אור ברסלב
חידושי הרן על בבא מציעא פרק ג - המפקיד › דף מב:

חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ג - המפקיד · דף מב:

דף מא:

נימא ליה לאמיה אמאי לא קברתינהו אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו פי' והייתי סבור שהוא צריך אותם להוצאה ולא הפקידם אצלי אלא לפי שעה ולפיכך לא קברתים דאי הואי פשיעותא לגביה ודאי היתה חייב לשלם לבעלים דקי"יל תחזור פרה לבעלים הראשונים:

נימא ליה לדידיה אמאי לא אמרת לה אמר כ"ש דאי אמינא לה דידי נינהו טפי מזדהרא בהו פי' שהיה לה להבין מעצמה שלא הייתי צריך להם מאחר שהפקדתים אצלה והייתי סבור שתקבלם כמנהג כל אדם בשלו במה שאינו צריך להוצאה ומהכא משמע שדרכם היא לקבור את שלהם וכמו שכתבתי למעלה במשנתינו שאל"כ היכי אמר כ"ש דהוי מזדהרא בהו אם לא היה דרך כל אדם בשלו בכך אלא ע"כ כדכתבינין:

אלא אמר רבא משתבע איהו וכו' פירש משום דזוזי לאו דבר מסוים הוא ואימיה לא הוה ידעה אי הנהו זוזי ממש דאפקידה גבי אינהו נינהו דאפקיד לה מיהו משום הכי משתבע דאינהו הוי אבל בדבר המסוים כגון כלים וכסות וכיוצא בו שני נשבע ולא ראשון:

נימא ליה לאפטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה. וא"ת מ"מ הרי פשע כשלקחו ולא עיין בו אם היה לו כיכי ושיני או לא וי"ל דהיינו דקאמר אנא לבקרא מסרתי' כלומר וסמכתי עליו שיעיין בו מפני שהוא בקי בשוורים יותר ממני ואם היא מוצא בו מום הייתי מחזירו לבעלים כדין מקח טעות:

מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעיא ליה לעיוני וא"ת דהכא משמע דלא אמרי' איבעיא ליה לעיוני אלא מפני שהוא ש"ש וא"כ היכי ס"ד לעיל דנימא ליה לאפטרופא זיל שלים אי לאו משום דאמר אנא לבקרא מסרתי' והא ש"ח הוא י"ל דהכא באפטרופוס שמינהו ב"ד עסקינן דש"ש הוא כדאמרי' לענין שבועה דמינוהו ב"ד ישבע דמשום ההיא הנאה דמהימני' ליה בי דינא לא אתי לאמנועי וכ"ד הראב"ד ז"ל ואע"פ שהדין דין אמת אין צורך לזה דאפילו את"ל דלאו ש"ש אי לאו משום טעם דלבקרא מסרתי' חייב דאי לא מסרתי' לבקרא אלא שהניחו בביתו ולא השגיח עליו אם היה אוכל פושע הוא וחייב ואפילו מנהו אבי יתומים חייב בפשיעה דש"ח וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל אלא שיש חולקים בדבר ובפ' הנזקין יתבאר בס"ד:

משתבע איהו דלא הוי ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול. וא"ת ולמה נשבע ספסרא ונוטל והלא בקרא זה אינו יודע אם נתחייב לו אם לאו דשמא ידע בי' ספסירא מעיקרא ואי ידע בי' וודאי מפטר בקרא ואיהו דאפסיד אנפשי' וא"כ הו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור וי"ל דהכי במאי עסקינן במתה הבהמה קודם ששילם הספסירא ליתומי' וכן פירש"י ז"ל וכיון שכן כבר נתחייב בקרא ליתומי' ומאחר ששלם הספסירא אין היתומי' עושים סחורה בפרתו של זה והיא חוזרת לבעלים הראשונים וכיון שכבר חל חיוב הבקרא אינו פוטר את עצמו בספק שמא ידע הספסירא דה"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע אם פרעתי דחייב. א"נ י"ל דלא אמרינן דבאיני יודע פטור אלא כשהוא מסופק בעיקר הדבר שאינו יודע בו כלל אבל זה יודע הוא בחיובו שכבר פשע אלא שרוצה לפטור את עצמו בפשיעת הספסירא ושמא הוא טוען עליו וחיובו ברור לפניו הלכך הו"ל כיודע אני שנתחייבתי לך אבל איני יודע אם פרעתיך והא דאמרינן ומשלם בקרא דמי בשר בזול פי' רש"י ז"ל שדרך פשרה הטיל ביניהם וכיון שאין הדין בין הבקרא והיתומי' אלא בין הבקרא והספסירא ולפיכך אעפ"י שמן הדין הי' חייב בכל כיון שלא היתה כ"כ פשיעה גדולה ומצי אמר בהדי תוראי אוקימתי' הטיל ביניהם פשרה זו דמי בשר בזול דהיינו כל זוזא בד' דנקא כדאיתא בפ' מי שמת אבל בתוס' דחוה שהן לדין באו לפנינו ולא לפשרה לפי פירש ר"ת ז"ל דהאי דלא משלם אלא דמי בשר בזול מדינא הוא ולא דחשבינן כל זוזא בד' דנקי וכדפירש"י ז"ל אלא לפי שהי' רחוק מיום השוק ואפי' אי אהדרה בקרא לספסירא הי' צריך לשחוט אותו מיד ולמכרו כיון שלא הי' אוכל וכל מה שאדם מוכר בלי יום השוק בפחות מכדי דמיו הוא מוכר נמצא שלא הפסידו בקרא לספסירא אלא דמי בשר בזול ומה שהפסידו משלם וההיא דאמרי' בפ' מי שמת דכל היכי דאמרינן דמי בשר בזול היינו כל זוזא בד' דנקא לאו מעיקר הגמ' הוא אלא הגהות אחרונים היא אין השיעור שוה בכל מקום אלא הכל לפי הענין:

ואין דרך זה מחוור בעיני דא"כ מאי דאמרי' עד השתא נימא לי לבקרא זיל שלים אמר אנא בהדי תוראי אוקימתי' וכו' דאידחו לי לגמרי למסקנא וזה א"א דהא משום ההיא טענה אמר רמי בר חמא היכי נדיינה דיינא להאי דינא ולא חייש לתלמודא דדחי לה וא"כ היאך נאמר שנדחית בשתיקה ולפיכך א"א להעמיד שיטה זו אלא א"כ הם מפרשי' הסוגי' בדרך אחרת ואין לי להאריך:

נימא לי' לדיד' זיל שלים אמר אמרי לי' מהאי רמי פי' שומר חנם הי' שאלו ש"ש אינו נפטר בטענה זו והל"ל מהא רמי ומהא לא תרמי:

מג.

ורב נחמן אמר נאנסו לא פי' כיון שלא נשתמשו וקיי"ל כוותי' ואע"ג דלעיל גבי דמי אבידה משוינן לי' שואל אעפ"י שלא נשתמש כבר כתבתי עיקרן של דברים בפ' אלו מציאות בס"ד:

איתבר ממילא משלם זוזי דאע"ג דשמואל בכה"ג משלם ד' התם היינו טעמא דעד השתא ברשותא דמרא קיימא ושואל בשעת שבורה הוא דמתחייב באונסין ולפיכך משלם בשעת חיובו אבל גזלן משעת גזילה נפק לי' מרשות בעלים תדע דלא מצי נגזל מקדיש לי' ובשעת גזילה הוא דמתחייב גזלן באונסין הלכך משלם כדמעיקרא ומיהו תברא או שתיא משלם ד' דכיון דעבד איהו בידים השתא מזיק לה דאי איכא בעינא הדרה:

ואי דחסר מי איכא למ"ד דלא משלם כשעת הגזילה והא תנן כל הגזלני' משלמי' וכו' פי' דמתניתין כללא הוא בין לשבח ובין לפחת וכדאמרינן עלה דמתני' זה הכלל לאתוי' מאי לאתוי טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור בין לענין יוקרא וזולא וכדאמרי' בהדיא בפ' כל שעה אילימא דמעיקרא שווי' ד' ולבסוף שוויא זוזא והא תנן כל הגזלני' משלמי' כשעת הגזילה:

תוכן העניינים

חידושי הרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה