אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תלא

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תלא

סימן שצז

דיני בדיקה וביטול בס"ד:

הנה בענין בדיקה וביטול כבר האריכו הקדמונים ואחרונים והנה הרבה דברים העלה מו"ח בספרו מקור חיים איננו מובן העיר רוח החיוני הנאצל מן השמים לכתוב כיד ה' הטובה עלי מה שמשפיע השי"ת עלי בעזר החונן לאדם הדעת:

הנה רבינו במקור חיים (בסימן תל"א) עשה מחלוקת בין התוס' ושאר הקדמונים שהם סברי מדאורייתא צריך בדיקה כשלא ביטל דדמי להא דמבואר ביו"ד (סי' פ"ד) דפירות שדרכן להתליע במחובר הצריך בדיקה מדאורייתא כיון שהוא דבר המצוי ה"נ לענין בדיקת חמץ כיון דדבר המצוי הוא להיות חמץ בבית כיון שמשמשין בו כל השנה וכן מוכח לשנא דש"ס מדאורייתא בבטיל בעלמא סגי מוכח דצריך ביטול ובלא ביטול צריך בדיקה וכן הוא מבואר בר"ן בריש מסכתין מצות בדיקה עליו כשיש לו חמץ ידוע או במקומות שרגיל להמצא בהן וכ"כ הרא"ש דהפרורין הוא כחמץ ידוע אם לאו דהפקר הם וכ"כ הט"ז (סי' תל"ה) ותוס' סברי דאין צריך מדאורייתא כלל בדיקה או ביטול כשאינו ידוע לו חמץ דלא ימצא משמע שצריך להיות מצוי בידו והקשה מהא דאמר בש"ס מדאורייתא בביטול בעלמא סגי להו משמע דאי לאו הביטול צריך בדיקה:

לענ"ד נראה כיון דס"ל להפוסקים דבמקום שמשתמש שם חמץ כל השנה ומוחזק בחמץ ורגיל להמצא שם צריך בדיקה יש לומר דגם התוס' אינו חולק על זה וזה שפיר הוי מצו' בידו דאם יחפש ימצא דכל ראיית התוס' (דף כ"א) מהא דאמר בש"ס כי משכחת לה ליבטלי דלא יעבור למפרע על איסור ושם מיירי שכבר נבדק כמו דאמר רב הבודק צריך שיבטל וכיון דלא בדיק מצא כתבו תוס' דאם ימצא אח"כ לא יעבור למפרע דלא ימצא הכונה שצריך להיות מצוי בידו וכן בחמץ שאין ידוע דספק הוא דלמא יכולני ואינו ברור שיש חמץ אף דמשכח לה אינו עובר בשוגג אבל אם לא בדק במקום שרגיל להיות חמץ מודה התוס' דהוי מצוי בידו דהא בודאי ימצא שמה וכן מוכח מהא דהקשו התוס' על פירוש רש"י שפירש במשנה בודקין את החמץ שלא יעבור בבל יראה הא בביטול סגי ולדבריו עדיפא הוי ליה להתוס' להקשות דהא אינו עובר כלל בבל יראה כשאינו ידוע לו החמץ. ותירץ מו"ח זצ"ל אינו עולה ליישב דהא רק לענין מ"ע כתיב וצריך הש"ס לומר בביטול בעלמא סגי אבל לענין בל יראה אף בלא ביטול אינו עובר א"כ עדיפא הו"ל להקשות א"ו דאם לו בדק במקומות שרגילין להמצא הוי גם לשיטת התוס' כחמץ ידוע:

רבינו כתב לתרץ שיטת הפוסקים דסבירא ליה דלחמץ ידוע לא:

מהני ביטול וכן מה שהקשו להסוברים דמהני ביטול לחמץ ידוע דכיון דסגי מדאורייתא בביטול בעלמא מאי פליגי ר"י ורבנן ביעור חמץ שריפה או קבורה וכי מפרר וזורה לרוח גרע מביטול והפקר וכתב לתרץ דלענין בל יראה כיון דסגי בביטול גם מפרר וזורה לרוח סגי רק דנהי דאינו עובר בבל יראה מ"מ לא גרע חמץ משאר איסורי הנאה ערלה וכלאי הכרם דצריך שריפה ופליגי אי חמץ בשריפה או במפרר וזורה לרות לפ"ז ליכא מחלוקת כלל בין הרמב"ם ובין הפוסקים דמודה הרמב"ם דלענין בל יראה אינו עובר בביטול לבד אף דחמץ ידוע אבל מ"מ חזר הדין חמץ אחר הביטול להיות נידון כשאר איסורי הנאה דאותו שכתוב בהן שריפה מצותן בשריפה ואותן שלא כתוב בהן שריפה מצותן בקבורה מחשש תקלה ה"נ בחמץ אבל אין בו קיום מצות עשה דתשביתו כיון שדבר ביטלו לא קאי עליו בעשה דתשביתו: ולפע"ד נראה דהא ניחא לר' יהודה דסובר חמץ אתר הפסח אסור בהנאה וחמץ הוי כשאר איסורי הנאה כמו כלאים וערלה אבל על הרמב"ם אין זה מעלה ארוכה דהא דפסק דחמץ אחר הפסח מותר ומנ"ל דהתורה צותה לשרוף כיון שיהיה לאחר שבעה מותר לאכול ולהנות ומנ"ל לחשוש לתקלה מדאורייתא בזמן מועט כזה ועיין תוס' חולין (דף ג') אי חיישינן לתקלה וזמן מועט וכ"כ מו"ח זצ"ל (בסי' תמ"ה) ומה שנ"ל בדעת הרמב"ם עפ"י נוסחא שכתב הרמב"ם ומה היא תשביתו האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע מרשותו ושא"י יבטל בלבו דהנה שיטת התוס' דהביטול הוי הפקר והר"ן כתב דהא ביטול מהני בלב ודברים שבלב אינם דברים וכן אם יאמר אדם נכסי אלו יהיו בטלים אינו מועיל ולזה כתב דלא הוי הפקר רק דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומה"ט כשגלה דעתו שאינו חפץ בחמצו מהני וקשה לשיטת הר"ן דגילוי דעת סגי לענין חמץ שאינו רוצה בזכי גם בתוך הזמן אסור ליהני ביטול בגלוי דעת כמו קודם זמן האיסור דבשלמא אי הוי צריך להפקיר אינו יכול להפקיר בזמן האיסור דכל קנין של הפקר הוא מטעם נדר כמבואר ברמב"ם ובש"ע ח"מ (סי' רע"ג וסי' תל"ד) דהפקר הוי כמו נדר שאינו יכול לחזור וצ"ל דכמו האומר דבר זה להקדש או לצדקה קני ההקדש והצדקה במוצא שפתים ואינו יכול לחזור כן האומר חפץ זה הפקר כל אדם אינו יכול לחזור דזכו הרבים בזה החפץ א"כ בחמץ לא שייך לומר דזכו הרבים בחמץ ואסור לחזור דהא אסור ליהנות מחמץ ופשיטא דגם בהקדש וצדקה אם יקדש איסורי הנאה לא יועיל דכיון דלא הוי הנדר לא נפקע החמץ מרשותו בזמן האיסור בהפקר אבל לדעת הר"ן דבגילוי דעת סגי קשה דלהני לאחר זמן האיסור ג"כ לכן נראה דס"ל להר"ן שכשהגיע זמן האיסור נפקע הקנין ממון של חמץ מיד הבעלים לגמרי ונעשה הפקר רק שהתורה אוקמה ברשותו מחדש לענין בל יראה ונתנה לו קנין איסור בזה החמץ לזה קודם שבא זמן האיסור יכול לומר אי אפשי בהקנין החדש התורה זכתה לו שיהיה החמץ שלו ויהיה עליו מצות ביעור כמו בנותן מתנה לחבירו דיכול לומר אי אפשי בהמתנה קודם שבא המתנה לידו ואינו זוכה בה אבל אם כבר בא זמן האיסור לאוקמיה הכתוב ברשותו א"י להפקיע מה דאוקמיה הכתוב ברשותו כמו שאינו יכול להפקיע נכסים שלו בגילוי דעת כמו כן אינו יכול להפקיע מה דאוקמי' הכתוב ברשותו:

ולפ"ז יש לומר דסברא זו נכונה בחמץ שאינו ידוע דוקא דהנה סברא זו דהוי קנין חדש לענין איסור הוא דוקא אם נימא דלאחר שש נאסר בהנאה בלבד אינו עובר בבל יראה עד הלילה וא"כ אף דנפקע הקנין של ממון תיכף מן שש לא אוקמי' הכתוב ברשותו שיעבור על בל יראה עם הלילה ויכול לגלות בדעתו שאינו רוצה הקנין חדש אבל אי היה הדין אשר תיכף כשנאסר בהנאה עובר בבל יראה ולא היה זמן שיצא מרשותו כי עד שש היה לו בו קנין ממון ותיכף כשהפקיע התורה הקנין ממון אוקמיה ברשותו לענין איסור ולא היה לו זמן שיצא מרשותו שיצטרך קנין חדש לא היה מועיל הגילוי דעת:

(לפע"ד נראה דברי אא"ז ז"ל המה על פי פירוש המגיד משנה (בפ"ג מהלכות חמץ ומצה הלכה ח') דגם הרמב"ם ז"ל סובר דאינו עובר על ב"י עד הלילה אבל לפי מה שפירשו דבריו בתשו' נודע ביהודה (סי' כ') דשיטת הרמב"ם הוא כשיטת רש"י ז"ל דעובר על ב"י משש שעות ולמעלה ניחא בפשיטות על פי דרכו ולא היה צריך לפלפל בהא דשוחט הפסח על החמץ כמובן: אך בעיקר הדברים מסיק בעצמו דהפקר מהני אף לחמץ ידוע והנה לא משמע כן בהרמב"ם שהרי כתיב השבתה זו האמורה בתורה שיבער חמץ הידוע לו כו' משמע שלא מהני לח"י רק ביעור לחוד ולא הפקר:

לזה נראה לפע"ד לתרץ דברי הרמב"ם עפ"י דרך מו"ז ז"ל דמהתורה לא מהני ביטול לח"י אבל עכשיו מדרבנן מהני:

ובזה מיושב כל הקושיות דהנה כתוב בס' ישועות יעקב דלהכי לא מהני ביטול לחמץ ידוע משום דאמרינן הואיל אי בעי היה חצרו זוכה לו ואלו אדם אחר צריך לעשות זכוי בהחמץ אבל איהו תיכף כשרוצה לזכות זכה בהחמץ אבל במשא"ו לא זכתה ליה חצרו ואם יזכה בגוף החמץ הלא גם אחר יכול לזכות בהחמץ וכיון דאין לו יותר זכוי מהאחר להכי לא עבר על ב"י ומהני הביטול עיש"ה:

והנה התוס' פסחים (דף מ"ה) ד"ה הואיל אי בעי מתשיל עליה כו' ועוד דאמר לעיל אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מתשיל עליה כו' ועוד תירץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו וצריך להבין דא"כ מהאי טעמא גופיה לא ירצה לשאול עליה דהא כיון שנתחמץ ואסור בהנאה למה לן למישאל עליו:

אך פירוש דברי התוס' הוא כך דטרם שנתחמץ יכול לשאל עליה עד שנתחמץ העיסה א"כ הוי כשלו מטעם הואיל וכיון שנתחמץ א"כ חמץ שלו נתחמץ ואז אף דלא ישאול עליו אפ"ה הוה אוקמא רחמנא ברשותיה לעבור עליה כמו כל חמץ, כיון דעד שנתחמץ היה שייך לומר הואיל אי בעי מתשל אבל בחמץ של אחרים ושל גבוה דנתחמץ מקודם פסח לא שייך לומר הואיל אמנם אי נימא דעובר על ב"י משעה ששית ולמעלה א"כ כיון דעד שעה ששית היה שייך לומר ביה הואיל אי בעי פריק כיון דאז לא אסור עדיין בהנאה וכשהגיע שעה ששית אז אוקמא רחמנא ברשותו לעבור עליו כיון דהוי כחמץ שלו דעד זמן שעבר על ב"י הי' כשלו מטעם הואיל:

אך ניחא כיון דמשעה חמישית אסור בהנאה מדרבנן א"כ לא שייך אז לומר הואיל ולהכי אינו עובר עליו בפסח דהוי כמו שמקבל אחריות על חמץ אחרים עד ששה שעות עד הזמן שיעבור עליו על ב"י אז בודאי אינו עובר כן נמי בהואיל דלא הוי רק כגורם לממון דהוי כמו קבלת אחריות כמבואר בהאחרונים:

ולפ"ז מיושב היטב דברי הרמב"ם דהא הטעם דלא מהני ביטול לחמץ ידוע הוא מטעם הואיל וכנ"ל:

והנה לכאורה אמאי עובר משום הואיל הא כיון שנתחמץ למה יזכה בו דהא בודאי לא ירצה לזכות וכהנ"ל בהתוס' וצ"ל כיון דטרח ביה זמן שעובר על ב"י הוי כשלו מטעם הואיל דאף שביטלו והפקירו אפ"ה כשירצה לזכות יהיה זוכה לו חצרו וכיון דעד שעה ששית הוי כשלו מטעם הואיל שוב עובר עליו על ב"י אך זה מהתורה ושפיר כתב הרמב"ם השבתה זו האמורה בתירה שיבער חמץ הידוע לו ויבטל חמץ שאינו ידוע):

והנה בחמץ יש לו שני קנינים לענין איסור שעובר בב"י בפסח וגם שאסור לו לשחוט הקרבן פסח:

כל חמץ וזה תיכף לאחר שש ולאחר כלות קנין ממון מתחלת תיכף האיסור שלו ונראה ברור דלענין שחיטת הפסח דוקא כשהחמץ ידוע לו דהא בפסחים (דף ס"ג) פליגי רשב"ל ור"י דרשב"ל סובר דאינו עובר רק כשיש חמץ אתו בעזרה דעל סמוך ור"י מחייב אף כשיש לו בתוך ביתו אבל עכ"פ צריך שיהיה ידוע לו החמץ ואם אינו ידוע לו אף שהיה לו חמץ ושחט הפסח לא עשה איסור כלל אפילו להפוסקים דעובר בב"י למפרע ודומה לאוכל חלב בשוגג דכיון דס"ל לר"ל דצריך שיהיה החמץ בעזרה דוקא נהי דר"י חולק עליו מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשינן:

ועוד נראה דהא כבר עומד רבינו על הטור שכתב דהוי דומה לאוכל בשוגג דהא מתעסק פטור בכל התורה כולה רק בחלבים ועריות דחייב משום שנהנה ותירץ כיון שהתורה אסרה בלא מעשה רק שלא יהיה החמץ בביתו לכן גם שלא במתכוין אסור א"כ בשחיטת הפסח דאם לא ידע שיש לו חמץ בביתו הוה מתעסק ולפ"ז בחמץ ידוע תיכף כשנפקע קנין ממון אוקמיה ברשותיה לענין איסור שלא לשחוט הפסח ולא הוי זמן שהפקיע התורה מרשותו מכל וכל שיצטרך קנין חדש ולזה לא מהני גילוי דעת. אך זה ניחא עפ"י דין תורה שלא היה זמן פנוי שלא יהיה לו זכות בהחמץ אבל לדידן דאסרו חכמים בהנאה משעה חמישית וכיון דהפקיעו חכמים הקנין לא הוי שלו כלל אף מדאורייתא כמבואר בסוגיא דהבודק צריך שיבטל מהני שפיר הגילוי דעת ולא קשה כל הקושיות שהקשה על הרמב"ם דהרמב"ם כתב מהו השביתה האמורה בתורה צוה להסיר החמץ הידוע ולא מהני גילוי דעת כי לא היה זמן שיהיה נפקע מרשות הבעלים בקנין ממון וקנין איסור והא דמהני הביטול מעיסה מגולגלת אף בימי הפסח אף בתיכף כשנעשה חמץ עובר בב"י ולא הוי זמן שיהיה נפקע החמץ מרשותו מכל וכל מ"מ קודם שנעשה חמץ דאורייתא והוי שיאור הפקיעו חכמים מרשותו הקנין ממון ואינו עובר בב"י, אך באמת זה אינו דא"כ בחמץ שא"י אמאי לא מהני הביטול לאחר שש קודם הלילה דעדיין לא היה ברשותו וע"כ צ"ל דכיון דהתורה אוקמה ברשותיה שיבטל או שישרוף החמץ בשש הוי שלו לענין איסור ולא מהני הגילוי דעת:

אך נראה לחלק בין חמץ ידוע לשאינו ידוע בחמץ שאינו ידוע כיון דאינו עובר למפרע רק כשרואה החמץ א"כ לא הוה ברשותו כלל לא לשום ענין ולא לקנין ולא לענין מ"ע דתשביתו אינו חייב להשבית אם אינו ידוע לו ע"כ דהקנין הוא קנין חדש לכן מהני הגילוי דעת אבל בחמץ ידוע אפילו כשנפקע הקנין ממון נשאר שלו לענין הביעור לא מהני גילוי דעת אך נראה דהפקר בפירוש מהני:

והנה מ"ש הר"ן דביטול לא הוה הפקר כי אם יאמר אדם נכסי יהיו בטלים בודאי דלא מהני וקשה לי טובא דהא מבואר בש"ע חו"מ (סי' רמ"ה) הרי היא בטילה הוי לשון הפקר וכן הביא הר"ן בעצמו בגטין פרק השולח דביטול הוה לשון הפקר וכן מה שהקשה מדברים שבלב נודע סברת הרשב"א דדוקא בדברים שבלב סותרים למעשה אבל היכא דאין סותרים רק סתמן מהני מחשבה כמו בתרומה וכ"כ המהרי"ט במקום שיש הוכחה מהני הדברים שבלב א"כ יש לומר שפיר כסברת התוס' דביטול הוי הפקר:

אך לכאורה צריך להבין דהנה הרמב"ם (בפ"ג מה' חמץ) כתב ויאמר כל החמץ שיש ברשותי שלא ראיתי הרי הוא בטל וה"ה כעפר וכתב בהג"מ שיש לומר ליבטיל ולהוי הפקר ולכאורה צריך להבין באמת אמאי לא תיקנו חכמים שיפקיר בפירוש ולזה נראה כיון דכל הקנין של הפקר הוא מטעם נדר והיינו כיון דרבים זכו בהחמץ אסור לו להחזיר וכיון דהחמץ אסור בהנאה אין זה נדר ולא מהני מטעם הפקר ולא נפקע החמץ מרשות הבעלים א"כ הפקר גופיה לא מהני רק מטעם גילוי דעת שאינו רוצה בזה ולענין גילוי דעת מה לי לשון הפקר או ביטול ולכך נקטו הש"ס לשון ביטול ובגמ' שצוה לומר לשון הפקר היינו שיפקיר קודם התחלת זמן האיסור שיהיה יכול אדם לזכות ולהניח קודם האיסור אבל הש"ס והגאונים דלא מחייבי להפקיר רק סמוך לזמן האיסור אינו מועיל ההפקר רק מטעם גילוי דעת מ"מ מוכח דביטול הוה הפקר ג"כ רק כשמבטל בזמן האיסור לא הוי רק גילוי דעת אבל כשמבטל קודם זמן האיסור דהוי הפקר מהני ג"כ לחמץ ידוע ומתורץ כל הקושיות שהקשו על דעה זו דבכל מקום שנמצא דמהני ביטול לחמץ ידוע מיירי דמבטל קודם התחלת זמן האיסור ומהני מתורת הפקר:

ודעת מהרי"ק (בשורש קמ"ב) היא דעה שלישית ולא כדעת התוס' דביטול הוי מתורת הפקר ולא כדעת הר"ן דביטול הוי גילוי דעת רק דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דהיינו מתשביתו אינו מטעם הפקר אלא שעושהו כעפר בעלמא דמשמע לשון השבתה והוי דומיא דתבן ובטלו דבפ"ק דסוכה (דף ד') ובפ' חלון בעירובין (דף ע"ח) וכן מבואר לכאורה ברמב"ם דכתב מה היא השבתה האמורה בתורה הוא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר מבואר להדיא כדעת המהרי"ק לפי שיטה זו ע"כ דאין לחלק בין חמץ ידוע לשאינו ידוע לזמן הביטול. ויש ליישב עפ"י שיטת מהרי"ק קושית התוס' בחולין (דף קכ"ט) אמר אביי הרי אמרו כיפת שאור שיחדה לישיבה בטלה טומאתה לאו דאוריי' והקשה בתוס' תימא דאי לאו מדאורייתא בטלה אמאי מותר להניחה בביתו לפ"ז ניחא כיון דמדאורייתא כשיחשוב על חמץ כי שהוא כעפר אינו עובר א"כ כשחישב לישיבה וכדומה הוי כמו שחושב שהוא כעפר ואינו אוכל רק נגד זה דתיקנו חכמים ביעור לא מהני הביטול דאורייתא בביטול בעלמא סגי ונגד איסור מדרבנן צריך יחוד לישיבה לרשב"א ולת"ק טח בטיט והוי כעץ בעלמא ופטור מלבער גם מדרבנן א"כ לא קשה קושית התוס' דנגד איסור דאורייתא המחשבה לבד מועיל רק נגד איסור דרבנן צריך יחוד ושפיר אמר אביי לפי שיטתו דטומאתו לאו דאורייתא והתוס' שהקשו קושייתם בתימא הוא לפי שיטתם דביטול הוא מטעם הפקר וכאן לא הפקיר א"כ אי היחוד אינו מועיל מדאוריי' למאי מהני היחוד שיהיה מותר להניח בביתו ואפילו אי אמרינן דצריך דוקא לבטל במחשבתו שיהיה כעפר ולא מהני המחשבה במה שחושב ככלי ג"כ מתורץ קושייתם עפ"י סברת מהרי"ק הנ"ל:

(אך עתה כיון דמדרבנן אסור בהנאה משעה חמישית ואין עובר על ב"י אז א"כ כיון שביטלו מעיקרו ולא כוי כשלו רק מטעם הואיל דהוי כקבל עליו אחריות א"כ כיון שמשעה חמישית נפסק אז ההואיל כיון דאסור בהנאה למה לי' לזכות ועוד דלא מהני כלל הזכוי באיסורי הנאה וגרע יותר מהואיל דאי בעי מתשיל והואיל אי בעי פריק דלא יצטרך לעשות זכוי מחדש וכיון דמשעה חמישית נפסק ההואיל שוב כשמגיע שטה ששית אינו עובר על ב"י דהוי כמו שקבל אחריות עד שעה ששית שהדין דאין עובר אח"כ על ב"י כיון דלא הוי כשלו רק מטעם קבלת אחריות וא"כ ה"נ כיון שבטלו מקודם א"כ לא הוי שלו רק מטעם הואיל א"כ כשהגיע, שעה שאסור מדרבנן לא שייך הואיל ושוב לא עבר על ב"י אח"כ להכי עכשיו מדרבנן מהני ביטול לח"י ומיושב כל הקושיות:

וכן מהא דעיסה מגולגלת דקדם ומבטל ליה נ"ל נמי כיון דטרם שעובר על ב"י נעשה שאור והוי חמץ נוקשה ואסור בהנאה מדרבנן ואינו עובר על ב"י אח"כ אף שנעשה את"כ חמץ גמור וכהנ"ל:

אך לפי"ז קשה על מה שכתבתי לעיל על הא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דר"א סובר הואיל ואי בעי מתשיל הא טרם שנעשה חמץ גמור הוי נוקשה אמנם ניחא דהרי שם הוא אליבא דרבי אליעזר והטור כתב דר"א אית ליה נוקשה בלאי ופירש רש"י דעובר גם בב"י א"כ שפיר אמרינן הואיל דאי בעי מיתשיל וי"ל דר"י בעה"ת סובר כשיטת רש"י דעובר על נוקשה בב"י אבל לדידן דנוקשה לא הוי מדרבנן להכי מהני ביטול בעיסה מגולגלת טרם שהחמיץ וכנ"ל וא"ש בעזהי"ת):

דהא לענין טומאת אוכלין פשיטא דלא מהני אם מבטל אוכל גמור במחשבתו שיצא מתורת אוכל רק בדברים שאינם אוכלים גמורים מועיל המחשבה לעשותו אוכל וליטמאות או לבטל מתורת אוכל וליטהר אבל שאוכל גמור יהיה נפקע במחשבתו מתורת אוכל לא נמצא לדידן ואפי' לר"ש דס"ל במנחות (דף ק"א ע"ב) דכל איסורי הנאה אינם מטמאים טומאת אוכלים רק דבר שהיה לו שעת הכושר מ"מ לא נמצא שמחשבה מהני שלא לשויא אוכלים עיין בבכורות (דף ט') איסורו חישובו מ"מ בחמץ מהני מטעם עשה דתשביתו א"כ יש לומר דס"ל לאביי דנהי דביטול אוכל לכולי לענין טומאה לא מהני יחוד כמו מחשבה בעלמא מדאורייתא מ"מ לענין בל יראה מהני יחוד לכולו כמו מחשבה לעפר דחמץ קיל מטומאה ומתורץ בזה מה שהקשיתי לעיל מדוע נקט בש"ס ביטול וכן הגאונים ולא לשון הפקר דפירוש הקרא דתשביתו היינו שיבטל החמץ מתורת אוכל וכך גזרה התורה ובהפקר אינו מקיים מ"ע דתשביתו רק שאינו עובר על בל יראה ולפ"ז לא יפה עשו המדפיסים ששינו בנוסחאות כל חמירא לומר ולהוי הפקר כעפרא דארעא דהא לשיטת הרמב"ם ורש"י המצוה הוא שלא יחשוב לאוכל ולא להפקיע ואם לצאת ידי כל השיטות דהיינו שיטת התוספות דביטול הוי הפקר צריך לומר ליבטל כעפרא דארעא וליהוי הפקר כדי שיקיים מצוה דתשביתו בחמץ שלו כמ"ש הרמ"א (סי' תל"ד) דאין לבטל ביום אלא לאחר ששרף כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו ועוד אי מפקיר מקודם אין החמץ שלו ואינו יכול לבטלו ולעשות כעפר ועכצ"ל לדיעה זו סברא זאת דאל"כ אמאי לא מהני לאחר זמן האיסור הביטול א"ו כיון דאינו שלו אינו יכול לבטל מתורת אוכל במחשבתו א"כ כשהפקיר מקודם אינו יכול לבטלו מתורת אוכל:

ולזה נראה דאם בא לצאת כל הדיעות יאמר ליבטיל כעפרא דארעא וליהוי הפקר ואין לומר כיון דביטלו ועשאו כעפרא א"י להפקיר אח"כ דז"א דנהי דאינו אוכל מ"מ שלו הוא ושפיר יכול להפקיר ובזה יצא כל הדעות ובזה מתורץ מה שהקשה על הא דכיצד מפרישין את החלה בטומאה ביו"ט דהא יכול לבטל אי אמרינן דגם טובת הנאה יכול להפקיר כמ"ש רבינו מו"ח זצ"ל ועיין בדברים ולפ"ז ניחא דאף אם יכול להפקיר הטובת הנאה שיש לו בהחפץ או טובת הנאה ממון או לשיטת רבינו דאף אי טובת הנאה אינו ממון יכול להפקיר אבל שויא עפרא לאוכל אף דטובת הנאה ממון אינו יכול אך בחלה יש לומר דהא עדיין אינו חמץ ואין עליו המ"ע דתשביתו רק העיקר שלא יעבור על בל יראה א"צ לעשות כעפרא רק הפקר ולפ"ז נמצא ראיה לשיטת רבינו תם דס"ל דביטול הוא מטעם הפקר ומ"מ נקט הש"ס לשון ביטול בהא דתני היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בביתו מבטלו אחר שבת אחר יו"ט מוקים להו הש"ס (דף ז') בתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ קודם ומבטל ליה והא התם א"צ לקיים מ"ע דתשביתו רק להפקיע העיסה שלא יהיה שלו לא יעבור בב"י ונקיט בברייתא מבטלו בלבו ויש להאריך הרבה בזה וישמע חכם ויוסיף לקח:

והנה מו"ח זצ"ל מחולק עם הש"א דהש"א סובר דלריה"ג דחמץ מותר בהנאה בפסח וכן לר"ש משש עד הלילה דמותר בהנאה יכול להפקיר ולמכור לנכרי והקשה לפ"ז איך חייב מלקות אם שחט על חמץ דם זבחו דהא הוי התראת ספק דהא אפשר דהפקיר ודעת מו"ח זצ"ל דאי אפשר להפקיר או למכור דאינו מותר רק שיהנה בשעת הסקה:

(והנה דברי מרן זקני זצ"ל בעה"מ מקור חיים תמוהין מאד בזה שהרי בפירוש מבואר בתוס' פסחים (דף כ"א) ד"ה עבר זמנו כו' דלר"י הגלילי אין צריך לשורפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לנכרי וכבר תמה על זה בשו"ת בית אפרים) הביא דפשטא דלישנא תוס' פסחים (דף כ"ט) דכתבו דתשביתו משמע שלא כדרך הנאה ואסור אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר ולכאורה נראה כן דהא המ"ל (בפ"ה מה' יסודי התורה) וכן תוס' בנדרים כתבו כיון דצריך להתיר נבילה במכירה מוכת דמכירה הוי כדרך הנאתן א"כ כיון דהמכירה הוי בכלל לא תאכל דאסור למכור כמו באכילה וכאשר תשביתו משמע שלא כדרך הנאה היינו אכילה ומכירה וכן מבואר בב"ק (דף צ"ח) אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחד ושרפו במועד פטור דהכל מצווין עליו לבערו ופירש רש"י במועד בזמן ביעור בו' שעות הנה לר"ש גם אחר שש מותר בהנאה ואמאי פטור אליבא דר"ש שם אך באמת ברא"ש מבואר דיכול למכור לר"ש וכתב אף עפ"י דכשאכל משביתו תשביתו משמע שלא כדרך הנאתן אבל להסיקו תחת תבשילו ולמכור מותר וא"צ להשבית מן העולם רק מביתו ע"ש וקשה לעשות מחלוקת בין תוס' ורא"ש דלתוס' יהיה פירוש הגמ' דתשביתו לבער מן העולם ולרא"ש הפירוש דתשביתו מן הבית ומה שהקשה מב"ק אין ראיה דכאן דמתעצל לבער ואין מקיים המצוה פטור השורף משום דהכל מצווין עליו לבערו אבל יכול למכור כי במכירה מקיים המצוה שמבער מביתו ובלא"ה לא קשה מב"ק דהא הגזלן אינו יכול למכור ולא ליהנות בשעת הסקה ואין לו בחמץ זכות רק שגורם לו היזק דצריך לשלם להנגזל ופטור בגרמו משום דהכל מצווין לבערו ולנגזל א"צ לשלם דהא גזל ונתייאשו הבעלים אף דיאוש אינו קונה ובא אחר ואכלו אין הנגזל יכול לגבות מהגזלן ומה שרצה לומר דלריה"ג אי אינו מותר למכור רק שיהנה בשעת הסקה והסקה בחמץ הוי שלא כדרך הנאתן ולא קרינן ביה ממונו כמו בכל איסורי הנאה דיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן ואינו קרוי ממונו תמוה מאד חדא דהא תוס' בקדושין (דף ל"ז ע"ב) ד"ה המקדש בערלה כתבו דלריה"ג יכול לקדש בו אשה בפסח ובכל איסורי הנאה אינה מקודשת אף שיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן:

ועוד דהא בסוגיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח מוקי הש"ס מתניתין כריה"ג והקשה הש"ס אי הכי אמאי פטור מתשלומין ולפי דבריו לא קשה כלל כיון שאין לו בו רק היתר הסקה והיתר הסקה הוי שלא כדרך הנאתן א"כ לא עדיף משאר איסורי הנאה דיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן ומ"מ פטור א"ו כיון דעומד להסקה בפסח דמצוה לבערו הוי כגחליו וכעציו והוי כדרך הנאתן כמו תרומה טמאה אך לענין הפקר נראה דעיקר כדעת מו"ח זצ"ל דא"י להפקיע כיון דאינו שלו רק שיכול ליהנות בשעת מצות ביעור דהיינו כשמבער מביתו אינו שלו שיהיה בידו להפקיר שיהיה נעשה חמץ של אחרים ושלא יצטרך לקיים מצות ביעור מביתו בשלמא כשמפקיר קודם זמן איסור ואין החמץ שלו לא רמיא עליו התורה מצות ביעור כלל אבל כשכבר חל עליו מצות ביעור רק דמותר לו ליהנות בשעת ביעור אין ברשותו להפקיר שיהיה נעשה חמץ הפקר ויהיה נפטר ממצות ביעור מביתו דהא רמיא עליה מצות ביעור מביתו רק שהותר לו הנאה בשעת קיום המצוה אבל לא שיהיה בידו להפקיר שיהיה נעשה החמץ שלו הפקר ושיפקיע עצמו ממצות ביעור: ועוד נראה לי לשיטת הש"א דס"ל דאינו יכול להפקיר הטובת הנאה כיון דאין לו היתר הנאה רק בשעה שמבער אותו מביתו אבל אין לו בחמץ קנין שיהיה מותר לישאר בתוך ביתו לא עדיף מטובת הנאה אף דיכול לקבל מעות שיתן לכל כהן שירצה מ"מ כיון דצריך לקיים מצות נתינה לא הוי רק טובת הנאה א"כ גם בחמץ כיון דצריך לקיים מ"ע דתשביתו ולבערו מביתו רק שיוכל ליהנות לא הוי רק טובת הנאה כי מה לי שצריך ליתן לכהן או שצריך לשרוף או ליתן לנכרי:

והנה מו"ח זצ"ל כתב דטובת הנאה אינה ממון ושוה כסף הוא דהא שמין אותו בהקדש כמבואר בערכין (דף כ"ט) דהאיך שייך לומר דטובת הנאה אינה ממון בדבר שיש לו שומא וכל העולם נותנים סך הרבה עבור זה רק דהפלוגתא הוא אי נקנה במשיכת החפץ ע"ש לפ"ז היה נראה אם יפסיד לו טובת הנאה דצריך לשלם לו דהא הפסיד לו דבר השוה כסף א"כ אמרינן: דהא דיש לו היתר הנאה בחמץ לריה"ג לא הוי רק טובת הנאה א"כ א"י לקנות במשיכת החפץ ומ"מ צריך לשלם לו מה שהזיקו והיה מקום לתרץ קושית התוס' בכתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה ולאביי שהקשו על הא דמוקי הש"ס מתני' דהאוכל תרומת חמץ בפסח דפטור מטעם דסבר כרנבה"ק דכרת פטור מתשלומין והא מדאגביה קניא כקושית הש"ס שם ולפ"ז דכיון דאין לו בהחמץ רק טובת הנאה אינו זוכה בהגבהה כמו במשיכה ועיין תוס' ב"מ (דף צ"ט) ד"ה כיון שיצאתה וכו' לחד מהתירוצים דאף לענין להתחייב באונסין צריך להיות קנין משיכה לסמטא או לצידי ר"ה ואינו שייך לומר מדאגביה קניא רק דצריך לשלם משום שהפסיד לו טובת הנאה ופטור מטעם דכרת פוטרו מתשלומין אך בתוס' ב"מ (דף ו') סוגיא דתקפו כהן ד"ה והא הכי כו' מבואר דאי טובת הנאה אינה ממון א"צ לשלם לו ההיזק אם הפסיד לו הטובת הנאה ע"ש ונראה לכאורה מבואר שלא כדעתו הקדושה:

והנה מה שרצה מו"ח זצ"ל לומר דהא דאמר ר"א שני דברים אינם ברשותו אין הטעם מחמת שאסור לו בהנאה רק כיון דהתורה רמיא עליה מ"ע להשבית החמץ ולכאורה מוכרח הדבר לפי שיטת רש"י חולין (דף ד') שכתב דאם מכר החמץ המעות אסור להחליף דאל"כ מצינו דמים להחמץ בפסח ותנן האוכל חמץ של הקדש פטור מתשלומין ומיאנו התוס' ושאר הראשונים בזה וכתבו כיון דאסור לו למכור אף בדיעבד המעות מותר לא מקרי בר דמים ורש"י סובר כיון דמותר בדיעבד מקרי שפיר בר דמים א"כ קשה דהא גם רש"י מודה דהא דאסור למיחלף הוא רק מדרבנן כמבואר בתוס' ורש"י בע"ז (דף ד' ע"ב) עיי"ש א"כ קשה דהא מצינו דמים לפסח מדאורייתא דהמעות מותר ואמאי אמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו הא מדאורייתא הוי בר דמים א"ו דסברת ר"א כיון דהתורה רמיא עליה המצוה דצריך לבער אינו שלו אבל בחמץ של הקדש דא"צ לבער אם היה המעות מותר היה מקרי בר דמים אך דרש"י ב"ק (דף כ"ט ע"ב) כתב דהא דחמץ משש שעות ולמעלה אינו ברשותו דכל היכא דאיתא אסור בהנאה ומשאו הכתוב כאלו הן ברשותו עכ"ל מבואר דמטעם דאסור בהנאה אינו ברשותו ולא מטעם שהכל מצווין עליו לבערו וקשה לפ"ז כיון דהמעות מותר מדאורייתא הוי חמץ בר דמים לשיטת רש"י ונראה דאף דס"ל לרש"י דאף דאינו רשאי למכור מקרי בר דמים הוא דוקא בהקדש דבשאר כל אדם כיון דאינו רשאי למכור יכול אחר לתפוס החמץ ואמאי שלו יותר משל כל העולם אבל בשל הקדש אם יתפוס אחר וימכור יהיה המעות נתפס בקדושת הקדש ולא יהיה לו בהמעות זכות רק להקדש הוא ולוה הוי שפיר בר דמים אי מותר המעות בדיעבד:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה