חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן לז
סעיף ג ברמ"א וי"א דהא קטן דוקא שהיה בן י"ג שנים ויום אחד וכן נהגו ואין לשנות:
גרסינן בגמ' ברכות (דף ב') מאימתי קורין שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן תנא היכי קאי דקתני מאימתי ותו מ"ש דתנא ערבית ברישא ליתני שחרית ברישא תנא אקרא קאי דקתני בשכבך ובקומך והכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן פרש"י מהיכא סליק דתנא ביה חובת ק"ש שהתחיל לשאול כאן זמן קריאה אקרא קאי ושם למד חובת קריאה אבע"א יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי מרב ויהי בוקר פרש"י הא דיליף ערבית ברישא יליף מברייתו של עולם אי הכי סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ליתני ערבית ברישא:
הנה בסוגיא זו קשה חדא לישנא דמקשה ותו מ"ש דתנא ערבית ברישא נראה דתלה קושיא זו בקושיא הראשונה תנא היכא קאי דהא אי הוה תנא חובת ק"ש ג"כ היה קשה אמאי תנא ערבית ברישא ועוד מאי משני דיליף מברייתו של עולם דהא בקושיא זו לא משני רק אמאי תנא של ערבית ברישא וצריך שנויא ראשונה אקושיא אהיכא קאי ואין זה סוגית הש"ס לתרץ ולומר אבע"א היכי דצריך גם לתירוץ הראשון וגם קשה דבתירוצא בתרא מקשה אי הכי דהא גם לתירוץ הראשון קשה האי קושיא מ"ש דתנא התם שחרית ברישא עיין בצל"ח: ונראה לענ"ד דהנה הא דהקשה הש"ס ליתני שחרית ברישא פירש תוס' דבתמיד כתיב כבש אחד תעשה בבוקר ופשיטא דסוגיא דמתרץ תנא אקרא קאי מתרץ ג"כ קושיא דתנא ערבית ברישא כיון דכתיב בקרא בשכבך ובקומך זמן שכיבה מקודם. וקשה באמת אמאי בק"ש כתב בקרא זמן שכיבה מקודם ובתמיד כתיב של בוקר תחלה. ולזה נראה דהנה בקדשים מונין שעות דהיינו מעת לעת וכבש שנולד בר"ה לאחר חצות מותר להקריב לתמיד של שחר כי הוא עדיין בן שנתו ופסול לתמיד של בין הערבים ובבן ובת דהיינו הזמן שנעשה בר מצוה אי צריך שעות מעת לעת ואי נעשה גדול אם נולד בר"ה לאחר חצות תיכף בליל ר"ה לאחר צאת הכוכבים יש פלוגתא בין הפוסקים ורש"י ביבמות (דף ל"ד) סובר דתיכף לאחר צאת הכוכבים נעשה גדול וחייב קרבן אם שגג באחת מכל המצות שבתורה וא"צ שעות וכן הסכים הש"ך (בה' עדות סי' ל"ה) ובמ"א (סי' נ"ג) דא"צ שערות:
ולפ"ז יש לומר דקושית הש"ס דתנא אהיכא קאי דקתני מאימתי מהיכא סליק דתנא ביה חובת ק"ש דאי היה תנא חובת ק"ש לא היה קשה אמאי תנא ערבית ברישא דהא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומה נעשה בר חיוב לקרות ק"ש והוא מצוה ראשונה של אדם משל שחרית לכך התחיל מערבית אבל כיון דלא תנא חובת ק"ש כלל אמאי תנא של ערבית ברישא ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וכיון דתנא חיובא דק"ש ניחא דתנא ערבית ברישא כי הוא מצוה ראשונה עליו משל שחרית:
ובזה ניחא דתנא בתמיד של שחר מקודם דבק"ש יש לומר דהנה רש"י פ' בא כתב דהש"י לא דיבר עם משה רה ביום ויש לומר דהש"י דיבר עם משה לצוות לישראל על מצות ק"ש היה לאחר שעבר זמן ק"ש של שחרית וצוה לקרות ק"ש בשכבך שהיא קודמת ראשונה לבקומך אבל בתמיד פסקינן במנחות (דף נ') דאין מחנכין המזבח אלא בתמיד של שחר וכן הוא ברמב"ם (בפרק א' מהלכות תמידין ומוספין ה' י"ב) ואם לא נתחנך המזבח בתמיד של שחר לא נקרב של בין הערבים א"כ צריך לצוות על של בקר תחלה. ולפ"ז מה דמתרץ הש"ס תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך אין הכונה לתרץ הקושיא הלכך תנא ערבית ברישא כיון דהתורה כתבה בשכבך מקודם רק הכונה לתרץ קושיא ראשונה דתנא חובת ק"ש וכיון דתנא חובת ק"ש ממלא ניחא דתנא ערבית ברישא כי הוא מצוה ראשונה על אדם קודם מצות ק"ש של שחרית רק בצאת הכוכבים נעשה בר חיוב. ולפ"ז לדעת הפוסקים דסברי דגם בבן ובת מונין שעות היה קושיא אמאי תנא ערבית ברישא דהא לענין שיהיה בר חיוב אינו תלוי ביציאת הכוכבים רק בשעה שנולד. והמשנה למלך (בפ"ב מה' אישות ה' כ"א) בד"ה שוב ראיתי כתב דפליגי ר' יהודה ור"ש בזה אי בבן ובת צריך שעות כמו בקדשים או לא ולר"י דסובר דבעי שעות לא היה משני אמאי דנקט ערבית ברישא ומשני דיליף מברייתו של עולם דתנא ערבית ברישא ובתמיד דכתיב בוקר אי אפשר להקריב בין הערבים קודם שמקריב בבוקר:
המשנה למלך שם מאריך להקשות דהא בשנים בלא סימנים אינו חייב קרבן וצריך להביא סימנים וקשה מסוגיא דיבמות (דף ל"ד) א"ר עמרם בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לאחיובי אינהו ומשכחת בשני אחים שקידשו שתי אחיות בשעת כניסתן לחופה הוחלפו את של זה לזה שיתחייבו משום אשת איש ומשום אשת אחיו ומשום אחות אשה ומשום נדות באיסור בת אחת דשוינהו שליח ושוי אינהו שליח ופגע שליח בשליח דאל"כ אי אפשר לצמצם ואיך אפשר לצמצם ולומר דבארבעתם באו שתי שערות כאחת דהא אפילו בקדושין לא משכחת בת אחת אלא בדשויא שליח. כבר הקשה הרשב"א קושיא זו והריטב"א מתרץ דמיירי דלא בדקינהו עד לאחר זמן וקיי"ל כרב דאמר בקדושין (דף ע"ט ע"א) אם קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר בההוא יומא דמשלים ששה רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וה"ה בזה אמרינן דסימנים היה למפרע מתחלת כניסת שנת הגדלות וכן כתב הר"ן בת' דחזקה דרבא דנהי דמצוי ג"כ שלא יהיה שערות כשהגיע לכלל שנים מ"מ כיון דבהאי גברא לא אתרע חזקה דרבא אמרינן מדהשתא גדול למפרע נמי גדול כיון דחזקה דרבא מסייע ועדיפא נמי מהרי בוגרת לפנינו כמ"ש הרא"ש בת' (כלל ל"ג) בסופו וכן פסקינן (בסי' ל"ה ה' עדות) דאם יש לו שערות מחזקינן דהיה לו שערות מיום שנעשה י"ג שנים ובנב"י חלק ח"מ הקשה דהא במעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת:
ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה וכתב הרמב"ן פירוש ומת מיד שאם תי אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אח"כ הביא סימנים והיינו דקאמרי קטן היה בשעת מיתה עכ"ל הרמב"ן א"כ סובר הרמב"ן דלא אמרינן מדהשתא גדול הוא גדול משעה שנעשה י"ג שנים לפ"ז תמה על הב"י שסתם בח"מ (סי' ל"ה) כדעת הרא"ש. ובאה"ע (סי' מ"ג) הביא דהרא"ש סובר כיון שהגיע לכלל שנותיו ומשכחינן ביה השתא סימנין מחזקינן ליה בגדול משהגיע לכלל שנותיו וכתב בשם מהר"י בי רב שהר' דוראן ורשב"א חולקים דצריך שיעידו עדים שהיה לה סימנים ואם לא כשפשטה ידה וקבלה קדושין מאחד מקודשת מס' ומרמז לרמב"ן הנ"ל. ועיין בשב שמעתתא לקצה"ח (שמעתתא ה) דהקשה ג"כ בזה והקשה הא דהרשב"א מסוגיא דיבמות בשופעת סתרי למ"ש ביבמות ותירץ בסברא קלישא:
ולענ"ד נראה דהא תוס' בקדושין (דף ע ע"א) בקדשה אביה בבוקר וקדשה עצמה בערב אמרינן מדהשתא בגרה בצפרא ג"כ בגרה דזה דוקא בקדשה שניהם דאין כאן חזקת פנוי' אבל במקום דאיכא חזקת פנויה הוה ספק א"כ יש לומר דשם דייק הרמב"ן מהא דאמר קטן היה בשעת מיתה דמכר ומת א"כ גם אם תפסו הלקוחות הנכסים איכא חזקת מרא קמא ולא אמרינן מדהשתא גדול היה מקודם גדול משא"כ לענין קרבן דליכא חזקה דחזקה דקטן לא הוה חזקה כיון, שעשוי להשתנות כמ"ש. מהרי"ט מכ"ש כשהגיע לכלל שניו דאיכא חזקה דרבא עכ"פ להחמיר דמסתמא הביאה. לפ"ז יש לומר לענין עדות כיון דאין כאן רק חזקה דקטנות דעשויה להשתנות סתם המחבר דמהני ומוציאין ממון עפ"י עדותם כמו בשני כיתי עדים המכחישים זה את זה דזו באין בפני עצמן ומעידין כיון דכל כת יש לה חזקת כשרות לא איכפת לן מה שאנו מוציאין ממון מחזקתו ועיין בשער המשפט ח"מ (סי' ל"ה) מה שמפלפל הנב"י הנ"ל בדברים נכונים:
ולענ"ד נראה לתרץ קושית המשנה למלך וקושית הרשב"א דבחולין (דף כ"ח) אתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב והקשה התוס' דהא אי אפשר לצמצם ותירץ ה"ר שמעון משום כיון דנראה לן דהוה מחצה על מחצה מותר דהא יש לנו שתי צדדים לומר דמותר דאי הוה מחצה על מחצה כשר דהיכי אגמריה רחמנא למשה דמחצה על מחצה כרוב וגם יש לומר דשחט רוב א"כ מותר. ובזה ג"כ ניחא דהביאו סימנים בבת אחת א"כ אם אפשר לצמצם הוה איסור בת אחת ואם אי אפשר לצמצם ואחד הביא מקודם יש לומר דחייב קרבן דלמא הביא אחיו מקודם והוא לאחר כן וכשהביא אח"כ השערות חלה עליו כל האיסורין בבת אחת וחייב ד' קרבנות וכמו כן כשאנו דנין על האחר אמרינן דאפשר לצמצם וחל עליו בבת אחת ואם אי אפשר לצמצם הביא אחיו מקודם שערות והוא אח"כ וכשהביא אח"כ השערות חלין עליו כל האיסורין בבת אחת וכן מבואר בתוס' חולין (דף כ"ח) שכתבו כן בב' עיירות מכיון שנמצא ההרוג אשר לשיטת ר' שמעון גם אי סברינן אי אפשר לצמצם וחייב ב' עגלות דלכל עיר יש שני ספיקות ספק דלמא היא הקרובה אי אפשר דשוין הם ע"ש במהר"ם לובלין והוא כמו נידון דידן ע"ש ולא היה קשה רק כיון דסובר דאין אחע"א לא בכולל ולא במוסיף וצריך הב"ד לדעת אשר שניהם נולדו ביום אחד והנשים שופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לחיובו אינהו מתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי ונתקדשו בבת אחת אי אפשר לחייב לכל אחד ב' קרבנות כי צריך לומר לכל אחד אשר הוא הביא אח"כ הוה כשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם נשאלו בבת אחת טמאין א"כ ג"כ איך אפשר לחייב לכל אחד ד' קרבנות ולומר דלמא אי אפשר לצמצם וצריך לומר לכל אחד שהוא נולד אח"כ דזה אינו קושיא חדא דהא תוס' פסחים (דף יוד) כתב דהא אם נשאלו בבת אחת טמאין הוא רק מדרבנן ומדאורייתא שניהם טהורין ועוד ורש"י בפסחים (דף י' ע"א) פירש בזה אחר זה טהורין אע"פ שכל אחד אומר לפנינו כך היה מעשה שלי ושל חבירי אבל אינו נשאל אלא על עצמו מה תהא עליה ע"ש:
ולכאורה צריך להבין מדוע בכל מקום שהביא הש"ס הא מילתא דשני שבילין לא פירש רש"י כן רק בפסחים. ונראה דהתם מבעיא ליה לש"ס בצבור אחד של חמץ ולפנינו שני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקיל ולא ידעינן אי להאי על ואי להאי על והיינו שני שבילין. וכתב הרב המגיד (בפ"ב מה' חמץ הי"ב) דבספק על פסק הרמב"ם דצריך בדיקה כיון דבבדיקת חמץ על הספק החמירו בספיקה יותר משאר ספיקות של דבריהם ובשני בתים בדוקים ונכנס אחד מהם א"צ בדיקה וכתב כיון דאיכא חד בית שלא נכנס שם תלינן לכל חד שלא נכנס בזה ואי אתה יכול להצריך בדיקה לשניהם כיון דאיכא חד דודאי לא נכנס בו אבל הכא הספק בבית אחד הוא ספיקא להחמיר א"כ צריך הב"ד לדעת שיהיו שני בתים בדוקים ועכבר נכנס לאחד מהם וסובר הש"ס דאם אינו שואל רק על בית שלו א"צ בדיקה ולא צריך רש"י לפרש דגם בטומאה דאם אומר המעשה לפנינו כך היה המעשה שלו ושל חבירו אבל אינו נשאל אלא על עצמו טהור ולזה גם בבתים הב"ד צריך שיהיו שני בתים מ"מ כיון דאינו שואל עליו ועל חבירו פסקינן לכל אחד בפני עצמו שא"צ לבדוק: ולזה גם בסוגיא פסקינן דכל אחד צריך להביא ד' קרבנות והנה כל הפלפול אם בודקין אותו לאחר הזמן ונמצא בו סימנים דעת הרא"ש דמחזיקין אותו לגדול מעת כניסת השנים. והרשב"א סובר דהוא רק ספיקא אבל אם לא בדקינן אותו גם כשנעשה י"ג שנים יש לספק אם הביא שתי שערות או לא. ולזה ניחא דהש"ס הקשה קושיתם אי הכי ללשנא בתרא דילפינן מברייתו של עולם ולא לתירוץ הראשון כי לענין ק"ש שהוא חיוב מדאורייתא תנא ערבית ברישא כי מחויב לקרות ק"ש של ערבית ותל עליו קודם ק"ש של שחרית אבל ברכות דאינו רק מדרבנן ויש לנו ספק אי הביא שתי שערות או לא תנא של שחרית ברישא אבל לתירוצא בתרא דיליף מברייתו של עולם מקשה שפיר אמאי תנא בברכות של שחרית ברישא והבן:
ואין להקשות לפמ"ש לתרץ קושית הרשב"א מהבאת סימנים אמאי בחלקו התנור לשנים שניהם טמאין שאי אפשר לצמצם דהא יש לטהר החצי דלמא הוא פחות מחצי ואפשר שהוא חצי נטהרו השנים דז"א דבאדם אחד גם בבא לשאל בזה אחר זה אי אפשר לנו למיפסק הסותר כמבואר במשנה למלך (פי"ט מה' אבות הטומאה) באריכות: