אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תמא

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תמא

סימן תמ

סעיף א נכרי שהלוה לישראל על חמצו ומשכונו בידו ואמר ליה מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לזמן פלוני והגיע הזמן ולא פרעו מותר אפילו לא הגיע זמן שקבע עד אחר הפסח דכשהגיע הזמן ולא פרע נקנה לו למפרע והוי ליה חמצו של עכו"ם:

הנה גרסינן בגמ' פסחים (דף ל"א) האמר רמב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא בע"ת דראובן וטריף ליה מיניה ואתא שמעון ופייסו בזוזא דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה לשמעון אנן מטלטלין שבק לנא אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ואמר רבא אי פקח שמעון מגבי להו ארעא והדר גבי לה מנייהו דאמר ר"נ יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה אותה מנייהו שאני התם דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא ליה לאביכן משתעבדנא נמי לבע"ח דאבוכון מדר"נ דתניא ר"נ אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה דכתיב ונתן לאשר אשם לו והקשה בתוס' דא"כ גם במטלטלין נימא הכי ונראה לר"י דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שיעבוד וכתב מהרש"א דהכי קשיא להו כיון דבע"ח דאבוהון משתעבד ליה כמו אביהן חי א"כ לאו מטלטלי דיתמי הוא ותירץ דר"י דאין לנו לומר מדר"נ באילו בע"ח דאביהן היה חייב ליה אלא דחשבינן הקרקע משועבד: לאביהן כאלו היה בידו והקשה המהרש"א דהא דינא דר"נ אף לענין מטלטלין:

ולכאורה צריך להבין קושיתו דהא מבואר בהכותב מי שמת והניח אשה ובע"ח ויורשין ר"ט אומר ינתנו לכושל שבהן דהיינו לבע"ח וכתב הרי"ף דטעמא דר"ט מטעם שעבודא דר' נתן ור"ע סובר דיתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה וכל זמן שלא נשבע אין להם רשות בנכסים ואין אנו יודעין אם יש להן עליו כלום ושעבודא דר"נ שיהיה גוף הלוה משועבד להמלוה הוא דוקא כשהחוב מבורר אבל אם מת הלוה וצריך המלוה לישבע לא נשתעבד הלוה השני מדר"נ:

ויש לדקדק ג"כ מלשון דר"נ יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח גובה מהן ואמאי לא נאמר דהמלוה בעצמו גובה מהלוה השני קרקעות מדר"נ דהא הקרקע היתה משועבדת ללוה שלו אלא ודאי דלא נשתעבד הלוה השני לו כשאין החוב מבורר דצריך לשבע ואנן פסקינן כר"ע ודלא כר"ט א"כ שפיר מחלקין תוס' בין מטלטלין וקרקע כיון שאין המלוה יכול לגבות מהלוה השני רק כשגבו היתומים נשבע ונוטל א"כ יש לחלק בזה דוקא בקרקע דגובין מיתומים בשבועה אבל במטלטלין כיון דהמלוה לא היה יכול לגבות וכשגבו היתומים נעשו מטלטלין דיתמי וצריך לומר דקושית המהרש"א אינו מהא דר"נ דיתומים שגבו קרקע כי בזה שפיר יש לחלק כמו שחלקו תוס' בין קרקע ומטלטלין מטעם דר"ע דמחייב שבועה אבל בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה א"צ שמעון לישבע שלא פרע לו ראובן כמו שהקשה (בפ' מי שהיה נשוי) ועוד דהא מביא באה"ע סי' צ"ו סעי' י"א) דאם תפסה מעות ואינו רוצה לישבע לא מפקינן מיניה א"כ גם ר"ע מודה לר"ט דיתנו לכושל שבראיות דהוא הבע"ח ואמאי אמרו לו בני ראובן אנן מטלטלין שביק אבוהון גבך:

ונראה דהנה דאמר הרי"ף דר"ט סובר דיתן לבע"ח מטעם שעבודא דר"נ אבל בלא שעבודא דר"נ לא היו המטלטלין משועבדים לו ע"כ דשעבודא דר"נ אינו על הנכסים לבד אלא גם גוף של הלוה השני משועבד להמלוה הראשון וכן סברו הפוסקים לשיטת ר"ת דמוכר שטר חוב לחבירו יכול למחול מטעם הלוקח לא קנה שעבוד בגוף של הלוה ובשעבודא דר"נ סברינן דא"י למחול וע"כ דנשתעבד הגוף של הלוה השני להמלוה וכיון דנשתעבד הגוף לא שייך לומר דמטלטלין שבק אבונא גבך כי כשגוף הלוה נשתעבד להמלוה חייב לשלם לו מטלטלין כמו הלוה הראשון שמת אם היה חי ויש לומר דלכך המטלטלין משועבדים להמלוה כיון שהלוה נתחייב בשעבוד הגוף לשלם לשמעון וכאשר לוה שמעון מלוי נתחייב שעבוד שלו הגוף של ראובן ללוי אבל כאן לא שייך לומר שקנה ראובן שעבוד הגוף של שמעון כי נתחייב לו בעד הקרקע אשר זקף עליו במלוה ולשמעון קונה אשר גוף שלו נשתעבד לעצמו עבור החוב האחריות אשר מניע לו משמעון כי כלל גדול בענין הקנין דאין אדם קונה רק דבר שלא היה ברשותו אם שהיה ברשותו ויצא מרשותו אבל דבר של עצמו אינו יכול לקנות וראיה לזה התוס' בקדושין (דף י"ז) והביא ראי' דמחילה אין צריך קנין דבעבד עברי אמרו בש"ס דאינו זוכה בעצמו במחילה דגופו קנוי ליה לרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול וכתבו אבל אם לא היה גופו קנוי לו היה מחילה מועיל מוכח דמחילה לא בעי קנין וכתבו דיש לדחות כיון שהוא מוחזק בגופו אין קנין גדול מזה כונתם דיש לומר דמחילה צריך קנין רק בע"ע לולא דגופו קנוי ליה ממש היה מועיל המחילה בעבד עברי כי הוא מוחזק בעצמו אין לך קנין גדול מזה וקשה דא"כ לשיטת ר"ת דכתב במכירת שטרות דלכך יכול המוכר למחול דשעבוד הגוף אינו במכירה וכיון דמחל לו השעבוד הגוף אין הנכסים חייבין לשלם א"כ איך יש במציאות דמחילה היה צריך קנין דהא הוא מוחזק בגופו א"ו דסברי הם דאין אדם יכול לקנות דבר שכנוס לרשותו רק מה שלא היה ברשותו ויצא מרשותו יכול לקנות מחדש שיכנוס לרשותו לזה בעבד עברי אף אם גופו לא היה קנוי עכ"פ פשיטא דאם מכר עצמו לעבד א"י למכור עצמו עוד הפעם לאחד א"כ כשרבו מוחל לו הגרעון כסף העבד מוחזק בגופו והוה כאלו החזיר לו המשכון שקונה שיכול למשכנו עוד הפעם אבל בלוה נהי שהמלוה קונה שעבוד גופו שחייב לו לשלם מ"מ הלוה יכול לשעבד עצמו לאחרים ג"כ לא יצא שעבוד גור' מרשותו כלל אינו יכול לזכות כי גם קודם המחילה היה יכול לשעבד עצמו לאחרים והיה מוחזק בגופו א"כ אם היה מחילה צריכה קנין לא היה מהני שיקנה לעצמו שעבוד הגוף מכ"ש דא"י לזכות שעבוד גופו שיהיה חייב לשלם לעצמו א"כ יש חילוק כשראובן לוה משמעון ושמעון לוה מלוי שפיר קנה שעבוד הגוף של ראובן ונעשה ראובן לוה שלו ומחויב לשלם מטלטלין כמו הלוה בעצמו חייב לשלם מטלטלין אבל אם לוה ראובן משמעון ושמעון מראובן וקנה שמעון משעבוד הגוף של ראובן וקנה ראובן כשלוה את שמעין שעבוד של עצמו אשר הוא חייב לשלם לעצמו ומחויב לשלם לעצמו מטלטלין כמו שהיה חייב לשלם את שמעון זה לא אמרינן איך יכול האדם לקנות לעצמו שיעבוד שהוא חייב לשלם לעצמו לזה מחלק תוס' בין קרקע למטלטלין דאותו קרקע של ראובן שהיה משועבד לשמעון במה שלוה לשמעון קנה לעצמו כי קודם שלוה לשמעון לא היה יכול למכור ולמשכן ולהפקיע שעבודו של שמעון ובמה שלוה לשמעון קנה השעבוד של קרקע שיכול למכור ולמשכן ולפ"ז דינא של רמב"ח הוא אפילו אליבא דר"ע דכיון דאינו יכול לקנות השעבוד הגוף של עצמו שיתחייב לשלם לו אין גובה מטלטלין רק מקרקע ודינא של ר"נ יתומים שגבו קרקע מבע"ח גובה מהם אבל לא מטלטלין הוא רק אליבא דר"ע:

הרמב"ן בס' מלחמות כתב אפילו לאביי דס"ל למפרע הוא גובה הוא רק במקרקע אבל במטלטלין כשמוכר הלוה אין המלוה גובה אין בדין שגם המלוה יכול למכור או להקדיש דליכא מידי דמזבין האי ומזבין האי וכתב דלענין שעבודא דאורייתא גם במטלטלין משועבד ונראה דרק חכמים הפקיעו השיעבוד ולכאורה נראה דמטלטלי דיתמי אינם משועבדים מדאורי' דהא אמר ר"מ (ב"מ דף קי"ד ע"ב) כיון שמחזירין למה ממשכנין שלא ישתמט שביעית ולא יהיה נעשה מטלטלין אצל בניו מוכח דמטלטלי דיתמי מדאורייתא לא משתעבדי וצריך לומר דהא דמטלטלי לא משתעבדי מדאורייתא כי אין דעתו של המלוה על המטלטלין כי יכול הלוה במטלטלין להבריח וגם הלוה אי רוצה להשתעבד לו שיהיה בידו לשלם במטלטלין למכור כמ"ש בתומים (סי' ק"ז ס"ק ד') א"כ בכאן כשלוה על חמצו כיון דהמלוה סמך על המטלטלין סובר הרמב"ן דשעבודא דאורייתא רק דחכמים הפקיעו השעבוד שאינו יכול לגבות מלקוחות ומיתומים וקמפלגי בדר"י דאר"י מנין לבעל חוב שקונה משכון ועמדו תוס' וראשונים דהא דר"י לא אמר רק במשכנו שלא בשעת הלואה ובעה"מ כתב בגטין דהמלוה על המשכון אף במשכון בשעת הלואה לא משתמיט אף דר"י לא אמר רק במשכון שלא בשעת הלואה כתב דהכי פירושא שאני משכון הואיל ומקניא ליה כדר"י כלומר מגו דמשכחת ליה דקני ליה כדר"י והוא שלא בשעת הלואה שהוא כנגוש ועומד לא קרינן ביה ולא יגוש במשכון בשעת הלואה הואיל ואיכא שם משכון דקני ליה ותמהו עליו דהא טעמא דמשכון לא משתמיט משום טעמא דתפיס ליה ונגוש ועומד ואי האי משכון לא תפס ועומד מאי אהני לן מאי דאפשר במשכון אחר דעלמא למקרי ליה קנוי כדר"י ע"ש ברשב"א וכן כתב בסוגיא זו וסבר יותר דבמשכון אמרינן למפרע הוא גובה אבל בשמיטה ליכא למימר טעם זה כי בשביעית אינו משתמט אף דלא בא לידי ב"י כלל אפילו אם החזיר לו המשכון קודם שמיטה כמבואר (בסי' ס"ז): ונראה לענ"ד דהנה אנן פסקינן דאם מתנה בפירוש שלא ישתמט שביעית אינו משתמט רק אם אינו מתנה יהיה הלואה בסתם שמיטה. משתמט והנה במשכון שלא בשעת הלואה אמרינן בב"מ (דף קי"ד) מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא ומשני שלא תהא שביעית משתמט חזינן דאי דאינו מועל במשכון כי צריך להחזיר מהני המשכון שלא ישתמט שביעית א"כ במשכון בשעת הלואה חזינן דהמלוה רוצה להיות:

בטוח יותר על מעותיו ומקבל משכון שלא יצטרך להחזיר עכ"פ גם זה הכח שיש במשכון דצריך להחזיר דהיינו שלא בשעת הלואה דשביעית אינו משמט מסתמא קיבל המשכון בשעת הלואה דלא ישתמט שביעית היה כאילו התנה המלוה שלא ישתמט שביעית אבל לענין אחריות איתא בש"ס אימר דאמרו ר"י שלא בשעת הלואה בשעת הלואה מי אמר כי מסתמא לא נתרצה המלוה שיהיה אחריותו עליו:

הנה הבאנו למעלה דברי דרב המחבר הרב המאוה"ג החריף המפורסם מוה' יחיאל מיכל הכהן נ"י בענין הזה:

שם סעיף א נכרי שהלוה לישראל על חמצו ומשכונו בידו ואמר ליה מעכשיו יהיה שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני וכו' מותר אפילו לא הגיע זמן שקבע עד אחר הפסח וכן הוא מבואר בדעת הרמב"ם ז"ל שהכל תלוי במעשיו אפילו הגיע זמן קודם פסח:

הנה הרא"ש ז"ל הקשה עליו מהא דקאמר בש"ס (דף ל"א ע"א) אא"ב למפרע גובה אמטו להכי מותר בהנאה והא בס"ד דלא ידע בדהיינו לא שייך לומר הגיע זמן הפרעון קודם פסת כיון דכ"ז שמונח בבית הלוה הרשות בידו לסלק המלוה בדמים ואפ"ה ניחא דמותר בהנאה א"כ ה"ה לרבא באומר מעכשיו אפי' הגיע זמ"פ לאחר פסח דהרשות ביד הלוה לסלק להמלוה בדמים קודם הגעת זמן אפ"ה יהיה מותר החמץ כמו לאביי דג"כ הרשות בידו לסלק כ"ז שמונח בבית הלוה ב' קושיות התוס' בזה אהב"ע שהרהינו אצלו תימא לריב"א אביי האיך יתרץ הך דע"כ בדר"י קמפלגי וסיפא דקתני נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמאי ד"ה עובר אע"ג דלא קני כיון דלמפרע גובה ורישא נמי אמאי אינו עובר למ"ד כיון דלמפרע גובה עוד קשיא בדברי רש"י ז"ל שפי' שישראל שהלוה לנכרי על חמצו קודם הפסח לאחר הפסח אינו עובר אם נהנה ממנו וקשה אמאי לא פירש רש"י ז"ל לענין בל יראה כמו שהקשו המפרשים ז"ל:

ונראה לע"ד לתרץ דיש להבין פלוגתא דאביי ורבא דאביי סובר דלמפרע גובה כיון דמטא זמן ולא פרעו אגלאי מלתא דמעיקרא ברשותיה הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין ורבא סובר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו הוי ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי ומשתכח דהשתא קא קני ולא מובן סוד פלוגתתם בזה. ונראה דסברת רבא הוא כך מאחר דקיי"ל דאין ברירה דהכא לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע כמו בכל ברירה דלא אמרינן ומעתה יש להבין סברת אביי אמאי אמרינן איגלאי מלתא למפרע הא קיי"ל דאין ברירה. ונראה לומר דהנה בב"ק (דף ס"ט) פריך על ר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ופריך מהא דצנועין מניחין את המעות ואומרין כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו דהא כיון שכבר נלקט אינו ברשותו והאיך יכול לחול ומתרץ דאימא כל המתלקט היינו שעתידין ללקוט וקאמר בגמ' דזה מלוי בברירה ובתוס' ד"ה כל הנלקט תימא מתי אומרים כן דמה שלוקטים אחר אמירה לא היה מועיל וכי בכל שעה היו אומרים כן ואומר ר"י דכל הנלקט לאו ממש לאתר לקיטה אלא מניח מעות אתר בעוד שלא נלקט ואומר כרם רבעי זה כשיהיה נלקט יהיה, מחולל אחר לקיטה כו' עכ"ד ופירש הר"ש בפ"ה דמע"ש דלא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החלול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהיה מחולל על מה שנלקט אח"כ. והרשב"א ז"ל בתולדות אדם פ"ב הוסיף על סברא זאת דהיכא דאפשר לחול אח"כ חל למפרע ג"כ אף דלמ"ד דאין ברירה שם הקשה לי אחד על מאי דקיי"ל דבמוכר לחבירו א' מקרקעותיו סתם שיתן לו איזה שירצה הא אין ברירה וכתב וז"ל דאין דין ברירה אלא מה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר למפרע שמה שהיה עכשיו כבר הוא חל אז מעיקרא שאלו לא הוברר הדבר אין לו הקיום כההוא דהלוקח יין מבין הכותים שהוא מפריש לאחר ששתה ואם אין ברירה נמצא זה שותה טבלים למפרע וכו' וכן ההוא דרבי דוסא דכל שילקטו עניים היום יהיה הפקר דאי אין ברירה שלא קדם הפקר נמצא אוכלים גזל וכן בצנועין שאומרים כל המתלקט יהיה מחולל על המעות הללו שאלו לא חל החילול בתחלה נמצא דאוכלים באיסור וכן כולן וכן בהר"ז גיטך מעכשיו אם מתי שאם אין ברירה הו"ל גט לאחר מיתה וכו' אבל במכר ונתן למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחד משדותיו מחמת מכר או מחמת מתנה הר"ז קנוי לו דאפילו לא נתן לו עד עכשיו הר"ז קיים ואינו צריך לקיום המקח והמתנה דלמעיקרא עייש"ה. ואא"ז ז"ל בנתיבות (סי' ס"א) חידש סבר זאת מדעתו וי"ל דבסברת הרשב"א ז"ל והתוס' פליגי אביי ורבא דרבא סובר מכאן ולהבא גובה הוא כסברת התוס' דאף דיכול לחול אח"כ אינו חל מעיקרא רק אח"כ לאחר שנתברר ואביי סובר כשיטת הרשב"א ז"ל דהיכא דיכול לחול אח"כ אמרינן נמי דחל למפרע להכי שפיר למפרע גובה. ולפי"ז יש להקשות בהא דקאמר בגמרא אא"ב למפרע גובה אמטו להכי מותר בהנאה דהרי אפילו למ"ד למפרע גובה נמי קשה אמאי מותר החמץ בהנאה דהא הא דסובר למפרע גובה משום דיכול לחול הקנין אח"כ אבל בחמץ בפסח אין יכול הישראל ליתן החמץ לנכרי המלוה דהוי איסורי הנאה ואסור לפרוע באיסורי הנאה וכמ"ש במ"א ובמקו"ח עיי"ש וא"כ ממילא לא אמרינן ברירה ולא הוי למפרע שלו אפי' לאביי: ולכאורה לא קשה דהא הבע"ח יכול לטרוף מנכסי הפקר וגם בנתייאש כתב בתומים (סי' ל"ז ס"ק י"א) הבע"ח יכול לגבות דלא עדיף מהפקר ומכר דהמלוה טורף א"כ הנכרי המלוה יכול ליקח בתורת שיעבוד אף לאחר זמן איסור ונעשה אינו ברשותו של ישראל ואף דהוי הפקר כמו דאמרינן בגמ' ובא אחר ושורפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו אפ"ה הא הבע"ת יכול לגבות מהפקר ואף דאין ישראל רשאי ליתן לו החמץ שלו יהנה מאיסור הנאה אבל הבע"ח בעצמו יכול לגבות בע"כ בתורת שיעבוד לא אמרינן למפרע גובה משום דהוה יכול למכור אפ"ה בנכרי שהלוה לישראל על חמצו אינו עובר. וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל אבל המטלטלין והקרקעות אפשר שיהיו שוין מפני שדין תורה משניהם בע"ח גובה אפי' מלוה ע"פ עכ"ד. ולכאורה אינו מובן אמאי אזלינן בזה בתר דאורייתא והלא חכמים הפקיעו השעבוד ממטלטלין ויהיה החמץ אסור בהנאה מדרבנן. אמנם ניחא דקיי"ל בש"ע חו"מ (סי' ק"ד) דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר למיגבי מיניה דר"י והטעם משום דכ"ז שלא מכר הלוה הקרקעות לא הפקיעו חז"ל השיעבוד דלא הפקיעו רק כשימכור הפקיעו השיעבוד ממלוה ע"פ אבל כשלא מכר נשאר הדין על דאורייתא וכיון דשיעבודא דאורייתא להכי מלוה ע"פ קודם למלוה בשטר מאוחר וא"כ ה"נ שפיר כתב הרמב"ן דכיון דהלוה לא מכר המטלטלין והוי מניה דר"י כיון שלא הפקיעו חז"ל השיעבוד כ"ז שלא מכר ואוקמא אדאורייתא ולהכי החמץ מותר בהנאה דאזלינן בזה בתר דאורייתא וכנ"ל כן נראה לפרש דברי הרמב"ן ז"ל בעזה"י:

וקשה כיון שאינו יכול ליתן החמץ אח"כ להבע"ח לא אמרינן למפרע גובה ואין לומר כאן דיכול לגבות בתורת שעבוד אף מהפקר וכנ"ל זה אינו דהא מטלטלין אינו יכול לגבות בתור שיעבוד מהפקר ואין לומר כיון דמן התורה יכול לגבות מהמטלטלין מהלקוחות ז"א דע"פ יהיה אסור מדרבנן דהא כיון שמכר או הפקיר הפקיעו חז"ל השיעבוד ואינו יכול לטרוף וכיון שהפקיעו חז"ל השעבוד יהיה החמץ אסור בהנאה מדרבנן דאינו יכול לגבות בזמן האיסור בתורת שיעבוד וא"כ לא אמרינן בזה למפרע גובה:

וי"ל דמיירי בהגיע זמ"פ קודם הפסח נמצא דשפיר יכול להקנות לו מזמן הפרעון וממילא אמרינן שפיר למפרע גובה דלשיטת הרמב"ם א"כ מיירי בהגיע זמ"פ קודם פסח ומתיישב קושית הרא"ש ז"ל על הרמב"ם ז"ל הנ"ל כך דהנה הפ"י כתב דהמשנה מיירי באפותיקי מפורש כדתנן הלוה על חמצו. והנה כתב הטור בסי' קי"ז דגם באפותיקי מפורש יכול הלוה לסלקו: בזוזי ונראה הטעם דלענין זה שלא יהיה יכול לסלקו בזוזי הוה אסמכתא ולפי"ז לאביי למפרע גובה והוי כאומר מעכשיו ומבטל לאסמכתא א"כ לא יכול לסלקו בזוזי באפותיקי מפורש באומר לא יהיה לך פרעון אלא מזה ומיושב היטב דלאביי ניחא דלמפרע גובה וי"ל שהגיע זמ"פ קודם הפסח ולא מצי לסלקו בזוזי ולאביי באפותיקי מפורש ולהכי מותר החמץ בהנאה כשמגיע זמ"פ קודם הפסח אבל לרבא שסובר מכאן ולהבא הוא גובה ואפי' באפותיקי מפורש יכול לסלקו בזוזי וכנ"ל וא"כ לא שייך לומר הגיע זמן קודם הפסח כיון דיכול לסלק בזוזי ופריך הגמ' שפיר אמאי החמץ מותר בהנאה אבל לאביי ניחא א"כ כיון דגם לאביי שייך לומר הגיע זמ"פ קודם פסח ומיושב קושיות הנ"ל דקאמר בגמ' שפיר דלאביי ניחא:

ולפ"ז קשה בהא דקאמר בגמ' ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר אמאי למ"ד למפרע גובה יהיה הכא אינו עובר ולהנ"ל מאי פריך דלמא מיירי הברייתא בהגיע זמ"פ לאחר פסח ומש"ה לא אמרינן למפרע הוא גובה וכנ"ל. אך לא קשה כלל דא"כ גם הרישא בישראל שהלוה לנכרי על חמצו מיירי נמי בהגיע זמ"פ לאחר פסח ואמאי סובר ר"מ דעובר משום דלמפרע גובה והוי של ישראל ואמאי כיון דלאחר זמן האיסור אינו יכול הישראל לגבות וממילא דלא אמרינן ביה למפרע גובה משום דאין ברירה והתוס' בגטין (דף כ"ה) כתבו היכא דלא התנה אפי' ר"מ סובר אין ברירה ואמאי החמץ אסור וע"כ בהגיע זמ"פ קודם פסח וממילא גם הסיפא מיירי כן ופריך בגמ' שפיר:

אמנם זה הוא רק לרבא לשיטתו שסובר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וממילא אף כשיגבה החמץ לא יהיה קני לו דלא מהני ולהכי בהגיע זמ"פ בפסח לא אמרינן למפרע גובה אבל לאביי שסובר אי עביד מהני וא"כ כשישראל יגבה החמץ בתורת שיעבוד אף דאינו רשאי ויעבור על מימרא דרחמנא אפ"ה יהיה שלו כשיגבה ומטעם איסורי הנאה הנה לשיטת הרבה פוסקים דאיסור הנאה הוי של בעלים וא"כ כיון שיכול לחול השיעבוד אח"כ ממילא אמרינן בזה למפרע גובה אף בהגיע זמ"פ בפסח ואצל נכרי לא הוי הפקר כשהחמץ מונח אצלו ואזלינן בזה בתר דאורייתא כיון דהוי אצל הלוה ורק כשמכר הפקיעו חז"ל השיעבוד אבל מניה דידי' לא הפקיעו השיעבוד ואוקמוה אדאורייתא וכנ"ל ולהכי אמרינן במטלטלין למפרע גובה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל הנ"ל ובסיפא בנכרי שהלוה לישראל דהחמץ בבית ישראל ונעשה הפקר במטא זמן האיסור כמו דאמרינן בגמ' ב"ק (דף ל"ח) הכל מצווים עליו לבערו ומש"ה במטלטלין לא אמרינן למפרע גובה ומיושב קושית התוס' דאליבא דאביי שפיר ניחא הסיפא וכנ"ל:

ולפ"ז יתיישב נמי הרישא אליבא די"ל דכ"ע סבירא להו למפרע הוא גובה ואפ"ה סובר הת"ק דאינו עובר ור"מ סובר עובר דהנה בתמורה (דף ה') פירש רש"י שם אי שינוי קונה סברינן דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולמאן דסובר שינוי אינו קונה סברינן אי עביד לא מהני והנה ר"מ סובר בב"ק (דף צ"ה) דשינוי קונה א"כ סובר אי עביד מהני ור"י סובר שינוי אינו קונה א"כ סברי דאי עביד לא מהני. והנה ידוע דת"ק דר"מ הוא ר' יהודה א"כ שפיר אזלי לשיטתו דת"ק דר"מ סובר אי עביד לא מהני ולהכי לא אמרינן ביה למפרע גובה החמץ בפסח וכנ"ל אבל ר"מ לשיטתו שסובר אי עביד מהני אמרינן ביה שפיר למפרע גובה ולא פריך הגמרא רק לרבא שסובר דאפילו היכא דיכול לחול השיעבוד אח"כ נמי אמרינן דאין חל למפרע דאמרינן גם בזה אין ברירה ולהכי פריך בגמ' שפיר אליבא דרבה וקאמר בגמ' דלמא כתנאי דת"ק סובר מכאן ולהבא הוא גובה ולר"מ סובר למפרע גובה והנה שיטת רש"י ז"ל בגטין (דף ע"ב) דאף דאין ברירה אפ"ה הוי ספק ע"ש:

א"כ לא מצי רש"י ז"ל לפרש דעובר לענין בל יראה מטעם מכאן ולהבא גובה דזה אינו דהא דמכאן ולהבא גובה הוא מטעם אין ברירה וכנ"ל וכיון דהא דאין ברירה הוא רק ספק א"כ אמאי קתני דעובר הא לא הוי רק ספק אע"כ דהפירוש הוא לענין איסורי הנאה ואף דלא הוי רק ספק וחמץ לאחר הפסח לא אסור רק מדרבנן אפ"ה לא אמרינן ביה ספיקא דרבנן לקולא כיון דהספק נולד בדאורייתא לענין ב"י ונתגלגל אח"כ לדרבנן לא אמרינן ביה ספיקא דרבנן לקולא ולהכי אסור בהנאה וא"ש בעזה"י:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה