ועיין במ"א (ס"ק ו') שהביא בשם הב"ח דדוקא אם שפחתו קנה בלי ידיעתו אז מותר הבעה"ב ליהנות ממנו אבל אותו איש שקנה אסור ליהנות ממנו:

והנה בגוף הדין אי חליפי איסורי הנאה אסורין להחליף מחלוקת הקדמונים דדעת רש"י בחולין (דף ד') ובע"ז (דף נ"ד ע"ב) דאסור להמחליף מדרבנן והר"ן בחולין ובקדושין בהא דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וכתב בשם הרמב"ן דמותר להמחליף וכן הוא דעת הרמב"ם (בפ"ח מה' מאכלות אסורות) דמותר הדמים להמחליף והמשנה למלך (פ"ה מה' אישות) מאריך מאד אם מקדש אשה באיסורי הנאה והאשה היא חולנית מסוכנת דשרי לה אם היא מקודשת כי הא דאינה מקודשת באיסורי הנאה יש לומר שלשה טעמים אי מטעם דכיון דאיסורי הנאה הפקר אינו נותן לה כלום ואף אם היא יכולה ליהנות מ"מ אינה מקודשת או דהטעם הוא כיון דהיא אינה יכולה ליהנות כלל לכך אינה מקודשת א"כ במקום דיכולה ליהנות אף שאינו נותן לה מ"מ מקודשת או דהטעם הוא באינה מקודשת כיון דאיסורי הנאה נינהו וכשמקדש נמצא שנהנה בהם רצה לפשוט לשיטת רש"י דדמים של איסורי הנאה אסורין למחליף ומ"מ מקודשת ע"כ דא"צ ליתן לה משלו רק אם היא יכולה ליהנות מקודשת ונפשוט ספק שלו דגם באיסורי הנאה אם היא חולנית דמותר לה מקודשת והביא דהר"ן כתב דלרש"י מקודשת אע"פ שהדמים אסורין למקדש כיון שהיא מותרת ליהנות וקנאתו מחמתו מקודשת דומיא דקידשה בגזל דאחרים לאחר יאוש אף דיאוש אינה קונה מקודשת כיון דהיא קנתה הגזילה ביאוש וש"ר: ולענ"ד נראה דגם לשיטת רש"י אינה מקודשת באיסורי הנאה אף דהיא יכולה ליהנות כיון דאיסורי הנאה הוה הפקר כמבואר ברש"י ב"ק (דף כ"ט) דלכך חמץ אינו ברשותו ואם אחר יאמר לאשה זכי מהפקר ותקדש לי תהיה מקודשת הא הוא לא זכה מהפקר ולא נתן לה מאומה משלו והא דבגזל לאחר יאוש מקודשת כיון שאי אפשר לה לזכות בהחפץ בלא רצונו של גזלן דאם תפסה בע"כ אינו שלה כמבואר בחה"מ (סי' ש"ס) א"כ אף דהגזלן לא קנה הגזילה מ"מ מחמתו קנתה החפץ וכן הדמים של איסורי הנאה אף שאסור להמחליף כיון דאינן אסורין על כל העולם רק עליו ולא עדיף מקונם פירות עלי דעת היש"ש הובא בש"ך (סי' רכ"ז ס"ק ח') דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע"כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה ולא עוד אלא אפילו נטלו מוציאין ממנו וכיון דאינה יכולה לתפוס ממנו בע"כ הוה דומיא דגזל לאחר יאוש דקנאתו מחמתו דמקודשת ואפילו לשיטת הר"ן הובא שם שיכולין אחרים ליטלו ממנו בע"כ יש לומר דוקא בגדר דאסור מדאורייתא וגם טובת הנאה אסור אבל באיסורי הנאה דרבנן במקום דאינו אסור רק לו ולא לכל עלמא אינו מוכח שקנסוהו חכמים שיכול אחר לתפוס ממנו בע"כ אבל איסורי הנאה שאסורין לכל העולם אפילו איסורי הנאה דרבנן אם תפסה פשיטא דאין מוציאין מידה א"כ לא קנתה מחמתו כלל ואי אפשר למחות כשהיא חולנית שתטול הערלה משלו ואם מוחה הוא כמו שאינה מניח לה לזכות מן ההפקר עד שתתקדש לו בזה ברור דאינה מקודשת והנה לשיטת הרמב"ם (בפ"ט מה' בכורים ה' י"ד) דאם גזל מתנות כהונה ומכרן לאחר אע"פ שאינו רשאי מותר ליקח לאוכלן דמתנות כהונה נגזלת. ועיין בר"ן (בפ' הזרוע והלחיים) א"כ אמאי קתני בס"פ המקדש דמתנות כהונה מקדשות כשנפלו מבית אביה ואמו כהן דהא במתנות כיון שהוא גזלן יכולה היא ליהנות אמאי אינה מקודשת א"ו דכיון דאינו שלו ולא נתן לה אינה מקודשת. אך צריך לתרץ מ"ש גזל לאחר יאוש דמקודשת כיון שזכתה היא דמקודשת ומ"ש מתנות כהונה וצ"ע:

ועוד נראה דהנה באמת לא מצינו לשום מאן דאמר דחליפי איסורי הנאה דמותר למחליף ליהנות דהא הרמב"ן וכן הר"ן כתבו דהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת בשם הורי שלמד רבי חגי בשם ר' זעירא כשאין דמיהן כלומר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכלאי כרם שכיון שהן אסורין בהנאה אינו שוה ממנו ומעות הללו מתנה הן בידו או גזל דדוקא בע"ז חידש הכתוב שאע"פ שאין לה דמים החליפין נתפסין באיסור אבל בשאר איסורין לא ע"ש בר"ן לבאר הדבר יותר נראה כי התורה אסרה בהנאה א"כ החפץ הפקר וכשמכר אף למי שמותר לו ליהנות מ"מ הדמים לא היה צריך מן הדין ליתן כי היה יכול ליטול ממנו בע"כ א"כ אינו נהנה מדמי איסור רק מדמי גזל או לדמי מתנה בזה יש לתרץ מה שהקשה הר"ן על הרמב"ם דפסק במודר הנאה דחליפין הוה ספיקא אי מותר ליהנות או לא דהא (בפ"ח מה' מ"א) כתב דחליפין מותר למחליף ובש"ס (נדרים דף מ"ז) מדמה קונם פירות עלי להא דמכרן וקידש בדמיהן ונראה דהנה לכאורה קשה אך מדמה הש"ס קונם פירות אלו על חבירו ומכרן וקידש בדמיהן דהא במכרן וקידש בדמיהן מותרין החליפין דלא הוה חליפיו כלל רק שנהנה מדמי או בזול כסברת הירושלמי אבל בקונם פירות שלו על חבירו מותר לבעלים למכור ולהחליף והוה שפיר חליפיו דאותו דבר וחליפיו כגדילין ואסור: ונראה דהנה הרמב"ם (בפי"ב מה' בכורים) כתבו פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין וקשה ג"כ דהא דפוסק דחליפי איסורי הנאה מותר ומ"ש פטר חמור ועוד דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת קתני במתניתין אפילו בדמי פטר חמור ולזה נראה דהרמב"ם ס"ל לחלק בין שאר איסורי הנאה לפטר חמור עפ"י הירושלמי הנזכר דחליפי איסורי הנאה מותר דאין זה חליפיו רק המעות מתנה אי גזל אבל בפטר חמור פסק הרמב"ם (בפ"ב מה' גניבה) דהגונב פטר חמור של חבירו קודם שיפדה משלם תשלומי כפל לבעליו שא"פ שאינו עכשיו שלו ראוי ליהנות לו אחר שיפדה א"כ אינו הפקר וכיון שאינו הפקר לא שייך לומר דהמעות גזל או מתנה רק מעות של פטר חמור ונאסר לו כמו הפטר חמור דמה לי הוא ומה לי דמיו א"כ שפיר פשיט ליה ש"ס בנדרים (דף מ"ז ע"ב) מהמשנה דמכרן וקידש בדמיהן דקתני במתניתין דקאי גם על פטר חמור ובפטר חמור המעות הוה חליפיו מ"מ מקודשת וע"כ דהן אסרה תורה ולא חליפיו א"כ גם בקונם פירות אינו נאסר רק בפירות ולא בחליפיו. אך הא ניחא אי מוקמינן המשנה דקתני פטר חמור ובפטר חמור מחייו כדמוקי רב למתניתין בבכורות (דף י"א) ובבכורות מקשה הש"ס אי פטר חמור מחייו תקדש בביני ביני דהיינו מה ששוה יותר החמור מפדיון השה ומוקי הש"ס דחמור אינו שוה יותר משקל וצריך דוקא שקל בפדיונו כר"י בר יהודה וכיון דפסקינן כחכמים דא"צ שקל ע"כ דמתניתין מיירי בפטר חמור לאחר מיתה כדמוקי הש"ס בקדושין (דף נ"ז ע"ב) וכיון דמיירי בפטר חמור לאחר מיתה הוה כמו שאר איסורי הנאה: דאין זה חליפיו א"כ לא נפשוט האבעיא אי חליפין כגדולין דדוקא באיסורי הנאה החליפין מותרין דאין זה חליפיו אבל בקונם דהחליפין הוא בשביל אותו דבר החליפין כגדולין שפיר פסק הרמב"ם דהוה ספיקא: באופן אחר נראה דלכך פסק הרמב"ם דספיקא הוה דהנה תוס' כתבו וליכא לפרושי דאבעיא להו באיסורי הנאה מהו בחליפיהן אם מותר למכרם בתחילה דפשיטא דאסור כי מוכח בפ' כל שעה (דף כ"א ע"ב) למ"ד לא תאכלו איסורי הנאה במשמע מדאיצטריך קרא למשרי נבילה למוכרה לנכרי אלמא דאסור למכור איסור הנאה משום דבשעת מכירה הוא נהנה מגוף האיסור והו"ל כשישרפה מעצי איסור וכ"כ הרשב"א שם לאו להחליפין לכתחלה קא מבעיא לי' דהא ודאי באיסור דכל שהוא אסור בהנאה אסור למוכרו דאמרינן כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה וכן המ"ל (בפ"ה מה' יסודי התורה) הוכיח דמכירה הוה כדרך הנאה דהא צריך קרא בנבילה להתיר המכירה היוצא מדבריהם דמצד הסברא הי' מקום לומר דאף דאסור בהנאה היינו שלא ליהנות מגוף הדבר אבל למכור הי' מותר מן התורה רק כיון דחזינן דצריך קרא להתיר מכירה בנבילה ע"כ מוכח דמכירה הוה כדרך הנאתן ולשיטת התוס' דס"ל דחייב מלקות על הנאה לוקין ולשיטת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה אסור מדאורייתא א"כ לר' יהודה דאמר בפסחים (דף כ"א ע"ב) דברים ככתבן לא מוכח כלל דמכירה אסור באיסורי הנאה ויש לומר דאבעיא הוא אי מתיר למכור לכתחילה וכן פירש הרשב"א בחולין (דף ד') דאבעיא הוא אי מותר למכור לכתחילה ופשיט לו הש"ס מהא דמכרן ודחי לי' הש"ס דלמא בדיעבד שעבר ומכר ומה שעשה עשה אבל למכור לכתחילה אסור ע"ש והוא עפ"י מ"ש דש"ס מבעיא לי' אליבא דר"י דס"ל דדברים ככתבן אי מותר למכור איסורי הנאה דהוה שלא כדרך הנאתן דהתורה לא אסרה רק ליהנות מגוף הדבר והנה אי אמרינן דאבעיא הוא אי מותר למכור לכתחילה הוה שפיר דומה קונם לשאר איסורי הנאה ולא הי' מקום לחלק דבאיסורי הנאה הוה גזל או מתנה החליפין ובקונם הוה החליפין חליפיו דכיון דמותר לו למכור לו הוה החליפין מתנה או גזל ושפיר פשיט לי' הש"ס קונם משאר איסורי הנאה אבל לפי האמת דאסור למכור איסורי הנאה מדאורייתא מכ"ש לפי מה דפסקינן כר"א דכל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה כמבואר ברמב"ם (בפ"ה מהלכות נדרים הל' ט"ז) לא נפשיט האבעיא אי החליפין כגדולין בקונם ושפיר פסיק הרמב"ם דאסור מספיקא דאין לדמות החליפין דקונם לחליפין דשאר איסורי הנאה:

העולה מכל הני מילי מעליותא דהחליפין מותרין כיון שאין זה דמיו רק דמי גזל או דמי מתנה אבל אם הי' זה חליפיו הי' אסור ליהנות מהחליפין א"כ אם מקדשה באיסורי הנאה דאף אם היא מותרת ליהנות בחולה שיש בה סכנה מ"מ הא אסור לו ליהנות ולא שייך לומר דהיא אינה מקודשת באיסורי הנאה רק שמתקדשת לו בתורת מתנה דהא גזה"כ דצריכה ליהנות ממנו פרוטה ואם תרצה להתקדש לו בלא מעות לא מהני וליכא שום מאן דאמר דסובר דחליפי איסורי הנאה שהם חליפיו דלא גזל או מתנה שיהי' מותר ואפילו לשיטת רש"י דהחליפין אסורין למחליף מ"מ מקודשת הנאה מדרבנן דאינו אסור רק לו לא הפקיע הקדושין אבל דבר שאסור בהנאה לכל העולם אסור לו ליהנות מהחליפין ואינה מקודשת ונראה דנהי דחולק רש"י על סברת הירושלמי דס"ל דמעות מתנה או גזל ומותר ליהנות מהחליפין היינו כיון דהמחליף בעצמו קיבל המעות עבור איסורי הנאה גם לו האיסור הדמים אסור מדרבנן אבל כשמכרה שפחתה וא"צ מן הדין ליתן לו המעות אחר המכירה א"כ כשנותר לו החליפין הוה החליפין מתנה או גזל גם רש"י מודה דמותר בהנאה ואין להקשות דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח דמצוה לאחר למכור דאם ימכור אחר לא יצטרך להחזיר המעות להבעלים והוה הפקר ולזה שפיר פסק הש"ע דמותר ליהנות דבזה גם רש"י מודה דמותר:

והנה במוכר בעצמו ומשך הלוקח החמץ קודם שנתן המעות נראה דהנה ביו"ד (סי' קל"ב) ראם לקח הלוקח היין תחילה ואח"כ נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאע"פ שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותר מקור הדין נובע מהא דאמרינן בר"פ השוכר (דף ס"ב) דבי ר' ינאי יזפי פירי דשביעית מעניים יפרעו בשמינית ואמר ר"י יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר דאם בא עלי' ואח"כ נתן לה מותר ודקדקו בעלי תוספות שאם היי"נ ביד ישראל ועבר ומכרן בהקפה הדמים מותרין דהלוקח קנה במשיכה והאי שעתא אע"ג דמתעבד כיון דלא מיוחד שעיבודא לא מיתסר וכי פרע לי' אח"כ לא מיתפסי ולא מבעיא אי ליתא ליי"נ בעולם דהיינו פירי דר"י אלא אפילו איתא ברשות לוקח מותר כיון דבשעתא דיהיב לי' דמי לאו דמוכר הוא והרמב"ן חולק דהא מ"מ דמי יי"נ אצלו ומצינו דמים לאיסורי הנאה ועוד הקשה דמקנסא דפועל משמע דכל הנאה דאית לי' בסרך הי"נ הן אסורין וכל היכא דרוצה בקיומו אסור והר"ן כתב דמאי דהקשה דא"כ מצינו דמים לאיסורי הנאה לא קשה דאם איתא תיקשי לי' במכרן וקידש בדמיהן מקודשת א"כ מצינו דמים לאיסורי הנאה בלא ודאי היינו טעמא דאע"ג דדיעבד שרי לכתחילה מיהא אסור ע"ש והמחבר ביו"ד פסיק כדעת התוס' דאינו תופס דמיו אם מכר בהקפה רק למחלף אסור והוא נובע מהרא"ש שם שכתב אבל לדידי' אסור דקא מטא לי' הנאה מיי"נ כדאמרינן לעיל גבי מכרן וקידש בדמיהן ולכאורה נראה דדוקא ביי"נ כיון דחם יקובל המעות מקודם נאסר בהנאה מדאורייתא דתופס דמיו גם כשמכר בהקפה אסור לדידי' מדרבנן והביא ראי' מהא דמכרן וקידש בדמיהן דאינו תופס דמיו אף אם קיבל, המעות מקודם מ"מ אסור גם ביי"נ כשמכר בהקפה אסור אבל אם מכר שאר איסורי הנאה בהקפה ליכא ראי' דאסור כיון דכשקיבל המעות מקודם ג"כ אינו אסור רק מדרבנן לכאורה נראה דדעת הש"ך כיון דכתב שם (ס"ק ג') דאע"ג דלא נ"מ ביי"נ דשרי בהנאה בזמן הזה מ"מ נ"מ למכור משמשיו ולא כתב דנ"מ לשאר איסורי הנאה אלא ודאי דבשאר איסורי הנאה מותר גם לו אפשר דזה ג"כ כוונת המ"א כאן:

וגם נראה דבשאר איסורי הנאה כ"ע מודים דמותר דהנה סברת התוס' דאם מכר בהקפה דמותר דדומה לבא עליה ואח"כ נתן לה האתנן היינו כמו דבאתנן אף אם הבטיח לה בשכר ביאה הטלה מ"מ אינו מחויב ליתן לה כי לא קנתה דמי טלה כמבואר ברא"ש ור"ן שם ולזה אף אם נתן לה הטלה שהבטיח לה כיון שלא הי' מחויב בדבר ליתן לה מותר והנה ביי"נ דהוה איסורי הנאה והפקר גם כשמשך הלוקח האיסורי הנאה לא נשתעבדו הנכסים שלו ומשלם להמוכר כי לא הי' כלל של המוכר ומה עדיף המוכר הזה מאיש אחר כיון דלא נתחייב כלל לשלם למוכר אף כשמשלם לו אינו נותן דמי יי"נ ולפ"ז מיושב קושיית הרמב"ן מהא דפועל דבשלמא במכירה לא נשתעבדו כלל הנכסים שלו לשלם למוכר כי מה לו למוכר ליקח מעות עבור דבר של הפקר והוא אינו בעלים של היין אבל בשכר פעולה אינו לוקח השכר בגזילה או מתנה כי מגיע לו שכר טרחתו וכיון דעשה הפעולה נתחייב לשלם הוה דמי הפעולה ואסור מדרבנן. בזה ארווח לן מה דקשה לכאורה דתוס' כתבו על הא דבי ר' ינאי והא דאמרינן בסוכה (דף ל"ט) דמבליע דמי אתרוג בלולב ה"ה בלא הבלעה אם הי' עם הארץ רצה להקיף עד שיכלה האתרוג וקשה דהא מסיק דאם משך הלוקח קודם אף דהיי"נ בעין אינו תופס דמיו א"כ אף אם אינו רוצה להקיף עד שיכלה האתרוג כשימשוך מקודם לא הי' דמי שביעית ובזה ניחא דבאיסורי הנאה אף דמשך לא נשתעבדו הנכסים שעבוד כללי למוכר כיון דהפקר הוא אבל בפירות שביעית נשתעבדו הנכסים שעבוד כללי עכ"פ נתפס הקדושת שביעית וצריך דוקא שלא יהי' בעין האתרוג והא דבאתנן מותר אף נשתעבדו הנכסים שיעבוד כללי דבאתנן שנוי מותר כמו דדרשינן בב"ק (דף ס"ה) הם ולא שינוייהם אבל:

בשביעית ובע"ז גם בחליפי חליפים דעות הפוסקים לאסור:

אך צריך להבין דלפמ"ש לחלק בין מכירה לשכר פעולה דבמכירה מותר דאין זה דמיו כיון דלא נתחייב לשלם לו אבל שכר פעולה נתחייב לו א"כ קשה דבש"ס הקשה מ"ט שכרו אסור הואיל דהוא אסור הרי ערלה דאסורין בהנאה ומכרן וקידש בדמיהן מקודשת יקשה דאיך מדמה הש"ס מכירה לשכר פעולה דבשלמא במכירה הוה מעות מתנה או גזל כי מה לו ליקח חליפין בשביל דבר של הפקר אבל בשכר פעולה אינו לוקח השכר בגזל או במתנה כי מגיע לו שכר טרחתו ונראה דהר"ן במשנה הביא בש"ס הרמב"ן דה"ק אי לימא הואיל ויי"נ שכל שאסור בהנאה אף הנאת גרמתו אסור אע"פ שאין דמים לו א"כ בערלה וכלאי הכרם נהי שהמעות גזל ואינם חליפין מ"מ הערלה וכלאי הכרם גרם לו הנאה וגורם אסור אבל לפי האמת דגורם מותר רק דנאמר מה לי הן ומה לי דמיהן כתב הירושלמי דאין זה דמיו וחליפיו כלל אבל שכר פעולה הוה שפיר:

ולפ"ז יש לומר דאף הפוסקים דס"ל דאם מכר בהקפה כשהיין בעין תופס חליפיו הוא דוקא ביין נסך דהר"ן כתב והאי שעתא אע"ג דנשתעבד לו כיון דלא מיחד שעבודו מותר נראה דמשתעבד להמוכר הנכסים כשמושך הלוקח קשה כיון דיי"נ הוה הפקר במאי משתעבד הנכסים וע"כ צ"ל כיון דהתורה גלי דע"ז תופס דמיו והוא חליפיו נשתעבדו הנכסים במשיכת היין לענין זה שיהי' אסור רק דהר"ן מתיר כיון דאינו מיחד השעבוד א"כ יש לחלק בין יי"נ לשאר איסורי הנאה דבשאר איסורי הנאה לא נתפס כלל השעבוד במשיכת החפץ לא שעבוד כללי ולא שעבוד פרטי מותר אפילו כשהחליף בעצמו עכ"פ אם מכרה שפחתו אפילו בידיעתו ולא קיבלה הדמים עד שמשך הלוקח נראה פשיטא דמותר דגם יי"נ אינו תופס דמיו רק בישראל כמ"ש בתוס' ע"ז (דף ס"ד) דכתיב והיית חרם כמוהו א"כ גם בשאר איסורי הנאה נגד איסור דרבנן אין תופסין דמיהן וכיון שהחמץ בידה זכתה וקנתה החמץ ואין מקום לאסור רק מטעם רוצה בקיומו אך לכאורה דהא דתפס המ"א במישלם דרוצה בקיומו אסור בחמץ צ"ע דנראה דרוצה בקיומו הוא אסור מדרבנן רק במקום שצותה התורה לאבד שלא יהי' בעולם והוא רוצה היפך התורה אבל במקום שאין שום אחד עובר בבל יראה לא צותה התורה לאבד מנ"ל דרוצה בקיומו אסור. וראי' לזה נראה דהנה בע"ז (דף ס"ד) כתבו התוס' הא דאמר ר"ע מקיים בכלאים לוקה פירש בקונטרס שעשה להם סייג וגדר בקוצים כדי קיומו ויפה כוון דהא במכות מוכח דר"ע אית לי' לאו שאין בו מעשה אין לוקין ודלא כפירוש הערוך שפירש מקיים בכלאים בהנחה ליגדל בתוך שדהו וא"ת איך ס"ד להוכיח דלעקור אסור אי לאו למעוטי תיפלה לפי שרוצה בקיומו כדי להשתכר מדאסור לקיים התם הוא עשה מעשה אבל הכא אין כאן מעשה כל באיסור ונראה ברור בכוונתם לקושייתם כיון דכלאים אינו אסור רק שמקיים במעשה א"כ אין זה דומה ליי"נ דשם מצוה לבטל ורצון התורה אשר יבוער מן העולם והוא רוצה במחשבתו אשר יהי' קיום לאותו דבר היפך רצון התורה ולזה אסור אבל בכלאים לא אסרה התורה רק שהוא לא יקיים אבל לא שהתורה רצתה אשר יתבטל מן העולם לשיטת רש"י א"כ מאי ס"ד דש"ס למימר בשלמא לפי הערוך דס"ל דאם מניח אדם בשרה כלאים ואינו עוקר לוקה וע"כ רצון התורה שיתבטל ויבוער כלאים מן העולם דייקו שפיר אבל לשיטת רש"י קשה כן נראה ברור ע"ש ותבין א"כ מוכח דדבר שלא הקפידה התורה אשר יבוער מן העולם אין רוצה בקיומו אסור ובלא"ה לשיטת הר"ן (ר"פ השוכר) אין כאן רוצה בקיומו ע"ש א"כ נראה עכ"פ דאם החליפה שפחתה והלוקח משוך מקודם שנתן החליפין אפילו בידיעת ישראל דמותר ואם החליף בעצמו ומשך הלוקח קודם שנתן המעות או במכרה שפחתה אף אם קיבלה הדמים מקודם עפ"י הדברים שכתבנו יש ג"כ מקים להתיר וצ"ע:

הה"י כתב דגדולי החמץ שעבר עליו הפסח דהיינו אם הי' לו דגן מחמיצים וזרעו הגדולים מותר דחליפין כגדולין כמו דמותר החליפין גם הגדולין מותר דבש"ס נדרים (דף מ"ז) מדמה חליפין לגדולין המו"ח הגאון זצ"ל חולק עליו וכתבו דנהי דחליפיו מותרין מ"מ הגדולין אסור דכל דבר שנעשה ע"י איסור הנאה ואיסור הנאה גרם לו לבא לעולם אסור וא"כ מסתפקא להו לש"ס רק אם לדמות חליפין לגדולין דחליפין לא גרמו להיות הדבר אבל גדולין שגרמו להיות הדבר לכ"ע אסורין ובאמת מבואר בסוגיא דהגדולין חמורין יותר מחליפין ובתוס' ע"ז (דף מ"ט) הקשו אמאי גדולי תרומה מותר וגדולי ערלה אסורין ותירץ דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגדולין שגם זה הנאה הוא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגדולין: (ונראה לע"ד דבגדולי חמץ לא שרינן משום זוז"ג לאחר הפסח דבגמ' קאמר דתנור שהסיקו בעצי הקדש דאסירי דאפילו באלף לא בטיל וכתבו התוס' תימא מה חמור הוא זה הא הקדש הוי דשיל"מ ע"י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטיל וכו' ותירצו המפרשים דזוז"ג דמותר משום ביטול הוא וא"כ שפיר עולה הטעם דהקדש לא בטיל משום דשיל"מ ולכך זוז"ג נמי אסור ועיין מה שכתב מו"ז ז"ל לקמן תמה בחידושיו דהתוס' ג"כ סברי כך רק בהקדש ע"י תערובות לא מהני חילול עיש"ה שמבואר הדבר היטב:

נמצינו למידין דהכא דאין צריך להוציא הוצאות יותר מכדי איסורו הוי דשיל"מ ולא שרי משום זוז"ג והנה קי"ל (בסי' תמ"ז) דחמץ שנתערב לאחה"פ דבפחות מששים סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח ועט"ז ומ"א דשרי אפילו באכילה וע"ש בדברי אא"ז ז"ל במקור חיים שביאר הא דקאמר בגמ' כי קנס ר"ש בעיני' אבל ע"י תערובות לא קניס פי' דלא קנסו כ"כ שיאסור גם התערובות ולא קנוי רק להפסיד החמץ עצמו ולא התערובות ממנו וזהו נגד האכילה אבל האיסור הנאה שבחמץ דהדין הוא בכל איסורי הנאה שנתערבו להוליך הנאה לים המלח א"כ אף בחמץ שנתערב צריך להוליך הנאת האיסור דמ"מ ירויח במה שנתערב ליהנות גם מהחמץ כו' עיש"ה: ולפי"ז בגדולי חמץ לאחר הפסח לא שרי מטעם זוז"ג כיון דאפילו בפחות מס' סגי לי' בהשלכת הנאה לים המלח ושרי התערובות באכילה א"כ הוי לי' דשיל"מ כיון דאם ישליך הנאת החמץ כי יהי' שרי בלא ביטול א"כ לא בטיל מטעם זוז"ג כיון דא"צ להוציא הוצאות יותר מכדי הנאת החמץ:

ובחדושי הבאתי ראי' לשיטת רש"י ז"ל דסגי בהולכת הנאת העצים ליה"מ ולשיטת רש"י הא דחדש יותץ עד שלא יוליך הנאה ליה"מ ויהי' מתורץ בזה קושיית התוס' ד"ה וכן הי' ר"א אוסר בכל איסורין שבתורה השתא משמע דבכ"מ א"ל לר"א זוז"ג אסור ותימא לרשב"א דתיקשי מהכא לרב הונא בר חיננא דתניא בתמורה כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהם מותרין ותני עלה ר"א אוסר וקאמר ר"ה ב"ח מחלוקת כשעיברו ולבסוף נרבעו דר"א סובר עובר ירך אמו הוא אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין אלמא לר"ע זוז"ג מותר:

ולהנ"ל מתורץ דלשיטת רש"י דבע"ז סגי בהשלכת הנאת העצים ליה"מ א"כ קשה האיך הוכיח הגמ' דר"ע סובר דזוז"ג אסור):

אך לא זכיתי להבין דעת הגדולים האלו דהא אנן פסקינן ביו"ד (סימן רצ"ד סעיף י"ב) והוא מוסכם מכל הפוסקים [לבד דעת תוס' בע"ז (דף ה') ד"ה שאם נטע ובנדרים (דף נ"ט)] דאם זרע פרי של ערלה דמותר בזה וזה גורם דהיינו הקרקע והפרי מותר והראב"ד (בפ"ה מה' נדרים) כתב: על הא דכתב הרמב"ם האוסר פירותיו על חבירו בין נדר ובין שבועה הרי גדוליהן וחלופיהן ספק כתב מיהו קשי' להו כל היכא דאמרינן אוסר בגדוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה אמאי והא קי"ל דזה וזה גורם מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיו ותירץ הכ"מ כיון דהנדרים הוה כהקדש גם זה וזה גורם אסור ועיין טו"ז (סי' רי"ו ס"ק ז') א"כ חמץ שעבר עליו הפסח בוודאי דזה גורם וזה גורם מותר כמו ערלה ואפילו אם נאמר כסברת התוס' דזה וזה גורם צריך להיות דוקא הגורמין שוה והפרי עם הקרקע לא הוי זה וזה גורם מ"מ בגדולין של חמץ שעבר עליו הפסח מותר דהא דעיקר לא נתבטל בגדולין כתב הרמב"ם (בפ"ה מה' נדרים) דהוה דבר שיל"מ א"כ בחמץ שעבר עליו הפסח בטל העיקר בגדולין וצע"ג דבריהם אשר דברו מזה הסוגיא ואישתמיט מינייהו ההלכתא:

(והנה מה שהקשה מו"ז זצ"ל על הא דזוז"ג מותר אמאי לא יהי' אסור לזרוע ולנטוע מטעם דביטול איסור לכתחילה לשיטת הר"ן ז"ל דזוז"ג מטעם ביטול הוא קושי' עצומה ונראה לפענ"ד לתרץ דאמרינן בביצה (דף ד') עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והא קמבטל איסור לכתחילה ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין וכתב הרא"ש ז"ל דאפילו איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף עליו ולבטלו ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור משום דמקלי קלי לאיסורא עיי"ש אלמא היכא דמקלי קלי לאיסורא מותר לבטל לכתחילה איסור דרבנן והנה כתב הר"ן בפ' כל הצלמים גבי בגד שנארג בכרכור של ע"ז דמותר ע"י הולכת הנאה לים המלח ומשום דגורם אינו אסור אלא מדרבנן עיי"ש:

ומיושב היטב הקושי' כיון דאפילו בחד גורם נמי אינו אסור אלא מדרבנן א"כ שפיר רשאי לבטל דהיינו לעשות זה וזה גורם שהרי ליתא לאיסורא בעינא דהי' זרעו כלה והוי כמקלי קלי ורשאי לבטל בדרבנן והכא הוי כבדרבנן כיון דאורייתא אפילו בחד גורם מותר כנ"ל וא"ש בעזה"י): ובאמת צריך לעיין דכפי הנראה דזה וזה גורם מותר אפילו להזורע והנוטע ג"כ אמאי לא יהי' אסור עליו מטעם דביטול איסור לכתחילה כמבואר ביו"ד (סי' צ"ט) וצ"ע לשיטת התוס' בע"ז (דף מ"ט) ובנדרים (דף מ"ו) דזה וזה גורם הוא דוקא כששניהם מענין אחד כמו הברכת איסור האילן היתר ששניהם אילן או זבל ונב"י אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם לא אמרינן זוז"ג ובמקום אחר תרצתי קושיית התוס' מכות (דף כ"א) וכן בפסחים (דף מ"ז) שהקשו על הא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור ובחמור והן מוקדשים וכלאים ושביעית ויו"ט כהן ונזיר בבית הקברות והקשו אמאי נקיט בשור וחמור לחודי' ה"מ לאשכוחי כלאים בשור פסולי מוקדשין כדאמרינן בסוגיא אר"י המנהיג בשור פסולי מוקדשין לוקה משום דעשאו הכתוב ב' גופים דאיתקש לצבי ולאיל:

ונראה לענ"ד דהנה הא דחייב שמונה לאווין מחולק רש"י עם תוס' רש"י חושב א' הא דחורש בשור וחמור ושני לאווין במוקדשין על השור שהוא קדשי מזבח עובר משום לא תעבוד בבכור שורך ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית משום לאו דהזיד במעילה הרי ג' ושביעית וכלאי הכרם הרי חמשה ויו"ט וכהן ונזיר בבית הקברות ותוס' פסחים כתבו דלא תשבו התנא לאו דהזיד במעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא אבל לאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשו"פ וכלאי הכרם הוי שנים אחד משום כלאי זרעים ואחד משום כלאי הכרם. והנה מחלוקת הקדמונים בגיות הבכור דשיטת התוס' דאף כשעבר על לאו לא תגזוז מ"מ אין הגיזה אסור בהנאה מדאורייתא רק מדרבנן ודעת הרמב"ם נראה דהגיזה אסור מדאורייתא אם עבר על לאו רק כשנתלש ממילא אסור מדרבנן ונראה דאפילו לשיטת התוס' דהגיזה אינו אסור רק מדרבנן אבל העבודה אסור מדאורייתא דבחולין (דף קי"ד) אמר רב אשי לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא כל תאכל והקשו בש"ס חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו דהא תעבתי לך השתא מה שבת דחמור אף מעשיו מותרין הני לא כ"ש פירש"י דהחורש בשור וחמור ליתסר הזרעים והתוס' פירש דהשור והחמור ליתסר ומשני השתא לגבוה שרי להדיוט מבעיא והקשו בתוס' הזרעים והדישה ליתסר ותירצו דלא שייך כל שתעבתי לך דלא תחסום אסור משום בהמה וכן לא תחרש לאו משום חרישה וזריעה דאפילו בלא חרישה אסור להנהיג בשור וחמור ונראה כוונתם דבשלמא הלאו דלא תחסום האיסור משום בהמה אבל הלאו דלא תחרוש אסרה התורה המלאכה והיו אסורין הזרעים ותירצו דלא אסרה התורה המלאכה דוקא דהא אסור להנהיג בשור וחמור וא"כ בבכור דאיסור לא תעבוד בבכור שורך והמלאכה אסורה הוא שפיר בכלל מה שתעבתי לך לפ"ז יש לחלק שפיר בין גיזה לעבודה דתוס' הקשו בצורם אוזן בכור יהי' אסור משום כל שתעבתי לך ותירצו כיון דהתורה התיר קדשים שהוממו הוה כנפל המים מאליו א"כ גם בגיזה אם נשרו השיעור מעצמו מותר אינו בכלל כל מה שתעבתי לך אבל בעבודה לא שייך זה עיין ברמב"ם (בפי"ח מה' פסולי המוקדשין): (גם בערלה מהא דסובר חדש יותץ ולשיטת רש"י הא דחדש יותץ עד שלא יוליך הנאה ליה"מ וא"כ כיון דאית לי' תקנתא שלא יפסיד יותר מהאיסור להכי חשיב דשי"ל מתירין ולהכי אסור בזוז"ג וכנ"ל אבל בערלה דלא מהני הולכת הנאה ליה"מ לא הוי דשיל"מ י"ל דסובר זוז"ג מותר:

אך נראה דמוכח מזה דרש"י סובר כשיטת הרשב"ם ז"ל דר"א סובר דסגי בתקנתא דיוליך הנאה ליה"מ אף בשאר איסורי הנאה ונקט תקנתא גבי ע"ז וכ"ש בשאר איסורין:

א"כ גם בערלה הוי דשיל"מ ואסור זוז"ג וקאמר בגמ' שפיר דר"א דעצי אשירה הוא וכנ"ל ולפ"ז י"ל באמת דזה הטעם של ר"א שסובר דזוז"ג אסור משום דאזיל לשיטתי' שסובר דבכל איסורי הנאה סגי בהולכת הנאת האיסור ליה"מ והוי כדשיל"מ ולא בטיל ומש"ה אסור זוז"ג אבל חכמים סברי דלא מהני התקנה דיוליך הנאה ליה"מ ולא הוי דשיל"מ ובטיל ולהכי זוז"ג מותר אמנם ר"א לשיטתי' הוי דשיל"מ וכנ"ל וזה גופי' הוא הטעם דסובר דזוז"ג אסור משום דלא בטיל ומיושב היטב קושיית התוס' מהא דנרבעו ולבסוף עיברו בזוז"ג מותר דשם כיון דל"ל התקנתא לא הוי דשיל"מ ומורה ר"א דזוז"ג מותר:

ומוכח כשיטת רש"י דלא צריך רק להוליך הנאת עצים לבדו ליה"מ ומש"ה הוי דשיל"מ אבל אי נימא דצריך להוליך דמי כל הפת וצריך להוציא הוצאות יותר מכדי איסורו א"כ לא הוי דשיל"מ ואעפ"כ סובר ר"א דזוז"ג אסור ויקשה קושיית התוס' מהא דנרבעו ולבסוף עיברו אע"כ כרש"י דסגי רק בדמי איסור להוליך הנאה ליה"מ וחשיב דשיל"מ ולא בטיל מש"ה סבר ר"א דזוז"ג אסור ומיושב קושיית התוס' וא"ש בעז"ה:

ובזה מיושב לנכון קושיית הישועות יעקב יו"ד (ס"ק מ"ב) על הא דסברו חכמים דמפרר וזורה לרוח וכתבו התוס' דס"ל כר' יוסי דשוחק וזורה לרוח והקשה הא עיקר טעמו דר"י משום דס"ל דזוז"ג שרי דאף הוא נעשה זבל א"כ לפי דברי המגן אברהם דבחמץ אסור זוז"ג והאיך רשאי לפרר ולזורה לרוח ולדברי מו"ז לא קשה כלל שהרי לאחר הפסח שרי זוז"ג א"כ אף שנעשה זבל הא אינו נהנה ממה שגדל רק לאחר חג הפסח ואז שרי ולא דמי לע"ז דשם לעולם אסור אבל בחמץ רשאי לפרר וזורה לרוח כיון דלאחר הפסח מותר וא"ש):

ה"ה אם נאמר דעבודת הבכור אסור בהנאה מדאורייתא קשה אמאי חייב על יו"ט דהא החרישה הוה מקלקל רק בשדה הוה תיקון דעומד לזריעה כיון דאסור ליהנות מהחרישה ותבור הוה מקלקל ואמאי חייב על יו"ט אך כיון דלשיטת תוס' החמור הא חולין אי אפשר לאסור החרישה מטעם העבודת הבכור דזה וזה גורם מותר כשיטת רש"י דחמור הוה הקדש לשיטתו עבודת הבכור מותר ילפינן משבת כמו שפירש"י בחולין לפ"ז לא הי' יכול התנא לשנות לשיטת התוס' בשור פסולי המוקדשין דא"כ לא הוה זוז"ג והי' החרישה אסור בהנאה מדאורייתא לא הי' חייב על יו"ט ולשיטת רש"י ילפינן משבת דעבודת הבכור מותר בהנאה יש לתרץ מה שהוקשו התוס' בפסחים דאמאי דחוק לאוקמי בבכור ובחמור ובדק הבית הא יכול לאוקמי בעולה או בחטאת דעובר על לאו דלא תעבוד והזיד במעילה ונראה דהרשב"א יבמות (דף ק"ג) בתלש במנעל של ע"ז כתב דאי מצות ליהנות ניתנו אמרינן דלא יצא וכיון דלא יצא לא נהנה ולא מעל ולא עביד איסורא א"כ גם כאן אמאי מועל נאמר דהחרישה אסור ואינו נהנה כלל אך כיון דעבודת בכור מותר אך הנה זוז"ג אי אפשר לאסור החרישה ומועל אבל אי מוקמינן בשור של חטאת או עולה דלא שייך זוז"ג לא הי' מועל כלל היכי החרישה אסורה ולא נהנה:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה