חידושי הרן על בבא מציעא· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק א - שנים אוחזין · דף ג:
ובכולה בעי דלודי לי'. פירש"י ז"ל וכ"ת מגו דחשיד וכו' ואינו מחוור דהא מסקינן לקמן דמגו דחשיד לא אמרינן ואפשר דנקט רש"י כפי סברתו של אביי דאמר לקמן חיישי' שמא מלוה ישינה יש לו עליו ופירש"י דאביי אתא לאפוקי דר' יוחנן דאמר מגו דחשוד כו' לא אמרי' אלא דאמרי' וי"מ דהכי קאמר ובכולי' בעי דלודי' לי' כלומר אי אמרת אין אדם מעיז ומ"ה לא האמנתו לי' מגו דאי בעי כפר בכולה אף כשכפר במקצת ליהמני' דקושטא קאמר דאי לאו הכי לא הי' יכול להעיז ומ"מ שמעינן משמעתתי' דרבה דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה:
אבל עדים דליכא למימר הכי לפירש"י ז"ל שהרי בכל כופר ונימא מיגו דחשיד כן. וזה ע"ד מ"ש דרבה חושש למיגו דחשיד כו' וכבר כתבתי מאי דקשה עלי' וע"ק דאי משום מיגו דחשיד כו' אתיא עלי' מאי קמ"ל ק"ו ומאחר דחשיד היאך יועיל ק"ו שלא לחושדו אלא ה"פ אבל גבי עדים דליכא למימר אשתמוטי קא משתמיט שהרי בכל כופר אימא ודאי קושטא קאמר דאי לאו הכי לא מצי כפר דאין אדם מעיז ואע"פ שהוחזק כפרן במקצת נימא משטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר ממה שהיה לו אצלו וליהני' באותו מקצת שלא הכחישוהו עדים קמ"ל ק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהודאת עדים ולפיכך הואיל והוחזק כפרן במקצת יצא מחזקתן ובחזקת מעיז פניו הוא ונשבע:
מה לפיו שכן מחייבו קרבן. הקשה הרמב"ן ז"ל והלא אף העדים מחייבין אותו קרבן כשאינו מכחישן לפיו כשאינו מכחישן הוא דמחייבו אבל כשמכחישין לא משמע וא"כ פיו ועדים שוין ה' וי"ל דאפ"ה פריך שפיר מה לפיו שכן מחייבו קרבן בלא סיוען של עדים כלל לא בהודאתן ולא בשתיקתן משא"כ בעדים שאין מחייבים אותו קרבן אלא בסיוע של פיו בהודאה אי נמי בשתיקה משום דכהודאה דמיא אבל בתוס' כתבו דפיו מחייבו קרבן אפילו בשעדים מכחישין אותו שהוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואף על פיו הי' סומכי' עליו כיון דמלתא דכפרה דנפשי' הוא.
מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. בכריתות פ"ק נאמרו ב' לשונות חד משום מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי לפטור השתא נמי פטור דמ"ל לשקר ואע"ג דמגו במקום עדים הוא הא אמרי' דמתרצי' דבורי' הוא ורואי' אותו' כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"ג דאסיק דבורי' לא אכלתי כלל אנו מאותו שעה שאמר לא אכלתי רואי' אותו כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואעפ"י שבשאר דינין לא אמרינן מגו כזה במקום עדים שאני הכא דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים וא"ת מגו למה לי וי"ל דכולי האי לא אמרי' שיהא נאמן כשאין שם קצת מגו כשמכחישים שנים לגמרי דהודע אליו קרינא בי' דאעדים אית לי' למסמוך וכדאמרי' התם דלהא לישנא בטומאה חדשה שאין שם מגו כלל הם נאמנין יותר ממנו ואידך לישנא דאתמר התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים ומשום דחייבי חטאות אין ממשכנין אותו ואפילו כשמכחישים אותם לגמרי בטומאה חדשה דליכא מגו כלל מהימן:
אשם היינו קרבן. כלומר ועדים מחייבי' אותו אפי' במכחישי' וא"ת והיאך אפשר לומר כן והא לא פליגי ר"מ ורבנן בקרבן אלא במכחישין, הא בשאינו מכחישין שוין הן ולרבנן אף בשאינן מכחישין אינו מתחייב אשם ע"פי העדים אלא בהודאת עצמו דכיון דכתיב והתודה הודאתו הוא דמחייבתו משא"כ בחטאת דמשעה שחטא נתחייב בקרבן ועדים גלוי מלתא בעלמא הוא וא"כ היאך מתחייב אשם ע"פי עדים וי"ל דר"מ יליף מק"ו דידי' לעשות עדים בכל מקום כהודאת פיו:
מה לפיו שאינו בהכחשה. מהא שמעינן דמי שהודה בב"ד וחזר בו ואמר נזכרתי אע"פ שהעדים מעידים כדבריו אין משגיחין בו דודאי הכא בכה"ג עסקינן דאי בעומד בדיבורו מאי אלומי דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' אי בעי למיתב מי לא מצי יהיב אלא ודאי אפי' כשאינו מעמיד דבריו וחוזר בו לאו כל הימנו ולא משגיחים בעדים כלל בין באומר לויתי ועדים מעידים שלא לוה בין באומר לא פרעתי ועדים מעידים שפרע והיינו דאמרי' בפ' יש נוחלין המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולה נשבע וגובה מחצה כלומר אפילו חזר לומר כדברי העדים שכיון שהודה בתחלה שלא פרע אלא מחצה אינו יכול לחזור בו אפי' העדים מסייעין אותו והיינו נמי דגרסינן בפ' שבועו' הדיינין ההוא דאמר ליה לחבירו הב לי מנה דאוזפיך א"ל להד"מ אתי סהדי ואמרו דאוזפי' ופרעי' אמר אביי אנן אמאן נסמוך אינהו אמרי אוזפי' אינהו אמרי פרעי' ר"א כל האומר לא לויתי כאילו אומר ל"פ דמי אלמא אע"ג דהתם הוי הודאה מתוך הכפירה אע"ג דאיכא עדים דפרעו לא פטרי' ליה כ"ש בהודאה גמורה אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' טוען ונטען כתב שמי שהודה בב"ד שהוא חייב לפלוני מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו שהודית לו והרי עדים הרי זה עדות מועלת ועושי' על פיהם שהרי לא הכחיש עדותם ואינו כאומר לא לויתי מעולם ודברי תימא הם וצ"ע: