חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק כד - מי שהחשיך · דף קנג:
עוד אחרת היתה בה ולא רצו חכמים לגלותה. פי' הר' יהונתן ז"ל ולא רצו חכמים לגלותה במשנה מפני שהיא קרובה לחיוב חטאת אם יטעה בפסיעותיו ומוטב שיאמין בכותי משיכניס עצמו בספק ע"כ:
הא דאמרי' לעיל שוטה וקטן לשוטה טעמ' משום דשוטה לאו בר דעת הוא ואפי' אם יבריא לא יזכור כלל ממה שעשה בימי שטותו אבל הקטן יזכור ואתי למסרך:
והלא מחמר. פי' דקס"ד שהוא נותן כיסו על החמור כשהחמור עומד ונמצא כשהוא מנהיגו בקולו עוקר החמור הכיס על ידו דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ונמצא שהמלאכה נעשית ע"י שניהם והיינו מחמר, ופריק רב אדא בר אבא דמניחו עלי' כשהיא מהלכת דאחר שעקרה רגלי' ללכת אם מניחו אין כאן עקירת חפץ ולאחר מיכן מותר להנהיגה בקול דלאדם כי האי גונא שהטעינו כשהוא מהלך שרי כדמוכח בריש פרקין כנ"ל:
היתה חבילתו וכו' אבל קלי קלי לא וכו' כיון דלית לי' היכירא אתי למיעבד הנחה ועקירה. פי' אבל משום עקירה ראשונה לא מחייב שהרי מבעוד יום היתה:
סוף סוף כי מטי לביתי' אי אפשר דלא קא מעייל מר"ה לרשות היחיד. נראה לי פירושא דלאו חיוב דאוריתא קאמר דהא ליכא עקירה כלל בשבת אלא הנחה והוה לי' כשנים שעשאוה שזה עוקר וזה מניח ששניהם פטורין אבל אסורין אלא הכא איסורא דרבנן קאמר שיש כאן. ופריק דזריק לי' כלאחר יד דלא חשיבא הנחה ומותר לגמרי, וכן נראה מפי' ה"ר יהונתן ז"ל שכתב ואע"ג דקא עביד הנחה משחשיכה וקא חשבי' בפ"ק בפטור אבל אסור לא דמי דהתם הכנסה כי אורחא הוא בידו אבל הכא דזריקה בכתפיו הוא משום, איבוד ממונו שרי ע"כ: