חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן לח
לברר הדין מי שמת לו מת ביום ונקבר בלילה אי פטור להניח תפילין ביום המחרת כאשר סתם בסידור דרך חיים כדעת אלי' רבה או דחייב להניח תפילין כדעת מהרי"ט צהלון:
סעיף ה אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין מכאן ואילך חייב אפילו באו פנים חדשות:
והנה גרסינן בש"ס ברכות (דף י"ז ע"ב) במתניתין מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ותפלה ותפלין ויש נוסחאות במשנה אית דגרסי רק מק"ש ותפלין ואית דגרסי גם תפלה ואית דגרסי מכל מצות שבתורה ולהלכה גם יש דעות שונות שלדעת כמה פוסקים פטור רק מק"ש ותפלין ותפלה אבל שאר מצות חייב ולדעת הרבה פוסקים פטור מכל המצות והא דלא תנא רק ק"ש ותפלין לפי שהן מצות החמורות ותדירות מכש"כ דפטור משאר מצות והפנ"י כתב די"ל דלא פוטר רק ממ"ע שהזמן גרמא דנשים פטורין ואין שוין בכל אבל מצוה השוה בכל מנ"ל דפטור:
הנה לכאורה צריך להבין דהא תניא מגילה (דף ג' ע"ב) הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא:
דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה וקשה דהא אונן פטור מכל המצות וכיון שמת לו מת הוא אונן ואונן פטור מפסח וממילה. והרש"ל בת' (סי' יוד) הרגיש בזה:
לכאורה נראה דבזבחים (דף ק') מפלפל הש"ס אי אנינות לילה דהיינו הלילה שלאחר יום המיתה והוא דאורייתא לענין שלא לאכול קדשים או דאינו רק מדרבנן ובפסח לא העמידו דבריהם כיון שהוא עשה שיש בו כרת וכו' והא רש"י סובר דאונן אינו משלח קרבנותיו מדאורייתא א"כ גם אי אנינות לילה דרבנן א"י לאכול בקדשים ומסיק הש"ס דהא דאונן אינו משלח קרבנותיו כשמת קודם חצות דלא היה עליו עוד חיוב קרבן. וברייתא דאינו חוזר מיירי שמת אחר חצות כיון דנתחייב בשחיטת הפסח אין אנינות דוחה שחיטת הפסח והא דאונן פטור ממצות ילפינן מאנינות והיה מן הדין לחלק כמו בשולח קרבנותיו דאם חל עליו חיוב קרבן שולחים ואין אנינות דוחה את השליח א"כ גם במצות אם נתחייב כבר במצוה מהראוי אשר אנינות לא ידחה המצוה כ"ש להפוסקים דסברי דהא דאונן פטור ממצות הוא דרבנן היה נראה בפשיטות דאם נתחייב במצוה שלא ידחה האנינות קיום המצוה: ובזה יש להבין מה שהביא תוס' הירושלמי דפטור מק"ש ותפלין משום דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים ולא לדרוש כמו שדרשו בש"ס דעוסק במצוה פטור ממצוה כיון דתנן במשנה דפטור מק"ש ותפלין ואפילו אם כבר נתחייב במצוה לא היה פטור מטעם עוסק במצוה פטור ממצוה דאדרבה דחל עליו מצות ק"ש ותפלין שהן תדירין ולזה דרש מימי חייך אפילו כשנתחייב כבר בק"ש ותפלין פטור מהאי קרא:
ולפי הירושלמי לא גרסינן במשנה מכל המצות כי בשאר מצות יש לנו לחלק אם נתחייב במצוה לא נדחה המצוה מפני האנינות רק ק"ש ותפלין מקרא דימי חייך ומתפלה פטור ג"כ אפי' כשחל עליו חיוב התפלה כיון דאינו רק מדרבנן וצריך כונה::
ובזה ניחא דלאחר שהביאו תוס' הירושלמי דפטור מק"ש ותפלין מימי חייך כתבו דה"ה מק"ש ותפלה ותפלין והפוסקים דפסקו דאונן פטור מכל המצות יש לומר דסברי כרב אחא בר יעקב בקידושין (דף ל"ה) דילפינן דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג דאתקש כל התורה כולה לתפלין דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך וכיון דבתפלין פטור גם אם נתחייב כבר מדרש ימי חייך פטור גם משאר מצות דאתקש לתפלין גם אם נתחייב כבר ושאר תנאי ואמוראי דלא סברי כר"א בר יעקב דילפינן דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג ממצה ושמחה והקהל אי אפשר למילף מתפלין אם כבר נתחייב במצוה קידם האנינות ולא גרסי מכל מצות שבתורה במשנה וגרסינן מתפלה כיון שהוא מדרבנן וצריך כונה כנלענ"ד:
ועכשיו נבא לבאר הדין דאבל פטור מתפלין ביום ראשון אי מת היום ונקבר למחר אי פטור ביום הקבורה ג"כ או דוקא אם יום המיתה היה יום הקבורה: באלי' רבה (סי' ל"ח ס"ק ג') כתב ונראה דביום הקבורה אין מניחין אף שמת אתמול כמו בשמועה קרובה דנמי מדרבנן כמו ביום הקבורה שמת אתמול ומהרי"ט צהלון כתב דדוקא ביום מותו שהוא יום הקבורה אין מניחין שהוא מדאורייתא והנלענ"ד עיקר עכ"ל. ומו"ח הגאון ז"ל בסידור דרך החיים כתב אבל ביום הראשון אפילו שנקבר ביום שאינו יום המיתה כיון שהוא יום ראשון לאבילות ולמנחמים לא יניח תפלין. ולענ"ד נראה דדינו של מהרי"ט צהלון מיירי כמבואר בתשובתו דמת ביום ונקבר בלילה וכתב שחייב בתפלין ביום המחרת נראה עיקר ויש חילוק בין אם נקבר ביום או שהיה המיתה ביום ונקבר בלילה דחייב למחרת דהנה הרשב"א הקשה אמאי תנא במתניתין מי שמתו מוטל לפניו פטור מתפלין הא גם אם נקבר פטור מתפלין ביום הראשון והיל"ת כתב בשם ס' שושנים לדוד דאבילות אינו חל רק בסתימת הגולל ואתי המשנה לאשמועינן דגם כשמתו מוטל לפניו פטור ודבריהם תמוהין דהא הטור יו"ד (סי' שס"א) הביא בשם הרמב"ן דחל עליו אבילות משעת מיתה רק נענין חליצת המנעלים אינו חל ע"ש א"כ מסתמא הרשב"א בשיטת הרמב"ן רבו עומד דאבילות חל משעת מיתה:
ונראה דזה תליא בפלוגתא דהרמב"ם והגאונים סברי דאבילות יום הראשון דאורייתא דילפינן מאונן וכתב הרשב"א דדוקא אם יום המיתה הוא יום הקבורה הוה דאורייתא אבל ביום המיתה לחוד או יום הקבורה לחוד אינו מדאורייתא והביא ראיה מהא דאיתא בכתובות (דף ד' ע"א) היה יינו מזוג וטבחו טבח ומת אביו של החתן וכו' בועל בעילת מצוה ופירש אלמא דלא חל עליו אבילות דאורייתא ביום המיתה לחוד והקשה הלחם משנה בהלכות אבל דהא ילפינן לשיטתם דאבילות דאורייתא מאנינות מאכילת חטאת היום הייטב בעיני ה' ואמאי מותר בבעילת מצוה ולזה צ"ל דהם סברו דאבילות אינו חל רק מסתימת הגולל וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"א מה' אבל ה' ב') מאימת מתחייב אדם באבילות מסתימת הגולל מפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הולד קודם שנקבר א"כ הא דאסור בתשמיש המטה קודם הקבורה הוא מדרבנן ומותר בעילת מצוה אבל להפוסקים דפסקו דגם אבילות יום הראשון הוא מדרבנן יש לומר דאבילות חל משעת מיתה כשיטת הרמב"ן ודוד דרחץ משום מלך ביפיו תחזינה עיניך:
ומקושית הרשב"א נראה דאבל אסור מתפלין ביום הקבורה ואפילו אם מת מאתמול דאל"כ לא היה מקשה כלום דהא התוי"ט הקשה בשם רבינו יונה אמאי תנא פטור מק"ש ותפלין דהא חיובא דתפלין הוא קודם ק"ש ותירץ דק"ש תדיר יותר מתפלין שהוא נוהג בלילה א"כ לא קשה קושית הרשב"א דיש לומר המשנה תנא דפטור מק"ש של ערבית אם מת ואם מוטל לפניו ביום המחרת הוא פטור מתפלין ג"כ זה דוקא כל זמן שמתו מוטל לפניו אבל כשנקבר והוה יום הקבורה לחוד חייב בתפלין אלא ודאי דסובר כדעת אלי' רבה דפטור ביום הקבורה גם כשמת אתמול:
לפ"ז יש ראיה לשיטת מהרי"ט צהלון במת ביום ונקבר בלילה דחייב ביום המחרת דהנה בירושלמי איתא אבל ביום הראשון אינו נותן תפלין ביום השני נותן תפלין ואם באו פנים חדשות חולץ דברי ר' אלעזר ר"י אומר ביום הראשון ובשני אינו נותן תפלין ובשלישי הוא נותן ואם באו פנים חדשות אינו חולצן אם ביום השני אינו נותן תפלין צריכה מימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתנא דא דהיינו ק"ש תנא דא דהיינו תפלין ר"ז ור"מ ור' ירמיה בשם רב הלכה כר"א וקשה דכיון דהלכה כר"א דאבל אינו אסור בתפלין רק ביום הראשון אמאי מקשה הירושלמי לר"י דסובר דביום שני אינו נותן תפלין צריכה למימר מי שמתו מוטל פניו דהא היה יכול להקשות לפסק הלכה אמאי קתני שמתו מוטל לפניו דהא גם לאחר הקבורה פטור כקושית הרשב"א וכאשר חזינן דהירושלמי לא מקשה רק אליבא דמאן דסובר דאבל פטור ביום השני היה נראה דסובר דיום הקבורה כשהמיתה היה אתמול חייב לא היה קשה ממשנה דכיון דתנא פטורין מק"ש קודם דתנא דפטור מתפלין יש לפרש דפטור מק"ש בלילה כמו שכתבנו ואם מוטל המת ליום המחרת פטור מתפלין ג"כ והוא דוקא כשמוטל לפניו אבל אם נקבר חייב דדוקא יום המיתה ויום הקבורה שהוא מדאורייתא פטור ולא ביום הקבורה לבד אבל למאן דסובר דפטור גם ביום השני דאין האבלות מדאורייתא מקשה שפיר דלשיטתו ע"כ אין לחלק בין אבילות דאורייתא או דרבנן דהא יום השני לכ"ע הוא דרבנן:
אך נראה דאם נקבר היום כשמת אתמול העיקר כדעת האלי' רבה דפטור דהא להפוסקים דפסקו דאבילות יום ראשון הוא ג"כ רק מדרבנן מ"מ פטור מתפלין אפילו להפוסקים דפסקו דאבילות יום ראשון דאורייתא אין לחלק ולומר דביום הקבורה לבד חייב בתפלין דהא אנן פסקינן בקדשים דאנינות יום מדאורייתא אנינות לילה דרבנן וביום הקבורה אינו אוכל בקדשים מדרבנן ואינה תופסת הלילה א"כ כמו כשנקבר ביום שני הוה אונן מדרבנן לענין קדשים גם לענין תפלין פטור אך כשמת ביום ונקבר בלילה נראה דחייב בתפלין ביום המחרת ולא מטעמא דמהרי"ט צהלון:
לחלק בין אבילות יום ראשון דהוה מדאורייתא ובין יום הקבורה לבד שהוא רק מדרבנן רק מטעמא אחרינא:
דהנה אנן פסקינן (בסי' שצ"ה) באבילות דמקצת היום ככולו הוא דוקא ביום הז' ולא בליל הז' נראה הטעם דלהפוסקים דסברי דיום הראשון הוי מדאורייתא דילפינן מאנינות דקדשים ואפילו להפוסקים דפסקו דהוא מדרבנן מ"מ סמכו על אנינות הנהוג בקדשים כמ"ש התוס' בברכות (דף י' ע"ב) בהא דר"ג רחץ בלילה הראשון והנה בקדשים הלילה הולך אחר היום וא"כ גם באבילות הלילה הולך אחר היום והלילה שייך ליום הז' שייך לענין אבילות ליום הששי ולזה צריך מקצת היום מן היום דוקא ולזה אם מת ביום ונקבר בלילה הלילה הולך אחר היום שהוא יום המיתה וחייב בתפלין ביום השני משא"כ כשנקבר ביום השני הוא יום הקבורה וכמו שאסור בקדשים פטור מתפלין ג"כ וכן אם מת בלילה ונקבר בלילה כיון שלא היה יום אשר הלילה ילך אחריו א"כ כמו באנינות היום תופס את הלילה מדרבנן הלילה תופס היום ופטור מתפלין:
ובזה ניחא ג"כ מה דהקשה הירושלמי אליבא דמאן דסובר דאבל פטור ביום השני מתפלין צריכה למימר מי שמתו מוטל לפניו ולא מקשה מר' אליעזר דאינו פוטר רק ביום הראשון כי במתניתין כיון דתני דפטור מק"ש קודם דתני מתפלין יש לפרש אם מת ביום ולא נקבר פטור מק"ש בלילה ואותו מת כשמונח עד יום המחרת שהוא זמן תפלין פטור מתפלין אבל אם נקבר בלילה ואין מתו מוטל לפניו ביום השני חייב ולכך אינו מקשה רק לענין דסובר דגם ביום השני פטור עיין בצל"ח דר"ל דאם פטור מק"ש מכש"כ דפטור מתפלין ובדברינו ליתא דכיון דמיירי בק"ש של ערבית והרמ"א כתב (בסי' ע"ב) דקודם ק"ש של ערבית מותר להוציא את המת כי יש חשש שלא לעבור על לא תלין עיי"ש ואין ללמוד תפלין מק"ש של ערבית והבן:
והן אמת דלכאורה מקרא דיחזקאל ילפינן דאבל אסור בתפלין נראה לכאורה דפטור מתפלין כי מיתת אשתו של יחזקאל היה בערב והוא לבש תפלין ביום השני בבקר דאבל אחר אסור ואנן פסקינן דביום השני אבל מותר בתפלין א"ו דהקבורה היה בלילה ואבל אחר אסור בתפלין עיין בנב"י (סי' צ"ח) יש לומר דהא פסקינן (בסי' שפ"ח) דאינו מניח תפלין עד אחר שתנץ החמה ביום השני ויחזקאל הניח תפלין קודם נץ החמה ולשיטת הב"ח דפסק דמותר להניח קודם הנץ החמה ביום השני הב"ח פסק היכא דאיכא פנים חדשות אסור לו לכתחלה להניח תפלין ביום השני ויחזקאל הניח תפלין נגד העם: ולכאורה נראה ראיה דגם בקדשים אם מת ביום ונקבר בלילה דמותר לאכול ולהקריב ביום השני דתוס' מביאים ירושלמי חגיגה (דף י"ז) ד"ה אף עצרת מביאין הירושלמי על הקרא (בדברי הימים א' כ"ט כ"א) ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת ביום ההוא ניחא עולות למחרת היום ההוא שלמים למחרת היום ואין שלמים באים כבית שמאי אר"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר וכן הוא ברמב"ם (פ"א מה' אבל) דנשיא שמת הכל אוננין עליו. והנה מת ביו"ט ראשון לשיטת רש"י ובה"ג לא צריכין להתעסק בו רק באשתהו כמבואר בטור (סי' תקכ"ו) וברש"י שבת (דף קל"ט ע"ב):
ועוד נראה דהנה לכאורה קשה אמאי שרי ביו"ט להתעסק בו ע"י נכרים הטעם משום שלא להלין המת דהלנת מת לא תעשה ומבואר ברדב"ז דזה דוקא לינת כל הלילה ואמאי לא נמתין לקברו בלילה וצ"ל דוקא מת בלילה הראשונה מתעסקין עמו דלא יבא לידי הלנת המת או לדידן דאם נמתין עד הלילה יצטרכו להתעסק בו ישראל ויש חילול יו"ט ולכך שרינן ביו"ט ראשון ע"י נכרים א"כ כשמת דוד בעצרת כיון דלא אשתהו לא היה נקבר ביום ונקבר בלילה ואיך הקריבו למחר אלא ודאי דמיתה ביום הקבורה בלילה ואינה תופסת היום שלאחריו לענין קדשים ג"כ א"כ גם תפלין חייב להניח כן נראה לפענ"ד:
באופן אחר יוכל עוד לבאר הדין דאבל פטור מתפלין ביום ראשון כדעת אלי' רבה ומו"ח הגאון ז"ל בסדור דרך החיים או כדעת מהרי"ט צהלון דחייב להניח תפלין:
והנה (בסימן זה) כתב נראה דביום הקבורה אין מניחין אף שמת אתמול כמו בשמועה קרובה דנמי דרבנן ומהרי"ט צהלון כתב דדוקא ביום המיתה שהוא יום הקבורה דהוה מדאורי' אין מניחין והנלע"ד עיקר עכ"ל. ובסידור דרך חיים בדיני אונן כתב אבל יום ראשון אפילו ביום הקבורה שאיננו יום המיתה כיון שהוא יום ראשון לאבילות ולמנחמים לא יניח תפלין ולא אדע לאיזה טעם כיון שהוא יום ראשון לאבילות ולמנחמין דהא אלי' רבה כתב דגם כשהוא אבילות מדרבנן אינו מניח:
והנה האחרונים מסכימים לזה הדין עמהם דהא אנינות לעני אכילת קדשים הוה יום הקבורה מדרבנן ואינו אוכל וכמו שהעמידו דבריהם לענין מצות אכילת קדשים נראה שהעמידו דבריהם לענין הנחת תפלין וכן מוכח מרשב"א בברכות שהקשה דבמשנה דתנא מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ותפלה ותפלין אמאי תנא במתניתין מי שמתו מוטל לפניו פטור מתפלין הא גם אם נקבר פטור מתפלין:
ולכאורה יש לומר דהתוס' הקשה בשם רבינו יונה אמאי תנא פטור מק"ש ותפלה ותפלין הא חיובא דתפלין הוא קודם ק"ש ותירץ דק"ש תדירא יותר מתפלין שהוא נוהג בלילה א"כ י"ל דמשנה תנא מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ותפלה של ערבית וביום המחרת כל זמן שמוטל לפניו פטור מתפלין אבל לאחר הקבורה כיון שאינו יום המיתה באמת חייב אלא ודאי דרשב"א סובר דגם כשיום הקבורה אינו יום המיתה ג"כ פטור:
אך לפ"ז יש לכאורה ראיה מירושלמי להיפך דבירושלמי איתא אבל ביום הראשון אינו נותן תפלין ביום השני נותן תפלין ואם באו פנים חדשות חולץ דברי ר' אלעזר ר' יהושע אומר בראשון ובשני אינו נותן תפלין ואם בשלישי באו פנים חדשות אינו חולצן אם ביום השני אינו נותן תפלין צריכה מימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתנא דא דהיינו ק"ש ותפלה תנא דא גם תפלין ר"ז ור"מ ור"י בשם רב הלכה כר"א בנתינה וכר"י בחליצה והרי"ף והרמב"ם פסקו כירושלמי הנ"ל דאינו אסור אלא יום ראשון אבל בשני אין בו איסור כלל אפילו מקצתו ומותר להניח מיד בתחלת היום ולא קשה מה שהקשה הר"ן בפ' הישן על שיטתם ומצאתי אחרי כן בב"ת (סי' שפ"ח) שכתב כן דהא פסקו כירושלמי ע"ש::
עכ"פ קשה כיון דהירושלמי פסק כר"א דרק ביום ראשון פטור אמאי הקשה קושיתו מר' יהושע דסובר דביום שני אינו נותן תפלין אמאי צריך למיתני במשנה מי שמתו מוטל לפניו הא היה יכול להקשות גם לפסק הלכתא דפטור רק ביום ראשון אמאי צריך מימר מי שמתו מוטל לפניו כקושית הריטב"א אלא ודאי מוכח דיום הקבורה כשאינו יום המיתה חייב כיון דאינו רק מדרבנן ולא היה יכול להקשות מהמשנה דמשנה תנא שפטור מק"ש ותפלה של ערבית וביום המחרת כשמתו מוטל לפניו פטור גם מתפלין אבל אם נקבר כיון שאינו יום המיתה חייב אבל לר"י דסובר דגם ביום השני שהוא רק מדרבנן ג"כ פטור הקשה שפיר:
ובס' חיי אדם כתב כשיום הקבורה אינו יום המיתה יניח בלא ברכה כמו שכתב הט"ז באו"ח (סי' ל"א) בשם סמ"ק דיש להניחן בלא ברכה כי אינו עובר בבל תוסיף אלא במתכוון להוסיף ודבריו תמוהין לענ"ד דהנה שבת פטור מתפלין מפני שהם עצמם אות והמניחן עובר בבל תוסיף דהיינו כשמניחן לשם מצוה אבל להלבישן דרך מלבוש מותר כמבואר באו"ח (סי' ש"א) א"כ כשמניחן בלא ברכה הרי הוא כמניח על תנאי אם חה"מ חייב בתפלין יהיה לשם מצוה ואם לאו יהיה לשם מלבוש אבל באבל האיסור שלא יהיה פארך חבוש עליך גם דרך מלבוש אסור א"כ מאי מהני כשאינו מברך: והנה הסכמת האחרונים אשר גם ביום הקבורה בלא יום:
המיתה פטור מתפלין אך במהריט"ץ ז"ל היה המעשה שמת בנו ביום ונקבר בלילה היה מניח תפלין ביום המחרת נראה דהדין עמו דהנה באבילות פסקינן דמקצת היום ככולו ויש דעות בין הראשונים הובא בטור (סי' שנ"ה) יש שסברו דמקצת ליל שביעי הוא ככולו וכן סובר (הר"ן והרמב"ן בפ' הישן) דלכך סברו הרמב"ם והרי"ף דיום השני חייב תיכף בתחלת היום כיון דלא הניח תפלין בליל השני הוה לענין תפלין מקצת היום ע"ש. וכבר כתבנו לעיל בישוב דבריהם יש שפסקו דצריך דוקא מקצת היום ולא בלילה וכן פסקינן בש"ע דדוקא מקצת היום ולא מקצת הלילה ונראה הטעם דהנה מאן דסובר דאבילות יום ראשון מדאורייתא כתב הרמב"ם מצות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון לבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה אבל שאר שבעה ימים אינו דין תורה אע"פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים נתנה התורה ונתחדש הלכה ומשה רבינו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבילות ושבעת ימי המשתה. והנה למאן דסובר דאנינות לילה מדאורייתא גם אבילות הלילה מדאורייתא והנה בקדשים הלילה הולך אחר היום כמו שדרש ר' שמעון בן פזי בחולין (דף פ"ג) ופרש"י דכתיב ביום קרבנו יאכל ולא יניח ממנו עד בוקר אלמא לילה של שחרית קרי יום קרבנו א"כ כאשר אנו לומדים אבילות מאנינות הלילה שלאחריו שייך ליום המיתה ואי אפשר לומר שיהיה נחשב למקצת יום השני ואפילו לפסק הלכתא דאנינות הלילה מדרבנן כיון דלענין אנינות נחשב הלילה ליום שלפניו אי אפשר לומר שיהיה מקצת הלילה נחשב ליום השני:
והנה הפוסקים דפסקו דאבילות אינו רק מדרבנן ואנינות לחוד ואבילות לחוד מ"מ סמכו על אנינות הנהוג בקדשים כמבואר בתוס' בברכות (דף ט"ז) א"כ באבילות לא מיבעיא ליום ראשון כיון דלענין אנינות הלילה הולך אחר היום שלפניו לענין אבילות ג"כ הלילה הולך אחר היום שלפניו ובשאר ימים יש פלוגתא הסוברים דלא אמרינן מקצת הלילה כמקצת היום סברי דכל ענין אבילות סמכו על אנינות ותמיד הלילה הולך אחר היום והסוברים דביום השביעי מקצת הלילה כיום שלאחריו כיון שאין בו אנינות הלילה הולך אחר היום שלאחריו:
ולפ"ז כיון במעשה דמהרי"ט צהלון שמת ביום ונקבר בלילה דלענין אנינות הלילה הולך אחר היום שלפניו שפיר עביד המהרי"ט ז"ל שהניח תפלין ולא מטעם ביום הקבורה בלא יום המיתה חייב כיון שאינו רק מדרבנן רק כיון דיום שלאחר הלילה הוא יום השני:
ובזה מתורץ אמאי מקשה הירושלמי לר' יהושע דסובר דאבל אינו מניח תפלין ביום השני ג"כ צריכה למימר שמתו מוטל לפניו דהיה אפשר לומר דמשנה אתי לאשמעינן כשמתו מוטל לפניו בלילה פטור מק"ש ותפלה של ערבית ואם מונח עד יום המחרת פטור מתפלין ג"כ אבל אם נקבר בלילה הלילה הולך אחר היום שלפניו חייב בתפלין ביום המחרת לר"י דסובר דגם ביום השני פטור מקשה שפיר דגם אם נקבר בלילה ויום שלאחר הלילה הוה יום השני הוא ג"כ פטור:
ולפ"ז נראה דאם נקבר ביום פטור מתפלין כיון דיום הקבורה הוא אונן מדרבנן ואינו אוכל בקדשים גם בתפלין פטור ולא גרע מיום השמועה ואם מת ביום ונקבר בלילה כיון שהיה אונן בלילה והלילה הולך אחר היום חייב ביום המחרת להניח תפלין בברכה כמו שעשה המהריט"ץ ז"ל ואם מת בלילה ונקבר בלילה פטור ביום המחרת כי הוא אונן ביום המחרת כיון דלענין היום הלילה הולך אחר היום ולא היה ביום שלפניו אונן וביחזקאל מתה אשתו בערב ומסתמא נקברה בערב כי אין מלינין את המת רק לכבודו ויחזקאל צוה הש"י שלא לסופדה ולא לבכותה ואמר לו הש"י פארך חבוש עליך ולא לאחר כן נראה בעיני להלכה למעשה:
ה' יצילני משגיאות ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים: