חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן קצו
סעיף א אכל דבר איסור אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף:
הנה הרמב"ם (פ"י ה' י"א) כתב נזיר ששתה יין של תרומה משלם קרן ולא חומש כתב בכ"מ הטעם כיון שהיה אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא וכונתו בבכורות (דף ל"ז: ע"א) איתא המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבולים מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים רשב"א אומר דברים שהנפש קצה בהם יחזיר להן את הדמים ושאין הנפש קצה בהן ינכה בהם את הדמים. וכתב הרמב"ם וכן כל מוכר דבר שאסור לאכול מן התורה כן הוא דינו בין שהוא בלאו בין שהוא בכרת ובסמ"ע איתא ב' טעמים טעם אחד מטעם קנס וטעם הב' משום דלא חשיב הנאה והנה הא דלא חשיב הנאה כשאוכל איסור בשוגג מבואר (בסימן זה) דאין מברכין על אכילת איסור ושם לא שייך לומר קנס וכ"כ דאינו הנאה וצריך להבין דא"כ אמאי בפ"ה דבכורות במוכר בשר לחבירו מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים פירש הרמב"ם וכן הרב שהוא מטעם קנס: ונראה דהנה בנתיבות המשפט (סי' רל"ד) כתב דנ"מ בין שני הטעמים אם עירב הלוקח בששים בלח בלח ואכל אחר שכבר הותר א"כ חשיב הנאה מ"מ שייך קנס על שגרם במזיד לבטל איסור א"כ יש לומר דלכך פירשו הטעם משום קנס צריך תמיד להחזיר הדמים אבל לשיטת הרמב"ם דסובר דאין מברכין על דבר האיסור ע"כ דסובר דאכילת איסור בשוגג לא הוי הנאה ולזה בנזיר ששתה יין של תרומה בשוגג פטור מלשלם החומש והראב"ד חולק וסבר דהוי הנאה ומשלם חומש דהוא סובר דמברכין רק דאינן מזמנין: והנה הרדב"ז על הרמב"ם הקשה מהא דאיתא ברמב"ם (באותו פרק ה"ז) אבל שוגג שאכל תרומה ביוה"כ הרי זה משלם קרן וחומש ותירץ דיש לומר דאכילת יוה"כ חשיבא לחייב עליה קרבן אבל נזיר ששתה לא חשיב אכילה כיון שאינו מחויב עליה כלום ואינו סותר אפילו יום אחד. ולענ"ד הוא דבר חדש ויש קצת ראיה דלא כדבריו דהא הטור (ח"מ סי' רל"ד) כתב הרמב"ם ז"ל וכן כל מוכר דבר שאסור מן התורה לאכול כן הוא דינו בין שהוא בלאו בין שהוא בכרת. והלשון צריך הבנה מה"ת לא יהיה הדין בדבר אכילה שהוא חייב כרת הא הכרת חמיר יותר והיה לו לומר כיון שהוא בכרת בין שהוא בלאו עכ"פ בדבר שהוא בכרת חייב חטאת מ"מ צריך המוכר להחזיר הדמים דלא הוה אכילה. ומלשון הרמב"ם הנ"ל מוכח דסובר דלא הוה הנאה אכילת איסור בשוגג דאי מטעם קנס פשיטא דשייך בדבר שהוא חייב כרת למקנסיה יותר אלא ודאי דהטעם הוא דלא חשיב אכילה והו"א בדבר שחייב כרת להוי אכילה כיון דחייב קרבן כמ"ש הרדב"ז כתב דג"כ הדין כן דיחזיר לו הדמים שהיה אפשר לומר כיון דחייב קרבן ונתכפר לו הוא דמקרי אכילה אשמועינן דמ"מ צריך להחזיר לו הדמים. והנה בנוסח הרמב"ם לפנינו אינו כמו שכתב הטור רק בין שהוא בכרת ובין שהוא בלאו עכ"פ מוכח דגם במקום שחייב קרבן לא הוה הנאה דלא כסברת הרדב"ז וקשה אהדדי ואפשר לומר דהא דחייב חומש כשאוכל ביוה"כ מיירי שהיה מזיד על יוה"כ ובזה היה מדויק דבהלכה ו' כתב אבל שוגג שאכל תרומה ביוה"כ ובהלכה זו כתב נזיר ששגג ושתה יין דהיינו ששגג על הנזיר ושתה בשוגג על הנזיר לא הוה הנאה וניחא התוספתא כתב הרמב"ם ביוה"כ חייב ובנזיר פטור ועיין בת' פנים מאירות (חלק ב' סי' ז') שכתב לתרץ מה שהקשה (הב"י בסי' ר"ד) על רבינו ירוחם וז"ל שתה שום דבר לרפואה או אכל לא יברך עליו שאם הוא דבר איסור לאכלו שלא במקום סכנה לא יברך ואם הוא במקום סכנה ג"כ לא יברך זה הכלל כי מידי דלרפואה לא יברך כדאמרינן האי מאן דחנקתיה אומצא כך כתב הרמ"ה עכ"ל. וכתב הב"י ותמהני עליו על מה שפטור מברכה לשותה דבר לרפואה דהא אמרינן בהדיא גבי שמן זית החושש בגרונו אע"ג דלרפואה מכוון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברכה ומה שפטר מברכה אוכל דבר איסור במקום סכנה אין כן דעת הרא"ש שהרי כתב שחולה שאכל ביוה"כ מברך ועוד שכבר נתבאר (בסי' קצ"ז) שהרא"ש סובר כהראב"ד דאוכל דבר איסור מברך עליה והרמב"ם סובר דאינו מברך אבל כשאוכל דבר איסור לרפואה גם הרמב"ם סובר דמברך ובפ"מ מחלק דבאוכל מאכל בריאים לצורך רפואה גם רי"ו סובר דצריך לברך אבל כששותה ואוכל דברים המיוחדים לרפואה אם הוא דבר איסור אינו מברך וזה סברת רי"ו. וגם כתב דאכילת יוה"כ דברים המתירים אינו דומה לאכילת דבר איסור כיון, דשם גוף האוכל מותר אלא דיומא קא גרים כיון שהתירו לחולה נהנה ממנו ודומה לזה כתבו תוס' ריש גיטין (דף ז') ד"ה השתא בהמתן של צדיקים דאינה מגונה כל כך אכילת היתר בשעת איסור ע"ש:
אך זה דוקא בחולה אבל לענין תרומה אם אכל בשוגג ביוה"כ לשיטת הרמב"ם שאין זה הנאה נראה דפטור מחומש כמו נזיר שוגג רק הרמב"ם מיירי דהיה מזיד על יוה"כ ותוספתא שכ' דזר שאכל תרומה ביוה"כ שהיה שוגג על התרומה תנא לאפוקי מדרנב"ה דכרת פטור מתשלומין מיירי לשיטת רש"י ג"כ שהיה מזיד על יוה"כ דרנב"ה אינו פוטר רק כשהיה מזיד ואנן לא פסקינן כרנב"ה וחייב חומש כנלענ"ד:
אך לפ"ז צריך להבין מה דתנא במשנה פסחים (דף ל"א ע"ב) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב קרן וחומש ואשם למאן דסובר לפי מדה משלם קשה דהא אכילת חמץ בשוגג לא הוה הנאה ואמאי חייב מ"ש מנזיר ששגג כאשר הוכחנו מהרמב"ם דלא כסברת הרדב"ז דסובר דדבר שחייב כרת הוה אכילה וצריך לומר דגם במשנה מיירי שהיה מזיד על החמץ רק שלא התרו בו לשיטת הרמב"ם דפירש המשנה בסיפא דכשהיה מזיד על החמץ פטור מטעם קלב"מ אך דברי הרמב"ם בפירוש המשנה עוד אבאר לך במס' מכות (דף י"ג) כי אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם ומדמי עצים שעורו אפילו דמי עצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאילו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה אין משלם אפילו דמי עצים והדברים תמוהין כמו שמתמה תוי"ט שכתב הטעם כיון דאינה לוקה ומשלם משמע דאי לאו הכי משלם והא ליתא כיון דלפי דמים משלם ודאי דפטור והוא משום האי טעמא פסק (בפ"י מה' תרומות) דאפילו בשוגג פטור דלא כמשנתנו ועוד לפי דבריו דמשנתנו במזיד הוא בענין דילקה א"כ בלא"ה פטור משום מלקות דכל זר לא יאכל קודש שכן פירש הוא בעצמו ברפ"ז ממס' תרומות עכ"ל. ולא אבין הקושיא הראשונה שהקשה דהא הרמב"ם פסק דלפי דמים משלם כי לא פסק כסתם משנה רק כר"ע דלפי דמים משלם אבל המשנה סבר דלפי מדה משלם וחייב בשוגג ונראה דהיה קשה ליה להרמב"ם מאי תנא במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים ודאי האי דינא בסיפא במזיד שהיה מזיד על התרומה ופטור מתשלומין כיון דהמזיד משלם לפי דמים ואסור בהנאה אמאי תנא בשני דברים דפטור מתשלומין ומדמי עצים פשיטא כיון דאסור בהנאה פטור גם מדמי עצים ולזה פירש דכל המשנה מיירי שהיה שוגג על התרומה וחייב לשלם דלפי מדה משלם ובסיפא שהיה מזיד על החמץ וחייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם ופטור גם כשהיה שוגג על התרומה אף ע"ג דהדין דלפי מדה משלם מ"מ פטור דמלקות דחמץ פוטר התשלומין כיון דאינו לוקה ומשלם אך שהטעם דפטור מלשלם מטעם קלב"מ יהיה ראוי להיות חייב מדאגביה קניא נהי דאינו משלם לפי המדה על אכילה יתחייב לשלם על ההגבהה כמו ששוה להסקה להכי תנא דפטור מדמי עצים על ההגבהה משום דאסור בהנאה: ועל הקושיא השניה יש עוד לתרץ דהנה (בפ"ז מה' תרומה ה' ז') זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טהור בין שהיה טמא חייב מיתה בידי שמים שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם והיינו אם התרו בו כמ"ש הכ"מ שם אך נראה דצריך להיות מזיד דידע שהוא חייב מיתה דל"כ פסק (בפ"י מה' תרומה) זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש אעפ"י שהוא יודע שהוא תרומה וכשהוא מוזהר עליה אבל לא ידע אם חייב עלה מיתה אם לאו הרי זו שגגה ומשלם קרן וחומש: והנה מבואר בירושלמי בכמה מקומות (ובפ' מרובה ה' ב') אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן הזיד בחלב שוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן כי הוא פסק כמונבז דשגגת קרבן הוה שוגג וחייב קרבן והרמב"ם (בפ"ב מה' שגגות ה' ב') עבר עבירה וידע שהוא בלא תעשה אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת:
הרי זו שגגה ומביא חטאת אבל אם ידע שהוא בכרת ולא ידע אם חייבין עליה קרבן אם הרי זה מזיד ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין כרת דאינו פוסק כמונבז אך שגגת כרת הוה שגגה אף אם הזיד בלאו ולא הביא אם התרו בו או מלקינן ומביא קרבן ולכאורה היה נראה כיון דרמב"ם פסק (בה' סנהדרין) דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרת אי אפשר לו לחייבו קרבן אך כפי מ"ש (המשנה למלך שם ה' ז') די"א רק במי שחילל שבת בלא עדים דנתחייב כרת ופטור ממלקות אם לקה נפטר מהכרת אבל האוכל חמץ בפסח וכיוצא בו דחייב כרת ומלקות לא נפטר מהכרת ע"י המלקות וזה הוא ששנינו כל חייבי כריתות לוקין וכיון דבדין לקה לא נפטר והכי איתא בסנהדרין (דף מ"ז) הרגו ב"ד כיון דבדין מקטלי לא הוי להו כפרה וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק אלו הן הלוקין דחייבי כריתות לוקין ואחר שלקו ועשו תשובה נפטר מן הכרת נראה דלא בהמלקות נפטר א"כ כיון דפסקינן דאם הזיד בחלב ושגג בכרת דחייב קרבן אם התרו בו לוקה וחייב קרבן והרמב"ם לא הביא כיון דבירושלמי תנא האי דינא דשגגת קרבן ושגגת קרבן הוה שגגה לדידן ואם שגג בכרת והתרו בו למלקות לא תנא לא הביא הרמב"ם אבל הדין אמת דהא בירושלמי לא פליג בכל המקומות שכתב האי דינא ואיתא הטעם שם רבי בון בר חייא בשם ר' שמואל בר יצחק כדי רשעתו שני דברים מסורים לב"ד התופס אחד מהן יצא דבר שמסור לשמים פירש פני משה כרת שמסור לשמים הוא ולא לב"ד לפיכך מחייבין ליה גם בעונש קרבן דעל כרת הוא בא ולוקה על המזיד ומביא קרבן על מה ששגג דבכה"ג לא מיעט קרא א"כ גם בתרומה אם שגג במיתה והזיד בלאו והתרו בו מלקינן ליה וחייב לשלם קרן וחומש ואשם שהוא לכפר השגגת מיתה וכן מורה לשון הרמב"ם (בפ"י מה' תרומה ה' ו') כשהיה זדון גם על המיתה ועל הלאו והתרו בו פטור אבל אם היה שוגג על מיתה חייב לשלם ואין המלקות פוטרו ובזה ניחא קושיא שניה על התוי"ט דבמתניתין דקתני במזיד ומזיד הוא בהתראה דלא ניתן התראה רק להבחין בין שוגג למזיד וכן (בפ"י מה' תרומה ה' ו') כתב זר שאכל בזדון לוקה על אכילתה והיינו בהתרו בו כי סתם מזיד היינו בהתראה ומזיד דתרומה אם היה שוגג במיתה אינו פוטר מתשלומין לא תנא במתניתין אלא כשהיה מזיד גם במיתה ולזה פירש שהיה מזיד על החמץ ומלקות דחמץ פוטרו מתשלומין. אך עדיין צ"ע דאי אמרינן כשהיה שוגג בכרת ומזיד על הלאו מלקינן ליה וצריך לשלם חומש והטעם דדוקא שני דברים מסורין לב"ד תופש אחת מהן יצא דבר שמסור לשמים א"כ גם מלקות דחמץ אינו מן הדין לפוטרו ונראה דמלקות דתרומה גלי רחמנא כשהוא שוגג על המיתה חייב אבל המלקות דחמץ שפיר פוטרו ואינו חייב גם בדבר שמסור לשמים דהא הש"ך (בסי' כ"ת) הביא בשם המהרש"ל דבמקום דעבדינן ליה החומרא פטור גם לצי"ש וניחא פירוש המשניות עכ"פ אם שגג בכרת והזיד בלאו חייב לשלם החומש א"כ משכחת דיאכל תרומה האסורה מטעם חמץ או מטעם יה"כ שהוא חייב בתשלומין אף דאכילת איסור לא הוה הנאה כיון שהיה מזיד על הלאו רוצה הוא לאכול איסור אך עדיין קשה דהא במתניתין דכריתות (דף י"ד) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה חמש חטאות ואשם אחר היה שוגג על כל האיסורין אמאי חייב אשם מעילות דהא לא נהנה באכילה שאכל חלב נותר טמא ויוה"כ:
(ונראה לתרץ דהנה הא דבאכילת איסור לא חשיב הנאה מבואר בירושלמי משום דקץ באכילת איסור ובודאי לא גרעי משלא כדרך הנאתן דהיכא דחייב בשלא כד"ה חייב נמי בזה והא דפטור מלשלם בלוקח ונודע אח"כ שאסור הוא משום דלא קנה מחבירו רק כדי שיהנה כדרך הנאתן:
והנה התוס' בסנהדרין (דף פ' ע"א) ד"ה בשור כו' כתבו אבל במתניתין דזבחים חיישינן לתקלה טפי דא"י כמה ספק איסור לכי שהן מוקדשין כגון רכוב על גבי השור כו' וחלב מוקדשין ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתו כו' עיי"ש מבואר דס"ל דבמוקדשין שלא כדרך הנאתן נמי אסור ולהכי שפיר חייב ביש אוכל אכילה אחת אשם מעילות אף שאסור מטעם חלב נותר ויוהכ"פ:
אך קושית מו"ז ז"ל הוא לפי שיטת התוס' פסחים (דף כ"ו) שאני היכל דלתוכו עשוי וכתבו התוס' וא"ת והא לא כתיב אכילה ואפילו שלא כדרך הנאתו נמי אסור וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה הו"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה כו' ע"ש מבואר דפליגי על התוס' סנהדרין רק סברי דבמעילה נמי אינו חייב בשלכד"ה עיין בשער המלך (בפ"ה מה' יסודי התורה):
ונראה דהנה בסוף פרק דם שחיטה דבקדשים איסור חל על איסור דתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה ומעילה אוסר מעילה וקא חייל על איסור חלב דאיסור כרת הוא וכן פסק הרמב"ם (בפ"ב מה' מעילה בפ' י"ח מה' פסולי המוקדשין) א"כ בפירוש ריבתה התורה דאם אכל חלב של הקדש בשוגג דחייב אשם מעילות כי אין סברא לאוקמי דהתורה ריבתה כשהיה מזיד על החלב יש סעד לסברת הרדב"ז וצ"ע בסוגיא דכריתות וכן ביבמות (דף ל"ד) מפלפל הש"ס אקדשי' מגו דאתוסף איסור הנאה ע"ש וקשה כיון דבהקדש לכ"ע אחע"א וא"צ מה דמפלפל שם בענין אחע"א וכן הרמב"ם (בפ"ו מה' שגגות) הביא המשנה וכפי הנראה מטעם דהוה איסור מוסיף וכדומה הא ספק דבקדשים אחע"א ועוד יש לומר דקדשים אינו דומה לתרומה דבהקדש חייב קרבן וחומש גם הוצאת רשות מהקדש גם אם לא נהנה כמבואר במעילה (דף י"ח) כל אכילתו ואכילת חבירו ע"ש בתוס' אבל בתרומה אינו חייב רק על אכילה וכיון שיש איסור אחר על אכילה לא הוה הנאה ואינו חייב חומש אך ברמב"ם (פ"ו מה' שגגות אשם מעילות) כיון שנהנה מן ההקדש וצריך לומר כי התורה ריבתה בפירוש:
ותוס' כתובות (דף ל') ד"ה ולאביי פטור הכי נמי הוה מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה (פסחים דף ל"ו) דהיינו דנימא מדאגביה קניא ולכאורה נראה דלשיטת הרמב"ם יקשה עוד יותר דאי אפשר לאוקמי בתחב ליה חבירו כדמוקי שם דהא תוס' מסיק שם בד"ה לא צריכא דהחיוב הוא כיון שנהנה בפרוטה אף דלא היה שוה בשעת הבליעה רק פחות משו"פ מגלגלין עליה את הכל אף דלא הפסיד לכהן רק בפחות משו"פ עיי"ש א"כ כל החיוב כיון שנהנה בשו"פ וכאן דמיירי בחמץ לא הוה נהנה כיון דאסור באכילה רק לשיטת הרמב"ם מוקמינן דהיה מזיד על החמץ ורצה באכילת איסור [ונראה לע"ד כיון דהוי מזיד על החמץ ורוצה הוא באכילת איסור שפיר חשיב נהנה גמור ולהכי חייב לשלם] ובגוף קושיתי עיין לקמן בה' פסחים (סי' תל"א) שם ישוב נכון [עיין תוס' רע"ק ז"ל במשנה פסחים שם אות ז']: