אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תמב

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תמב

סימן תמא

קודם שנתבאר דברי מו"ח הגאון האמיתי רשכב"ה זצ"ל ודברי המ"א ס"ק א' נבאר דברי הרמב"ם והטור ושאר דברים התמוהין בסוגיא שעמדו עליו נושאי כלים כיד ה' הטובה עלי:

והנה תמה עליו הכ"מ על הרמב"ם ממ"נ אי פוסק כחכמים וסובר דכזית בכדי אכילת פרס מודים כקושית הש"ס אי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי פליגי רבנן על ר"א כרת נמי ליחייב ועוד אמאי מביא קרא דכל מחמצת דהוא דרשת ר"א ואי פוסק כר"א אפילו על כזית לחוד ליחייב מטעם היתר מצטרף לאיסור:

ולענ"ד נראה דס"ל להרמב"ם דכותח הבבלי אין בו טעם חמץ רק שגורם טעם חדש כסברת בעה"מ בסוגיא והוא שיטת הטור ג"כ דלא הוי רק קיוהא בעלמא והנה בהו"א לא יליף הש"ס כזית בכדי אכילת פרס מן משרת רק דס"ל כמו דהלכה למשה מסיני הוא בכזית בכדי אכילת פרס כשאוכל בלא תערובות גם אפי' ע"י תערובות לא נתבטל וחייב הקשה שפיר אמאי פליגי חכמים בכותח הבבלי אבל לפי האמת דמשרת אתי לטעם כעיקר ושיטת הרמב"ם דהוא בכזית בכדי א"פ כמבואר (בפ"ה מה' נזירות הל' ה') וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי א"פ מן הפת יאכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין הרי זה לוקה ועל זה וכיוצא בו נאמר בתורה וכל משרה ענבים לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין והוא שיהיה טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות וכיון דחכמים למדו ממשרת כזית בכדי א"פ ע"י תערובות צריך להיות דוקא טעם ממש כמו משרת וכותח הבבלי כיון דליכא טעם רק קיוהא אי אפשר למילף מן משרת וכל לא דרשי והרמב"ם פוסק כר"א דדריש כל והיינו דוקא דכזית בכדי א"פ דלא חמיר כזית בכדא"פ בלא טעם חמץ מכל איסורי תורה כשיש טעם דצריך כזית בכא"פ ומביא קרא ודרשת ר"א דכזית בא"פ אסור בפסח בין במקום דאיכא טעם חמץ בין במקום דליכא טעם חמץ כמו בכותח ול"ק רק אמאי לא הביא דאם יש כזית בכדא"פ ויש בו טעם דחייב כרת אך כפי המבואר ברמב"ם (פט"ו מה' מאכלות אסורות) דכתב דאם אכל כל התערובות לוקה ולא כתב שחייב כרת כמו דכתוב (בפי"ד) כשאוכל בכדי א"פ בלא תערובות דחייב כרת נראה דסובר הרמב"ם בכזית בכדי א"פ ע"י תערובות אינו חייב כרת וטעמו כיון דילפינן ממשרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון:

אך לפ"ז צריך להבין דהנה הר"ן בס"פ השוכר הביא דדעת הראב"ד דאין התערובות אוסר בהנאה בכזית בכדי א"פ דלענין איסור אכילה אינו בטל דהא איכא טעמו וממשו אבל לענין הנאה כיון דלא שייך טעמו חד בתרי בטל והרמב"ם סובר גם לענין הנאה כזית בכדי א"פ דאורייתא ולזה סובר דערלה וכלאי הכרם אוסרין התערובות בפחות ממאתים בהנאה וקשה דכמו דלענין עונש אמרינן כיון דילפינן ממשרת דיו גם לענין הנאה נאמר דיו וצריך לומר דכיון דגלי קרא דאינו בטל נגד איסור אכילה א"כ איסורא כמאן דאיתא דמי ממילא נאסר בהנאה אבל לענין עונש כרת אי אפשר לו למילף התורה לא גלי רק לענין אזהרה ולא לענין עונש:

הנה שיטת רש"י ושיטת הרמב"ם דטעם כעיקר מדרבנן רק בנימוח האיסור דעת הרמב"ם דאסור מדאורייתא לשיטת רש"י דאינו אסור רק מדרבנן כמבואר בלחם משנה (פט"ו מהל' מאכלות אסורות) נראה דסברת רש"י לחלק בין נימוח. האיסור בין לא נימוח דלכאורה קשה דכיון דטעמו ולא ממשו אין לוקין:

עליו א"כ כזית בכדי א"פ נאמר דהממש בטל ולא הוה רק טעמו ורשב"א כתב כיון דמרגיש הטעם הוה כניכר האיסור ניחא אי אמרינן דטעם כעיקר מדאורייתא וא"צ לאכול רק כזית לבדו שייך לומר דהטעם מהפך כל התערובות ואסור אבל לשיטתם דאינו חייב על כזית מן התערובות רק דצריך לאכול כל התערובות קשה דיתבטל הממש ולא נשאר רק הטעם וטעמו ולא ממשו מותר ולזה סובר רש"י דהא דאיסור בטל בהיתר מדאורייתא ברוב ילפינן מאחרי רבים להטות ושם אין המיעוט עושה פעולה ברוב כלל ואמרה תורה דאזלינן בתר רובא אבל במקום דהמיעוט עושה פעולה ברוב אין הרוב מבטל המיעוט כלל ולזה טעמו אסור וס"ל לרש"י דדוקא אם המיעוט אינו נימוח ואיתא בעין אי אפשר להיות בטל כיון דעושה פעולה ברוב אבל בנימוח לגמרי נהי דעשה פעולה ברוב דמורגש הטעם מ"מ כיון דליתא מיעוט בעין דיצטרך לבטלו לא הוה רק טעמו ולא ממשו דהא א"צ לבא לידי ביטול כיון דאינו בעין:

ועוד נראה לתרץ שיטת הרמב"ם דפסק כר"א וסובר דלר"א צריך כזית בכדי א"פ דוקא וקושית הש"ס אי הכי אמאי פליגי רבנן עלה הוא לפי הו"א דכזית בכדי א"פ הוא הלכה למ"מ אבל לפי המסקנא דילפי ממשרת בק"ו מה נזיר שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ואין איסורו איסור הנאה א"כ לדידן דחמץ לאחר הפסח מותר אפשר למילף בק"ו דחמץ אין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו יותר מנזיר דנזיר אסור ביין עד שמביא קרבן ולא נמצא בחמץ יותר חומרא רק דחמץ אסיר בהנאה מהנאה לבד אי אפשר לעשות ק"ו שיהיה חייב דהא על הנאה אינו חייב לשיטת (הרמב"ם בפ"ח מה' מאכלות אסורות) כאשר מבואר (במשנה למלך פ"ה מה' יסודי התורה) ופליגי רבנן בחמץ כשיש כזית בכדי א"פ בתערובות דאינו דומה לשאר איסורין. והרמב"ם פוסק כר"א דדריש כל וחייב בכזית בכדי אכילת פרס בתערובות דהא דכתב הרמב"ן דלכך לא פסק כר"א אף דסתם מתניתין כותיה דהא סתמא דאלו עוברין לאו דסמכא הוא דהא סתם לן תנא סתמא אחרינא בפרקין שיאור ישרף והאוכל פטור וכי תימא נימא דאדחי האי סתמא מנוקשה מחמץ דגן וע"י תערובות דחמיר טפי ולא אדחי דמתניתין מסתפקא מסתם מתניתין כיון ששנה אח"כ מחלוקת ופטור נוקשה וקשה לי טובא דמה יענה הרמב"ן לסתם מתניתין דבפ"א דחלה נתערב אחד מהם בכל המינים ה"ז עובר בפסח דלא סתם שם רק לענין תערובות ולא לענין נוקשה וצ"ע. ואחר החיפוש מצאתי בתשובת מהר"י בן חביב (סי' י"ח) שכתב דדוקא בשאר איסורין דאיסורו איסור עולם לא צריך קרא לתערובות אוסר בכא"פ אבל בחמץ דאינו איסור עול צריך קרא דאף דחמץ חמור בתערובות משאר איסורין היינו דוקא מדרבנן אבל מן התורה אפשר לומר דהוא יותר קיל ע"ש. אך שאינו מפרש הסוגיא לפמ"ש ניחא נמצא אי לאו דרשה דר"א לא הוי ידעינן דחמץ ע"י תערובות כזית בכא"פ דחייב א"כ נהי דגלי קרא לר"א דחייב מלקות מ"מ בע"פ אחר שש אין לנו לומר דכזית בכא"פ יהיה אסור מדאורייתא כיון דליכא אלא חד קרא ומתורץ בזה היטב קושית הש"ך יו"ד (סי' ק"ב) שהקשה לשיטת הרמב"ם דחמץ במשהו מטעם דשיל"מ וגזרינן שלא במינו אטו מינו דלאחר שש נהי דלא גזרינן שלא במינו אבל במינו לא יתבטל כמו כל דשיל"מ ולפ"ז ניחא דהא לענין איסור דאורייתא א"צ כלל לבא לידי ביטול דהא כזית בכדי א"פ ג"כ מותר אף דלא נתבטל כנגד האיסור דרבנן לא הוה דשיל"מ דהא גם לאחר הפסח אסור מדרבנן כמ"ש הר"ן בסוגיא דחמץ בזמנו במשהו. עיין (בסי' תמ"ז) מ"ש שם לענין נשפך: בש"ס הביא הברייתא ממשרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים ביין ויש בהן מטעם יין חייב וכאן אתה דן לכל התורה כולה מה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו אסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלאים שאסור איסור עולם ואיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אינו דין שיעשה טעם כעיקר וה"ה בערלה בשתים וקשה אמאי נקט הש"ס בהנך תרי דהא נבילה וטריפה וכל איסורי התורה ילפינן מנזיר ע"ד פלפול קצת נראה דהנה הבעה"מ כתב דהלמוד הוא לענין איסור דלענין עונש אין עונשין מן הדין והר"ש כתב דהלימוד הוא לענין עונש דהק"ו הוא גילוי מלתא בעלמא והנה לעיל אמר ר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך הנאתן אר"ז אף אנן נמי תנינא אין סופגין ארבעים אלא על היוצא מן הזיתים וענבים בלבד ואלו מתותים ורימונים לא מאי טעמא לאו משום דלא קאכיל הוא דרך הנאתן אמר ליה אביי בשלמא אי אשמועינן פירא גופא דלא קאכיל לא דרך הנאתן שפיר אלא הכא הוא משום דזיעה בעלמא הוא כתבו התוס' תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא טעם כעיקר דאורייתא ולא הקשו על ר"ז דסובר דהוי שלא כדרך הנאתן נראה דהנה שלא כדרך הנאתן יש שני דרגות אם אכל חלב חי אינו אסור מדאורייתא וכשנהנה במשקין היוצאין אסור מדאורייתא כמ"ש פנ"י בקונטרס החדש וכששותה במשקה היוצא הוה שלא כדרך הנאתן ולכך מקרי שלא כדרך הנאתן כיון דאפשר ליהנות ביותר דהיינו באכילה דהא ה"ה כתב דלכך פסק הרמב"ם דאין לוקין על הנאה בלא אכילה (בפ"ח מה' מאכלות אסורות) דהוה שלא כדרך הנאתן וכתב המשנה למלך דאסור מדאורייתא דאל"כ אמאי צריך קרא להתיר במכירה נבילה רק דאין לוקין כי התורה לא חייבו מלקות רק כשנהנה הנאה גמורה דאי אפשר ליהנות ביותר דהיינו אכילה ולזה לא הקשה תוס' על ר"ז דהא טעם כעיקר אסור דגם לר"ז אסור מדאורייתא אבל על אביי דסובר דהוה רק זיעה דאינו אסור מדאורייתא הקשה שפיר לפ"ז בטעם כעיקר יש לומר דפטור מטעם דהוה שלא כדרך הנאתן יהיה אסור מדאורייתא או מטעם דהוה זיעה ואין בו איסור דאורייתא כלל ולזה כששנה הברייתא מכאן אתה דן לכל התורה כולה הדברים סתומים אם בא ללמוד מלקות והק"ו הוא רק גילוי מלתא או דהלימוד הוא לענין איסור וזה תלה דהא כסברת דהוה שלא כדרך הנאתן ואסור מדאורייתא ע"כ דהלימוד הוא למנין מלקות דלאיסור א"צ ק"ו ואי אמרינן כסברת אביי דזיעה הוא צריך ללמוד לענין איסור דבלא הק"ו לא הוה ידעינן דאסור כלל ולזה הלמד הברייתא דילפינן כלאים בק"ו ולענין שלא כדרך הנאתן לא היה צריך למילף כלאים מק"ו דהא בכלאים חייב שלא כדרך הנאתן א"ו דאי לאו הקרא והק"ו הוא כסברת אביי וגם בכלאים מותר והא דיליף ערלה בברייתא דבחולין (דף ק"כ) יליף הש"ס פרי מפרי דבערלה המשקין היוצא מהם אינן כפרי והוא דבערלה אינו אסור טעם כעיקר כמו משקין היוצא מהן יליף בק"ו דאסור והא דיליף מפרי פרי דמשקין אינן כמותן היינו שאינו חייב מלקות ולא דמותר או כמ"ש תוס' לעיל דיליף פרי מבפרי דבזיתים וענבים חייב ועדיין לא נתקררה דעתי בזה וביותר לשיטת הרמב"ם דיליף מכאן כזית בכדי א"פ בנתערב ממשו וטעמו לא שייך כל הסברות אלו ובברייתא דספרי ראיתי מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ולא תני שם הילפותא בכלאים וערלה וצ"ע:

בעיקר קושית הר"ש שהקשו כיון דאין עונשין מן הדין איך יליף הש"ס מנזיר דהיתר מצטרף לאיסור דהא לענין איסור א"צ למילף דחצי שיעור אסור מדאורייתא אפשר לומר דהש"ס הקשה לקמן לר"ע דאית ליה היתר מצטרף לאיסור למה לן קרא מכל אשר יצא מגפן היין דאסור נזיר מצטרפין ומשני היתר מצטרף לאיסור בבת אחת איסור ואיסור בזה"ז והיינו בכדי א"פ א"כ לפי הו"א דלא ידע חילוקא היה סובר כיון דא"פ הוה אכילה אחת כמו באיסור מצטרף גם כשהיתר מצטרף לאיסור וחייב בא"פ וצריך ילפותא דאסור לו לאכול בכדי א"פ של איסור והיתר ולפי המסקנא באמת לא ילפינן כלל מן נזיר דלענין עונש אין עונשין מן הדין ולאסור א"צ קרא:

תוס' הקשו לר"ש דסובר כ"ש למכות משרת למאי אתי ותירצו דכ"ש למכות היינו דוקא בעין ולא ע"י תערובות והקשו אחרונים בשבועות (דף כ"א) שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב איבעיא להו ר"ע בכל התורה כר"ש סבירא ליה או דלמא כרבנן ס"ל והכא היינו טעמא הואיל דמפריש חייב סתם נמי חייב ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף חייב ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל למה לי לצרף וקשה הא ע"י תערובות גם:

ר"ש לא סבר דחייב בכל שהו (ולי נראה לע"ד לתרץ דהקשו שם בתוס' ע"ז זבחים (דף ס"ח) על סברא זו הלא כיון דטכ"ע מגעולי מדין ילפינן א"כ חשיב הטעם הנבלע כאילו הוא בעין וא"כ כיון שאלו היה האיסור בעין היה מחייב בכ"ש לר"ש ה"נ כשהוא נבלע בהיתר כיון שיש בו טעם וטכ"ע כו': ונראה לתרץ דהתוס' הקשו הקשה הרבינו יוסף היכי יליף ר"ע מגעולי מדין איסור נזיר הא נזיר קיל מכל האיסורים ותירץ בס' קדושת לוי דלכאורה מ"פ בגמ' ור"ע טעכ"ע מנ"ל הא ר"ע דריש כל עכ"ל ללמוד תר"וי טעם כעיקר מכל והמל"א ממשרת אך כך פריך בעי כיון דבנזיר אמרינן תרו"י טכ"ע והמל"א א"כ מצד זה חמור משאר איסורין ואיך יכולין למילף טע"כ מנזיר מק"ו דהא יכולין למיפרך מה לנזיר שכן אמרינן ביה נמי המל"א משא"כ בשאר איסורין דלא אמרינן המל"א לא אמרינן נמי טכ"ע:

ומתרץ הגמ' דיליף מטכ"ע מגמ' אבל נזיר באמת לא צריך למילף מגעולי מדין כיון דדריש כל מוכח מנזיר גופיה דטכ"ע ומיושב קושית ה"ר יוסף ז"ל ודפח"ח:

ולפ"ז מתורץ קושית התוס' מה חילק בין התערובות לבעין כיון דמוכח מגעולי מדין דטכ"ע ולהנ"ל ניחא די"ל דר"ש לא דריש כל א"כ לא אמרינן בנזיר טכ"ע דהא גם מגעולי מדין לא יכולין למילף איסורי נזיר דהא נזיר קיל מכל האיסורין וכיון דלא אמרינן בנזיר טכ"ע שפיר יש לחלק בין בעין לתערובות דבעי כזית:

ומיושב היטב קושיא הנ"ל דלר"ע דדריש כל ואמרינן בנזיר טכ"ע שוב אין חילוק בין בעין לתערובות וקאמר בגמ' שפיר דאי סברא כר"ש ממילא גם ע"י תערובות מחויב בכ"ש וע"כ דלא סבר כר"ש מדבעי צירוף כזית וא"ש בעזה"י) ונראה דס"ל לתוס' כמו דסובר הריטב"א במכות דהא דחייב ר"ש כ"ש למכות ולא אמרו כזית רק לקרבן דבמזיד אחשביה לאכילתו אבל לענין קרבן לא שייך אחשביה דהא הוא שוגג ע"ש א"כ ס"ל לתוס' דע"י תערובות לא שייך אחשביה דמנ"ל דרוצה באכילת האיסור דלמא רצה באכילת היתר וזה ניחא אם התערובות נעשה ממילא אבל אם עשה התערובות בידים חזינן דאחשביה לאיסור ורצה בו ממילא חייב לפ"ז ניחא דתוס' כתבו דמשרת אם היה נבלע חצי זית יין וחצי זית פת דהיינו ממילא אבל נזיר ששרה פיתו דעשה בכוונה שפיר דייק הש"ס דלמה ליה לצרף לר"ש:

ובגוף קושית התוס' נראה דהנה הקדמונים פליגי אי נזיר הוי איסור חפצא דהיינו שאוסר היין והתגלחת והטומאה עלי' דנזיר הוי איסור גברא שאסר עצמו על איסורי נזיר והריטב"א בשבועות כתב דנזיר לא הוי איסור גברא ולא איסור חפצא רק איסור תורה דהיינו לא שאנו דנין אם הוא אוסר על עצמו איסורי נזיר או שאסר עצמו מן האיסורי נזיר רק כיון שאמר הריני נזיר נתקדש בקדושת הגוף קדוש יהיה וכו' ואסרה התורה עליה מה שאסרה ולפ"ז קשה לכאורה דא"כ נהי דיליף ר"ע מטעם כעיקר מגעולי מדין מכ"מ צריך משרת לאסור בנזיר לאשמועינן דנזיר הוה איסור תורה דאי נזיר הוי איסור גברא או איסור חפצא לא אפשר למילף דטעם כעיקר אסור בהא דפסקינן דנדר מן היין מותר בתערובות יין אפי' כזית בכדי א"פ כמבואר בש"ס נדרים (דף נ"ב) ובש"ע יו"ד (סי' רט"ז סעיף ט'):

אך נראה דכיון דאם נזר בחרצן או שלא ליטמא כל איסורי נזיר עליה ע"כ דנזיר אינו לא איסור גברא ולא איסור חפצא דהא לא אסר עצמו כלל ולא איסור גברא ולא איסור חפצא א"ו דאיסור תורה כשיאמר הריני נזיר התורה אסרה עלי הדברים האלו ולא צריך קרא לטעם כעיקר אבל ר"ש דס"ל דאינו נזיר אלא כשנזר מן הכל שפיר י"ל דנזיר הוי איסור גברא או איסור חפצא ואף דס"ל בכל התורה כולה טעם כעיקר לא הוי ידעינן בנזיר דטעם כעיקר אוסר וצריך משרת להורות דנזיר הוי איסור תורה ובני הרב הגאון מו"ה אברהם השיב לי דתוס' אזלי לשיטתם דהקשו לעיל האיך יש למילף נזיר מגעולי מדין דהא נזיר יש היתר לאיסורו ותירצו דהתורה צוה להגעיל גם כלים הבלועים מיין והקשה שפיר למה לי משרת ויפה השיב לי בני הנ"ל: אך נראה דיש לחלק גם לשיטת התוס' דאי אמרינן דנזיר הוי איסור חפצא ובין דאי אפשר למילף דנזיר יש היתר לאיסורו:

אך באמת יש לתרץ קושית התוס' עפ"י קושית הרמב"ן שהקשה אמאי לא צוה תורה להגעיל במלחמת סיחון ועוג ותירץ דשם הוי מותר אפי' קדלי דחזירי רק במלחמת מדין דלא הוי מלחמת א"י נאסרו בקדלי דחזירי עכ"פ לא מקרי איסור עולם אין היתר לאיסורו כיון דהיו מותרים בכל האיסורים ונזיר פשיטא דהיה אסור ביין אפילו בשבע שכבשו ושבע שחלקו כמו אם נשבע שלא לשתות:

ור"ע טעם כעיקר מנ"ל יליף מבב"ח ורבנן בב"ח חידוש הוא אמאי חידוש ואילימא דהאי לחודא שרי והאי לחודא שרי כלאים נמי אלא ודאי תרי לה כוליה יומא בחלבא שרי וקמבשל בשל"י אסור ובחולין (דף ק"ט) אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא פירש רש"י דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי אף ע"ג דליכא נותן טעם נמי אמר רבא דרך בישול אסרה תורה והקשו בתוס' דהא בש"ס כאן אמר דבב"ח חידוש הוא דאי תרי לה כולי יומא ולא משום דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי דא"כ כלאים נמי:

ונראה לענ"ד דהנה עמדו על רש"י דס"ל דכבוש הוא דוקא בחומץ וציר ולא במים א"כ מאי חידושיה דבב"ח דהא בכל מילי נמי כבוש לא נאסר רק בחומץ וציר ונראה דהנה הכרו"פ (בסי' ק"ה) כתב שרחוק לומר דכבוש כל כ"ד שעות אינו עושה פעולה רק ברגע אחרונה עושה פעולתו בשלימות רק מוציא לאט לאט ומבליע לאט ואין הטעם מורגש עד תשלום כ"ד שעות דאז נגמר הפעולה בשלימות וכן דעת הרשב"א הובא בט"ז (סי' קל"ה ס"ק א') א"כ קמא קמא בטל ואינו אסור אי אמרינן דאינו חוזר וניעור ובפרט דטעם כעיקר דרבנן עיין בפר"ח (סי' צ"ט) ולזה פסק רש"י דדוקא כשנותן חומץ וציר דשיעור הכבישה כדי שיתן על האש ויתחיל להרתיח לא מיבטל:

אך נראה דהא דאינו חוזר וניעור במקום דצריך לבא לידי ביטול כמו שנתערב יין במים אם מתירים אנחנו את המים ע"כ צ"ל דהיין בטל וכיון דכבר נתבטל ונעשה היתר אינו נעשה עוד איסור אבל בטעם בלבד ולכאורה כיון דלא נתערב ממש קודם שטעם מורגש א"צ לבוא כלל לידי ביטול לא שייך לומר לכאורה אינו חוזר וניעור כי לא נתבטל עדיין אך אי אפשר שיהיה הטעם חמור מן העיקר כיון דבעיקר האיסור לא אמרינן חוזר וניעור מכש"כ בטעם אבל בב"ח האי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי א"כ אף כשנתערב ממש חלב בבשר לא נאסר ואין כאן איסור כלל כי דרך בישול אסרה תורה וכשאינו נותן טעם לאו בשר בחלב הוא אלא האי באנפא קאי והאי באנפא קאי (כמבואר בר"ן ע"ז סוגיא מעמידין בעור קיבת נבילה) ביו"ד (סי' פ"ז) א"כ לא נתבטל כלל ולא שייך לומר כיון דנתבטל נתבטל ואינו חוזר וניעור לזה בב"ח שפיר דאסור ברגע זו כשנותן טעם נעשה בב"ח ולא נתבטל כלל כי קודם שנותן הטעם האי באנפא קאי והאי באנפא קאי עכ"ז לא אסרה תורה הוי שפיר חידוש א"כ כל הטעם דאי תרי ליה כל יומא בחלבא דשרי והוה חידוש דכיון דנעשה הטעם בבת אחת מה לי אם נתבשל שאסור כיון דנותן טעם גם בכבוש כיון שעושה הפליטה והבליעה הוי נתינת טעם. והנה תוס' בע"ז (דף ס"ה) הקשה דאמאי בגד:

שאבד כלאים אסור ואינו בטל ותירצו כיון דהתורה אסרה על התערובות והקשה דא"כ בשר בחלב אמאי בטל דהא התורה אסרה ע"י תערובות ותירצו דבב"ח דרך בישול אסרה תורה א"כ לאביי דסובר בחולין דאי לא ילפת טעמו ולא ממשו מבב"ח מהראוי אשר בב"ח יאסר במשהו והוה בב"ח דומיא דכלאים דהתורה אסר התערובות ולא הטעם לא הוי תרי ליה בחלבא חידוש כיון התורה אסר התערובות ולא אסר התערובות רק ע"י בישול כמו דלא אסר רק שוע טווי ונוז ולזה בחולין דלא סבר אביי דדרך בישול אסרה תורה א"כ בב"ח דומה לשאר איסורים וצריך לבא לידי ביטול קודם נתינת הטעם ולא הוי חידוש כלל דבכל איסורין כבוש מותר ולזה לא פירש רש"י דהחידוש הוא דאי תרי ליה וע"כ החידוש הוא דהא לחודיה שרי:

ועוד יש לומר כיון דהכבישה עושה פעולת פליטה ובליעה נהי דלענין אכילה קמא בטל מ"מ אמאי מותר לעשות כן דהא הבישול אסרה תורה וכבישה עושה אותו פעולה. אך לכאורה יש לומר דכיון דאינו אסור באכילה גם בבישול אינו אסור כמבואר בחולין (דף קי"ד) אך זה ניחא אי ילפינן איסור אכילה מלא תבשל כמבואר שם אבל לר"י דהוא מרא דשמעתתא סובר שם כי כעורה הוא ששנה רבי ומפיק איסור אכילה מקרא אחרינא החידוש הוא דמותר לעשות הכבישה מבב"ח אבל אביי דס"ל כתנא דבי ר' ישמעאל דיליף איסור אכילה מלא תבשל ליכא חידוש כלל מהא דתרי לה דהא באכילה מותר דבטיל קמא קמא והא דכאן מסיק הש"ס דבב"ח לאו חידוש דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי דבכלאים ג"כ נראה לכאורה דהנה יש לומר בשלמא בכלאים דאסור לו לזרוע ולקיים ועובר על איסור ולזה אסור דכיון דעבר על ציווי התורה וכן מבואר להדיא ברמב"ם הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן הרי זה הרואה אסור בהנאתן וכל אדם מותרים בהם ואלו קיימן בעל הכרם היה מקדיש אותו לכל אדם מבואר דהאיסור כיון דעובר על מימרא דרחמנא ובב"ח אסור אף אם לא עשה איסור כלל אם נפל ממילא בב"ח ג"כ אסור אך נראה לת"ק דמתניתין בפ"ז דכלאים דאדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ נאסר לכל העולם אף למי שלא עשה האיסור שפיר מדמה הש"ס כלאים לבב"ח אבל לפי פסק הלכתא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן פסק הרמב"ם (בפ"ה ה"ח) אחד הנוטל ואחד המקיים כיון שראה כלאים צמחו בכרם והניחם הרי זה קדש ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו א"כ מבואר דרק כשעושה איסור נאסר אינו דומה כלאים לבב"ח והוי שפיר בב"ח חידוש במאי דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי הרב הצל"ח הקשה דהא ר"י סובר בחולין דל אמרינן כבוש כמבושל א"כ אמאי חידושו בב"ח דאי תרי לה כולי יומא דשרי: ונראה לענ"ד דהנה אין סברא לומר דפליג ר"י ושמואל אי כבוש עושה פעולה פליטה ובליעה כי זה פלוגתא במציאות ובודאי דהכבישה עושה פעולת פליטה ובליעה רק דפליגי אי הטעם ע"י כבישה אסור או לא והנה אי הוה ילפינן טעם כעיקר ממשרת אם שרה ענבים ע"כ הטעם כבישה אסר רחמנא גם כן ואי הוי ילפינן טעם כעיקר מבשר בחלב על כרחך דטעם דכבישה לא נאסר דאין הלמד חמור ממלמד כיון דכל הילפותא דטעם כעיקר אסור הוא רק מבב"ח ושם הכבישה מותר וסוגית הש"ס הוא ורבנן ילפי מבב"ח בב"ח חידוש הוא מאי חידושו אילימא דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי כלאים נמי אלא דאי תרי לה כוליה יומא בחלבא שרי ואי אפשר למילף מבב"ח טעם כעיקר בכבישה ולא דבב"ח הוי חידוש במאי דתרי לה כוליה יומא ושרי דהתורה לא אסרה טעם הכבישה בשום איסור כי מבב"ח לא היה אפשר למילף דכבוש אסור דהא בב"ח מותר הכבישה וצריך משרת ור"ע בב"ח חידוש הוא דהיינו ובמאי דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי דאין כונת הש"ס דבב"ח אינו חידוש דכלאים ג"כ האי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי דהתורה אמרה באמת גם בכלאים חידוש עיין תוס' חולין (דף ס') ד"ה שאם רקמה ואכלה לוקה רק דקושיתו דל"ל לברייתא למילף כלאים ממשרת דהא כלאים שפיר דיכול למילף מבב"ח. ומצאתי בס' לב אריה שפירש כן לתרץ קושית התוס' על רש"י בחולין (דף קט"ו) הדברים נכונים א"כ לר"ע דלא נמצא שיליף כלאים ממשרת שפיר יוכל לומר דהחידוש הוא במאי דהאי לחודיה שרי ולא במאי דתרי לה כולי יומא דאין זה חידוש דהתורה לא אסרה טעם הכבישה בשום איסור ואפשר למילף באמת כלאים מבב"ח ולא הקשה הש"ס רק דהיכי אפשר למילף מבב"ח לכל איסורי תורה דהא בב"ח חידוש הוא דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי וגם כלאים חידוש הוא והא דהקשה הש"ס ורבנן ילפי מגעולי מדין דהא מגעולי מדין לא היה אפשר למילף דכבוש אסור נראה לפע"ד דהא דסובר ר"י דכבוש מותר הייני כיון דפסק טעם כעיקר דרבנן כמבואר בע"ז ובב"ח הוי טעם כעיקר מדאורייתא וגזרו חכמים בכל איסורים משום לתא דבב"ח והר"ן כתב למאן דסובר חנ"נ בשאר איסורים דגזרו משום לתא דבב"ח לא גזרו בכבוש ומליחה רק בבישול משום לתא דבב"ח אבל בצלי לא הוי דומיא דבב"ח וכיון דכבוש מותר בב"ת לא גזרו על כל איסורין בכבוש מותר אבל אי הוה פסקינן דטעם כעיקר מדאורי' והוי יליף מגעולי עכו"ם היה סובר ר"י דטעם ע"י כבוש ג"כ אסור ולזה בחולין לא היה פירושו דחדוש הוא דאי תרי לה כוליה יומא שרי דכיון דסבר אביי דטעם כעיקר ילפינן מבב"ח היה הכבוש מותר בכל איסורין שבתורה והדברים נכונים:

הטור כתב דלר"א דס"ל דחמץ ע"י תערובות בלאו גם נוקשה אסור ותימא על הב"י דזה סברת ר"נ להא בש"ס תני כותיה דר"י דתערובות חמור מנוקשה: ולענ"ד היה נראה לתרץ בפשיטות דהנה בש"ס אמר הנח לכותח הבבלי בעינא קאכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ואף דבחמץ חייב כרת אפי' כשנפסל מאוכל אדם וצריך לומר דקיל יותר כשאוכל שלא כדרך אכילה משאכל דבר שאינו ראוי לאכילה ונפסל מאוכל אדם וכ"כ הפ"מ בפתיחה וכן מוכח לכאורה דעל נבילה שאינו ראוי לגר דאינו קרוי נבילה צריך קרא לר"ש ור"מ חולק וס"ל חייב באוכל שלא כדרך הנאתן כ"ע מודים דפטור דהתורה לא אסרה רק דרך אכילה והנה בש"ס אמר הנח לכותח הבבלי אי בעינא קאכיל בטלה דעתו אצל בני האדם ואי אכל ע"י טיבול לא הוי כזית בכדי אכילת פרס נראה דספיקו לא מספקי הש"ס אי ר"א מחייב כשאוכל הכותח בעינא ולא ס"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם או דס"ל כשאוכל בעינא פטור רק דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור:

והנה לכאורה קשה דהא תניא בברייתא כותח הבבלי ושכר המדי ובכולן יש כזית בכדי א"פ ולא קתני על עירובו בלאו מוכח דס"ל דאם אכל בעינא חייב ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם דאל"כ אמאי נקט בברייתא דוקא אלו ולא קתני סתם א"ו לאשמועינן דעל כותח הבבלי חייב בין כשאוכל בעין ובין כשאכל ע"י התערובות וצ"ל דלא מוכח מברייתא דר"א מחייב כשאוכל בעין והא דנקט בברייתא כותח הבבלי דכיון דיש כזית בכדי א"פ בכזית בכדי א"פ דאורייתא בכל התורה כולה ולא בטל בשום איסור שבעולם ולזה חייב בחמץ כי ההיתר מצטרף לאיסור אבל אם אין כזית בכא"פ בטל האיסור לא שייך לומר היתר מצטרף לאיסור דהא נתבטל אך זה ניחא בהו"א דהש"ס מספקא ליה אי כזית בכדי א"פ דאורייתא וכש"כ דטעם כעיקר אינו אסור אבל לפי המסקנא דטפס כעיקר אסור ולפי שיטת הטור אפילו כשאוכל רק כזית מן התערובות דנהפך ההיתר להיות איסור כיון שמורגש הטעם א"כ קשה אמאי תני כותח הבבלי דהא דכל התערובות לא נתבטל במקום דאיכא טעם א"כ לאשמועינן אתי דאם אכל הכותח בעין ג"כ חייב א"כ כש"כ כשאוכל נוקשה אף דלא הוי ראוי לאכילה כיון דאוכל כדרך אכילה חמור אך אחר העיון נראה דאין זה מעלה ארוכה לשיטת הטור דס"ל דכותח הבבלי לא הוי רק קיוהא לא מוכח דאם אכל בעין שלא כדרך אכילה דחייב דהברייתא נקט כותח אף דלא היה רק קיוהא מ"מ אסור ועוד דמה שרצו האחרונים לחדש דחמיר לן אכילה כדרך אכילתו אוכל שאינו ראוי לאכילה מן אפילה שלא כדרך אכילה דבר שראוי לאכילה אינו מוכרח. מו"ח זצ"ל בספרו חוד"ע כתב:

דנבילה שאינו ראוי לגר ושלא כדרך אכילתו תרי ענינים הן ומתרי קראי נפקי שלא כדרך אכילתן היינו שאוכל חי או עירוב דברים מרוב ומקרא דלא יאכל נפקא וכשנסרח גוף האיסור פקע ואפי' חזר ותיקנו בדברים המתבשלים שרי דכבר פרת האיסור מקרא דנבילה שאינו ראוי לגר עיי"ש:

ולפענ"ד נראה דין מוכרח הדבר דהא תוס' בשבועות כתבו דלר"ש דלחייב בכ"ש מלקות גם שלא כדרך הנאתן אסור ונבילה שאינו ראוי לגר גם ר"ש מודה דפטור וע"כ דחמיר לן כשאוכל דבר הראוי לאכילה שלא כדרכו בין אוכל דבר שאינו ראוי ובמקום אחר הארכתי:

ולזה נראה לתרץ קושית הב"י על הטור (והנה אבאר דברי מו"ז ז"ל בקצרה לתרץ דברי הטור דהתוס' הקשו על הא דקאמרינן בגמ' ואלו נוקשה בעינא לא קתני ש"מ נוקשה לר"א ל"ל והקשה בתוס' דלמא מש"ה לא קתני לה משום דכ"ש הוא ותירץ לקושית התוס' כך דהבעה"מ כתב דהו"א דחמץ ע"י תערובות הוי כנתחמץ מחמת דבר אחר ועוד כתב דהיתר מצטרף לאיסור הוא אפילו בליכא טעם חמץ:

והרמב"ן סובר דגם בהיתר מצטרף לאיסור בעינן טעם חמץ ולפ"ז י"ל דבזה מחולק ר"י עם ר"נ דרב יהודה סובר כשיטת הרמב"ן דהמל"א הוא בנתינת טעם והוי שפיר כנתחמץ מחמת דבר אחר דכח החומץ ניכר בין בתערובות ניכר הטעם החמץ להכי חמור יותר מנוקשה אבל ר"נ סובר כשיטת הבעה"מ דהיתר מצל"א הוא בליכא נתינת טעם א"כ לא הוי כנתחמץ מחמת דבר אחר להכי סובר דנוקשה חמור יותר דהוא בעינא ולפ"ז קאמר בגמ' תניא כותיה דר"י מהא דתניא כותח הבבלי ושכר המדי כו' יהיה סובר הגמ' דמיירי ביש בהן טעם חמץ א"כ חמור יותר תערובות מנוקשה וא"כ אי סבר ר"א גם נוקשה הו"ל למיתני נוקשה אע"כ דנוקשה לר"א ל"ל ומיושב קושית התוס' דלא הוי כ"ש כיון דהיה סבר דיש בהד' מינין טעם חמץ ומיושב קושית מהרש"א דלא הביא ראיה מהא דעל עירובו בלאו ולא קתני נוקשה דבזה י"ל דמיירי בליכא טעם חמץ א"כ נוקשה חמור ולהכי לא תני ליה משום דכ"ש הוא אבל בברייתא דכותח הבבלי היה סבור דמיירי ביש בהן טעם חמץ כמו שהביא הרמב"ן בשם הירושלמי אך זה הוא בה"א דהגמ' מספקא ליה אי סברי רבנן כזית בכא"פ וכ"ש טעם כעיקר אבל לפי המסקנא דמשרת לטכ"ע וסברי רבנן טכ"ע א"כ קשה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי וצריך ע"כ לומר דבד' מינים מדינא לית בהו טעם חמץ רק קיוהא בעלמא וכמ"ש גם הטור ור"א מרבי מכל ורבנן פליגי עליה א"כ כיון דע"כ לפי המסקנא ליכא בתערובות טעם חמץ א"כ נוקשה חמור ומש"ה לא קתני בברייתא משום דכ"ש הוא כקושית התוס' וא"כ ליכא סייעתא לרב יהודה ומש"ה פסק הטור כר"נ דגם ר"א אית ליה נוקשה. הנה דפח"ח ואכתוב מה שנראה לענ"ד ליישב דברי הטור וגם קצת קושיות בסוגיא התמוה מאד א' דמה ענין תערובות לנוקשה ובאיזה סברא פליגי ר"י ב' קושית מהרש"א אמאי לא פריך מברייתא שהביא ר"נ על עירובו בלאו ואלו נוקשה בעינא לא קתני ש"מ נוקשה לר"א ל"ל ג' קושית התוס' ד"ה ואלו נוקשה כו' וא"ת ונימא דמש"ה לא חשיב ליה משום דכ"ש הוא כדאמר ר"נ:

והנראה לתרץ דבגמ' קאמר דלהכי לא ילפי רבנן מגעולי מדין משום דחידוש הוא דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא וכתבו התוס' דר"מ פליג עליה וסובר דנטל"פ אסור דגמר מגעולי נכרים דאפילו קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא וג"כ לאו חידוש הוא והקשה התוס' בע"ז אמאי קאמר הגמ' דאליבא דרבנן הוי חידוש אמאי לא נילף בכל התורה כילה כמו לר"מ ע"ש: והנראה לע"ד לתרץ דבגמ' קאמר דבב"ח חידוש הוא ופריך ומאי חידושו אילימא דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי כו' כלאים נמי כו' מבואר דהיכא דמשכחת עוד חידוש זה לא הוי תו חידוש והנה לר"מ דסובר דנוקשה בעינא בלאו אף שאינו ראוי לאכילה ופגום א"כ תו לא הוי חידוש געולי מדין וילפינן שפיר לטכ"ע מנעולי מדין וא"ש ר"מ לשיטתו אבל רבנן דסברי דעל נוקשה פטור להכי לא יכולין למילף מגעולי מדין דהוי חידוש דא"א דלא פגמה פורתא וקאמר בגמ' שפיר כיון דשמעינן ליה לר"מ דנוקשה בעיניה בלאו כ"ש חמץ דגן גמור ע"י תערובות דממ"נ או דילפינן ע"י תערובות מריבוי דכל מחמצת או דילפינן מגעולי מדין וממ"נ מוכח דאית ליה ע"י תערובות ולא משום דתערובות חמור מצד עצמו מנוקשה רק מכת ממ"נ סובר נמי ע"י תערובות וכנ"ל:

והנה התוס' בחולין הביא דהר"י מאורלייניש סובר דלמאן דיליף טכ"ע מגעולי מדין לא הוי רק עשה ור"ת סובר דאהדריה לאיסורא קמא ומתחייב מלקות כמו על עיקר עיי"ש וי"ל דפליגי בזה רב נחמן ור"י דר"י סובר דאפילו אם ילפינן מגעולי נכרי נמי חייב מלקות ולהכי קאמר דר"מ אית לי' ע"י תערובות ממ"נ וכנ"ל אך ר"נ סובר דאם ילפינן מגעולי מדין לא הוי רק עשה ולהכי קאמר דילמא לא סבור ר"מ רק נוקשה בעיני' אבל חמץ דין גמור ע"י תערובות לא היינו דאף דר"מ יליף מג"מ אפ"ה לא הוי רק עשה ובמשנה קתני דהרי אלו באזהרה ויש ליישב דקדוק הצל"ח אמאי קאמר ר"נ לשון דילמא עיי"ש:

ובזה ניחא די"ל דאף דמג"מ לא הוי רק עשה אפ"ה י"ל דסובר כמו רבנן ומוקי משרת וטכ"ע ולהכי חייב מלקות ע"י תערובות או דמוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור ולא מתחייב על טכ"ע מלקות ולהכי קאמר הלשין דלמא ורב נחמן אומר דאתי מתניתין כר"א דר"א סובר דע"י תערובות חייב מלקות והיה סובר ר"נ דיליף תערובות חמץ נמי ממשרת לטכ"ע. והנה שיטת הראב"ד דכל טכ"ע לא לקי משום דילפינן ממשרת מק"ו ואין עונשין מן הדין. והנה כתב המגיד משנה (בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות) דהיכא דאיכא עשה עונשין מן הדין ולפ"ז סבר ר"נ דר"א יליף מגעולי מדין והוי עשה ושוב שפיר יליף ממשרת ומתחייב מלקות על טכ"ע. והנה האיך יכולין למילף מנ"מ דהא הוי חידוש דאי אפשר דלא פגמה פורתא וממשרת לחודיה ולא מחייב מלקות דאין עונשין מן הדין אע"כ דר"א סובר דנוקשה אסור בחמץ ושוב לא הוי געולי מדין חידוש וכנ"ל ולהכי שפיר יכולין למילף ממשרת להתחייב מלקות דהיכא דאיכא עשה שוב עונשין מ"ה וקאמר שפיר ר"נ דר"א הוא דכיון דסובר ר"א דמחייב על תערובות חמץ ע"כ סובר נמי דנוקשה אסור בחמץ וכנ"ל וג"כ לאו משום דנוקשה חמור מצד עצמו ורק דע"כ סובר נוקשה מכת ממ"נ אי יליף ממשרת מוכח דסובר נוקשה ואי דיליף מהריבוי דכל נמי סובר נוקשה דכל ריבוי הוא ומרבה כל הדברים וכמ"ש הבעה"מ:

וקאמר בגמ' תניא כותיה דרב יהודה דמביא הברייתא דהא דמחייב ר"א ע"י תערובות הוא מהריבוי דכל מחמצת א"כ שוב לא מוכח דסובר נוקשה ושפיר קאמר דאילו נוקשה בעיניה לא קאמר ש"מ דנוקשה לר"א ל"ל ומיושב קושית מהרש"א דמהברייתא דלעיל דמחייב ר"א תערובות חמץ לא מצי פריך לר"נ אמאי לא חשיב נוקשה דז"א דע"כ מוכח דמחייב בנוקשה דאל"ה אמאי מתחייב בתערובות חמץ דלא ידעינן דהא דמחייב ר"א משום הריבוי דכל וי"ל דיליף ממשרת וע"כ מוכח דנוקשה אסור בחמץ וכנ"ל ולהכי לא צריך למיתני נוקשה) דכבר עמד מהרש"א מהא דמביא סייעתא לרב הברייתא דכל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי ואלו נוקשה בעינא לא קתני מאי אולמיה דהא ברייתא מברייתא דהביא לעיל ועל עירובו:

בלאו והתוס' הקשו דמאי סייעתא הוא דלמא דלכך לא קתני נוקשה דכ"ש הוא. ולענ"ד צריך להבין במאי פליגי ר"י ור"נ דלר"י נוקשה קיל מתערובות ולר"נ תערובות חמור מנוקשה באיזה סברא פליגי ונראה דהנה הבעה"מ כתב נפקא ליה לר"מ מהיכא דנפקא ליה לר"א מדרשא כל מחמצת דר"י אינו מרבה אלא תערובות חמץ גמור דדמי למחמצת ור"מ מרבה מיניה אפילו נוקשה בעין כיון דכתוב כל לא שייר ולא מידי וכרת לית ביה דמיעטו רחמנא מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו וה"ה נוקשה בעינא ומאי משמע דקרא למעוטי אתי מכדי כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אם במחמצת הוא ענוש כרת היינו בנתחמץ ע"י דבר אחר כש"כ חמץ שנתחמץ מאליו ול"ל למכתב שוב כי כל אוכל חמץ ונכרתה אלא לאשמועינן כל האוכל חייב כרת ואין כל חמץ בכרת ולרבנן דלא דרשי קרא כל לגמורי מיעטינהו רחמנא בין מלאו בין מכרת ואי אמרת לרבנן ל"ל למיעוט לשתוק קרא מיניה יש להשיב סד"א ליהוי תערובות חמץ כחמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר שכח אחר מעורב בו ואידי ואידי תערובות הוא קמ"ל כי כל אוכל מיעוטא הוא ונקוט האי כללא בידך דהיתר מצטרף לאיסור יש בו חמור גדול מן טעם כעיקר ולפי שאין טעם כעיקר אסור אבל דבר שיש בו כשיעור וניכר בו טעם היתר מצטרף אע"פ שאין בו טעם איסור ואי אמרת דהא ארבעה מינים מדינא כולה לטעמא עבידא ובש"ס חשבו להיתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר יש להשיב ולהפריש בין טעם לטעם שכל העירובין השנויין במשנתנו אע"פ שהן נותנים טעם טעם משתנה ע"י עירוב או טעם אחר שאין טעם האיסור שהוא הדגן נראה דעירוב אלא שהוא מסייע לתת טעם חדש ואינו נתבטל לפרי שהדגן הוא אחד מן ד' מיני מדינות ע"ש. היוצא מדבריו דאי לאו המיעוט היה חייב על החמץ ע"י תערובות כמו שנתחמץ ע"י דבר אחר ולכאורה נראה דאינו מתורץ בזה רק דלכך מצריכין חכמים מיעוט דהו"א יהיה חייב כמו בנתחמץ ע"י דבר אחר דהיינו דוקא במקום דהיה טעם רק דלא היה צריך כזית מן האיסור בכא"פ דהא דנתחמץ ע"י דבר אחר נהי שכח אחר מעורב בו מ"מ מורגש טעם הדגן בו אבל חמץ ע"י תערובות כשאין בו טעם או כשיש בו טעם חדש אי אפשר למילף מנתחמץ ע"י דבר אחר בודאי אינו צריך מיעוט ור"א מיחייב לשיטתו גם בליכא טעם או שהוא טעם חדש מדרבנן מכל. והנה הש"ס הקשה משם על הא דתנן במתניתין הרי אל באזהרה מאן תנא דחמץ ע"י תערובות ונוקשה בעיניה בלאו ולא הקשה על רישא דמתניתין אלו עוברין דעל רישא יכול להקשות רק מנוקשה אבל מד' מיני מדינה לא יכול להקשות דאפשר דאינו חייב על אכילה ועובר בבל יראה כסברת הר"ן במתניתין כיון דאיכא כזית בכא"פ ברשותו: ולזה נראה דהנה מדרישא דכל בודאי יותר מסתבר לרבות נוקשה דהוא חמץ שאינו ראוי לאכילה כ"כ ושניתר בה היתר מצטרף לאיסור דכל בא לרבות כל מיני חמץ בין שראוי בין שאינו ראוי ומאשר נרבה דהיתר מצטרף לאיסור דהריבוי על מצה שמצטרף לאסור רק דר"י סובר כסברת הרמב"ן דכתב והוי יודע שפירוש היתר מצטרף לאיסור אף לדברי ר"א אינו בשאין בו טעם מאיסור שא"כ מצינו חמץ בפסח במשהו שלא במינו מן התורה ולא נימא כשנהפך טעמו לטעם חדש ואתמר הכא בירושלמי לענין ד' מיני מדינה שרובן חמץ וסובר ר"י כסברת הרמב"ן דהיתר מצטרף לאיסור רק בנתינת טעם א"כ נהי דמצר הסברא כל רבוי הוא לענין חמץ בין חמץ גמור ובין חמץ שאינו ראוי לאכילה ולא לרבות היתר מצטרף לאיסור דהרבוי הוא על מצה אבל כיון דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור הוא רק בנתינת טעם ואי לאו דמיעטה הקרא מכרת היה חייב כרת ג"כ כמו שנתתמץ ע"י דבר אחר אם כן יותר מסתבר לומר דבא לרבות דהא דמיעט רחמנא בעונש דאינו חייב כרת אבל אזהרה הוא שלא לאכול מאשר נרבה נוקשה דהוא דבר חדש לגמרי אבל היתר מצטרף לאיסור הוא בכלל נתחמץ ע"י דבר אחר רק דמיעטו הקרא מכרת ובא הריבוי דכל לרבות לענין מלקות ור"נ סובר דר"א היתר מצטרף (ומיושב קושית התוס' דלמא הא דלא תני נוקשה משום דכ"ש הוא ולהנ"ל מיושב דבאמת לא חמור נוקשה מתערובות וכן תערובות מנוקשה דלא דמי אהדדי ולא תלוי זה בזה רק כונת הגמ' לר"י דאמר נוקשה בעיניה חייב כ"ש ע"י תערובות היינו לאו משום דתערובות חמור מנוקשה רק ממ"נ חייב על תערובות וכנ"ל או מרבוי דחמץ וכמ"ש הבעה"מ דכל ריבוי הוא ומרבה כל הדברים תערובות נוקשה או אפילו דלא נילף מהריבוי אפ"ה מוכח דסובר ע"י תערובות כיון דאית ליה נוקשה יכול למילף מג"מ ומנ"ל ור"נ הוכיח מר"א כיון דאית ליה ע"י תערובות כ"ש דאית ליה נוקשה דממ"נ אי מריבוי דכל מחמצת או דמוכח כיון דאית ליה ע"י תערובות מילפותא דמשרת ע"כ נמי מוכח דא"ל נוקשה דאל"ה אין עונשין מ"ה כיון דנוקשה אין מתחייב מלקות בחמץ לא יכול למילף מג"נ דחידוש הוא ורק ממשרת לחודיה ואין עונשין מ"ה אע"כ דמחייב על נוקשה ויכול למילף מנ"מ לענין עשה שוב ילפינן ממשרת להיות לך על טכ"ע וכנ"ל במגיד משנה:

וקאמר ר"נ שפיר דממ"נ אי יליף תערובות מכל מחמצת מרבי נמי נוקשה ואי יליף תערובות ממשרת נמי מוכח דאית ליה נוקשה וקאמר בגמ' שפיר תניא כותיה דר"י היינו דר"א יליף תערובות מהריבוי דכל ואפ"ה לא קתני נוקשה ש"מ נוקשה לר"א ל"ל כיון דיליף מריבוי דכל א"כ לא מוכח נוקשה והיה לו למיתני נוקשה או שסבור גם נוקשה מהריבוי אע"כ דנוקשה לר"א ל"ל ומיושב היטב קושית התוס' דלא קתני נוקשה משום דכ"ש באמת אין נוקשה חמור מתערובות מצד עצמו ורק ר"נ סובר דממ"נ אית ליה נוקשה וכנ"ל והוכיח הגמ' דלא כותיה מהך ברייתא:

ובזה אפשר ליישב דברי הטור שכתב דר"א אית ליה נוקשה ותערובות והקשה הב"י דהא תניא כותיה דר"י ולהנ"ל י"ל דלכאורה יש להקשות על הנ"ל דהגמ' קאמר תניא כותיה דר"י הוא משום דר"א מרבי עירובו מכל מחמצת וכנ"ל דהנה בגמ' אמרינן הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכא"פ כו' וכתבו התוס' בנזיר דה"ה שכר המדי ואידך א"כ לשיטת הפוסקים דטכ"ע הוא רק בכא"פ או לפי דברי הטור דבהני לית בהו טעם חמץ רק קיוהא א"כ לא יכולין למילף ממש כו' להכי מרבה מכל והא איכא עוד ברייתא דמייתי בגמ' על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר"א כו' וי"ל דברייתא זו מיירי בתערובות שיש בו טעם ויליף באמת ממשרת דטכ"ע ואייתר ליה כל מחמצת לרבות כותח הבבלי כו' אף דלית בהו טעם חמץ רק קיוהא וא"כ כיון דהברייתא דלעיל דאמר על עירובו בלאו י"ל דיליף ממשרת א"כ ע"כ מוכח נמי נוקשה להכי לא איצטריך למתני תו בברייתא האחריתא נוקשה רק תני כותח הבבלי כו' דבהני לית בהו טעם חמץ רק קיוהא א"כ ליכא סייעתא לרב יהודה. אך ניחא דבהו"א לא ידע עדיין הגמ' מהא דכותח הבבלי כו' דמיירי דלית בהו טעם חמץ וכמו דפריך בגמ' א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי והיה סובר הגמ' דכותח הבבלי אית בו טעם חמץ וכבכא"פ ומש"ה פריך בגמ' אמאי פליגי רבנן עליה דר"א אי כזבכא"פ דאורייתא:

וכיון דסבר הגמ' דכותח הבבלי הוא כשאר תערובות שיש בו טעם ואפ"ה לא יליף ממשרת רק מהריבוי דכל ומש"ה שפיר הוי סייעתא לרב יהודה דנוקשה בעיניה לא קתני וכנ"ל:

אמנם לפי המסקנא א"כ ע"כ הד' מינים כותח הבבלי כו' משונה משאר תערובות כמו שמתרץ הגמ' דמש"ה פליגי רבנן עליה דר"א א"כ ליכא סייעתא לרב יהודה וכנ"ל ומש"ה פסק הטור כר"נ דר"א אית ליה גם נוקשה וא"ש בעזה"י) לאיסור אף במקום דליכא נתינת טעם או כשהיה טעם חדש דעל עירובו בלאו קתני וכיון דמחייב ר"א במקום שאין בו נתינת טעם כלל או בטעם חדש אף שאין בו טעם חמץ לא היה בכלל נתחמץ ע"י דבר אחר כלל ולא נתרבה בשום מקום יותר מסתבר לרבות נוקשה דהוא חמץ רק שאינו ראוי לאכילה מאשר נרבה היתר מצטרף לאיסור ולרבות מצה ולזה ס"ל דלמאן דמחייב בנוקשה לא מוכח דס"ל דחמץ ע"י תערובות אף כשאינו נותן טעם שיהיה אסור אבל לר"א דס"ל דחמץ ע"י תערובות אף כשאינו נותן טעם אסור דס"ל דכל בא לרבות הכל מכ"ש נוקשה דמסתבר יותר לרבות א"כ עיקר הפלוגתא בין ר"י לר"נ אי היתר מצטרף לאיסור הוא דוקא בנתינת הטעם כסברת הרמב"ן או כסברת בעה"מ דהיתר מצטרף לאיסור אף כשאינו נותן טעם כלל כ' למאן דסובר דהיתר מצטרף לאיסור הוא רק בנתינת טעם תערובות מסתבר יותר להרבות דהוא בכלל נתחמץ ע"י דבר אחר אפילו על כרת צריך מיעוט ולמאן דסובר היתר מצטרף לאיסור אפילו כשאין נתינת טעם אינו בכלל נתחמץ ע"י דבר אחר מסתבר יותר לרבות נוקשה ולזה לא היה ראיה מברייתא דעל עירובו בלאו דלר"א אינו מחייב רק כשנותן טעם דאדרבה דלשון על עירובו משמע דאפי' כשאינו נותן טעם ומביא מברייתא דמרבה מכל מחמצת ד' מיני מדינה והמה בנתינת הטעם מוכח דס"ל דרק כשיש טעם היתר מצטרף לאיסור א"כ אי לאו המיעוט כי כל אוכל חמץ גם כרת היה חייב ומסתבר דהתורה בא לרבות דהא דהמיעוט רק מכרת אבל לא מאזהרה ונוקשה קיל טפי דהוא דבר חדש וכיון דלא קתני נוקשה ע"כ דלא סבר ולא קשה קושית התוס' כי גם ר"נ מודה דאי אמרינן היתר מצטרף לאיסור הוא בנתינת הטעם דנוקשה קיל טפי ואין ללמוד נוקשה מתערובות אבל כל זה ניחא לפי הו"א דהש"ס מספקא ליה אי חכמים סברי כזית בכא"פ מכש"כ טעם כעיקר אבל לפי המסקנא דמשרת לטעם כעיקר הוא דאתי א"כ קשה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בנתינת טעם דהא בכל איסורי תורה טעם כעיקר אסור או דד' מיני מדינה אין בנותן טעם רק טעם חדש ולא טעם חמץ והוא רק קיוהא כסברת הטור א"כ לא מוכח מברייתא דלא תני נוקשה דנוקשה כש"כ דכיון דמרבה דבר שאין בו טעם כלל ולא היה בכלל נתחמץ מחמת ד"א ומרבה מצה כש"כ חמץ גרוע ולזה שפיר פסק הטור דלר"א גם נוקשה בלאו ולענ"ד דהדבר נכון מאד והדרך קרוב לאמיתה של תורה בדעת הטור:

ועכשיו נבוא לדברי מו"ח זצ"ל מה שרצה להוכיח דהמקפה לא מיירי כשנותן השום והשומן טעם קשה דהיה לו לפסול את כולה (במס' טבול יום) פליגי בעיסה שנתחמצה בשאור של תרומה א' פסל את כולה ופירש הירושלמי דפליגי במדמע אי דאורייתא. ודברי תמוהים דהא הוא קושית תוס' על שיטת רש"י דסבר דהשום והשומן מיירי כשאינו בעין. והר"ש במשנה תירץ דיש לחלק בין מין אחד ובין שני מינים והביא כן בשם התוספתא דבשני מינים פוסל רק במקום מגעו עיי"ש:

ודברי הרב תמוהין בראיה זו ובעיקר קושית התוס' דלא משני דור לוקה עליהן משום טעם כעיקר לפי שיטת הר"ן שהבאתי לעיל דנגד הנאה אין הטעם עושה פעולה רק לענין אכילה חיך אוכל יטעם א"כ גם לענין טומאה י"ל כן דנגד טומאה אין עושה הטעם פעולה כלל ויש לומר לכאורה בזה גם מה שהקשה התוס' על מה דסתמה אביי כזית בכא"פ דאורייתא הא מתניתין הוא דכזית בכא"פ דאורייתא ובזה ניחא דלענין אכילה היה סובר אביי דכזית בכדי א"פ דאורייתא דאי אפשר לבטל הממש כמו שכתב הרשב"א כיון דמורגש הטעם הוי כניכר האיסור אבל לענין טומאה אין הטעם עושה פעולה והוי כמו מב"מ דמבטל מרובא כמ"ש הר"ן לענין הנאה לא הוי כזית בכא"פ דאורייתא דהוי כממש בלא טעם כיון שאין הטעם עושה פעולה לענין הנאה וע"כ דסובר דכזית בכא"פ דאורייתא אף במקום דליכא טעם רק ממש לבד אי הכי אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי דהא כותח הבבלי נהי דליכא טעם כס' בעהמ"א מ"מ ממש הוא בכדי א"פ:

אך הא ליתא כיון דאביי הקשה ממדירות דשם מיירי לענין אכילה מוכח דס"ל דכזית בכא"פ גם לענין אכילה לא הוי מדאורייתא ע"י תערובות: מ"ש מו"ח זצ"ל על קושית הפר"ת מה דעושה עיסה מן האורז ומן החיטין דאם יש בו טעם דגן אדם יוצא ידי חובתו בפסח ומיירי בכא"פ ואפ"ה בעינן טעם דגן דכתב דלק"מ דמצה שאני דהא בברכות (דף ל"ח) אמרינן בהא דמקשה מרקיק שנתבשל ומשני דהתם משום דבעינן טעם מצה וליכא אלמא דמצה שאני משאר איסורים דבשאר איסורים כגון עיסה של טבל שנתבשל ודאי חייב אף שנשתנה טעמו ובמצה כל שנשתנה טעמו אינו יוצא בו ה"נ כאן אף שיש בכא"פ ולא נתבטל בחיטים מ"מ כיון דלית ביה טעם אינו יוצא דהא נשתנה טעם החיטין לטעם האורז כו' עיי"ש. ולא זכיתי להבין דבריו איך ראה רבינו דיש חילוק בין מצה לחמץ או לטבל דהא תוס' פסחים (דף מ"א) בד"ה אבל לא במבושל כתבו פ"ה דבישול מבטל ליה מתורת לחם ולפרש"י מיירי בבלילה רכה דבבלילה עבה לא קנפיק מתורת לחם ור"י מפרש דמיירי בבלילה רכה פסולה משום מצה עשירה א"כ בין לפרש"י ובין לפירוש תוס' לא מצינו רק שביטל מתורת לחם עוני ולא לענין טעם דגן ועיין ברבינו יונה וכן בירושלמי בפרקין שכתב הכא את יליף:

סעיף א תערובת. עיין מ"ש במ"א שהביא הפלוגתא דלשיטת הרבה פוסקים דוקא בכזית בכא"פ חייב לבער לשיטת הרמב"ם אף כשאין כזית בכא"פ חייב לבער מ"מ יש כזית בכא"פ חמץ בביתו. וכתב המ"א במין במינו דכיון דמותר לאכול מדאורייתא פשיטא דא"צ לבער והקשה הפ"מ דהא הרמב"ם סובר באין כזית בכא"פ מותר מדאורייתא ומ"מ כתב הרמב"ם דצריך לבער אף שמותר באכילה והטעם דטומאת משא לא בטיל. ובמקור חיים כתב ג"כ דלשיטת הרמב"ם דמותר בפחות מכזית בכא"פ מדאורייתא א"צ לבער והוא לכאורה היפך שיטת הרמ"ק והכ"מ:

ולענ"ד נראה דקושית הפ"מ הוא קשה רק לשיטת המ"א דהשיג על הרשב"א שכתב דהמשקין דנעשים ע"י חומץ יין ודבש אסורים וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש יבטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה [היינו כותח הבבלי] דדוקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נ"ט אבל שדעתו לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטו ותמה עליו דהא בגמ' מוקי לה בשיש כזית בכא"פ ובאמת דברי הרשב"א מיוסרים על דברי בעהמ"א בסוגיא שכתב דיש תרי גווני כותח הבבלי יש מהן שיש כזית בכדי א"פ ויש מהן שאין כזית בכדי א"פ ור"א מחייב בתרתי כשיש בהן כזית בכא"פ מחויב מטעם כעיקר וכשאין כזית בכדי א"פ מטעם היתר מצטרף לאיסור ורבנן פליגי בתרתי והא דכשאין בכא"פ דלא בטל כתב כסברת הרשב"א דכיון דנותנין לתוכו בכונה והוא יסוד אחד מענינים אלו ע"ש והא דפליגי חכמים רק לענין מלקות אבל לענין איסור בכל התרי גווני אסור ודברי הרשב"א נכונים והא דס"ל להרמב"ם כשאין כזית בכא"פ דמותר מדאורייתא ע"כ דטעם בטל דהא חצי שיעור גם ע"י תערובות אסור כמבואר בר"ש במשנה דמקפה מהא דחולין לא תזלזלו בשיעורא דרבנן עיי"ש לקמן (בסי' תרי"ב) בקונט' חצי שיעור כתבתי מזה וע"כ מטעם ביטול וכותח הבבלי אינו בטל וסברת הבעהמ"ח והרשב"א אסור מדאורייתא ושפיר כתב הרמ"ק דעובר ועיין ברמ"א (סימן ה' ובט"ז ס"ק ג') ובחק יעקב והא דרצה הפ"מ לדמות איסור בל יראה לטומאת משא נראה דאם נתערב קודם פסח אינו דומה כלל לטומאת משא דכיון דנתערב קודם ונתבטל הוי כחרכו קודם זמנו ולא דמי לטומאה דשם נתערב אחר האיסור ובזה יש לומר כשנתערב קודם פסח צריך כזית בכא"פ אבל פחות מכא"פ אינו עובר כיון דבכל מקום פחות מכזית בכא"פ מיבטל בטל הוי כחרכו ואינו עובר אבל אם נתערב בפסח אפשר לדמות לטומאת משא ואינו צריך כזית בכא"פ אך האמת יורה דרכו דגם כשנתערב בפסח אין לדמות לטומאת משא דבל יראה לא דמי לטומאת משא: דבל יראה לא חמיר מאיסור אכילה כמבואר ברש"י יומא (דף ע"ט) לענין שיעור א"כ במקום דמותר לאכול ודאי דמותר להשהותו:

והנה איתא בפסחים (דף מ"ג) בסוגיא דהיתר מצטרף לאיסור והנה בזבחים (דף צ"ז) יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה הא תפסול ואמאי ניתי עשה ולידחי לא תעשה ור"א אומר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ושמעתי להקשות דא"כ אמאי אמר בש"ס בפסחים דבכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור רק בנזיר כיון דנזיר וחטאת הוי שני כתובים הבאים כאחד דהא כתיב יקדש דהא צריך יקדש שיהיה עשה דאל"כ היה העשה דוחה את הל"ת. ונראה לענ"ד דסוגיא דזבחים ע"כ לית ליה כלל דהיתר מצטרף לאיסור בקדשים ג"כ דהא דהיתר מצטרף לאיסור כתבו תוס' בפסחים דדוקא כשאין ההיתר מרובה מאיסור רק או כשהיו שניהן שוין או כשהאיסור מרובה מההיתר ולפ"ז אם אוכל כזית בתערובות איסור והיתר ליכא כזית היתר ואינו מקיים המצוה כלל אך גם באיסור ליכא כזית כשאוכל אח"כ בכדי א"פ עד שיצטרף לכזית מקיים המצוה שפיר אך זה ניחא אי לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור אבל אי היתר מצטרף לאיסור כשאוכל כזית יש בו רוב איסור או שוה בשוה מצטרף ההיתר לאיסור עשה איסור ולא קיים המצוה עד שיאכל עוד היתר שיצטרף בכדי א"פ ולא הוה בעידנא ולא דחי (והנה מה שתירץ אא"ז זצ"ל על קושיתי החמורה דהסוגיא דזבחים לא סבר בקדשים היתר מצטרף לאיסור לע"ד הוא דחוק והרי בגמ' חולין (דף צ"ט) קאמר רבא לא נצרכא אלא לטכ"ע דבקדשים אסור ופירש שם ר"ת דהוא היתר מצטרף לאיסור עיי"ש וא"כ הא רבא בעצמו מתרץ להקושיא דידחה העשה דאכילת קדשים לל"ת דקדשים פסולים ומתרץ רבא דאין העשה דוחה ל"ת שבמקדש ולדברי מו"ז ז"ל כיון דרבא סובר היתר מצטרף לאיסור בקדשים א"כ בל"ז לא קשה דידחה עשה הל"ת ואמאי צריך רבא לתרץ משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. והנה לפי דברי התוס' ישנים ביומא (דף ל"ט) ד"ה שמגיע כפול דגם בפחות מכזית מקיים המצוה דאכילת קדשים לא קשה קושיתי אך חולקים על סברת התוס' ושפיר הקשה דאמאי פריך בגמ' דידחה העשה הל"ת הלא לא יהיה מקיים העשה בפחות מכזית והלא יהיה עובר תיכף כיון דהיתר מצטרף לאיסור: אעתיק מה שכתבתי בחידושי בעזה"י ויהיה מתורץ קושית מו"ז זצ"ל גם הקושיא שהביא אמאי קאמר בש"ס דהוי נזיר וחטאת שני כתובין הא איצטריך קרא דיקדש דלא יהיה דוחה עשה הל"ת ועשה בש"ס משום דהוי נזיר וחטאת ש"כ וכו':

והקשה העולם איך הוי נזיר וחטאת שני כתובין לרב אשי הא איצטריך הקרא דיקדש שלא יהיה דוחה להל"ת כמבואר בזבחים (דף צ"ו):

נראה לתרץ דהקשה בשער המלך עפ"י דברי התוס' עירובין במתן אחת שנתערב במתן ד' דיתן מתן א' ולא מתן ד' משום בל תוסיף והקשו בתוס' דלדחי עשה דזריקת הדם הל"ת דבל תוסיף ותירצו משום דהוי ע"י פשיעה וא"כ בהא דאשר יגע בבשרה דהוי נמי ע"י פשיעה ומ"פ בש"ס דמדחה עשה הל"ת ותירץ משום דגם הלאו לא בעי רק ע"י פשיעה שנתערב דעל חצי זית קדשים פסולים אינו מחייב ורק משום היתר מצטרף לאיסור מצטרף גם ההיתר להשלים זית האיסור ולהכי דחי העשה הל"ת דבתרוייהו באין ע"י פשיעה ע"ש: ולפ"ז יש להקשות דהנה אכילת קדשים דהוי מצות עשה הוא בכזית כמו כל אכילות ואף שמבואר בתוס' ישנים ביומא (דף מ') גבי כל כהן שמגיע כפול דיליף בפחות מכזית יוצא ידי מצוה באכילת קדשים עיי"ש מ"מ חולקין על התוס' ישנים בזה. והנה התוס' כתבו הא דהיתר מצטרף לאיסור היינו כשיש מן האיסור יותר מן ההיתר או שניהם בשוה אבל כשהיתר רבה על האיסור אין מצטרף ולפ"ז ממ"נ אי יאכל כזית מההיתר וחצי זית מהאיסור קדשים פסולים א"כ בזה לא אמרינן היתר מצ"ל ואי דיאכל כזית מקדשים כשרים וכזית מקדשים הפסולים הנבלע בתוכו היה בזה לא דחי העשה הל"ת כיון דהעשה בא ע"י פשיעה והלא אינו בא, ע"י פשיעה כיון שיש נמי כזית מן האיסור ומה פריך בגמ' דידחה העשה הל"ת:

ונראה ליישב עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל דהקרא דיקדש להיות כמוה הוא להיתר מצטרף לאיסור וגם לטכ"ע דבקדשים אמרינן תרוייהו המ"ל וטכ"ע עי"ש במלחמות בפסחים והנה ע"י טכ"ע יש שיטת הפוסקים דאיתעבד ליה כולו איסור ומתחייב בכזית היתר היכא שנתן טעם בכולו ושפיר פריך בגמ' דיהיה העשה דוחה הל"ת דגם הל"ת בא רק ע"י פשיעה דלולא ההיתר אין כזית בהטעם לחודיה ושפיר יהיה דחי העשה הל"ת:

אמנם לפ"ז מה מתרץ רב אשי דיקדש עשה ואין עשה דותה ל"ת ועשה דהנה האחרונים כתבו דלשיטת הריב"א ז"ל דהעשה דחי הל"ת ולא נשאר רק העשה: והנה לכאורה הא חצי שיעור ע"י תערובות נמי אסור מדאורייתא וא"כ למאי אתא הקרא דיקדש דלענין מלקות לא לקי משום דעשה דחי הל"ת ולענין איסור אפילו אי לא היה כתיב יקדש נמי היה אסור מטעם חצי שיעור: אך לא קשה כלל דהרי לולא קרא דיקדש לא הוי רק ל"ת והוי עשה דאכילת קדשים כשרים דוחה הל"ת דקדשים פסולים ומכש"כ דדחי האיסור דחצי שיעור דלא עדיף מכל השיעור ולא היה איסור כלל דהיה רשאי לכתחלה לאכול מטעם עשה דותה הל"ת ולהכי כתיב קרא דיקדש דיהיה אסור לכתחלה דאין עשה דוחה הל"ת ועשה ואין רשאי לעבור על עשה:

והנה התוס' בחולין (דף צ"ט) כתבו והרב רבי יוסף מאורלייניש היה מפרש דאע"ג דטכ"ע דאורייתא לא לקי אטעם אפילו שלא במינו דר"י סבר לה כר"ע דיליף טכ"ע מגעולי נכרים וליכא אלא עשה דתעבירו באש דיצטרך ליבון והגעלה עי"ש:

ולפ"ז אפילו אי לא כתיב יקדש נמי היה אסור דלא הוי עשה דאכילת קדשים דחי דהא קדשים פסולים הנבלע בכשרה הוי נמי עשה דטכ"ע ואין עשה דוחה עשה וא"כ אמאי הוצרך הקרא דיקדש אע"כ דרק לענין היתר מצטרף לאיסור וא"כ שוב קשה קושיא הנ"ל דמ"פ בגמ' דיהיה העשה דוחה הל"ת דהוי ע"י פשיעה וכנ"ל:

אך ניחא דהגמ' אזלי אליבא דרבנן דילפינן טכ"ע ממשרת דלא הוי עשה רק ל"ת ושפיר איצטריך הקרא דיקדש דלולא שהיה כתוב לא היה אסור כלל דהעשה דחי הל"ת:

ומיושב היטב קושיא הנ"ל דאליבא דרבי עקיבא שפיר הוי נזיר וחטאת שני כתובין דלא אצטריך הקרא דיקדש וכמובן והא דקאמר בגמ' דלרבנן מיצרך צריכי היינו דיהיה אתיא שפיר לרבנן אפילו אליבא דרבא דאמר שם דאין עשה דוחה הל"ת שבמקדש ואפ"ה לא הוי שני כתובין כמו דאמר בגמ' וא"ש בעזה"י) א"ו דסוגיא לא סבר דהיתר מצטרף לאיסור א"כ גם אי היה שוה בשוה האיסור וההיתר או שהאיסור היה יותר אינו אוכל כזית איסור ומצטרף בכדי א"פ כזית היתר וכזית איסור מקשה שפיר דידחה העשה לל"ת אבל לפי סוגיא דפסחים דהיתר מצטרף לאיסור לא קשה דידחה העשה לל"ת והסוגיות חולקין ובזה ניחא דהרמב"ם לא פסק גם בחטאת דהיתר מצטרף לאיסור כי לפי שיטת הגמ' דזבחים דפריך דמקשה דהעשה דחי לל"ת ע"כ דסובר דאין היתר מצטרף לאיסור:

הנה תוס' פסחים דכתבו היתר מצטרף לאיסור הוא כשרוב הוא איסור מוכח דסברי דדוקא איסור בטל בהיתר ברוב ולא להיפך שהיתר יתבטל ברוב שיתחייב ברוב היתר ומיעוט איסור רק למאן דסובר דהיתר מצטרף לאיסור וכבר עמד על החקירה זו בפ"מ בפתיחה להלכות תערובות והנה אם נאמר דכמו דאיסור בטל ברוב היתר דמותר לאכול כל התערובות יהיה הדין אם האיסור מרובה על ההיתר יתחייב מטעם ביטול אף אי לא סברינן היתר מצטרף לאיסור ובפ"מ כתב בפתיחה להלכות תערובות דזה שיטת רש"י בזבחים (דף ע"ח) על הא דאמר ריש לקיש הפגול הנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן כטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו פירש"י כשהוא לועס אותה בפיו נכלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה יבטל המיעוט ברוב ע"ש:

והנה קשה לכאורה על הא דאיתא במס' מכות (דף ט"ז) ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימו לכזית לוקה שש ה' משום בריה ואחד משום כזית נבילה רבא אר"י אפילו שנים והוא רב יוסף אמר אפילו אחד והוא ולא פליגי הא ברברבי הא בזוטרי ופירש"י כשבלעו הוא מת ומצטרף לכזית נבילה ותוס' פירש חי דהיינו שלם אבל ודאי הוה מת דאי ר"ל חי ממש איך משלים לכזית נבילה לכאורה נראה דלשיטת רש"י לא נתערב החי עם הט' מרוסקים ולא קשה דנימא דהחי בטל בנבילה ולא ילקה משום נמלה אך עדיין קשה לר"ל דסובר (בפ' גיד הנשה) דאיסור אכילה אינו חייב בהנאת גרונו רק אכילה במעיו בעינן ובמעיו בטל האיסור נמלה בתוך הנבילה מכש"כ דקשה לשיטת התוס' דמיירי שהיה מת ולא כתבו דאינו חייב רק כשלא נתערבו א"כ יבטל דהא דבריה אינה בטילה הוא רק מדרבנן ואפשר דסוגיא אזיל אליבא דהלכתא דאיסורין אין מבטלין זה את זה דכן סובר ר"י בירושלמי:

ובזה יש לתרץ דהנה תוס' כתבו דסוגיא אזיל אליבא דמאן דאמר דאיסור נבילה חל על בהמה טמאה וקשה לפי זה דהא דהרמב"ם (בפ"ב מה' מאכלות אסורות ה' כ"ה) כתב ריסק נמלות והביא אחת שלמה וצירפה לאלו שנתרסקו ונעשה הכל כזית ואכלו לוקה שש מלקות חמש משום נבילה והאחת משום כזית מנבילות הטמאים ועמד ה"ה (בפ"ב מה' מ"א ה' ב') דהא הרמב"ם פסק דאיסור נבילה אינו חל על טימאה והכ"מ (בפ"ב מה' מ"א) כתב דהא דכתב הרמב"ם כזית מנבילה הכונה דהוא לא מבשר שרץ טמא. והלח"מ כתב ולא הבינותי זה כיון דלוקה משום שרץ המים ושרץ הארץ ושאר שרצים שהזכיר רבינו מאי לאו דשרץ טמא תו איכא ותוס' מכות (דף ט"ו) הקשו אבל קשה האיך מצטרף אותו שלם לכזית נבילות הלא אין איסור נבילה חל עליו קושיתם הוא רק למה מצטרף השלם אבל על הט' שנתרסקו לא הקשו כיון שכתבו דלכך נקט אחד שלם דאיכא לאו דשרצים דלא נכתבו בלשון אכילה ומאותם לא ילקה עד שיאכל הבריה שלמה וכ"כ בחולין (דף צ"ו) א"כ שפיר דחל איסור נבילה ולא הקשו רק על השלם איך יצטרף דהא אין איסור חל על איסור בזה יש לומר דלשיטת רש"י דאם אכל רוב של איסור עם מעט היתר בטל ההיתר לגבי איסור וחייב א"כ נהי דאין איסור חל על איסור ולא יכול לחול איסור נבילה מ"מ לא גרע מאילו היה היתר בטל באיסור נבילה דשפיר דמצטרף והא דאינו בטל לענין איסור שרץ דאיסורין אין מבטלין זה את זה אבל נגד א"ח ע"א נהי דאינו חל בפני עצמו מ"מ אם נתערב בתוך רוב נבילה לא גרע מאלו היה היתר ממש דבטיל ויש על ההיתר דין נבילה: ובזה יש לתרץ קושיתם שהקשו בד"ה אפילו שנים הוא מאי חידוש הוא בשנים יותר מבעשר וכן חד ברברבי דכיון דהא דחייב משום נבילה הוא מטעם ביטול והנה באיסור לתוך היתר במבשא"מ בכדי א"פ דאורייתא ויותר מזה בטל או ס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא הוא רק בתשעה נמלים שחייבין עליו משום נבילה שפיר דבטל השרץ שיתחייב מטעם נבילה כי אם היה איסור בתוך ההיתר היה בטל ואשמועינן דגם בשנים בטל השרץ אף דאין איסור חל על איסור בפני עצמו שמצטרף לכזית נבילה ואשמועינן אפילו אחד כמו שכתב הפ"מ דגם חד בחד או ההיתר גדול מאיסור נתבטל האיסור בתוך ההיתר גם להיפך אם היתר נפל באיסור מצטרף לאיסור א"כ גם אי אין איסור חל על איסור בפני עצמו ברוב איסור מצטרף לכזית ותוס' הקשו לפי שיטתם דהיתר אינו בטל באיסור אך על הרמב"ם אין זה מעלה ארוכה הרמב"ם סובר בכל השרצים חייב על כזית מהם ומטעם שרן נלקה חמשה ואיסור נבילה אינו חל על שרץ:

סעיף ב הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער:

הנה בספרי מקור חיים הקשה מו"ח זצ"ל על הר"ן אמאי כשנפסלה מאכילת אדם חייב לבער דהא נבילה שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה ותירץ שם מו"ח זצ"ל כיון דראוי לשחקה ולחמע בו עיסות אחרות הקשה המחבר דמ"מ קשה דכשאוכל הפת שעפשה הוי אכילה שלא כדרך הנאתן כי מה לי אם עירב דבר מר ואכל או שהמאכל בעצמותו נפסל ונתעפש ואמאי לא אמר בש"ס הכל מודים בחמץ דחייב שלא כדה"נ ולזה חידש דהא דאסור בחמץ נפסל מאכילת אדם הוא מטעם דכתיב תשביתו ותשביתו משמע שלא ע"י אכילה כדאיתא בתוס' ולא כתיב אכילה אסור אפילו שלא כדה"נ אבל לא הוי אלא איסור עשה ולא לאו ולזה לא נקיט הש"ס דהכל מודים והדברים ראויין למי שאמרן: אך לכאורה קשה דהא שאור אינו ראוי לאכילה כלל והתורה חייבו כרת בפסח על שאור א"כ קשה קושית מו"ח הגאון זצ"ל אמאי לא נקט הש"ס בחמץ בפסח ולכאורה היה נראה לפי מה שכתב דהא דמחייב ר"מ בנוקשה אף דהוי שלא כדה"נ כיון דאין לו אכילה משובחת הוי כדרך אכילה בשלמא אם אכל חלב תי שפיר דפטור דהתורה לא אסרה עליה רק כשאכל אכילה משובחת דהיינו חלב מבושל אבל חלב חי פטור וכן נבילה לא אסרה תורה רק נבילה טובה ולא נבילה שאינו ראוי לגר אבל כשאסרה התורה נוקשה שאין לו אכילה משובחת יותר לא שייך לומר דהוי שלא כדרך אכילה דהא התורה אסרה נוקשה ואין אכילה משובחת מזה ולזה גם בשאור אף דחייב כרת כיון שאין אכילה משובחת התורה אסרה אפשר לומר דהכל מודים בחמץ אך הר"ן כתב דהכא שאני מפני שראוי לחמע בו עיסות אחרות ומביא ראיה משאור דהא גם שאור לא חזי לאכילה אפילו הכי אסרה רחמנא מפני הך טעמא כמבואר במכילתא ולפ"ז קשה מה ראיה משאור לפת שעיפשה דבשאור לא היה אכילה משובחת יותר והוי כדרך הנאתן אבל בחמץ היה לו אכילה משובחת אם לא נתעפש ולזה צריך לומר כיון דאינו חייב רק מטעם דראוי לחמע בו עיסות אחרות לא שייך למינקט דחייב שלא כדרך הנאתן:

אך נראה כיון דהר"ן מביא ראיה משאור דאסר התורה דבשאר איסורים מלבד חמץ אם אכל השאור בעין דפטור דלא גרע מעורב דבר מר דפטור מטעם דהוי שלא כדה"נ רק אם החמיץ בו העיסה בשאור של תרומה אסור כיון דאכל כדה"נ ואין להתיר רק מטעם נבילה שאינו ראוי לגר כיון דראוי לחמע עיסות אחרות הוי ראוי לגר אבל אם אכל בעיניה נראה דפטור מטעם שאינו אוכל כדרך אכילתו רק בחמץ אסרה תורה אם ראוי לחמע בו אף דהוי שלא כדרך אכילתו לשיטת הר"ן:

ועוד הקשה מו"ח זצ"ל על הר"ן שהקשה כיון דעכ"פ אסור מדאורייתא אפילו שאינו ראוי לגר א"כ אף נותן טעם לפגם אסור בחמץ ותמה עליה דהא חזינן בכלאי הכרם ובב"ח וביין נסך דאסור שלא כדרך הנאתן ומ"מ נותן טעם לפגם דע"כ צריך לומר דהא טעם לשבח היה מותר אי לאו הקרא דמשרת דכיון דטעם כעיקר ממשרת יליף בק"ו אמרינן דיו כמו בנזיר מותר נותן טעם לפגם כל איסורין שבתורה דילפינן מיניה ג"כ מותר ולפי דברי יש להעמיד דעת הכרו"פ הובא בחוות דעת (סימן ק"ג) דבשר בחלב כיון שהוא אסור שלא כדה"נ גם נותן טעם לפגם אסור ותמה עליה דכלאי הכרם ויי"נ דאסור ג"כ שלא כדה"נ ומ"מ נותן טעם לפגם מותר ולפי שיטתו פה שיטת הכרו"פ נכונה דבשלמא בכלאי הכרם וביי"נ לא ידעינן דטעם:

כעיקר רק ממשרת אמרינן דיו כמו בנזיר נט"ל מותר אף בהן נט"ל מותר אבל בב"ח טעם כעיקר אסור ואין צריך למילף כלל ממשרת כמבואר בסוגיא ולא שייך לומר דיו כיון דלא יליף כלל מנזיר שפיר י"ל בנט"ל אסור ומה שרצה מו"ח זצ"ל בספרי חוד"ע לומר דיש חילוק בין שלא כדה"נ דמותר מטעם דאכילה כתיב ובין שאינו ראוי לגר דמותר מטעם לגר אשר בשעריך תתננה והביא ראיה דהרמב"ם לא הביא (בפי"ד מה' מאכלות אסורות) דבב"ח חייב אף אם נפסל מאכילת אדם מטעם נבילה שאינו ראוי לגר רק כשעירב דבר מר עי"ש:

לענ"ד נראה דהרמב"ם לא הביא כלל האי קרא דנבילה שאינו ראוי לגר דאינו קרוי נבילה לענין איסור אכילה ופוטר רק מטעם דהוי שלא כדה"נ ונראה בכונת הענין כיון דלא ילפינן נבילה שאינו ראוי לגר רק מקרא דכתיב בנבילה לא היה יכול למילף חלב דחייב כרת וגם בב"ח דאסור בהנאה כיון דחמור איסורו רק לענין נטל"פ שפיר יליף הש"ס דהא כזית בכא"פ ילפינן לשיטת הרמב"ם ממשרת וכיון דלא יליף טעם כעיקר רק ממשרת ואינו חייב כרת ונזיר קיל מכל איסורין שבתורה כמבואר בברייתא מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה יליף שפיר דכמו דנבילה מותר הבעין גם תערובות שאר איסורים דילפינן ממשרת דאסור בנט"ל מותר דלא חמירא מנבילה בעינא אבל חלב בעין או בב"ח או כה"כ בעין דחמיר איסורא אי אפשר למילף מנבילה ולזה כתב הרמב"ם דפטור מטעם שלא כדה"נ דפטור בכל איסורי תורה והא דהצריך ר"ש לקרא דנבילה שאינו ראוי לגר וכו' דר"ש סובר דכ"ש למכות וחייב שלא כדה"נ כסברת תוס' בשבועות:

הנה ראיתי בספר כרו"פ (סי' פ"ז ס"ק ד') תמה דהא כל איסורין שבתורה דהם מהנקברים דאפרן אסור אפי' לא חזי לגר מכ"ש בכמותם קיים א"כ בחמץ בפסח וכן בב"ח דהם מהנקברים והיה נט"ל אסור והניח בצ"ע ובדברינו הנזכרים ל"ק כלל דאותן הנקברים אי אפשר למילף מנבילה שיהיה מותר כשהם בעינא ואינן נפטרים רק דהוי שלא כדה"נ ובהנאה אסור דהא נהנה בדרך הנאתן כמ"ש המשנה למלך (בפי"ד מה' אבל) א"כ נהי דפסקינן שכדה"נ מותר באכילה מ"מ הגחלים אסורים בהנאה דלענין הנאה הוי כדה"נ אבל לענין אכילה הוי שלא כדה"נ דאם אכל עפר אף דהוי מהנקברים בודאי דפטור ומותר:

הנה בגוף הדבר דנבילה שאינה ראוי לגר לא קרוי נבילה מקורו בסוגיא דע"ז ור"ש מ"ט לא דתניא לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה כל הראוי לגר קרוי נבילה שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה ובבכורות איתא טומאה החמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב ר"י אמר בין זו ובין זו עד לכלב מ"ט דבר פדא נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרוי נבילה ור"י האי סרוחה מעיקרא אתי למעט והקשה בתוס' שם דהא ר"י כר"ש ס"ל דנט"ל מותר וע"כ דסרוחה מעיקרא לא צריך קרא התירוצו דדוקא באכילה לא צריך לסרוח מעיקרא אבל בטומאה הו"א דגם סרוח מעיקרא מטמא כמו שרץ וש"ז וד"נ עיי"ש:

ודבריהם תמוהין מאד אשר כבר עמד בנב"י דאיך פסקו לקרא בסכינא חריפא כיון דאיצטריך לטומאה סרוח מעיקרא מנ"ל דמותר באכילה בלא אסרוח מעיקרא כיון דקרא אינו מותר דהא איצטריך לענין טומאה בסרוח מעיקרא ונראה דלכאורה קשה על הברייתא לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה כל הראוי לגר קרוי נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה דמנ"ל להוכיח דאינה קרויה נבילה כשאינו ראוי לגר דלמא קרויה נבילה אף שאינה ראוי לגר רק דהתורה התיר באכילה דבר שאינה ראויה לגר אבל שלא יהיה שם נבילה דלא מטמאה מנ"ל. ולזה נראה דהש"ס דייק מהא דכתב לגר אשר בשעריך תתננה אצל איסור אכילה דנבילה שאינה ראויה לגר מותר באכילה וע"כ בנסרח לאחר מכאן דאי סרוח מעיקרא לא היה צריך קרא לאשמועינן אצל איסור אכילה א"ו דהתורה התיר נבילה שאינה ראויה לגר באכילה והא דדייק הש"ס דאינה קרויה הוא משום דכתיב לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה אסמכיה התורה נבילה לגר אשר בשעריך תתננה דאינה קרויה נבילה כלל אם אינו ראוי לגר ואינו מטמא והוא בסרוח מעיקרא דאי לא היה התורה רוצה לאשמועינן דנבילה שאינה ראוי לגר אינה קרויה נבילה לענין טומאה רק להתיר באכילה לא היה התורה מסמיך נבילה לגר רק לכתוב כל נבילה לא תאכלו לגר אשר בשעריך תתננה ורוב ל"ת שבתורה כאשר תדקדק ותעיין תמצא מקודם הדבר ואח"כ הל"ת כל חלב וכל דם לא תאכלו א"ו מדסמיך קרא נבילה לגר אתי לאשמועינן גם הא דנבילה שאינו ראוי לגר אינו קרויה נבילה כלל גם לענין טומאה ומוכח תרתי דכיון דנכתב אצל הלאו דאכילה מוכת דנבילה שאינה ראויה לגר מותר באכילה והא בנסרח לאחר מכאן דעל סרוח מעיקרא לא היה צריך קרא וכיון דאסמיך קרא נבילה לגר מוכת דאינו קרויה נבילה כלל דהיינו לענין טומאה וזה דוקא בסרוח מעיקרא דלענין טומאה צריך שפיר קרא ולזה ברור לפענ"ד וקרוב לאמיתה של תורה:

ועוד יוכל לומר מש"כ המ"א בסימן זה (ס"ק ב') הפת שעפשה ונפסל מאכילת כלב פטור לבער הא כשנפסל מאכילת אדם חייב לבער והקשה הר"ן דהא נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ומותר ותירץ כיון דראויה לחמע בהן עיסות אחרות הרי הוא כמו שאור דחייב לבער ומר"ן לא מוכח אי אסור באכילה אי רק לענין ביעור צריך לבער כיון דראוי לחמע בו עיסות אחרות. והמ"א (בס"ק א') כתב דאסור באכילה אם נפסל מאכילת אדם ובאמת כיון דר"ן מביא ראיה משאור דאינו ראוי לאכילה מ"מ אסרה התורה כיון דראויה לחמע בהן עיסות אחרות א"כ גם הפת שעפשה כיון דראוי לחמע בו עיסות אחרות אסור באכילה אך עדיין צריך ביאור דאמאי במלוגמא צריך לפסול מאכילת כלב דהא אינה ראויה לחמע בהן עיסות אחרות אמאי לא יהיה מותר באכילה ודברי המ"א דמחלק בנוקשה לא היה ראוי מעולם אבל כשנפסל אסור קשה דהא מיירי דנפסל קודם פסח ומ"ש המקור חיים דהאומר הוא מטעם דתשביתו כמ"ש התוס' לר"ש דאסר החמץ משש עד הלילה וכיון דלא כתיב אכילה אסור אף שלא כדרך הנאתן קשה דהא דנפסל קודם פסח לא חל תשביתו על החמץ ולזה נראה דהרמב"ם לא הביא כלל דרשה דר"ש נבילה שאינה ראויה לגר לא קרי נבילה ומביא דהא דפטור בנבילה שאינה ראויה לגר הוא מטעם דלא אכל כדרך אכילה כמבואר בדבריו בפי"ד (מה' מ"א):

סעיף ד דבר שנתערב בו חמץ. עיין במ"א (ס"ק ו') פ' חמץ גמור בעודו משובח והכונה דהא נוקשה בטל בס' לשיטת המ"א (סי' תמ"ז) וקשה דהא באלמירו החמץ הוא יסוד מה' יסודות כמו כותח הבבלי אינו בטל: סעיף ה וכן אם העמיד גבינות. ועיין במ"א (בס"ק ט') הביא בשם הטור דבר המעמיד מדאורייתא וביו"ד (סי' פ"ז) מתיר הטור מעמיד דבטל בס' כמו שהקשה היש"ש ולענ"ד נראה לשיטת הטור דכותח הוה קיוהא ולא טעם הוא כעין סברת הבעה"מ דהוה אחד מהיסודות דאינן בטילין ובכותח ליכא כזית בכדי א"פ כמ"ש הטור א"כ לר"א דדריש כל דאינו בטל החמץ בכותח התורה אסרה דבר המעמיד לדידן אסור מדרבנן וכמו לר"א רק בחמץ המעמיד אסור מדאורייתא ולא בשאר איסורין לרבנן אסור אף דבשאר איסורין מותר והטור דהביא שיטת הראב"ן דאסור הגבינות להשהות כי זה תלה בפלוגתא בין הרמב"ם והרי"ף אי פסקינן כר"א או כחכמים כי לפי שיטת בעה"מ לא אדע חילוק בין מעמיד ליסודות העיקר הקפידא כיון שנתערב בו כח חמץ אף שאינו נותן טעם ונותן בכונה אסור א"כ גם כשנותן חומץ להעמיד הגבינות הוה קיוהא ואינו בטל:

סעיף ח חצי זית בבית זה וכו'. ועיין במ"א (ס"ק י"ב) שכתב דאפילו בפחות מכזית צריך ביטול. ועיין במקו"ח שלכאורה תמה כיון דבפחות מכזית אינו עובר בב"י מה מועיל הביטול ומתרץ עפ"י שיטת הח"צ דבבל יראה ליכא חצי שיעור:

דלא שייך דרשא דכל עיי"ש דתפס במישלם דעת הח"צ רק באיסור אכילה חצי שיעור אסור וכבר תמה המ"ל (בפי"ח מה' שבת) עליה אך בחמץ העלה הש"ע בתשובה דלא שייך חצי שיעור דלא שייך חזי לאיצטרופי דאם נאבד החצי זית הראשון שוב אינו מצטרף החצי זית השני:

אך לענ"ד לא אדע מהיכן למדו דחצי שיעור אינו אסור בבל יראה ובפרט לשיטת הרמב"ם ב"י ניתן למלקות לא הוי ניתק לעשה אפי' לשיטת התוס' דבל יראה הוי ניתק לעשה מ"מ בודאי חמור לן לאו הניתק לעשה מחצי שעור לענין כמה דינים דהא שבעה חלה על חצי שיעור ואינו חל על לאו הניתק לעשה ולענין חשוד וכדומה דהא בחמץ דצריך כזית אינו מהלמ"מ רק מטעם דלא תהא ראיה גדולה מאכילה צריך כזית כמבואר ברש"י ותוס' יומא (דף ע"ט):

והא דחצי שיעור אסור באכילה הביא המשנה למלך (בפ"א מה' חמץ ובפ"ד מה' שביעית) דיעות שונות דאיכא דסברי דסתם אכילה בכזית רק דחצי שיעור אסור מטעם חזי לאיצטרופי ולאותה דיעה יש לומר דבבל יראה לא שייך חזי לאיצטרופי אבל לדעת הרא"מ דאית ליה דסתם אכילה כל שהו אלא דהלכתא אפקיה קרא ממשמעותו לענין עונש אבל לענין איסור כדקאי קאי מטעם חזי לאיצטרופי דאי לאו האי טעמא הוי אמרינן כמו דאפקי' הלכתא לקרא לענין עונש גם לענין איסור נפקע עיי"ש א"כ כל עיקר דבל יראה צריך כזית דלא חמור לן מאכילה אבל כמו באכילה חייב כשיעור ואסור בפחות מכשיעור דלא יאכל משמע כל שהו גם בב"י עובר בלאו וכשיעור דלא יהיה חמור מאכילה ואסור בחצי שיעור כמו באכילה דאסור אף דלא שייך סברת חזי לאיצטרופי דהא חצי שיעור דאסור אינו מטעם חזי לאיצטרופי דנאמר כיון דבב"י לא שייך חזי לאיצטרופי וחצי שיעור מותר רק משמעותא דקרא לא יאכל אפילו כ"ש משמע רק אי לאו הסברא דחזי לאיצטרופי הו"א דהלכתא הפקיע הקרא ממשמעותיה גם לענין איסור ומהני הסברא דחזי לאיצטרופי אשר לא יפקיע המשמעות דקרא לענין איסור עכ"פ א"כ בב"י דליכא הלכתא משמעותא דקרא דבל יראה אפי' כל שהו רק דאי אפשר שיהיה חמור בל יראה מאכילה ואינו עובר בלאו בפחות מכזית אבל לענין איסור אין הלאו דבל יראה חמור מאכילה מנ"ל דמותר. אך באמת תמה המ"ל על שיטת הרא"ם ובקונטרס חצי שיעור הארכתי. עכ"ז נראה דחמץ אסור חצי שיעור דהא הרמב"ם (בפי"א מה' חמץ) כתב דכל שהו אסור דיליף מלא יאכל א"כ אסרה התורה חצי שיעור בחמץ ולא מטעם חזי לאיצטרופי כיון דליכא הלכתא בב"י דצריך כזית רק דילפינן שלא יהיה חמור מאכילה נראה כמו באכילה חייב בכזית ואסור בחצי שיעור וגם בב"י הדין כן [והא דתמהו על הרמב"ם ל"ל קרא בחמץ דחצי שיעור אסור דהא כל איסורי התורה חצי שיעור אסור] עיין מה שכתבתי תירוץ נכון בקונטרס חצי שיעור לקמן (סימן תרי"א):

ולכאורה קשה דבב"י ליכא הלכתא דצריך זית רק דילפינן מאכילה א"כ לר"ש דסובר כ"ש למכות גם בל יראה עובר בכ"ש לא נמצא שום תנא דסובר כן והיה נראה דסובר ר"ש דאינו חייב בבל יראה רק בחמץ שחייב כרת וכן בשיעור שחייב כרת ולענין כרת מודה ר"ש דאינו חייב רק בכזית אך קשה לשיטת הרמ"ה הובא בריטב"א מכות (דף י"ז ע"א) דר"ש אומר כ"ש למכות פרש"י בהא דגמרא גמיר להו ר"מ נותן טעם דלמלקות כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהו אבל בקרבן שהוא על אכילת שוגג בעי לכזית לחשיבות עיי"ש א"כ נראה לשיטתו דחייב במזיד כרת לר"ש בכ"ש דהא אחשביה ואמאי צריך בב"י כזית לכ"ע וצריך לומר כיון דלר"ש לאו מהלכתא גמירי דסגי בכ"ש רק במקום דאחשביה חייב בכ"ש ובמקום דלא אחשביה צריך שיעור כזית ובב"י לא שייך אחשביה כסברת הח"צ בתשובה וצריך שיעור חשוב ובירושלמי בר"פ מבואר להדיא דגם מכרת פוטר ר"ש לאו דוקא קרבן נראה דלא כשיטת רמ"ה:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה