חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק כג - שואל
ובלבד שלא יאמר הלויני. פי' ואם אמר הלויני גוערין בו דלשון הלואה משמע לזמן מרובה ודילמא אתי למכתב וכמו שפרש"י ז"ל. ואע"ג דלשון הלואה שייך במידי דלא הדר בעין וקאי להוצאה כגון מעות ויין ושמן וככרות אפי' הכי אצרכוה רבנן לומר השאילני ואג"ג דלשון השאלה שייך במידי דהדר בעין ולא ניתן להוצאה וכטעמא דאמרן:
דף קמח:
גמ'
לא ליתב אפומא דלחיא ומיגנדר ומתיא להו. כן היא גירסת הספרים ואינה נכונה דאי מיגנדר ומתיאן להו הא קא עבדן איסורא דאורייתא ומאי האי דאמרי' וה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ורש"י ז"ל לא גריס ליה, ובמס' י"ט פרק משילין הארכתי יותר בס"ד:
בשבת הוא דאסור. פי' לומר אשה לחבירחה הלויני ככרות אבל בחול שפיר דמי אע"ג דלשון הלואה לזמן מרובה ולא חיישי' שמא יוקרו הככרות בתוך זמן זה לימא מתני' דלא כהלל דתנן וכו':
לא ניתנה ליתבע דאי ניתנה ליתבע אתי למכתב פי' אבל השתא דלא ניתנה ליתבע מייאש נפשי' מיני' ולא אתי למכתב דכמתנה חשיבא ליה:
ואתי לאימנועי משמחת י"ט. שזה לא ירצה להשאילו דמסתפי שמא לא ירצה שואל לפורעו מעצמו:
לא בעינא דאיקום בדינא ודיינא. אינו רוצה המלוה להאמין ביד הלוה בלא המשכון שמא יכפור בו ויצטרך להביא ראיה ולבא לב"ד ולברור דיין להוציא מידו ושמא אין בידו ראיה ויפסיד:
השוחט את הפרה וחילקה ללוקחים כדרך שעושין הקצבים שלנו והיא בר"ה שמתחלת שנה שמינית והיא מוצאי שביעית, אם הי' חדש מעובר כלומר שבאו העדים כיום מן המנחה ולמעלה שנוהגין היום קודש ולמחר קדש מתקנת ריב"ז ואע"ג דנוהגין קדושה ביום ל' חול הוא והוא משנה שעברה ונמצא דחדש אלול מעובר דעיקר קדושת י"ט ביום ל"א הוא למנות לחדשים ולמועדים וכיון שכן נמצא הלואה זו שעשו ביום ראשון של ראש השנה שהיתה בסוף שביעית ושביעית משמטת בסופה, ואם חילקה ביום שני של ראש השנה אינו משמט דהא מוצאי שביעית היא ומדקאמר ואם הי' חדש מעובר משמט יש ראי' לפרש"י ז"ל דהשאלה אין לה זמן אלא כל אימת דבעי מצי תבע דאי יש לה זמן אמאי משמט דהא לא קרי' בי' לא יגוש כדאמרי' פ"ק דמס' מכות המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו משום דלא קרינן בי' לא יגוש:
מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל. כלומר אי יהיב ליה לוה לא שקיל מלוה והא אין שביעית משמטת אלא שאין מכריחו מלוה ללוה לפורעו אבל אם חפץ לוה לפורעו ושלא ישמיט רשות הוא ביד המלוה לקבל מן הלוה:
מתני'
ואת פרפרותיו מפיו. כלומר כך וכך קערות וככרות אני צריך להם:
דף קמט.
גמרא
שמא יקרא בשטרי הדיוטות פירוש דאסור נקרות בשטרי הדיוטות לפי שאין בהם תועלת וצורך י"ט ואינם ראויים לטלטל. אי נמי אסור שמא יכתוב תשובה לשואל ממנו דבר:
אין רואין במראה בשבת, פי' ואפי' קבועה, והוא במראה של מתכת דאדם עשוי להשיר בה נימין ולא אמרי' אדהכי והכי שיתלשנה יזכור שהוא שבת וימנע מלגזוז שערו משום דלא מידכר כלל בהאי פורתא כדרבא דאמר גבי נר דאפי' גבוה עשרה בתים אסור בו דחיישי' שמא יטה ולא אמרי' אדהכי שיעלה לנר להטות מידכר ולא אתי לאטויי, ור' מתיר דלית לו' דרבא דמתוך שהיא קבועה אדהכי שיתלשנה להשיר בה נימין יזכור ולא יגוז בה אבל תלושה אסור לכ"ע אבל מראה שאינה של מתכת אפי' אינה קבועה שרי אפי' לת"ק ואע"ג דאית ליה לדרבא שאני הכא דגזרה רחוקה היא שילך להביא זוג או מספרים מעלמא ויחזור עם המספרים למקום רחוק להמראה הקבועה או שאינה קבועה שאין דרך העולם שיתנאה בפני כל בני הבית אלא במקום צנוע ובהא שיעורא רבה א"א דלא מידכר אבל הא דרבא ליכא שיעורא רבה ולא מידכר:
אל תפנו אל מדעתכם כלו' מה שאתם עושין מדעתכ' שאין בהן נשמת חיים, ואלילים לשון חללים בלא רוח:
עם בניו ועם בני ביתו אין וכו'. כלומר דעם אלו אע"פ שצריכין לגורל והם קפדים בחלקים וכל א' וא' נותן עיניו בחלק יפה קפידתן לא חשיבא קפידא ואין האב עובר בהן משום מדה אם הוא דבר הנמדד או משום משקל אם הוא דבר הנשקל במשקל וגם לא משום לווין ופורעין דנגזור שמא יכתוב, ואפי' עם בניו לא יתכוון להטיל גורל עם חלק הידוע שהוא גדול מחבירו דאפי' בניו מתרצים בכך דכל מה שתעלה בגורלו שיהא שלו אפ"ה אסור דכיון שראוי שיהו קפדים בזה אסור אפי' בחול משום דהוה משחק בקוביא גמור דפסלינהו רבנן לעדות משום דגזלנין הם, אבל להטיל גורלות בין אחרים אפי' המדות שוות אסור דכיון שהן צריכין לגורל מקפידין אלו על אלו ואינן מוחלין ולא מוותרין ואסור כרב יהודה וכו' משום מדה וקא עברי אלאו דל"ת עול במדה, ומשום לווין ופורעין ואגב שיטפא דלווין נקט פורעין, א"נ דה"ק אין פורעין בי"ט מה שלוו בחול גזרה שמא ימחוק:
דף קמט:
כדי להטעימן טעם רבית. פי' שידעו כמה מצטער ומיצר הנותנן ויבינו כמה ענשן גדול, ודוקא בני ביתו הסמוכין על שלחנו דהכל שלו ואין כאן רבית ולא קא עבר משום מדה וכו' דקפידתן לאו קפידא כיון דמשלו הוא ואינו מפיס אלא כדי להסיר קנאה מביניהם וכדי להטעימן טעם רבית לא גזרו כאן דילמא מפיס בשלהם ואתו לידי רבית, והיינו דאקשי' אי הכי דמשלו הן אוכלין אפי' מנה גדולה וכו':
מטילין חלשים על הקדשים בי"ט. ואע"ג דמיחזי כעובדין דחול שרי כדי להטיל שלום בין הכהנים שלא יתקוטטו על הקדשים כדכתיב ועמך כמריבי כהן, וא"ת והא אסיקנא בפ"ב דקידושין דאין חולקין זבחים כנגד זבחים ולא מנחות כנגד מנחות ואפי' בקדשים קלים וי"ל דדוקא קדשים בקדשים כגון קרבן בקרבן אחר כדמוכח במנחות דיליף להו מקרא אבל בקרבן אחד עושין מנות וחולקין בגורל.
מאי אבל לא על המנות אמר ר' יעקב וכו' אבל לא על המנות של חול בי"ט. י"מ דהיינו קדשים שנתותרו מן החול וטעמא דאסור משום דאפשר לחלוק מערב אי נמי קדשים דשבת שניסן שבת לידחות אצלם התירו אבל קדשים של חול לא, והר' יהונתן פי' דעל קדשים שניתותרו מן החול נמי שרי להטיל גורל בי"ט כי היכי דלא ליתו לאינצויי והכא במנות של הדיוט קאמר דאסור להטיל גורל בי"ט כיון דאפשר להטיל מבעוד יום. ונ"ל פי' לפירושו דהיינו מנות של בניו שנתותרו מן החול דאע"ג דמפיס אדם עם בניו הכא דאפשר להטיל מבעוד יום אסור דאלו מאחרים מאי שנא של חול בי"ט דאפי' בחול אסור ומטעמא דמקפידין זה על זה כדאמרן לעיל כנ"ל:
ושעירים ירקדו שם. כן צוה הקב"ה שירקדו שם שעירים ולא אנשים ואם הותרו אנשים ליכנס שם השעירים מסתלקין ונמצא יעברו מצות הבוי"ת:
דף קנ.
אמירה לכותי שבות. נראה לי פירושא אמירה לכותי שבות בניחותא ואכתי פשיטא דאסור לומר לו דאין בין ישראל לכותי בדבר זה כלום וי"מ אמירה לכותי שבות בתמיהה האיך אפשר שיהא אסור דלא אמרו אמירה לכותי שבות אלא באיסור תורה אבל בשכירות דאינו אסור אלא מדרבנן לא אסרו לומר לכותי, ולא מיחוור בעיני דהא משמע במס' עירובין דאפי' בדרבנן אמרי' אמירה לכותי שבות גבי' ההוא ינוקא דאשתפוך חמימי, ועוד דא"כ הוה ליה לרב אשי למימר לעולם חברו ישראל אבל מדאמר אלא אמר רב אשי אפי' תימא חבירו ישראל ה"ק לא מיבעיא לומר כותי דאיצטריך מתני' למימר דאמן דאפי' לישראל חבירו נמי איצטריך למימר (דאסור לאפוקי מר' יב"ק) כנ"ל:
ר' יהושע בן קרחה אומר אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב. פי' דהואיל ולא פסק לו דמים ושמא לא יישרו בעיניו הדמים שיאמר לו לערב ונמצא דאין בדבריו כלום ולא הוי דבור של קיימ' אלא הרהור בעלמ':
הכא נמי כתיב ולא יראה בך ערות דבר כלומר גבי דברי תורה נמי כתיב ולא יראה בך ערות דבר דמשמע דדוקא דבור אסור ולא הרהור ואי אמרת בשלמא הרהור כדבור היינו דכתיב והי' מחניך קדוש ולא כתיב בי' דבר ולומר דהרהור אסור וכתיב נמי ולא יראה בך ערות דבר ולומר דדבור אסור וקמ"ל דהרהור כדבור אלא אי אמרת דהרהור לאו כדבור קשו קראי אהדדי ופריק ההיא מיבפי ליה לכדרב יהודה ולומר דבשעת דבור אסור להסתכל בערוה אבל בשעת הרהור מותר להסתכל בערוה כנ"ל:
אמר רב יהודה חשבונות של מלך ושל מה בכך מותר לחשבון בשבת כך היא גרסת מקצת הספרי'. ופי' מלך עצה שכן תרגום איעצך אמלכינך כלומר חשבונות של עצה שאינה שלו ואין צורך לו בהם כגון הרוצה לבנות כך וכך צריך להוציא בו. ואית ספרי דגרסי חשבונות של מה לך ופי' מה לך לחשבונות הללו הרי אין צורך בהם לא לך ולא לאחר דמה צורך יש לומר ולחשב כך וכך אני צריך להוציא בבנין זה:
דף קנ:
וליטעמיך תקשי לך היא גופה. פרש"י ז"ל ברייתא קמייתא דשל מלך ושל מה בכך דרישא קתני חשבונות שעברו אסורין וסיפא קתני ושל מה בכך מותרין דהיינו חשבונות שעברו ופריק דרישא לא עברו לגמרי ממש שהרי עדיין שכר הפועלים עליו ולא פרעם, וסיפא דשל מה בכך שעברו לגמרי שכבר פרע לפועלים. ולהאי פירושא קשיא לי לישנא דולטעמיך דאורחא דתלמודא דמברייתא דקא מקשה אהדר לי' וליטעמיך אותה ברייתא נמי אקשי לך ולומר דליכא לאות' בריית' דמשבשתא היא והנכון לפרש וליטעמיך ברייתא גופה דאקשית לי תקשי לך דרישא קתני מותר לומר כך וכך פועלין הוצאתי וסיפא קתני אבל לא יאמר כך וכך הוצאתי ולא ס"ל למקשה דמשום כך וכך אני עתיד להוציא נקט לה ולא ס"ל דהאי נמי חשבונות שאינן צריכין הן, אי נמי ס"ל דכל חד וחד באפי נפשי' היא ופריק אלא לא קשיא כלל לא ברייתא גופה ולא מברייתא לברייתא דרישא דברייתא דאקשית לי דליכא אגרא דאגירא גבי' והיינו חשבונות של מה בכך וסיפא דברייתא דאקשית ל' בדאיכא אגרא דאגירא גבי' שלא פרע לגמרי לפועלים והיינו כך וכך הוצאתי וכך אני עתיד להוציא כלומר פרעתי ועוד אני חייב להם לפרוע והיינו רישא דברייתא קמייתא שלא עברו לגמרי דעדיין שכר הפועלים עליו וכמו שפרש"י ז"ל. ובהא ניחא לי דלכולהו ברייתא משמע דחשבונות העתידין להיות אסור והיינו חשבונות של מה לך דשרי כמו שפירשנו אלא דלא קשיא כלל דכל חשבון שעתיד להוציא הוא שחושב כמה יש לי להוציא בבנין אבל אינו חושב כמה הוא חייב לפועלים דהא ליכא אגרא גבי' וברייתא דקתני ושעתידין להיות אסור פי' שחושב כמה שכר יש לו עדיין לפרוע לפועלים אבל אינו חושב כמה יש לו להוציא בבנין דההוא ודאי שרי דהיינו של מהלין כנ"ל:
מתני'
אין מחשיכין על התחום. פי' להיות מזומן שתיכף שיחשיך שישכור פועלים שיש חוץ לתחום וגם להביא פירות שיש חוץ לתחום דגזרי' שמא שכח ויצא בשבת חוץ לתחום כיון שעיקר הליכתו והחשכתו לצאת חוץ לתחום מיד במוצאי שבת או שמא יביא פירות בידו. אבל מחשיך הוא לשמור שדותיו שהם תוך התחום, אבל להחשיך תוך התחום לשמור פירותיו שחוץ לתחום אסור דגזרי' דילמא מישתלי ונפיק חוץ לתחום כנ"ל, אבל לשמור שדותיו שהן תוך התחום מותר ולהביא פירות אפי' אותן שהן חוץ לתחום ולא גזרי' שמא יצא חוץ לתחום או שמא יתלוש ויביא פירות כיון שעיקר החשכתו לא היתה מחמת תלישת הפירות והבאתן. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל דקמ"ל מתני' דלא מצרכי' לי' שיתעכב שם בכדי שילך שם משחשכה כי היכי דלא לתהני ממעשה שבת שהלך שם בשבת ושמר השדה וכל אשר בו עכ"ל:
אמרי' בין קודש לחול כתב רש"י ז"ל להיכירא בעלמא ללוות את המלך, ועבדי' צורכין ואח"כ אנו מברכין על הכוס ברכה גמורה דהבדלה וכ"ש דאי אבדיל בתפלה דמותר לעשות צרכיו וחוזר ומבדיל על הכוס עכ"ל. מדבריו נראה לי דאפי' לא הבדיל בתפלה אי מבדיל בין קדש לחול מותר לעשות צרכיו. אבל אין ללמוד מדבריו דאי אבדיל בתפלה דשרי לעשות צרכיו אפי' לא אמר המבדיל בין קדש לחול. וה"ר יהונתן ז"ל פי' כי הוינן במערבא הוה אמרי' המבדיל וכו' כלומר ועדיין לא התפללנו תפלת ערבית ונמצא שלא הבדלנו בתפלה והוה אמרי המבדיל וכו' עכ"ל. מדבריו נראה דאי אבדיל בתפלה דמותר לעשות מיד צרכיו:
דף קנא.
מותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי. נראה לי פירושא בשעירב זה לצפון וזה לדרום וזה אינו יכול לילך לשמור שדהו שבצפון וזה גם כן אינו יכול לשמור שדהו שבדרום וקמ"ל דאף על פי שכל א' אינו יכול לילך לשדותיו מותר לומר זה לזה לשומרו הואיל ואם לא עירבו היו יכולין כל אחד להחשיך ולשמור שדהו וכיון שהיו יכולין להחשיך מותר לומר זה לחבירו לשמור והיינו דקאמר לי' אבא שאול לת"ק מי לא מודית וכו' דהא בין ת"ק בין אבא שאול כולהו פשיטא להו הא דשמואל וכטעמא דאמרן דהואיל ואם לא עירבו הי' יכול להחשיך כל א' לשמור שדהו מותר אף לומר לחבירו כן וכיון שכן הא בהא תליא דכל שמותר להחשיך מותר לומר לחבירו לשומרו וכל שמותר לומר לחבירו מותר הוא להחשיך וא"כ אמאי קא תנית החשכה דלשמור דמשמע דדוקא החשכה דלשמור הוא דשרי הא החשכה אחריתי לא וליתא דהא איכא כמה החשכות דשרי וה"ק לי' לת"ק נקוט כללא למלתך ואימא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו ואיכא בהא דברים של רשות ושל מצוה דרשות כגון להחשיך להביא בהמה שהיתה חוץ לתחום דהואיל והוא מותר לילך ע"י בורגנין ומביאה אצלו רשאי באמירתו קרי' בי' וכל שהוא רשאי באמירתו מותר להחשיך עליו אי נמי שיכול לילך ע"י בורגנין וקוראה והיא באה. דמצוה נמי כגון להחשיך לפקח על עסקי כלה הואיל והוא מותר לומר לחבירו בשבת שילך תיכף שיחשיך למקום פלוני להביא ארון והילכך סיפא דקתני מחשיכין על התחום על עסקי המת וכו' אבא שאול היא. והא דאמרי' כלל לאתויי מאי לאו מעסקי המת ועסקי כלה קא מייתי' דהא מתני' היא אלא לאתויי כללא דליתא במתני' דהיינו מחשיכין על התחום להביא בהמה וכו' לפי שהוא דבר של רשות כנ"ל פי' שמוטה זו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל:
מתני'
כותי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל. פירש"י ז"ל שהביאן הכותי בשבת בשביל ישראל לא יספוד בהן ישראל עולמית ומשום קנסא כיון דמוכחא מלתא דבשבילו הובאו דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת ע"כ:
עשו לו ארון וחפרו לו וכו'. פי' ז"ל עשו לו ארון בשביל כותי או למכור. יקבר בו אותו ישראל מיד בלי המתנת בכדי שיעשו:
גמרא
רב אמר ממקום קרוב ושמואל אמר חיישי' וכו'. דרב לחומרא ושמואל לק'.
אית ספרי דגרסי מתני' כותי' דשמואל דייקא ותניא כותי' דרב כותי' דשמואל דייקא מדקתני עשו לו ארון וכו' יקבר בו ישראל דתלי' לקולא דמספיקא לצורך כותי נעשה. ותניא כותי' דרב דתנן עיר שישראל וכותים דרין בתוכה מחצה על מחצה ימתין כדי שיחמו חמין, פירש"י ולא תלי' לקולא דאדעתא דכותי מיחממי ומותר מיד אלא אדעתא דישראל מיחממי וצריך להמתין והא דקתני גבי חלילין לא יספוד בהן ישראל דמשמע עולמית התם הוא שהובאו בשביל ישראל ומוכחא מלתא אבל במרחץ הואיל ואיכא כותים ואיכא למימר דאדעח' דידהו מיחממי לא מוכחא מלתא כולי האי ע"כ תורף פירושו. ונראה לי דלהאי גירסא דקאמר דמתני' כותי' דשמואל דייקא מדקתני עשו לו ארון וכו' יקבר בו ישראל לא היה לו לפרש ז"ל עשו לו ארון בשביל כותי אלא עשו לו ארון סתמא ולא ידעי' אי לכותי או לישראל ובהא הוא דתלי' לקולא ולומר דלצורך כותי נעשה ומותר לישראל למוצאי שבת מיד וכן מוכח לפי פירושו בגמ' דאוקימנא לה בקבר העומד באסרטיא. וה"ר יהונתן ז"ל פי' כותי שהביא חלילין בשבת אפי' לצורך כותי ובין שתלשן בשבת ובין שהיו תלושין מערב שבת לא יספוד בהן ישראל דאע"ג דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכ"ש הכא שהובאו לשם כותי שהי' בדין שיהו מותרין אפי' לבו ביום אפי' הכי במת החמירו משום לועג לרש כי היכי דלא לתהני ממעשה שבת בדבר שאין לו בו צורך גדול אלא אם כן יש לתלות שבאו ממקום קרוב ואע"ג דמחמרי בחלילין והקלו בקבר וארון שנעשו לצורך כותי לקברו בו מיד ואין צריך המתנה, קבר וארון שאני שהן צורך גדול למת נראה, שהוא, ז"ל מפרש שרישא דלא יספוד בהן ישראל לעולם אפילו בהמתנה אלא אם כן ידוע שבאו ממקום קרוב וכמו שפירש רש"י ז"ל (ואינו נכון) אלא שהוא ז"ל הפריז על מדותיו בגמ' גבי רב דאמר ממקום קרוב ממש שפי' דבידוע לנו מקום קרוב אז מותר ישראל לספוד בהן מיד ואם ספק ימתין בכדי שיבואו ממקום רחוק. והוא ז"ל גריס אמר רבא מתני' כותי' דשמואל דיקא דתנן עיר שישראל וכותי וכו' ומדר' יהודה קא מייתי סייעתא דאמבטי קטנה תלי' לקולא ולומר דמשחשכה הוחמה ע"י עבדים הרבה וקומקמין הרבה והא דמחצה כותי ומחצה ישראל לא קשיא דבהא אפי' ר' יהודה מודה דצריך להמתין דכיון שהיא מרחץ גדולה וליכא רוב כותים א"כ אדעתא דכולהו מיחממי וכיון דלא פליגי ר' יהודה ות"ק ודיקא מתני' כותי' דשמואל הלכתא כותי', ובהלכות מפרש איפכא וס"ל דר' יהודה פליג והלכת' כת"ק:
ואמאי הכי נמי לימא ימתין בכדי שיעשו. פרש"י ז"ל דאיקבר בו ישראל קאי דמשמע מיד ואמאי ימתין בכדי שיעשו דשמא בשביל ישראל נעשה ופריק בעומד באסרטיא דמוכחא מילתא דנעשה בשביל ישראל, וה"ר יהונתן ז"ל פי' דאסיפא דלא יקבר בו עולמית קאי ולומר דלמה לא יקבר בו עולמית דהא סגי בהמתנת כדי שיעשו ופריק דמיירי בקבר העומד באסרטיא דאיכא משום לועג לרש כיון שנעשה בפרהסיא ונודע לכל שחללו ע"ז המת את השבת וגם הארון עשו ע"ג ולפי' מחמרי' בי' דלא מהני לי' בכדי שיעשו והוא הנכון:
מתני'
עושין כל צרכי המת סכין אותו. בשמן ומדיחין אותו במים וכו':
דף קנא:
והא אמר רב יהודה וכו' בקש להדיח לו קרקע אמר לו אין מדיחין פי' וקס"ד השתא דמפני שהקרקע אסור לטלטל אמר לי' דאין מדיחין וכיון שכן קשיא לי' מתני' דהא במתני' קא שרי להדיח את המת אע"ג דלאו בר טלטול הוא ופריק דקרקע בקרקע מיחלפא כלומר דלאו משום דקרקע לאו בר טלטול אסר לי' אלא משום דילמא אתי לאשויי גומות ואע"ג דסתם מרחן של רצפת אבנים וליכא למיחש לאשוויי גומות גזרי' אטו קרקע אחר אבל לאסור הדחת מת אטו הדחת קרקע לא גזרי':
ופוקקין את נקביו. של מעלה ושל מטה בבגד או בתבן שלא יכנס בהן הרוח ויתפח:
זה פרש. פי' דאמרי' בירושלמי וכן בגמר' דאחר ג' ימים כרסו נבקעת על פניו ואומר לו טול מה שגזלת ונתת בי וזהו גלגל מלשון גלל ואל הבור היינו פניו שא בהן פיו שהוא כבור כנ"ל:
מתני'
אין מעצימין עיניו של מת פי' כדי שלא יזיז ריסי עיניו. ולא בחול עם יציאת נפש לפי שהוא ממהר נפשו למות והוי כאלו שופך דמים דגוסס בידי שמים דברי הכל חי הוא:
כל זמן שאדם חי. פי' דדריש וחתכם וחיותכם:
ועודן בידך כלומר שהחיים והממון בידך:
דף קנב.
אמר רב חסדא ינקותא. פי' הבחרות, דכשהוא זקן אינו חוזר לבחרותו כלילא דורדא הוא הדור כמו הורד סבותא כלילא דחלפי. מיני עשבים שאינן יפין:
ברחא קרחא בארבע. כלומר אין לקוח אלא בארבע פשיטין. ואמר לי' ר' יהושע עקירא שליפא בתמניא, דיותר הוא שוה השה כשהוא סריס:
דף קנב:
א"ר אבהו כל שאומרים לפני המת יודע עד שיסתם הגולל. כלומר יודע המת מה שאומרין עד שנותנין הכסוי על הארון:
בפתחי את קברותיכם. כלומר ואין לנו רשות לעלות עד שיעלנו הקב"ה:
והא כתיב כי עפר אתה וגו'. רב הוא דאמר לי' לאחי בר יאשי', ופרש"י ז"ל דליכא לאוקמה ברשעים כדאוקימנא קרא דוישוב העפר אל הארץ כשהי' דהא גבי אדם הראשון כתוב ולקללות שלו כל הדורות שוין בהן ואפי' חסידים שבישראל:
סליק פרק שואל