חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ב - אלו מציאות
לאו דוקא אלו דתני בלחוד דה"ה לכל דבר שאין בו סימן אלא דחשיב להו כרוכלא אליבא דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לאשמועינן דבכל חדא מהנך איכא יאוש מדעת אגב יוקריהו או אגב חשיבותייהו וכדאיתא בגיורא ולרבא אשמועינן מיתורא דבכל הני דמני ואזל לאו ממשמעותא דחד מנייהו דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ע"כ והא דמפליג בכרוכות בין ר"ה לרה"י ובשארא לא מפליג אפרש בגמ' בפלוגתא דסימן העשוי' לידרס בס"ד:
גמ' ה"ד אי דרך נפילה אפי' טובא נמי וא"ת וכיון דס"ד דמדינא אפי' טובא מאי קא מבעי' לי' מעיקרא וכמה י"ל דלאו תלמודא בעי לה אלא מדברי ר' יצחק הוא וכאילו אמר א"ר יצחק וכמה קב בד' אמות ומ"ה מקשי עלי' היכי דמי וכיוצא בזה לקמן בפרקין גבי מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה ובעי' בגמרא לעולם ואמר ר' יהודה ג' ימים והדר מקשי ה"ד וכיון דק"ל ה"ד אמאי בעי מעיקרא לעולם אלא רב יהודה הוא דסבירא לי' וכיוצא באלו בפרק לא יחפור הב"ע מן הצד וכמה כרוחב מלא חלון והא אנן ד' אמות תנן ובפר"ק דחגיגה עבדי' מנ"ל אמר רב הונא אמר קרא וכו' הדר פריך למ"ל קראי ומי' ק"ל למ"ל לר"י לאוקמי מתניתן במשכנת' דבי דרי ולמימר דדוקא קב בד' אמות לוקמא בדרך נפילה ואפי' טובא וכ"ת דכיון דקי"ל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ע"כ מתניתין במשכנת' דבי דרי בלחוד מתוקמא וכדאוקמינא לה לקמן א"כ היכי מקשי' להדי' אי דרך נפילה אפילו טובא נמי משמע דלמסקנא דסוגיי' נמי ק"ל הכי לפי נראה דכי מוקמי' לקמן במתניתן אליבא דאביי במשכנתא דבי דרי ה"מ מקמי דסליק אדעתי' הנהו פרוקי דאגב יוקריהו ואגב חשיבותיהן אבל לבתר דמשנינן להו רישא דמתניתן נמי בההיא מפרקא אי משום חשיבות' ולא צריכא לאוקמא במשכנתא דבי דרי דוקא אלא אפי' בדרך נפילה ואפי' טובא נמי ור"י דקאמר קב בד' אמות ובמשכנתא דבי דרי לאו בדוקא מוקים לה הכי אלא דינא לאשמעינן וה"ק בכמה משכנתות דבי דרי קב בד' אמות ומ"ה מקשינן עלה ה"ד אי דרך נפילה אפלו טובא. נמי דאפי' אביי מודה בהכי וכדכתי' ומשני דאה"נ דדרך נפילה אפילו טובא נמי אלא דר"י אתא לאשמועינן דבמשכנתא דבי דרי קב בד' אמות לא טרח אינש בציר מהכא טרח אנש:
דף כא:
זוטו של ים כו' אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריי' פי' ואע"ג דאמר לא מייאשנא לאו כל כמיניה ואפי' מרדף אחריה דבטלה דעתי' שהרי אבודה ממנו ומכל אדם וכ"ד הרשב"א ז"ל:
ת"ש ולשונות של ארגמן הא דלא אקשי' ליה מחתיכות של בשר וגיזי צמר ואניצי פשתן אפשר דהני נמי יקירי ובכלל פירכא קמאה ופירוקה חיתנייהו:
ירדן שנטל מזה ונתן לזה פירש"י ששטף הירדן סוריו ועציו וה"ה לשאר נהרות אלא התנא ע"י הירדן הי' יושב ולא נהירא דהא בפרק בתרא דבכורות מקשי לר' אמי דאמר התם דתנא ירדן וה"ה שאר נהרות ולתני נהרות עסיקנא בקושי' אלמא דכל היכא דתנן ירדן דוקא תנן ובירושלמי פשטוהו לענין קדושת הארץ שהירדן היא גבול א"י ולפעמים הוא מתפשט לח"ל ונותן מח"ל לארץ לפעמים נכנס לצד פנים ונוטל מא"י ונותן לח"ל מה שנתן נתן והרי הוא כקדושת הארץ ומה שנטל נטל והרי היא כח"ל שהכתוב תלה גבול הארץ בירדן כדכתיב הירדן וכל גבול ואיידי דקתני בגנב ובגזלן מה שנטל נטל ומה שנתן נתן תני נמי גבייהו ירדן דדמי להו למלתי' בהכי ולאו משום דבחדא גוונא מיתני ולפ"ז לא גרסינן בשלמא גזלן וירדן אלא בשלמא גזלן בלחוד:
דף כב.
ה"ג רש"י ז"ל שטף נהר קוריו עציו ואבניו הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים הא סתמא לא ופירש"י כל שטיפת נהר הבעלים יודעים בה מיד דיש לה קול הא סתמא לא כגון אבידה אחרת שאין לה קול לא אע"ג דאי ידע מיאש וק' לרבא ופרקינן הכא ביכול להציל ודכות' ממעט בשאר אבידות למאי נינהו כשיש בהן סימן דבכה"ג כ"ע מודו ומקשי' מדקתני סיפא אם הי' הבעלים מרדפין כו' ול"נ דא"כ כי אקימנא ביכול להציל למ"ל לאהדורי למפרך מסיפא רישא גופה ק' והכי ה"ל למפרך אי ביכולים להציל אמאי הרי אילו שלו דלמא לא מיאש וכ"ת כיון דאינו מציל מואס א"כ סיפא נמי ל"ק אלא דה"ג אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו נתיאשו אין סתמא לא וקס"ד דנתיאש היינו דשמעו הבעלים דמסתמא כיון דשמעו נתיאשו דדבר שאין בו סימן הוא והם, אינם יכולין להציל עד שיחסרו דמים ויניחם במקום אחר ואין יכולין לתת בהם סימן הא סתמא כלו' שלא שמעו לא אע"פ שאלו שמעו נתיאשו וק' לרבא ופריק הב"ע ביכולין להציל וקא ס"ד דיכולין להציל להדיא קאמר ומאי אם נתייאשו דקתני כגון דשמעיה דאייאוש ממש הוא הא אלו שמעו שטיפת הנהר ולא שמעו לה דאייאוש לא קתני דלהוי של מוצאן שסמוכין הן על הצלת אחרים ומשו"ה מקשי' מסיפא דקתני אם הי' הבעלים מרדפין אחריהם כו' ואי ביכולין להציל אפי' אין מרדפין נמי עד שנתיאשו הבעלים בפי' וכמשמעותו דרישא והדר אוקמי' ביכולין להציל ע"י הדחק ומאי אם נתיאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפן נהר ולא רדפו אחריהן וסיפא דברייתא פי' דרישא הוא כגי' ר"ח ז"ל וכן פירש הראב"ד והר"א אב"ד וכך הי' שנויה בתוספתא בב"ק:
שטף נהר קוריו כו' אם הרגישו בעלים הרי אלו שלו אם הי' הבעלים רודפים אחריהם כו' ומיהו לכולהו פירוש' איכא למידק לדעתא דמקשן דמוקי לה בא"י להציל היאך הוי ס"ד דנבעי שידעו הבעלים בשטיפה זו והא שלוליתו של נהר הוא דרחמנא שרי וכדאמרי' לעיל דבזוטא של ים ושלוליתו של נהר כ"ע ל"פ.
לאו קו' הוא דהתם כגון שנאבד באמצע הנהר שלעולם נהר זה לא יטיל אותם ליבשה ובכה"ג אבודים ממנו ומכל אדם אבל הכא בנהר שדרכו שהוא מקרבה לשטוף הקורות והרי הן אבודים ממנו אבל לא מכל אדם שהרי דרכן לכשיתמעט שיניח אותם ביבשה:
ואמאי בעידנא דתרם הא לא ידעי וא"ת א"כ לרבא נמי תקשי דהא מודה רבא בדבר שיש בו סי' דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעינן דאיאש לבסוף כיון דמסתמא לא הוי יאוש עד דשמעינן לי' הכי בפי' והא תרומה דכותה היא דאי לא אמר כלך אצל יפות לא מהני ואפ"ה כי אמר מהני למפרע וי"ל דתרומה ודאי לדבר שאין בו סימן דמי אע"ג דבעינן דלימא כלך אצל יפות מ"מ כי אמר שפיר הוה גילוי מלתא דמעיקרא נמי הוי ניחא לי' דגורן למתרם קאי ורוב בעלי בתים עינם יפה ומצוה קעביד משא"כ בדבר שיש בו סימן דמסתמא ודאי לא מיאש מיניה ואע"ג דשמעינן בתר הכי:
השתא הוא דמיאש ולא מעיקרא:
אמימר ורב אשי אכול הק' הרמב"ן ז"ל אמאי אכלי הא תנן בפ' הגוזל פירות אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות. ותי' דהא אריס הוה לי' חולקא בפירו' וכה"ג שרי כדאמרי התם דרבא זבין שבישתא מאריס ותני' התם כותי'. וא"ת א"כ מר זוטרא אמאי לא אכול וי"ל דס"ל דשבישתא דוקא דתלושים והגיע לחלוק ואיכא למיתלי דמחלקו הוא נותן אבל פירו' מחוברים לא. ורשב"א תי' דאפי' לית לי' חולקא בפירו' שרי לפי שאומדין הדעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך וכך נהגו דומי' למאי דאיתא בתוס' בפ"ב דב"ק הבן שהי' אוכל משל אביו וכן עבד שהי' אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזל של בעל הבית שכך נהגו ומשום האי טעמא נמי אמרי' בפ' הגוזל בתרא שגבאי צדקה מקבלין צדקה מן הנשים בדבר מועט:
דף כב:
ואסורא דומי' דהתירא כתב הר"א אב"ד ז"ל האי תיובתא לא נראה לי ואיברא דקשי' ודאי מנין לנו דמשום דהתירא בכל ענין דאיסור נמי בכל ענין אלא ה"פ דלאו משום דומי' אתינן לה אלא לומר שמכח הפסוק הוא מוכרח דאיסורא בכל ענין דהא ודאי אבידה ששטפה נהר שהי' אבודה ממנו ומכל אדם שאלו שמעו בעלי' בשטיפתו הי' מתיאשים אפי' יש בו סימן ואפ"ה תלה הכתוב טעם התירא מפני שהוא אבוד מכל אדם ואי ס"ד דבשאין אבודה מכל אדם כל היכא דאילו ידע מיאש שרי' וכגון שאין בה סי' לאשמועינן קרא בכה"ג כיון דאילו ידעי מיאש שרי אע"פ שאינה אבודה אלא ממנו וכ"ש באבודה ממנו ומכל אדם דהתם נמי וודאי אלו ידע מיאש אפי' יש בה סי' ועדיפה מינה שהיא אבודה ממנו ומכל אדם אע"כ מהאי קרא אשמועינן דיאוש שלא מדעת אינו מתיר אלא באבודה מכל אדם אבל במצויה אצל כל אדם לא וי"א דל"ג מה התיר בין אית בה סימן בין לית בה סימן שרי' כו' ופי' הוא שהיא בספרים:
וכי מאחר דאתותב רבא כו' וק' ליה לרש"י ז"ל ולרבא מי ניחא והא מודה רבא בכל דבר שחזותי' מוכיח עליו דאסור כדלעיל ותי' דלא נקט הכא אלא להרבות בחומר האיסורין ול"נ לפי פי' הרמב"ן ז"ל דהכא מהני תמרי שרוח מוליך אותם למרחוק מקשה היכא אכלינא בשלמא לרבא נהי להנהו שתחת הדקל אסורין שחזותין מוכיח עליהן אותן שהשליך הרוח למרחוק שאין חזותו מוכיח עליהן מותרין נהי דמהאי לא ידע שהרוח מוליך אותן למרחוק כיון דאילו ידע מיאש מהשתא הוי יאוש אבל מאחר דאתותב רבא ק' היכא אכלינא ומתרץ כיון דאיכא שקצים וכלבים דאכלי להו מעיקר' איאושי מיאש כלומר הני תמרי עבידי לנתרי מאי אמרת שהבעלים סבורין שיפלו תחת הדקל וחזותן תהא מוכיח עליהן אע"ג דל"ה הוא הוה לי' יאוש שלא מדעת ליתא כיון דאיכא שקצים וכלבים אפי' מאותן שנפלו תחת הדקל הוא מתיאש והו"ל יאוש מדעת דעבידי דנתרי ואכלי להו וכולו שרי ואפי' תחת אילן וכי אמרי' לעיל משום דחזותא מוכחת' עליהן אסורה באתרא דלא שכיחי שקצים וכלבים:
סימן העשוי לידרס פרש"י כיון דעשוי לדרוס הבעלים מתיאשים מהם כו' וא"ת ציבורי פירות וציבורי מעות וגיזי צמר ואניצי פשתן למה שנינן בהם סתם הרי אלו שלו דמשמע אפי' ברה"י להוי מקום סי' וי"ל דמקום לא הוי סימן אלא בדרך הנחה אבל בדרך נפילה לא וכדאמרי' בסוף שמעתא אמר רבא הלכתא כו' וכל הני לאו דרך הנחה נינהו דעגולי דבילה וככרות של נחתום כיון שהם אוכלים אין דרכן להניחם ע"ג קרקע וגיזי צמר ואניצי פשתן ולשונות ארגמן נמי אפשר דאגב חשיבותייהו לא הי' דרכן להניחן ע"ג קרקע:
מקום רבה אמר לא הוי סימן ורבא אמר הוי סימן. וא"ת ולרבא עגולי דבלה וככרות של נחתום וגיזי צמר ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן למה שנינו בהם סתם הרי אלו שלו דמשמע אפי' ברשות היחיד להוי מקום סימן וי"ל דמקום לא הוי סימן אלא בדרך הנחה אבל דרך נפילה לא וכדאמרינן בסוף שמעתין אמר רבא הלכתא כו' וכל הני לאו דרך הנחה נינהו דעגולי דבילה וככרות של נחתום כיון שהם אוכלין אין דרכן להניחם ע"ג קרקע וגיזי צמר ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן נמי אפשר דאגב חשיבותייהו לא היה דרכן להניחן על הקרקע.
דף כג.
דאין מעבירין על האוכלין יש מפרשים דאסור לעבור ולדרוס עליהן ולא מחוור דא"כ אין עוברין על האוכלין מבעי ליה למימר אלא כמו שפי' רש"י ז"ל דהוי כמו אין מעבירין על המצות כלומר אין עוברין עליהן עד שיסלקו כדמוכח בעירובין דאמר התם מצא גלוסקא בדרך וראה עובדי כוכבי' א' בא כנגדו א"ל טול גלוסקא הללו ואמרי' עלה ש"מ אין מעבירי' על האוכלים:
והא איכא גוים וא"ת ואי אמרינן דמשום מיעוטא דגוים דדרסי עליהו מייאש מרייהו מינייהו א"כ מצא אבירה בעיר שרובה ישראל אמאי חייב להכריז נימא ימרה איאש מינה מימר אמר אתי גוי ושקיל לה וי"ל דכעלמא ודאי לא חיישינן למעוטא דגוים אבל הכא מש"ה חיישינן להו משום דאיכא מיעוטא דישראל דדרסי ולאו אדעתייהו וסמוך מיעוטא דגוים להאי מיעוטא והו"ל פלגא ופלגא הרשב"א ז"ל.
ווי לי' לחסרון כיס איאש פי' בדבר שיש בו סי' אבל בדבר שאין בו סי' אע"ג דלא שמעינן דאיאוש כיון דידע דנפלו מיניה איאוש כדמוכח סוגיא דלעיל ול"ד לגזילה דלא קנה ביאוש דהתם היינו טעמא משום דבאיסורא אתי לידי' אבל הכא דבהתירא אתי לידי' קנה והכי איתא בהדי' פ' המרובה.
ואסיקנא הלכתא כרבא דסי' העשוי לדרוס הוי סימן ומקום נמי הוי סימן בר"הי ובר"ה במידי דלא מנשתיף וה"מ דרך הנחה אבל דרך נפילה מקום לא הוי סימן:
דף כג:
בעו מיני' מרב ששת משקל הוי סימן א"ל תניתוה מצא כלי כסף כו' ומדשקל הוי סימן מידה ומנין הוי סי' כך הי' הגרסא ברוב הספרים ויש מגיהים וגורסי' בעי מיני' מרב ששת מנין הוי סי' א"ל תניתוה מצא כלי כסף כו' ומדמשקל הוי סימן מנין הוי סימן ול"ג מידה משום דק"ל תרתי דאי משקל בעי מיני' למה לי' לאסוקי מדמשקל הוי סי' מנין ומידה הוי סימן מידה ומנין מאן דכר שמי' ועוד היכא פשוט מדה מק"ו דמשקל אדרבה משקל עדיף ממידה כדאמרי' לקמן מידת ארכו ורחבו ומידת משקלותיו ינתן למידת משקלותיו ואין גי' זו מחוורת דאי מנין בעי מיני' למה לי' למיפשט מהא ברייתא מדיוקא דמשקל נפשוט מברייתא דלקמן דקתני בהדי' בד"א במצאן א' א' אבל מצאן ב' ב' חייב להכריז או משקל הוא דבעי מיני' ופשטה מברייתא דקתני בהדי' עד שיכוון משקלותיו וגמ' הוא דהדר ודאיק מדמשקל הוי סימן מידה הוי סימן ואגב גררה דמידה נקט מנין ואע"ג דאיפשוט בהדי' מברייתא דלקמן ומאי דקי"ל דמשקל עדיפא ממידה מדאמרינן לקמן ינתן למידת משקלותיו ל"ק דהתם בבגד שדרכו למדוד ואין דרכו לשקול הלכך משקל הוי בי' סימן מובהק טפי אבל כאן בכלי כסף וכלי נחושת שדרכן לשקול ולא למדוד מידה הוי סי' מובהק דידהו והרא"ה כ' דאפי' בנסכא משקל עדיף ממידה כיון שאין עושין מהם כלים גדולי' כל אדם יכול לשער מידתם והכא הכי פשיט מדמשקל בכלי כסף הוי סימן מידה בגלימא כ"ש דהוי סימן דטפי הוי סימן מובהק מידה בגלימא ממשקל בנסכא וראי' לדבר מדאמרי' פר' יש נוחלין גבי הי' יודע לו עדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא ואמרי' התם דאפי' גלימא אפשר דמכווין מידת משקלותיו משמע דמ"ד נסכא לא סבר דמדת משקלותיו בנסכא לא חשיבא כמידת ארכו ורחבו בגלימא:
אמר ליה זיל שקול לנפשיך פי' כגון דידע דהאי כופר לא היתה של בעל הגת דאי דידי' הוה כיון דברשותי' קיימא לא מהני בה יאוש וא"ת ותקני לי גתו לבעל הגת וי"ל דקודם יאוש היתה שם ולא עדיפא חצרו מידו דכל היכא דבאסורא אתי לידי' לא זכי בה לעולם:
שבעתן העין קים לי' בגויה וא"ת א"כ היכא תנן אלו מציאות שלו שאין בהם סימן יכריז משום צורבא דרבנן וי"ל דלא חיישי' לצורבא מדרבנן אלא היכי דשכיחי רבנן א"נ דאשתכח בשוקא דרבנן אבל בשאר מקומות לא והראב"ד ז"ל כתב ההכרזה שהיא משום צורבא מדרבנן אינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דשכיחי בהן רבנן אבל בדבר שיש בו סימן מכריז במקום שהרבים מצויים שם ולדבריו מתניתין דקתני אילו מציאות שלו לאחר שהכריז בבתי כנסיות ובבתי קאמר:
בפוריא. פרש"י ז"ל בזה אינו מחוור והרמב"ם ז"ל פי' בפי"ד מהל' גזילה ואבידה שאם שאלו אותו שכבת על מטה זו אומר להן לא שמא יראה בה קרי ויתגנה.
דף כד.
באושפיזא. פי' שלא ישבח בעה"ב כשוק לומר כמה טרח בשבילי דלמא שמעי ליה אנשי ואנסי ליה כדאיתא כפ' אין בערכין אבל בצנעא אדרבה מדה טובה היא כדאמרינן בברכות פ' הרואה אורח טוב מהו אומר וכו' תוספות.
ומודה רשב"א בכלים חדשים כו' פירש מדקאמרינן מודה מכלל דפליגי רבנן עליה דאפי' בלא שבעתן העין מהדרינן ליה לצורבא מדרבנן דאי לאו דדאיק שפיר לא הוה אמר ובודאי הכי משמע דבכולה מתני' פלוגתיה אע"ג דלא מתפריש בהו בהדיא דהא בדר' יהודה דאמר כל דבר שיש בו שנוי לא פליגי רבנן עליה בהדי' ואפ"ה אמרינן לעיל מכלל דת"ק סבר הרי אלו שלו ומיהו לענין הלכה קמ"ל כר"ש דלא מהדרינן ליה אלא היכא ששבעת' העין אבל היכא דלא שבעתה לא קים לי' בגויה וסבר. להכיר ואינו מכיר וכ"ד הרי"ף והרמב"ם פי"ד מהלכות גזלה ואבדה:
בתי כנסיות דידן דיתבי בי' עובדי כוכבים פי' ואע"פ שרוב הנכנסים שם ישראל הם כיון דעובדי כוכבים דיתבי בהו בקבע מחפשים תמיד ומשתמשים כל מה שבבית אבל ישראלים אינם נכנסים שם אלא לתלמודם ומ"ה ה"ל כרוב עובדי כוכבים:
דף כד:
מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח פי' כיון דרובא גוים נינהו לא מחייב בהשבת אבידה דאזלינן בתר רובא כשאר איסורים מיהו שלו נמי לא הויא דכיון שאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה יניח ולאו מטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב דלא אמרינן הכי אלא היכא דאתחזק ממונא בידא דחד מינייהו דלא מפקינן ליה מחזקת מריה משום רוב כההיא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דפליגי ביה רב ושמואל ב"ב צ"ב וכההיא דאמרינן ולימא רוב נשים בתולות נשאות לענין כתובת מאתים אבל היכא דליכא חזקת ממון ודאי אזלינן בתר רובא כדאמרינן בפ' לא יחפור גבי ניפול הנמצא אלא הכא מדרבנן בעלמא הוא דתקון דלא ניזיל בהא מילתא בתר רובא כיון שאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה.
בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה למוצאה י"מ דדוקא בשיש בה חותם בתוך חותם וליתא דלא אמרינן הכי אלא במפקיד אצל עובדי כוכבים דאיכא למיחש לזיופא וכי ליכא אלא חותם א' טריח ומזייף ומהדיר לי' לחותם כדאיתא ומ"ה בעי ב' חותמות דכולי האי לא טריח אבל במציאה כל שהוא סתומה סגי דאי איתא דנגעי בה עובדי כוכבים לא היה חושש לחזור ולסותמה אלא היה לוקח מן היין והולך לו או שהיה מוליכה לביתו הילכך כיון שאנו רואים אותה סתומ' וודאי לא נגע בה אדם ומותרת הרשב"א:
אהדרינהו למריהו בתר תריסר ירחי שתא פי' רש"י ז"ל לאחר תריסר ירחי שתא מצאה והיינו לפנים משורת הדין כו' ובתוס' הקשו שלא מצינו בשום מקום דאבידה לאחר י"ב חודש תהא של מוצאה דחשיב לה הכא לפנים משורת הדין. ועוד דלישנא לא משמע הכי דה"לל אשכח חמרא במדברא בתר י"ב ירחי שתא ואהדרינהו לפיכך פי' בתוס' דנטפל בהם יותר מי"ב חודש עד דאהדרינהו למרייהו ומן הדין לא היה מחוייב אלא עד י"ב חדש כדלקמן מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן:
והאמר רב בשר שנתעלם כו' עיין פ"ק בגיד הנשה בהרי"ף:
שמע מינה הלכה כרשב"א ואפי' ברוב ישראל מכאן תשובה למ"ש בהל' דשולח אדם לחברו עוף שחוט ע"י עובדי כוכבים ולא חיישינן לאחלופי וראייתו מדאמרינן בפ' ג"ה גבי שולח אדם ירך לעובדי כוכבים דחתוכה דישראל מידע ידע הכי נמי מידע ידעינן וליתא דא"כ היכא מוכח מדהתירו משום שחיטה דריש ישראל הוא לימא לי' לעולם ברוב עובדי כוכבים ומשום חתיכה דישראל מידע ידיע הוא דשריוה אלא וודאי לא אמרי' כן אלא בחתיכה דגיד הנשה שצריך חטיטה יתירה הרשב"א:
ולענין פסק הלכה פסק הרי"ף כרשב"א ז"ל ברוב עובדי כוכבים אבל לא ברוב ישראל דרב אשי הכי ס"ל לעיל גבי מצא חבית של יין ובכולה שמעתין נמי כי אתי למימר דהלכתא כותיה אפי' ברוב ישראל דחי' לי' אבל הראב"ד ז"ל פסק כותיה אפילו ברוב ישראל דמדהתירו לו משום שחיטה בעובדא דפרגילת ש"מ ברוב ישראל הוא דליכא לשנויי ברוב עובדי כוכבים ורוב טבחי ישראל כי היכא דשנינא בעובדא דגדי שאין טבחים ידועים לעופת ואינה ראיה דא"כ הוי לן למידק עלה ש"מ הלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל כדדייקינן בכל הנך דלעיל אלא וודאי דאיכא לדחויי נמי כרבא ברוב עובדי כוכבים ורוב טבחי ישראל שאפי' תאמר שאין טבחים קבועים לעופת אפשר שרוב הציידים ישראל הי' ונוהגים הי' לשחוט מיד כדי שלא יברחו:
דף כה.
הא בכובא וכיתנא פי' רש"י דמתניתן וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא ואינו מחוור דהא פירות תנן אלא כמ"ש בתוס' ומתני' וברייתא קמייתא בצנה ופירי דסתם צנה אית ליה אוגנים והפירות ג"כ אינם דבוקים זה בזה ומ"ה אי מצנה נפל א"א שלא הי' נשארין בה קצתן אבל ברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא דכובא לית בה אוגנים וכיתנא עשוי חבילות ומ"ה אפשר שנשמט כולו ונפל ולא נשאר ממנו בכובא כלום:
שמעת מינה מנין הוי סימן פי' ואע"ג דלעיל פשטינן מדמשקל הוי סימן מדה למנין הוי סימן ובהדיא נמי תניא בברייתא בשמצא א' וא' אבל מצאן ב' ב' חייב להכריז הכא למידק ממתניתן הוא דאתי' וכי דחינן נמי תני צבור היינו מהא ליכא למשמע מינה דאיכא דתנן צבור ומיהו אנן מהנהו דלעיל ק"ל דמנין הוי סימן:
מאי מנין מכריז מנין פי' רש"י ז"ל דלכולהו פריך ע"כ בין לר' חנינא בין לר' יוחנן וה"פ האי מוצא מאי מכריז מנין כלומר כך וכך מטבעות מצאתי דהכי מכריז משום דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר כדי שיכוין האובד ובלבד שישאר לאוב' סימן עושה כן הילכך הכי ודאי מנין מכריז שהרי נשאר לאובד סימן לומר כמגדלים הי' או זה על זה הי' למר כדאית ולמר כדאית ליה וכיון שכן למ"ל תלתא אפילו תרי נמי יכול ליתן בהם סימן זה ומשני טבעי מכריז כלומר ודאי כל מה שהמוציא יכול לקרב הדבר מקרב וכמו שאתה אומר ומש"ה מכריז טבעי כדי שיבין האובד שרבים היו אבל מנינם אינו יכול לפרש שא"כ לא ישאר לאובד סימן גמור שנסמוך עליו דעשויים כמגדלים זה ע"ג זה אין סימן גמור ולפיכך מכריז טבעי סתם והאובד נותן סימן כמה היו ועשויים כמגדלים א"נ זה ע"ג זה הי' וכיון שהאובד צריך ליתן סימן של מנין דוקא ג' אבל ב' לא דאין טבעי פחות מב' זהו תורף פירושו וקשה כיון דקי"ל מנין הוי סימן למה צריך שיאמר דעשויים כמגדלים הי' א"נ זה ע"ג זה היו בסימן של מנין לחודיה סגי לפי פירש הרמב"ן זצ"ל דה"פ משום מאי מכריז משום מנין דומיא דהא דאמרינן ברה"י מאי מכריז מקום שפירושו משום מקום ולר' יוחנן פריך דבעלמא לר' חנינא דבעי עשויים כמגדלים כשהן ג' סימן גמור הוא זה ומ"ה מכריז אבל בב' אין סימן דאין זה כמגדל אלא לר"י דאמר דלא בעינן אלא זה ע"ג זה הא ודאי לאו סימן הוא דא"נ דרך נפילה הוה אתרמויי מתרמי וא"כ משום מאי מכריז כלומר איזה סימן יתן האובד שיצטרך זה להכריז בעבורו וודאי מנין מאי אריא ג' אפילו ב' נמי הוי מנין וסימן ואמרינן דטבעו מכריז ומ"ה לא הוי מנין סי' בפחות מג' וא"ת וכיון דחיישת להו שמא בנפילה באו דמ"ה ס"ל בזה ע"ג זה דלא הוי סימן היכא הוי מנין סימן ומ"ש ממעות מפוזרים דהרי אלו שלו וכ"ת שאני הכא דמכונסים וכי מי ידע דבבת אחת נפל לו וי"ל כיון דאמר ר' יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה ואנן רואין אות' כלן כאחד אנו תולין לומר שזה ממשמש בכיסו תדיר ולאלתר ראה שנפלו ממנו ויש לו בהן סימן מנין שנודע הוא שבבת אחת נפלו והמוצ' אותו ימצא את כולן ולא מייאש אבל במפוזרים הדבר מוכיח שהרבה נפילות נפלו והוא ג"כ מתייאש ואמ' שמא לא ימצאם אדם א' כולן כדי שיאמר לו מנינם והא דאמרינן בב"ק מאי מכריז מנין גבי שטרות ע"ד זה פירושו דאמרינן מעיקרא ג' קשורין ואקשינן למה לי קשורין ודאי מפני שהקשר סימן ש"מ כו' ומפרקינן תני ר' חייא כרוכין וכו' ומ"ה מקשינן א"ה מאי סימן יהיב בהו דמכריז מנין ודאי לאו משום סימן כריכא מכריז דהא כולהו נמי הכי כריכא א"ה אפילו תרי נמי ומפרקינן שטרי מכריז הילכך ג' דוקא והא דבעינן כרוכין שאם היו מותרים אין כאן סימן של מנין דשמא יותר היו ואבדה השאר או שנמצאו שאין מנין סימן אלא בקשור כגון בדי מחטין ושטרות כרוכים או בדרך הנחה כגון צבורי פירות ומטבעות זו ע"ג זו אבל כל שמפוזר אין חייב להכריז עליו משום מנין שלו:
דף כה:
שאין סימן למטבע פי' לפי שהרבה טבועים במטבע א' והרי"ף הוסיף בדבר וכתב דאימר האי אפוקי אפקה ומאינש אחרינא נפל וכך הוא במיעוט הגרסאות כעין פי' של ראשונים ז"ל והוצרכו לזה להיכא דשמן כתוב עליהם דאע"ג דריעא מלתא דמעיקרא דידי' הוה א"ה חיישי' דילמא אפוקי אפקה ומאינש אחרינא נפל ולאו למימר דחיישינן שמא לא אבד הוא כלום אלא אחר דא"כ האיך ידע זה דהאי אחרינא אבד את שלו עד שהוא בא ונותן סימנים אלא דאמרינן שמא הי' לו ב' או ג' שהיה שמו כתב עליהם והוציא האחת ואבד האחרת ואותה שהוציא ג"כ נאבדה מיד אותו שבא לידו ומצאה זה והוא סבור כי שלו מצאה ונותן סימניה ומיהו כי אמרינן אין סימן למטבע בצורת מטבע קאמרינן לפי שהרבה מטבעות כמטבע א' הא אם נתן בה סימן נסדקה מחזיר שהרי מטבע לענין זה כשאר כל הכלים:
ולהוי קשר סימן נ"ל דהני פי' כיון דהאי ספק הנוח הוא לאו וודאי דאיכא למימר דרך נפילה הוא יטול ויכריז דאי דרך נפילה היא. זו היא אבדה שמוזהר עליה ליטול ולהכריז ואי דרך הנחה הוא אכתי לא מפסיד ולא מידי שהרי הם במקום שמשתמר ואינו משתמר הניחם ואף כשיטלם זה ג"כ רשותו של זה לבעלים משתמר ואינו משתמר הוי דכיון דאית ביה סימן קרוב הדבר שכשיכריז מוצא זה יבואו הבעלים ויתנו סימן ויטלום ומ"ה אקשינן ונהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז אבל בודאי הניח כיון שאין זו אבידה שמוזהר עליה כלל אעפ"י שהניחוהו במקום משתמר ואינו משתמר לא יטלנו אעפ"י שיש בו סימן שאם יטלנו יהיה ברשותו כמו כן משתמר ואינו משתמר משום הכי כיון דודאי הניח הוא ואין זו אבידה שמוזהר עליה אינו רשאי ליטלה ממקום שמשתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא והיינו דתני לקמן טלית בצד גדר קרדום בצד גדר פרה ורועה בין הכרמים אינה אבידה כלומר ואינה רשאי ליטלה שאע"פ שטלית וקרדום שבהם סימן כיון שמציאת' מוכחת עליה דודאי הניח הוא דהא לא שייך למימר בהו דמעלמא אתי אע"ג שהן במקום משתמר לא יטול דודאי הניח נינהו דהא לא שייך למימר דמעלמא אתו הילכך כי מקשה הכא ונהוי קשר סימן משום דאיכא למימר דרך נפילה הוא מקשי' הכי ואסיקנא דלית בהו סימן כלל הא אית בהו סימן יטול ויכריז דאי דרך נפילה הוא זו היא אבידה שמוזהרין עליה והרי הוא מועיל לבעליה כשנוטל אותה ואפי' אי דרך הנוח אעפ"י שאינו מועיל אותם מ' מ אין מפסיד כלום שאף רשותו של זה משתמר ואינו משתמר הוא להם ומיהו ה"מ היכא שמקום מציאתם הוא משתמר ואינו משתמר אבל אם הוא משתמר גמור אפי' בספק הנוח לא יטול שאעפ"י שאם דרך נפילה הוא יש תועלת לבעלים בנטילתו א"ה איכא למיחש דדילמא דרך הנחה הוא ונמצא מפסידם שהוא נוטל ממקום משתמר לגמרי ומניח במקום משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא שאע"פ שיכריז אפשר שלא ישמעו הבעלים ואפילו אם ישמעו שמא לא יהי' בקיאים ליתן סימן וכיון שהדבר שקול אם יש תועלת לבעלים בנטילתו או הפסד לא יטול ואפשר דהיינו טעמא דמצא כלי באשפה דאם מכוסה לא יגע בו שאעפ"י שאינו דרך הנחה ואפשר דדרך נפילה הוא א"ה לא יגע בו דאי"ל דרך הנחה הוי ונמצא נוטל ממקום משתמר גמור ומניח למקום משתמר ואינו משתמר זה דעתי בדברים הללו:
ואם נטל לא יחזיר פרש"י ז"ל לא יחזיר לשום אדם אלא בעדים דהא לית בהו סימן וקשי' מאי קמ"ל פשיטא כיון דלית ביה סימן לא יחזיר ועוד קשה עליה מדאמרינן לקמן בפ' המפקיד גבי גזל א' מה' בני אדם ואינו יודע איזה מהם גזל מניח גזלה ביניהם ומסתלק ופריך ושקיל ליה והאמר ר' אבא בר זבדא אמר רב ספק הניח וכו' ואם נטל לא יחזיר ואם כפי' רש"י ז"ל שפירש לא יחזיר לשום אדם קאמר מאי קושי' דהתם נמי אינו מחזירה לשום א' מהם אלא מניח ביניהן, לפי' י"מ דה"ק ואם נטל לא יחזיר למקום שנטל שאעפ"י שמתחלתם לא היה מחוייב בהשבתם דאדרבה לא יטול קאמרינן א"ה כיון שהגביהה נעשה שומר של בעלים ואינו נשמר אלא בהשבה גמורה ודמי למאי דאמרינן לקמן גבי זקן ואינו לפי כבודו שאעפ"י שהוא פטור אם הכישה נתחייב בה וגם זה אינו מחוור דבפרק הספינה אמרינן בהדיא דע"כ לא קאמר רבא הכישה נתחייב בה אלא בב"ח דאנקטינהו נגרא בריאתא כיון שגרם הפסד לבעלים נתחייב בת אבל היכא דלא גרם הפסד לא וא"כ הכא שלא גרם הפסד וודאי יכול להחזיר וכן בדין דמה נפשך אם הבעלים הניחוהו שם לדעתם כיון שמקום זה משתמר הוא לדעת בעלים יכול הוא להחזיר ואי מעלמא אתו כיון שאין בו סימן הרי הוא שלו וכיון שיכול להניחו בביתו למה לא יהא רשאי להניחו במקום שיכול אלא ה"פ אם נטל והלך לו לא ישיב ויחזירנו למקום שנטל שאני אומר שמא בעלים באו שם ליטלו ולא מצאוהו ונתייאשו ממנו והוא לא קנה באותו יאוש דבאסורה אתי לידיה הילכך יהא מונח בידו עד שיבואו בעלי' עדים שהוא שלהם ויחזירו בעדים שאם יחזירנו למקום שנטל בעלים לא ישבו שם לבקשן עוד שכבר ביקש ולא מצא ויבא אדם שאינו הגון ויטול וכך מפורש בירושלמי דגרסינן התם ר' אבא בר זבדא אשכח חומר מכסי בכספא ונסבתי' אתי קמו רב א"ל ולא עבדת טבעת א"ל אהדרינהו א"ל לא דנא אמר אתא מאריה ולא אשכחי' ואתיאש מיניה ובודאי הא דגמרא דילן היינו התם דירושלמי דר' אבא בר זבדא דאמר הכי משמי דרב אמר לההי' הילכך שמעינן מינה שאם נטל ולא זז משם יכול להחזיר שאין כאן לחוש שמא באו שם הבעלים ובהשבה גמורה לא נתחייב כיון שלא היה לו ליטול ולא גרם להם הפסד וכדכתיבנא:
נמצא כלל אבידה על דבר שהוא דרך נפילה ואין בו סימן אם הוא דבר שי"ל שהרגישו בו בעלים כגון זוזי דחשיבי אז מידי דיקיר דאיכא יאוש מדעת הרי היא שלו ואם לאו לא יטול וכדמוכח בריש פרקין דבר שהוא דרך הנחה בר"ה ואין בו סימן כגון כריכות הרי אלו שלו דודאי לשעה הניחום ואח"כ שכחום וכיון דלית בהו סימן מיאשי ומקום נמי בר"ה לא הוי סימן. דבר שהוא ספק הניח במקום המשתמר ואין משתמר בדבר שאין בו סימן היינו דר' אבא בר זבדא דאמר ספק הניח לא יטול משום דאי דרך נפילה הוי אין זו אבדה שמוזהר עליה ואם דרך הנחה הוי נמצא מפסיד לבעלים שמקום זה משתמר ואינו משתמר הוא להן ולדעתם הניחוהו ואם יטלנו זה רשותו של מוצא אינו משתמר להם כלל כיון שאין בו סימן ומיהו ספק הניח בדבר שאין בו סימן דלא יטול לא משכחת לה כיון דקיי"ל דמקום הוי סימן אלא בגוזלות מדדין ודכותייהו אבל במידי אחרינא לא דמקום הוי סימן דאי בנפילה באו שם ליכא סימן כלל ושלו הם ואי בהנחה הרי יש בהן מקום סימן ויטול ויכריז אבל יש בו סימן יטול וכדמקשינן ונהוי קשר סימן דכיון דאפשר דדרך נפילה הוא והרי הוא מועיל לבעלים בנטילתו ואי דרך הנחה הוי א"ה אינו מפסידם שאף רשותו של זה משתמר ואינו משתמר הוא לבעלים כיון שיש בו סימן נוטל ומכריז ומיהו ה"מ היכא שמקום מציאותו משתמר ואינו משתמר הוא הא אם הוא משתמר גמור כגון כלי באשפה כל היכא דאיכא לספוקי בהנחה. לא יטול דאע"ג דאיכא למימר דרך נפילה הוא ויטול איכא לספוקי נמי בדרך הנחה ואם נוטל נמצא משנה מרשות משתמר לבעליו לגמרי לרשותו של מוצא שהיא משתמר ואינו משתמר וכדכתי' לעיל. וטעמא דסכיני והמניק דאמרינן לקמן דנוטל ומכריז היינו טעמא דכיון דדרך אשפה ליפנות לה כלים קטנים בודאי בדרך נפילה באו שמה וליכא לספוקי בהנחה. דבר שהוא ודאי הניח בין שיש בו סימן בין שאין בו סימן בין שהוא משתמר לגמרי בין שהוא במקום משתמר ואינו משתמר לא יטול כלל דכיון שהוא ודאי הניח אין זו אבידה שמוזהרים עליה ואפילו היא במקום משתמר ואינו משתמר ויש בה סימן לא יטול שאף רשותו אינו אלא משתמר ואינו משתמר ולמה ישנה מדעת בעליה לשנות ממקום למקום והיינו טעמא דמצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר דתניא לקמן אין זו אבידה כלומר ולא יטול. ולענין אם נטל דלא יחזיר כל שזז משם בין בספק הניח בין בודאי הניח בין שאין בו סימן בין שיש בו סימן לא יחזיר וכטעמא דמפורש בירושלמי דאפילו בודאי הניח אי"ל הכי דלא יחזיר דשמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם וה"ל כההי' דאמרינן בב"ח דכיון דאנקטינהו נגרי בריאתא וגרם הפסד לבעלים נעשה שומר שלהם ואינו נפטר אלא בחזרה גמורה אבל היכא דלא זז משם כל היכא דאיכא ודאי הניח בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו מחזיר שהרי לא גרם הפסד לבעלים ולמקום שהוא משתמר לדעתם מחזירה וכן נמי בספק הניח בדבר שאין בו סימן דמה נפשך אי דרך נפילה הרי הוא שלו וכ"ש דיכול להחזירה שם ואי דרך הנאה לרשות בעלים הוא מחזירה אבל בספק הניח בדבר שיש בו סימן אפילו לא זו משם לא יחזיר שהרי לכתחלה הוא מחוייב ליטול ולהכריז דאיכא לספוקי דרך נפילה הוא וכדמקשינן ולהוי קשר סימן וכיון שכן פשיטא דאם נטל אעפ"י שלא זז משם לא יחזיר שאפי' לכתחלה הוא חייב ליטול:
מצא בגל או בכותל ישן וכו' מפרש בגמר' מפני שיכול לומר של אמורים הם ובדשתיך טפי וכיון דתלינן באמוריים וודאי אפילו יש בו סי' הרי אלו שלו וא"ת למה הוא שלו תזכה לו חצירו לבעל הכותב תירצו בתוס' שאין חצירו קונם לו לאדם אלא במה שהוא עשוי שימצא אבל במה שאינו עשוי שימצא שם כי הכא לא ועי"ל דהכא לא אפשר דתיקנו לו חצירו כלל דממון אמוריים לא זכה בו אותו שנמצא בקרקע שלו ששללם מתחלה היה לכל ישראל ולאחר שעמד שם כ"כ הרי הוא כאבוד מכל אדם ולפיכך הרי הוא של מוצאו וא"ת א"כ משנעשה אבוד מכל אדם תקני ליה חצירו י"ל דחצירו לא עדיפא מידו ואלו באה לידו קודם יאוש בעלים לא קני ליה הואיל ובאסורי אתי לידו הילכך חצירו נמי לא קני ליה:
מצא בכותל חדש מחציו לחוץ שלו הך בבא נמי אפילו בדבר שיש סימן איירי דומיא דרישא ובגמרא נמי אמרינן עלה סכינא בתר קתא וכיסא בתר שאנציה ואע"ג דדבר שיש בו סימן הוא וכי מוקמינן ליה בנסכא הא איכא סימן משקלותיו א"נ מקום דהוי סימן וא"כ קשה מחציו ולחוץ למה הוא שלו יטול ויכריז כבר נשמר מזה רש"י ז"ל שפי' דכולה מתניתין בדשתיך דומיא דרישא ומ"ה מחציו ולחוץ שלו דאע"ג דליכא למתלי באמוריים דהכא כותל חדש הוא אפ"ה הרי הוא שלו דבני ר"ה הניחוהו שם וכיון דשתיק איאוש וליכא למימר דתקני ליה חצירו לב"ה דקודם יאוש הוי התם ולא עדיפא חצרו מידו וכדכתי' ועוד דמחציו ולחוץ חצר שאינה משתמרת הוא ומחציו ולפנים של ב"ה שהוא הניחו שם ואע"ג דשתיק אין יאושו של אדם מפקיע ממנו מה שהוא ברשותו:
דף כו.
או שעשאו פונדק לג' עובדי כוכבים לאו דוקא ג' אלא מדנקט מעיקרא ג' נקיט נמי הכי ג':
דף כו:
ראה סלע שנפלה מב' חייב להכריז משום דלא מיאש מימר אמר אמינא לי את שקלת' וכו' כתוב במקצת פי' רש"י דנקיט לי' בדינא ומשבע לי' שבועת היסת אבל בג' מיאש לפי שאינו יכול להשביע' היסת בשמא שאין לך נשבע בשמא אלא אותן ששנינו בפ' כל הנשבעין אלו נשבעין שלא בטענה וכן כתב תוספת בשם רש"י ז"ל ולפ"ז יש לדקדק מכאן שמשביעין היסת בשטענה קרובה לברי' אעפ"י שאינו בריא גמור כי הכא דסלע שנפלה מב' אבל בשמא גמור דומיא דג' אין נשבעין ומיהו בתוס' הקשו עליו דהא רב נחמן להעמיד דברי בר קפרא בא דאוקי לה כגון שעשאו פונדק לג' בני אדם ובימי בר קפרא עדין לא נתקנה שבועות היסת לכך פיר' נקטינה ליה בדינא והוא לא מעיז בפניו לכופרה:
ואע"ג דאהדרי' לבתר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה וכו' לשון זה כתוב בנסחאות ובפי' ר"ח ובהל' הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' גזילה ואבידה וק' טובא היכא אפשר דאע"ג דאהדרי' עבר משום לא תגזול הא לאו דגזלה ניתק לעשה הוא כדאיתא פ' שלוח הקן וכן נמי עשה דהשיב תשיבם איתי' לעולם דהא כי אתא לידי' באיסורא אתא לידי' ומחייב לאהדורי ונאמרו בתירוץ קושי' זו סברות רבות שאינם עולות כלל.
והרמב"ן ז"ל תי' דאע"ג דלאו דגזילה ניתק לעשה הוא ה"מ גזילה גרידא שלעולם אינה ניקנית כ"כ שלא יהי' מחויב בהשבת דמי' הילכך כי מחזיר דמים או גזלה מקיים לי' לעשה ומנתק לאו אבל הכא דין אבידה פתו' בי' דאבידה היא ואבידה לאחר יאוש ניקנית לגמרי שאין המוציא מחוייב לא בהשבתה ולא בהשבת דמי' הילכך כי אהדרי' מתנה היא וכ"ת א"כ נהוי כאבידה דאתאי לידי' קודם יאוש דלעולם אינה ניקנית ביאוש כדאיתא בריש פירק' ומחיי' לאהדורה בעינה לית' דהיינו דוקא כשנטלה מתחילה ע"מ להחזיר דכיון ן דנעשית שומר של בעלים הוה לה אבידה זו כאלו הוא ברשות בעלים לגמרי ומ"ה יאוש הבא אח"כ אינו יכול להפקיע מהם האביד' זו זו שהוא ברשותם שאין יאוש מפקיע ממונו של אדם שהוא ברשותו אבל הכא כיון שע"מ לגוזלה נטלה אינה שומר שלהן וכשנתייאשו הבעלים ממנה לא היתה עומדת ברשות' ולפי' יאוש מפקיע מהם דהווי להו אבידה זו כאילו נתייאשו הבעלים ממנה קודם שבא ליד מוצא דקני לה בייאוש לגמרי ואפי' בחזרת דמים לא מחייב הילכך כי מהדר לה מתנה בעלמא הוא דיהיב לה. ואין זה מחוור בעיני דהא רבה גופי' אמר בפ' מרובה גבי יאוש דגזילה דקונה אי מדאורייתא אי מדרבנן או דילמא לא דמיא לאבידה אבידה היא דכי אתאי לידי' בהיתרא אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידו מדרבנן הוא דליקני משום תקנות השבים אלמא דקולא דאבידה מגזל' אינו אינו אלא דבהתירא אתא לידיי' אבל זו שנטלה ע"מ לגוזלה ומתחילה עבר על לאו ועשה דאבידה גופה ודאי דבאסורא אתאי לידי' ומחייב בהשבתה או בהשבת דמי' דגזלה גמורה ולפי' לשון זה של גאון ז"ל צ"ע אלא שכיון שכל האחרונים סמכו בו יש לסמוך עליו עד יבוא ויורה צדק:
מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו פרש"י ז"ל בדבר שאין בו סימן וקשה דמדמפליג בסיפא גבי לוקח פירות מחבירו ומצא בתוכן מעות בין מפוזרין לצרורין מכלל דרישא אף בצרורים וכ"ת אכולה מתני' קאי דשאני לן בין מפוזרים לצרורים ליתא דהא א"ר אלעזר בגמ' אפי' צרורים ומונחין ע"ג שלחן אלמא דמתני' אפי' בדבר שיש בו סימן היא ומיהו רש"י ז"ל ל"ג בדר' אלעזר צרורין ויש מי שפירש דאפי' בדבר שיש בו סימן מתוקמא וטעמא דהרי אלו שלו משום דהכא בחנות שרוב הנכנסים ויוצאין גוים עסקינן וקיי"ל כרשב"א ברוב גוים כדאיתא לעיל וכ"פ הראב"ד ז"ל וא"ת ותקני ליה חצרו לחנוני בשלמא לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כיון שקודם יאוש באת לחצירו שוב אינו קונה אלא לרבא תקני ליה חצרו בדבר שאין בו סימן מיהת דיאוש שלא מדעת מהני ביה וי"ל דכיון שבני אדם נכנסים ויוצאים בה ה"ל כחצר שאינה משתמרת וכ"ת מ"מ הרי חנוני עומד בצידה ל"ק שכבר כתבתי אני למעלה בפ"ק שאין חצר שאינה משתמרת קונה אפי' לעומד בצידה לאבידה שאינו מכיר בה.
גמ' ל"ש אלא בלוקח מן התגר פי' אפי' תגר זה לקח מבע"הב אינו חייב להחזיר דב"ה מיאש אמר אפי' תגר זה מזבין להו לאינשי טובא ולא מהדרי לי' וא"ת א"כ תקני לי' חצירו לתגר ויתחייב בעה"ב להחזירם לו דתגר לא מיאש חדא דלא ידע ועוד דכיון דלב"ה זבן לית ליה ליאושי וי"ל לכל דבר שאין דרכו להימצא אין חצרו של אדם קונה לו וכמ"ש למעלה הילכך מעות מפוזרות שנמצאו בפירות לעולם הרי אלו שלו אלא בב"ה דלוקח מב"ה שדשן הוא בעצמו בעבדיו ושפחותיו הכנעניים:
דף כז.
מתניתין אף השמלה בכלל היתה כו' מה שמלה כו' פירש"י שאינה של הפקר דבידי אדם נעשים אף כל שיש תובעים לאפוקי היכא דידעינן ביה דאיאוש ולפ"ז יאוש משמלה נפקא ומיה' בירושלמי מפיק יאוש מאשר תאבד ולפי פירושו יש לה תובעי' שוה פרוטה והכי איתא בתוס' ולפ"ז מאן דמפיק לי' בגמרא מומצאתה פליגא אמתניתן ולא מחוור:
גמ' שור לגיזת זנבו פי' אע"פ שאין בו ש"פ דאע"ג דממעטי לקמן אבידה שאין בה שוה פרוטה היינו שאין בה שוה פרוטה בכול' אבל יש בעיקרה שוה פרוטה מחייב לאהדורי כולה.
פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה פי' דס"דא כיון דכתיב לכל אבידת אחיך אפי' לית בה ש"פ נמי קמ"ל:
דאורייתא או דרבנן פי' סימנין שאינן מובהקין שמחזירין בהם אבידה קא מבעיא ליה דאילו סימנין מובהקין נקב יש בצד אות פלוני פשיטא דהרי הן כעדים וא"ת א"כ לוקי' שה דאבידה לסימנין מובהקין לא היא דקרא למה לי פשיטא דהרי הן כעדים וא"ת היכי מספקא לו סימנים אי דאורייתא או דרבנן דאי דרבנן א"כ מדאורייתא כל אבידה אפילו יש בה סימן הרי הוא כאילו אין בה סימן דא דאמרינן דהרי היא שלו לפי שבעליה מתייאשים ואין סומכין לומר שמא ימצאו עדים עלי' וא"כ האיך מחזירין אבידה מן התורה לעולם י"ל דכל שיש לה סימן מכריזין עליה שמא יש לו לבעלים סימן מובהק ולא מייאש א"נ י"ל דנהי דכשאין בה סימן אין הבעלים סומכין שימצאו עדים עליה ומייאשו התם היינו טעמא לפי שאין הבעלים יכולין לחזור אחר עדים לומר כזה ראיתם בתוך שלי בואו והעידו עלי' אבל כל שיש בה סימן בעלים לא מייאשי מימר אמרו אחזור אחר עדים ואצייר להם כלי שאבדתי בסימנין ויעידו עליו בטביעות עינן ולפי' מוצא חייב להכריז כדי לחזור בעדים:
דף כז:
מאי לאו בסימן וא"ת אמאי לא אייתי ראיה ממתניתין דקתני והרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך אותו כו' אלמא לסתם בני אדם דלאו רמאי נינהו מהדר בסימנים ומדאורייתא דהא קרא קאמר י"ל דמצי דחי ליה דלעולם דרישא בעדים בעי' ותנאי ה"ק אמר את האבידה ולא אמר סימנין לא יחזיר הא אמר סימנים יחזיר ומדרבנן והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן דרחמנא אמר עד דרוש אחיך אותו והיינו בעדים וכיון דמדאורייתא לא מהדרי' לשום אדם אלא בעדים גבי רמאי מוקמינן ליה אדיניה דלא ליהדר ליה בסימנים אלא בעדים:
לא בעדים פירש"י אם יש לו עדים שהוא שלו וא"ת בעדים אי לאשמועינן דמחזירין בעדי בפשיטא ואי לאשמעינן דבסימני' לא מהדרי' לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמנא תיתי י"ל דסברא הוא דלהדר בסימנים דלאו לאפוקי ממונא ממר וליתב למר הוא דלהכי אצטריך שלא יתן אלא בעדים:
אי חיישינן לשאלה כו' וא"ת וליקשי לי' ממתניתין דתנן פירות בכלי דמהדרי' פירות בסימני כלי ולא חיישינן לשאלה י"ל דלמא מתניתין מדרבנן אבל מדאורייתא חיישינן לשאלה להכי אייתי חמור בסימני אוכף דמקרא ילפי ליה וא"ת אי חיישינן לשאלה היכי מהדרי' אבידתא בסימני' ניחוש לשאלה דשמא שאלו ממנו פעם אחד וידע סימנין ועכשיו כשנאבדה בא זה ונותן סימ' ועוד ניחוש שמא שלו היה ומכיר וי"ל דמשואל למשאיל לא חיישינן לעולם דאפילו שאלו וידע סימנין מאין היה יודע שאבדה הלוקח אי המשאיל אבל גבי חמור בסימני אוכף ממשאיל לשואל הוא דחיישינן שמא המשאיל נותן סימני אוכף ויטול את החמור שאינו שלו ובכה"ג איכא למיחש שהדבר מצוי שידע המשאיל באבידת החמור דלמא משאיל זה ביקש אוכף שלו מבעל החמור שיחזירנו לו ובעל חמור אמר לו שאבדו עם חמורו ולפיכך יש לחוש שלא להחזיר החמור בסימני אוכף אבל באבידה דעלמא למשאיל ליכא למיחש דשלו היא נוטל ולשואל ולמוכר ליכא למיחש שמנין יודעין שנאבדה אבידה זו וי"א דלמסקנא לא חיישינן לשאלה כלל ואפילו ממשאיל לשואל דכי משנינן כליו בחיורי וסומקי הדרי מפירוקא דחיישי' לשאלה לגמרי ולפ"ז בסימנים מובהקים בכליו מעידין עליו לכ"ע אפי' סימנין דרבנן דלשאלה לא חיישינן:
לא ידעי סימן מובהק דילה לאו דוקא סימן מובהק כגון נקב בצד אות פלוני דמדרבנן אפילו בסימן שאין מובהק מהדרינן אלא סימן מובהק חשוב כלומר סימן מספיק לאפוקי חוורי וסומקי דמיא למאי דאמרינן מאי לא אמר סימנין לא אמר סימן מובהק דידה שפירושו לא אמר שיהיה מספיק להחזירו בו:
ניחא ליה ללוה לאהדורי למלוה וא"ת וכי משום סימנים מהדרינן א"כ למה תנן סתמא יחזיר למלוה אלמא ודאי כדמוכח מילתא דכיון דגבי הדדי נינהו ממלוה נפל ולאו משום סימנים כלל י"ל אה"נ אלא מיהו אי סימנים לאו דאורייתא האי אומדנא נמי לאו דאורייתא דמדינא לא מהדרי' אלא בעדי' או בסי' מובהקים וא"כ היכי תקון רבנן הכא הא ללוה לא ניחא לי' ובודאי בהאי אומדנא מתורת סימן נגעו בה. ומהדר לי' דסברא היא ומהניא טפי האי אומדנא מסימנים ולא מתקנות חכמים אלא מדאוריית' ומפירש"י נראה דזה ס"ד מעיקרא דה"נ משום סימנים מהדרי' למלוה וצריך שיאמר ג' הן ומג' לווים הן. ומיהו אפי' בהאי סימנא לא יחזיר ללוה דכיון דגבי הדדי נינהו רגלים לדבר דממלוה נפל אבל מ"מ אפי' למלוה לא מהדרי' אלא בסימנים. ומ"ה מקשים כיון דצריכה לסימני' והם לאו דאורייתא אמאי מהדרי' הא לא ניחא לי' ללוה ומפרקינן דסברא הוא ומהאי סברא לחוד בלא סימנים מהדרי' למלוה דאומרא דמוכח הוא:
דף כח.
אלא אמר רבא סי' דאוריית' כו' ולאו מהאי דרשא פשיט לה רבא דהא איכא לשנויי כדשנינן בעדים אלא רבא ממתניתין דייק הכי וקאמר דכיון דמתני' דייקא דסימן דאורייתא קרא דעד דרוש אחיך אותו בסי' מוקמינן לה ולפ"ז ל"ג מאי דכתיב כמקצת נסחו בסמוך את"ל הא פשיט לי' סימנים דאורייתא משום דאיכא למימר כדשנינן בעדים וליתא כלל דרבא לאו מדרשא יליף לה אלא ממתניתין כדפי'.
את"ל סי' דאורייתא פירש"י ז"ל דלאו דפשיטא לי' דסימן דאורייתא אלא דיני קא פסיק וה"ק אפי' את"ל סימנין דאוריית' סימנין ועדי' ינתן לעדים תדע דלא פשיט לי' לרבא לגמרי דסי' דאורייתא דהא אמרינן היא אומר' סימני הגט כו' במאי אילימא בארוך וגוץ הא אמרת אין מעידי' וכו' אלא דאמר נקב יש בו בצד אות פלוני והא ודאי למאן דאמר דרבנן אצטרי' הכי דלמ"ד דאורייתא בנקב בעלמא סגי כדאית' לעיל בפרק קמא ואע"ג דאמרינן מעיקרא אלא אמר רבא סי' דאורייתא משמע דלא פשיט לה לגמרי דהא אמר בתר הכי את"ל הילכך לענין פסק הלכה בסימני' אי דאורייתא אי דרבנן דעת הרי"ף דמספק' מילתא ולחומרא הילכך לא סמכי' באיסורי' אלא בסימן מובהק. ומ"מ נ"ל לפ"ז דמדת ארכו סי' מובהק הוא דהא אמרינן היא אומרת סימני החוט ינתן לה ואמרינן דאמרה מדת ארכו אלמא אע"ג דבעי' סי' מובהק וכדאמ' נקב יש בצד אות פלוני מדת ארכו סימן מובהק הוי:
לענין אם מעידים על השומא נקטינן כלישנא בתרא דבשומא סי' מובהק הוא קא מפלגי דת"ק סבר לאו סימן מובהק הוי הילכך ק"ל דאין מעידי' דסי' לאו דאורייתא ולחומרא ע"כ:
הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט לאו למימרא דאי לא אמרה היא כלום ינתן לו דהא סימני' הגט לדידי' לאו ראי' נינהו כלל שהרי אע"פ שבא הגט ליד האשה ראוי הוא שידע הבעל בסימני גופו שהוא כתבו הילכך שניהם אמרי' סימני הגט ינתן לה הא אמר הוא ולא אמרה היא לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכ"ת אי לאו מיני' נפל היאך הוא יודע שמיד האשה נפל שבא ונותן סימניו ליתא דשאני איש ואשה דמידע ידעי בהדדי בעניני דגיטא הילכך אין סימנין מועלי' לאיש כלל שינתן לו ומיהו ה"מ בסימני גופא שאין ראי' מן הטעם שפרשנו אבל בסימני שהם חוץ לגופו מהדרי' לי' לפי שהם מוכיחי' דאכתא גבי' הוא קאי והיינו הוא אומר בחפיסה כו' אבל בסימני חפיסה לא מהדרי' ליה:
דמידע ידע דכל דאית לי' בחפיסה מנח לי' וא"ת א"כ איהו נמי ידע דכל דאית לה בחפיסה מנח לי' וא"כ לא ינתן לא לזה ולא לזה ליתא דאיתתא לאו אורח' לאנוחי גיטא בחפיסה דנטירות' מעלי' מינה קא מנטרא לי' דבעי' לאנסובי בי':
חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע כו' וא"ת היכי סגי' בט"ו יום הא ק"ל א"י ת' פרסה על ת' פרסה וק"ל דמהלך דחד יומא י' פרסה וכדאיתא בפסחים וא"כ אפי' היתה ירושלים באמצע א"י יש עד סוף הגבול כ' יום כש"כ דירושלים קרובה לירדן יריחו מהלך יום כדאמרינן בפ"ק דביצה גבי כרם רבעי שהי' לו לר' אלעזר וירדן יריחו תחומה של א"י הוא נמצא שיש מירושלים עד סוף התחום האחר ל"ט יום וי"ל דהוי מסגי בלילותא נמי א"נ רוכבים הי' ומסגי טפי ועוד דאע"ג דא"י ת' פרסה על ת' פרסה אפשר דמירושלים ע' סוף הישוב לא הי' כי אם ט"ו יום והשאר הי' מדברות ויערים:
איפכא מסתברא במקדש ראשון דהוו שכיחי כו' לא למימר דסגי בתלתא יומא דאפי' מסגי ביומא ובלילותא לא מסתגי להו אלא בתמני' יומי אלא ה"ק דאי איכא דלא פליגי אדרבא איפכא מסתברא אבל קושטא דמלתא דבין במקדש ראשון בין במקדש שני לא סגי אלא כאן וכאן דלא הטריחו באבדה יותר מדאי:
דף כח:
שם דמיהן ומניחים פי' רש"י מוכרן ומניח הדמים אצלו נראה מדבריו שאין יכול לשום אות' לעצמו משום חשדא כדאמרינן לקמן גבי גבאי צדקה שפורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן מפני החשד אבל יש לתמוה עליו שפי' בההי' דהמוצא תפילין דלקמן דאמרינן שם דמיהן ומניחן דשם דמיהן לעצמו אם ירצה ומניחן בראשו ואיכא למידק עלי' למה אינו מוכר לאחרים משום חשדא כדאמרינן הכא ואפשר דתפילין בי בר חבו שכיחי וקיצו דמיהן אבל אין צריך דההיא דלקמן כהא דהכא מפרשא וה"ק שם דמיהן לאלתר כלומר מוכרין לאחרים וכי קאמר ומניחן אדמים קאי ולאו אתפילין ולאלתר דקאמר אשם דמיהן קאי דומי' דמאי דאמרינן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר דלאלתר דהתם אמלקין אותו קאי אבל בתו' פי' שם דמיהן לעצמו דהכא ליכא למיחש כאן שאם רצה לא יהי' מכריז למחזיר כלום ועוד שמפני תיקון העולם לא הטריחו באבידה יותר מדאי וכ"ד הרמב"ן ז"ל ולפ"ז כי קאמר ומניח' למעות קאי שהכל מניח ברשותו ויש לשם דמיהן ע"א להרמב"ם פי"ג מהל' גזלה ואבדה:
הא ברברבי פי' ר"ח ברברבי ל' יום שאין טפולן מרובה שהן הולכין אילך ואילך ואוכלין אבל בזוטרי שהוא צריך ליתן לפניהם ג' ימים וכ"פ רמב"ם ז"ל פ' הנזכר:
דף כט.
עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בין לאו דוקא כשנשתמש בהן דא"כ לא הוי פליג ר"ע לומר דאין חייב באחריות דהא איהו הוא דאמר לקמן פ' המפקיד דשולח יד בפקדון חייב ואפי' אהדורי בעין בעי דעת בעלים אלא ה"פ ע"כ לא פליג אלא משום שכר שמוש דר"ע דאמר לא ישתמש פטור ולר"ט דאמר ישתמש חייב באחריות אע"פ שלא נשתמש וכ"פ רש"י וקשה דאיפסיקא הלכתא בהדי' כר' טרפון וא"כ במעות אבדה חייב באחריות כשואל אע"ג שלא נשתמש אלמה תנן בפרק המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן מותרין ישתמש בהן לפי' אם אבדו חייב באחריותן ואמרינן עלה בגמרא דדוקא אבדו אבל נאנסו לא אא"כ נשתמש בהן אלמא דאע"ג דיכול להשתמש בהן לא חשבינן לי' כשואל אא"כ נשתמש ומ"ש הכא תי' רבי' אפרים דשאני הכא דכבר הי' שומר שכר כר' יוסף משום פרוטה דרב יוסף דאמרינן בעלמא דאי מתרמי' לי' עניא פטור מליתיב לי' פרוטה הילכך משום דיכול להשתמש בהן מסקי' ליה דרגא ועבדינן לי' כשואל אבל התם אם לא הי' מותר להשתמש בהן לא הוי אלא שומר חנם הילכך אפי' מסקי' לי' דרגא לא הווי אלא ש"ש ול"נ דאי משום שכר שימוש אינו אלא שומר שכר כי ההיא דהתם כי הוי מעיקרא ש"ש אמאי עבדת לי' שואל שהרי לא נתחדש כאן דבר אלא שנתרבה שכרו ובש"ש לא שני לן בין שכר מרובה לשכר מועט ותו ק"ל דא"כ קם לי' רב יוסף כר"ט ורבה דאמר ש"ח דלא כותי' וא"כ הוי לן לאוקמא פלוגתא דרבה ורב יוסף כתנאי דמתניתן דרבה ע"כ כר"ע ס"ל דלא כר"ט ורב יוסף כר"ט ומצי אמר אנא דאמרי אפי' כר"עק וכה"ג הוה לתלמודא לפרש כיון דפלוגתייהו דרבה ורב יוסף בפלוגתייהו דמתניתין שייכא (ושמעתי מקשי' שדברי הר"ן אלו צ"ע דהא ר"י מוקי פלוגתיי' דר"ט ור"ע דבגניבה ואבידה לכ"ע חייב משום פרוטה דר"י ופלוגתייהו רק באונסי' דלר"ט כיון דכבר היה שומר שכר מדין שומר אבידה משום הכי מהנאות שימוש נעשה שואל. ורבה סבירא לי' באמת דלר"ט הוי רק ש"ש משום הנאת שימוש כיון דבלאו הכי הי' רק ש"ח מסקי' לי' משום הנאת שימוש חד דרגא והוי ש"ש ולרע"ק הוי רק ש"ח וא"כ ר"י ורבה ל"ד לתנאי דמתני' וצע"ג).
לפיכך נ"ל דר"ט אפי' ס"ל כרבה דאמר ש"ח הכא שואל הוי ולא תקשה לן ההיא דפרק המפקיד דהתם היינו טעמא שאין נעשה שואל ולזה בע"כ וכיון שכן שולחני זה שהופקד אצלו מעות מותרים דע"כ ש"ש הוי שהרי מקבל שכר בשמריהן דהיינו ההיא הנאה שאם רצה משתמש בהן מאן אמר לך שדעתו ללות שאתה עושה אותו כלוה מעכשיו דילמא אין דעתו ללותן שמא יבא מפקיד ליטלן הימנו בשעת שאין מעות מצויות אצלו ובדעתו להחזירן למפקיד כדי שיצא מחיוב גניבה ואבדה כיון שמרצונו הוא תלוי להחזירן כל שעה שירצה אבל מעות אבדה שאין הדבר תלוי בו להחזירן שהרי אינו יודע בעליהם שמו חכמים דעתן של בני אדם שכל אדם רוצה ללות' ולהתחייב באונסי' ולא להעמידן בעין לעולם ושיהי' חייב בהן בגניבה ואבידה כנ"ל:
דף כט:
לא ילמד בו לכתחילה כתב הרמב"ן דה"מ בסתם נביאים וכתובים שמי שלמד בו דבר די לו בקריאה בעלמא ומי שלומד בהם לכתחילה צריך לטרוח יותר וע"י טורחו הן מתקלקלין אבל עכשיו שנהגו לכתוב התלמוד אם השאיל מסכת אינו כן שאפי' מי שלמד פירקו ק"פ צ"ע גדול כבתחילה ואדרבה שכל מי שהוא יותר בקי צ"ע בהלכות הצריכות לשמועותו הילכך יד כל אדם שוה בו ולומד בו לכתחילה דאדעתא דהכי אושלי'.
דף ל.
איבעי' להו לצרכו ולצרכה מהו וא"ת תפשוט לי' ממתניתין דתנן כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אלמא לצרכו ולצרכן שרי י"ל דהתם היינו טעמא שאם לא הי' משתמש בהן הי' מעלין חלודה והי' צריך טורח הרבה להסירה וכיון דלא הטריחו באבדה יותר מדאי התירו לו תשמיש אבל הכא דשטיח' בעלמא היא אפשר דלא התירו אלא לצרכה בלבד אבל לצרכו ולצרכה לא ואע"ג דלעיל גבי ס"ת אמרינן גוללו וקורא בו מצוה שאני דאנן סהדי דבכי האי גונא ניחא לי':
הכניסה לרבקה פירש"י ז"ל ור"ח בעגלה ערופה היינו דמייתינן עלה הא דרב פפא כתיב עבד וקרי עובד וההיא בעגלה ערופה הוא דכתיב והא דמתני' עלה ההיא דשכן עלי' עוף דההיא ודאי בפרה אדומה היא שנוי דאילו בעגלה ערופה אפי' עלה עלי' זכר כשרה דלא ניחא להו לבעלים משום דלא מקבלא זכר דהא לר' אליעזר בת שנתה היא ואפי' לרבנן דאמרי' בת שתי שנים לא מקבלה זכר כדאיתא פרק אין מעמידין ובבכורות הא לא קשיא דעגלה ערופה למדה היא מפרה אדומה בפרק בתרא דסוטה מגזירת שוה דעול עול ול"ג הא לא דמיא אלא לסיפא אלא ה"ג הא לא דמיא אלא להאי ואחרים פרשו' בפרה אדומה ובוודאי בתו' וכי פרה אדומה מתנייא וההיא דשכן עלי' עוף סיפא דההיא היא וה"ג הא לא דמיא אלא לסיפא ודמייתא עלה דרב פפא משום דפרה ועגלה ערופה למד זו מזו בג"ש כדאמרן.
ופי' לרבקה פי' רש"י שקושרין ב' ג' פרות לדישה וכיוצא בו בפ' ב' דערובין וביניהם כמלא ב' רבקות של ג' פרות ופי' הענין שהכניסה זו עמהן כדי שתניק היא דשה מעצמה אבל ר"ח ז"ל פי' לשון כעגלי מרבק כלומר לפטמה והיינו דלא ניחא לי' בדישה שהוא מכניסה לפטמה ודישתה מכחישה:
עלה עלי' זכר פסולה וא"ת אמאי הא כיון דפסלת לה לא ניחא לי' דמשום הנאה פורתא לא מפסיד טובא כדאמרינן פ' אין מעמידין וי"ל שכיון שהמעשה מצד עצמו ניחא לי' אין לנו להכשירה מצד פסולה סבת הכשרה וא"א ועוד שאם תכשירנה ודאי ניחא לי':
קרא למאי אתא אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה כך היא הגרסא בהל' הרי"ף ופי' רש"י ז"ל. והקשו הם ז"ל השבת אבידה נמי עשה ול"ת הוא ותרצו דהא לא חשיב לי' ללאו שבו משום דעשה הוא דקאי דחי אבל לאו אין דוחה הילכך לגבי הדוחים לא מיחשב לאו כלל אבל לקמן גבי אמר לי' אביו אל תחזיר דלאו שבו נדחה חשיבה לי' וכדאמר בההיא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הל"ה ה"א נציית לי' אמאי עשה ולא תעשה הוא וא"ת היכי הוי השבת אבדת עשה והא כל שלא נטלה כזו שהיא בבית הקברות לא עבר עשה כלל אלא אלאו דלא תוכל להתעלם כדאמרינן לעיל המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא אלאו דלא תוכל להתעלם דעשה דהשב תשיבם לא חייל אלא על מי שנטלה שיחזירנו אבל מי שלא נטלה אינו עובר עשה כלל וכן נמי הא דאמרי' לקמן דהשבת אבדה עשה ול"ת היא היכא משכחת לה אי בשנטלה משום השב תשיבם הוא עובר אי בשהעלים עינו ולא נטלה כלל משום לא תוכל להתעלם בלבד הוא עובר והרמב"ן ז"ל תירץ דברי רחוקים ואע"פ שגדולים האחרונים סמכו עליו אין דעתי נוח מהם לפי שהם הוצרכו לדחוק משום דס"ל שהרואה אבדה ואינו מחזיר' והולך לו אינו עובר אעשה דהשב תשיבם אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד וכדמוכח' האי דלעיל לכאורה ואני איני אומר כן אלא כל הרואה אבידה והולך לו עובר הוא בעשה ול"ת וכי אמרינן לעיל בהמתין לה אחר שנתיאשו הבעלים ונוטלה דאינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד התם היינו טעמא לפי שהמתין לה ולא הניחה באבידתה ועדין הי' יכול להשיבה ולקיים עשה בודאי הרואה אבדה ולא נטלת מיד דכיון ששמר אותה לא עבר אלא כשלא נטלה והלך לו וכשנתיאשו הבעלים ממנה מחמת הבעלים הוא שנתבטל עשה זו ולא מחמתו של מוצא זה והרי הוא לענין זה כאלו נטלה להחזירה ואמרו בעליה אי אפשי בה שאעפ"י שלא נתקיים עשה שבה מ"מ לא נתבטל אבל הרואה אבדה והניחה באבידתה והלך לו מיד בטלו שאל"ת כן אלא שאין עשה של השב תשיבם בא אלא למי שנטלה שיחזירנה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה האיך הוא עובר בכולן ועל אי זה צד אתה מחייבו משום השב תשיבם וא"ת מפני שלא נטלה כדי להחזירה והרי אתה אומר שמי שאינו נוטל אבדה אינו עובר בעשה כלל וא"ת מפני שלא החזירה לאחר שנטלה והרי זה לגוזלה נטלה והשב תשיבם ליתי' בגזלה אלא באבידה ועוד דעובר בכלן בשעת שנטלה משמע דהכי הוא בלאווין דלא תגזול ולא תוכל להתעלם ולדבריך אינו עובר משום השב תשיבם אלא מחויב הוא בהשב תשיבם אלא כך הוא עיקרן של דברים שכל מי שרואה אבדה ומניח אותה באבידתה הרי הוא עובר בלאו ועשה ולפיכך נטלה ע"מ לגזלה אף משום השב תשיבם הוא עובר שהרי הניחה באבידתה ולא עוד אלא שתפקיע מבעליה לגמרי אבל המתין לה עד לאחר שנתיאשו הבעלי' ונטלה אעפ"י שלא קיים עשה שבה לאלתר מ"מ לא בטלו ומחמת בעלי' הוא שנתבטל שנתייאשו ממנה ואפ"ה משום לא תוכל להתעלם הוא עובר שהרי העלים עיניו שלא ליטלה כדי שלא יזכו בה בעלים:
נמצאת אתה למד שכל מי שרואה אבידה ולא החזירה והלך לו עובר על עשה ועל לא תעשה ונתקיימו סוגית אלו בפשט' ומשמע כנ"ל וכ"ד הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהל' גזילה ואבידה הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנאמר וכו' וביטל מצות עשה וכו' וא"ת למה לי' למימר משום דהאי עשה והאי עשה ול"ת אפי' ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידא היכי דחי לי' עשה דאבידה והא קי"ל אימור דאמרינן אתי עשי ודחי ל"ת ה"מ כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקא מעקר לאו קא מקיים לעשה אבל הכא אפי' עומדת על פתח בית הקברות כי מטמא עבר לי' ללאו ולא מקיים לי' לעשה עד דמהדר לי' למרא וי"א דלרוחא דמלתא מקשינן לי' ואיני אומר כן. אלא כה"ג בעידנא דקא מעקר מקיים לי' מקרייא דלא ממעטינן מהאי כללא אלא כי ההיא דאמרינן פר' ר' אליעזר דמילה ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגוף המצוה דהיינו עבודה אלא במכשירי' אבל הכא מעידנא דקא מעקר לי' ללאו מקיים לי' לעשה דהא מתעסק הוא בגוף המצוה ואעפ"י שלא גמרה מיד מה בכך והא מילה בצרעת כיוצא בה היא שמשעה שמל קוצץ בהרתו ומצות מילה לא נגמרה עד דפרעי דקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל ואיכא נוסחי אחרינא דמפקי לן מכל הך שקלי וטריא וגרסי' הכי פשיטא מי דחינן איסור מקמי ממונא ולרוחא דמלתא מקשו לומר דאפי' ליכא גבי טומאה אלא ל"ת לבד אין ראוי שידחו מפני עשה דהשבת אבדה דהשבת אבידה ממונא הוא ואי בעל אבידה אמר לא בעינא מי מחייב לאהדורי השתא נמי לא מהדר דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיומי לעשה אבל הכא אי אמר לא בעינא מי איתי' לעשה כלל וכ"ש הכא דבשלו אינו מחזיר ואינו רשאי דאינו מחזיר בשל אחרים כ"פ הרמב"ן ז"ל:
דף ל:
הכישה נתחייב בה פי' רש"י ז"ל הואיל והתחיל להחזיר נתחייב בהשבה גמורה ולפ"ז ה"ה לכלים דטעמא דמלתא שכיון שהתחיל במצוה גומרה וכ"ד הרמב"ם פי"א מה' גזלה ואבדה ויש לתמוה עליהם דבפרק המוכר את הספינה משמע דלא אמר רבא הכי אלא בב"ח ומשום דאנקיטנה נגרי ברייתא:
שקל פלגא דזוזי יהיב לי' אפקירי' הדר זכי בי' הקשו בתו' והיכי מהני האי הפקר הא אמרינן פ' אין בין המודר דהפקר בפני ג' כדי שיהא א' זוכה וב' מעידים והכא מסתמא לא הוי אינש אחרינא בהדי' דא"כ לימא לי' ולא לימא לי' לר' ישמעאל בר' יוסי י"ל דהא דאמרינן הפקר בפנים מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' בינו לבין עצמו ור' ישמעאל בר' יוסי לא חשש אלא שלא יכשלו בה בני אדם בלא תגזול דאורייתא וי"א דלא תקון רבנן הפקר בפני ג' אלא לאפטורי ממעשר דשייך בי' טעמא שיהא א' זוכה בה' וב' מעידים כדי שלא יערים אבל לשאר דברים ודאי הפקר גמור והיינו דאמרינן בכולי פרקי' אבדה מדעת היא כלומר ושריא מדין הפקר אע"ג דליכא לא ב ולא ג':
דף לא.
אמר לי' הוכיח אפי' ק' פעמים וא"ת הא אמרינן בערכין הוכיח ולא קבל מנין שחוזר ומוכיחו ת"ל תוכיח אלמא דהוכיח לא משמע אלא חדא זמנא י"ל התם בעבירה א' הכא בשני עבירות דנהי דהוכיח משמע אפי' ק"פ ה"מ בענינים חלוקים אבל בעבירה א' ה"א שאינו חייב אלא פעם א' להכי איצטריך תוכיח וא"ת היכי מפקינן התם תוכיח לכמה פעמים בעבירה א' הא איצטריך תלמיד לרב כדאמרינן הכא י"ל דכולהו ש"מ דתוכיח משמע לכל אדם ולכל ענינים:
לר"ש לא מסיימי קרא וא"ת נהי דנופלין בדרך לא מסיים דאיכא לאוקמי' נמי אפריקה וכדאמרינן לקמן דרמו טענתייהו עליהו משמע מ"מ רובץ תחת משאו ע"כ פריקא משמע ולא טעינה וכיון שכן לכתוב רחמנא לרבויי דאין בעליו עמו גבי נופלים בדרך דברובץ תחת משאו אין צריך דאפי' אמרת דנופלים בדרך פריקה הא לזה לא אצטריך דפריקה נפקא מרובץ תחת משאו וע"כ נופלים בדרך טעינה וכיון דכתב רחמנא רבוייא בטעינה כ"ש בפריקה י"ל אצטריך לגלויי דנופלים בדרך טעינה דאי לא כתבו רחמנא לרבויא גבי רובץ תחת משאו ה"א דתרווייהו בפריקה אלא דאהדרינן רחמנא בנופלים בדרך משום דבר שנתחדש בו דהיינו רבויא דאין בעליו עמו אבל השתא דבכל חד כתב רבויא ע"כ נופלים בדרך וטעינה דאי לפריקה תרתי למה לי:
דף לא:
ולר"ש דאמר יש לו וכו' דברה תורה כלשון בני אדם וא"ת ואי ס"ל לרש"י דברה תורה כלשון בני אדם מאי פריך לעיל ולר"ש דאמר זה וזה בחנם מאי א"ל והא ר"ש לא דריש כפילא כתב הראב"ד ז"ל דמודה ר"ש דהיכא דאיכא למדרש דרשינן והכא משום דס"ל דליכא למדרש הוא דאמר הכי דכיון שיש לו אין נזקקין לו והכי משמע בפ"ק דר"ה דדריש ר"ש עשר תעשר משום דאיכא למדרש ומיהו איכא תנא דלא דריש כפילא כלל דאמר בפ"ק דנדרים גבי ידות דילפינן להו מנזיר להזיר ואיכא מאן דלא דריש מהתם ודיקינן הניחא למ"ד וכו' והא התם דודאי איכא למדרש דהא כולהו מודו בידות ואפ"ה למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם לא מפיק להו מכפילא והכי נמי משמע פ"ד מחוסרי כפרה דר' ישמעאל ור' אליעזר כ"ע ס"ל דלא דרשינן כלל אפילו היכא דאיכא למדרש וצ"ע כיון דלא דרשינן כפילא כלל מנ"ל כל הני דרשי דדרשינן בשמעתין:
מתניתין היה בטל וכו' אלא נותן לו שכרו כפועל בטל פי' דאע"ג שאם היה יושב ובטל הי' חייב להחזיר בחנם כיון שהוא בטל מן הסלע אינו חייב להחזיר בחנם דשלו קודם ולפיכך נותן לו שכרו כפועל בטל כדאוקימנא בגמ' ופרש"י ז"ל שאם היתה מלאכתו כבדה ונוטל בה סלע לא יאמר תן לי סלע שהרי עכשיו לא טרח כ"כ אלא רואים כמה אדם רוצה לפחות משכרו להקל עליו ממלאכה כבדה ולעסוק במלאכה קלה ובמאי דשקיל במלאכה קלה יהיב לי' מטעמא דשלו קודם אבל טפי כלומר כל מה שהוא מרויח במלאכה כבדה לא יהיב לי' דלאו שלו מקרי שהרי הוא עצמו נוח לו בכך ונ"ל לפירש רש"י ז"ל. אבל ר"ח פי' כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה היינו טעמא שפעמים שיש לפועלים מלאכה מרובה ומשתכרין ביותר ופעמים המלאכה מועטת ומשתכרין בזול כדי שלא ישבו בטלים ואם החזיר זה את האבידה בשעה שהמלאכה מרובה ושהה בהחזירתה שיעור שהי' מרויח בו סלע לא יאמר תן לי סלע שהפסדת בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת שלא היה מרויח אלא חצי סלע וכ"כ הרי"ף בתשובה:
ולפ"ז יש לתמוה למה משערינן לו כשעת הבטלה כיון שעכשיו הוא שעת היוקר ואפשר כיון דמדעתיה דנפשיה עביד דכיון דלא היה שם ב"ד לא היה מחוייב להתבטל מן הסלע ומצוה הוא דעבד הטילו חכמים בדבר פשרה זו ומ"מ קשה למה נותן לו כלום והא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא דפטור וכ"ת כי פטור הנ"מ דלית ליה פסידא אבל היכא דאית ליה פסידא לא כדאמר פרק הכונס גבי נפלה לגינה ונהנית ליתא דהתם במבריח בע"כ אבל מדעתו אע"ג דאית ליה פסידא פטור דבהדיא אמרינן בכתובות ובנדרים דפורע חובו של חבירו פטור משום דמבריח בעלמא הוא והכא מדעתו הוא דכיון דלא היה שם ב"ד לא היה מחוייב להתבטל מן הסי' תי' הרמב"ן ז"ל דכה"ג ממונא דמטא לידיה דבעל אבידה הוי ודמי לפועל שעשה מלאכה בשל חבירו דנותן לו מה שההנהו אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בו דלא מטי לידיה דב"ה מיד אלא שנמחל חובו ונסתלק נזקו ממנו מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ואע"ג דאיכא פסידא:
דף לב.
אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם כך היא הגירסא בספרים ובהלכות כתוב מתנה עמו כלומר עם בעל האבידה ול"נ שכיון שבעל האבידה עמו למה ליה שיתנה עמו בפני ב"ד אפילו בינו לבינו סגי וחייב לו כל מה שמתבטל כמו שהתנה עמו משום דא"ל אפסדתן וכדאמר פרק הגוזל טול דינר והעבירני חייב ואוקימנא בצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתן והכא נמי הא אפסדיה אלא מתנה עמהם גרסי' ובדליתא לבעל אבידה:
ואם אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם פי' היינו ע"כ אף שאבידת חבירו מרובה על הפסד ריוח שלו א"כ הא דאמרינן לעיל שאם היתה שלו מרובה משל חבירו פטור ה"ד אי דאין שם ב"ד אפי' שלו מועט דהא אית לי' פסידא ואם דיש שם ב"ד דנוטל שכרו משלם אפ"ה לא בעינן שלו מרובה דאפי' בשוין למה יחזיר כיון שהוא נוטל כל שכרו ומאי איכפת לי' לאידך בהשבה שזה בא וגובה אותה הימנו י"ל לעולם בפני ב"ד ולהכי נקט שלו מרובה משום דשוין דמחייב היכא דאית לי' לחברי' כושרא דחיותא כדאיתא פ' השוכר את הפועלין ולדידי' לית לי' כושרא דמחייב לאהדורי כיון דלית לי' פסידא אבל שלו מרובה שלו קודם לעולם דהא אית לי' פסידא כמה שהוא יתר על של חבירו ונ"ל דשלא בפני ב"ד נמי משכחת לה דכי אמרינן שלו קודם ה"מ כל היכא דלא מצי למשקל מחברי' כגון בטל מן הסלע שאם היה מחזיר כלא הי' תנאי לא הי' נוטל מן הבעלים אלא כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל ממנה דטפי מהכי לא הוה מקרי שלו דשמא היא עצמו נוח לו בכך וכמו שפירש למעלה לפי' רש"י ז"ל וא"נ היכא דשלו מרובה שאי אפשר שיטול מחבירו יותר ממה שיחזיר לו אבל כל היכא דשלו מועטת כיון דמן הדין שלו קודם אפי' היכי דליכא ב"ד מניח את שלו כדי להחזיר של חבירו ונוטל ממנו שיעור מה שהפסיד בודאי דה"ל כפועל בטל ודבר ברור הוא ולא תקשה לך הא דתנן בב"ק זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש ונשבר כדו של זה ושפך הלה את יינו והציל את הדבש לתוכה אין לו שכרו דאלמא דאע"ג דאפסיד מועט כדי להציל את המרובים לא שקיל לי' מבעל אבדה שכבר נאמר בזה דהתם היינו טעמא דכיון שהיה חברו בפנינו והיה יכול להתנות ולא התנה איהו דאפסיד אנפשי':
גמ' תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בב"ד וא"ת מי דמי התם תקנתם היא דתיקן לה או משו' חינא או מש' מזוני דאי לאו משום הכי אפי' אם נאמר דשותף חולק שלא מדעת חברו אלמנה דלית לה בנכסי כלום מאי עבידת' דמזבני אלא ע"כ משום תקנתם היא וא"כ מאי מייתי ראי' לשותף וי"ל דקס"ד דמשום חינא עשאוה כשותפו אבל לא אלים כולי האי ליפות כוחה יותר משותף ואם איתא דשותף לא האיך היו מתקנים כן:
אינה צריכא ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות והכי קי"ל ופי' הדיוטות שאין יודעין בדין כלל אצא שהן בקיאין בשומא דבהכי בלחוד סגי לאלמנה ולשותף אבל אבל אי אפשר לפרשו כן כמו שמתפרש בעלמא שפי' הדיוטות בכל מקום דאיכא חד גמיר וסבר ותרי דמסברא להוא לסברי דא"כ פשיטא דטפי מהכי אינה צריכא דבכל דיני ממונות סגי בהכי אלא ע"כ כדאמרן:
אבל גרושה צריכא ב"ד מומחין וכדתנן התם וגרושה לא תמכור אלא בב"ד ולאו מומחין ממש אלא הכא קרינן מומחין למאי דקרי בעלמא הדיוטות והכא קרינן הדיוטות גמורים וא"ת כיון דצריכה ב"ד הדיוטות כלומר בקיאין בשומא היכי אמרינן בפרק אלמנה נזונית דאלמנה ששמה לעצמו לא עשתה ולא כלום דאמר לה מאן שם לך לעצמה הוא דלא עשתה ולא כלום הא לאחרינא מה שעשתה עשוי וה"ד אי שמכרה בב"ד הדיוטות כדאמרינן הכא היכי אמרינן לה מאן שם לך הא איכא ב"ד דשמו לה ואי שלא בב"ד לאחרינא אמאי מהני והא אמרינן הכא דצריכא ב"ד הדיוטות אינה קושיא כלל שכבר פירשא שא דהיינו טעמא לפי שהיא שליח של יתומים ובמקום היתומים עומדה ולפיכך אינה יכולה לשום לעצמה דמי מוכר לה דאעפ"י שהי' שם ב"ד אינם אלא שמאים בעלמא דאלו היה שם ב"ד חשוב היתה יכולה לשום לעצמה לפי שהב"ד אביהן של יתומים והן עומדים במקומם והאלמנה כאחר דעלמא ויכולה לקנות אבל כיון שאלו אינם אלא שמאים בעלמא הויא לה אלמנא זו כשליח היתומים ואינה יכולה לשום לעצמה שכן הדין בשליח אחר וראיה לדבר מדאמרינן התם ההוא גברא דאפקידו ביה כסתא דיתמי שמה לנפשי' בתר אייקר וקם אשית מאה אתא לקמיה דרב אמי א"ל מאן שם לך והתם ודאי ליכא למימר דבתורת פיקדון אתא לידי' דא"כ פשיטא דלא עבד ולא מידי, אלא דע"כ דאפקידו גביה ההיא כסתא למוכרה לאחרים ושמה לעצמו בכמו שהיתה שוה באותו זמן וא"ל רב אמי דלא מהני דכיון דשליח הוא אינו יכול לשום. לעצמו והוי יודע דכי היכי דמסקינן הכא דשותף חולק שלא מדעת חבירו בב"ד במטלטלין הוא הדין בקרקעות והכי מוכח בפ' בית כור בהא דאמרינן ולרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא אלא מעתה הני ביה תלתא דיתבי ואזול בי תרי מניהו ופלוג ה"נ דבטלה מחלוקת ומיהו איכא מ"ד ד דדוקא בב"ד חשוב אבל בהדיוטות שאינם אלא שמאים כי הני דאלמנה כשיבא חבירו יכול למחות ברוחות וראי' לדבר מדאמרינן בכמה דוכתא דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידים להם אפטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואף הגדילו אין יכולים למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ובודאי לא שייך טעמא דכח ב"ד אלא בב"ד חשוב אבל לא בשמאין דעלמא אבל נשתתפו במעות שותף חולק שלא מדעת חבירו בלא ב"ד כלל וכדמוכח פ' איזהו נשך בעובדא דהנהו כותאי דעבד עובדא בהדי הדדי דאמרינן דזוזי כמאן דפליגי דמו ונמצאו ג' דינין בחלוקת בחלוקת השותפין:
דף לב:
הכי קאמר מצוה מן התורה לפרוק בחנם י"א דדוקא כשאינו בטל מן הסלע אבל כשהיה בטל נותן לו כפועל בטל דלא עדיף מאבידה וקרי כאן אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם אלא בבטל קאמרינן דהוי בחנם ולפ"ז טעינה בשכר אפי' באדם בטל ואינו מחוור בעיני כיון דאיכא בפריקה צער ב"ח אפי' בטל מן סלע חייב בחנם אבל טעינה הויא לה כשאר אבדה דבשכר כל, שלא היה בטל אבל בבטל בחנם והא דאמרינן לקמן בפריקה דכי לא עבד מרי' בהדי' בשכר אע"ג דצער ב"ח דאורייתא לאו משום דלא מחייב בצער ב"ח אלא בשכר אלא קנסא הוא דקניס לי' רחמנא דכיון דהוא מריה ולא עביד בהדיה נהי דאיהו פריק מיד משום מצוה דצער ב"ח נוטל שכרו ממריה משום קנסא:
מצוה בשונא לכוף את יצרו פי' רמב"ן דלאו היינו שונא דקרא דהא אוקימנא פ' ערבי פסחים כגון דחזי בי' דבר ערוה יחידי דמצוה לשנאותו ולמה יכוף את יצרו אלא הכא בשונא דעלמא עסקינן דעביד בי' אסורא כי סאני לי':
דף לג.
ר"י הגלילי בטעינה כרבנן ס"ל פי' אבל לעולם צער ב"ח דרבנן כו' וא"ת האיך אפשר דסבר ר"י טעינה בשכר והא טעמי' דרבנן דאמרי הכי משום ק"ו דצער ב"ח דאורייתא וא"כ לר"י הגלילי דאמ' דרבנן מנ"ל דטעינה בשכר י"ל דנפקא לי' מדרשא דתחת משאוי ולא מפורק דפי' רש"י לא מפורק בחנם אלא בשכר ואע"ג דהא איצטריך לי' תחת משאו למשאו שיכול לעמוד בו מדכתיב תחת ולא כתב במשאו משמע ולא מפורק ולפ"ז אפשר דרבנן נמי מהכא משמע להו דטעינה בשכר וא"כ קושיא דרבא אדחי אלא מיהו כיון דרבנן דרשי תחת משאו ולא שמעי' מינה דמשאו שאינו יכול לעמוד בו פטור משמע דטעמא דמלתא משום דס"ל דצער ב"ח דאורייתא ומ"ה לא מצינו לאוקמי' למפטר משאו שאינו יכול לעמוד בו ומוקמי לי' למדרש ולא מפורק.
ולענין פסק הלכה הרי"ף ז"ל פסקי כרבא דצער ב"ח דאורייתא וה"נ מוכח פרק מפנין דשרי לבטל כלי מהיכנו משום צער ב"ח דאורייתא ומיהו דוקא בצער גדול אבל צער מעט לא דתנן פ' משילין גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור דמעלה ושוחטו וה"נ עושה לו פרנסה במקימו דברי ר' אליעזר ולא שרינן לי' להעלותו משום צער ב"ח דלאו צערא הוא הוא כולי האי ואפילו ר' יהושע דשרי בערמה הא פירשוה התם דטעמא משום הפסד ממון ולא משום צערא וא"ת כיון דצער ב"ח דאורייתא בזקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק משום צער ב"ח כתב הרמב"ן ז"ל דעשה דכבוד התורה עדיף ול"נ דזקן לאו דוקא שקנה חכמה אלא ה"ה למכובד וכדאמר כל בשלו פורק וטוען בשל חבירו פורק וטוען אבל אם אין דרכו בשלו גם לא בשל חבירו וכ"ד הרמב"ם ז"ל אלא כך נ"ל כיון דצער ב"ח הותר לתשמישן של בני אדם כ"ש לכבודן בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות:
ת"ח שבבבל עומדין זה בפני זה פי' כמלא עיניו דאע"ג דברבו שאין מובהק בד' אמות סגי עשו ת"ח שבבבל כרבו מובהק לחומרא כיון דבכל יומא גמיר חד מחבריה דאי עומדין ד' אמות בלחוד פשיטא. וכן נמי האי דמקרעין זה על זה פי' קרע שאינו מתאחה דאי קורעין בלחוד פשיטא אטו גרעי מחכם דתניא חכם שמת הכל קרוביו אלא כדין רבו מובהק דנו אותם לכל דבר לחומרא אבל לא לקולא כלומר לענין אבדה במקום אביהם וכפירש"י אבל הרמב"ן ז"ל חולק בס' תורת האדם ואמר דעומדין בד' אמות בלחוד קאמר וכן מקרעין לקרע בעלמא אצטריך שאין חכם עומד וקורע אלא מפני גדול ממנו או שוה לו אבל מפני קטן ממנו לא דה"ל זקן ואינו לפי כבודו אבל אם הוא רבו אעפ"י שאינו רבו מובהק עומד מפניו וקורע אליו אעפ"י שהוא קטן דשמואל קרע על ההוא מרבנן דאסבירי' ויורד לאמת השחי ולפיכך ת"ח שבבבל עומדין וקורעין זה על זה אפילו קטן ממנו:
מאי חכמה רוב חכמתו והכי קימ"ל דכל שרוב חכמתו ממנו זהו רבו לענין אבדה כר' יהודה וכדפסק ר' יוחנן דעולא קאי כותי' דקאמר ולענין אבדה אין מחזירין עד שיהי' רבו מובהק וכ"ד הרמב"ם ז"ל פי"ו מהל' גזלה ואבדה ופי' רוב חכמתו רוב ידיעתו מקרא או משנה או תלמוד:
סליק פרקא תנינא