אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תלט

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תלט

סימן תלז

סעיף ב וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס או שידע שנכנס לאחד מהם ונכנס אחריו ובדק לא מצא כלום או שבדק קצת מהבית ומצא ככר אינו צריך לחזור ולבדוק (כך הם דברי המחבר כשהביא דברי הרמב"ם):

ובגמ' גרסינן בפסחים (דף י') צבור אחד של חמץ ולפניו ב בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל וכו' היינו שני שבילין דתנן שני שבילין א' טמא וא' טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו ולזה בפ"ע טהורים בבת אחת טמאים ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן בבת אחת דברי הכל טמאים בזה אחר זה דברי הכל טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו ר' יוסי מדמי ליה לבת אחת ור' יהודה מדמי ליה לזה אחר זה עיין בתוס' ד"ה הלך באחד מהן הא דנקט טהרות ולא קאמר אדם טהור משום דלגברי אף דמוקמינן להו בחזקת טהורין מצריכין להו טבילה והזאה שלא יגעו שניהם בתרומה דאז התרומה טמאה והאוכל במיתה ואם נגעו שניהם בא' ונכנס למקדש חייב עכ"ל התוס': והפנ"י והצל"ח הרעישו דהא מבואר ברפ"ה דטהרות דר"ע מטמא אדם בספק טומאה ברה"ר והר"ש כתבו דגם ר' יוסי אינו מטהר רק כשעשה טהרות אבל כשלא עשה טהרות סובר כר"ע ולא ידעתי מה דקשיא להו דתוס' סברי דר"י סובר כר"ע דמטמא אדם ברה"ר היינו כשהספק הוא על האדם אם טימא עצמו ברה"ר אבל הלך בשביל מפורש במשנה ב' דר"י מטהר שדרך בני אדם להוליך ואין דרכם ליגע פירש הרב שאי אפשר בני אדם למנוע עצמו שלא ילך ברה"ר ומטהר גם בלא עשה טהרות:

ועוד יש לומר דר"ע מטמא בשביל היינו דוקא אם ידעינן איזה שביל טמא והוא הלך ולא ידע אם הלך באותו שביל מטמא את האדם אבל אם הספק הוא בשבילין דהיינו שאנו יודעים שיש שביל טמא אבל אינן יודעין איזה שביל הטמא כמו בכאן דפירש רש"י ידעינן הן שבשביל שהלך זה לא הלך זה גם ר"ע מטהר דאיך יחלוק על ר"י בן יועזר שנעץ קונדיסין ברה"ר ע"כ רה"ר כמבואר בע"ז (דף ל"ז ע"ב) וגם הא דאר"י כמו איכא נהרא במיא זיל טביל (עיין רמב"ם פט"ו מאבות הטומאה ה' ט') היינו כשהספק הוא על האדם אם טמא עצמו ברה"ר אבל לא כשהספק הוא בשבילין אי מטהרינן השבילין מטעם ספק טומאה ברה"ר ולא נזקקנו לטבילה ולהזאה ומקשים התוס' דא"כ בשבילין למה לן לעשות טהרות ותירצו דמזקיקים שניהם לטבול ולהזות כמ"ש תוס' כתובות (דף כ"ז) דדלמא יגעים שניהם בתרומה ויטמאו ויאסור לטמאות תרומה והאוכל חייב מיתה אם נגעו שניהם באחד כן צריך להיות דהיינו אם נגעו שניהם באחד בכהן ויאכל תרומה טהורה הוא חייב מיתה או שנוגע באחד שאינו כהן ויכנס למקדש ויהיה חייב כרת והוא שלו ואם ט"ס הוא ולא קשה מה שהקשה הצל"ח דהא אוכל תרומה טמאה אינו רק בעשה ולא במיתה כי תוס' כתבו דמהנך שלשה טעמים מזקיקים שניהם לטבול דדלמא נגעו שניהם בתרומה ויטמאו ואסור לטמאות תרומה טהורה או אם נגעו שניהם באחד ונכנס למקדש יהיה חייב בשביל הטעם מטמאינן בשני שבילין ולא מטעם דר"ע ולהזאות. ועיין במשנה למלך (פי"ט מאבות הטומאה ה' ז') שכתב דהא דאמר ר' ינאי איכא מיא בנהרא הוא אפשר רק לענין שאר טומאות ולא בטומאת מת שצריך הזאה כי אם הוא טהור ההזאה מטמא אותו ולזה קושיתם דשבילין מיירי בטומאת מת דצריך הזאה הטעם דלמא יגעו שניהם ויהיה חייב הנכנס למקדש אך גם זה מבואר בפירוש במשנה (פ' י"ב מה' פרה במשנה ד') חלון של רבים ע"ש בר"ש ותוי"ט ובמנחות (דף נ"ב) פירושו (מס' הזאת והתוי"ט במשנה ה' פ"ה דטהרות) כתב דלכך נקט ועשה טהרות משום ר' ינאי איצטריך למתני ועשה טהרות דכר"ע ס"ל לגבי אדם וע"ש תוס' כתובות (דף כ"ז) וצ"ע דתוס' לא כתבו רק כתבו דמזקיקים שניהם לטבול ולהזאה וחידושו זה אבל לא משום דר"ע כן נלענ"ד דברי ברור:

ועוד באתי להעלות על הגליון מה שהעירנו השי"ת עוד בסוגיא הזה: והנה הרמב"ם (פט"ז מה' טומאת אוכלין ה' י"ח) כתב כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות טומאה וטהרה אינו אלא לענין מקדש וקדשיו ותרומת מעשר שני בלבד שהרי הזהירו את הטמאין מליכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר אבל החולין אין בהן איסור כלל אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאין א"כ מפני מה נאמר הראשון שבחולין טמא והשני פסול לא שיהיה אסור באכילה אלא למנות ממנו לתרומה ולקדשו שאם נגע שני בחולין בתרומה פסולה ועשאה שלישי וכן אם נגע באוכלין של קדש טמאין וא"כ חולין שנעשו על טהרת תרומה שנטמאו מותר לאוכלן ובמשניות דמס' טהרות דתנא הראשונים תלויות והשני נשרפה היינו תרומה אבל לא טהרות חולין ובשני שבילין במס' פסחים הלך באחד מהם ועשה טהרות ואחד הלך בשביל השני ועשה טהרות בבא לשאל בזה אחר זה שניהם טהורין ותוס' כתבו דלכך נקט טהרות ולא קתני אדם טהור משום דלגברי אע"ג דמוקמינן להו בחזקת טהורים מצריכין להו טבילה והזאה שלא יגעו שניהם בתרומה דאז התרומה נטמאה ואם נגעו שניהם כאחד ונכנס למקדש חייב כרת הנה במשנה גרסינן טהורין והוא על האנשים אם שאחד בודאי טמא מטהרין אותו בבא לשאל זה אתר זה ובכתובות (דף כ"ז ע"א) והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות ר' יהודה אומר אם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו שניהם טהורות והוא על הטהרות שעשו ותוס' כתבו לא שאכל אדם אחד דא"כ יאכל ודאי טומאה וצריך להבין אמאי לא אשמועינן על האנשים דהם טהורין דהוא רבותא יתירא אם שאחד יכול לבא לידי מיתה אם יאכל תרומה טהורה או לידי חיוב כרת כשיכנס למקדש או יאכל קודש אבל האוכל תרומה טמאה אינה רק בעשה אי אמרינן דאדם אחד יכול לאכול כמ"ש בש"מ דלשיטת רש"י אפשר לומר והיכא דנשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו דטהורות אפילו להאכילם לאדם אחד נמי נטהרו היה מקום לפרש דאשמועינן דטהרות המה טהורים גם לאדם אחר אבל לתוס' קצת קשה אמאי לא אשמועינן באדם ואפשר דאתי לאשמועינן דדוקא ברה"ר טהור אבל ברה"י טמא כר"י דסובר בנדה (דף ה') ספק טמא הבא בידי אדם נשאלין עליה אפילו בכלי המונח בקרקע כמי שיש בו דעת לישאל אך לפמ"ש תוס' נדה (דף א') דשני דלא ילפינן מסוטה רק דבר שיכול להיות אבל הכא אחד ודאי טהור וכיון דלא ילפינן מסוטה לא בא כאן לאשמועינן דבר שיש בו דעת לישאל וביבמות (דף קי"ח) מת בעלי תנשא ותטול כתובה וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה פי' רש"י צרתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה בחזקת שבעלה קיים דברי ר"ט ור"ע אומר אין זה הדרך מוציאתה מידי עבירה ואסורה לינשא ואסורה לאכול בתרומה דנהי דלענין להשיאה לא מהימני הצרתה אבל לחומרא לענין תרומה תירץ תוס' ד"ה בת כהן מסופק להדיא דוקא בתרומה דרבנן אי נמי בתרומה דאורייתא דאוקמי אחזקה דדייקי ומינסבא ועל צרתה אין להאמינה ואוקמי אחזקת א"א מידי דהוה אשני שבילין מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממה נפשך ובכי האי גוונא לא ילפינן מסוטה כדמשמע בריש מס' נדה ומס' חולין. והקשה בשב שמעתתא (שמעתתא ז' פ"ב) דדבריהם סתומים בלי ביאור דהא גבי שני שבילין נמי איכא חד דעביד איסור דהא דאחד הלך בודאי בשביל טמא ואפ"ה שנים טהורין וכל חד וחד מותר לאכול בטהרות וגם מה ענין סוטה לכאן: ואפשר לפרש דבריהם כפי מה שפסק בש"ע (סי' ק"י סעיף ז') הביא בשם תוס' זבחים כמו דאסור לאכול שתים שתים לאדם אחד כולו כי בודאי יאכל האיסור כמו כן ב' בני אדם אין לאכלם כולם בבת אחת והט"ז משיג עם כל זה כתב (בס"ק ט') אבל אין בידי להקל בזה מאחר שכבר פסקו לאיסור בעלי ש"ע א"כ יש לומר ששני שבילין אין דבר ברור שעשה השנים האיסור בבת אחת ויאכלו הטהרות בזמן שחבירו יאכל וגם אם יגע באדם אחד או בטהרות אחד ואמאי טמא ממקום אחר יהיה צריכין לטהרות משא"כ בהני נשים כשהיא נשאת היא יושבת עם בעלה וצרתה אוכלת בתרומה בימי טהרתה אי אפשר להיות שלא יזדמן הני נשים לעשות בבת אחת ותעשה אחת איסור בודאי וקושית הט"ז דאמאי תנא בש"ע יו"ד (סי' ק"מ) דינים אלו ושם אין שייך שלא יהני ב' בני אדם כאחד דהא א"א שיכולין להזהר בכל סעודה שלא ישתמש כל אחד בכוסו בשעת סעודתו ובשעת שחבירו סועד וכן בטבעת שהזכיר שם לא קשה לפי מה שמחלק הש"ך (בס"ק נ"ב) דבאיסורי הנאה סגי לרמב"ם בשני תערובות ובאיסור אכילה צריך שלשה תערובות א"כ גם חומרא זו של יעשו שנים בבת אחת הוא רק באיסור אכילה לשיטת התוס' ומ"ש דאין למדין מסוטה כונתם אם היינו למדין שני שבילין מסוטה דטומאה ברה"ר טהור לא היה בידינו לחלק במקום דאחד עושה איסור ודאי אבל כיון דמוקמינן אחזקה מטהרין שני שבילין יש לחלק בין אחד עושה איסור בודאי: אך צריך להבין דהרי ספק תרומה ברה"ר טהור א"כ מותרים לאכול ואיך ניליף איסור כי איסור ברה"ר ספיקו מותר:

וכאן האיסור כל זר לא יאכל קודש ולזה יש לומר דתוס' מפלפל אי מותרת בתרומה דרבנן או גם בתרומה דאורייתא כמו בשני שבילין וקשיא להו דאיך יש סברא לומר שתהיה מותרת בתרומה דאורייתא כמו בשני שבילין למדין מטומאה ברה"ר ואיך נילף איסור זר לא יאכל קודש וכתבו תוס' דגם שני שבילין לא ילפינן מסוטה רק מטעם חזקה א"כ גם במקום דאחד עושה ודאי איסור דאורייתא אפשר למילף ומה שעמד הש"ש דהא גם בשני שבילין עושה אחד ודאי איסור ומה זה שכתב תוס' דהיה מסופק לר"י יש לומר עוד בשני שבילין בא האיסור משני דרכים ומעמידן כל אחד אחזקה אבל בכאן בא הספק מיתת הבעל כאשר מת היא מותרת להנשא וצרתה אסורה בתרומה הוא כמו שבאין לישאל בב"א:

(הנה כבר קדמנו בספר והביא המשנה למלך (בפ"ט מה' טומאת מת) מה שכתב האי סברא:

המעתיק):

הנה רש"י כתב דכל שלא שאל על חבירו אף שסיפר המעשה כך היה המעשה שלו ושל חבירו אבל אינו נשאל אלא על עצמו מה תהא על הבא לישאל בזה אחר זה והמשנה למלך כתב שם (דין ב') דא"כ איך כתב רש"י בכתובות (דף כ"ז) בכרכום שכתב במדר"י פריך דבכרכום שכיון לכולהו יהיה בב"א ולענד"נ דל"ק דלר"י תלה הדבר בהוראת התוס' כיון דהחכם מוכרח להשיב על שני דברים כאחד וא"י לומר טהורים אתם כו' בממ"נ אחד טמא בטהרות אינו מוכרח אשר חבירו בא לשאול על טהרות שעשה דהא יכול לאוכלם בטומאה כי לא מיירי בתרומה רק בטהרות חולין אבל בכהנים אין סברא לומר שכל הכהנים יגרשו נשותיהן וכשאנו מתירין הבא לפנינו הוה כאלו התירו את כולם ואין הדבר אם נודע לבד תלוי רק אם נודע לבד אשר יבא לפניהם השאלה להורות ואינו דומה כרכום לשבילין:

הנה השב שמעתתא הקשה להרמב"ם דספק טומאה ברה"י טהור משום דכל הספיקות מדבריהם א"כ באיקבע אסורא גם באיסורין אסור מדאורייתא אמאי תנן (בפ"ה דטהרות) השרץ והצפרדע ברה"ר חכמים מטהרין הא הוה איקבע איסורא הנה הרמב"ם כתב (בפי"ו מה' אבות הטומאה) דספק טומאה ברה"ר דטהור שכן מצינו בפסח שצבור עושין את הפסח בטומאה אם טומאה ודאית הותרה לצבור ק"ו ספק טומאה וכ"כ הרב (בפ"ד דטהרות משנה י"א) א"כ גם באקבע טומאה טהור ונראה דכהן יכול לילך בס' טומאה א"כ כשיש ספק בשבילין גם ר"ע מטהר דהא אם אמרינן דצריך הזאה וטבילה ויהיה אסור לכהן לילך ויאסרו השבילין ולא גרע מעשיית טהרה ובזה ניחא קושית התוס' במס' נזיר (דף נ"ז) דלענין טומאה ברה"י לא ילפינן רק דבר שיכול להיות אבל כשאי אפשר להיות שניהם טמאין כאחד ודאי טהור לא ילפינן וברה"ר ילפינן אפילו דבר שאי אפשר להיות מטהרינן שניהם ע"ש בזה ניחא כיון דילפינן מפסח דטומאה ודאי הותרה בצבור גם דבר שאי אפשר להיות מ"מ כל אחד ספק מטהרינן ולזה כתבו תוס' בשני שבילין דגם כשבאין לישאל בבת אחת אינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא טהורין: ספק על ספק לא על בפלוגתא דר"א ורבנן והקשה תוס' בשני בתים מדמה הש"ס בדיקה לס' טומאה ברה"ר ובספק על מדמה לרה"י דהנה רש"י לעיל לגבי בתים נמי אם באו לשאול זה לעצמו וזה לעצמו אמר ליה אי אתה צריך לבדוק כיון דבדיקת חמץ דרבנן תלינן לקולא ואמרו ספיקא מותר וכוונת רש"י דאיך מדמה הש"ס חמץ לטומאה ברה"ר דטומאה ברה"ר גזה"כ דטהור אבל ס' איסור אסור וכתב רש"י כיון דבדיקה היא רק מדרבנן הוה ספיקא דרבנן לקולא כמו ספק טומאה ברה"ר כשבאין לשאול זה בפני עצמו וזה בפ"ע אך מה שכתב רש"י דבדיקת חמץ דרבנן נראה דלאו מטעם ביטול דא"כ אם נטל העכבר הצבור לאחר זמן האיסור מקודם הביעור הוה ספיקא דאורייתא אך בשני בתים ע"כ מיירי בשאר בני אדם כמו בשבילין דאי שייך הב' בתים לאחד ע"כ דצריך לבדוק א"כ בצבור של חמץ אינו של בעל הבית ואינו שלו ואינו עובר על החמץ בבל יראה רק דצריך לבדוק דלמא אתי למיכל כי גם חמץ שאינו מקבל אחריות צריך לבער או לעשות מחיצה לפניו ולפ"ז יש לאוקמי דהצבור אינו של שניהם והבדיקה הוא מטעם דלמא אתי למיכל ואינו רק מדרבנן ומדמה אותו לספק טומאה ברה"ר משא"כ בספק על האבעיא הוא כשהחמץ הוא של בעל הבית והעכבר שקל לאחר שנאסר שאינו יכול לבטל הוה ספיקא דאורייתא ומדמה לספק טומאה ברה"י וקמיפלגי בפלוגתא דר"א ורבנן ואין הטעם של ר"א מטהר בספק ביאה מטעם ס"ס רק ר"א מטהר בספק ביאה גם בחד ספיקא כשהיה כל השדה מלאה טומאה כמ"ש רש"י בהדיא בע"ז (דף מ') וכן נראה מתוס' כאן דלא היה לפניהם מה שנכתב ברש"י שלפנינו דר"א מטהר מטעם ס"ס וכיון דר"א מטהר בספק ביאה א"צ בדיקה ולחכמים דמטמאים צריך בדיקה והיה קשה לרש"י א"ם לחכמים בס' על צריך בדיקה ואמאי בשני בתים דלעיל אם שאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו א"צ בדיקה וכתב רש"י גבי בתים ר"ל לעיל בשני בתים מודים רבנן דהכא דא"צ בדיקה כיון דשם מיירי בחמץ שאינו שלהם אחד דומיא דשני דהוה בדיקת חמץ דרבנן אבל בחמץ שלו בס' על צריך בדיקה אם אינו יכול לבטל ואפשר גם ביכול לבטל כמו דסברו הפוסקים כיון דנולד הספק בדאורייתא כי קודם הביטול הוה דאורייתא אבל בחמץ שאינו שלהם אינו רק מדרבנן משום דלמא אתי למיכל וכן נראה דתוס' פירש כן דהא דכתב רש"י בד"ה וחכמים מטמאין וגבי בתים אפי', רבנן מודים אין הכונה בס' על כי בזה רק בית אחר דאל"כ היה תוס' יכול להקשות על פירושו שהקשה בד"ה על ובדק ולא אשכח דהא בש"ס אמרו בפלוגתא דר"א ורבנן כמו בפלוגתא דר"מ ורבנן:

על בדיק ואשכח פלוגתא דר"מ ורבנן עיין בתוס' ואפשר לומר דאין כונת הש"ס לענין בדיקה כקושית התוס' או כרש"י דבדיקת חמץ דרבנן רק אם הבית הוא בחזקת בדוק או לא לר"מ אינו בחזקת בדוק ואם לוקח עכבר צבור ובס' אי על או לא על גם לר"א צריך בדיקה וכן לדידן בחמץ שאינו שלו דאף דהבדיקה אינו רק מדרבנן כיון דהבית אינו בחזקת בדוק ולרבנן הבית בחזקת בדוק:

שב שמעתתא (שמעתתא א' פט"ז) הקשה על הרמב"ם דסובר דקטנה נאסרה אם זינתה ברצונה לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה דהא קטנה הוה אין בה דעת לשאול ואשתמיטתיה דכן הוא בירושלמי ריש סוטה קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה והא תנינן כל שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור הא אם יש בו דעת לישאל ספיקו טמא ברם הכא אע"פ שיש בו דעת לישאל ספיקא טהור דקטנה הוה דעת לישאל. בס' פני משה הקשה מהא דתני (בפ"ג דטהרות) חרש שוטה וקטן שנמצא במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה ומחלק בין קטן וקטן ע"ש והוא בש"ס ארוך בסוכה (דף מ"ב) קטן היודע לשאול ברה"י ספיקו טמא וכן הוא ברמב"ם (פט"ו מה' אבות הטומאה) אך בביאה יש לומר דכל קטנה יודעת לשאול כמו דאיתא בנדה (דף מ"ה) ואינו דומה לשרץ במבוי. תוס' כתבו בכמה מקומות דסוטה עשאו כודאי ומנ"ל דתורה עשאו כודאי דלמא מטעם ספק אסורה לשיטת הרמב"ם שכל ספק מותר מן התורה ניחא ואפשר לומר דהרמב"ן הקשה דאיך יליף מסוטה ס' טומאה ברה"י דבסוטה יש רגלים לדבר ותירץ דכיון שהיא טוענת ברי ע"ש והרי בסוטה אמרינן לבעל ולבועל אף ששניהם טוענין ברי ובס' דתרי ותרי אם נשאת לאחר מעדיו והיא טוענת ברי א"צ להוציא אלא ודאי דהתורה עשה כודאי:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה