חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק כד - מי שהחשיך
דף קנג.
הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין. פי' כגון סנדליו ומלבושיו וכיוצא בהן ושאינן ניטלין כגון כלים שמלאכתן לאיסור מתיר החבלים וכו':
גמרא
מאי טעמא. שרו לי' רבנן למיהב כיסו לכותי דהא שלוחו של אדם כמותו:
אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא פי' אבל מציאה לא לכותי וכ"ש לחמור וכ"ש לחרש שוטה וקטן וכ"ש פחות פחות מד' אמות דכל חד וחד חמיר מחברי' כדמוכח בשמעתין. אבל הרמב"ם ז"ל פי' אבל מציאה לא לכותי ולא לחמור ולא לחרש שוטה וקטן אלא יוליכנה פחות פחות מד' אמות, והוא תימה דודאי חמירא היא הבאת ד' אמות מהני דאמרן כדמוכח בשמעתין והושג מזה בימיו מחכמי לוניל ז"ל. והשיב להם מי שיחלוק בדבר יחלוק ומי שיודה יודה כי כך יראה לי דרבא לא חילק בין כיס למציאה אלא ליתן לכותי או לחמור וחרש שוטה וקטן אבל בהבאת ד' אמות יותר הקיל רבא במציאה מכיס והוי טעמא משום דמציאה כל היכא דלא אתאי לידי' ליכא למיחש דלמא אתי לאתויי ד"א בר"ה משום דעדיין אין דעתו עלי' ולא חשיבא לי' כאלו דידי' ומשום הכי לא ימהר לבוא אבל כיס דהוי דידי' וקים לי' לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו איכא למיחש שמא יהא נחפז ואתי לאיתויי ד' אמות בר"ה והילכך התירו לו ליתנה לכותי או לחמור או לחרש שוטה וקטן מלאיתויי ד' אמות בר"ה וכטעמא דאמרן אבל במציאה לא התירו ליתנה לכותי או לחמור או לחרש שוטה וקטן משום דמיפרסמא מילתא טפי מלאיתויי ד' אמות ברה"ר ע"כ תשובת הרב ז"ל, ועם כל זה אין טעמו נכון דהא ודאי הבאת פחות פחו' מד' אמות בר"ה קרוב הוא לבוא לידי איסורא דאוריית' דהא לא רצו לגלותה מנתינה לכותי או לבהמה או לחרש שוטה וקטן:
דף קנג:
עוד אחרת היתה בה ולא רצו חכמים לגלותה. פי' הר' יהונתן ז"ל ולא רצו חכמים לגלותה במשנה מפני שהיא קרובה לחיוב חטאת אם יטעה בפסיעותיו ומוטב שיאמין בכותי משיכניס עצמו בספק ע"כ:
הא דאמרי' לעיל שוטה וקטן לשוטה טעמ' משום דשוטה לאו בר דעת הוא ואפי' אם יבריא לא יזכור כלל ממה שעשה בימי שטותו אבל הקטן יזכור ואתי למסרך:
והלא מחמר. פי' דקס"ד שהוא נותן כיסו על החמור כשהחמור עומד ונמצא כשהוא מנהיגו בקולו עוקר החמור הכיס על ידו דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ונמצא שהמלאכה נעשית ע"י שניהם והיינו מחמר, ופריק רב אדא בר אבא דמניחו עלי' כשהיא מהלכת דאחר שעקרה רגלי' ללכת אם מניחו אין כאן עקירת חפץ ולאחר מיכן מותר להנהיגה בקול דלאדם כי האי גונא שהטעינו כשהוא מהלך שרי כדמוכח בריש פרקין כנ"ל:
היתה חבילתו וכו' אבל קלי קלי לא וכו' כיון דלית לי' היכירא אתי למיעבד הנחה ועקירה. פי' אבל משום עקירה ראשונה לא מחייב שהרי מבעוד יום היתה:
סוף סוף כי מטי לביתי' אי אפשר דלא קא מעייל מר"ה לרשות היחיד. נראה לי פירושא דלאו חיוב דאוריתא קאמר דהא ליכא עקירה כלל בשבת אלא הנחה והוה לי' כשנים שעשאוה שזה עוקר וזה מניח ששניהם פטורין אבל אסורין אלא הכא איסורא דרבנן קאמר שיש כאן. ופריק דזריק לי' כלאחר יד דלא חשיבא הנחה ומותר לגמרי, וכן נראה מפי' ה"ר יהונתן ז"ל שכתב ואע"ג דקא עביד הנחה משחשיכה וקא חשבי' בפ"ק בפטור אבל אסור לא דמי דהתם הכנסה כי אורחא הוא בידו אבל הכא דזריקה בכתפיו הוא משום, איבוד ממונו שרי ע"כ:
דף קנד.
בלאו נמי לא מחייב דהוה לי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' כלומר דלא ניתן למלקות אלא לאזהרה ולומר לא תעשה מלאכה שאם תעשה ב"ד יהרגוך כאדם המזהיר את חבירו:
דף קנד:
בשליפי זוטרי. פי' אבל בשליפי רברבי דאיכא ביטול כלי מהיכנו לא אלא יתיר החבלים והן נופלין ומשתברין:
מאי לאו דחק בי' באילן. כלומר שחק באילן ונעץ קנים מכאן לצד האילן ומכאן לצד האילן ונעשה דופן שלישי:
ואי דאכפיי' לאילן אמאי עולין לה בי"ט. פי' שהרי משתמש הוא מן האילן כשתולה כליו בסכך:
ה"ג רש"י ז"ל אלא מאי צדדין אסורין סוף סוף אמאי עולין לה בי"ט. כלומר אפילו שלש בידי אדם אי צדדין אסורין אמאי עולין לה בי"ט, ופריק בדלא אכפיי' וצדדין אסורין וסיפא כיון דאיכא שלש דפנות לצד האילן לא אתי לאשתמושי באילן ולא אתי לסכך בה אחר שאינו כפוי. וא"ת לוקמה רישא וסיפא בדאכפיי' וסיפא כיון דאיכא שלש דפנות מיירי שלא סמך הסכך על האילן:
פרש"י ז"ל דאי אפשר לאוקומי סיפא בדאכפיי' דכיון דאיכא שלש דפנות ולא בעי למסמך הסכך על האילן ודאי לא טרח לאכפיי', ולי נראה דאי סיפא בדאכפיי' אי אפשר שלא יצאו קנים מן הסכך ונסמכין באילן אחר שהוא כפוי ונמצא משתמש בגוף האילן.
מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר צדדין אסורין פי' דמיירי בסוכה שיש בה שתי דפנות בידי אדם וא' באילן וכגון דחק בי' באילן וסכיך בי' ונמצא משתמש בצדדי האילן וס"ל לת"ק אין עולין לה בי"ט:
והכא בצידי צדדין קמיפלגי. כלומר שהגזע צדדין והקנים הנתונין בנקבי הגזע הוו צידי צדדין, ולי נראה שהקנים שנעץ באילן לעשותן דופן הם צדדין והסוכה שסומך עליהן צידי צדדין ונמצא דכשהוא תולה פירות בגג הסוכה או ענינים אחרים משתמש בצידי צדדין, ולעיל לא משמע הכין דאקשי' מינה לרבה דאמר צדדין אסורין, ואפשר דהכי קא מקשה דהא למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב דכלכלה רשות היחיד ואינו יכול ליטול משם העירוב דהוה לי' כנוטל מרה"י לר"ה וכיון דאינו יכול לאוכלו הויא לה סעודה שאינה ראוי' ואינו קונה שביתה:
דף קנה.
טעמא דנעץ יתד באילן:
פי' דהוה לי' יתד צדדין ונמצא דכשהוא נוטל עירובו מן הכלכלה משתמש הוא בצידי צדדין:
הכא בכלכלה דחוקה עסקי' וכו'. כלומר לעולם צדדין מותרין למאן דשרו צידי צדדין וה"ה הכא דהוה מצי לאנוחה באילן גופי' דהוה לי' כלכלה צדדין ומצי לאשתמושי בכלכלה אלא הכא מיירי בכלכלה שפי' קצרה ובעוד שהוא מכניס בה"אא ליטול עירובו מניד האילן והוי כמשתמש באילן גופי' והילכך כי איכא יתד הוא דשרי ואי לא לא:
לא לינחי' איניש אדיקלא. כלומר אסור לתת הסולם על הדקל לפי שמשתמש בצדדין דהוא הסולם אלא לינחי' אגוזא לבר מדיקלא ינעוץ קנה בדקל ויסמוך באותו קנה הסולם דהוי אותו קנה צדדין והסולם צידי צדדין וכי סליק לא לינח כרעי' אגוזא דהיינו באותו קנה הנעוץ באילן דהוא צדדין אלא ליתנח אקנים דהיינו על שליבות הסולם, וה"ה בבהמה בעוד שהמרדעת בה ומשתמש במרדעת כנגד צידי הבהמה דשרי דהרי היא צידי צדדין:
מתני'
מתירין פקיעי עמיר כלומר מפזרין כדי שיהו יפין לה לאכלן דכשהן מכונסין הן מתחממין ומריחה ריחם וקצה בהם. ומפספסין את הכיפין, כלומר מוללין אותן לחותכן ביד שיהו נוחין יותר לבהמה לאוכלן, כן פי' ה"ר יהונתן ז"ל:
גמ'
פקיעין תרי שאינו נאגד אלא בשני קשירות לכל ראש וראש. כיפין תלתא שיש קשירה אחרת באמצע:
קסבר רב הונא למטרח באוכלא טרחי'. פי' דהא ב פקיעין וכיפין כיון דבני אכילה נינהו בלא התרה ופספוס נמצא דאינו מתירן ומפספסן אלא לתענוג הבהמה וכיון שכן אם אנו טורחין בו בשבת להתירן ולפספסן בהיתירא טרחי' ולא איכפת לן. אבל זירים שהם ענפי האילנות ואין דרך הבהמות לאוכלן אלא א"כ הן מותרין ומפוספסין נמצא דכשהוא מתירן ומפספסן משוי להו אוכלא בשבת ושוויי אוכלא לדבר שאינו אוכל בשבת לא משוינן:
וה"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. פי' דבהתרתן משוי להו אוכלא דאי אפשר לאוכלן בלא התרה אבל פספוסי לא דהא אפשר לאוכלן בלא פספוס. אבל כיפין שהם ענפי האילנות ואי אפשר לאוכלן בלא התרה ופספוס מתירן ומפספסן אבל זירין דאפשר לאוכלן בלא פספוס אסור לפספס דשוויי אוכלא משוינן מטרח באוכלא לא טרחינן:
תנן אין מרסקין את השחת וכו' כלומר וריסוק היינו פספוס אלא דלשון פספוס נופל בעמיר וריסוק בשחת:
היכי משכחת לה. כלומר שאין אוכלין שחת דאשוני בלא פספוס ופספוס משוי לי' אוכלא. בעילי זוטרי שהם עיירים קטנים שאין להם כח כל כך בפיהם לאכול שחת דאשוני בלא פספוס אבל גדולים דאכלי בלא פספוס שרי דמטרח באוכלא הוא וטרחי' ואע"ג דבין דקה ובין גסה קתני אפשר דמאי גסה עילי זוטרי ומאי דקה דקה שבדקות:
האי ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה וכ"ש לגסה. כלומר אי מטרח באוכלא שרי ר' יהודה בדקה כ"ש לגסה דלית בי' טירחא כולי האי ובלא פספוס סגי ומצי למיכלינהו כנ"ל. וקשיא לי ומאי קושיא דילמא ת"ק אסר בדקה דס"ל שוויי אוכלא לא משוי' ור' יהודה מתיר בדקה ולא בגסה דס"ל דמטרח באוכלא לא טרחי' שוויי אוכלא משוי' דמה לנו לטרוח בעבור הבהמה כיון שהיא יכולה לאכול אבל שוויי אוכלא כדי שלא תמות בהמה שרי. כתב רש"י ז"ל דכיון דת"ק בדאקושי קאמר וגבי גסה נמי שוויי אוכלא הוא הוה לי' למיתני' ור' יהודה מתיר סתמא בין דקה בין גסה ועוד הוה לי' זירין נמי להתיר ולפספס דשוויי אוכלא הוא ע"כ. ולא הבנתי דמאן לימא לן דרבנן ור' יהודה בהא פליגי דלרבנן לדקה הוי שוויי אוכלא ולא לגסה ולר' יהודה אף לגסה ואפשר דמשום הכי מסקי' בקשיא משום דאי מעיינת בה שפיר לא תקשי מתני' לרב הונא כנ"ל. וכן נראה מפי' ה"ר יהונתן ז"ל שפי' מתני' אליבא דרב הונא דלר' יהודה מתיר בחרובין לדקה דס"ל שוויי אוכלא משוי' מטרח באוכלא לא טרחי' ולרבנן בגדיים דקים דהיינו שוויי אוכלא לא אבל בגדולים דהוי מטרח באוכלא טרחי' ע"כ, ומורי ז"ל פי' מתני' אליבא דרב יהודה דרבנן ור' יהודה לא פליגי דלכולי עלמא שוויי אוכלא משוי' מטרח באוכלא לא טרחי', וחרובין דומיא דשחת דרכיכי ובהא פליגי דרבנן אסרי אפי' לדקה וכ"ש לגסה דמטרח באוכלא הוא ולא טרחי' ור' יהודה סבר דחרובין לבהמה דקה שוויי אוכלא הוא ומשוי' אבל לגסה מודה להו דמטרח באוכלא לא טרחי' ע"כ.
דף קנה:
בבשר פילי. דאפי' כלבים גדולים אי אפשר לאוכלה בלא חיתוך אי נמי בשאר נבלות ובכלבים קטנים דאי אפשר לאוכלן בלא חיתוך:
מתני'
אין אובסין את הגמל וכו' פי' משום טירחא יתירא ומשום דמיחזי כעובדין דחול שכן דרך הטייעין ההולכים במדברות ואין מצוי להם מקום לקנות מספוא לגמליהם ואובסין אותן ביישוב כשיעור אוכלם לשלשה ימים או לד' ימים:
אבל מלעיטין וכו'. מפרש בגמ':
ומהלקטין לתרנגולין פי' היינו מלעיטין אלא שבבהמה נופל לשון הלעטה ובתרנגולין הלקטה:
גמ'
אלא יוני שובך ויוני עליי' משדא קמייהו נמי לא. כלומר מדנקט תרנגולין ש"מ דדוקא תרנגולין אבל יוני שובך ויוני עליי' לא ומאי טירחא איכא בהא:
מכלל דהמראה בכלי כלומר דכיון דהלקטה הוי במקום שאינה יכולה להחזיר והיינו הלעטה דמתני, מכלל דהמראה דאסור הוי בכלי וקשיא לר"י תרתי חדא המראה ועוד הלעטה דקאמר שהוא במקום שיכולה להחזיר:
אלא שאני מיא דשכיחי כלומר לעולם מזונות דלא שכיחי נותנין אפי' לפני יוני שובך ומיא לא משום דשכיחי והן מעופפות ומוצאות מים הרבה בנהרות ובאגמים אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ויוני הדרסאות לפי שאין דרכן לעוף חוץ לבית ואין המים מצויין להם:
תנו רבנן אין גובלין את הקלי. פי' ואע"ג דאפר הוא מתחלתו גזרינן האי קמח אטו שאר קמח ויש אומרים לא גזרי ומאן יש אומרים ר' יוסי בר' יהודה היא דאלו לא קא אסר במורסן ואפר בנתינת מים וכ"ש הכא דמין קמח הוא:
דף קנו.
ושוין שבוחשין את השתית. פירוש שמערבין את השתית שהוא קמח מתבואה שנתיבשה כשהיא קלוי' בתנור והוא קמח של קלי ומערבין אותה בתנור וגם מים קצת ואפי' מאן דאסר לגבל את הקלי מודה בהא דמיירי ברכה הרבה דאין זו לישה והיינו דנקט לישנא דבוחשין ולא אמר גובלין:
דקא גביל וספי לחורי. כלומר גביל מורסן ע"י שינוי ומהלקט לי' למקום שאינה יכולה להחזיר בטש בי'. הכהו ברגלו:
גובלין ולא ספין. גובלין ע"י שינוי ולא ספין למקום שאינה יכולה להחזיר, ודלא לקיט בלישני' מהלקיטין. כלומר עגל קטן שאינו מלומד לאכול מהלקיטין אותו במקום שיכולין להחזיר ואע"ג דהוא אינו יכול להחזירו מרוב קטנותו מ"מ כיון שהוא במקום שהגדולים יכולין להחזיר לית לן בה:
חדא קמי חדא תרתי קמי תרתי שפיר דמי. פי' מדה אחת שרגילין לתת לפני בהמה בחול מותר לגבל בשינוי ולתת לפני' בשבת כמדתה בחול, וכך תרתי האוכלות בחול באבוס אחד מותר נמי לגבל ולתת לשניהם, אבל תלתא קמי תרתי שיגבל לשנים כשיעור שלשה אסור וכ"ש תרתי קמי חדא דכיון דבחול לא יהיב להו כי האי הוי טירחא דלא צריך:
עולא אמר אפי' כור אפי' כוריים.. פי' כיון דמשני ועוד דמורסן לאו בר גיבול הוא אפי' כור אפי' כוריים שרי:
דף קנו:
שקלה למכבנתא דעצתה וכו' כלומ' נטלה אותו מחט שמשימות בראשן ונעצה אותה בחתך הכותל וכשהנחש בא נזדמן אותו מחט בעינו, למחר נטלה המחט מן הכותל ויצא הנחש נעוץ במחט וא"ל ר' עקיבא מאי עבדת וכו'. דסתנא. פי' החתיכה שהגיע לי רסיו"ן בלעז:
אמרו לה כלדאי בריך גנבא יהוי. כלומר רב נחמ' . בנך יהי' גנב והיא מרוב פחדה לא שבקתיה לגלויי רישי' ואמרה לי' כסי רישך ובעי רחמי כי היכי דתיהוי אימתא דשמיא עלך. כלומר בקש רחמים שלא ישלוט בך עין הרע בכיסוי הראש ובאימה כדי שישמע תפלתך ולא נתכונה אלא שיתפלל שישתנה מזלו לטובה ולא יהי' גנב אלא שלא רצתה לגלות לו לבנה. יומא חד הוה גריס רב נחמן תותי דיקלא ולא הי' הדקל שלו אלמי' יצרי' הגביר עליו יצר הרע ועלה לדקל ונטל אשכול של תמרים בשניו הרי שנשתנה מזלו ונתקיימו דברי כלדאי באשכול זה של תמרים, כנ"ל פירושה:
דף קנז.
התם בארזי ואשוחי פי' שהן עומדין לבנין ומתוך שדמיהן יקרין אדם קובע להן מקום ומקצה להן מדעתו ובהא אפי' ר"ש מודה:
נדרה עם חשכה. דהיינו בשבת סמוך למוצאי שבת מפר עד שלא תחשך דהפרת נדרים כל היום דכתיב ביום שמעו ולא מעת לעת וכיון שכן הפרת נדרים אפי' שלא לצורך דאי לא מפר בשבת תו לא מצי מפר אלא על ידי שאלה והתרה לחכם ואין אדם רוצה שתתבזה אשתו:
ת"ש דאאקיקו לי' רבנן וכו' כגון שנדר בדבר שהוא צורך השבת שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין:
והתירו לו נדרו ואע"ג דמיחזי כדין ואין דנין בשבת:
מתני'
פוקקין את המאור. פי' הוא ארובה שמניחין בגג או בכותל כזרת או יותר להכניס ממנה אורה ונקראת מאור וקאמר ר' דסותמין אותה בשבת דמיירי בשהי' קשור בו הדלת שפוקקין ונתקן שם לכך אלא שהי' נגרר בארץ ואתיא אליבא דרבנן דאמרי דאוסופי אהל עראי מותר הא אם לא נתקן מערב שבת לכך אסור לכ"ע שהרי אסור לעשות אהל עראי לכתחלה ואין זה אוסופי אהל. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וצריך עיון שהרי מעשה לכתחלה הי' בלא שום תיקון בעולם מאתמול ע"כ:
אמר רב יהודה הלקטי קטנה היתה. פי' שביל קטן בין שני בתים ובאותו שביל הי' מת מונח תחת הגיגית והיא היתה סדוקה ומונחת על גבו כלומר שלא היתה כפוי' אלא דרך שולים האהילה על המת והמת הי' כנגד סדק הגיגית והגיגית היתה מגעת מכותל בית זה לכותל הבית שכנגדו שאם לא כן היתה הטומאה יוצאת ולא הוצרכו לפקוק המאור ולפני מות המת פקקו המאור בטפיח שהוא כלי חרס דרך שוליו שאינו מיטמא מגבו אלא מאוירו וכל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה. והוצרכו לפקוק המאור קודם שמת לפי שחששי שמא אין באותו סדק הגיגית פותח טפח כדי שתצא הטומאה דרך הסדק ונמצא שמביא המת טומאה לאותן בתים דרך חורי הכותלים שתחת הגיגית, ואח"כ קשרו את המקידה שהוא כלי חרס עגול כטפח למדוד אם יש באותו סדק של גיגית טפח כדי שתעלה הטומאה דרך הסדק ולא יצטרכו לפקוק החורים אלא שיפתחו אותם. ואני שמעתי דאפי' יש בסדק הגיגית פותח טפח דוקא בשאין בו מן המת אלא כשיעור טפח או כשיעור הסדק שאם יותר אפי' הי' בגיגית פותח טפח אין הטומאה יוצאת דאנן בעי' שכל הטומאה תהי' כנגד הסדק, וה"ר יהונתן ז"ל כתב שנינו במשניות של אהלות שאם הטומאה כנגד האויר אע"פ שאין באויר פותח טפח הבית טהור:
דף קנז:
באוונא דמיא. היא גיגית מלאה מים:
מדידה דמצוה. כגון מקוה שהוא לדבר מצוה אבל בגיגית מאי מצוה איכא:
סליק פירקא וסליקא מסכתא ברחמי שמיא
סוף הספר