חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן שצז
ואלה דברי נכד הרב המחבר הרב המאוה"ג החריף המפורסם מו"ה יחיאל מיכל הכהן נ"י:
סעיף יב האשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה ותבלין לקדירתה ביו"ט הרי העיסה והתבשיל כרגלי שתיהן:
הנה גרסינן בגמ' ביצה (דף ל"ח) וכן האשה ששאלה מחברתה כו' מליבטל מים ומלח לגבי העיסה כו' תשלום כל הסוגיא הקושיות בסוגיא זו רבו א' קושית הש"מ הא דפריך בגמ' ולבטל מים ומלח לגבי העיסה הא בדבר לח בעינן ששים ומסתמא אין בעיסה ששים עיי"ש ב' הקשו דהא הוי מין באינו מינו ואינו בטל בפחות מששים. ג' קושית מהרש"א א"ש חטין בשעורין דלא קאמר להו דהו"ל מין וכתב ויש לדקדק דהא דקאמרינן מין בשאינו מינו בטל לכ"ע לענין איסורא בעלמא וא"כ ר"א ע"כ דמדמה מלתא דהכא ממונא דאל"כ תקשי ליה אמאי לא תקשי ליה הכי בכל דוכתא דאמרינן חד בתרי בטל כמ"ש התוס' וא"כ אכתי תקשי ליה אמאי לא קאמר להו מחטין בשעורין דא"נ דמין בשאינו מינו בטל באיסורא הכא דממונא הוא לא פקע שם בעלים מניה דהקשה מהרש"א ז"ל על הא דקאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה כו' ה"נ דכי אית לה בעלים לא בטלה כו' ותימא אמאי לא דקדק הכי אהך פלוגתא גופא דר"י ורבנן דבין לר"י בשאינו מינו ובין לרבנן אף במינו דבטל ה"נ דכי אית ליה בעלים לא בטיל. ה' הקשה התוס' ביבמות (דף פ"ב) ד"ה ר"י לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל דוקא בדבר לח ומתערב אית ליה לר"י דלא בטיל דומיא דדם הפר ודם השעיר כו' אבל בדבר יבש לא דר"י גופיה א"ל בפ' הנוטל (דף קמ"א) דמעלין את המדומע בק"א ואפילו מין במינו ונבלה דהקומץ רבה דאיכא למאן דלא בטיל היינו דנימוח וסברה הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ולא בטיל אבל דבר יבש האיסור מונח במקומו אלא שאין ניכר היכן הוא וההיא דשלהי ביצה דאמר חטין ושעורין בטלים לר"י ולא חטין דחטין דקאמר איירי דאל"כ חטין בשעורין אמאי בטיל והלא נכרים הם ועוד נראה דאפילו קמח כיון שצונן הוא ואין הטעם מתפשט בטיל ולפ"ז קשה שוב אמאי קאמר בגמ' דחטין בחטין לרבי יהודה לא בטיל אינו מובן הא דמדמה הגמ' להבורר צרורות מגורנו של חבירו כו' ועוד שאר דברי הגמ' בסוגיא זו אינו מובן לכאורה. ז' הא דקאמר בגמ' א"ל מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל אינו מובן במה פליגי דמה חידש לן אביי השתא דמעיקרא היה סבר הגמ' כיון דהוי איסורא דממונא הוא ואיסור תחומין בא ע"י הבעלים ושם בעלים עליה קני שביתה אצלו ולא שייך בו ביטול כמ"ש התוס' ד"ה ה"נ וא"כ מה חידש אביי עכשיו מה דקאמר מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל באיזה סברא פליג עם ר' אבא. והנראה לע"ד בעזה"י לתרץ דהנה התוס' ד"ה לבטיל מים ומלח כו' ועוד דלא דמי לשאר איסורים דהדבר תלוי בטעם אבל הכא איסור תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ כו': והנה הר"ן ז"ל בסוף ע"ז כתב מ"ד חמץ בפסח תערובתו אין איסור בהנאה דבאכילה טועם האיסור משא"כ בהנאה דחד בתרי בטיל והוא ז"ל חולק עליה והנה (הפרי מגדים הלכות פסת סימן תמ"ב) בפתיחה הוכיח כדברי המ"ד דבטיל לענין הנאה חד בתרי כיון דלא שייך טעמא ובאכילה שייך אוכל יטעם כמ"ש הרשב"א ז"ל חולין (דף צ"ז) וכתב שם הפ"מ דלענין בל יראה י"ל דל"ש טעמא ובטיל חד בתרי אף כזית כא"פ נמי הנאה:
למ"ד דשרי ובבכורות (דף כ"ג ע"א) נבילה בשחוטה כתבו התוס' הא דמשא לא שייך ביטול באכילה י"ל כל משהו היתר הוא וכתבו שם דאין התורה בטיל במשא רק מדרבנן עיי"ש ולפ"ז באיסור תחומין כיון שכתבו התוס' דאינו תלוי בטעם ול"ש חיך אוכל יטעם דאין האיסור האכילה רק להוליך את הדבר בחיתום שלו א"כ חד בתרי בטיל כמו מין במינו:
ומיושב קושית הש"מ קושיא א' הנ"ל ופריך בגמ' שפיר דלבטל מים ומלח לגבי העיסה והנה זה הוא רק אי נימא דמין במינו בטיל מטעם דנהפך האיסור להיתר ומש"ה בטיל מן התורה גם נבילה בשחוטה גם לענין משא ורק מדרבנן אסור ולפ"ז כיון דתחומין לא אסור מהתורה רק מדרבנן לא גזרו חז"ל בזה ושרי אף מדרבנן ולהכי מקשה בגמ' דלבטיל מים ומלח לגבי העיסה אבל אי לא נימא נהפך ורק הוא דבטיל מב"מ הוא משום דכל דפריש מרובא פריש א"כ ממילא נבילה בשחוטה טמא במשא מן התורה כיון דנושא ביחד ולא שייך לומר כל דפריש א"כ מש"ה באשה ששאלה מחברתה מים ומלח הוי כרגלי שניהם כיון דלא שייך לומר כל דפריש דהמים והמלח מתערב בקמח ולזה הוכיח ר' אבא מהא דנתערב קב חטין בעשרה קבין יאכל הלה וחדי א"כ מוכח דהא דבטל ברוב הוא מטעם כל דפריש ולא שייך לומר זאת רק באיסורא ואף שאכל השנים שרי לאכול השלישי דזה השלישי הוי מהרוב ואף דא"כ אכיל איסור מעיקרא מ"מ מה דהוי הוי אבל לענין ממון ע"כ צריך לשלם לבעלים דהא אכיל בודאי משל חבירו אבל אי אמרינן נהפך האיסור והיינו איסורא כמאן דליתא כמו שמבואר בבכורות היינו המועט כמאן דליתא א"כ לענין ממונו נמי בטיל ואין צריך לשלם לבעלים כשנתערב לו קב חטין בעשרה קבין וכיון דצריך לשלם א"כ מוכח דהא דמין במינו בטל הוא מטעם כל דפריש מרובא פריש אבל לא מטעם דנהפך כו' וא"כ ממילא לענין תחומין לא בטל המים והמלח לגבי העיסה כך סברי רבנן בכונת ר' אבא ולזה אוכיחו עליה כמו שיתבאר:
דהנה י"ל הטעם דיבש ביבש בטל לר' יהודה במין במינו ולא לח בלח דשני טעמים יש על ביטול ברוב טעם א' דנהפך האיסור להיות היתר דהמועט בטל לגבי הרוב וטעם השני הוא מטעם כל דפריש מרובא פריש ולזה לא שייך רק ביבש ביבש ולא לח בלח והנה ר"י דיליף מדם הפר ודם השעיר הדבר ידוע שדמו של דם פר מרובה מדם השעיר וקרי ליה דם השעיר כמו שפרש"י ז"ל א"כ מוכח דהמועט לא בטיל להרוב להיות נהפך:
ולזה דוקא לח בלח דלא שייך כל דפריש וכיון דמוכח מדם הפר ודם השעיר דלא נהפך המיעוט להיות כרוב ולהכי סובר ר"י דלא בטיל מב"מ בלח בלח אבל יבש ביבש דשייך לומר הטעם כל דפריש מרובא פריש סובר שפיר דבטיל דזה לא מוכח מדם הפר דלא נימא כל דפריש (והארכתי בזה במק"א) נמצינו למידין דלר"י אף ביבש מודה דבטיל מב"מ הוא רק מטעם כל דפריש מרובא פריש אבל רבנן דלא ילפי מדם הפר והשעיר משום דשם הוי עולין ואין מבטלין זא"ז וא"כ הא דלרבנן בטל הוא מטעם דנהפך דהא אפילו לח בלח סברי דבטל וע"כ מטעם נהפך האיסור להיות היתר והמיעוט כמאן דליתא וקאמר רב אושעיא שפיר עביד דאחיכו עליה מ"ש חטין בשעורין דלא קאמר להו דהוי ליה מבשא"מ בטיל היינו הוא דבטיל במין בשאינו מינו הוא מטעם דנהפך האיסור להיות היתר דהא דלא סובר ר"י נהפך הוא רק במין במינו משום דיליף מדם הפר כו' וכנ"ל אבל מין באינו מינו שפיר סובר גם ר' יהודה דנהפך כו' ולהכי אינו צריך לשלם כשנתערב לו חטין בשעורין:
ומיושב קושית מהרש"א דהא לענין ממונא לא בטיל דז"א דהא דלא בטיל לענין ממון רק צריך לשלם הוא אם לא נימא נהפך רק מטעם כל דפריש וזה הוא רק במין במינו וכנ"ל אבל במין באינו מינו דכ"ע סברי דמותר נמי מטעם נהפך האיסור להיות מותר והוי המיעוט כמאן דליתא א"כ גם לענין ממונא בטיל וכנ"ל ומיושב קושית התוס' דהא יבש ביבש בטל אף לר"י ובזה מתורץ דהא דבטל לר"י הוא משום כל דפריש ולא מטעם נהפך והרי לא בטיל לענין ממון וכנ"ל:
ולזה הקשה לו רב אושעיא חטין בחטין נמי נהי דלר"י לא בטיל לרבנן מיבטל בטיל היינו דרבנן דלא ילפי מדם הפר ומדם השעיר א"כ סברי דמין במינו בטיל מטעם דנהפך כו' וא"כ לרבנן מיבטל בטל אף לענין ממונא וכנ"ל א"ל רב ספרא משה שפיר קאמרת ולא שמיע להו הא דאמר ר"ח קטוספאה הבורר צרורות מגורנו של חבירו חייב לשלם לו דמי חטין אלמא כי לא חסרהו ה"נ כולו חסרו היינו ר' ספרא פירוש כונת ר' אבא לא כמו שפירשו הרבנן כונתו דהביא ראיה דלא אמרינן נהפך מהא דלא בטיל לענין ממון ורק מטעם כל דפריש כו' ולהכי לא בטיל מים ומלח לגבי העיסה כיון דהוו לח בלח וכנ"ל רק כונת ר' אבא הוא כמ"ש התוס' דר"א מהדר לכו דאין שם בעלת המים והמלח בטל מכאן כמו שאין שם בעל הקב בעשרה קבין דנפישי: והביא שפיר ראיה דהנה הטעם דצריך לשלם ולא בטיל לענין ממונא לא כמו שסברינן מעיקרא דאי נהפך כו' ולא בטיל נמי לענין ממונא דז"א רק מטעם דלא בטיל שם בעל הקב בעשרה קבין דנפישי ואזלינן בתר מעיקרא והא ראיה דהא הבורר צרור מגורנו של חבירו אף דהשתא אינו שוה כלום אפ"ה אזלינן בזה בתר מעיקרא בעת שהיו הצרורות בהחטין שהיו שוים כמו החטין והיה נקרא שם הבעלים עליה ומש"ה אפילו כשהשתא לא שויא כלום צריך לשלם דמי החטים אלמא דלא בטל שם הבעלים ואזלינן בזה בתר מעיקרא ומש"ה בנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חטין לא בטיל לענין ממון דאף דעתה הוא נהפך והמועט בטל, לגבי הרוב והוי כמאן דליתא אפ"ה אזלינן בתר מעיקרא קודם שנתערב שהיה שם הבעלים על הקב ולהכי לא בטיל לענין ממונא וכמו כן אינו בטל שם בעלת המים והמלח וכמ"ש התוס' בד"ה ולבטל כו' א"ל אביי ולא שנא ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין היינו דממון שיש לי תובעין שייך לומר דלא בטל שם הבעלים ואזלינן בזה בתר מעיקרא אבל ממון שאין לו תובעין י"ל דבטל שם הבעלים וא"כ אזלינן בתר השתא וא"כ קשה ליבטל מים ומלת לגבי העיסה כיון דהוי ממון שאין לו תובעין היום אמר ליה ולטעמיך הא דאמר ר"ח נבלה בטלה בשחוטה כו' הכי נמי דכי אית לה בעלים לא בטלה והנה הא דנבלה בטלה בשחוטה ואינו מטמא אפילו טומאת משא מדאורייתא וכמ"ש תוס' ע"כ הוא מטעם דנהפך המועט להיות כרוב דאי מטעם כל דפריש היה להיות מטמא מהתורה במשא כיון דמשא הכל בב"א אע"כ דסובר דנהפך ופירש התוס' דהכי הוי הקישא אלמא מידי דשייך ביה ביטול יש לו תובעין אין מועיל כלל לומר הואיל ויש שם בעל עליו אינו מבטל שפיר אלמא לא תליא מילתא כלל בתובעין א"כ מתניתין נמי אע"ג דאין לו תובעין כיון דלא שייך כו' ביטול דממונא הוא ואיסור תחומין בא ע"י הבעלים ושם בעלים עליה קנה שביתה אצלו שייך ביה בטול עכ"ד התוס' ז"ל:
ומיושב קושית מהרש"א דלא מצי למפרך מר"י ורבנן דמין במינו בטיל ובמשא"מ בטיל לר"י דאם אית ליה בעלים לא בטיל גם שפיר י"ל דבטיל מטעם כל דפריש מרובא פריש א"כ לא שייך לומר דלא בטיל שם בעלים כיון דהיתר הוא מטעם דפריש מהרוב א"כ מטעם לא היה של בעלים:
ולזה הביא מהא דנבלה בטלה בשחוטה וע"כ הוא מטעם נהפך ולא מטעם כל דפריש כו' וכנ"ל וכיון דע"כ מטעם דנהפך שפיר מקשי דא"כ אי אית ליה בעלים לא בטלה אע"כ דאין חילוק בין יש לו בעלים או לא היכא דבטיל וכמו כן היכא דלא בטיל דהיינו באיסור תחומין דל"ש ביה ביטול כיון דאיסור תחומין בא ע"י הבעלים אין חילוק בין יש לו תובעין או לא וכמו שפירש התוס' וכי תימא ה"נ והא תניא אמר ר' יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה אע"פ שאין להם בעלים דומין כמו שיש להם בעלים א"ל מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל וממונא לא בטיל השתא חדית אביי מלתא חדתא דהנה:
קיי"ל דנהפך האיסור להיתר אבל בנתערב היתר בשני חתיכות איסור לא אמרינן דנהפך לאיסור שילקה על חתיכה א' מבואר היטב טעם הדבר מרן תשו' הרי"מ זללה"ה (חלק יו"ד סי' ט') דדוקא בהיתר ואם לא נהפך האיסור להיתר מכריע המועט את הרוב היתר להיות אסור כולו מספק לכך מכריע הרוב ונהפך מה שא"כ היתר ברוב איסור גם אם לא נהפך מ"מ נשאר כולו איסור מספק ולא נכריע כלל הרוב איסור להיות מותר ממילא לא נהפך כלל ונשאר ההיתר היתר ואיסור איסור והכל אסור מספק שקבוע כנ"ל ע"ש שהאריך ודפח"ח:
ולפ"ז י"ל דזה הטעם דממונא לא בטיל משום דרק לענין אסור אם לא יבטל יהיה אסור כולו ויהיה הרוב אזל בתר מיעוט להכי אמרינן דבטיל דהמיעוט הולך אחר הרוב אחרי רבים להטות אבל לענין ממונא דאם דנין רק על הקב א' שנתערב דהא אינו אוסר השאר הב' אף כשלא יבטל לא יצטרך הרוב לבטל להמיעוט ולהכי שפיר לא בטיל נמצא לפ"ז במים ומלח שנתערב בעיסה דאם נימא דלא בטיל יהיה הרוב הולך אחר המיעוט דלא יהיה רשאי והולך רק כרגלי שתיהן וכיון שכן שפיר בטל המיעוט לגבי הרוב וי"ל דאפילו לענין ממון נמי בטיל וזה כונת אביי מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל היינו דקאמר מי קמדמית דהטעם דממונא לא בטיל הוא משום דאין המיעוט סותר להרוב אבל היכא דאיכא איסורא ויהיה סותר המועט להרוב שפיר בעיל כנ"ל ומיושב הקושיות הנ"ל זה מה שרציתי לבאר בסוגיא זו בעזה"י:
ויתיישב בזה קושית אבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק ל"ב) דהא דמקבלין שקלים מן הקטנים ובלבד שיהיה מוסרן לציבור והקשה השער המלך דהא מדאורייתא לאו בר הקנאה הוא נמצא דבר תורה קרב משל יחיד כו' ותירץ דמן התורה אפילו בלא מסירה להציבור מהני ואין כאן חשש דנמצא קרבן ציבור קרב משל יחיד משום כיון דרובן מבני חייבין נינהו בטלים ברוב אלא משום דמטבע חשיב ולא בטיל הוא דבעינן שמוסרים לציבור כו' והוא מדרבנן ואתא תקנתא דרבנן ומפיק איסור דרבנן והקשה בס' אבני מלואים כיון דהקנאת קטן אינו כלום מדאורייתא והקדושין אינו כלום מהתורה וא"כ עדיין ממון קטנים נינהו וממון לא בטלו וכדאמרינן בביצה (דף ל"ח) הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו והתם במנחות גבי כהנים שדרשו לעצמן מנחת כהן כליל ולא היו מבטלין שקלים שפיר הקשה התוס' דלבטל ברוב משום דהקדישן הקדש ואינו אלא איסורא מחמת ממונא בזה שפיר בטל וכדאמר שם בפ' משילין איסורא בטיל ממונא לא בטיל ואע"ג דאיסור תחומין מדעת הבעלים מ"מ האיסור בטיל עיי"ש בסוגיא אבל בקטנים דאי אזלת בתר דאורייתא אין הקדישן הקדש כו' וממונא דקטנים נינהו וממונא לא בטיל כו' עיש"ה וכן פירש רש"י ז"ל בסוגיא זו אבל ממונא לא בטיל מועט בהרוב להיות קנוי ממון המיעוט לבעליו של מרובה ומתניתין נמי לא קאמרינן דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשיא לן דלבטיל עכ"ל ולפ"ז קשה קושית האבני מלואים הנ"ל דכיון דלא בטל לענין ממונא א"כ באין משל יחיד:
ולהנ"ל מיושב לנכון דבזה אם נימא דלא בטיל א"כ לא יהיה רשאי להדיא נוכל המעות קרבנות ציבור ע"י המיעוט ויהיה אזיל הרוב בתר המיעוט ומש"ה שפיר בטיל אפילו ממונא דכל הטעם דלא בטיל לענין ממון משום דלענין ממון אין הרוב סותר להמיעוט אבל בזה אי לא אזלינן בתר רוב והיה הרוב אזיל בתר המיעוט להכי אמרינן אחרי רבים להטות ובטיל אפילו לענין ממון ולא הוי באין משל ציבור וא"ש בעזה"י:
בתוס' ד"ה משום דהוי דשיל"מ וא"ת יהיה ל"ש דשיל"מ אלא במין במינו וי"ל דאה"נ דלא אמרינן ליה אלא במב"מ והכא גבי תחומין שאני דחמירי כאלו הוי מב"מ בעלמא כיון דממונא הוא כו' ואינו מובן והנראה לפע"ד לפרש כונת התוס' עפ"י דבר התורת חטאת כלל מ' הובא בט"ז (סי' ק"א ס"ק י"ב) טעם על הא דדשיל"מ בטיל באינו מינו שאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אח"כ לא רצו חכמים לבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על דבר האיסור אלא על שם הדבר שנתערב בו והוי כמו שאין לו מתירין עכ"ל עיי"ש. מבואר דהא דבטיל דשיל"מ באינו מינו משום דלא מקרי התערובות על שם האיסור:
והנה רש"י ז"ל פירש בדברי אביי לרב ספרא מי קא מדמית איסורא להפסידו ממונא איסורא אמור רבנן לבטל ברובא ממונא לא בטיל מועט בהרוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתניתין נמי לא קאמרינן דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לו בה הוא דקשיא לן דליבטל עכ"ל ומובן דברי התוס' דהחמירו כאלו הוי מב"מ בעלמא כיון דממונא זו הוא היינו כיון שלא נפקע שם הבעלים ובתערובות נקרא נמי על שם בעלת מים ומלת וכמ"ש התוס' נמי בד"ה וליבטל מים ומלח לגבי עיסה כו' דאין שם בעלת מים והמלח בטיל מכאן א"כ הוי ממש כמו מינו דלא בטיל דשיל"מ וכנ"ל וא"ש בעזה"י: