אור ברסלב
חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת פרק כב - חבית שנשברה

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק כב - חבית שנשברה

פרק כא - נוטל

דף קמג:

תנא לא יספוג ביין ולא יטפיח בשמן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. פי' אטפיח בשמן קאי שהוא מעשה חול שנותן ידו בשמן או בדבש שהוא עב ודבק ביד ומקנחה בכלי שהוא רוצה ליתנם שם ואע"ג דליכא משום סחיטה אסרו רבנן והחמירו שלא יעשה כדרך חול אפי' בביתו משום גזרת רשות הרבים דטלטול צורך הוצאה הוא כי היכי דאסרו כלי מחמה לצל מהאי טעמא ומהאי טעמ' נמי אסרו להציל בכלי' הרבה יותר מג' סעודות שמא לא יספיקו לו כלים שבביתו ואתי לאיתויי דרך ר"ה כדאיתא בפרק כל כתבי הקדש:

נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל וכו'. פי' במקום עפר וצרורות אסור ללקטן וליתנן לתוך הסל משום דמיחזי כבורר דמדין בורר אתי' עלה ואפי' בפירות גסין ולהכי קתני שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל לאכול מותר:

ורב אמר חלוק הי' ר' יהודה אפי' בזיתים וענבים וכו'. פי' דכי היכי דלר' יהודה בשאר פירות אם הכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר ה"נ בזתים וענבים:

עולא אמר חלוק הי' רבי יהודה בזיתים וענבים. נר' פירושא הא דקתני ר' יהודה אם הכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור דוקא בזיתי' וענבים קאמר אבל בשאר פירות אפי' הכניסן למשקין היוצא מהן מותר והלכה כמותו בזיתים וענבים אבל לא בשאר פירות דכל היכא שהכניסן למשקין ליכא לאיפלוגי בין שאר פירות לזיתים וענבים וליכא לפרושי חלוק הי' ר' יהודה בזיתים וענבים אבל בשאר פירות מודו לי' רבנן דא"כ מאי והלכה כמותו בזיתי' וענבים דהא בשאר פירות נמי לא פליגי רבנן ור' יהודה כנ"ל:

ורבי יוחנן אמר הלכה כר' יהודה בשאר פירות ואין הלכה כמותו בזיתים וענבים.. פי' ור' יוחנן ס"ל כרב דלר' יהודה בכולהו פירות אם הכניסן למשקין היוצא מהן אסור:

אמר לי' לכי תשכח פי' כשתעיין בענין תמצא במה הם חולקין:

אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא בתותין ורמונין פליגי פי' אבל בשאר פירות שאינן תותין ורמונין מותר לסחוט אפילו לכתחלה לכ"ע כיון דלאו בני סחיטה, נינהו כדאיתא בסמוך:

דף קמד.

לא לרצון בסתמא וכ' קשיא לי אכתי נידוק ונימא דוקא סתמא בזיתים וענבים משום דבני סחיטה נינהו הא תותין ורמונים דלאו בני סחיטה נינהו לא דאי לא ליתי תותים ורמונים וכ"ש זיתים וענבים. וי"ל דה"ה תותים ורמונים דסתם כמפרש. והא דלא תני תותים ורמונים משום סיפא לאשמעי' דאפי' בזיתים וענבים כל היכא דאמר לא ניחא לי באותן משקין דשרי אע"ג דאפי' הכניסן לאוכלין אסור כנ"ל:

רבנן דמודו לי' לר' יהודה בשאר פירות מנא לן פי' ואע"ג דקתני בסיפא דברייתא דלעיל גבי תותים ורמונים דבין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור ליכא למידק מינה דוקא תותים ורמונים הא בשאר פירות שרי דדילמא ה"ה בשאר פירות דאסרי והא דלא נקטי למלתייהו בשאר פירות דילמא לאשמועי' כותי' דר' יהודה דאפי' בתותים ורמונים דאיכא מאן דסחיט להו דאפי' הכי אם הכניסן לאוכלין קא שרי ר' יהודה ואלו נקטי שאר פירות הוה אמינא דדוקא בתותים ורמונים קא אסר ר' יהודה אפי' הכניסן לאוכלין. והיינו דקאמר רב נחמן בר יצחק מסתברא בתותים ורמונים פליגי משום דמברייתא לא מיפרשא בהדיא וכמו שפרש"י ז"ל:

דף קמד:

דילמא ר' יהודה היא. פי' והשתא דלא קס"ד טעמא דסוחטין לכתחלה מיירי בשהכניסן למשקין ומשום הכי קא אסר ברמוני' דאי בשהכניסן לאוכלין האמר ר' יהודה דשרי ברמוני':

פוסלין את המקוה בשינוי מראה. פי' ולא בג' לוגין לבדן אלא עד שיהו רבים כ"כ שיש בהן כח לשנות מראה המקוה וס"ל לרב חסדא דלא פסלי אלא במקוה חסר כדאמרי' בג' לוגין מים שאובין דלא פסלי אלא במקוה חסר אבל במקוה שלם לא פסלי אלא דגריעי ממים שאובין דמים שאובין פסלי בג' לוגין לבדן ומי תרדין לא פסלי אלא בשינוי מראה ולעולם במקוה חסר אבל במקוה שלם לא. ואתא רב פפא למימר דלעולם לא מהני מחשבתו לשוויי משקה. כלומר כמשקה מים אלא אע"פ שאינו משקה חשוב פוסל את המקוה בשינוי מראה ואפי' במקוה שלם דהכל תלוי בשינוי מראה. כן פי' ה"ר יהונתן ז"ל:

מאן תנא דמוחל משקה הוא וכו'. פי' וס"ל כרב חסדא דמשקה הוא דפוסל את המקוה ולא דבר אחר:

איכא בינייהו דאתי בתר איצצא. פי' דהיינו המחל האמצעי והאי מחל הוא הא דתנן נפל לתוכו יין וחומץ ומחל ושינה מראה פסול דלרב יעקב הוי משקה וכ"ש האחרון וכולן טמאין ופוסלין את המקוה בשינוי מראה חוץ מן הראשון לפי שאינו רוצה בקיומו. ולר' שמעון מחל האמצעי לאו משקה. הוא וכ"ש הראשון וכולן טהורין ואינן פוסלין את המקוה בשינוי מראה חוץ, מן האחרון שהוא משקה ופוסל את המקוה וטמא לפי שרוצה בקיומו לפי שיש בו צחצוחי שמן:

רבא אמר משום דהוה דבר וכו'. פי' לעולם אפי' ר' שמעון היא ואפי' במחל היוצא בתחלה' דלכולי עלמא לאו משקה הוא מיהו אפי' הכי מתני' דתנן נפל לתוכו יין וחומץ ומחל במחל היוצא בתחל מיירי דפסול מקוה והכשרו אינו תלוי במשקה אלא בדבר שעושין הימנו מקוה לכתחלה ושאין עושין הימנו מקוה לכתחלה ובמחל זה כיון שאין עושין הימנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה. כנ"ל:

אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה פי' קדרה שיש בה אוכל ולפי' הוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמו. וכתב בספר המצות להר"ם מקוצי דלאו חתיכות גדולות של אוכלין אלא פירורין קטנים שהמשקה נבלע בתוכן. ועוד כתב בשם רת"ם ז"ל דבוסר אפי' בתוך אוכלין אסור משום דהוה לי' כבורר אוכל מתוך הפסולת שהרי מה שנשאר מן הבוסר אינו נאכל:

דף קמה.

כבשים שסחטן וכו'. פי' ירק כבוש ביין או בחומץ אמר רב לגופן וכו' ושלקות כיון שנתבשלו לקדרה אפי' למימיהם לאו משקה הוא אלא אוכל.

דף קמה:

התם הוא דמעיקרא אוכל ולבסוף אוכל. פי' ובהא הוא דקא שרי ר' אליעזר כיון דליכא איסורא דאורייתא ומשום בורר ליכא דאפילו סחיט להו בידים לא נפיק דבש מיני' לגמרי קמ"ל דאפי' גבי ענבים קא שרי דכיון שריסקן מבעוד יום כל מה דאתי ממילא לא גזר דילמא סחיט לכתחל' למהר הוצאת המשקין או הדבש וחכמים גזרו חלות דבש אטו זיתים וענבים:

מתני'

כל שבא בחמין מלפני השבת. י"מ דאפי' לא נתבשל כל צרכו מבעוד יום אלא כמאכל בן דרוסאי או יותר סגי. וזה קשה דהא מצטמק ויפה לו אסור לשהותו ע"ג כירה וכ"ש לשרותו בחמין. והנכון שנתבשל כל צרכו מבעוד יום ושורה אותו בחמין בשבת להיות נימוח:

וכל שלא בא בחמין וכו' מדיחין אותו בחמין. י"מ אפי' בכלי ראשון דבהדחה דלא הויא אלא פורתא אינו מתבשל אבל בשריי' דהוי שעה או יותר אי אפשר דלא יתבשל כמאכל בן דרוסאי כיון שהוא בכלי ראשון ואם שרה חייב חטאת אע"פ שלא נגמר בישולו. וי"מ דהדחה שהתירו היינו שריי' דבכלי שני דאי בכלי ראשון לא דהא קי"ל דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון, וליתא דלא איתמר אלא בתבלין וכיוצא בהן שהן קלים להתבשל מעירוי דכלי ראשון אבל בשר מליח יבש אין נוח להתבשל בעירוי דכלי ראשון:

דף קמו.

מתני'

שובר אדם את החבית כו' פי' והוה לי' חבית כקליפי אגוזים ורמונים:

גמרא

או דילמא לעין יפה קא מכוון. כלומר להרחיב מוצא היין בנקב גדול להראות לפני האורחין ששמח הוא בהן:

לפיתחא קא מכוין. פי' שאינו רוצה להסיר מגופתה מלמעלה כדי שלא יפול בה עפר וצרורות ביין ולכך הוא נוקב אותה מצדה:

מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף וכו' פי' אע"פ שהי' היין יוצא מאיליו דרך הברזא שיש בה או דרך פיה אפ"ה שרי לה להתיז ראשה משום דלעין יפה קא מכוון. והא דתניא לעיל גבי חותלות מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ואוקימנא לה כר' נחמי' דס"ל דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו על כרחין אית לן למימר דהפקעה דקאמר הכא בכלי הוא דאי לא אפי' ר' נחמי' מודה דומיא דמתיר:

מתני'

אין נוקבין נקב במגופה של חבית. פי' שכן דרכן לעשות נקב במגופה הדבוקה בפי החבית ומטין אותה ויוצא משם היין ואסור משום דכמתקן פתחא הוא:

מעשה בא וכו' ואמר חוששני לו מחטאת. פי' רבי יהונתן ז"ל דלכך אמר חוששני לפי שהיא תולדה דממחק. ויותר נכון מה שפרש"י ז"ל דאיכא למיחש בדביקת השעוה שמא מירח ועל השמא אמר חוששני לו מחטאת:

אבל מן הצד. פי' בצדה של מגופה הוה לי' כנוקב בחבית ממש והיינו דקתני לא יקבנה מצדה דמשמע דאפי' חכמים מודו בה דבשלמא בחודה של מגופה קא שרו רבנן משום דלא חשיב נקב דמגופה גופה בטלה היא לגבי החבית:

תנו רבנן אין נוקבין נקב חדש בשבת. פי' דמתקן כלי ואיכא משום בונה וכדתנן הבונה כל שהוא:

שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. פי' ונקב זה עשוי הוא להוציא ולא להכניס משם:

ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה. פי' לאו דוקא אלא אפי' מגופה נמי שרי ליטלה אע"פ שדבוקה בסיד או בטיט ואע"ג דלא שרי' שום נקב שעשוי להכניס ולהוציא הכא שרי דטעמא דנוקבין נקב ישן משום דמבטל לי' ולא חשיבא סתימא והיינו דמפלגי' בין עשוי לשמור לעשוי לחזק דלחזק אסור משום דחשיבא סתימה ומבטל לי' והוה לי' כנוקב לכתחלה ופי' גאון ז"ל לשמור להוציא היין מן השמרים אבל' אם הי' נקב בחבית וסתמו שלא יהא שותת היינו לחזק ואסור, אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:

דף קמו:

בית סתום יש לו ד' אמות וכו' פי' והיינו כרבא דלא פקע שם פתח מיני' אלא בסתימא מעליא דהא הכא כל שלא פרץ פצימיו שקיל ד' אמות לפרוק משאו אע"פ שהוא סתום:

דחתיכא ולא מיתקנא. פי' שלא ניתנה עדיין לעולם בנקב לידע אם למדתו הי', מאן דאסר סבר גזרי' דילמא אתי לתקן אותה למדת הנקב:

נפלה מחזירין אותה בשבת. פי' אפי' נפלה בחול מחזירין אותה בשבת:

גזרה שמא יקטום. פי' שמא יקטום מן העלה לתקנו שלא ימצאנו כמדתו והוי כמתקן כלי, אבל ליכא לפרושי שמא יקטום מן המחובר דהא גזרה רחוקה היא ולא חיישי', ועוד דלא שייך לישנא דקטימה בדבר המחובר:

איכא ביניהו דקטים ומונח. דלמ"ד משום מרזב אסור ולמ"ד שמא יקטום שרי דהא מתוקן הוא מאתמול:

בי סדיא רב אסר וכו'. ואע"ג דלגבי הוצאה הוה להו למימר אלא משום רב ושמואל דאיירי בכולהו דלעיל אייתו נמי האי:

ליגזור דילמא אתו לאטמוני ברמץ קמ"ל, וא"ת והא אסרי בפרק כירה להטמין סילון של צונן בתוך אמה של חמין ואפי' בערב שבת גזרה שמא יטמון ברמץ, וי"ל דלא דמי דהתם לגמרי הן מתערבין זה עם זה ועוד שהוא נותן שם צונן לחממן, אבל הכא כל א' וא' עומד בפני עצמו ואינו מתחמם אלא שאינו מתקרר. כן פי' ה"ר יונתן ז"ל, וזה תימא דהא במתני' קתני ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו, ועוד דהתם סילון של צונן קאמר דאלמא משמע דאינן מתערבין זה עם זה וצ"ע לי, ואולי הוא גורס גירסא אחרת במתני' ולא נתגלה לי גרסתו:

מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהן, פי' ולא מצרכי' ליה לפושטן ואינו חושש שמא יחשדוהו שכיבסן בשבת. הגיע לחצר החיצונה פושטן מיד דהא מקום המשתמר הוא:

אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים וכו'. הרי"ף ז"ל פסק הלכתא כרב דהא קאי כר' אלעזר ור' שמעון ואע"ג דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם הכא הלכה כר' אלעזר ור' שמעון דהא אקשי' אליבא דרב בפ"ק דע"ז ופרקי' אליביה וש"מ דהכין הלכתא וכמו שכתב ז"ל בהלכות. ויש מי שפסק דלית הלכתא כרב וההיא דע"ז שיטה אחרת יש בה, והכין איתא בירושלמי דגרסי' התם כולהון פליגן אדרב ולית להון קיום, והילכך הלכה כסתם מתני' דשוטחן כנגד החמה אבל לא כנגד העם:

דף קמז.

המנער טליתו בשבת חייב חטאת י"מ אם נדבק בו טינוף ומנערו חייב משום מכבס ואסיקנא בחדתי ואוכמי דטינוף מועט מקלקל מראיתן, וי"מ שמנערו להסיר הקסמין שעליו וכדרך החייטין שמנערין להסיר הקסמין אחר תפירתן וחייב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכת החייטין:

והוא דקפיד עליהן. כלומר אפי' חדתי ואוכמי לא מיתסר אלא אם כן קפיד עלייהו שלא ללובשם עד שינערם:

חזא דאיכא טלא עילוי'. פי' הר' יהונתן ז"ל דבר מיאוס ורש"י ז"ל פי' טל ממש ואיכא משום מכבס:

הוה קא מיחסם למיתבה ניהלי' כלומר הי' מתיירא וכמוהו חזיא דהוה קא מיחסם:

אמר לפניו ר' יהושע וכו' בזו לא חייב ר' מאיר חטאת. נראה לי פירושא דבלשון תימה קאמר לי' וכי בזו לא חייב ר' מאיר חטאת הא ודאי מחייב הוא ר' מאיר חטאת דלאו דרך מלבוש הוא אלא דרך משוי ואמר לו ר' עד כאן דקדק ר' מאיר לחייב בדבר הנראה שהוא מותר והודה בענין ושלשל טליתו:

הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא. פי' הרי"ף ז"ל דמי מערה היינו חמי טברי' וחמי טברי' מותר לכתחלה ומי מערה לא לפי שהיא מקורה ונפיש הבלא ואתי לידי זיעה, וי"מ דמי מערה היינו חמין שהוחמו ע"י אדם מע"ש ואסרו אטו חמין שהוחמו בשבת:

דף קמז:

סיפא רבותא קמ"ל דאפי' הני דנפיש בהו מיא פי' ואיכא למגזר דילמא קפיד עלה ואתי למסחטה אפ"ה לא גזרינן דכיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי דאסור לסחוט ולא סחיט:

עד שהיינו מגיעין אצל המעיין וכו' ופירש"י ז"ל דמסתמא אחר שנסתפג ר' שמעון הי' מביאה ר' דלא היה מניחה על המעיין במקום הפקר:

הא דאמרי' צבניתא וא"ר יוחנן צריך לקשר שני ראשי' למטה. פי' בתוספות שהוא בגד דק ואם הרוח מנשב בו משליכו לארץ ומשום הכי צריך לקשר דלמא נפיל ואתי לאיתויי אבל סדור שאינו דק ליכא למיחש ורש"י ז"ל שפי' שהוא סודר לא מיחוור וכטעמא דאמרן אבל הנכון מה שפי' הראב"ד ז"ל שהיא בלורי נשים דעד השתא איירינן בהא וה"ק כשהאיליירין יוליכו הסביניתא דהיינו הבלורי להסתפג בהן הנשים צריך לקשר שני ראשי' משום דכל מאן דמייתי לאחריני אחמירו ביה רבנן מדמייתי לגרמי', והא דאמר ר' יוחנן גופי' האוליירין מביאין בלורי נשים לבי בני דמשמע אפי' בלא קישור שני ראשי' מיירי בדמייתי לגרמי':

כל ימיה של דיומסת עשרים ואחד יום סמוך לעצרת שהמים מתחממין הרבה באותו זמן ומתרפאין, וקא מיבעיא להו עצרת להאי גיסא, בתחלה כלומר הני עשרים ואחד יום הוו אחר עצרת ונמצא עצרת הוי ראשון לעשרים ואחד יום, או דילמא הוו קודם עצרת ונמצא עצרת הוי בסוף ומשלים לעשרים ואחד יום. ובעי' למפשטה מדשמואל דעצרת הוי בסוף ודחי' לה ולא איפשיטא:

אין יורדין לקורדמא משום פיקה. פי' הרי"ף ז"ל שהטיט של אותו נהר הוא דבק הרבה ואם רוחץ בו שמא יטבע בטיט ויצטרך לאחרים להעלותו ואיכא טירחא יתירא. (אי נמי משום עובדין דחול, אולא מתגרדין דלעיל דסמוך ליה קאי דהוי טעמא משום עובדין דחול כנ"ל). והנכון מה שפרש"י ז"ל דאותו טיט הוא דק מאד ונשמט אדם בתוכו ואיכא למיחש שמא יפול בו ויטנפו בגדיו ואתי לידי סחיטה, וה"ר יהונתן ז"ל פי' דאפי' בחול אסור דכיון שהוא דק ומדביק לא יוכל לעלות אלא בצער ואיכא סכנה למי שהוא תש כח ורך הלבב:

ואין עושין אפיקטויזין. פי' הרב בעל הערוך ז"ל אפיק טוי זין, כלומר הוציא הרבה מזון, וטוי כמו טפי:

לא שנו אלא בסם. פי' דכשהוא מקיא בסם דמי לרפואה וגזרי' משום שחיקת סממנין:

דף קמח.

ה"ג קש"י ז"ל ולא שמיעא לן ולא בדינא גרבתיך. בתמיה כלומר יפה עשיתי כשלקחתי בבגדך ומשכחיך שאלו לא באת לא למדנו דבר זה, ואית ספרי דגרסי אמר ליה לאו בדינא גברתיך:

לא יטרפם בצונן להשתטף על מקום שניכר דלרפואה קא עביד אבל רוחץ בנהר כדרכו דמימר אמרי' דלהצאת עצמו קא מכוון ואם נתרפא נתרפא.

היכא דלא איתמר וכו'. כלומר דלא איתמר דמתני' לאו דוקא בהדיא מחמת קושיא לא דחי' מתני' משום הא דשמואל:

סליק פרק חבית שנשברה

תוכן העניינים

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה