חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ג - המפקיד
דף לג:
ונגנבו או שאבדו קתני נגנבו לאשמועינן דכפילא הוי למי שהפקידו אצלו וקתני ואבדו אע"ג דלית בי' כפילא ואשמועינן דליוקרא דלבתר אבדה הוי למי שהפקידו אצלו כדאמר בגמ' גבי כיפי דרב נחמן ואע"ג דמסיים במתניתין נמצא הגנב ולא תני ביוקרא מידי. תנאי חדא מינייהו נקט ופריש בגנבה וה"ה באבידה לשבחא דשייך בה דהיינו יוקרא וכי קתני נגנבו לא כשנגנבו מאליהן בלחוד קאמר דמצי פטר נפשי' בקושטא אלא אפילו נגנבו בפשיעותא דאע"ג דלא מצי פטר נפשי' בקושטא כיון דמצי פטר נפשי' בשקרא הרי אמרו ש"ח וכו' קני לי' לכפילא וראי' לדבר מדאמרינן בגמרא אמר רב פפא ש"ח כיון
דאמר פשעתי מקני לי' כפילא דאי בעי פטר נפשי' בגנבה ואבדה:
נשבע ולא רצה לשלם לכאורה ק' הך סיפא למה לי דפשיטא דכיון דלא שילם דלא מקני' לי' כפילא מיהו בפ' הגוזל עצים דייק רבא מינה דנשבע ושילם ואח"כ הוכר הגנב משלם כפל לשומר דטעמא דלא רצה לשלם כלל הא רצה לשלם אח"כ אעפ"י שנשבע מקני, ליה כפילא ולאביי דאמר התם דבכה"ג לא קני לי' כפילא י"ל דהכי קאמר נשבע ולא רצה לשלם כלומר כיון שלא רצה לשלם אלא נשבע תו לא מקני לי' כפילא אפי' שילם:
גמ' ואפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתי פי' לאו דשמעינן לי' לר"מ בפירות דקל מידי אלא משום דרב הונא ס"ל לקמן פרק איזהו נשך בפירות דקל דקנה ואמרינן התם פ' האשה רבה דרב הונא כרב ורב כר' ור' כר"מ כולהו ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם משום הכא תלינן לה כלהו בדר"מ וקשה היכי אמרינן הכא דלא שמעינן לר"מ אלא במידי דעביד דאתי והא תנן בפ' האומר דקדושין הרי את מקודשת לי לאחר שתתגייר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך וכו' ר"מ אומר מקודשת והא כל הני לא עבידי דאתי תירץ בתוספ' דתרי גווני איכא בדבר שלא בא לעולם חד מינייהו שלב"ל כלל וא' שהוא בעולם אבל אינו ראוי להיו' מקנה כאלו לא בא לעולם כלל ובאותו שלא בא לעולם כלל ס"ל לר"מ דלא מקני אלא היכא דעבידי דאתו כגון פירות דקל אבל ההיא שהגוף בעולם אעפ"י שאינו ראוי להיות נקנה מעכשיו כאלו לא בא ס"ל לר"מ דהיכא שהקנהו לאחר שיהא ראוי קנו לי' אע"ג דלא עביד דאתי כי ההיא דלאחר שתתגיירי כיון שהגוף מיהא ישנו בעולם והוכיחו ראיה לדבריהם מדאמר בריש פ' מי שמת גבי נכסי להאי דמעברת אימר דשמעת לי' לר"מ למי שישנו בעולם למי שאינו בעולם מי שמעת לי' ומאי קמ"ל הא וודאי שמעי' ליה כלאחר שנתגייר ולאשתחרר שהקנה עצמו אינו ראוי לקנות עכשיו כאלו לא בא לעולם וקני אלא מאי אית ליה למימר דשאני התם דגוף הקונה מיהת בעולם לגבי נקנה נמי אע"ג דאמר ר' מאיר כל היכא שהגוף נקנה בעולם ואע"ג דלא עביד דאתי מהני היכא שאין גוף הנקנה בעולם לא אמר לך אלא היכא דעביד דאתי כגון פירות דקל וא"ת א"כ דשני לי' בין היכא שהגוף בעולם ובין היכא דליתא בעולם כלל נהי נמי דאמר ר"מ היכא שהנקנה בעולם אע"ג דלא עביד ואתי דהיינו לאחר שתתגיירי דמקנה מנ"ל דלימא ר"מ היכא שאין הגוף בעולם כלל אע"ג דעביד דאתי כגון פירות דקל וכ"ת סברא הוא דס"ל לתלמודא דלא גרע דבר שלא בא לעולם כלל כיון דעביד דאתי כגון פירות דקל מדבר שישנו בעולם ולא עביד דאתי דהיינו לאחר שתתגיירי א"כ מאי קא מקשה התם פ' מי שמת גבי נכסי להאי דמעברת לדבר שאינו בעולם מי שמעת לי' דהא מהאי סברא גופא איכא למשמע דכי היכי דאמר ר"מ בלאחר שתתגיירי דהיינו גוף הקונה בעולם ולא עביד דאתו וקונה ה"נ אמר גבי עובר אעפ"י שלא בא לעולם כיון דעביד דאתי וי"ל בודאי גוף שישנו בעולם אע"ג דלא עביד דאתי עדיף מהיכא דליתי בעולם כלל אע"ג דעביד דאתי והיינו דמקשינן התם למי שאינו בעולם מי שמעת לי' ומיהו לגבי נקנה כיון דחזינן לי' לר"א בן יעקב התם בפ' האשה רבה ולטובא אמוראי בתראי דסברי דאע"ג דליתי' בעולם כיון דעביד דאתי מקנה תלינן האי סברא נמי בדר"מ כיון דכלהו רבנן דהתם דאזלי בשטתי' אמרי הכי אבל לגבי קונה דלא אשכחן תנא או אמורא דאמר דקונה היכא דלית' בעולם אע"ג דעביד דאתי לא תלינן בדר"מ כיון דלא שמעינן לי' ולא למאן דאזיל בשטתי' ומ"ה מקשינן בפ' מי שמת למי שאינו בעולם מי שמעת לי':
דף לד.
אי הכי אפי' גיזותה וולדותה נמי פי' כיון דמעכשיו קאמר וא"ת והא קאמר נמי לכשתגנב וה"ל כמעכשיו ולאחר ל' יום דגופא קני עכשו ופירי לאחר ל' יום ל"ד דהתם כיון דא"ל מעכשיו ולאחר זמן משמע מעכשיו קני מקצת דהיינו גופיה ופירי לאחר זמן אבל באומר לכשיעשה דבר פלוני קני מעכשיו אינו אלא תנאי לכשיתקיים תנאו קנה עכשיו הכל וכדאי' פ' איזהו נשך דא"ל לכי מיית קני מעכשיו לכי מיית יהבינן לי' כולהו פירי ללוקח:
מאי טעמא הואיל וכל הנאה שלו בדבורא לא מקני ליה כפילא. וכיון דמשום האי טעמא אתינן לה ולא משום טעמא דמתה מחמת מלאכה לא שכיחא שמעינן מינה דאפי' היכא שהתנה שואל להיות כש"ח דמצי פטר נפשיה במידי דשכיח אפ"ה כיון דכל הנאה שלו בדיבורא לא מקני ליה כפילא.
דף לד:
וחזר ואמר איני משלם מהו פי' אמר בב"ד כל אמר דשמעתין נמי דכותי' דאי שלא בב"ד ודאי בדבורא לא מקני כפילא דלא סמכא דעתה ואע"ג דאמר בב"ד הריני משלם א"ה מספקא לן כי אמר הכי משלם אי מהדר קא הדר בי' או לדחויא בעלמא קא מכוין ומדבעי לן הכי מכלל דפשיטא לן דאי בעי למהדר מצי הדר בי' דאי לא מאי קמבעי לן ולפיכך למד מכאן ר"ת ז"ל שהמחייב עצמו בב"ד בדבר שאינו מחוייב בו כגון זה שאמר הריני משלם או שאמר לחברו רצונך השבע וטול אעפ"י שקבל עליו הלה יכול לחזור בו כל זמן שלא נשבע ולפ"ז הא דאמרינן בפר' יש נוחלין שורי גנבת רצונך השבע וטול נשבה ואינו יכול לחזור בו ל"ג נשבע ואינו יכול וכו' דמשמע דכיון שאמר רצונך השבע וטול אינו יכול לחזור בו והלה נשבע בע"כ והא ליתא כדפרישנא אלא ה"ג ונשבע אינו יכול לחזור בו דכיון דשנשבעה כבר נגמר הדין וראיה לדבר עוד מדאמרינן ריש פ' הדיינין אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד כלומר כי היכי דלא להדר בי' אלמא מצי הדר בי'.
אבל הריא"ף ז"ל גורס שם בפ' יש נוחלין נשבע ואינו יכול לחזור בו נראה שהוא סבר דכיון שהודה אינו יכול לחזור בו וכ"ת א"כ קשה שמעתין א"כ מאי קמבעייא לן או דלמא מהדר קא הדר בי' דהא אמרינן אינו רשאי לאו קושיא היא דהא טעמא דמקניא לי' כפילא משום דלא אטרחי' לבי דינא והכא אי מהדר קא הדר בי' אעפ"י שאינו רשאי קא מטרח לי' והכי נמי מסתברא דאי יכול לחזור בו היכא לימא ר' יוחנן דבדיבורא מקני לי' כפילא והיכי סמכא דעת' כיון דאי בעי מצו הדר בי' אלא ודאי אינו יכול לחזור בו ומ"ה כי אמר משלם סמכה דעתי' שלא יחזור בו דכיון דמדינא לא מצי הדר מסתמא לא מטרח לי' לבי דינא בכדי. וכ"ת א"כ קשה ההיא דפרק הדיינין דקאמר פוטרין אותו מיד דמשמע כי היכי דלא ליהדר בי' אלמא מצי הדר בי' לאו קושיא היא דה"ק כיון שאמר הריני משלם אין צריך עוד לעכב את דינו אלא פוטרין אותו מיד שהרי אינו יכול לחזור בו וי"ל עוד דכ"ז שעסוקים באותו ענין יכול לחזור ומ"ה קאמרינן פוטרין אותו מיד כלומר ונתקן מענין לענין כדי שלא יחזור בו וא"ת עוד דהא קימ"ל בפ' זה בורר גבי נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך שיכול לחזור בו עד שיגמור הדין לאו קושיא היא דהכא נמי נגמר הדין כמו דבההיא דפ' יש נוחלין כיון שאמר רצונך השבע וטול והלה נתרצה כבר פסק הדין על עצמו דדכותה נמי בנאמן עלי אבא אלו פסק האב ואמר פלוני השבע וטול הרי זה גמר דין ואינו יכולין לחזור וה"נ כיון דאמר הריני משלם אין לך גמר דין גדול מזה שאלו בב"ד אמרו כן כבר נגמר הדין ולפי' אין יכול לחזור בו:
שאל מן השותפין ושלם לאחד מהם פי' חלקו וא"ת והאיך הוא יכול לשלם לאחד מהם בלא חבירו והא אמרינן בשבועות בפר' שבועות הפיקדון וכחש בעמיתו פרט למכחש לא' מן השותפין דלאו כפירת ממון הוא לפי שאינו רשאי לפרוע לא' מהם בלא חבירו וכמו שכתבתי שם בס"ד. י"ל דהכא במאי עסקינן שפרע לאחד מהם חלקו מדעת חבירו:
שותפין ששאלו ושילם אחד מהן מהו פי' חלקו המוטל עליו וכן פי' רש"י ז"ל מכאן נראה בשנים שלוו אין כל א' מהם חייב אלא במחצה ואיכא למידק בהאי ירושלמי דכתב בפרק שבועת הפיקדון גבי הא דמכחש באחד מן השותפין אמר ר' יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה וכתב הריא"ף ז"ל אלמא כל אח' מהם חייב על הכל וא"כ מאי קמיבעי לן הכא שילם א' מהם מאי היינו בעיא גופה דשלים מחצה מהו. איכא למימר דאע"ג מדינא כל חד וחד מחייב בכולה אפילו הכי א"ל דמקני לי' כפילא הכא טפי מבשילם מחצה דאומדן דעתי' הוא שהרי פרע כל מה שעליו לפרוע משלו לההוא פלגא אחרינא אם פורעו משל חבירו חוזר וגובהו. ויש לתרץ עוד ולומר דשנים שלוו מאחד או שהפקידו א' אצלם אין א' מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע הערב תחילה אלא גבי מכל חד וחד פלגא דרמי עליו ומ"ה מיבעיא לן כיון דשילם כל מאי דרמי עליו כדין ב"ח מקני לי' כפילא או דלמא כיון דאכתי פש חיובא גבי' מאידך פלגא כדין ערב הוה לי' כשילם מחצה ולא מקני לי' כפילא והכי נמי מוכח בפ' השואל דלא מחייב באידך פלגא אלא מדין ערב דגרסינן התם שותפין ששאלו ונשאל לא' מהן מהו כולי' שואל בענין והא ליכא או דלמא לההוא פלגא דשיילה מיהת מפטר ואם איתא דכל חד וחד מחייב בכולהו אמאי י לא מפטר אפילו בכל דאי כולי' שואל בעינן הא איכא וכ"ת כיון דאיכא שואל אחרינא בהדי' לאו כולי' שואל הוי א"כ בההוא פלגא דשיילה לאו כולי' שואל הויא ומאן פלג לך חד פלגא מאידך פלגא אלא ודאי משמע דמדין ערב בלחוד הוא דמחייב באידך פלגא ומ"ה לא מפטר אלא פלגא דידי' וה"נ מוכח בתוספתא דב"ב דתניא התם המלוה את חבירו ע"י שני ערבין לא יפרע מא' מהן ואם אמר על מנת שיפרע ממי שירצה יפרע ממי שירצה וה"ה לא יפרע מא' מהן תחלה אלא כשהוא בא לגבות מהן יפרע מזה מחצה ומזה מחצה אין לו גובה מן השני והרי שני ערבין הללו הרי הן לענין ערבותם כשנים שלוו מא' ואפ"ה אמרינן דכל זמן שיש נכסים לשניהם אינו גובה אלא מזה מחצה ומזה מחצה אלמא דבשנים שלוו מא' נמי הכי דיינינן אבל הרמב"ם ז"ל כתב בשני ערבין שנפרע מאיזה מהן שירצה וכבר כתבתי זה בפ' שבועות הדיינים בס"ד:
שאל מן האשה ושילם לבעלה פי' רש"י ז"ל דאשה נשואה שהשאילה פירות נכסי מלוג שלה ואין זה מחוור דאי כשהשאילה היא בלא רשות בעלה כיון שהבעל אוכל פירות אין זה שאילה אלא גזל ואי ברצון בעלה פשיטא ודאי דמקני כפילא ומאי שאל מן האשה ושילם לבעלה הרי מי ששאל שילם אלא ה"פ שאל מן האשה כשהיא פנויה ושילם לבעלה כלומר משנשאה וה"ה שילם לה אלא משום דבעל אוכל פירות נקט בעלה מי אמרינן כי מקני לי' כפילא ה"מ אלו שילם בעודה פנויה דהוו לדידה תשלומין מעליא שכל הנאתו שלה אבל הכא דהנאתו לבעל היא לא וכן אשה ששאלה כשהיא פנויה ונשאת מי אמרינן כי מקני לי' כפילא ה"מ לדידה דעבדה לי' נייח נפשי' אבל לבעל לא או דלמא לא שנא:
ומשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו פי' אתא לאשמועינן שאעפ"י שהוא רוצה לשלם מעצמו דסד"א להמניה דהא קפיד אממונא דחברי' ולא בעי למגזלי' אפ"ה חיישינן דדלמא פריש מלאו דגזלה ולא פריש מלאו דלא תחמוד דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וגרסינן בירושלמי בפרקין אמר משלם אני חוששין אמר נשבע אני וראה אותם שהיה מגלגלין עליו שבועות וחזר ואמר משלם אני חוששין אמר רב יוסי לא שחייבה תורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו שאם רצה לשלם משלם ואם רצה לשבע ישבע וכתב הריא"ף ז"ל בהלכותיו בסוף פ' כל הנשבעין וה"פ אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד כלומר שמא הוא שולח בו יד ורוצה לעכבו לעצמו הלכך משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו כרב הונא אמר נשבע אני וראה שמתגלגלין עליו שבועות וחזר ואמר משלם אני חוששין פי' אמר נשבע אני שלש שבועות שמשביעין אותו להאי ודאי ליכא למיחש שמא ברשותו שכבר רצה לשבע קודם הגלגולים ובשביל הגלגולים הוא שחזר ואמר משלם אני ואפ"ה קאמר דחוששין שאעפ"י שאין לחוש שמא ברשותו הוא חוששין על הגלגולים וכיון שנשבע עליהם אפשר שמשביעין אותו ג"כ שבועה שאינה ברשותו בגררא דאינך ור' יוסי סבר שלא חייבה תורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו ואין לנו להשביעו על הגלגולין ושבועה שאינה ברשותו נמי ליכא כיון שכבר רצה לשבע מתחילה וקי"ל כת"ק שחייב לשלם הכא או לשבע על הכל וכן פסק הריא"ף וכאידך ירושלמי דגרסינן התם חד בר נש אזיל למידן קומי ר' זעירא איחייב שבועה על תרין דינרין אמר לי' לאו תרין דינרין אינון הא טריפין לך א"ל ומלת פלן ופלן א"ל או אוהב לי' כל מאי דתבע לך או משתבע לי' על כל מאי דמגלגל לך:
שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון מרש"י ז"ל ויפסל בו לעדות ולשבועה ואיכא למידק וכי תקנתא לרשיעי עבדינן ואיכא למימר שמא מתוך שאינה לפניו עכשיו הוא טועה בשוuיה אבל ר"ת ז"ל פי' שמא ימצא מלוה את הפיקדון ונמצאת שבועת הלוה לבטלה והריא"ף פי' כדי שלא יהא ש"ש מתחלל:
דף לה.
אמר רב אשי וכו' דא"ל תהא במאמינו וא"ת אי ס"ל לרב אשי דמתניתין במאמינו היכי אמר רב אשי גופי' בסיפא דרישא דזה נשבע וזה נשבע ואי במאמינו לוה למלוה למה נשבע בשלמא לפי' ר"ח ז"ל ולפי' הריא"ף ז"ל אעפ"י שהלוה מאמינו אנן חיישינן שלא תהי' כאן שבועה לבטלה או שלא יהא ש"ש מתחלל אבל לפרש"י שפי' שמא יפסלנו כיון שהוא גורם על עצמו מאי אכפת לן איכא למימר דנהי דרישא דסיפא דליכא שבועה גבי לוה כלל אפשר דמהימן לי' למלוה אבל בסיפא דרישא דלוה משתבע מסתמ' לאו במאמינו עסקינן דכיון דמשבעינן לי' מלוה ללוה אינו רוצה להאמינו אף הלוה למלוה לפוטרו משבועתו המוטלת עליו ומיהו במאמינו לפי' רש"י ז"ל אינו נשבע מלוה והריא"ף ז"ל אפי' במאמינו זה נשבע וזה נשבע:
כל לא ידענא פשיעותא היא מכאן יש ללמוד שהנותן כליו לסרסור למשכנם לו ואמר איני יודע היכא משכנתם פשיעה היא וחייב וכתב הריא"ף ז"ל בתשובה שאפי' אמר משכנתם אצל פלוני וכפר בו פשיעותא הוא וחייב בו שהיה לו למשכנו אצלו בעדים ולא דמי למאי דאמרינן לעיל בריש פ"ק את האמנתי' דלא אמרת לי בסהדי הב ליה דגבי פרעון שהוא אומר שיפרע לפלוני בשבילו הוא דאיכא למימר את האמנתי' שאיפשר שהוא מאמין בו אבל במי שאמר לוה על המשכון מהסתם ליכא למימר שהוא מאמין לכל בני העולם אלא ה"ק לי' לוה עליו במקום שאוכל לפדותו בכל שעה שארצה וכשהניחו בלא עדים פשע ומיהו אפשר לפי זה דאם אמר לוה עליו מפלוני ואמר שלוה ממנו וכפר בו פטור משבועה דאיהו הימניה אלמלא שהרב ז"ל אמרה לא הייתי אומר כן אלא אפי' אומר לו לוה עליו סתם אינו צריך שילוה עליו בעדים דהא ודאי הימניה לכל אדם בעולם שילוה ממנו שהרי יכול לומר נאנס דכיון דהימניה בנאנס שאינו צריך להעיז כ"ש בלא היו דברי' מעולם שהוא צריך להעיז. וכ"ת אי אמר נאנס שבועה בעי בלא היו דברים מעולם נמי תקון רבנן שבועת היסת ולא משמע למימר בשבועה. דאורייתא הימני' בשבועה דרבנן לא הימניה שחומר שבועה אחד הוא ולעיל כי אצטרכינן לטעמא דאת הימנתי' דלא אמרת לי בסהדי הב לי' התם היינו טעמא משום דאי יהיב לי' בסהדי לא סמוך עליה כלל אבל הכא דסוף סוף סמך עלי' כ"ש דיכול למימר את הימנתי' ולפיכך אינו יכול להוציא ממון בדין זה אלא שאם הרב ז"ל אמרה צריכין אנו לקבל דבריו אבל אני מסופק אי רבינו ז"ל חתים עלה:
והלכתא שומא הדרא לעולם מסתברא דאקנו מיניה דלא לסלקוה אע"ג דהוי לי' זוזי דבכה"ג לא הדרא שכיון שנתרצה אין כאן משום ועשית הישר והטוב דומיא דדינא דבר מצרא דצריך למקניא מיני' ואקני בי' קניא וכי אמרינן שומא הדרא ה"מ במקרקעי אבל במטלטלי לא וכ"כ הרמב"ם ז"ל:
זבנה אורתא יהבה ניהלה במתנה איכא מ"ד דה"נ אמרינן בדינא דבר מצרא דאי זבנא או אורתא או יהבה במתנה לא מסלקינן לי' ולאו מלתא היא דלא עדיפי מגברא דאתי מחמתו דאיהו נמי אדעתא דארעא נחת וא"ה מסלקינן לי' ובשומא הדרא הוא שיפה כח שני מכח ראשון משום דקמא נחת אדעתי' דזוזי ובתראי אדעתא דארעא וכדאיתא בגמ' בהדיא וכן כתב הראב"ד ז"ל:
שמו לה לאשה ואינסבה פרש"י ז"ל שמו לה בעודה פנויה ואינסבה ומתה בעל לוקח הוי לא מיהדר ולא מהדרינן לי' פי' דכיון דלוקח הוי הויא לי' כזבנה דלא מיהדר ולא מהדרינן לי' נמי משום דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי וכאינש דעלמא חשבינן דאי יורש הוי ודאי מהדרינן לי' דביורש נמי שייך בי' משום ועשית הטוב והישר ומכאן נלמוד דין זה לפי פירוש' ז"ל ומיהו אפשר למידק עליה דגבי שמו לה. ואינסבה דלא מיהדר למ"ל טעמו דלוקח הוי דהא ע"כ או לוקח או יורש הוי ואפי' יורש הוי לא מיהדר כדאמרינן לעיל זבנה אורתא ר"ל דאורתא דקאמרינן לעיל לאו בירושה דממילא עסקינן דא"כ לא שייך בה טעמא דאדעתא דארעא נחת דאיהו לא נחת דהא ממילא חזיא אלא כעין ירושה קאמרינן דהיינו מתנת ש"מ לאחד מבניו. ואחרים פירשו שמו לה ואינסיבה ולא מתה ומ"ה איצטריך טעם דלוקח הוי דאי יורש הוי ודאי מהדר שהרי אינו יורש עדיין מחיים אלא משום דלוקח ואפי' מחיים לא מהדר דה"ל כזבנה ומשום האי טעמא נמי לא מהדרינן דכאינש בעלמא חשבינן לי' ולפי פירש זה לא למדנו מכאן שהשומא תחזור ליורש אבל הדין דין אמת וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות מלוה ולוה:
דף לה:
נימא לי' משכיר דל אנת ודל שבועתו פי' דקס"ד שאין השוכר זוכה בפרה עד שיהא נפטר מן המשכיר וכיון שכן כל היכא דלא מזדקיק לי' משכיר אינו זוכה. וה"ה נמי אפי' אית לי' לשוכר עדים דמצי אמר לי' משכיר דל את ועדים דילך דלא בעינא להו כלל ולא יזכה שוכר בפרה זו ומסקינן אעפ"י שלא נפטר מן המשכיר משעת מיתה קונה. וכתבו בתוס' דה"מ לדרבנן אבל ר' יוסי ס"ל שאין שוכר זוכה בפרה עד שיהא נפטר מן המשכיר ומהאי טעמא הוא דאמר שאין הלה עושה סחורה בפרתו של זה דמצי א"ל משכיר דל את ודל שבועתך ועדים דילך וכיון שלעולם לא יהא נפטר ממנו א"א שיזכה בפרה ולפי זה כתבו דהיכא שמתה בפני משכיר כיון דאינו צריך לא לשבועה ולא להבאת עדים ומשעה שמתה נפטר ממנו בכי הא מודה ר"י לרבנן דתחזור פרה לשוכר שכיון שנפטר מן המשכיר קנה לפרה ולפי דבריהם האי דשקלי וטרו ר' זירא ור' אחא ומר בר רב אשי בהא דאמרינן פעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר אפי' אליבא דר' יוסי דק"ל כותיה אתיא דהא ברשות בעליה מתה ומשעת מיתה נפטר השוכר מן המשכיר וכדבריהם נראה לכאורה מדשקלי וטרי כולי האי כל הנך אמוראי בתראי דמן בתר שמואל דפסק הלכה כר' יוסי. ואין כן דעת הריא"ף ז"ל שהוא לא הביא כלל ההיא דפעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר אלמא ס"ל דאליבא דרבנן בלחוד הוא דאתמר אבל לדידן דק"ל כר' יוסי אפי' ידעו בעליה שמתה א"א שיעשה סחורה בפרתו של זה והיינו דקא מתמה במתניתין כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו משמע דס"ל שהשואל נכנס תחת השוכר וכי שומר של בעלים לגמרי וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות:
הדר שיילה מיני' תשעין האי דנקט ולא מאה כדי לרבות בפרות נתכוון שעכשיו חייב שתי פרות חדא דשאלה וחדא דשכירות דעשרה יומי אבל כי נקיט אגרה תמנין יומין ה"ה דה"מ למנקט תשעין יומין למספר יומי שאלתא אלא סורבא נקט ואתא. אבל בתוס' אמרו דאי אגרה תשעין יומין פטור משאלה ראשונה דכיון שאינה עתידה לחזור לו מחמת אותה שאלה כאלו עבר זמניה דמי:
דף לו.
מאי קמ"ל לאפוקי מדר' אמי וא"ת אמאי לא קאמר לאפוקי מדשמואל דאמר בפרק שבועות שתים בתרא דשבועה שזרק פלוני צמר לים שבועה שלא זרק פטור משום דכל דליתי' בלהבא לא מחייב עליה לשעבר והא נמי ליתא בלהבא י"ל א"כ לאשמועינן בשבועת הרשות דעלמא וכיון דלא נקטי' אלא בשבועת הפיקדון משמע דלאשמועינן מידי בשבועת הפיקדון אתא:
איתמר שומר שמסר לשומר רב אמר פטור ופרישנא אליבא דרב דאפי' שומר שכר שמסר לש"ח דגרועי גרעי לשמירתו פטור פי' פטור כאלו היתה ברשותו אבל אם נגנבה מרשותו של ש"ח ודאי הראשון חייב דלא עדיף טפי כשמסרה לו משאלו היתה ברשותו אלא ה"ק שלא נתחייב מפני מסירתו אלא אם מסרה לשומר חנם פטור עד שישביעו בעלים את השני שלא פשע ואם נשבע שמתה כדרכה אף הראשון פטור אבל נשבע שלא פשע בה ואומר שנגבה או שאבדה או שאינו רוצה לישבע שמתה כדרך הראשון חייב ואם מסרה לשומר שכר פטור לגמרי דמצי אמר גברא אשלמית לך שהוא חייב בכל מה שהייתי בו ואוקימתי' בחריקאי זיל אשתעי דינא בהדי' ואפי' הלך למדינת הים או שהעני ואין לו מה לשלם הראשון פטור ונפקא מינה אפי' לדידן דסבירא לן כר' יוחנן דחייב שאם נתנו לו בעלים רשות להשאיל א"נ באשתו ובניו שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד א"נ במי שדרכן של בעלים להפקיד אצלו כגון ההיא סבתא דכה"ג אפי' ר' יוחנן מודה דפטור דשומר שני נכנס תחת הראשון לגמרי ואפי' שאין לו רשות פטור והביא הרמב"ן ז"ל ראייה לדבר מדתנן בפרק הכונס מסרה הרועה נכנס הרועה תחתיו ואמרינן עלה תחתיו דמאן ואסיקנא תחתיו דשומר ודייקינן ושומר קמא איפטר לי' לגמרי לימא תהוי תיובתא דרבה דאמר רבה שומר שמסר לשומר חייב ומשני אמר לך רבא מאי מסרה לרועה דקתני שמסרה לברזיליה שהוא רועה קטן שעומד תחת הרועה גדול דארחי' דרועה לממסר לברזיליה. והא התם דקאמרינן דשומר קמא איפטר לגמרי ואותבינן מינה להבא דאמר שומר שמסר לשומר חייב הא לרב פטור ניחא ולרבא נמי בברזיליה פטור לגמרי משום דאורחי' בהאי וה"ה בסבתא ובאשתו ובניו וכדאמרינן דחד טעמא הוא אבל ר"ת ז"ל כתב דשאני לן בין אשתו ובניו לברזיליה דהתם ודאי הראשון פטור לגמרי אבל באשתו ובניו לא אמרינן שהן שומרין של בעלים שאלו אין משמרין לדעת בעלים אלא לדעת אביהן והוא עומד בחיובו עדיין דאלת"ה לא שבקת חיי לכל מפקיד שהנפקד יתן לאשתו ותאכל ותחדי שאין לה מה לשלם. והביא ראיה מדאמרינן לקמן בפרקין בההוא דאפקיד זוזי גבי חברי' אשלמינהו לאימי' ואותבינהו בקוטלתא ואגנוב ואמרינן אשתבע איהו דאשלמינהו לאימי' ומשתבעה אימיה דאותבינהו בקוטלתא ואגנב ומיפטר משמע דלא מיפטר איהו עד דמשתבע אימי' ואי אמרת דשני שומר של בעלים ומפטר הראשון כיון דאשתבע דאשלמינהו לאימי' ליפטר אלא ש"מ דבבניו ובני ביתו לא אמרינן הכי. ולאו ראיה דלא גרסינן בעיקר נוסחי ומיפטר כלל ואפי' אי גרסינן לי' איכא למימר שלפי שהיתה אמו סמוכה על שולחנו וכל מה שיש לאמו כדידי' הוי שייך למימר בי' ומיפטר א"נ ומיפטרי גרסינן כלומר ובשבועה דידי' ודאימי' מיפטרי תרווייהו איהו בשבועה דילי' ואימיה בשבועה דילה וכ"כ הרמב"ם שהשומר שמסר פיקדון לאשתו ובניו ובני ביתו והודיען שהוא פיקדון ולא שמרו כדרך השומרין שהן חייבין לשלם לבעל הפיקדון ובעל הבית פטור וכ"ד הרמב"ן ז"ל:
דף לו:
פשע בה ויוצאה לאגם ומתה כדרכה לענין פסק הלכה פסק הרי"אף דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם ואע"ג דקי"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ה"מ היכא דאפשר דהאונס בא מחמת הפשיעה כי ההוא דצריפי דאורבני אבל הכא דודאי לא בא מחמת הפשיעה דמלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם פטור וק"ל לרב ז"ל מדאמרינן בפ' השוכר את הפועלים גבי רועה שהניח עדרו ובא לעמר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרי' אלו היה שם היה מציל אלא אומדי' אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור ואוקמה רבה דעל בעידנא דלא עיילה אנשי וא"ל אביי תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא ומחייב והא התם שאין האונס מחמת הפשיעה שאפי' יהיה שם לא היה מציל וקאמרינן דחייב ואיהו ז"ל מפרק לה דההיא סוגיא כאביי היא וליתא כלומר דאע"ג דהתם אביי לרבה קאמר לה לא עדיפא מהא דהכא דפליגי אביי ורבא דמר אמר הכי קאמר רבה. התם נמי אביי הוא דקאמר הכי ורבא אמר לך לא הוו דברים מעולם אבל הראב"ד ז"ל תירץ דהתם נמי האונס מחמת הפשיעה בא שאין הפשיעה מחמת כניסתו לעיר אלא כיון דעל בעידנא דלא עיילי אנשי ה"ל להכניס עדרו עמו ונמצא שהאונס בא מחמת הפשיעה:
לדידכו דמתניתו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר איכא לאותבה פי' ודאי רב אמי כוותי ס"ל דאמרינן גבי פשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם ודקאמרת אמאי לא קאמרינן לי' הכא הכי היינו טעמא דלדידכו דמתניתו משום דאין רצוני איכא לאותובי וליכא לשנויי הכי דמהאי טעמא דאין רצוני חשבית לי' גזלן וקיימא בהמה ברשותו אפי' לאונסין כשואל דחייב אפי' במתה כדרכה אע"ג דהכא והתם איתיה למלאך המות דכיון דכל הנאה שלו כבהמה שלו דמיא הכי נמי כיון דגזלן הויא עלה לסברא דידכו מחייב לגמרי ומיהו לדידי ליכא לאותובי כלל דלא ס"ל האי טעמא ורש"י לא פי' כן:
דף לז.
מתניתין זה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה וא"ת דכל אחד מאלו תובע לנפקד מאתים ונפקד מודה במקצת תביעתו ועל השאר אומר איני יודע ה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל מחייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. לאו קושיא היא דכי רמא רחמנא שבועה עלי' דנתבע ה"מ היכא דאיכא למימר דנתבע מעכב ממון של חבירו ברשותו אבל הכא ליכא לספוקי דנתבע זה יהי' מחייב בין שניהם יותר מג' מאות שמודה בהם בין שניהם נמצא שעיקר טענה וכפירה בין המפקידים היא ולא בין המפקידים לנפקד כלל:
ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני פי' רש"י ז"ל שוברו ונותן מתוכו דמי קטן לשני והזקיקו לומר כן מדאמרינן בגמ' דבכלים איכא פסידא דגדול ואם אינו שוברו מאי פסידא אית לי'. ואין פי' מחוור דא"כ מתניתין לאו בכל כלים מתנייא דהא איכא כלים שהם נפסדים לשבירה לגמרי אלא ה"פ מוכרו ומתוך דמי הגדול נותן דמי קטן וכי אמרינן בגמ' דאיכא פסידא דגדול היינו טעמא משום דלא הדר' לי' בעיניה:
גמרא סיפא שהפקידו לו בכרך א' אלא שאמרו לו מנה שלי ומאתים של חברי ומ"ה לא דק אבל כשהפקיד לו זה מנה בכרך א' וזה מאתים אפי' הפקידו בבת אחת שתי כריכות הן וה"ל למידק וכ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שאלה אבל רש"י ז"ל גורם סיפא נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד דלא הויא לי' למידק ופי' שכיון שבבת א' הפקידום אעפ"י שיש לכל אחד כרך מיוחד לא הוה לי' למידק ופירוש משום דלא הקפידו משהפקיד שני דברים שאין חלקו שכר לגמרי אלמא דלא קפדי אהדדי ואיהו נמי לא הוה לי' למידק אבל היכא שאחד מהן הפקיד כרך א' ולשני שני כרכים כיון שהוא דבר ניכר לגמרי ליכא ליכא למימר דלא קפדי וה"ל למידק וכמו שכתב ז"ל לקמן בשנים שהפקידו אצל רועה וכו':
התם דקא תבעי לי' הכא בבא לצאת ידי שמים פי' בבא לצאת ידי ידי שמים מעביד אסורא א"נ בפקדון דה"ל למידק נותן לזה מנה ולזה מנה אבל ליכא לפרושי דכיון דמוקמינן לי' בבא לצאת ידי שמים לא צריכי להנהו פירוקי קמאי אלא כל איני יודע בבא לצאת ידי שמים חייב דליתא דהא תנן בפרק הגוזל בתרא אבל איני יודע אם הפקדת אצלי ואם לא הפקדת פטור מלשלם ומוקמינן כי התם בגמרא בבא לצאת ידי שמים אלמא האומר איני יודע בדלא תבעי לי' לא מחייב אפי' בבא לצאת ידי שמים אלא היכא דעבד אסורא א"נ דה"ל למידק אלא ע"כ השתא נמי אהנהו פירוקי סמכינן דאמרינן דכיון דעבד אסורא א"נ ה"ל למידק ובא לצאת ידי שמים חייב ומיהו כי פטרי לי' בסיפא ואמרינן דנותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח משום דלא ה"ל למידק דוקא בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים כיון דה"ל בריא ושמא ואע"ג דלא ה"ל למידק חייב. וראייה לדבר מדאמרינן בסוף פרק הגוזל בתרא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים אלמא כל בריא ושמא בדיני שמים חייב הלכך ע"כ סיפא דשנים שהפקידו אצל א' בדיני אדם מתוקמא ולא בדיני שמים ולפי זה ההיא דשנים שהפקידו אצל א' ר' טרפון היא לא צריכי בה לטעמא דלא ה"ל למידק דכיון דע"כ בדיני אדם מתוקמא ולא בדיני שמים אפי' היכא דה"ל למידק פטור לר' טרפון דלא עדיף טעמא דה"ל למידק מטעמא דעבד אסורא וכיון דאשכחן לי' לר' טרפון דפטור בדיני אדם היכא דעבד איסורא דהיינו פלוגתא דגזל א' מה' בני אדם כ"ש דפטר ליה היכא דלא דעבד איסורא אלא דה"ל למידק בלחוד הלכך אי מתניתין בשנים שהפקידו אצל א' ר"ט היא כיון דע"כ בדיני אדם בלחוד מתוקמא לא צריכין לטעמא דלא ה"ל למידק ומיהו אי אפילו כר"ע מתוקמא לא צריכין להאי טעמא דכיון דה"ל למידק חשיב לו כטעמא דעביד אסורא לגבי דיני שמים ה"ה לגבי דיני אדם דכיון דחזינן ליה טר"ע דהיכא דעבד איסורא מחייב ליה אף בדיני אדם דהיינו פלוגתא לגזל א' מחמשה בני אדם בשנים שהפקידו אצל א' נהי אי לאו משום טעמא דלא הו"ל למידק הויא מיחייב ליה ר"ע אפי' בדיני אדם. ויש כאן דעת אחרת דכיון דאוקימנא רישא דמתניתין בבא לצי"ש סיפא נמי בשנים שהפקידו אצל א' אף בבא לצאת ידי שמים מתוקמא וא"ה כיון דלא ה"ל למידק פטור וכ"ת כיון דתבעי ליה בריא ושמא הוא אמאי פטור בבא לצאת ידי שמים דהא אמרינן בסוף פרק הגוזל בתרא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים וכמו שכתבתי למעלה ל"ק דהתם הוא כיון שזה תובעו בבריא ונתבע בשמא ובא לצאת ידי שמים יש לו לחשוב שזה שטוענו ברי אומר אמת והוא שכח ויש לו לצאת מספק גזילה שלא יעכב ממון אחרים בידו אבל הכא שהוא יודע שאין בידו משל אחרים אלא ג' מאות והוא רוצה ליתן אותם אלא שאינו יודע למי יתנם כי תבעי ליה מאי עביד הא קים ליה בנפשיה דלא מעכב דידהו כלום ולא פשע נמי בנפשיה כיון דלא ה"ל למידק הלכך כי תבעי ליה נמי פטור אפילו בבא לצאת ידי שמים דבין תבעי ליה ובין לא תבעי ליה ידע דלא מעכב מדידהו מידי בין כך ובין כך ספיקי במקומו עומד ואין לחלק בענין זה בין תבעי ליה בין לא תבעי כלל ולפי זה צריכין לטעמא דלא הו"ל למידק בשנים שהפקידו אצל א' בין לר' טרפון בין לר"ע למפטריה אפילו בדיני שמים וראיה לדבר דכל כה"ג שאינו מעכב משל אחרים כלום כל היכא דלא ה"ל למידק אפילו בדיני שמים פטור אע"פ שהלה תובעו בבריא והוא שמא מדאמרינן פרק הגוזל קמא מעשה בחסיד א' שלקח מקח מן השוק מה' בני אדם ובא מעשה לפני ר"ט ואמר מניח דמי מקח ביניהם ומסתלק ובודאי אותו חסיד בא לצאת ידי שמים ומסתמא נמי תבעי ליה דסתם מקח תובעין יש לו דלפי שעה רוצה הדמים וקאמר ר"ט דבמניח דמי מקח ביניהם סגי ואפי' בדיני שמים. ולא תימא ה"מ לר"ט אבל לר"ע מיחייב בדיני שמים דהא לא פליגי ר"ט ור"ע בבא לצאת ידי שמים אלא ש"מ דכל כה"ג אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור וזה הדרך היותר עולה בחוור השמועה דסליק פירוקי' דרבא דה"ל למידק בין לר' טרפון בין לר' עקיבא וקמא ליה מתניתין כוליה בחדא גוונא:
דף לז:
אמר לי' אביי לרבא מי אמר ר"ע לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה הך פירכא לא אתיא כר' שמעון דאמר התם פ' האשה שלום דר"ע גופיה מודה בלוקח מחמשה בני אדם שנותן דמי מקח ביניהם ומסתלק ולא נחלקו אלא על שגזל וכו' דרשב"א ס"ל דטעמא דר"ע משום קנסא ולא מדינא והיינו דקאמר דבלקח מודה דליכא למקנסי' וכיון שכן ליכא למימר דפרכינן אליבי' בנפל הבית עליו ועל אמו דהתם לא שייך קנסא כלל אלא ע"כ אליבי' דת"ק דר' שמעון ב"א פרכינן דאמר התם דר"ע פליג אפי' בלקח דאלמא מדינא קאמר האי ר"ע ולא משום קנסא ומ"ה משנינן דאי אמר הכי ר"ע ה"מ בבריא ושמא דס"ל לת"ק דרשב"א אליבי' דר' שמעון דמדינא בריא כ עדיף אבל בשמא ושמא לא:
ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דר' עקיבא ור"ט הלכה כר' עקיבא מחבירו ובפלוגתייהו דרשב"א ות"ק דידי' אליבא דר"ע פסק הרי"אף ז"ל כרשב"א דכיון דאסיקנא דת"ק דרשב"א ס"ל אליבא דר"ע דמדינא בריא ושמא בריא עדיף ומ"ה מחייב אפי' בלקח לא קימ"ל כותי' דהא קימ"ל בעלמא כר' נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אלא ע"כ כרשב"א קימ"ל דאמר דלא מחייבינן בבריא ושמא אלא היכא דאיכא למקנסיה כגון בגזל אבל בלקח לא. ולענין נפקד בשתי כריכות אי קניס ליה ר"ע בדיני אדם משום דה"ל למידק או לא שמיע לן בהדיא אלא מיהו כיון דחזינן דלענין דיני שמים מחייבינן כל היכא דה"ל למידק כי היכי דקנסינן בגזלן משום דעבד איסורא וכ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שאלה ולקח מקח היינו טעמא דאמרינן דמודה בה ר"ע שמניח דמי המקח ומסתלק משום דלא ה"ל למידק שהוא סבר שלאלתר יבקש מוכר דמי מקחו.
נמצא פסקן של דברים בשמא ושמא ובריא ושמא בדיני שמים ובדיני אדם דכל היכא דיש לו לחוש שמא הוא מעכב ממון אחרים בידו והלה תובעו בבריא אע"ג דלא ה"ל למידק חייב לצי"ש וזו היא שאמרו בסוף פ' הגוזל בתרא מנה לי בידך והלה אמר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים אבל היכא שאין הלה תובעו אעפ"י שהוא מסופק שמא נשאר ממון אחרים בידו כיון דלא ה"ל למידק פטור אפי' מדיני שמים וזו היא ששנינו פ' הגוזל בתרא אבל איני יודע אם הפקדת אצלי אם לא הפקדת פטור מלשלם ואקימנא לה התם בדיני שמים ומיהו ה"מ היכא שהוא מסופק בעיקר חיובו אם נתחייב כלל אם לא אבל היכא שהוא יודע שנתחייב ואינו יודע אם נפטר מחיובו אם לאו בכה"ג אפי' היכא דלא תבעי לי' חייב בבא לצאת ידי שמים והיינו דתנן התם הפקדת אצלי אבל איני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך חייב לשלם ואוקימנא לה בגמ' בבא לצאת ידי שמים אבל היכא שאין לו לחוש שהוא מעכב ממון אחרים בידו כגון הני גווני דשמעתין שהוא יודע עיקר חיובו אלא שהוא מסופק למי נתחייב דכגון זו כל היכא דעבד אסורא כגון גזל א"נ דה"ל למידק כגון נפקד בשתי כריכות אעפ"י שאין הלה תובעו נותן לזה מנה ולזה מנה בבא לצאת ידי שמים והיינו רישא דמתניתין אמר לשנים גזלתי אחד מכם או אביו של א' מכם הפקיד אצלי וכו' אבל היכא דלא עביד אסורא ולא ה"ל למידק אעפ"י שהלה תובעו בבריא והוא אומר איני יודע פטור והיינו סיפא דמתניתין דשנים שהפקידו אצל א' זה מנה וזה מאתים שאפילו בבא לצאת ידי שמים נותן רק מנה לזה ומנה לזה ואעג"ב דקא תבעי לי' על פי הדרך שהכרענו למעלה אבל אחרים סוברים בזה דכיון דבריא ושמא הוא דוקא בדיני אדם הוא דמיפטר אבל בדיני שמים חייב וכמו שכתבנו למעלה ואינו מחוור:
ולענין דיני אדם כל היכא דהוי שמא ושמא או בריא ובריא ל"ש לא עביד אסורא ולא ה"ל למידק ול"ש עביד אסורא וה"ל למידק פטור בדיני אדם ואין צריך לפנים אבל היכא דה"ל בריא ושמא אי עבד אסורא כגון גזל א"נ ה"ל למידק כגון נפקד בשתי כריכות חייב לשלם כל א' וא' מקנסא ולא מדינא אבל היכא דלא עביד אסורא ולא ה"ל א' א"נ לקח מחמשה בני אדם אע"ג דהוי בריא ושמא פטור כרשב"א אליבא דר"ע וכבר כתבנו שאפשר לפוטרו בזו אף בבא לצאת ידי שמים כיון שהוא יודע עיקר חיובו ואינו מעכב ממון אחרים בידו ובכל הני גווני דמשלם מקנסא ולא מדינא דעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שאלה שהנוטלין נשבעין שבועה כעין דאוריתא שכלל גדול לכל הנוטלין שלא מהדין שאין נוטלין אלא בשבועה כעין ששנינו, בפרק כל הנשבעין זהו דרך הראשונים ז"ל ומה שהסכימו מו בו גדולי אחרונים ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב בפרק הגוזל כר"ט משום דטעמא דר' עקיבא משום קנסא הוא והאידנא לא דיינינן דיני קנסות וכן פסק הר"ז הלוי כר' טרפון:
דף לח.
רב נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשרות על מקום אחר. נ"ל דע"כ רב נחמן בר יצחק עיקר חששיה משום שמא יעשה ב"ה תרומה הוא דאי מזבנינן להו נמצא אוכל טבלים שאם לא נאמר כן משום תששא דשמא עשאן בלחוד אפי', בכדי חסרונן נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה וכ"ת לעולם לא חייש אלא לשמא עשאן דהיינו טעמא דלא מזבנינן לכהנים בדמי תרומה שמפני שדמיה קלים נמצא ב"ה נפסד ביותר. ליתא דמתניתן מלתא פסיקתא קתני הרי זה לא יגע בהן דאפי' מוצא מהן כפלים מכדי דמיהן דע"כ לרב כהנא הכי הוא ומדרב כהנא נשמע לרב נחמן בר יצחק אלא ע"כ עיקר חששיה דרב נחמן בר יצחק משום שמא יעשו הוא אלא דמלתא דשכיחא נקט לי' שאם בא למוכרו לזרים חיישינן שמא עשאן ונמצא מאכיל מעכשיו תרומה לזרים ומינה דאפי' מזבנינהו לכהנים בדמי תרומה אסור חיישינן שמא יעשה ונמצא גורם שיאכל ב"ה טבלים לכשיפריש על שלו ותמיה לי רב כהנא למה לי' למימר טעמ' דאדם רוצה בקב שלו דהא איהו גופיה משמע דחייש לשמא עשאן תרומה דהכי משמע מלישנא דגאון ז"ל הכתוב בנוסחאות בסוגיא זו דיהיב טעמא לקמן למאי דאמר רבה בר בר חנה דיתר מכדי דמיהן מוכרין היינו טעמא משום דלקמיה הוא דהויא הא אי הויא לאלתר חיישינן שמא יעשה ורב כהנא ורבה בר בר חנה בחדא שיטתיה אזלי וכדאמרינן בגמרא נמי כי קאמר רב כהנא בכדי חסרונן קאמר וכיון שכן בכדי חסרונן דהוי לאלתר למ"ל לרב כהנא טעמא דאדם רוצה תיפוק לי' שמא יעשה תרומה י"ל דאה"נ אלא דאתא לאשמועינן דאפי' בשנפקד זה יודע שהפירות הללו מתוקנים הם דליכא למיחש בהו שמא יעשם תרומ' שנמצא מפריש מן הפטור על החיוב א"ה לא יגע בהן מטעמא דאדם רוצה בקב שלו:
בשלמא לרב כהנא היינו דקתני לפיכך. פי' דלרב כהנא אי לאו משום דלא יגע בהן בעל הבית לא היו רשאי לעשותן תרומה שהיה לו לחוש שמא מכרן והיינו דקתני לפיכך אלא לרב נחמן בר יצחק מאי לפיכך דכיון דקאמר חיישינן שמא עשאן תרומה אלמא ס"ל שאפי' היה רשאי נפקד למכרן ב"ה אין לו לחוש לכך ורשאי לעשותן תרומה ומעשר וא"כ מאי לפיכך דבלאו הכי נמי עושה אותן ואדרבה איסור מכירה דנפקד ברשאי ב"ה לעשותן תרומה תליא.
ומפרקינן דהכי קאמר לפיכך לכתחילה ב"ה וכו' כלומר דנהי דאפי' הי' רשאי נפקד למוכרן ב"ה היה עושה אותן תרומה ה"מ דוקא בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק לא דשמא מכרן נפקד אבל השתא דאמר רבנן דלא יגע בהן לכתחילה עושה אותן וה"מ לרב נחמן אבל לרב כהנא אי בעי אמר כותי' דרב נחמן דלכתחילה ב"ה עושה אותן ואי בעי אמר עושה אותן בשעת הדחק דבהכי סגי' לי' מילתא תליא אי אמר רב כהנא ביתר מכדי חסרונן מוכרן בב"ד או לא וכמו שיתפרש בס"ד אבל לרב נחמן לא סגיא לי' דלא לימא לכתחילה עושה אותן מאי לפיכך וכיון שכן הוא צריך הוא לומר דאפי' ביתר מכדי חסרונן אינו מוכרן וכמו שתבאר בסמוך:
מחלוקת בכדי חסרונן לאו למימרא שחסרו בשנה אחת כדי חסרונן דא"כ היכי אמר רשב"ג מוכרן והלא אף בביתו של מפקיד היו מתחסרין כן ועוד האיך שנינו אפי' הן אבודין אלא ה"פ שנחסרו בפחות משנה מה שדרכן להתחסר בשנה אחת ולפיכך אמר רשב"ג מוכר דכיון שמהר חסרונן כ"כ בכל יום היו חסרים והולכים ורבנן אמרי לא יגע בהם דשמא לא יחסרו עוד בכל זו השנה:
אדרב נחמן וודאי פליגי. פי' דליכא למימר דרב נחמן בר יצחק מודה ביתר מכדי חסרונן דמוכרן מהני טעמא דמפרש גאון. ז"ל לקמן לרבה בר בר חנה משום דכי משתכחא לקמן הוא דהויא וליכא למיחש שמא יעשם תרומה דאם איתא שיש שום צד שיהא רשאי נפקד למוכרן היכי אמרי' דבעל הבית עושה לכתחיל' והלא ה"ל לחוש לאותו צד אעפ"י שהוא רחוק שלא להכניס עצמו לבית הספק כיון שאינו נפסד כלל אלא ודאי מדקאמרינן דעושה אותם לכתחילה אלמא ס"ל שא"א בשום ענין שיהא רשאי נפקד למכרן הילכך ודאי פליגא אבל אדרב כהנא מי לימא פליגא שהרי לרב כהנא אין לו הכרע לפרש האי עושה אותן לכתחילה אלא יכול הוא לפרש שעושה אותן תרומה בשעת הדחק וכיון שכן אפשר לומר דיותר מכדי חסרונן מוכרן וא"ה בעל הבית הדחק עושה אותם תרומה דכיון דיתר מכדי חסרונם לא שכיחא אין לו לב"ה לחוש בשעת הדחק למלתא דלא שכיחא ואסיקנא דרב כהנא לא פליגי אבל דרב נחמן ודאי פליגי אבל מ"מ עדיין יש כאן שאלה דנהי דמפרש רב יצחק דהאי עושה אותן אפי' לכתחילה הוא שמעינן דדינא הכי הוא דאין נפקד רשאי למוכרן בשום אופן אכתי איכא למיבעיא מאי טעמא אמרינן אדרבה הכי אימ' איפכא דביתר מכדי חסרונן יהא רשאי נפקד למוכרן משום הפסד ב"ה ולב"ה לא יהא רשאי לעשות מהם תרומה לכתחילה אלא בשעת הדחק דוקא וכשיטת דרבה בר בר חנה ורב כהנא זו היא שאלתו של גאון ז"ל דכתובה בנוסחאות ולרב נחמן בר יצחק ומי נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה בהא קמיפלגי וכו'. ומעתה לשונו של גאון ז"ל והשמועה כלה פשוטה לפניך אעפ"י שראיתי מי שדחה לשונו של גאון ז"ל הכתוב בנוסחאות ופי' שמועה זו ע"ד אחרת לא נתישבה דעתי שאין לדחות בסברא שלנו דברי קבלה וכ"ש מאחר שרש"י ז"ל פירשם בעיקר גמ' ויש ששואלין כאן היכי חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר והלא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ויתבאר בפ' כל הגט בס"ד:
דף לח:
במאי ק"מ מר סבר להפסד מרובה חששו וא"ת מאי קמבעי לן דכיון דמוקמי' לי' בכדי חסרונן לימא בהא ק"מ בפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג דמתני'. לאו קושיא היא דהכא אליבא דרב כהנא שקלינן וטרינן דאמר ביתר מכדי חסרונן מוכרן וטעמא דרב כהנא דאדם רוצה בקב שלו לא שייך הכא דכיון דהבאיש שמנו והדביש דבשו ואינו רוצה בקיומן כלל ומ"ה איצטרכינן למימר דטעמא כר"מ משום דלהפסד מועט לא חששו דכיון שאין הבעלים חוששין בהצלת הקנק כלל אין הנפקד רשאי למוכרן דהרי הוא כאלו הופקד אצלו שמן שהבאיש או דבש שהדביש שאינו רשאי למוכרן:
ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג דמתניתין קי"ל כרבנן וכדפסק כוותייהו בשמעתין רבא אמר רב נחמן. ובפלוגתייהו דרב כהנא ורב נחמן בר יצחק קימ"ל כרב כהנא משום דשייכא במילתיה דר' יוחנן דאמר דיתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד ורב נחמן בר יצחק ודאי פליגא הילכך ק"ל כרבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וכדרב כהנא ונפקא מינה דאפי' בפירות שהם מתוקנים דליכא למיחש בהוא שמא עשאן תרומה לא יגע בהן אלא א"כ חסרו יותר מכדי חסרונן אבל ביתר מכדי חסרונן דקי"ל כרבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ולענין פלוגתייהו דר"מ ורבנן בשמן שהבאיש ודבש שהדביש קימ"ל כרבנן דעושה להם תקנה ומוכרן דאע"ג דפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג דמתניתין קימ"ל לא יגע בהן כבר כתבנו דלא שייך הכא אדם רוצה בקב שלו כדשייך במתניתין הלכך לא תליא חדא בחברתה כלל וק"ל כרבנן דעושה להסתקנה ומוכרן וכ"ד הרמב"ם ז"ל בדברי' הללו בפ"ד מהלכות שאלה ופקדון וכתוב במקצת ספרים ומוכרן בב"ד וכתב הרשב"א ז"ל דמדקתני בפקדון מוכרין בב"ד ובגבאי צדקה לא קתני ש"מ דדוקא בפקדון דכיון שלא הופקדו אצלו אלא להיות מכונסים בקרן זוית בלבד אינו רשאי לעשות להם תקנה אלא בב"ד אבל בצדקה ותמחוי הפרנסין הם הבעלים הלכך מה שירצו לעשות עושי' אפי' שלא בב"ד:
מדרשב"ג נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי פי' דלאו מי אמר רשב"ג מוכרן מפני השב' אבידה אלמא כיון דאיכא ודאי פסידא עושין להם תקנה ואעפ"י שאפשר שיהיה הפסד במכירה זו שמא יוקרו פירות שאין מניחן את הודאי ותופסין את הספק ה"נ גבי שבוי כיון דודאי א"ל פסידא שיבורו שדותי' מורידין לתוכן קרוב אע"ג דאפשר דמפסיד להו וא"ת מי דמי התם לא אפשר בתקנתא אחרת אבל הכא דאפשר באריס דליכא פסידא למה מורידין קרוב י"ל לפי שזה קרוב הוא ראוי לירש אותו ואם היינו מורידין אריס אפשר היינו מפסידין את הקרוב דשמא מת השבוי וזה יורש אותו הלכך אין לנו לעשות תקנה בנכסים שיש בהם הפסד לשום אדם דאע"ג דבעלמא לא חיישינן שמא מת כדאמרינן נותנו לה בחזקת שהוא קיים שאני הכא שאין אנו שלוחים לשמור הנכסים אלא מעצמינו אנו עושים תקנה וכיון דאפשר נמי שמת אין לנו לעשות תקנה שאפשר שיהיו קרוב זה נפסד בה ולפיכך אין מורידין אלא קרוב:
מדרבנן נשמע דאין מורידין קרוב לנכסי שבוי, קס"ד דטעמייהו יהו דרבנן משום דס"ל דאע"ג דאיכא ודאי,. פסידא כיון דאפשר נמי דאיכא פסידא במכירתן מוטב שיפסדו מאליהן ולא יפסידו בתקנת ב"ד ה"נ אין מורידין מהאי טעמא גופיה:
ודלמא ע"כ לא קאמר רשב"ג הכא וכו' אע"ג דהשתא דחינן לה לא דחינן לה מדרשב"ג לגמרי אלא לומר דממתניתן לא תפשוט אבל בהדיא שמעינן ליה לקמן לרשב"ג בברייתא דס"ל מורידין.
ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר דשיימינן לי' כארס לא מפסיד להו. כי אמרינן דשיימי' לי' כאריס לאו למימרא שב"ד מחשבין עמו בכל שנה ושנה ונותנין לו חלק אריסותו דא"כ מאי טעמא דרב דאמר דאין מורידין הא ודאי כיון שבכל שנה ושנה מחשבין עמו ליכא למיחש דלמא מפסיד להו שהרי אנו רואין בכל שנה ושנה האיך הוא מתעסק בהן אלא ודאי לשמואל דאמר מורידין אין מחשבין עמו כלל עד שיבואו הבעלים אבל בנתיי' הוא אוכל כל הפירות וכ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נחלות ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל:
ולענין פסק הלכ' ק"ל כשמואל שאעפ"י שלא שמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו מיהו כת' הרשב"א ז"ל דה"מ בדלא אשכחי' אפוטרופ' דעביד בחנם אבל אי משכחי' אין מורידין קרוב לאכול פירו' אלא מעמידין אפוטרופוס וראייה לדבר מדאמרינן לקמן גבי שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו' ופרכינן עלה ולוקי אפוטרופא לעולם ומשני אפוטרופא לדקנני לא מוקמינן כלומר משום דלא משכחינן שאין אדם רוצה לפקח על נכסי גדול בחנם טעמא משום דלא משכחינן הא אי משכחינן מוקמינן וראיה לדבר עוד מדאמר רבא בעובדא דההיא סבתא דמגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא דינוקא מוקמינן אפטרופא לאידך פלגא דאחתא אלמא דכיון דמשכחינן אפטרופא מוקמינן לי' ואין מורידין אחתא מדין קרוב לנכסי שבוי ומיהו ה"מ בשלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת אע"ג דמשכחינן אפטרופא קרוב קודם דכיון דשמעו בו שמת בודאי יורש משוינן לי' להאי קרוב ומעמידין הנכסים בחזקתו. וראיה לדבר מדאמרינן בעובדא דסבתא לסוף שמעו דשכיבא בא סבתא אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ואידך תילתא יהבינן לינוקא ואידך מילתא דנקא יהבינן לאחתי' ואידך דנקא מוקמינן לי' אפוטרופא לינוקא אלמא בההוא דמחמת אחתא דאשתבאי שלא שמעו בה שמתה מוקמינן אפוטרופס אבל תילתא דמחמת סבתא כיון דשמעו בה שמתה יהבינן לקטן עצמו ולא מוקמינן אפוטרופס וכ"ש בגדול דאפי' משכחינן אפוטרופס איהו עדיף דכיון דשמעו בי' שמת בודאי יורש חשבינן לי' ומיהו אפשר דה"מ לענין מקרקעי דלא כליא קרנא אבל במטלטלי דכליא קרנא אעפ"י ששמעו בו שמת מעמידין להם אפטרופוס ולא קרוב והיינו דאמרינן בענבים לבצור וזתים למסוק דב"ד מעמידין להם אפטרופוס וסתמא קאמרינן אפי' בשמעו בו שמת דכיון דקלא בעלמא הוא לא הוי יורש ממש ולפיכך אין מורידין אותו אלא בקרקעות דלא כליא קרנא ובקרקעות נמי לירד ולאכול אבל לא למכור זהו דעת הרשב"א ז"ל בדברים הללו אבל הרא"ה ז"ל כתב דאפילו משכחינן אפוטרופוס בקרקעות לא מוקמינן ליה כלל אלא מורידין קרוב ואעפ"י שלא שמעו בו שמת שכיון שאין דרכן של בני אדם לטרוח בנכסי גדולים כ"כ בחנם אעפ"י שזה מקבל עליו לעשות כן אין סומכין עליו אלא חוששין לו שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה והיינו דאמרינן לקמן אפטרופא לדקנני לא מוקמינן כלומר דאפי' אשכחינן לא משום דחיישינן שמא מפסיד להו וההיא דאמר רבא דמגו דמוקמינן אפטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן נמי לפלגא דאחתא התם היינו טעמא דכיון דאיכא חולקא לקטן בגוויהו חמיר להו לאנשי וליכא למיחש שמא יפסיד:
אמר רבא לירד ולמכור מהא נמי מוכח דלשמואל דאמר מורידין אין מחשבין עמו כלל עד שיבואו בעלים דא"כ למה הוצרך רבא לתרץ לירד ולמכור דעדיפא מינה ה"ל למימר דאפי' לירד ולמכור כל הפירות אין מניחין אותו אלא מחשבים עמו כאריס אלא ע"כ כדכתיבנא.
היורד לנכסי שבוי אין מוציאין מידו. לאו למימרא דלכתחילה אין מורידין דהא מפרשינן שבוי כששמעו בו שמת בהדיא קאמרינן דמורידין אותו לכתחילה אלא משום דנקט באידך מוציאין דאפי' דיעבד נקט נמי הכא אין מוציאין:
וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר. פרש"י ז"ל מפני שזה על דעת ירושה ירד להן ואינו מחוור וכי מפני שעלה בדעתו ליטול את הכל יורש בשל אחרים אלא י"ל שתקנת חכמים היא לפי שחששו שמא יפסידם דאעפ"י ששמעו בו שמת כיון שלא באו עדים על הדבר לא סמכיה דעתי' לגמרי וחששו כאן יותר מבראשון משום דהכא כיון דשמעו בהן שמתו אינו בוש מלהפסיד דמימר אמר בשלי אני עושה אבל בנטושין אין לחוש כ"כ דכיון שלא שמעו בהן שמתו אם יפסידם שם יהא בוש:
היורד לנכסי נטושין כלומר אפילו שמעו בהם שמתו ואינו בוש מלהפסיד לפי שכיון שאין לנו לחוש בשביל תקנתן של נטושין שהרי אבידה מדעת היא אין לנו להוריד הקרובין בשביל עצמן שאין אחים נכנסים לנחלה אלא בעדות ברורה ואפילו בתורת אריסות אין מניחין אותם לירד אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות נחלות שמורידין אותו מתורת אריסות ואינו מחוור דא"כ ה"ל לכלול אותו בכלל אותם שאמרו שמין אותם כאריס ומ"מ כששמעו בו שמת אלו אמר היורש להוריד אריסין בנכסים כדי שלא יתקלקלו הנכסים אפשר ששומעין לו בכך שחוששין לאותו קול לעשות בו מעשה כזה:
דף לט.
השתא זריז ונשכר הוי כו' איכא למידק מאי קושיא והא המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר וא"ה לא יהבינן לי' מאי דנשבח אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל י"ל דהתם מדין בעלים נגעו בו דכיון שאינו מוציא אלא לרצונו אף הוא אינו יורד בהם שיטול כאריס אלא שישביח ואוכל ומחמת אכילתו מוחל כל השבח ותדע דמחמת מחילה הוא מדמפלגינן בין אכל ללא אכל ובין אכל דרך כבוד ובין לא אכל דרך כבוד אבל הכא דמיחש חייש דלמא לא מת על דעת שיטול כאריס ירד וכתב הרשב"א ז"ל דכי אמרינן שמין להם כאריס בנכסי נטושין ה"מ משעה שנשמע שהבעלים ממשמשין בהם דליכא בין נכסי נטושין ונכסי שבוין אלא דבשבוין אפי' קדם ותלש מששמע שממשמשין ובאים הרי זה זריז ונשכר ובנטושין בשעה זו שמין לו כאריס בלחוד הא מקודם ששמע שהבעלים ממשמשין ובאין אף בנטושין כל הפירות שלו ואין מחשבין עמו למפרע כלל ואין כן דעת הראשונים ז"ל:
ולא קרוב לנכסי קטן כתב הראב"ד ז"ל הא דאמרינן דאין מורידין קרוב לנכסי קטן ה"מ כשחלקו א"נ אפי' לא חלקו אלא שאין הגדולים והקטנים סמוכין על שולחן אחד דאיכא למיחש כיון שאלו לעצמן ואלו לעצמן יחשבו הרואים שכבר חלקו ואם אנו מורידין הגדול לחלקו של קטן יחשבו שכל זה מגיע לחלק הגדול אבל כשכולם סמוכים על שולחן אחד מורידין הגדולים על הכל שהדבר ידוע שלא חלקו והדבר משותף ביניהם עדיין ומלמדין את הקנין כשיגדיל שיתבע חלקו והיינו דתנן הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביח לאמצע ואפי' ברשות ב"ד יכולים לעשות כן כדקתני סיפא ואם אמרו ראו מה שהניח וכו' והתם הוא לפי שכולם היו מתפרנסים מתפיסת חביתו והא דאמרינן בסמוך גבי סבתא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ה"מ במקרקעי דאיכא חששא בקרוב טפי מברחוק אבל במעות קרוב ורחוק שוין הם ואין באחד יותר חשש מן האחר קרוב קודם:
אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל פי' ואפי' עומד שם ג' שנים משהגדיל אעפ"י שאין כן דעת הר"ם ז"ל בן מגא"ש שא"ת דאית לי' חזקה לעולם אכתי קשיא האיך מורידים ניחוש שמא יחזיק שם ג' שנים משיגדיל אלא ודאי אין לו חזקה לעולם דכיון שירד שם בשעה שאינה ראויה לחזקה דהיינו בעודו קטן שוב אין לו חזקה ודכוותיה בשותפין שאין להם חזקה שאפי' עבר זמן השותפות אין להם חזקה כיון שמתחילה ברשות ירד:
דף לט:
תילתא יהבינן לי' לינוקא וכו' ואידך דנקא מוקמינן אפטרופא לינוקא וא"ת תילתא דינוקא נמי לוקי אפטרופא דהא בעלמא מוקמינן אפטרופא לינוקא וי"ל דמיירי בקטן שהוא יודע לפקח בנכסין ומ"ה מאי דהוי דידיה יהבינן לי' אבל אין מוסרין נכסים אחרים לשום קטן בעולם:
אמר לי' שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף וכו' ותימא למה לי האי טעמא בלאו הכי נמי כיון דאמר לי' לא ידענא לך פטור דה"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור וי"ל שכיון שהיה מארי בר איסק זה גברא אלימא ורמאי אלו הי' בדבר צד חשש רמאות לא היה מאמינו לפיכך קאמר שאין בזה רמאות שאפשר שאינו מכירו. ולא שהיה מודה מארי שה"ל אח בעולם אלא שאין מכירו אם הוא זה דהא קאמרינן בסמוך אבל הכא מי ידע דניחול אלמא לא הי' אומר שיש לו אח כלל אלא שזה האח היה טוען שהיה מכירו שראוהו בעודו קטן וא"ל רב חסדא אפי' לדבריך אפשר שאינו מכירך עכשיו שבאת בחתימת זקן:
אמר ליה זיל אייתי סהדי דלאו אחיך הוא לאו למימר שהצריכו להביא עדים מן השוק שיעידו דלאו אחיו הוא דאע"ג דאילמא הוא לא משמע דקנסינן כולי האי אלא ה"ק לו שיביא אותם העדים שזה אומר שיש לו ויבואו ויעידו אם הוא אחיו אם לאו ואיכא נסחי דגרסי זיל אייתינהו א"ל שפיר קאמר לך:
דתנן הניח בנים וכו' וכן אמר רבה השביח לאמצע כך היא הגרסא בכל הספרים ורש"י ז"ל דחאה כמו שכתוב בפירושיו וכתב דאי גרסינן לה רב גרסינן שהיה רבו של רב חסדא ולא ראייה מייתי למתניתין אלא משום דהתם פ' מי שמת איכא מאן דאמר דכי תנן השביחו לאמצע דוקא כשהשביחו נכסים מחמת נכסים אבל השביחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן ופי' רש"י ז"ל מחמת עצמן מחמת טרחן של משביחין ואליבא דמ"ד הכי לא ה"ל למארי למפלוג בהדי בפרדסי ובוסתני דשקל שהרי נכסים אלו מחמת טרחו השביחו ומ"ה מייתי ראיה מדרב דסבר דאפי' בכה"ג דהשביחו מחמת עצמן השביחו לאמצע ואין פירושו מחוור דהא אמרינן א"ל אביי ואם איתא כפירש"י הא אביי לא הוה שכיח קמייהו דרב חסדא ורב הונא אלא רבה גרסינן כמו שכתב בספרים ולאו דמייתי מינה ראייה לעובדא דרב חסדא כלל אלא ה"ק דהאי עובדא נמי אתיא קמי' דרבה ואמר דהשביחו לאמצע כותיה דרב חסדא והיינו דאמר לי' אביי דהוה שכיח קמי'. וכן מה שפי' רש"י ז"ל דהכא ס"ל דאם השביחו מחמת עצמן נמי השביחו לאמצע ליתא דהתם בפ' מי שמת אתמר בהדיא דהיכא דהשביחו מחמת עצמן השביחו לעצמן וליכא דפליג בה כלל אלא הא דא"ל הכא דלפלוג לי' מפרדסי ובוסתני דשתל משום דהני פרדסי ובוסתני לא שתל להו מארי בר איסק גופיה אלא ששכר פועלים מממון האב שידוע היה שלא הי' לו למארי נכסים מחמת עצמו כלל אלא ממה שהניח לו אביו קנה והשביח ובכה"ג ה"ל השביחו נכסים מחמת נכסים דהשביחו לאמצע וא"ל אביי מי דמי התם ידע וקא מחיל הכא מי ידע דניחול פי' אעפ"י שזה לא טרח בהן בגופן ולא הוציא עליהן משלו כיון שלא ידע שהיה לו אח על דעת עצמו עשה וה"ל כאלו אמר בב"ד ראו מה שהניח אבא לעצמי אני משביח דהשביח לעצמו כדאיתא בפ' מי שמת אפי' היכא שהשביחו נכסים מחמת נכסים ואעפ"י שמארי זה לא התנה כן בפי' כיון דאומדן דעתא הוא שעל דעת עצמו עשה ה"ל כאלו התנה וכדאמרינן התם גבי רב ספרא דאשבח נכסי דאבוה שאעפ"י שלא אמר כלום בב"ד השביחו לעצמן משום דאומדן דעתא הוא דרב ספרא דגברא רבה הוא לא שביק גרסי וטרח לאחריני ה"נ על דעת עצמו עשה בודאי כיון שהיה סבור שלא היה לו אח ואמר לי' רב אמי גדולה מזו אמרו שמין לו כאריס כלומר מפני שירד לו מפני ספק זכות שיש לו עליו זה שעשה לדעת עצמו וכסבור ודאי שהוא שלו לכ"ש וא"ל רב חסדא דלא היא דהתם היינו טעמא לפי שהוא יודע שקרקע זו של אחר הוא וברשות נחית כלומר דחשבינן לי' כאלו ברשות בעל הקרקע נחית על דעת שיטול האריס שהרי ב"ד אמרו לו שיטול על דעת כן ולפיכך אף כשירד מעצמו נוטל כאריס אבל כאן לא ירד ברשות בעל הקרקע שהרי לא ידע שיש לו אח ואף ב"ד אין יכולים לומר שיטול כאריס שאף הן אין יודעין בדבר כלום ועוד שאפי' היו יודעין הדבר לא היו אומרין כן דקטן הוי ואין מורידין קרוב לנכסי קטן הלכך כיון שמארי זה ירד בקרקע בחזקת שהוא שלו ונמצאת שאינה שלו אינו נוטל כאריס שכך הוא הדין בכל יורדין שלא על דעת להשתלם מבעל הקרקע וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ק גבי נמצאת שדה שאינו שלו שאין הלוקח נוטל מנגזל אלא הוצאה שעור שבח בלבד וכיון שלא הוציא משלו כלום ואף בגופו לא טרח כמו שפרשנו למעלה אינו בדין שיטול כלום ואהדרוה לקמיה דר' אמי ואמר לא סיימוה קמיה דקטן הוא משמע דלא הדר בי' ר' אמי אלא מהאי טעמא בתרא דקטן הוא הא אי הוה גדול משמע דשיימינן ליה כאריס ולא חיישינן לטעמא קמא דלא ברשות קא נחית וכ"כ הרי"ף ז"ל דגדול ולא ידע לי' שיימינן ליה כאריס וטעמא דמלתא דאע"ג דבעלמא היורד לתוך שדה חבירו וכסבור שלו היא אין לו אלא הוצאה בלבד וכמו שכתבנו למעלה שאני הכא משו' דכיון דאית לי' חולקא בגופא דארעא חשבינן לי' כיורד ברשות ועוד דמסתמא ניחא לי' להאי אח שהוא במדינת הים שישתדל אחיו בנכסים וישביח אותם וה"ל כיורד ברשות שנוטל כאריס ונראה. עוד מדברי הרי"ף ז"ל דאביי נמי ס"ל דגדול הוי כר' אמי וכיון שכן דקאמר הכא מי ידע דניחול דאלמא אי הוה ידע אמרינן דמחיל שמעינן מינה דכי תנן במתניתין השביחו לאמצע לאו דוקא בגדולים וקטנים אלא אפילו גדולים וגדולים השביחו לאמצע וא"ת והא אמרינן בפ' חזקת דשותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע אלמא אע"ג דידע לי' נוטל כאריס וי"ל התם הוא בשותפין שנשתתפו לדעת דמשמע דניחא להו לכל חד במאי דעביד חברו אבל הכא שלא נשתתפו לדעת מי יימר שיתרצה אחיו בהוצאתו של זה כלל הילכך כיון שהוציא סתם ולא אמר בב"ד שלעצמו היה משביח משמע ודאי דאחולי אחיל גבי'.
נמצא פסקן של דברים דקטן בין ידע לי' בין לא ידע לי' השביח לאמצע אבל גדול אי ידע לי' השביח לאמצע ואי לא ידע לי' שמין לו כאריס אבל הראב"ד ז"ל סובר דכי תנן השביח לאמצע דוקא בגדולים וקטנים דמחלי גדולים לגבי קטנים אבל בגדולים וגדולים לא השביחו לאמצע וכל היכא דאמרינן השביח לאמצע דוקא בשלא הוציא בה או טורח בה הא הוציא בה או שטרח בה נוטל הוצאה ושכר טרחו בין דידע בין דלא ידע שאין לך יורד לנכסי חבירו שלא יטול הוצאה שעור שבח ואפי' יורד שלא בדין כגון קרוב לנכסי קטן ויורד לנכסי נטושין וכיוצא בו:
דף מ:
דתניא הגונב טלה מן העדר וכו' ר"ע אומר צריך דעת בעלים דוקא בשומר שגנב מרשות עצמו דהך ברייתא בכה"ג מוקמינן לה בסוף בב"ק ובהא פליגי דר' ישמעאל סבר דשומר זה לא כלתה שמירתו ונמצא כשהחזירו ברשות עצמו הרי הוא כאלו החזירה לבעלים ומ"ה אינו צריך דעת בעלי' ור"ע סבר דמשעה שגנב כלתה שמירתו שאלו היו הבעלים יודעים בדבר אז לא היו חפצים שיהיה שומר שלהם ונמצא שכשהחזירו לרשות עצמו שלא מדעת בעלים הרי הוא כאלו לא החזיר כלל ומ"ה אר"ע שצריך דעת והיינו דמדמי לה למתניתין משום דתרווייהו בחדא גוונא נינהו אבל בגנב מרשות בעלים ממש בהא מילתא לא פליגי ר' ישמעאל ור"ע כלל אלא מתניתין היא בפ' הגוזל בתרא דתנן הגוזל טלה מן העדר והחזירו וכו' מנו את הצאן והיו שלימות פטור מלשלם ואפלגו עלה רב ושמואל ור' יוחנן וכ"כ הרי"ף ז"ל בהלכות ובסמוך יתבאר דין זה:
דף מא.
ורבי יוחנן אמר הניחה במקומה משמע פי' ומ"ה מוקים לה כתרי תנאי ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דר' ישמעאל ור' עקיבא ודאי לפום אוקימתי' דרב ששת הוה לי' סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא דהוה לי' הלכה כסתם אבל לפום אוקימתי' דר' יוחנן דמוקי לה בתרי תנאי הלכה כר"ע דק"ל הלכה כר"ע מחבירו וכן פסק הרי"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות גניבה והכי אשכחן לי' לר' יוחנן בסוף פרקין דפס' כר"ע בהדיא דאמר ר"י הלכה כר"ע לעולם ואמרינן מאי לעולם אמר רב אשי שלא תאמר ה"מ היכא דאיכא עדים וכו' לאפוקי מדר' ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים ולענין פלוגתא דשליחות יד אי צריכה חסרון נקטינן דאינה צריכה חסרון דרבא דהוה בתרא הכי ס"ל בסמוך דקאמר רבא אמר לא תאמר שליחות יד לא בשומר חנם וכו' אלא לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון וכ"ד הרי"ף ז"ל. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' גזילה.
ולענין שואל שלא מדעת נקטינן דגזלן הוי דרבא דהוא בתרא הכי ס"ל אליבא דרבנן בפ' המוכר את הספינה וכדאמרינן בסוף פירקין אלא הא דאמר רבא שואל שלא מדעת לרבנן גזלן הוי נימא רבא דאמר כב"ש. וכ"ד הרי"ף ז"ל וכן פסק הרב הנזכר בפרק הנזכר.
נמצא עכשיו שהשומר מתחייב באונסין באחד מג' דרכים או שהגביה ע"מ לגוזלה או שהגביה ע"ד למסרה וליטול ממנה קצתה שאע"פ שלא חסרה קמה לי' ברשותו או שהגביה ע"מ להשתמש בה שאעפ"י שלא שמש בה מההיא שעתא הוה לי' גזלן וחייב באונסין ואם נתחייב בא' מדרכים הללו ורצה להחזיר לעולם אין חזרתו חזרה אלא א"כ הודיע לבעלים דק"ל כר"ע.
וכבר כתבנו שכל זה אינו ענין אלא בשומר שגנב מרשות עצמו אבל מרשות בעלים ממש היינו. מתניתין דהגונב טלה מן העדר וסוגיא דאמר עלה בסוף בב"ק והכי הוא מסקנא דמלתא דהתם דהגונב דבר שאין בו רוח חיים כגון גונב סלע מכיסו של חבירו אם ידעו בעלים בחזרתו גנב חייב באחריותו עד שימנה ב"ה את מעותיו אבל לאחר שמנאה ומצא מנינו מנין פטור אבל אם לא ידעו בעלים בגנבתו אפי' מנין אינו צריך אלא מכיון שהחזירו גנב למקומו פטור באחריותו ומיהו דוקא במקום המשתמר אבל אינו משתמר לא מפטר, אעפ"י שהחזיר למקום שנטל והכי מוכח בפ' הספינה בשמעתא דצלוחית ושמן אבל בדבר שיש בו רוח חיים כגון גנב טלה מעדר חבירו אפי' לא ידעו בעלים בגנבתו לעולם חייב באחריותו לאחר שהחזירה ואעפ"י שמנו בעלים את הצאן ונמצאו שלימות דכיון דבעלי חיים נינהו ואנקטנהו נגרי ברייתא לעולם אינו נפטר עד שיודיע לבעלים כיון שלא ידעו בגנבתו אבל כל שידעו בגנבתו מכיון שמנה את צאן והיא שלימה פטור שכבר הם יודעים באותו טלה שלמד נגרי ברייתא ויכולין ליזהר בו ולשמרו כראוי וכן פסק הרי"ף וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' גניבה:
והוינן בה משום דהניח מקלו ותרמילו עליה חייב הא שקלינהו פי' מדקתני הניח ולא קתני הי' מקלו ותרמילו עליה משמע ליה דבשקלינא עסקינן ומ"מ קשה כי שקלינהו מאי הוי דהא קי"ל כר' עקיבא דאמר דשלא מדעת בעלים לאו חזרה הוא וכדכתיבנא כבר נשמר מזה רש"י ז"ל שכתב כיון דאוקמינא למתניתין כר' ישמעאל בעינן לאוקמי ברייתא נמי כותיה. אבל הראב"ד ז"ל פי' דאפילו אליבא דר' עקיבא מקשי ולא משום חזרת אלא ה"ק מדקתני הניח משמע שלא עשה כן אלא פעם אחת באקראי בעלמא ומ"ה ק"ל כיון דשקלינהו בתר הכי אין זה שולח יד שאין הבעלים מקפידי' בהנחת תרמילו לפי שעה ופריק בעודו עליו כלומר רגיל הוא בכך ולא לפי שעה בלבד וכגון זה הבעלים מקפידים והוי שליחות יד:
והא לא חסרה אלא לאו ש"מ שליחות יד אינה צריכה חסרון ק"ל לרש"י ז"ל וממאי דמשום שליחות יד מחייב דילמא משום שואל הוא דמחייב דה"ל שואל שלא מדעת והוא ז"ל מפרק לה כאשר הוא בפרושו ואין דבריו ברורים אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דמשום שואל א"א לחייבו שאינו נקרא שואל אלא כשהיא יוצאת בשעת שאלה מרשות בעלים לגמרי ושאין בה לבעלים שום הנאה כלל אלא כל הנאה של שואל וזו אינו כן שאף בשעת שמקלו ותרמילו עליה הרי היא רועה באפר והולכת עם העדר במקום שדעת הבעלים שתהא שם ולפיכך אין לחייבו מתורת שואל אלא מתורת שולח יד דכיון דשליחות יד אינה צריכה חסרון אף זה שולח יד במה שמשתמש במקצתה. וקשי' לי ואפילו למ"ד אינה צריכה חסרון היכי משכחת דמחייב דאפילו מ"ד אינה צריכה חסרון ה"מ לומר שאם תגביה ע"מ לחסרה הרי הוא כאלו חסרה אבל הכא דליכא חסרון כלל ואינו עתיד לבא נמצא שהוא מכישה במקל על דעת שלא לחסרה כלל ונמצא שאין כאן שליחות יד. וי"ל דה"ק ודאי הני אמוראי דפליגי בשליחות יד אי צריכה חסרון או אינה צריכה חסרון בהא קמיפלגי דמ"ד צריכה חסרון סבר שמה שחידש הכתוב לומר שמי שגזל מקצת פקדון יהא חייב על כולו חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו בלבד הילכך דוקא בשחסר ממש עשה למקצתה ככולו אבל אגביי' ע"מ לחסרו ולא חסר לא עשה מקצתו ככולו ולפיכך אע"פ שהמגביה ע"ד לגזול כולו חייב מגביה ע"ד מקצתו אינו מתחייב לפי שאינו מדין אלא מגזרת הכתוב ואין לך בו אלא משעת חידושו ומ"ד אינה צריכה חסרון ס"ל דלא שנא ומ"ה מוכחי' מהא דהניח מקלו ותרמילו דשליחות יד אינה צריכה חסרון שהרי שואל שלא מדעת כשמוציא' מרשות בעלים לגמרי כיון דגזלן הוי הרי הוא כגוזל את כולה והיכא שאינה אלא כמשתמש במקצתה הרי הוא כגוזל מקצתה כגון זה דהניח מקלו ותרמילו עליה שהרי בהמה זו מקצתה משתמשת בעליה שהולכת באפר לדעתו ומקצת' משמשת רועה זה שלא מדעת בעלים דהיינו במקלו ותרמילו שהניח עליה נמצא שרועה זה כיון שמשתמש במקצתה שלא מדעת הרי הוא כגוזל מקצתה דתשמיש שלא מדעת כגזילה הוי והוי שולח יד במקצתה ואעפ"י שאין בשליחות יד זה חסרון כלל מחייבים אותו על כולה אלמא דמאי דחידש רחמנא לעשות מקצתה ככולו ל"ש יש בו חסרון ול"ש אין בו הילכך מגביה חבית כדי ליטלה ממנה רביעית אפי' לא נטל ממנה כלום חייב בכולה כאלו הגביה לגוזלה כולה:
אימא שהכחישה דיקא נמי דקתני שהכישה במקל יש שלמדו מכאן שאינו חייב משום שולח יד אלא כשהוא מחסרה לדעת עצמו אבל בשאינו נהנה באותו חסרון כגון ששפך רביעית לאבוד אינו חייב אלא במה שחסר מדין מזיק דהא הכא איכא חסרון שהכחיש וא"ה בעי' הניח מקלו ותרמילו עליה דאית ליה הנאה מינה:
דף מא:
ומאן דלא פריך סבר קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה וא"ת א"כ ר' יוחנן דפריך ליה האי סברא ואי הכי מנ"ל דפרשה ראשונה נאמרה בש"ש שניה בש"ח דהא לקמן בפרק השואל לא קי"ל אלא מהא טעמא דאמרינן התם פרשה ראשונה נאמרה בש"ח שניה בש"ש ואמרינן איפך אנא ומהדרינן מסתברא שניה בש"ש שכן חייב בה גניבה ואבדה ופריך אדרבה ראשונה בש"ש שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב ומשני קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה. ותו קשה מנ"ל דשואל חייב בגניבה ואבידה דמהא נמי שמעינן לה התם דאמרינן שואל שחייב בגניבה ואבידה מנ"ל אמרת ק"ו ואמרינן איכא למיפרך מה לש"ש שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזוין ומפרקינן קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבוע' ואי בעית אימא קסבר ליסטים מזויים גזלן וא"כ לר"י דלית ליה האי סברא מנ"ל דשואל חייב בגניבה ואבידה דליכא למימר דקסבר דליסטים מזויין גזלן הוא דהא איהו אמר בב"ק דגנב הוא ותירץ רבינו שמואל ז"ל דשואל דחייב בגניבה ואבדה נפקא ליה לר"י מדכתיב וכי ישאל ויו מוסיף על ענין ראשון ופרשה ראשונה נאמרה בש"ח שניה בש"ש נפקא ליה מסברא דמסתברא דפרשה ראשונה שהוא בכלים שאין טרחן מרובה בש"ח שכן דרכם לשומרם בחנם ופרשה שניה בש"ש משום דאיירי בבהמה ואין דרך לשמור אותה אלא בשכר כך תירץ הרב ז"ל:
ולענין טעמו בגניבה ואבידה דשואל אפשר הוא שאף בפרק השואל הוזכר זה אבל טעמו בפרשות אין לסמוך עליו כיון שלא הוזכר בגמרא כלל לפיכך תירצו בתוס' דודאי כ"ע מודו דקרנא בלא שבועה עדיפא ור' יוחנן נמי הכי אית ליה ומהאי טעמא נמי נפקא ליה דראשונה בש"ח שני' בש"ש בפרק השואל וא"ה כי אתי למעבד ק"ו מגנבה ואבידה מש"ח בהדי ש"ש ס"ל לר' יוחנן דאיכא למיפרך דאע"ג דקרנא בלא שבוע' עדיפא ליה טפי מ"מ יש בש"ח חומרא שאינה בש"ש ואע"פ שש"ש יותר חמור ממנו כה"ג פרכינן בק"ו כל היכא שיש בא' חומרא שאינה בחבירו אעפ"י שחברו יותר חמור ממנו:
מב.
מתניתין המפקיד מעות אצל חבירו וכו' ונעל בפניהם שלא כראוי חייב כו' פירש"י ז"ל דנעל בפניהם דאקטנים קאי ולשנא דבפניהם הכי משמע דלא שייך לשון בפני אלא בדבר שיש בו רוח חיים ומיהו לא מחוור מדפרכינן בגמרא בשלמא כולהו שלא שמר כדרך השומרי' ואי נטל בפניהם אקטנים קאי האי מאי כולהו הא ליכא אלא חדא אלא ע"כ תרתי מילי נינהו וה"ק מסרן לבנו ולבתו או שלא מסרן כלל אלא הניחן בתיבתו ונעל בפניהם שלא כראוי חייב משמע מהכי דדוקא משום דנעל בפניהם שלא כראוי הוא דחייב הא כראוי פטור. הלכך שמעינן מניה דאע"ג דאמר שמואל כספי' אין להם שמירה אלא בקרקע כדאיתא בגמ' דוקא להנהו דרי ובהנהו אתרי דשכיחא גנבי והי' מנהג כל האדם לקבור מעותיו שאינם צריכין והכי מוכח בגמ' וכמו שאכתוב בס"ד אבל בשאר דורות ומקומות דלא שכיחי גנבי כולי האי ואין דרכן של בני אדם לקבור מעותיהן אף הנפקד אינו חייב בכך אלא כל שנעל בפניהם כראוי וכדמוכחא מתניתין וגמרא נמי מוכחא מדאמרינן והאידנא דשכיחי גשושאי וטפוחאי ופרמאי אלמא בכל לפי מקומו ושעתו ולפ"ז כגון אנו כל שנעל בפניהם כראוי כמו שרגיל כל אדם בשלו פטור והכי איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם אימתי אמרו ש"ח נשבע ויוצא בזמן ששמר כדרך השומרין נעל כראוי וכו' נתנם בשידה תיבה ובמגדל נגנבו או נאבדו פטור מלשלם וכו' נתנן במקום שרגיל ליתן את שלו אם הי' ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב ע"כ בירושלמי והביא מקצתו בריא"ף ז"ל בהלכות אלמא דאם נעל בפני המעות כראוי אעפ"י שלא נתנם תחת הקרקע פטור אלא באתרי דשכיחי גנבי ודרך כל אדם לקבור את שלו וכ"כ הר' יצחק בר' ם ראובן ז"ל אלברצלוני שקבל מרבותי':
אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע איכא מ"ד דכיון דאמרינן דבקרקע מיהת יש להם שמירה דוקא בש"ח אבל בש"ש אין שמירת קרקע כלום עד שיהא שומר יושב ומשמר. ואיכא מ"ד אפי' לגבי ש"ש הויא שמירה מעלייתא ומפטר. ולדידן נמי כל שנתנם בתיבתו במקום שרגיל ליתן את שלו מיפטר וכדכתבי' וראיי' לדבר מדאמרי' בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה ת"ר ד' נכנסו תחת הבעלים ואלו הן ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר הרגו תמים משלם חצי נזק ופטורי' מן הכופר מועדים משלמי' נזק שלם ומשלמי' את הכופר וכולן חייבי' להחזיר דמי שור לבעלים חוץ משומר חנם:
ואקשינן ה"ד אי דנטרוהו כולהו נמי לפטור אי דלא נטרוהו ש"ח נמי לחייב ואוקימנא הב"ע בדנטרה שמירה פחותה ולא נטרוה שמירה מעולה ש"ח כלתה שמירתו הנך לא כלתה שמירתן ושמירה פחותה היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואמרי' עלה מועד מאן תנא בשמירה פחותה סגי לה אלמא דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה שמירה פחותה קרי לה וא"כ שמירה מעליא היינו דלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח וטעמא דלא נטרוה שמירה מעליא הא נטרוה שמירה מעליא אפי' ש"ש נמי מיפטר אלמא שאינו צריך להיות יושב ומשמר. ולאו ראיה הוא כלל דממאי דשמירה פחותה היינו שיכולה לעמוד ברוח מצויה ודמעולה היינו שיכולה לעמוד בפני כל רוח לעולם אימא דמעולה הוי להיות יושב ומשמר והא דנקט התם שמירה פחותה דהיינו שיכולה לעמוד בפני רוח מצויה משום ש"ח נקט לה דסגי ליה בהכי. א"נ משום דקתני ומשלמין את הכופר אוקמי' בשמירה פחותה דאי נטריה שמירה מעולה פטור לגבי נזק ואינו משלם כופר דמאי הו"ל למיעבד הא לגבי ניזק לאו ש"ש דידיה הוא אבל להחזיר דמי לבעליו לעולם אימא לך חייב אע"ג דנטריה שמירה מעולה דלהכי יהבי ליה אגרא דלנטרי' נטירותא יתירתא דהיינו יושב ומשמר:
והכי נמי מסתברא דבשומר שכר יושב ומשמר בעינן דאי ס"ד דכל שנעל בפניה כראוי נגנבה פטור א"כ מצינו ש"ש שמשלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב והא ליתא מדאמרי' לקמן בפרק השואל לא אי אמרת בש"ש שמשלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין פי' דקסבר גנב הוא ואם איתא בכל גניבה נמי משכחינן לה וכגון ששמר שמירה מעולה. ותו דאמרי' בפ' הכונס אמר ליה אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דשומר אבידה ש"ח הוא והא אמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל ואי ס"ד ש"ש הוי הא משלם אלמא דש"ש לא משלם תשלומי כפל כלל ואם איתא דבנעל כראוי סגי לה הא משכחת לה דמשלם וכדכתבי' אלא ודאי לעולם חייב עד שיהא יושב ומשמר ומ"מ קשה דאפ"ה משכחת לה דמשלם תשלומי כפל כגון שחלה או אירע אונס בגופו ונגנבה בנתיים ונמצא שהוא עצמו גנבה דבכה"ג וודאי לפי דבריו פטור הוא דמאי הו"ל למעבד אין לך אונס גדול מזה דהא ליכא למימר שאם הי' יושב ומשמר ובאו עליו ליסטים ונשבה ואח"כ נגנבה שיהא חייב שזה אונס גמור הוא ולא מצינו ש"ש שיהא חייב באונסין וכיון שכן הדרא קושין לדוכתא דמצינו ש"ש דמשלם תשלומי כפל בענין זה איכא למימר כיון דמלתא דלא שכיחא הוא שפיר מצינן למימר בש"ש שאינו משלם תשלומי כפל כיון דלא משלם ליה אלא במלתא דלא שכיח כלל. ועוד אפשר לומר שאם טען ואמר ארעני אונס ונגנבה באותה שעה ונמצא שהוא בעצמו גנבה אינו משלם כפל שהרי זה כטוען שלא נעשה שומר באותו שעה ואין חיוב תשלומי כפל אלא במודה שהוא שומר וטוען ששמר כראוי לו כשומר חנם שטוען טענת גניבה אבל בש"ש לא משכחת לה כלל שאם טוען שנאנסו בגופו הרי הוא כטוען שאינו שומר שלו ופטור מכפל ואם לאו לעולם הוא חייב עד שיהא יושב ומשמר אבל בשמירה מעולה אפילו בקרקע חייב והכי איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם אינו דומה שמירה האמורה בש"ש לשמירה האמורה בש"ח ששמירה האמורה בש"ח כיון ששמר כל צרכו פטור שמירה שנאמרה בש"ש אפילו הקיפוהו מחיצה של ברזל ואמרי' נמי בפ' הפועלים עד מתי ש"ש חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה אלמא יושב ומשמר בעינן וכן דעת רב אחא משבחא גאון ז"ל בשאלתא דושב יעקב וכן נמצא בתשובה לרב צמח גאון ז"ל:
תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב והכי קיימ"לן מיהו מיהו דוקא בכה"ג באונס שאפשר שבא מחמת הפשיעה אבל באונס שידענו בוודאי שלא בא מחמת הפשיעה וכההיא דרבא משמיה דרבה דאמר מ"ה קטליה מ"ל הכא ומה לי התם וכבר כתבתי למעלה:
דף מב:
נימא ליה לאמיה אמאי לא קברתינהו אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו פי' והייתי סבור שהוא צריך אותם להוצאה ולא הפקידם אצלי אלא לפי שעה ולפיכך לא קברתים דאי הואי פשיעותא לגביה ודאי היתה חייב לשלם לבעלים דקי"יל תחזור פרה לבעלים הראשונים:
נימא ליה לדידיה אמאי לא אמרת לה אמר כ"ש דאי אמינא לה דידי נינהו טפי מזדהרא בהו פי' שהיה לה להבין מעצמה שלא הייתי צריך להם מאחר שהפקדתים אצלה והייתי סבור שתקבלם כמנהג כל אדם בשלו במה שאינו צריך להוצאה ומהכא משמע שדרכם היא לקבור את שלהם וכמו שכתבתי למעלה במשנתינו שאל"כ היכי אמר כ"ש דהוי מזדהרא בהו אם לא היה דרך כל אדם בשלו בכך אלא ע"כ כדכתבינין:
אלא אמר רבא משתבע איהו וכו' פירש משום דזוזי לאו דבר מסוים הוא ואימיה לא הוה ידעה אי הנהו זוזי ממש דאפקידה גבי אינהו נינהו דאפקיד לה מיהו משום הכי משתבע דאינהו הוי אבל בדבר המסוים כגון כלים וכסות וכיוצא בו שני נשבע ולא ראשון:
נימא ליה לאפטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה. וא"ת מ"מ הרי פשע כשלקחו ולא עיין בו אם היה לו כיכי ושיני או לא וי"ל דהיינו דקאמר אנא לבקרא מסרתי' כלומר וסמכתי עליו שיעיין בו מפני שהוא בקי בשוורים יותר ממני ואם היא מוצא בו מום הייתי מחזירו לבעלים כדין מקח טעות:
מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעיא ליה לעיוני וא"ת דהכא משמע דלא אמרי' איבעיא ליה לעיוני אלא מפני שהוא ש"ש וא"כ היכי ס"ד לעיל דנימא ליה לאפטרופא זיל שלים אי לאו משום דאמר אנא לבקרא מסרתי' והא ש"ח הוא י"ל דהכא באפטרופוס שמינהו ב"ד עסקינן דש"ש הוא כדאמרי' לענין שבועה דמינוהו ב"ד ישבע דמשום ההיא הנאה דמהימני' ליה בי דינא לא אתי לאמנועי וכ"ד הראב"ד ז"ל ואע"פ שהדין דין אמת אין צורך לזה דאפילו את"ל דלאו ש"ש אי לאו משום טעם דלבקרא מסרתי' חייב דאי לא מסרתי' לבקרא אלא שהניחו בביתו ולא השגיח עליו אם היה אוכל פושע הוא וחייב ואפילו מנהו אבי יתומים חייב בפשיעה דש"ח וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל אלא שיש חולקים בדבר ובפ' הנזקין יתבאר בס"ד: