חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק א - שנים אוחזין
דף ב.
מתניתין שנים אוחזין וכו'. וא"ת פרק אלו מציאות הל"ל ברישא ואח"כ מחלוקתן של מוצאי מציאה שעדיין לא למדנו שיזכה המוציא בשום מציאה י"ל דאה"נ אלא משום דתנא מב"ק קא סליק ותנן בפרק הגוזל ישבע כמה הוציא ויטול תנא נמי שנים אוחזין שאף הם נשבעים ונוטלין:
שאין לו בה פחות מג' חלקים. לא ה"ל לישבע אלא על רביע בלבד שהרי חצי מודה חבירו שאין לו חלק בה, אבל חשו חכמים שאילו לא היה נשבע אלא על הרביע לחוד, שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה בו חבירו ואע"פ שכל הנשבע על דעת ב"ד הוא נשבע מיהא שמעינן שאין סומכין על דעת ב"ד אלא במקום שא"א לישבע בלשון ברור אבל במקום שאפשר לדיין לפרש הדברים איך לישבע טפי עדיף דטפי מסתפי אינש כמזכירים לו צד השבועה שעובר בה משאלו היה נשבע בסתם אע"פ שע"ד ב"ד הוא נשבע ועל דעתם הוא עובר:
וזה נוטל רביע. וא"ת לישקול חציו בשבועה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי והיה נוטל חציו בשבועה דשאין לו בה פחות מחציו. וא"ת מיגו בשבועת לא אשכחן ליתא דהא אמרינן בפ' המוכר את הבית גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן לומר החזרתי בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו ומהימן בשבועה וי"ל דכיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד ה"ל כל חד וחד כאילו מוחזק בכולה וחבירו כאילו מוציאו מידו והוי האי מיגו לאפוקי ממונא ומיגו לאפוקי ממונא לא אמרי' ומכאן למדנו דין זה ויש חולקים דמיגו אפי' לאפוקי ממונא לא אמרי' ושאני הכא דלא אמרי' מיגו אלא בטענות שקולות והכא יותר נוח לו לומר חציו שלי שאינו מעיז פניו כל כך בחבירו מלומר כלה שלי שיצטרך להעיז לגמרי ועוד שאין אומרים מיגו אלא באותו דבר עצמו שהוא טוען או כופר אבל מדבר לדבר לא וגם שיהי' אותם הב' דברים שקולים לפי שאפשר שבדבר א' הוא מעיז ובדבר אחר לא אע"פ שהוא שקול כמותו אינו יכול להעיז ועוד שאילו היה נוטל חצי' יותר היה נוח לו לומר חציו ושיטול כל תביעתו מלומר כולה ולא יטול אלא חציו ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו כך כשאומר חצי' אינו נוטל אלא חצי טענתו והיינו דאמרי' בתוספתא כללו של דבר אינו נוטל אלא חצי טוען בלבד:
גמ' ובראיה בעלמא קני לה. וא"ת היכי ס"ד הכי דבהדיא תנן לקמן היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמא בראי' לא קני שאלו כן למה זכה בה. וי"ל דאי מההוא ה"א מאי אני זכיתי ראיתי' תחלה וא"ת פשיטא סד"א כיון שלא נטלה עד שאמר לו חבירו תנה לי גלי' אדעתא דלצורך חבירו הגביה ולא ניחא ליה דליקני לא בראי' ולא בהגבהה וזכה בה לשם חבירו קמ"ל דאפ"ה כל שעודה בידו נאמן לומר דבראי' זכה בו תחלה.
דף ב:
אבל מציאה דליכא למימר הכי אימא לא צריכא. כלומר וקמ"ל דבין במציאה ובין במו"מ שייכא בהו הוראה ולפיכך הטילו בה חכמים שבועה וקשה דמהכא משמע דבמקום דליכא הוראה לא רמו רבנן שבועה עליה וא"כ מאי קא מקשינן לקמן מתני' דלא כסומכוס דאי כסומכוס הא אמר ממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה שאני דלא שייכא ביה הוראה אבל הכא דמורי ואמר רבנן רמו עליה שבועה כדי שיפרוש מהוראתו וע"ק דאמרי' לקמן וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה ומשני אמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא והא הכא משום מורי ואמר נגעו בה וכי תימא דר"י גופא ה"ק שמא יתקוף בטליתו של חבירו כל היכא דאיכא הוראה א"כ היכא מקשינן לקמן בתר מילתא דר"י ונימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא הא לא חשיד אממונא אלא דמורי היתרא ואביי נמי דמשני בההוא דלקמן חיישי' שמא מלוה ישינה כו' לימא משום דמורי ואמר ולפיכך י"א דהני סוגי' פליגי דסוגיא דהכא ס"ל דלא רמו רבנן שבועה עליה אלא היכא שהדבר מוכיח מתוכו דטענין אני מצאתי' דאז איכא לומר מורי ואמר אבל לקמן ר"י ואביי סברי דאפי' היכא שכל אחד אומר סתם כולה שלי רמו רבנן עלי' שבועה ואע"ג דליכא הוראה שהרי אינו מתברר מדבריהם שמחמת מציאה או מחמת מו"מ טוען כ"א עליה ומש"ה הוצרך ר"י לומר הטעם שלא יהי' כ"א הולך ותוקף כו' אע"ג דליכא הוכחה בדבר דמורי ואמר ואביי נמי איצטריך למימר טעמו דשמא מלוה ישינה כו' כי היכי דלא תקשי לן מיגו דחשיד אממונא כו' שאין לתלות הדבר בהוראה כיון שאינו מוכיח מתוכו ומאי דמקשה לימא מתני' דלא כסומכוס לאו לפום טעמא דרב פפא אלא אליבא דר' יוחנן ואביי הוא ולפ"ז מ"ש וכי מאחר שזה תפוס כו', לאו תלמודא קאמר לה אלא התחלת דברי ר' יוחנן וכאילו אמר ר"י וכי מאחר שזה תפוס ועומד כו' ולענין הלכה נקטינן כריבי יוחנן ואביי דאע"ג דליכא הוכחה דמורי ואמר חולקים בשבועה:
וי"א שהסוגיות אינן חלוקות אלא הכי סבר דאפי' היכא דליכא הוכחה הוראה אין חולקין אלא בשבועה ובהאי צריכותא הכי נאמר אי תנא מציאה ה"א מציאה הוא וכו' אבל מו"מ כו' קמ"ל דאפי' היכא דליכ' למתלי' בהוראה אמרי' דאין חולקין אלא בשבועה ואי תני מו"מ ה"א מתני' במו"מ דשייכא בי' הוראה כגון דנקט זוזי מתרוויהו שה מציאה דלא שייכא בי' הוראה אימא לא קמ"ל ממשנה יתירה דאע"ג דליכא למתלי בהוראה אין חולקין אלא בשבועה:
וכ"ת מאי מקשי' לקמן מ' ומ מאי איכא למימר כלומר דהא איכא פסידא ובדנקיט זוזי מתרווייהו והא מסקינן השתא דמתני' בסתם מו"מ מתוקמא ומאן לימא לן דאיכא פסידא דלימא דלקנסי' כי היכי דלודי י"ל דמ"מ נקט זוזי מתרווייהו לא נפיק מכללא דמתניתן ובכ"הג מאי אי' למימר הא אית לי' פסידא בוודאי:
וכי מקשי' מו"מ לחזי זוזי ממאן נקט לפי שיטה זו למאי דה"א דמו"מ דמתניתי' בדאיכא הוראה מקשי' היכא תיסק אדעתי' הכי הילכך נקטינן מהני תרי סוגיות שאעפ"י שאין בדבר אלא קצת הוראה אין חולקי' אלא בשבועה. ומיהו לא תשבש לומר דאפי' היכא דאיכא וודאי רמאי יחלוקו בשבועה דליתא וכדמוכחא סוגי' דלקמן אלא כי מסקינן דאע"ג דליכא הוראה אמרי' דאין חולקי' אלא בשבועה לא באנו אלא לומר שאעפ"י שאין בדבר הוכחה של הוראה כגון שכ"א אומר כולה שלי סתם ואינו מתברר מתוך דבריו מחמת איזה דבר טוען עלי' אפ"ה רמו רבנן שבועה עלייהו ומ"מ חולקי' בשבועה כיון דליכא וודאי רמאי אבל היכא דאיכא וודאי רמאי כגון זה אומר אני ארגתי' יהא מונח כמו שפי' רש"י ולפנינו יתבאר עוד זה אומר אני ארגתי' אי מקרי וודאי רמאי או לא ומ"מ כל היכי' דמקרי וודאי רמאי לא אמרי' יחלוקו:
ולחזי זוזי ממאן נקט. פי' רש"י ז"ל כו' וקשה עלי' טובא היכא אמרי' היכא דלא שקיל אלא מחד מנייהו נאמן אפי' אין מקחו בידו והא מוכר ליתי' אלא כעד אחד וכיון שאין מקחו בידו וליכא מגו דאי בעי יהיב לחד מינייהו היאך יהי' עד א' נאמן לאפוקא ממונא לפיכך פיר"ח ז"ל דעולם אין המוכר נאמן אלא כשמקחו בידו והא דפרכי' בקדושין ונחזי זוזי ממאן נקיט לא קאי אסיפא דאין מקחו בידו אלא ארישא דתני' התם בשמקחו בידו נאמן ועלה פריך מאי טעמא נאמן משום מגו דאי בעי מצי יהיב לי' לאותו שאומר שמכרה לו ואמאי א"א שלא יהי' עדים בדבר ונשיילינהו זוזי ממאן נקיט ועלייהו סמכינן ולא על מגו דידי' דמגו במקום עדים לא אמרי' ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו מחד מדעתי' ומחד בע"כ ולא ידיע להו לסהדי מאן מדעתי' ומאן בע"כ ובמתני' דהכא דליכא לפרש כי התם דלשיילינהו לסהדי' דמדתנן סיפא ובזמן שהם מודים או שיש להם עדים חולקי' מכלל דרישא בדליכא סהדי פיר"ת ז"ל דה"ק ולחזי זוזי ממאן נקט כלומר דנשיילי' למוכר דנהי דאין עדותו מועיל כלל להפסד הב' דכיון דאין מקחו בידו לא עדיף מע"א מ"מ כיון דעד א' מחייב שבועה דאורייתא לאותו שמכחישו דין הוא שיועיל עדותו לפטור ההיא דמסהיד לי' משבועות משנתינו שאינו אלא שבועת התקנה בלבד. ואחרי' מוסיפי' שפוטר אפי' משבועה דאוריית' וכן מהר"ם מרוטנבורג ז"ל וראייתו מדדרשינן לכל עון וחטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה מידי לחיובי שבועה כתיב הא לא אמעיט אלא דאינו קם לכל עון ולכל חטאת הא לענין שבועה לא מעטי' קרא וקם בין לחיוב בין לפטור. ועוד ק"ו הוא איזה כח הוא מרובה מוחזק או שאינו מוחזק הוי אומר כח המוחזק וא"כ ק"ו הוא ומה כשהעד מסייע למי שאינו מוחזק זוקק את המוחזק כ"ש כשמסייע את המוחזק שיפטרנו מן השבועה. ועוד הביא ראיה מדאמר רבי חייא בעדים מחייבי שבועה מק"ו דפיו וע"א. ואי ס"ד דע"א אינו פוטר מן השבועה לפרוך מה לפיו ועד א' שכשהן מחייבין שבועה אין כיוצא בהן פוטר מאותו שבועה שאם היה אחר בא ומעיד כדברי הנתבע אינו פוטר מן השבועה וכן פיו אם היה עד א' בא ואומר אינך חייב לשלם כלום ואפילו ב' אומרים כן אין פוטרין אותו מן השבועה שחייב את עצמו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי תאמר בעדים שאפילו נאמר שמחייבים שבועה ישנן בהכחשה בכיוצא בהן דאי הדר אתו תרי סהדי אחריני ומסייעו לנתבע פטור מן השבועה ועל מה הצד פרכינן כל דהו אע"ג דלא הוי קולא ולא חומרא וכ"ש דהך פירכא פירכא גמורה היא אלא (עכ"ל) [ע"כ] דעד א' פוטר מן השבועה כשם שמחייב עכ"ד ויפה פלפל (ושמעתי בשם אדמ"ו הרב הגאון המפורסם מופת הדור מוה' עקיבא איגר אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא להקשות דברים אלו כ"כ הרא"ש ז"ל והא עדיין יקשה דלפרוך מה להנך שאינן בהזמה בכיוצא בהן דאם אחר שהעיד עד א' ונתחייב שבועה אם בא אח"כ ע"א והזים אותו ואמר עמדי היית באותו שעה לא מהני לפוטרו משבועה דמצד הכחשה הראשון נאמן כב' ומצד עד המסייע הא לא מסייע להלוה דלא לוה אלא שמזים ואומר שהעד לא ידע מזה, אבל מ"מ יכול להיות אמת שהלוה לו וצע"ג) אבל לפי דעתי ראי' זו שהביא מהא דר' חייא אינו ראיי' שאפילו אם נאמר שאין ע"א פוטר משבועת התורה ה"מ כשנתחייב בה על פיו מפני הודאה במקצת אבל כשנתחייב בה עפ"י ע"א וודאי עד אחד המכחישו פוטרו ממנה דע"א שהאמינתו התורה היינו היכא דליכא הכחשה וכדאמרי' במס' סוטה פ' מי שקינא דע"א אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת היתה שותה דאע"ג דהאי דאמר נטמאת נאמן מן התורה כב' אפ"ה כיון דמכחיש לי' סהדא אחרינא לא מהימן והיינו דאקשי' וכיון דמדאורייתא עד א' מהימן אידך היאך מכחיש לי' והא אמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ואין דבריו של א' במקום שנים ומשני ל"ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה נמצא אע"פ שהאמינה תורה עד אחד כל היכי דמכחיש ליה סהדא אחרינא בבת אחת אינו נאמן אף כאן אפילו נאמר שע"א קם לחייב שבועה אבל לא לפטור שבועת התורה כל שלא נתחייב בה אלא מכח עד אחד עד אחד פוטרו ולא מטעם שעד א' יש בו כח לפטור שבועת התורה אלא מפני שהוא מכחיש העד הא' ומשני לי' כמאן דליתי' ונמצא שאף בע"א עד אחד כיוצא בו פוטרו כמו שאתה אומר בב' עדים ואין כאן פירכא וא"ת א"ק דבפיו וע"א אין כיוצא בהן פוטרים שבועתם בזה אחר זה לפי שהעד המחייבו שבועה נאמן כב' ועד זה שמכחישו אינו נאמן כיון שהוא בזה אחר זה. משא"כ העדים דאפי' בזה אחר זה כיוצא בהן פוטרים אותו משבועה ליתא דכי אמרינן דבזה אחר זה ראשון נאמן לפי שהאמינו אותו התורה ושני המכחישו אין בדבריו כלום היינו דוקא כשהמעשה נעשה ע"פ עדותו של הראשון אבל כשלא נעשה מעשה על פיו אפי' בזה אחר זה ה"ל כבת אחת ועד א' בהכחשה הוא ולא מהימן והראי' מדאמרי' בפ' האשה שלום ע"א אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא ומקשי' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והא אמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א כו' ומפרקי' ה"ק ע"א אומר מת והיתרוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון אלמא אע"ג דבזה אחר זה עד א' בהכחשה לאו כלום הוא אלא ע"כ נעשה מעשה ע"פ הראשון כגון שהתירוה לינשא וזכתה בעצמה שאין הדבר מחוסר מעשה וכן בסוטה שבא עד א' מעיד ואמר נטמאת שפטרוה לשתות אבל כשעד א' מחייבו שבועה אפי' חייבוהו ב"ד שבועה ע"פ כל שבא ע"א והכחישו קודם שנשבע כבת אחת היא, ולפיכך נ"ל ברור שאפי' נאמר שע"א אינו פוטר משבועה של תורה ה"מ בשבועת מודה במקצת א"נ בשבועת השומרים, אבל בשבועה הבאה בהודאת עד אחד ע"א פוטרו ממנה לא מפני שעד אחד קם לפטור שבועה של תורה אלא משום דמשוי ליה לסהדותא קמא כמאן דליתא דה"ל ע"א בהכחשה ולא מהימן וכן דעת הרמב"ן בספר מלחמות שאין עד אחד פוטר שבועה של תורה והביא ראיה מדאמרי' בפ' המפקיד דשומר שמסר לשומר חייב משום דא"ל את מהימנת לי בשבועה האי' לא מהימן לי, ואמאי חייב יפטרנו שומר שני בעדותו משבועה שהוא חייב ואינו ראייה שכיון שהראשון מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע הרי הוא מחוייב ממון ואעפ"י שחיוב זה של ממון מפני חיוב שבועה באה לו אם אתה אומר ששומר ב' פוטר מחויב זה נמצא ע"א קם לממון וכן דעת הרז"ה דעד פוטר אפילו משבועה דאורייתא אבל הסכמת הרמב"ן ז"ל כך הוא דדוקא משבועת התקנה הוא פוטרו כאותה של משנתינו אבל משבועת התורה לא:
דררא דממונא
פירש"י ז"ל חסרון כיס שאם תחייבנו שלא כדין הרי חסר ממון ואם תפטרנו שלא כדין נמצא חסר ולד פרתו משמע לאפוקי מציאה דלא קא חסר ממונא ולאפוקי מו"מ דהא מהדר לי' דמי וקשה עלי' מדמקשינן פח"ה גבי זה אומר של אבותי דאמרי' כל דאלים גבר ואקשי' מדאמרי' המחליף פרה בחמור וילדה כו' דאמרי' יחלוקו ומתרצינן התם איכא דררא דממונא למר ולמר כלומר משא"כ בזה אומר של אבותי ואם אתה תפרש דררא דממונא חסרון כיס בההיא נמי איתא אלא ה"פ עיקר תביעות ממון כמו דררא דטומאה דאיתא בפ"ק דנדה ובפ' חומר בקודש שפי' עיקר טומאה ובתרגום ירושלמי מידי תבקשנו מן ידי תרריניה וכן פי' ר"ח והיינו דאמר התם דגבי מחליף פרה בחמור איכא דררא דממונא למר ולמר שהמוכר יש לו חזקה שהיתה שלו בתחלה בלא מחלק והלוקח יש לו חזקה שהיא שלו עכשיו משא"כ בזה אומר של אבותי וז"א של אבותי שאין לזה ולא לזה חזקה בלא מחלוקת שהרי כ"א מכחיש שלא היתה של חבירו מעולם וכן במתני' דזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי אין לאחד מהם חזקה כלל שחבירו מכחישו לגמרי:
דף ג.
אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. כלומר משו' דבמתני' ליכא וודאי רמאי אמרי' יחלוקו הא איכא וודאי רמאי אמרינן יהא מונח כי הכא דב' שהפקידו אצל אחד דבין ר' יוסי ובין רבנן מודו דהשאר יהא מונח ומתני' כשאר דמי הילכך זה אומר אני ארגתי' כו' דאיכא וודאי רמאי יהא מונח וכפ"רשי וקשה היכי מסקי' הכא דכל היכא דליכא וודאי רמאי אמרי' יחלוקו דהא בפ"חה משמע דאע"ג דליכא וודאי רמאי אמרי' כל דאלים גבר דאמרי' התם ההיא ארבא דהוי מינצו בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא ומסקי' כל דאלים גבר והא התם ליכא וודאי רמאי דהאי דאמר דידי הוא דלמא במציאה אתי לידי' א"נ במו"מ ואפ"ה מסקי' כל דאלים גבר וכדאמרי' נמי בז"א של אבותי דאי וודאי רמאי דאמרי' כל דאלים גבר תירץ ר"ת דכי מסקי' הכא דכל היכא דליכא וודאי רמאי אמרי' יחלוקו ה"מ היכי דתפסי להו וליכא וודאי רמאי א"א להוציא שום אחד מהם מחזקתו אלא מעמידין כ"א בחזקת מה שהוא תופס אבל היכא דלא תפסו לה תרווייהו אע"ג דליכא וודאי רמאי כיון שאין אנו צריכי' להוציא שום אחד מהם מחזקתו אמרי' כדא"ג ועובדא דההי' ארבא בכה"ג הוא דלא תפסי לה תרוייהו אלא שהיתה מונחת בסימטא או במקום שיד שניהם שוה ומ"ה אמרי כל דאלים גבר וא"ת כיון דאפי' היכא דליכא וודאי רמאי בדלא תפסו בה לא אמרי' יחלוקו אלא כדא"ג מאי קא מקפי' לימא מתני' דלא כר' יוסי וא"נ דלא כרבנן לימא טעמא דמתני' דאמרי' יחלוקו משום דתפסו בה דכיון דתפסו בה בין איכא רמאי בין ליכא רמאי יחלוקו אבל לש בפלוגתא דר"י ורבנן כיון דלא תפסו בה ליכא למימר יחלוקו ואפילו היכא דליכא וודאי רמאי ומ"ה אמרי' יהא מונח וכיון שכן מנ"ל דאיכא פלוגתא בין איכא וודאי רמאי לליכא וודאי רמאי וכ"ת אי טעמייהו דרבנן ור"י משום דלא תפסו בה לא ה"לל יהא מונח אלא כל דאלים כההיא ארבא ליתא דהכא כיון שביד נפקד הוא אין לנו להוציאו מידי ולומר כדא"ג דנפקד לא פטר נפשו בחזרה דכל דאלים שהרי אפשר שלא תחזיר לבעלי' דהכי אמרי' בההיא ארבא דאנן לא תפסי' לה אבל אי תפסי לא מפקינן לה לומר כל דאלים גבר וכדאמרי' התם לפי שאין הנפקד פוטר עצמו אלא בחזרה גמורה וכיון שכן ניחא שפיר פלוגתייהו דר"י ורבנן בהדי מתניתין ומנ"ל דאיכא פלוגתא בין איכא וודאי רמאי לליכא וודאי רמאי י"ל דכיון דמקשי' מפלוגתייהו דר"י ורבנן אמתניתין ודאי ס"ל דפלוגתייהו נמי בדתפסו לה תרווייהו הוא דכיון שהנפקד אינו תופס ממון זה אלא מכח שניהם וכל מה ששניהם יסכימו בו יש לו לעשות ממנו הרי הוא כאלו תפסי בי' תרווייהו דומי' דמתני' ומ"ה אצטריכי' לתרוצי דטעמא דמתני' משום דליכא וודאי רמאי וכיון דתפסן לה תרווייהו יחלוקו אבל הכא בפלוגתא דר"י ורבנן כיון דאיכא וודאי רמאי אע"ג דתפסי לה תרווייהו אמרי' יהא מונח והילכך היכי דתפסי לה תרוייהו וזה אומר אני ארגתי' וז"א אני ארגתי' יהא מונח וכפי"רשי שלא תאמר אלא כל דאלים גבר כיון דאיכא וודאי רמאי כי היכי דבלא תפסי לא משום דלא דיינינן להו ביחלוקו אמרינן כל דאלים גבר והכא כי אמרי' יהא מונח מפני שהנפקד לא יצא ידי חובתו בחזרה דכל דאלים דליתא אלא כי היכא דבליכא וודאי רמאי אמרי' דנהי דהיכא דלא תפסי לה תרווייהו אמרי' כד"ג כדמוכח עובדא דההיא ארבא היכי דתפסו לה אמרינן יחלוקו כדי שתהא יד שניהם שוה בה כיון ששניהם מוחזקים בה כך הוא הדין בעצמו בדאיכא ודאי רמאי דנהי היכא דלא תפיס לה אנן אמרי' כל דאלים כדמוכח ההוא דזה אומר של אבותי היכא דתפסו לה יש לנו לומר שתהא יד שניהם שוה בה כדי שלא להוציא א' מתפיסתו לגמרי וכיון דא"א לומר יחלוקו דהא איכא ודאי רמאי מ"מ אמרי' יהא מונח כדי שתהא יד שניהם שוה בו ושלא להוציא א' מהם מתפיסתו לגמרי שאל"ת כן אלא היכא דאיכא ודאי רמאי ותפסי' לה אמרי' כל דאלים להכא כי אמרי' יהא מונח משום דאיתא ביד שליש מאי קושיא מפלוגתייהו דר"י ורבנן אמתני' לימא דבפלוגתייהו נמי הל"ל, יחלוקו וכדאמר במתניתין אלא דהכא שאני מפני שהוא ביד שליש אלא ודאי איתפסי להתרוייהו בדינא דשליש דיינינין ליה דכל היכא דאיכא ודאי רמאי אמרי' יהא מונח:
נמצא פסקן של דברים דכל מידי דלא תפס לה תרווייהו וליתא נמי ביד שליש ומינצי עליה בין איכא ודאי רמאי בין ליכא רמאי כל דאלים גבר והיינו עובדא דהאי ארבא וההוא דזה אומר של אבותי ומיהו ה"מ היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא וליכא דררא דממונא למר ולמר וכדאיתא התם בפח"ה אבל איכא דררא דממונא לתרוייהו אע"ג דלא תפסי לה חולקים בלא שבועה והיינו מתני' דמחליף פרה בחמור דאע"ג דלית הלכתא כההיא מתני' דהא בפ' השואל מוקמי' לה כסומכוס אבל רבנן דפליגי עליה אמרי' אוקי ממונא בחזקת מרא קמא וכדאיתא התם אפ"ה גמר מינה דליכא לאוקמי אחזקת מריה קמא דכל היכא דאיכא דררא דממונא אע"ג דלא תפסי לה חולקים בלא שבועה ואי ליכא למיקם בעלה דמילתא בין איכא דררא דממונא בין ליכא עבדי' שודא כשמואל דאמר הכי בפ' חזקת הבתים גבי ב' שטרות היוצאים ביום א' ואמרי' התם דטעמא דשמואל משום דליכא למיקם עלה דמלתא אבל מלתא דתפסו לה תרווייהו אי ליכא ודאי רמאי חולקים בשבועה והיינו מתני' דב' אוחזים ואי איכא ודאי רמאי כגון זה אומר אני ארגתי' כו' כיון דתפסו לה יהא מונח דומיא דב' שהפקידו אצל א' מן הטעם שכתבנו למעלה והיכא דאתו לההיא מידי דמינצו עלי' ביד שליש הרי הוא כאלו שניהם תופסים בו וכל היכא דאיכא ודאי רמאי אמרי' יהא מונח וכל היכא דליכא ודאי רמאי חולקים בשבועה ויש שדקדקו עוד לומר שאין נקרא ודאי רמאי אלא היכא שנודע בבירור שהדין שנידון ביניהם יהי' מרומה בעצמו כגון בשנים שהפקידו אצל אחד שאם באנו לומר יחלוקו נמצא הדין מרומה שאנו נותנים לא' מהם מה שאינו שלו ואנו יודעים בזה בבירור שלא מתוך טענותיהם אבל זה אומר אני ארגתי' אע"פ שלפי טענותיהם איכא ודאי רמאי שא"ל שכ"א סובר לומר האמת מ"מ אם נדון ביניהם יחלוקו אפשר שלא יהיה הדין מרומה בעצמו שאפשר ששניהם ארגוה הלכך חולקים בשבועה ומביאים ראי' מדאמרי' בב' אדוקים בשטר מלוה אומר שלי היא ולוה אומר שלך הוא ופרעתי לך דיחלוקו והתם לפי טענותיהם איכא ודאי רמאי אפ"ה אמרי' יחלוקו לפי שאפשר שהדין שנדון ביניהם לא יהי' מרומה שמא לוה פרע מחצה וה"ה באומר אני ארגתי' כו'. וכן דעת התוספות אבל הראב"ד פוסק כדברי רש"י דבזה אומר אני ארגתי' יהא מונח ויש כאן דעת אחרת לומר דכל היכא דליכא ודאי רמאי אפילו לא תפסי לה תרווייהו לא אמרי' יחלוקו וכ"ת הא אמרי' גבי ההיא ארבא כל דאלים גבר לא תקשי דהא מיירי בדאיכא ודאי רמאי כגון דאמר דידי הוא שאני עשיתי או ירשתי' מאבותי וזה אפשר הוא לדעת רש"י שהוא סובר דכל היכא שהן רמאי' בטענותיהם מיקרי ודאי רמאי וכמו שכתבנו אבל ע"ד מי שסובר שאינו נקרא רמאי אלא מחמת הדין בעצמו אי אפשר לך להעמיד ההוא עובדא בדאיכא ודאי רמאי ואין עליך לומר אלא כלשון ראשון דמשום דלא תפסי לה אמרי' כל דאלים גבר ולא אמרי' יחלוקו:
אמר רבי חייא מנה לי בידך כו'. וא"ת למה הוא נשבע הא קי"ל שעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ גובה בין מן היורשים ובין מן הלקוחות ד"ת וא"כ נ' הללו שמעידים בהם עדים שעבוד קרקעות נינהו והו"ל כמודה בקרקעות וכפר בכלי' דפטור י"ל אי אמרי סהדי שעדיין בידו נ' זוז שהלוהו ולא פרעו ה"נ הכא במאי עסקינן כגון שהעדים אינם מעידים אלא שהלוהו דמלקוחות לא גבי דטענינן להו דלמא פרעו ומיהו מיני' דידיה גבי ומש"ה נשבע שכיון שאמר אין לך בידי כלום כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי ולקוחות לא מחייבו בהכי דאינהו לית להו למסמך אטענתא דידי' אלא אמרי' דלמא לוה ופרע ומיהו ה"מ לדינא דגמרא, אבל השתא דתקון רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות אפילו היכא דמסהדי סהדי דאוזפי' ולא פרעו ישבע על השאר משום דבחד מקנתא אפילו בכה"ג אין כאן שעבוד קרקעות והארכתי בזה בפרק הפקדון בס"ד.
מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. פירש"י ז"ל מפני מה לא חשבתו תורה כמשיב אבידה דהא אי בעי כפר בכולה ומהא שמעינן דמשיב אבידה מדאורייתא פטור ולא מדרבנן בלחוד מפני תיקון העולם כדברי רש"י ז"ל בסמוך בההיא דר' עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבידה כו' דליתי דא"כ מאי קא מיבעיא ליה לרבה הא מדאורייתא חיובי מחייבי ואינו פטור אלא מקונות חכמי' אלא ע"כ משיב מדאורייתא פטור והא דתנן מוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם דמשמע דמדאורייתא חייב היינו כשהלה תובעו ובמס' גיטין יתבאר בס"ד:
חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח. כלומר ומ"ה ליכא ליהמני' בלא שבועה משום מגו דהשתא אינו מעיז ובהאי מגו דבעית ליהמני' הי' צריך להעיז וחזקה אין אדם מעיז. וא"ת הא אמרי' מגו בכה"ג בהנהו עיזא דאכלי חושלא בנהרדעא בפח"ה דנאמן אדם לטעון בה כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחי' הן בידי ואע"ג דהשתא דטוען דאכלן חושלא אע"ג דמשקר אינו מעיז דמרייהו דהני עיזא לא ידעי ולא מידי, ואלו אמר לקוחי' הן בידי הי' צריך להעיז אלמא אמרי' מגו בכה"ג וי"ל דוודאי מגו כהאי גרוע הוא ולא אלים לאפטורי משבועה כדאשכחן במודה מקצת שלא פטרתו התורה מן השבועה ואע"ג דאיכא למימר בי' כי האי מגו הילכך כי אמרי' בהנהו עוזא דנאמן. נאמן בשבועה קאמרי' וכן כתבו כל הגאונים ומיהו אע"ג דמגו גרוע הוא מהני לאוקמי הני עיזא ברשותי' דמאן דתפיסי ומה שפירש"י באין אדם מעיז כו' מפני שגמלו חסד כו' בפרק שבועת הדיינים הארכתי במה שיש עליו מן הקושיות אלא וודאי ה"פ אין אדם מעיז כיון שחבירו יודע מה שהלוה יודע וכן בפקדון אינו מעיז כיון שיודע האמת כמוהו הלכך בשניהם כופר הכל פטור ומודה במקצת חייב שלא כפי"רשי ז"ל ואי אמרי' כופר הכל בפקדון חייב דוקא בטוען נאנסו משום דטוען בדדמי ואינו מעיז:
דף ג:
ובכולה בעי דלודי לי'. פירש"י ז"ל וכ"ת מגו דחשיד וכו' ואינו מחוור דהא מסקינן לקמן דמגו דחשיד לא אמרינן ואפשר דנקט רש"י כפי סברתו של אביי דאמר לקמן חיישי' שמא מלוה ישינה יש לו עליו ופירש"י דאביי אתא לאפוקי דר' יוחנן דאמר מגו דחשוד כו' לא אמרי' אלא דאמרי' וי"מ דהכי קאמר ובכולי' בעי דלודי' לי' כלומר אי אמרת אין אדם מעיז ומ"ה לא האמנתו לי' מגו דאי בעי כפר בכולה אף כשכפר במקצת ליהמני' דקושטא קאמר דאי לאו הכי לא הי' יכול להעיז ומ"מ שמעינן משמעתתי' דרבה דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה:
אבל עדים דליכא למימר הכי לפירש"י ז"ל שהרי בכל כופר ונימא מיגו דחשיד כן. וזה ע"ד מ"ש דרבה חושש למיגו דחשיד כו' וכבר כתבתי מאי דקשה עלי' וע"ק דאי משום מיגו דחשיד כו' אתיא עלי' מאי קמ"ל ק"ו ומאחר דחשיד היאך יועיל ק"ו שלא לחושדו אלא ה"פ אבל גבי עדים דליכא למימר אשתמוטי קא משתמיט שהרי בכל כופר אימא ודאי קושטא קאמר דאי לאו הכי לא מצי כפר דאין אדם מעיז ואע"פ שהוחזק כפרן במקצת נימא משטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר ממה שהיה לו אצלו וליהני' באותו מקצת שלא הכחישוהו עדים קמ"ל ק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהודאת עדים ולפיכך הואיל והוחזק כפרן במקצת יצא מחזקתן ובחזקת מעיז פניו הוא ונשבע:
מה לפיו שכן מחייבו קרבן. הקשה הרמב"ן ז"ל והלא אף העדים מחייבין אותו קרבן כשאינו מכחישן לפיו כשאינו מכחישן הוא דמחייבו אבל כשמכחישין לא משמע וא"כ פיו ועדים שוין ה' וי"ל דאפ"ה פריך שפיר מה לפיו שכן מחייבו קרבן בלא סיוען של עדים כלל לא בהודאתן ולא בשתיקתן משא"כ בעדים שאין מחייבים אותו קרבן אלא בסיוע של פיו בהודאה אי נמי בשתיקה משום דכהודאה דמיא אבל בתוס' כתבו דפיו מחייבו קרבן אפילו בשעדים מכחישין אותו שהוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואף על פיו הי' סומכי' עליו כיון דמלתא דכפרה דנפשי' הוא.
מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. בכריתות פ"ק נאמרו ב' לשונות חד משום מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי לפטור השתא נמי פטור דמ"ל לשקר ואע"ג דמגו במקום עדים הוא הא אמרי' דמתרצי' דבורי' הוא ורואי' אותו' כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"ג דאסיק דבורי' לא אכלתי כלל אנו מאותו שעה שאמר לא אכלתי רואי' אותו כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואעפ"י שבשאר דינין לא אמרינן מגו כזה במקום עדים שאני הכא דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים וא"ת מגו למה לי וי"ל דכולי האי לא אמרי' שיהא נאמן כשאין שם קצת מגו כשמכחישים שנים לגמרי דהודע אליו קרינא בי' דאעדים אית לי' למסמוך וכדאמרי' התם דלהא לישנא בטומאה חדשה שאין שם מגו כלל הם נאמנין יותר ממנו ואידך לישנא דאתמר התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים ומשום דחייבי חטאות אין ממשכנין אותו ואפילו כשמכחישים אותם לגמרי בטומאה חדשה דליכא מגו כלל מהימן:
אשם היינו קרבן. כלומר ועדים מחייבי' אותו אפי' במכחישי' וא"ת והיאך אפשר לומר כן והא לא פליגי ר"מ ורבנן בקרבן אלא במכחישין, הא בשאינו מכחישין שוין הן ולרבנן אף בשאינן מכחישין אינו מתחייב אשם ע"פי העדים אלא בהודאת עצמו דכיון דכתיב והתודה הודאתו הוא דמחייבתו משא"כ בחטאת דמשעה שחטא נתחייב בקרבן ועדים גלוי מלתא בעלמא הוא וא"כ היאך מתחייב אשם ע"פי עדים וי"ל דר"מ יליף מק"ו דידי' לעשות עדים בכל מקום כהודאת פיו:
מה לפיו שאינו בהכחשה. מהא שמעינן דמי שהודה בב"ד וחזר בו ואמר נזכרתי אע"פ שהעדים מעידים כדבריו אין משגיחין בו דודאי הכא בכה"ג עסקינן דאי בעומד בדיבורו מאי אלומי דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' אי בעי למיתב מי לא מצי יהיב אלא ודאי אפי' כשאינו מעמיד דבריו וחוזר בו לאו כל הימנו ולא משגיחים בעדים כלל בין באומר לויתי ועדים מעידים שלא לוה בין באומר לא פרעתי ועדים מעידים שפרע והיינו דאמרי' בפ' יש נוחלין המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולה נשבע וגובה מחצה כלומר אפילו חזר לומר כדברי העדים שכיון שהודה בתחלה שלא פרע אלא מחצה אינו יכול לחזור בו אפי' העדים מסייעין אותו והיינו נמי דגרסינן בפ' שבועו' הדיינין ההוא דאמר ליה לחבירו הב לי מנה דאוזפיך א"ל להד"מ אתי סהדי ואמרו דאוזפי' ופרעי' אמר אביי אנן אמאן נסמוך אינהו אמרי אוזפי' אינהו אמרי פרעי' ר"א כל האומר לא לויתי כאילו אומר ל"פ דמי אלמא אע"ג דהתם הוי הודאה מתוך הכפירה אע"ג דאיכא עדים דפרעו לא פטרי' ליה כ"ש בהודאה גמורה אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' טוען ונטען כתב שמי שהודה בב"ד שהוא חייב לפלוני מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו שהודית לו והרי עדים הרי זה עדות מועלת ועושי' על פיהם שהרי לא הכחיש עדותם ואינו כאומר לא לויתי מעולם ודברי תימא הם וצ"ע:
דף ד.
תיתי מגלגול שבועה. מכאן למדו התוס' דמגלגלים שבועה אע"פ שאין הבע"ד תובע ופותחי' לו דהא מדמינן גלגול שבועה עדים ובעדים אמרי' ישבע על השאר דב"ד משבעי' ליה אפי' אין בעל דינו תובעו כשבועת מודה במקצת ועוד דעיקר גלגול שבועה מסוטה ילפינן בפ"ק דקדושין מואמרה האשה אמן אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אע"פ שאין בעלה תובעה אלא מאיש זה שקינא לה ונסתרה ואע"ג דמשמע דרב הונא ורב חסדא פליגי בהא מילתא בפ' כל הנשבעי' אי פותחים לו בגלגול או לא ה"מ בשבועה דרבנן אבל שבועה דאורייתא כ"ע מודו דפותחין בגלגול:
מה לע"א שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע כו' וחזר הדין הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין ונשבע. כך הוא גירסת רש"י ז"ל ולפי זה מבינייהו דעד אחד ופיו קאתי ולפי גרסא זו יש לומדים דאין שבועת עד אחד באה אלא בטענות בריא כדאמרי' הצד השוה שבהן שע"י טענה הן באין אלמא דכי היכי דבעי טענה בפיו דהיינו טענת בריא הכי נמי בהעדאות ע"א וזה שלא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב דבהעדאת עד אחד נשבעים אפילו בטענות שמא ואין עליו קושיא מזו דבין טענות בריא ובין בטענות שמא טענה מיקרי ומ"מ אין גירסא זו מחוורת דהיכי עבדינן צד שוה מפיו ועד אחד שאינו ממין אחד דעד אחד נשבע על מה שמעיד ופיו על מה שכפר אלא נוסחא עתיקא ה"ג מה לעד א' שכן שבועה גוררת שבועה כלומר דהאי אתי' מבינייהו מגלגול שבועה דעד אחד ופיו שהן ממין א' דתרווייהו על מה שכפר הוא נשבע והיינו דאמרי' הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הם באים כלומר שיש במקצת הודאת פיו או עדות א' שהוא כעין הודאה והיינו טענה כלומר שיש רגלים לטענה ויש כפירה גמורה במקצת שאין שם עדים ולא הודאת פיו:
והילך. פירש"י ז"ל לא הוצאתי' והם שלך בכל מקום שהם. משמע דאי אמר הילך מעות אחרי' תחתיהם אע"ג דנקט להו בבי דינא ובעי למיתבינהו לאו הילך הוה וא"כ הילך לא משכחת לי' אלא בפקדון לפי שהפקדון ברשות בעליו הוא בכל מקום שהוא ואותן מעות בעצמם של מפקיד הן אבל במלוה לא משכחת לה שאפילו ישנן לאותם מעות שהלוה לו בעין לא מצי למימר לו הרי שלך לפניך בכל מקום שהן דהא מסקי' בפ"ב דקדושין גבי הא דמקדש במלוה אינו מקודשת דמלוה אעפ"י שהוא בעינא ברשות לוה הוא לא ברשות מלוה כלל לא לחזרה ולא לאונסי' וכיון שכן היאך יאמר לו שהן שלו בכל מקום שהן אלא וודאי לדברי רש"י ז"ל הילך לא משכחת לה אלא בפקדון אבל לא במלוה ואין כן דעת הגאונים ז"ל שהם הסכימו דהילך איתא בין במלוה ובין בפקדון דבמלוה כל זמן שהן בידו והוא מזומן לתת לתובע ה"ל הילך ופטור כיון שהם אותם המעות בעצמם או מעות אחרי' דכמי שנתנם לו כבר דמי ובפקדון כל היכא דמודה לי' אעפ"י שאינו מזומן בידו אלא עומד באגם ה"ל הילך משום דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמארי' איתא וראיי' לדבר מדמקשינן בסוגי' מדתני רמי בר חמא ד' שומרי' צריכי' כפירה במקצת והודאה במקצת ה"ד לאו דא"ל הילך ואי איתא דבפקדון נמי לא מקרי הילך אלא בזמן שהוא בידו ומזומן להחזירו מאי קא מקשה לאו דא"ל הילך ומאן א"ל דרמי בר חמא מיירי בכה"ג ולמה לי' לשנוי' ואידך מתה בפשיעה ובעינא לשלומי לך דלאו הילך הוא לוקמי כפשטי וכגון דקיימי באגם דכיון שאין הפקדון בידו ואינו מזומן להחזירו לאו הילך הוא אלא וודאי ש"מ דפקדון כל היכא דקא מודה בה בין שהוא מזומן להחזירו בין שאינו מזומן להחזירו כהילך דמי דכל היכא דאיתי' ברשותא דמארי איתא אבל במלוה לא מקרי הילך אלא כשהמעות בידו ומזומן לפורען:
ולענין מי שמוד' במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון למלוה באותו מקצת לדעת ב"ה הוי כהילך אבל הר"ר יוסף הלוי ז"ל כתב דלא הוי הילך מדאמרי' פ"ק דקדושין אמר רבא אמר ר' נחמן התקדשי לי במנה והניח משכון עליהם אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן בני ר' חייא זבין ההיא אמתא בפריטי אותבי' נסכא עלי כו' פריטי אין כאן משכון אין כאן, אף כאן מנה אין כאן משכון אין כאן ואחרי' דחו דאין הנידון דמי לראיי' דהתם דלא נתחייב במנה אף המשכון אינו כלום דכיון דאין כאן חוב מנה במאי יהא נתפס משכון זה אבל כאן שכבר נתחייב לו והניח משכון עליו משכון יש כאן וקנה לי' ולפי דעתי יפה אמר הר"ר יוסף הלוי ז"ל ואלו שדחו סברתו לא ירדו לסוף דעתו דכיון דקיי"ל דמלוה אינו קונה כדאמרי' בפ' האיש מקדש ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנאו נמצא שהמשכון זה אינו נקנה באותו מלוה דכי אמרי' דב"ח קונה משכון ה"מ במשכנו בשעת הלואתו משום דקני לי' מעותיו וכדמוכחא ההוא דאמרי' פרק השולח גבי מלוה על משכון דאינו משמט משום דקני לי' כדר' יצחק דאמר ב"ח קונה משכון אפי' משכנו בשעת הלואתו וטעמא דמלת' משום דמעותיו קונות לו משכון אי נמי משכנו שלא בשעת הלואתו קני' לי' משום דבגוביינא דבי דינא אתאי לידי' וגזירת הכתוב הוא דקני לי' כדר' יצחק דהו"ל כאלו הגביהו לו ב"ד ומ"ה אמרי' פרק המקבל דאם מת אינו נעשה מטלטלים אצל בניו אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון שהמלוה אינו קונה במאי קנאו מלוה שמא תאמר אעפ"י שהמלוה אינו קונה לו קנאו במשיכה שכשם שאלו הקנהו לוה למלוה לגמרי נקנה לו במשיכה כך שתקניהו לו בתורת משכון משיכה קני לו זו היא שלמד ה"ר יוסף הלוי ז"ל מההוא דקדושין שאין המטלטלים נקנים במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונות לקנות הילכך משכון לאו הילך הוא:
והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי. פירש"י ז"ל דקס"ד דאיתא לדרבי חייא קמייתא ומשום דאנן סהדי דמחייבו ואע"ג דהילך הוא. ולא ס"ד דמתניתין תקנת חכמים היא עד דאוקמי רב ששת בהכי ולפי דבריו כי אמרי' אלא כי אתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא אתמר דאלמלא דליכא מינה ראי' לדר' חייא קמייתא כלל אמסקנא סמכי' דמסקנא תקנת חכמים היא. אבל למאי דס"ד מעיקרא ליכא למימר תנא תונא על אידך דר"ח ולאו אקמייתא ומסקי' ור"ח אמר לך אין תקנת חכמים היא מיהו אא"ב הילך חייב מדאורייתא ה"ל שבועה זו כעין דאורייתא שכשם שבשבועת התורה כל התובע נוטל מקצת תביעתו והנתבע נשבע על מה שכופר אף במשנתינו כיון שהתוב' נוטל מקצת תביעתו כעין מוד' במקצת הוא ותקינו רבנן להנתבע שבועה להנתבע כעין דאורייתא על מה שכופר אא"א דהילך מדאורייתא פטור א"כ אף בדאורייתא כה"ג כנוטל תובע מקצת תביעתו אין הנתבע נשבע על מה שכפר היכא דא"ל הילך דומיא דמתני' וא"כ היכי תקינו רבנן במתני' שבועה דלאו כעין דאורייתא שאפילו בשבועה דאורייתא ממש כל שהוא כעין משנתינו אינו נשבע והשתא לא אתינן עלה משום דר' חייא קמייתא דתנא תונא אברייתא איתמר ולאו אקמייתא כלל וזה נ"ל לפי פירש"י ז"ל אבל הר"ז ז"ל פירש דבין למאי דס"ד מעיקרא בין למאי דמסקינן לבסוף לאו משום ר' חייא קמייתא אתינן עלה כלל אלא ה"ק הילך נמי כמודה במקצת הטענה דמי כלומר שאין אומרים שכיון שהוא מזומן לפרוע הרי הוא כאילו פרע כבר ונמצא שאין כאן הודאה במקצת כלל דלא אמרי' הכי דודאי מי שהוא מזומן לתת אינו כאילו נתן כבר ומייתי סייעתא ממתניתין דשנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפוס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא כלומר דודאי אנן סהדי שהטלית זו מזומנת היא לחלוק ואפ"ה לא אמרי' שהרי הוא כאילו נחלקה כבר שאילו היינו אומרים כן למה הם נשבעים עלי' דודאי אי פלגוה מקמי דאתא לקמן לא מחייבי' להו שבועה אלא ע"כ אע"פ שהם מזומנים לחלוק אינו כחלוק ומ"ה נשבעים א"נ אע"פ שהוא מזומן לפרוע אין דנין אותו כאילו הוא פרוע ומ"ה נשבע ואמרי' ולר' ששת ' ממתני' א"ל ר"ש מתניתין תקנת חכמים הוא כרבי יוחנן כלומר מי שמזומן לפרוע הרי הוא כאילו פרוע הלכך פטור ולא תקשי לך מתני' דמתני' תקנת חכמים הוא ואע"פ שהוא כאילו נחלקה כבר כל שלא חלקה ממש נשבעים עליה מתקנ' חכמים אבל לעולם אימא לך דהילך פטור לר' חייא מהדר ואמר דודאי מתניתין אה"נ דתקנת חכמים היא ומיהו א"א לך לומר שתהא שבועה דרבנן חלה על מה שלא חלה שבועה דאורייתא כיוצא בה דאם איתא דהילך פטור משום דכיון שהוא מזומן לפרוע הרי הוא כאילו פרע כ"ש שאין לנו לתקן במשנתינו שבועה של דבריהם שכיון שהם מזומנים לחלוק הרי הוא כאילו נחלק אלא ודאי העומד לחלוק אינו כחלוק ואף כאן העומד לפרוע אינו כפרוע הלכך הילך חייב ול"נ לאומרה בל"א וה"ק ותנא תונא שנים אוחזין בטלית וקס"ד בשבועה זו של משנתינו שבועה דמודה מקצת הוא לפי שזה אומר כולה שלי הרי הוא כאילו תובע מנה לחבירו וזה שמשיב לו לא כי אלא כולה שלי אע"פ שהוא כופר בכולה מ"מ אינו ככופר הכל דעלמא דכופר בכל נשאר ברשות כל מה שכופר בו וזה ע"כ נותן להתובע חצי תביעתו נמצא שסופו של דין זה כמודה במקצת דעלמא ולפיכך אנו רואי' כופר בכל זה כאילו הודה במקצת מן הטעם שאמרנו ומ"ה אמרי' אע"פ שהוא כמודה במקצת מ"מ הילך הוא אלא לאו ש"מ דהילך חייב וא"ת דהיכי ס"ל דשבועת זו שבועה של מודה במקצת הוא מפני שסוף של טלית זה ליחלק ה"ל כאילו הודה במקצת דא"כ אף תביעתו של זה שתובע כלה אינו תביעה דאנן סהדי שסוף טלית זה לחלוק וא"כ אין כאן לא טענה ולא כפירה וכי היכי דבר"ח קמייתא מקשי' כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי ה"נ הו"ל לאקשוי' השתא היכי ס"ד דשבועה זו של מודה במקצת הוא והא כי היכי דאנן סהדי דאין כפירתו אלא כפירה בחציו ה"נ אנן סהדי דאין תביעתו תביעה י"ל דודאי כופר בכל שאינו נשאר ברשותו כל מה שהוא כופר אינו ככופר בכל דעלמא דהתם נשאר אצלו כל מה שהוא כופר עליו מהכא ע"כ נותן חציי' והרי הוא כמודה מקצת וברשותי' בעלמא היא דקאי מחוי ולפיכך ראוי שישבע כמודה מקצת גמור אבל תובע זה אעפ"י שאינו משיג כל תביעתו לא נשתנה כלל משאר כל התובעים שאף הם אינם נוטלין אלא אותי מקצת שנתבע מודה עליו וזה ברור ופשוט אעפ"י שנעלם מעיני כל הראשונים ז"ל.
ומ"ה הוה ס"ד השתא דשבועה זו של משנתינו שבועה של מודה במקצת הוא ואמרי' ולר' ששת קשי' מתני' ומהדרי' א"ר ששת מתני' תקנת חכמי' הוא כלומר אפי' כפי דבריך שאתה בא לדון כופר זה כמודה במקצת א"א לומר לך בשבועה זו שבועה של תורה היא אלא תקנת חכמי' הוא בעלמא שכיון שהודאתו אינה מתבררת מתוך דבריו דאררבה בכל הוא כופר ואינה הודאה אלא מתוך דין בעצמו שהוא כך נמצא שקדמה הודאה לתביעה דמכיון שבאו לפנינו ובין שניהם אוחזי' בטלית אנו רואי' כאלו כ"א הודה לחבירו בחציה וכל שקדמה הודאה לתביעה אפי' במודה מקצת גמור אין שבועת התורה חלה עליו מדאוריית' מדאמרי בפ' שבועות הדייני' טענו חטים וקדם והודה לו בשעורי' חייב ואם במתכוין פטור וכבר כתבנוה שם בע"ה וכיון דע"כ שבועה זו תקנת חכמי' הוא אין לך ראי' דהילך חייב דהכא מן התקנה בלבד הוא נשבע ומהדר לי' ר' חייא אין ת"ח כדאמרת אלא מיהו א"א בשלמא הילך מדאורייתא חייב הו"ל שבועה של דבריהם כעין מודה במקצת של תורה אא"א דהילך מדאוריית' פטור היכי תקינו רבנן שבועה דלאו כעין דאוריית' כלל כנ"ל:
דף ד:
ר"ע אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור. וא"ת למה פטור יותר מכל מודה מקצת בעלמא י"ל משום דמסייע' לי' שטרא וכדאמרי' בעלמא אבל היכי דאיכא עדי' דמסייעו לה מעיזה ומעיזה ואע"ג דבמסקנא אוקימנא טעמי' דר"ע משום דמסייע לה שטרא לאו למימ' דמעיקרא לא הוה ס"ד הכי אלא דמעיקרא הוה ס"ד סיועא בעלמא הוא דמסייע' לי' אבל סהדותא מעליא לא הוי ובמסקנא אמרי' דסהדותא מעליא הוא ואפי' למיפטר שתים משבועה ואיכא מ"ד דכיון דאסיקנא דעדות מעלי' הוא לאפטורה משבועה שאפילו היסת אינו נשבע דה"ל כאלו עדי' מעידי' כדברי' של לוה. ואיכא מאן דפליג דאע"ג דסמכינן אסיוע דשטרא למפטר' משבועה דאורייתא אפ"ה לא מיפטר מהיסת לפי שאינו כעדות גמור וראיי' מדאמרי' בפ' המקבל בההוא שטרא דהוי כתי' בי' שנין סתמא מלוה אמר ג' ולוה אומר ב' ואסיקנא דאם קדם מלוה ואכל פירות של שנה ג' אין מוציאי' מידו דפירות בחזקת אוכליהון הם עומדין ואם איתא דעדות מעליא הוא למה אין מוציאי' מידו אלא וודאי לאו עדות מעלי' היא ולא מיפטר מהיסת וכן דעת הרמב"ן ז"ל ואפשר לדחות דשאני התם דכיון שהניחן לוה למלוה לאכול פירות של שנה ג' איתרע לי' סהדותא דשטרא:
אי נמי דהוי שטר של שעבוד קרקעות ואין נשבעין וכו'. וא"ת היכי אמרי' הכא לר' עקיבא דאיהו דריש כל התורה בריבה ומיעוט כדאיתא בפרק שבועת בתרא ומאן דדריש רבוי ומיעוט' לא מעוט אלא שטרו כדמוכח בריש שבועות לענין פדיון בכור ומשמע דה"ה לשבועה וי"ל דכיון לענין כפל אמעיטו להו קרקעות ואפי' למאן דדריש רבוי ומיעוט משום דמיעוטי טובא כתובא על חמור על שה על שלמה ודרש להו בריש פרק מרובה חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות והני מיעוטי נמי גבי שבועה דמודה מקצת כתיבי דהיינו אשר יאמר כי הוא זה כי היכי דממעטי' להו מכפל ממעטי' להו משבועה ואפילו למאן דדריש ריבוי ומיעוטי וזה שלא כדברי קצת המפרשים ז"ל שמפני דוחק הקושיא החליפו והגהו ר' יעקב וליתא דר' עקיבא גרסי' וכדפרי' הלכך לענין פסק הלכה קי"ל דאינו אלא כמשיב אבידה ופטור דקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו וכן פסק הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם פ"ד מהלכות טוען ונטען ומדשנינן דטעמא דב' פטור משום דמסייע ליה שטרא א"נ משום דהוי שטר שעבוד קרקעות שמעי' שמודה מקצת חייב אע"פ שאותו דבר שהוא מודה בו אינו יכול לכפור עליו ולא אמרי' כיון דאינו יכול לכפור לאו מודה במקצת הוא דהא שתים דהכא אין יכול לכפור עליו ואפ"ה אצטריכי' לטעמא דמסייע לי' שטרא א"נ משום דהוי שטר שעבוד קרקעות הילכך היכא דטעין אינש מנה לי בידך נ' אית לי' עלייהו חתם ידך ונ' ע"פ והלא מודה בחתם ידו וכופר בנ' אחריני דמחייב שבועה דאורייתא ואע"ג דלא מצי כפר באותו נ' שבשטר כגון שכתוב בו נאמנות כיון דלאו שעבוד קרקעות היא ולא מסייע לי' שטרא ואין צ"ל כשאין כתוב בו נאמנות שהרי יכול לכפור באותה נ' שבשטר זה דיכול לומר פרעתי לדעת הגאונים אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מטוען ונטען שאין מודה מקצת חייב עד שיודה בדבר שיכול לכפור בו ולפי דבריו י"ל דהא דאצטריכי' להכא לטעמא דמסייע שטרא אי נמי משום שעבוד קרקעות לר' חייא אצטרי' דכיון דס"ל הילך חייב ה"ה במודה בדבר שאינו יכול לכפור דאע"ג דכהילך דמי חייב אבל לר' ששת דאמר הילך פטור וקיי"ל כוותיה כל דבר שאינו יכול לכפור בו נמי כהילך דמי ופטר והיינו נמי דאמרי' לעיל והאי שטר דקא מודו בי' כהילך דמי ש"מ הילך פטור לאו משום שעבוד קרקעות קאמר דהוי הילך כדפירש"י אלא משום דאינו יכול לכפור ואין זה מחוור:
טעמא דכלים וקרקעות דקרקע לאו בת שבועה הוא הא כלי' וכלי' כו' ומשני הא קמ"ל הודה מקצת כלי' חייב אף על הקרקעו' כו'. קשיא לי ולישני' ליה משום רישא נקט לה בכלים וקרקעות דהודה בכלים אעפ"י שאבדו אותן כלים שהודה בהן דלאו הילך הוא אפ"ה כפר בקרקעות פטור ואלו כלים וכלים כה"ג וודאי חייב ולמה ליה למימר דמשום זוקקי' נקט ליה והכא עיקר והתם אגב גררא נסבה הא בלא"ה אשמועי' בכלים וקרקעות משא"כ בכלים וכלים וניחא ליה דמסיפא קא דייק ומקשה דמדקתני הודה מקצת הטענה קרקעות פטור הודה מקצת כלים חייב משמע דהא אתא לאשמועי' דטעמא דקרקעות משום דקרקע לאו בת שבועה היא אבל הודה מקצת כלים דכוות' דומיא דקרקעות אע"ג דהילך היא חייב והיינו דתני הודה במקצת כלים חייב כלומר אפי' דומיא דקרקעות שאלת"ה אלא כי קתני מקצת כלים חייב כגון דלאו הילך עסקי' מאי קמ"ל וכי מודה מקצת אתי לאשמועי' הא תני לי' ולמה סמכו ענין לקרקעות ומשני ה"ה דאפי' כלים וכלים נמי פטור וכי אמרי' מקצת כלים חייב היכי דלאו הילך הוא עסקי' וכ"ת מאי קמ"ל הא קמ"ל דהודה מקצת כלים חייב אף על הקרקעות ולפיכך סמכו ענין לקרקעות והיינו דמקשה מאי קמ"ל זוקקי' תנינא דאלמא דעיקר פירכא לומר דאל"ה מאי קמ"ל ומשני דהכא עיקר והתם אגב גררא נסבה וזוקקי' אתי לאשמועי':
דף ה.
כי אצטריך קרא למעוטי היכי דחפר בה בורות שיחין ומערות מהכא משמע דכל תביעה שהיא באה מחמת קרקע אעפ"י שעכשיו דמי' הוא תובע ולא קרקע הרי הוא כתביעות קרקע ואינו נשבעי' עלי' וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' טוען ונטען אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דחשבי' הכא קרקע כשחפר בה בורות שיחי' דוקא כגון שתובעו למלאות החפירות אבל תובעו דמים נשבע ואינו מחוור דכיון דמ"מ בדמים הוא נפטור תביעות דמי' הוא וכל הך לישנא דהך פירכא דלמ"ד הילך פטור וכו' ממר ר' יהודאי גאון ז"ל נקטי' לי' ולאו עיקר דגמ' הוא ובודאי דפרכי' אמאי איצטר' קרא למעוטי קרקעות לאו פירכא גמורה הוא דאיכא לאוקמי' מיעוט דקרא כשעד א' מעידו והלא כופר בכל אלא דניחא לי' לפרושי מיעוטא דקרא אפי' כשמודה מקצת ועוד דעיקר מיעוטא דקרא גבי מודה מקצת הוא דכתיב
ארבעה שומרים צריכי' כפירה במקצת כו' וא"ת למה לי דכתב רחמנא שבועה גבי שומרים תיפוק ליה משום דהוי מודה במקצת ונשבע אף על אותה שטוען נאנסה ע"י גלגול דהא קיי"ל בקדושין דמגלגלי' אפי' שמא על שמא כ"ש שמא על בריא תי' הראב"ד ז"ל דנפקא מינה היכא דמחל לי' על ההיא דכפירה דנשבע על אותה שטוען נאנסה ואלו משום גלגול לא היה נשבע שהרי מחל לו על אותה תביעה ולא קיי"ל כרמי בר חמא דלא בעי הודאה וכפירה כלל אלא אפי' בטוען טענות נאנסה בלחוד חייב והכי מוכח בפ' המוכר את הבית:
לאו דא"ל הילך כלומר כיון דפקדון הוא אפי' קיימא הך פרה דהודאה באגם הילך הוא וכמו שכתבנו למעלה וא"ת הא דתנן בפ' הדייני' אין נשבעי' אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כיצד בית מלא מסרתי לך והלה אומר אינו יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור משמע הא דבר שבמדה כגון זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון אעפ"י שלא נאבדו אלא דא"ל מה שהנחת אתה נוטל חייב ואמאי הילך הוא וי"ל דבנתעפשו הפירות עסקי' דבעי לשלומי לי' דמי קלקולן ומ"מ לא נפחתה ומ"ה קתני דבמה שהנחת אתה נוטל פטור לפי שאינו דבר שבמדה אבל בזה אמר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב דלאו הילך הוא וכבר כתבתי שם בס"ד:
ר' חייא תנא הוא ופליג לענין פסק הלכה פסקי רבוותא כר' חייא קמייתא דהא ק"ו קאמר ושקלינן וטרינן עליה טובא ולא אשכחן עלי' פירכא ואבוה דר' אפטורוקי דפליג עליה אתוקם כר"ג ור' חייא כרבנן דקיי"ל כוותייהו הילכך איתא לדר' חייא ואע"ג דאמרי' בסמוך אי איתא לדר' חייא קמייתא לאו למימרא דמספקי' להו אי איכא אי ליתא דדכוות' אשכחן במידי דקיי"ל הכי בכתובות פרק המדיר אי איתא לדר' הונא דאמר יכולה אשה שתאמר נבעלה איני נזונת ואיני עושה ואפסיקי' הלכתא כוותיה בפ' שני דייני גזירות וכן דעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם פ"ד מהל' טוען ונטען דאיתא לדר' חייא קמייתא אבל דר' חייא בתרייתא ליתא דקיי"ל הילך פטור וכמו שכתב הרי"ף ז"ל:
דף ה:
ולדבריכם שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה פי' ואע"ג דאמר כלה שלי ולדבריכם כו' ולא מצי למימר ולדבריכם חציה שלי דאכתי מרעי' לי' לדבורי' דמשמע חצי ולא יותר ויש לתמוה על הרי"ף ז"ל שלא כתבו בהלכותיו שבועה שיש לי בה וכן הרמב"ם פ"ט מהל' טוען ונטען כ"א משניהם נשבע בנק"ח שאין לו בזה הדבר פחות מחציו והוא מן התימא:
מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא אמרי' וא"ת א"כ גזלן יהא נאמן בשבועתו וכ"ת הכי נמי והא לעיל אקשי' לישתבע גזלן הוא ותנן נמי בפ' כל הנשבעי' היה אחד משחק בקובי' ומלוה ברבית ומפריחי יוני' וסוחרי שביעית שכנגדו נשבע ונוטל דאלמא מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא תי' ר"ת ז"ל דוודאי מי שגזל א' חשיד על שבועתא מאותו גזילה ואילך לפי שמחמת שבועה זו שבאה עליו לא ישיב מה שגזל דקשה גזל הנאכל וכיון דלא ישיב גזל הראשון אף מגזל זה לא ימנע שלא יעשה תשובה לחצאי' אבל מי שלא גזל עדיין אלא עכשיו בא לגזול אע"ג דחשיד לן על ממונא דלמא גזל כי רמינן עליו שבועה כיון דאיכא תרי חומר' פריש דהא אפשר לי' למפרש מכולה מלתא דאסורא.
והא דאמר רמי בר חמא ד' שומרי' צריכי כפירה במקצת והודאה במקצת פיר"י דהא לא מותיב משבועת שומרי' גופא ואיצטר' לדאמרי משום דההיא דטוען עלי נאנסה דלמא לאשתמוטי' הוא דקא עבד דלמא פשע בה וסבר עד דהוי לי זוזי ופרענא לי' אבל בדומי' דכפר ממש לאו לאשתמוטא הוא דעביד אלא כופר ומשקרי פי' לפי' דאע"ג דס"ד דמקשה דבטוען נאנסה איכא למימר לאשתמוטי הוא דעבד בההיא דכפר ממש לא הוי ס"ד דנימא הכא דאי איתא דמשום אשתמוטי הוא וכגון שמתה בפשיעה ומשתמוט עד דהוי לי' ופרע לי' הו"ל למימר נאנסה שאינה כפירה גמורה ולא יצטרך להעיז פניו במי שיודע האמת כמוהו אלא וודאי מדכפר לה לגמרי לאו לאשתמוטי' הוא דעביד ופר"י דאפי' בכה"ג אשתמוטי הא דקא משתמיט דמשום דסבר בחישנ' לי' ומיתינא לי' לא אמר נאנסה:
דף ו.
והא דאמר ר' נחמן וכו' נימא מגו דחשיד אממונא כו' פרש"י ז"ל דכיון דהעיז פניו לכפור הכל לאו לאשתמוטי הוא דעבד וא"ת דהא אמרי' בשבועות אהא דאמר ר' נחמן ומשבעי' אותו, שבועות היסת מ"ט חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אשתמוטי אשתמיט לה אלמא אפי' בכופר בכל אמרי' אשתמוטי משתמיט דמהאי טעמא אמרי' נמי לעיל בכופר במלוה כשר לעדות תירצו בתוס' דוודאי כופר בכל במלוה לאשתמוטי קא עביד ואפי' בפקדון דליתי' בידי ומ"ה להו לעיל והאי דמקשי' מדר"נ משו' דהא דר"כ אפי' בפקדון דאית' בידי' היא דליכ' אשתמוטי ואע"ג דהתם בשבועות עלה דההיא דר' נחמן מפרשי' טעמי' דמשום דמשתמוט היא לא באנו לומר אלא דעיקר תקנתו של ר' נחמן משום אשתמוטי' נתקנה מיהו כיון דתיקון רבנן לא פלוג אפי' דליכא השמטה כגון פקדון דאיתא בידי' ומהאי גוונא מקשי' הכא היכא משתבע דהא וודאי אי לאו קושטא קאמר חשיד אממונא וכיון דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ובדין הוא דלקשי' לי' ממודה מקצת של תורה בפקדון דאיתי' בידי' דליכא למימר לאשתמוטי קא עביד אלא דה"מ א"ל דלא חייבו תורה מודה במקצת כי האי אבל דר' נחמן קים להו דבכל ענין איתא וזה דעת הרמב"ן ז"ל.
חיישי' שמא מלוה ישנה יש לו עליו י"מ דאביי לא אתי לאפלוגי אטעמי' דר' יוחנן דלא חיישי' להולך ותוקף בגזלה שלא כדין דלא עבידא אינשא דעברי הכי אלא משום מלוה ישינה הוא דתקיף אבל מודה אביי דלא אמרי' מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כו' אבל רש"י ז"ל פירש דאביי סבר דאמרי' מגו דחשיד אממונא כו' ומ"ה קאמר דאי חיישינן להולך ותוקף לא הוי רמי רבנן שבועה עלי' דאמרי' מגו אלא וודאי לא חיישי' להכא אלא דחיישי' דלמא מודה ותפוס משום מלוה ישינה ואי רמית עלי' שבועה פריש וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שכתב ולימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא:
אמר אביי חיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו וא"ת והיכי ס"ל לאביי דאמרי' מגו דחשיד כו' דא"כ לקשי' ליה הא דר' נחמן והא דתני ר' חייא דילפינן מנייהו לעיל מגו דחשיד כו' לא אמרי' י"ל דמתרץ להו נמי משום מלוה ישינה וא"ת א"כ כופר בפקדון למה הוא פסול לעדות לימא דשמא משום מלוה ישינה שיש לו עליו כפר בו וי"ל דשאני התם שפסולו ודאי שהרי נתברר לנו שכפר וכיון שכן אין ספק טענות של מלוה ישינה מוציא מידי וודאי אבל זה שאינו אלא חשד בעלמא אנו תולין שמא משום מלוה ישנה הוא כופר ואי רמי עלה שבועה פריש וא"ת מאי איכא בין אביי לר' יוחנן דבכולה טענתי' איכא למימר שמא מלוה ישנה כו' ולא יהא חשוד לעולם אממונא דנימא לר' יוחנן אוסרים לו שבועה ולאביי אין מוסרין וא"ת כגון שנחשוד בפעם אחרת בוודאי ככופר בפקדון וכיוצא בו בכה"ג אפי' לר' יוחנן חשיד אשבועתא וכדאמרי' לעיל ולישתבע גזלן הוא וכמו שכתבו למעלה בתירוצו של ר"ת ז"ל וי"ל דאיכא בינייהו היכא דמחל לו על כל מלוה ישנה דלאביי חשיד משום מגו ולר' יוחנן כשר וקיי"ל כאביי דבתרא הוא וכן פסק הרי"ף ז"ל ואיכא למידק לאביי אי משום מלוה ישנה תפוס לטעון הכי והכי אית לי' עלי' דמהימן במגו דלקוח כד כדאמרי' בהנהו עיזי דאכלן חושלא בנהרדעא בפח"ה למה לי' למימר כלה שלי ומכאן למדו שאין לו לאדם לתפוס בשל חבירו למה שהוא ברשות חבירו לומר כך וכך יש לו עליו ואפי' בפקדון דאית' גבי דפקדון נמי ברשותי' דמארי מחית והנהו עזי דאכלי חושלא בנהרדעא לא מרשות חבירו תפסן אלא מרשות הניזק בדוכתא דאכלי הנהו חושלא ולפיכך יכול לטעון עד כדי דמיהן וכן ההוא דחבל סכינא דאשכבתא מודה מקצת הי' חבירו ולפיכך הי' זה נאמן עד כדי דמיו כי ההיא דתני' אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצת אלא א' כל זמן שטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיי' כ"כ הר"ז ואין זה מחוור דמ"ל אי תפסה ברשות חבירו או תפסה ברשות עצמו כיון דהשתא ברשותי' קאי ואיכ' מגו וכ"ד הראב"ד והרמב"ן ז"ל דבכל ענין נאמן וכ"ת קשי' שמעתי' למה למימר כלה שלי לימא דהכי והכי אית לי' עלי' לאו קושי' הוא דלמא נתן עיניו בטלית ורוצה זו לתופסו משום מלוה ישנה ולא חשיד אממונא משום הכי דלא תחמוד לאינשי בלא דמי' משמע להו אי נמי דלאו כולהו אינשי דינא גמירי וסבר דאי מודה לחברי' דדידי' הוא לא מהימן למטעון עלי' והא דאמרי' דמשום מלוה ישנה אומר כלה שלי לאו דדינא הכי אלא דאיהו טעי ומורי היתרא אבל וודאי מה דאית לי' זוזי גבי' חברי' ונקט מיני' משכון או פקדון לא מצי לעכובי' בחובי' ושיה' שלו דמאן שם לי' וכדאמרי' בפ' אלמנה ניזונות גבי ההיא כסתא דיתמי מאן שם לך אלא אמר לי' למלתא כצורתא בבי דינא וטעון על ההוא פקדונא כל מה דאית לי' גבי' ומיהמן בשבוע' עד כדי דמיו אבל במלו' ולוה יכול הוא לתפוס מה שיש לחבירו בידי' כנגד חובו ולומר בב"ד שאינו חייב לו כלום דחושבנא בעלמא כ"כ רבינו האי בתשובה ומיהו הרא"ה כתב דה"מ בשוין אבל אי אית לי' להאי עידיות ולהאי זבורית כיון דקיי"ל בפרק בתרא דכתובות דזה גובה וזה גובה אינו רשאי לכפור ויש עוד חלוק בין מלוה לפקדון דמי שיש לו מלוה אצל חבירו רשאי לתפוס משל חבירו כנגדה ואינו כן בפקדון דדלמא ההיא פקדון איתניס ולית לי' גבי' חבירו כלום ולא מידי ומיהו אי טעין הנפקד להד"מ רשאי המפקיד לתפוס כנגדו ואין לחוש דדילמא איתניס דהא אמרי' בעובדא דהאי רעיא דשכנגדו נשבע ונוטל ואמאי ליחוש דילמא נאנסו אלא ש"מ דכל האומר להד"ם כאומר לא נאנסו דמי דאי איתא דנאנסו הוי פטור נפשי' בקושטא דומי' דמאי דאמרי' בפ' שבועת הדייני' דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי:
לא צריכא דאשתיק ולבסוף צווח כו' נ"ל דבעי' ה"פ דוודאי פשיטא לן דהא דאשתיק ולבסוף צווח איכא למתלי' בהודאה כיון דאשתיק ואיכא למימ' דלאו הודאה הוא כיון דלבסוף צווח אלא הכא קמבעי' לן כיון דוודאי טלית זו מתחילה בספק היתה עומדת שלא היינו יודעי' של מי הוא וכיון שכן אף ספק הודאה מהני להעמידה ברשות זה שתקפה או דלמא כיון דקצווח ואיכא למימ' דהא דאשתיק לאו משום הודאה הוא ואין תולין לומר שמא הודה לפי שטלית זו מתחלה לא היתה מוטלת בספק דאנן סהדי דמאי דתפוס האי דידי' הוא ומאי דתפוס האי דידי' הוא וכיון שכן אין ספק הודאה מוציא מידי וודאי ואם תרצה תפרש דכי אמרי' או דילמא כיון דקא צווח וכו' הכי קאמר שאפי' נאמר שטלית זו בספק היתה מונחת בתחלה אין מעמידין אותה בחזקת זה שתקפה משום דליכא לספוקי בהודאה כלל ומ"מ כי אמרי' כיון דאשתיק אודוי' אודי ליה לומר שאפשר לתלות בהודאה וכיון שהטלית זו בספק היתה עומדת מתחלה אף בספק הודאה סגי' לי' אבל אלו היינו תופסי אותם בתחלה כאלו היא של שניהם בוודאי הדבר ברור שאין זו מעמידתה בחזקת התופס ובסמוך תראה בהא דבעינן לקמן הקדישה בלא תקפה מה הביאני לפרש כך:
קא חזו לי' רבנן איכא מאן דדייק דדוקא בפני ב"ד אבל תקפה בפני עדים ואשתיק אע"ג דהדר צווח לא משגחינן בידה דאודוי אודי לי' ולפ"ז הא דקאמר ר' נחמן תניא כו' אבל אם היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהן המע"ה הו"מ לדחויי כגון שתקפה בפני עדים אלא דאפשר דאי הכי פשיטא אבל הרשב"א ז"ל סובר בהיפך דדוקא בפני ב"ד הוא דבעי צווח לפי שהוא מקום המשפט אבל שלא בפני ב"ד מימר אמר כי ליכא אינש למידן דיני מאי נצווח דמאן דאית ליה לבי דינא אזיל והתם מגלי טענתי':
והאי אמר בדמי אגרתי' ניהלי' דאמרי' לי' וכו' איכא מ"ד דדוקא כי טעין הכי הוא דלא מהימן משום דריע' טענתי' הא אי אמר מתקף תקפה מנאי מהימן וטעמא דמלתא דכי היכי דאמרי' דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר כל היכא דאיכא ראי' לא מהימן למימר לקוחים הם בידי לפי שאין תפיסתו מוכחת שהן של תופסן אף טלית זו כיון שבתחלה הי' מתעצמי' עלי' אין תפיסתו מוכחת דאודוי אודי לי' וא"ת א"כ האי דאמרי' דאגרה ניהלי' ליהמני' משום דאי בעי אמר מתקף תקפה מינאי ומהימן וי"ל דהל"ל כמו במקום עדים דאנן סהדי דלא אגרה דחשי' לי' וא"כ הו"ל מיגו במקום חזקה ולא אפשיטי' בפ"ק דב"ב והלכך ה"ל קולא לתובע וחומרא לנתבע ולפ"ז אי אמר אגרתי' ניהליה בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י נאמן אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"ט מהלכות טוען ונטען דאפי' אמר מתקף תקפה לא מהימן:
ואת"ל תקפה א' בפנינו אין מוציאין אותה מידו וכן קשה טובא מאי קא מבעי' לן והיכי ס"ל דכיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דתקפה דמי והאי תקיפה לא מהני אלא מטעם הודאה ובהקדישה היכא שייכא ביה הודאה תירצו בתוספות דהכי קא מבעי' לן מי אמרי' דכיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיון דאקדשה בפנינו ה"ל לצווח כאילו תקפה ומסרה לאחר ומדאשתי' אודוי אודי לי' או דלמא סובר השתא מיהא לא תקפה וכל שלא תקפה מאי אצווח:
ואין זה מחוור דהא מייתי ראי' מספק בכורות והתם ליכא למימר שתק ולבסוף צווח וליכא למידן בי' משום הודאה כלל לפיכך נ"ל דה"פ דשמעתא את"ל תקפה א' בפנינו מוציאי' אותה מידו הקדישה אינה מקודשת שכיון שאין מעמידי' אותה בידו משום ספק הודאה זו אלמא שאנו תופסי' אותה כאילו היתה מתחלה בודאי חצי' של זה וחצי' של זה וכיון שכן פשיטא לן דהקדישה אינה מקודשת דה"ל כמקדש ממון של חבירו לגמרי ועוד שכיון שתאמר שהוא של שניהם בודאי או מן הספק כיון שאין מעמידי' אותה ברשות התוקף אלא בהודא' גמורה כאילו היתה של חבירו בודאי הרי אין לו לזה חלק כלל באותן חצי' כדי שתהא מקודשת מכחו אבל ת"נ דתקפה א' בפנינו אין מוציאין אותה מידו אלמא אין אנו תופסים טלית זו בתחלה בוודאי כאילו היתה של שניהם שא"כ האיך מעמידי' אותה ברשות התוקף מפני ספק הודאה זו שאינה אלא ספק וכמו שכתבנו למעלה א"ו אף בתחלה אנו רואי' אותה בספק לכ"א וא' אלא שאין מוציאי' כל חצי וחצי שבה מרשות התופס דמספיקא לא מפקינן ומ"ה איכא לספוקי בהקדישה כי לא תקפה מאי ואפי' לא שתק חבירו אלא צווח דכיון דממון זה בספק של שניהם הוא עומד ועדיין יש לכ"א וא' איזה דין אפי' בחצי האחר דאפי' ספק הודאה זו מהני לי' דוקא לגבי הדיוט לא מפקינן מרשות התופס לפי שאין כחו חל ברשות חבירו דמחוסר תקיפה ומסירה אבל רשות גבוה בכל מקום הוא חייל ולא מחסרא בי' מסירה וכיון שממון זה בספק הוא עומד חייל עלי' הקדש ומספיקא לענין איסורא דכמאן דתקפה בדינא להדיוט דמי או דלמא כיון דהשתא מיהא הא לא תקפה ואינו שלו לשום דבר אף לענין הקדש אינה מקודשת מכחו ומייתי ראי' ת"ש מספק בכורות ומשום דממונו של כהן הן קצת דאי תקפו כהן אין מוציאי' אותה מידו ובספק הן מוטלין מתחלתן אע"ג דלענין ממון הדיוט אין מוציאין אותו מרשות התופס' רשות גבוה הבא מכח ממונו של כהן חל אפי' ברשות של ישראל דתופס אותה אף כאן את"ל דתקפה אין מוציאי' מידו כיון שבספק שניהם היא עומדת ואפי' לא תקפה הרי הוא בספק כ"א וא' אע"ג דלגבי ממון הדיוט אין מוציאין כל חצי וחצי שבא מרשות התופס דוקא לגבי הדיוט הוא משום דמחוסר תפיסה אבל רשות גבוה בכל מקום הוא חל מספק כיון שבספק הוא עומדת וממון כל א' וא' הוא דאי תקפו אין מוציאי' מידו ודחינן דתקפ' קדושת בכור קאמרת התם לאו מכוחו של כהן קדושי' דלעולם אימא לך תקפו כהן מוציאי' אותן מידו וכיון שאינו ממונו כלל לשום דבר היאך הוי קדושי' מכחו אלא התם שאני דקדושה הבאה מאלי' הוא ומעולם לא הי' להם חזקת היתר ואסורי' מאליו הוא בא אבל הכא שצרי' לבא מכוחו של המקדיש לעולם אימא לך דאפי' אם נאמר תקפה א' בפנינו אין מוציאי' אותן מידו הקדישה אינה מקודשת כלל כנ"ל
דף ו:
לעולם אימא לך תקפו כהן כו' וסלקא שמעתא הכי מהא שמעי' דכל ספק ממונא דקי"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע אי תקפה תובע בפנינו או בפני עדים מפקינין מיני' דאוקי ממונא בחזקת מארי' ותקיפה בכה"ג לא מהני הלכך בכל תיקו שבתלמוד ובכל ספק ממונא שתקפה התובע מפקי' מיני' וכן נראה דברי הרי"ף שכתב בההיא דבעי' לן בס"פ השוכר את הפועלים ליסטים מזויין כנגד רועה מזויין מהו וסלקא בתיקו וכתב ז"ל ואפי' רועה מזויין פטור י' וא"ת היכא אמרי' בכל ספק ממונא אי תפס התובע מפקי' מיני' והא אמרי' בפר' האשה שנתארמלה זמנין דתפסה מאתים ואמרה בתולה הויא והא דלא אעברי קמאי איתנוסי הוא דאיתנוסי אלמא דתפיסה בספיקא דממונא מהני ולא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מארי' וי"ל דהתם טעמא דמלתא דמלתא דעבידא לגלויי ובמלתא דעבידא לגלויי לא מפקי' ממונא מרשות התופס כדי להעמידו בחזקת מארי' קמא וראי' מדאמרי' פרק המקבל ההוא שטרא דהוי כתי' ביה שנין סתמא מלוה אמר חמש ולוה אמר ג' כגון שקדם המלוה ואכל לפירי ואסיקנא דפירי בחזקת אוכליהן קיימי ואקשי' והא קי"ל הלכתא כוותי' דר' נחמן דאמר חזקת בעליהן עומדת ומפרקי' התם לאו מלתא דעבידי לגלויי הוא אבל הכא מלתא דעבידי די לגלויי הוא דרוב הנשאת בתולה אית להו קלא אטרוחי בי דינא תרי זימנא לא מטרחינן אלמא דבמלתא דעבידי לגלויי שבקי' ממונא ברשותא דמאן דתפס ולא מהדרי' לי' למארי קמא וא"ת דהא אמרי' בפ' האשה שנתארמלה שנים החתומי' על השטר ובאו שנים האחרים ואמרו כתב ידם הוא, אבל אנוסים היו נאמני' ואם כת"י יוצא ממקום אחר אינם נאמני' ואקשי' ומגבי' בי' והא תרי ותרי נינהו ואסיקנא דלא מיקרע קרעינן לי' ולא אגבי' מגבי' לי' אלא אי תפס לא מפקי' מיני' ואמאי והא התם לאו מלתא דעבידי' לגלוי הוא דתרי ותרי נינהו ותרי כק' והו"לל אוקי ממונא בחזקת מארי' ולא תיהני' בי' תפיסה י"ל דכל תרי ותרי, לא אמרי' אוקי מלתא אחזקת קמא משום דכל תרי מנייהו סמכי' בוודאי ואינו בדין שנוציא ממון מרשות התופס כיון שב' עדים מעידי' כדבריו ואף לענין אסורי' הדין כן דכל היכא דאיכא תרי ותרי לא אמרי' אוקי מלתא אחזקה כדמוכח' האי דינאי מלך בפ' האומר בקדושי' אבל כל ספקא תפס תובע מפקי' מיני' ומיהו ה"מ דתפוס שלא ברשות אבל תפוס ברשות אפי' כה"ג לא מפקי' מיני' וראי' מדאמרי' בסוף פרק השואל כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה כלומר אע"ג דאיכא לספוקי משום לשון ראשון שאמר כור בל' שלא הי' דעתו שיקנה אלא לאחר שימשוך כל הכור ולא ראשון ראשון כיון דמספקא מלתא משום לשון אחרון שאמ' סאה בסלע אמרי' דראשון ראשון קנה וטעמא דמלתא משום דברשות תפוס וזהו שפי' שם בגמ' התם טעמא מאי משום דתפוס ה"נ הא תפיס כלומר שתפס ברשות והיינו נמי דגרסי' בפ' השוכר את האומני' השוכר את הספינה וטבעה לו בחצי הדרך ר' נתן אמר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן אלמא אע"ג דמספקא לן מילת' אמרי' אוקי ממונא בחזקת מארי' ולא מהני בי' תפיסה דשלא ברשות אם אם נתן ברצונו אין מוציאי' מידו ומיהו כי אמרי' דבספיקא דממונא תפיסה ברשות מהני ה"מ במטלטלי אבל במקרקעי אפי' ברה"י לא מהני וראיי' מדקיי"ל כר' נחמן דאמר בס"פ השואל בפלוגתייהו דשוכר ומשכיר בחודש העבור דאפי' בא בסוף החודש כלו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעלי' עומדת והא התם ברשות תפוס דהתם נמי מדמינן לי' בגמ' לכור בל' סאה בסלע שהוא תופס ברשות וכדכתבי' ואפ"ה אמרי' דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ולא מהני תפיסה ובזה יפה כח קרקעות מכח מטלטלי' אבל לענין תפיסה שלא ברשות כי היכי דלא מהני בקרקעות לא מהני במטלטלי' ומיהו היכי דספקא דממונא איתא מחמת טענותיהן של בעלי דבר שהן מכחישין זה את זה ולא נתברר לנו האמת בכה"ג אי תפיס שלא בעדים מהני' לי' תפיסתו במגו דאי בעי אמר להד"מ אבל היכא שהספק הוא מחמת הדין בעצמו לא מהני לי' תפיסתו אפי' שלא בעדים דהא ליכא למימר מגו ובכל הני גוונא דאמרי' דלא מהני תפיסה ה"מ בספקא דממונא שדינו לקולא לנתבע דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מארי' אבל תיקו שדינו שיחלוקו שאין א' מהם יותר מוחזק בה מחבירו אי תפס א' מהם אין מוציאי' מידו וכ"כ הרי"ף ז"ל בהנך בעיא דר"פ המפקיד שעלו בתיקו ופסק בהן הרב דחולקים משום דקי"ל בכל ממון המוטל בספק דליכא לאוקמי אחזקת מארי' קמא חולקי' דאי קדים חד מינייהו ותפס לא מפקי' מיניה:
דף ז.
הא יכול להוציאו קדוש כו' והאמר ר' יוחנן כו' מכאן נ"ל ברור שאין אדם יכול להקדיש מלוה בשטר שיש לו אצל חבירו דהא ליתא ברשותו ומחוסר גוביינא ומיהו מטלטלי' דפקדון יכול להקדישה דבכל דוכתא ברשותא דידי' נינהו כמ"ש הרי"ף ז"ל וכדמוכח עובדא דההוא גברא דאיתיי' קרי דפ' הספינה:
מחווי ר' אבהו ובשבועה פי' הראב"ד ז"ל דעל עד מקום שידו מגעת מחוייב שעל השאר מאי קמ"ל מתני' היא דקתני חולקים בשבועה ומ"ל תפסי בכרכשתא מ"ל אדוקי' בה אבל בה"ג כתב מחוי ר' אבהו ובשבועה חולקי' את השאר וכן כתב הרמב"ם פ"ט מהלכות טוען ונטען:
האי סודרא כיון דתפיס כו' כמאן דפסיק דמי איכא מאן דדייק מהכא דאי בעי מקנה למפסק ולמשקל שומעים לו מדאמרי' כמאן דפסיק דמי וליתא כלל דה"ק כמאן דפסק ע"מ להחזיר דמי דקני ע"מ להקנות הוא וכדאמרינן בנדרי' פרק השותפים ורבי נחמן אמר קני על מנת להקנות קני דהא סודרא קנה ע"מ להקנות הוא וקנה ואע"ג דא"ל רב אשי מאן לימא לן דהאי סודרא אי תפיס בי' לא מתפיס רב אשי ספוקי מספקא ליה ולא שבקי' מאי דפשיטא לי' לר' נחמן במאי דמספקא ליה לרב אשי ועוד דקיי"ל קני ע"מ להקנות קני ואמרי' נמי ריש פ' דקדושין גבי הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי בכלהו קני לבר מאשה דלא לימרו אשה נקנית בחליפי' אלמא חליפי' קנה ע"מ שתחזירהו לי הוא וכתב הרמב"ם דהיכא דלא נקיט בידי' ג' על ג' אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו שפיר, דמי נראה שלמדו מר' חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת וליתא דהתם הא אסיקנא טעמא משום דכריתות בעי' וליכא אבל הכא נתינת כלי בעי' והא איכא:
דף ז:
בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וא"ת כיון שבזמן שאין הבעל מודה לא יחזיר אלמא חיישי' לפרעון בזמן שהבעל מודה נמי ניחוש לקנוני' כ' הרמב"ן ז"ל דברייתא בכתובת אשה שאין בה אחריות ואליבא דר"מ דאמר לקמן אחריות לאו טעות סופר הוא א"נ י"ל דאפי' כרבנן אתא וכגון שכתוב בה מפורש חוץ מן האחריות:
רבינא אמר לעולם איפוך כתב ר"ח ז"ל דמסקנא דשמעת' כרבינא ומפכי' לה לבריית' דר"י חייש לפרעון ורבנן לא חיישי' ולענין פסק הלכה אע"ג דר' יוסי יחידאי הוא לגבי רבנן קיי"ל כוותייהו דהכי מוכחי סוגי' דלקמן דלפרעון חיישי' ומיהו אע"ג דר' יוסי חייש לפרעון בעודה תחת בעלה לא חייש וכדקאמר איהו גופיה עודה תחת בעלה יחזיר לאשה וטעמ' דמלת' דכיון דלא נתונה כתובה לגבות מחיים לא חיישי' לפרעון כלל ואע"ג דנפל ואתרע לי' דאע"ג דלקמן משמע דמוצא שטר חוב בשוק אעפ"י שלא הגיעו זמנו לא יחזיר למלוה דאלמ' אפי' תוך זמנו חיישי' לפרעון כיון דנפל הכא שאני משום דשטר חוב כיון דוודאי לפרעון עומד זמנין דמקדים לי' זוזי ופרע בגו זמני' הילכך חיישינן אבל בכתובה דזמני' דאיהי מתה ברישא ולא לפרעון קיימא לעולם לא מקדים בעל למיהב לה זוזי הלכך אע"ג דנפל ואתרעאי לא חיישי' לה לפרעון ומ"ה אמר ר' יוסי דעודה נמי תחת בעלה לא חיישי' לפרעון ולא לצררי דאלו רבנן בשום דוכתא לא חיישי' לפרעון ואלו ר' יוסי בעודה תחת בעלה מודה דלא חיישי' לפרעון וא"ת א"כ היכי תנן הנפרעת שלא בפניו והנפרעת מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה משום דחיישי' לצררי והא מסקי' הכא דבעודה תחת בעלה ליכא מאן דחייש לא לפרעון ולא לצררי י"ל נפרעת מן היתומי' שאני דאע"ג דמחיים לא עביד אינש דמתפיס צררי סמוך למיתה עביד איניש דמתפיס לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וכ"ת קפצה עליו מיתה מא"ל לא פלוג רבנן. ונפרעת שלא בפניו נמי מהאי טעמא גופי' הוא שמי שמניח ביתו והולך לו עביד דמתפיס צררי וביוצא שלא לדעת נמי לא פלוג רבנן אבל בלאו הנך גוונא בעודה תחת בעלה ליכא מאן דחייש לפרעון וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובה שנשאל לפניו מי שגירש את אשתו ותובעתו כתובה ואמר לה פרעתי או אתפסתיך צררי אם יש לו להשביעה על כך והשיב ז"ל דטענה זו שטען דאתפסי צררי לכתובתה קודם גירושין אינה טענה לפי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים וכן אמרו הקובע זמן לחבירו ואמר לי' פרעתי בתוך זמנו אינו נאמן אלא נותן לה ויחרים סתם ומיהו אע"ג דקיי"ל עודה תחת בעלה לא חיישי' משום דר' יוסי גופי' דחייש לפרעון בעודה תחת בעלה מודה לענין דינו דר' יוסי דאמר יחזיר לא קיי"ל כוותיה דכיון דרבנן דפליגי עלה חיישי' לב' כתובות נקטי' כותייהו דרבי' נינהו ועוד דחזינן לי' לרבא דאמר בסוף פרקין אי משום שטר כתובה חיישי' לב' כתובות:
מחלוקת בשניהם אדוקי' בטופס כו' פרש"י ז"ל מאי לשון מחלוקת לשון חלוקה וכיוצא בו בפ' בית כור בטלה מחלוקת ופי' הוא ז"ל שהתורף הוא מקום הלוה והמלוה והערב והמעות והזמן והוא בראש השטר וטופס נקרא מה שהוא חוזר למטה שמחזיר הכל חוץ מן הזמן ולא בשיטה אחרונה שהרי אין למדין ממנה ועל זה שנינו כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון ועיקר השטר הוא התורף דאי משום חתימת העדים שהיה בטופס הא אית לי' לרשב"ג דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והא נמי מודה הוא. וזה תורף פירושו.
ולפי פירושו הא דאקשינא טופס למה לי מלוה בלחוד מקשינן וה"ק אם הלוה אדוק בתופס מאי מהני לי' והרי מלוה יתבע חובו משלם בתורף שבידו אבל אמלוה לא קשה לן מידי שהרי הוא יכול לתבוע חובו בטופס שבידו מבני חרי ומפרקינן לדמי כלומר אין אומ' שיטול ממש זה תורף וזה טופס אלא כיון ששניהם שוי' בתפיסת השטר חוץ מן הזמן שזה תופס בו ולא זה חולקים דמי השטר שאין בו זמן ודמי הזמן שניטל יותר על מחצה שלו מי שהתורף בידו בין מלוה בין לוה ומהו במ"ש רש"י ואי משום עדים הא אית לי' לרשב"ג דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו איכא למידק משום דלא אמר רשב"ג כך אלא בשטר שעדי' חתומי' עליו דכיון דעדות חתימתם מלתא דעבידא לאגלוי היא לא מהימנינן לי' ללוה במאי דאמר פרעתי מגו דאי בעי אמר מזויף הוא דמירתת שמא יבאו עדים ויעידו אבל כי ליכא עדי' כלל לא אמרי' ועוד דר' אליעזר לר' נמי קאמר דאיהו נמי אית לי' יחלוקו לאחר שיתקיים השטר בחותמיו וכותי' קיי"ל ומ"ט אמרה לשמעתי' כרשב"ג אלא כדראוי לומר שאעפ"י שאין עדים בתורף כיון שהדבר ברור לפנינו שהוא של שטר גמור ואינו מזויף הרי אנו עליו כעדי מסירה או כב"ד שנמחק שטר לפניהם והרי אנו קיומן וגובה בתורף שבידו מן הדין:
דאי לא תימא הכי הא דתנן כו' וא"ת מאי קא מייתי ממתני' טפי מבריית' דהא מברייתא גופה מצו למידק הכי דקתני יחלוקו ואי שגופו של שטר למה לי' למלוה לחלוק וכי לצור עפ"י צלוחיתו הוא צריך ועוד אי לגופו של שטר במאי קא מפלגי תנאי' אי צריך לקיימו או לא הרי אתה קורעו וחולקו ומפסיד מלוה לגמרי תי' הרמב"ן ז"ל דנהי דפשיטא לן דחלוקה דברייתא לדמי הוא וכדכתי' לא מצי למיפשט מיני' להיכא דא' אדיק בתופס וא' אדוק בתורף שלא תהא חלוקותי' בגופי' של שטר עצמו משום דאיכא למימר היכי שתפיסתם שוה דומי' דברייתא דין הוא שיהא חולקי' לדמי שאם אתה אומר יחלוקו בשטר עצמו לא תהא חלוקתן דומי' דתפיסתן שהרי תפיסת' שוה ואלו בחלוקת' לוה נוטל הכל ומלוה נפסד לגמרי הילכך פשיטא לן דבכה"ג חלוקתן לדמי הי' אבל בא' אדוק בתופס וא' בתורף איכא למימר דחולקי' בשטר עצמו שאעפ"י שלוה שנטל תופס לא יטול כלום מ"מ הרי חלוקת' כפי תפיסתן שמתוך שהיתה תפיסתו גרוע אף חלקו בחלוקת' גרועה להכי דייקי' ממתני' דהתם נמי אי פלגו לה לבהמה הוי חלוקת' כפי תפיסת' וא"ה ליכא למימר הכי דאי פלגו לה אפסדוה אלא לדמי' חולקי' ה"נ בזה נוטל תופס וזה נוטל תורף אע"ג דאיפלוגי' לה לשטרא הוי חלוקת' דומי' דתפיסת' אין חולקי' אלא בדמים:
דף ח.
ואלו שותפים שגנבו חייבי' פירש"י ז"ל אם הוציאה הא' מרשות בעלים לדעת חבירו כדאמרי' בקמא פי' לפי' מדאמרי' בפ' מרובה דשותף שמכר לדעת חבירו שניהם חייבי' וליתא דהתם רחמנא רביה לשליח מוטבחו או מכרו כדאיתא התם אבל במוציא מרשות בעלים לדעת חבירו לא אשכחן אלא ה"פ תדע דאע"ג דלא זכי לחברי' כשאינו זוכה לעצמו היכי דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' שהרי האומר לשלוחו צא וגנוב לי פטור דלא זכי לי' ואלו שניהם שנעשה שותפי' וגנבו והוציאוה שניהם מרשות בעלים חייבי' ולא אמרי' כיון שאין אדם זוכה לחבירו בגניבה תעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כמו שמונחת ע"ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה אלא ש"מ מגו דזכי לנפשי' כו':
אלא אימא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש פי' כי אמרי' דלא קנו דוקא דביני וביני אבל מה שתפוס בידן קנו כדאמרי' לקמן זה קנה בית פני' וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה וא"ת היכי מסקי' שמעתי' דרבא ה"ק השתא דאמרי' מיגו מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש דהא אפי' לרמי בר חמא דאית לי' מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ולית לי' מיגו אית ליה נמי דכל היכא דלא קנה פקח לא קנה חרש וכדאמרי' בסמוך את"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ה"מ כו' הכא אדעתא דידי' קא מגבי' לי' איהו לא קני לאחריני מקני י"ל דכי קאמר רבא השתא דאמרי' מיגו לאפוקי מדרמי בר חמא אתי אלא ה"ק, השתא דמודינא לי' לרמי בר חמא שקנייתו של כ"א וא' תלוי בקנייתו של חבירו אלא דאנא מוסירנא במלתי' דטעמא משום מיגו מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש בין לדידי בין לרמי בר חמא דאילו הוי טעמא דמתני' משום דכל חד וחד זוכה בהגבהתו בלבד ואין הגבהת חבירו גורמת לו לקנות הוי זכי פקח מדינא וחרש נמי מפני דרכי שלום: