אור ברסלב

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק כא - נוטל

פרק כ - ר' אליעזר דתולין

אמר רבא וכו' חייב משום כיס. פי' דחשיב כמאן דנקיט לי' הוא בידי' לכיס:

רבא כר' נתן ס"ל וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דבר יראה ממנו דכיון דמארי' דשמעתא דאדם חי נושא את עצמו ר' נתן היא תלי לה בדר' נתן אבל ה"ה דלרבנן נמי אתיא דהא מודו רבנן באדם דהא רבא גופי' הוא דאמר לה הכי בפרק המצניע:

תינוק מת וכו' וליחייב משום תינוק. פי' אבל משום כיס לא דכיון דהניחו קודם שמת בין לאחר שמת אגב מרריה מבטל לי' לכיס לגבי' וכמו שפרש"י ז"ל:

דף קמב.

אי הכי מאי איריא אבן אפי' דינר נמי. פי' הרמב"ן ז"ל אי אמרת בשלמא דמאן דנקט תינוק ואבן או כיס בידו לא חשיב כמאן דנקיט לי' איהו ניחא דשרו אבן דלא חשיב ודינר דחשיב אסרו לפי שהאב נותן דעתו על הדינר לשומרו והוי כמאן דנקט לי' איהו מה שאין כן בכיס דשרי דאע"ג דחשיב כיון שהוא תלוי בצואר התינוק ואינו עשוי ליפול לא יהיב דעתו כ"כ לשומרו ואין הכיס צריך לאביו אלא אי אמרת דלעולם חשיב מאי דנקט תינוק כמאן דנקט לי' איהו אלא דמשום געגועין קא שרו במתני' לטלטלו בחצר א"כ אפי' דינר נמי אלמה אמר רבא וכו'. דינר אי נפל אתי לטלטלו, דמימר אמר מה לי דשרו טלטול תינוק ודינר בידו ומה לי דשרו דינר בידו ממש והילכך דינר דאי נפל מתוך חשיבותי' אתי לאיתוי' אם הוא בר"ה או אם הוא בחצר אתי לטלטולי בחצר ולאצנועי' ואע"ג דטלטול בחצר לא מיתסר אלא מדרבנן מ"מ כיון שהוא מטלטל ממש בידים העמידו דבריהם אפי' במקום געגועין כיון דלית בי' סכנת נפש גמורה אבל כי נקט אבן תינוק אע"ג דחשיב כמאן דנקיט לי' איהו ואיכא איסורא דרבנן מ"מ קיל איסורייהו כיון דלא נקיט בידיו ממש ולא העמידו טלטול כי האי במקום צערא וכן נראה מפרש"י ז"ל. ולהאי פירושא כל היכא שאינו מטלטל התינוק שרי לאוחזו בידו ואפי' בדינר בידו:

אלמה אמר רבא וכו'. כלומר את"ל דינר נמי שרי משום געגועין א"כ למה אמר רבא וכו' וכן פרש"י ז"ל בברכות:

המוציא אדם וכליו עליו וכו' פטור. פי' פטור על הכל על האדם דחי נושא את עצמו ועל המלבושים נמי פטור שהרי הם בטלים לנגדו הא אם הוציאן כמות שהן כלומר שהי' העליון אוחזן שלא כדרך מלבוש חייב הנושא אותן שהוא התחתון דכיון דנקיט לי' עליון כמאן דאפקי' תחתון דמי ומיחייב והיינו כרבא:

ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור. פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דאפי' בשוכח אסרוה מדין בסיס לפי שהכלכלה עשוי' לקבל מה שנותנין לתוכה ותשמישה היא בכך והילכך בטלה היא למה שבתוכה:

מלאה פירות. ואין הפירות נעשין בסיס לאבן ואפי' במניח עליהן לפי שאין דרך פירות להיות בסיס לאבן אלא האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי וכן בתרומה טמאה דבסמוך:

וניקטינהו ביד. פי' ילקטם אח"כ ויחזירם לקופה, ופי' הר' יהונתן ז"ל דדוקא בשצריך לו לכולהו פירות שרו למטרח ולהחזיר לכלכלה הא לאו הכי אסיר למטרח בהו כדתניא בפרק חבית נתפזרו לו פירות בחצרו לוקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול והרא"ה ז"ל פי' דאפי' בשאין צריך לכל הפירות שרו ומיירי בבית שהוא מקום יפה דלית בי' צרורות והתם אסרי' בחצר ומשום צרורות:

ולנערינהו ניעורי. פי' דלא שרי' בסיס לדבר האיסור ולדבר המותר בדאפשר לאשתמושי , בהיתר ולמנער האסור:

בכלכלה פחותה עסקי' דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה. פי' ולאו דמיהדקא ממש בכלכלה דאי מיהדקא אפי' בלא פירות שרי דהוה בטילה לגבי כלכלה כדאמרי' גבי אבן שבקרויה ליהדקה שוי' דופן לקירוי' אלא הכא שעומדת בפני הפחת רפוי' שלא יצאו הפירות משם וכי ליכא פירות לא חזיא כלל אבל כי איכא פירות חשיבא ככלי משום דמגינה בפניהם:

מטלטלין תרומה טהורה עם הטמאה ועם החולין כלומר או עם החולין דאגב החולין ניטלת הטמא', וכתב ה"ר יהונתן ז"ל דהאי דלא מטמאה טמא' לטהורה מיירי שהטמא' הויא שלישי ואין שלישי עושה רביעי בתרומה. וקשיא לי דא"כ לימא פסולה ואפשר דכיון דעדיין מטמאה היא בקדשים מיקרא טמאה, ועוד פי' ז"ל דאי נמי כגון שלא הוכשרה הטהורה במים. אבל לפי' התוספות שפי' דמיירי שהטמאה בקופה א' והטהורה בקופה שניי' ושתי הקופות בתוך קופה גדולה, לא קשיא מידי דהא איכא כלי שאינו מיטמא מן הטמאה:

דף קמב:

והא מיפלג פליגי וכו' ר' יהודה אומר וכו' אבל לכ"ע לא נתבטלה סאה של תרומה לגבי מאה של חולין כשאר איסורין שבתורה שאין מכירין האיסור, משום גזל כהן דאי שרית לי' בלא העלאה אתי לערב בידים:

דר' יהודה עדיפא מר' שמעון. דלר' יהודה שרי אפי' להעלותה ור' שמעון לא שרי להעלותה אלא לתת עיניו בצד זה ולאכול מצד אחר אבל תרווייהו סבירא להו סאה תרומה שנפלה למאה חולין דבתיקונן הן עומדין ואין צריכין תיקון אלא סילוק סאה א' מהן במקום התרומה ודי לו והילכר לר' יהודה כיון דבלא העלאה נותן עינו בצד זה ומתחיל ואוכל מצד אחר אין תיקון בהעלאתו ולפי' שרי' לי' להעלותו בשבת מתני'.

האבן שעל פי החבית וכו', היתה של עור נותן עליה מים עד שתכלה. פירש"י ז"ל אבל כיבוס ממש לא דהואיל וסתם כרים וכסתות של עור רכים הם שייך בהו כיבוס ומיהו בעור שרייתו לא זהו כיבוסו והכי איתא בזבחים פרק דם חטאת. א"נ יש לפרש דגזרי' כבוס דעור אטו כבוס בגדים אבל שרי' אטו כבוס לא גזרי':

גמרא

מאן תנא דכל היכא דאיכא היתירא ואיסורא וכו'. פי' דתנא דמתני' קא שרי להגבי' כל החבית מבין שאר החביות ולהניחה למקום רחוק שהוא טורח בהיתר ולא קא שרי לטלטל האבן בידים לפי שאינו דבר ראוי ולא טרחי' באיסורא והי' בדין שיטלטלנה בידים דומיא דפסולת שבאוכלין שנוטל הפסולת ומניח האוכל אלא ודאי מתני' דלא קא שרי חשיב לי' כפסולת מרובה על האוכל דנוטל אוכל ומניח פסולת דהוה לי' פסולת כעיקר וכמאן דהוי בעיני' בלחוד דאסור בטלטול ואפי' היכא דכי טרח בהיתירא נפיש טרחי' כדמפרש ואזיל. ומני הא רשב"ג היא וכו' וב"ה אומר בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. כלומר בורר פסולות ומניח אוכל אם ירצה ואפי' פסולת מרובה על האוכל ואתא רשב"ג ופליג אמאן דתני ב"ה הכין ואמר דב"ה מודו לב"ש דהיכא דפסולת מרובה על האוכל דבורר אוכל ואוכל ואפי' טרחא דאוכל נפיש כגון שהאוכל דק והפסולת גסה. ואקשי' ואכתי מתני' היכי הוי פסולת מרובה על האוכל דהא מתני' אוכל מרובה על הפסולת הוא וא"כ הוי ליה למישרי לטלטל אבן בידים כי הכא וא"כ מתני' ליכא לאוקומה כרשב"ג ופרקי' כיון דהכא נמי דאי בעי למשקל לא משתקיל לי' יין עד דשקיל לי' (לאבן) כפסולת מרובה על האוכל דמי וכתב הרא"ה ז"ל דאפשר דאתינן הכא למימר דאפי' ביו"ט נמי הכי דינא דמטה על צדה והאבן נופלת משום דחשבי' לה כפסולת מרובה על האוכל דהא היכא דאוכל מרובה ביו"ט ודאי מותר ליטול הפסולת ואע"ג דנוטל פסולת חשיב בורר גמור מותר ביו"ט כיון דלא הוי אלא לצורך שעה דלא עביד בקנון ובכברה אבל בשבת ודאי כל שנוטל פסולת מתוך אוכל אסור לעולם וכדכתיבנא לעיל בפרק כלל גדול עכ"ל. כלומר דכיון דמייתי הא דקטנית דמיירי ביו"ט דאלו בשבת אפי' אוכל מרובה על הפסולת אסור גבי הא דחבית מכלל דביו"ט נמי מטה על צדה:

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו וכו' אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו. כלומר אם הוא צריך לאותו מקום שהכר שם נוטל את הכר לגמרי עם המעות ומניחו במקום אחר שאם ינער שם את הכר המעות נופלות שם ועדיין לא יוכל להשתמש באותו מקום:

רב אשי אמר אפי' שוכח נמי לא ולא אמרו ככר וכו' ולא דמי למתני' דקתני מנער את הכר שמטלטל המעות וגם מסלק הטבלא ומנערה ואע"פ שהניח שם הקליפין והעצמות בשבת דהתם תופס בהיתר ומטלטלו כדי לנער האיסור משם אבל הכא להניח היתר על האיסור כדי שיתפוס באיסור ויטלטלנו ולא ינער האיסור משם זה ודאי אסור וכן פי' הרא"ה ז"ל. וא"ת הכא שרי' בשוכח לנער הכר והמעות נופלות ואלו בפרק כירה אמר רב יהודה מטה שלא ייחדה למעות יש עלי' מעות אסור לטלטלה וההיא סתמא קאמר ואפי' בשוכח פי' הראב"ד ז"ל דשאני מטה דמתוך שהיא עשוי' להניח עלי' מעות אפי' בלא ייחוד בטלה היא אצל המעות ואפי' בשוכח נעשית בסיס להם בעוד שהמעות עלי', ודבריו צריכין ראי', והרא"ה ז"ל תירץ דהתם לא נחית להכי כלל אלא למימר דיש עלי' מעות בלחוד הוא דאסור ולאפוקי מרישא דמטה שייחדה למעות דאסורה דיש עלי' מעות לאו מידי דשוי דאי במניח אסור לגמרי ואי בשוכח אסור לטלטלן ועודן עליו לצורך גופו לא הותר אלא לנערן:

אמר רב יוסף כמה חריפא שמעתא דדרדקי. אימר דאמור רבנן בשוכח. פרש"י ז"ל סבורין הן שהן חריפין אימר דאמור רבנן בארנקי ודיסקיא מניח עלי' ככר או תינוק בשוכח ובמקום התורפה ומשום הפסד ממון ע"כ, וא"כ לא הוה לי' לאביי ורבא לטלטולי כפא אכיפי וסכינא אבר יונה. וכתב הרא"ה ז"ל דאע"ג דסבירא לן כרב אשי דאפי' בשוכח נמי לא רב יוסף לרוחא דמלתא מקשי דאפי' מאן דשרי דוקא בשוכח, ונראה לי דלפום מאי דמדמה רב יוסף הא דאביי ורבא להא דארנקי ודיסקיא דכולהו מיירי בחד אנפא דכי היכי דהא דארנקי ודיסקיא מניח ההיתר על האיסור והוא נוטל בגוף האיסור כך הא דאביי ורבא שמניח הכפא והסכינא על הכיפי ועל הבר יונה ונוטלין גוף האיסור דאי ההיתר למטה ודאי שרי כי הא דאמרי' בסמוך דרבא שהי' זורק גרעיני תמרה בספל של מים ומטלטל להו וכמו שפי' הרשב"א ז"ל:

אמר אביי אנא אי לאו דאדם חשוב אנא וכו' אמר רבא וכו' סכינא אבר יונה למה לי הא חזי לאומצא. פי' ולהכי סגי להו דמחמרי בכפא וסכינא הא לאו הכי אפי' בסכינא וכפא אסור כרב אשי:

דף קמג.

אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד. פי' דס"ל דכל דבר שהוא מיוחד לתשמיש אחד כגון עצים שאינן עומדין אלא להסקה מקצה להו מדעתו לתשמיש אחר והילכך לא תטול ואפי' למלאכת היתר ולאביי לא קשיא מידי דכיפי אי לא דחזו למזגא עלייהו לא חזו מידי ואפי' לר' שמעון אסור:

מתניתין

ב"ש אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. פי' כשהן ראויין לבהמה ואף על גב דהשתא חשיבי כנולד וכן פי' ה"ר יהונתן ז"ל:

ושער של אפונין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה כלומר הקליפה העליונה שנראין כזבובין בקערה אע"ג דלאו מאכל אדם ונולד נינהו אפ"ה מותר לטלטלן שהרי הן מאכל לבהמה ואליבא דר' שמעון דלית לי' נולד דאי אליבא דר' יהודה אסור כיון דמאתמול לאו לבהמה קאי אלא לאדם אגב העדשים והפולין:

ספוג וכו' בין כך ובין כך ניטל בשבת. כלומר בין שיש לו בית אחיזה של עור בין אין לו אם הוא יבש ונגוב ניטל בשבת דתורת כלי עליו שהרי ראוי לקנח בו כל מידי דמאיס על בשרו ומותר דלא גזרי' נגוב אטו שאינו נגוב:

גמרא

מסייע לי' לר' יוחנן דא"ר יוחנן פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד פי' ולהכי איצטריכא לי' למתני' למיתני דאע"פ שאין בהן כזית ולא חזו לאדם אפי' הכי ניטלין הואל והן ראויין לבהמה ולתרנגולין שאם הי' אסור לאבדן ביד הוה במשמע דתורת אוכלין לאדם הן ופשיטא דמותר לטלטלן כשאר אוכלין הראויין לאדם ומאי קמ"ל:

הני גרעינן דתמרי ארמיתא שרי לטלטולינהו פי' התמרים הרעים שנשאר קצת מן האוכל בגרעינין ומחמת אותו אוכל אינן עומדין להסקה אלא להאכיל לבהמתם שרי לטלטולינהו, אבל דפרסיאתא שלא נשאר מן האוכל כלל בגרעינין אסור דודאי להסקה קיימי ואפי' לר' שמעון אסור בשבת כיון דלא חזו להסקה ואע"פ שהוא צריך להם לדבר של היתר כגון לינתנן לפני בהמתו אפ"ה אסור כיון שעיקרן ויסודן להסקה קיימי מידי דהוה אצרורות שבחצר דלא מטלטלי' להו לכסויי מנא. ולעיל נמי בפרק כל הכלים אמרי' שאין סומכין את הקדרה בבקעת בשבת ואע"פ שסומכין אותה בי"ט וההיא אפי' ר' שמעון מודה בה אבל בי"ט קא שרי ר' שמעון דפרסיאתא ואפי' למשדינהו קמי חיוותא דכיון דחזו להסקה אע"ג דמשני להו למלאכה אחרת שרי לר' שמעון ואסור לר' יהודה כדדרש רבא אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד בי"ט דההוא ר' יהודה היא אבל לר' שמעון שרי וכן ודאי נראה במס' י"ט דאמרי' הני סופלי לחיותי היכי שדי' אמר לי' הואיל וחזיין להסקה ואמרינן תינח בי"ט בשבת מאי איכא למימר דמטלטלין להו אגב ריפתא, דמשמע בהדיא דבי"ט הוא דמטלטלי' להו ולא בשבת וההיא לר' שמעון אתיא דאי לר' יהודה להסקה נמי לא חזו, ובתמרים שאכלן בשבת עסקינן דשרי להניחן בהנחה ראשונה כשמוציאן מפיו באיזה דבר שירצה דאלו אכלן מערב שבת לא אפשר לן למיתן להו עלי' דרפתא אשתכח דאליבא דר' שמעון בי"ט מטלטלין להו ולא' בשבת, ומ"מ לענין הלכה קי"ל כר' עקיבא דאמר אפי' נפש בהמה במשמע ושרי לטלטולי מאכל בהמה בי"ט וכן בשבת:

סליק פרק נוטל אדם

תוכן העניינים

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה