חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק כ - ר' אליעזר דתולין
ר' אליעזר אומר תולין את המשמרת פי' תולין את המצננת בלעז אשטנדר"י דסבר ר' אליעזר דבמשמר ליכא חיובא דלאו כלום קא עביד:
וחכמים אומרים וכו' אבל נותנין לתלוי' בי"ט,, י"מ דסבירי להו דהוו מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב י"ט, והרא"ה ז"ל כתב דהוי צורך אוכל נפש ושרי בי"ט כי היכי דשרי' דנהלי' קימחא בי"ט. ונראה שהכל עולה לענין אחד שהרי השימור והריקוד צורך אוכל נפש הוא ואי אפשר לעשותה מערב י"ט אבל תליית המשמרת אפשר לעשותה מערב י"ט ומיהו דוקא לבו ביום ולא לאוצר:
אלא מעתה תלה כוזא בסיכתא הכי נמי דמיחייב כלומר אם איתא דבמשמרת חייב חטאת ומשום אהל תלה כוזא בסיכתא הוה להו לרבנן למיסר לכתחלה מיהת אבל חיוב חטאת אפי' לר' יוסף לא אפשר דלא שייך אהל למה שאינו עשוי אלא לגבה בלבד ולתחתיו איננו ראוי כלל דאין עשוי להגין למה שתחתיו. ופריק אביי דאם תלה לחכמים ליכא חיוב חטאת אלא איסורא דרבנן ומשום אהל עראי אלא דמשום דלא שייך בהא אפי' אהל עראי אסמכוה אעובדין דחול ומשום דררא דאיסור אהל, ומסתברא דבכל מקום דנקט משום עובדין דחול קיל איסורייהו משבות ודוקא אהל שעשוי כעין דרך קביעות וכמגין למה שתחתיו והיינו פריסת סודר אפלגא דכובא דשרי דלאו דרך קביעות הוא ואינו מגין למה שתחתיו ואע"ג דאיכא אהל טפח לא חשיב כלום והילכך מותר ליתן בגד על פי הכלי לשעתו דלאו דרך קביעות הוא וכן נותן אותו לדעת כיסוי או לדעת שתהא משומרת ומכסה הקדרה בבגד או בכלי וכל כי הני מלי כולהו שרי ואע"ג דהוי טפח זהו תורף פי' הרא"ה ז"ל, ועוד כתב הרא"ה ז"ל ואין לנו אלא מה ששנו חכמים ואין לנו להוסיף עליהם ואין בנו כח לדמות דבר לדבר שהם אסרו בדברים הנראה להם כגון מקיפין שתי חביות לשפות עליהם הקדרה כדאיתא במס' י"ט ע"כ:
דף קלח.
אבל מטה וכו' ואסלא פי' ספסל של ברזל כדתנן האסלא טמאה מדרס וטמא מת פרשה העור טמא מדרס והברזל טמא טמא מת ועל האסלא זו נותנין עור נטוי לישב עלי' והעור נקוב באמצע לעשות בו צרכיו ונותנין גרף תחתיו לקבל הרעי והיינו דקרו לי' התם בריש עירובין עור כסא של בית הכסא:
מתקיף לה רב ששת מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת וכו'. ואע"ג דאשכחן ברודה חלות דבש דר' אליעזר מחייב חטאת ורבנן שרו לכתחלה ואחריני טובא מ"מ כי האי גונא דכולהו מודו בעיקרה של מלאכה דכולהו סברי דבורר חייב לא אשכחן דפליגי בכולי האי דלמר חשיב בורר גמור ולמר לא חשיב בורר והיינו דמייתי' ראי' מהא דעיר של זהב דכולהו מודו בחיוב הוצאה. כזה כתב הרא"ה ז"ל והוא הנכון:
רבא אומר משום בורר. פי' הרא"ה ז"ל ולהא דמי ולא למרקד משום דהאי בלח ולא ביבש, מדבריו נראה דלגמרי פליגי רבה ור' זירא. אבל רש"י ז"ל פי' דלרבה הה"נ דאי אתרו בי' משום מרקד הויא התראה אבל לר' זירא דוקא משום מרקד ולא משום בורר, ולא ידעתי מי הזקיקו לפרש כן דאדרבה טפי הי' נראה דר' זירא דהוא בתרא דפליג עלי' דמודה לרבה ולימא ר' זירא אמר אף משום מרקד, ומ"מ כדברי הרא"ה ז"ל נראה מדאמר רבה כותי' דידי מסתברא וכן אמר ר' זירא כותי' דידי מסתברא כנ"ל:
ה"ג הרא"ה ז"ל וכן הוא במקצת הספרים תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור. ופי' ז"ל דדוקא כשיש לה גג טפח והא לאו הכי מותר לגמרי דלאו כלום הוא כדאיתא לקמן דשפועי אהלים לאו כאהלים דמו ולא חשיב אלא כמחיצות עקומות וכוילון דשרי' לקמן בשמעתין:
כרך עלי' חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחלה בשבת. פי' והוא כעין לולאות שעושין בה ונותנין אותו במוטות ופעמים מרחיבין אותה. ונוטין בהן ופעמים מסלקין אותה לצדדין:
אמר לי' אף מטה אסורה מטה מהו. כלומר מי נימא שיהא דין זה בכל מטה ויהו כולן אסורות או לא אמר לי' אף כילה מותרת וכו' ולא קשיא הא דאמר לי' אף מטה אסורה בדקרמנאי דהיא מטה גללניתא ואסור לנטותה משום בנין דשכיח למתקע והא דאמר לי' אף כילה מותרת כדרמי בר יחזקאל כילה אסורה ומטה מותרת בדידן שאם היא זקופה מותר לנטותה ולא שייך בה משום אהל כלל ודכותה בחולין בחתול ובחולדה:
וילון מותר לנטותו ומותר לפרקו. דהא לא הויא אלא חדא מחיצה ולית לה גג. והוא מסך כנגד הפתח ולפעמים נוטין אותה לצד א' והויא לה מחיצה תלוי' במקומה ואוסופי אהל עראי הוא ושפיר דמי:
דף קלח:
אלא שאין בפחות משלשה כו' טפח. שמחיצה זו קרובה לחבירתה וקודם שיהא טפח ממחיצה זו לחבירתה יש מן הגג עד אותו טפח ג' טפחים דליכא למימר בה לבוד אבל אם מחיצה זו רחוקה מחבירתה סמוך לגג שיש סמוך לגג טפח ואין משם לגג' טפחים הרי כאלו יש בגגה טפח דכל פחות משלשה כלבוד דמי:
אבל נחתא מפוריא טפח אסירא. פי' הרא"ה ז"ל משום דכילה מידי דקביע הוא והוה ליה גבה דפוריא כגג דידה כיון דנחית טפח מפוריא ומיתחזיא כמאן דעבידא למה שתחתי':
האי סיאנא שרי. פי' כובע של לבדין שהולכי דרכים מניחין על ראשם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים:
הא דאית ביה טפח. פי' כשמתפשט חוץ לראשו טפח איכא משום אהל :
הא דמיהדק הא דלא מיהדק. פי' הר' בעל הערוך ז"ל הסיאנא כיון שהוא מהודק והוא בגד קשה דמי לאהל אבל גלימי' דהוא בגד רך ולא מיהדק דמי לאהל ורש"י ז"ל פי' דלאו משום אהל הוא אלא דילמא נפיל ואתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים. ומיהדק דקאמר היינו בראשו:
שלח לי' וכו' אימא לן איזי הנך מילי וכו' גוד בכיסנא. כלומר עור בלולאותיו והוא כעין כילת חתנים וקל הוא לנטותו אלא שיש בגגו טפח:
אמר רבא לא שנו אלא בשני בני אדם. פי' הרא"ה ז"ל דמנתחין שניהם בבת א' זה מכאן וזה מכאן והוה לי' דוגמא דשנים שעשאוה דאשתכח השתא דאין א' מהם עושה אהל וקשיא לי דא"כ מותר לעשות לשני בני אדם בנין דשנים שעשאוה פטורין והא ליתא דכיון דכל א' וא' עביד בנין כשיעור טפח דבהא חשיב בנין מיחייב, והנכון פירש"י ז"ל:
אבל באדם א' אסור. ופי' ומתניתא דלעיל דאסר גוד מיירי נמי באדם א'.
כירה שנשמטה אחת וכו' מותר לטלטלה. פי' לצורך גופה ולצורך מקומה כשאר כלי דעלמא, שמלאכתו לאיסור משום דאכתי תורת כלי עלי' אבל נשמטה שתי ירכותיה אסור דלאו כלי הוא ולאו בשברי כלי לפי שאדם מייחד לה מקום לפי שעשוי' לתקן:
גזרה שמא יתקע. משום דבכירה שכיח:
דף קלט.
מכריז רב האי מאן דבעי למזרע כשותא בכרמא ליזרע. כלומר עם מין אחר דקיימא לן כר' יאשי' וכישותא לא חשיב לי' מין זרע ואין כאן (אלא) שני מיני זרעים:
יהיב לי' פרוטה לתינוק כותי וזרע לי' פי' בכרם ואפי' עם מין אחר דס"ל דשרי לגמרי דאי ס"ל דאסור ע"י תינוק כותי מאי אהני ליה דהא אסור משום מקיים אלא' ודאי שרי אלא דאיהו לא בעי למיעבד בידים כיון דאיכא מאן דמחמיר ואסר ולאפרושי מאיסורא נהוג בי' חומרא. וכיון דמדינא שרי לא חייש למראית העין שהרי אין הרואה מכיר אם מקיים לדעת או שלא לדעת:
דף קלט:
יתעסקו בו עממין. פי' ואפילו הוצאתו לכרמלית אם היה בה קברו דסתמא איתמר ע"י עממין ואע"ג דשרי' לעיל בשבת הוצאתו לכרמלית ע"י ישראל ודוקא ע"י ישראל משום כבודו, איכא למימר דהכא שאני שאי אפשר לעשות הכל ע"י ישראל כגון חפירת קברו אי נמי אם היה קברו ברשות הרבים אי אפשר ע"י ישראל דלא התירו מלאכה שאינה צריכה לגופה אפי' לר' שמעון כדפרישנא לעיל:
ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי. ואפי' לבן משום דהוי מלתא דמצוה ורש"י ז"ל לא פי' כן. אבל כסבסי בכילה דהיינו לולאות לא חשיבי ובטלי וה"ה לרצועות התלויות באבנט דאע"פ שאינו לבוש בתי שוקים דמותר לצאת בהן דהא לא חשיבי דלתשמיש הבתי שוקים הן עשויות ולצורך האבנט הן ואפי' הן של משי כל שהן לצורך בתי שוקים בטלות הן לגבי האבנט אבל לתלות רצועות יתרות שאינן לצורך בתי שוקים בהא ודאי מסתברא דאסור. וכן דעת הרא"ה ז"ל ומ"מ בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה היוצא בה בשבת חייב הא מצוייצת כהלכתה מותר והיוצא בה בלילה אע"ג דלילה לאו זמן ציצית היא מותר דכיון שהיא מצוייצת כהלכתה הוה לי' כמלבוש דומיא דתפילין דמותר לצאת בהן בשבת דרך הנחתן אי לאו משום דילמא מיצטריך לבית הכסא ואתי לאיתויינהו דרך ר"ה או דילמא מיפסקא לי' רצועה כדאיתא בפרק במה אשה יוצאה אבל לציציות ליכא למיחש דילמא מפסקי דהא מצותן דרך קביעות, וכן דעת הרמב"ם ז"ל שהוא ז"ל סבור שאין הציציות גמורות משוי אלא מנויי הבגד הן שאם הן משוי אפי' בו ביום אסור לצאת בהן לפי שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת, אבל ראיתי כתוב שאין כן דעת הרז"ה ז"ל וגם הרא"ה ז"ל אינו סובר כן אלא אסור לצאת בטלית מצוייצת בליל שבת ואני לא ראיתי כן בחדושיו שלא כתב מכל זה כלום:
מערים ושותה מן החדש. ויש מקשין ומאי קושיא דהא מ"מ שותה הוא מן החדש אבל אי שרית לי' להטיל שכר ע"מ לשתות ואינו שותה הוה מקשה שפיר ודכותה הכא דשרי' לתלות לרמונים ואע"פ שלא תלה רמונים. וי"מ דה"ק הכא לא שרי' לתלות רמונים לבסוף ולא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו כי הכא דכל שהוא שותה מן החדש אמרי' דהוכיח סופו דלדעת יו"ט עשאו מתחלה:
ומנח בברזא דדנא ואמר אנא לאצנועי קא מכוינא כלומר והוה לי' למיסר משום דמתקן לכתחלה ואע"ג דלקמן שרי' ליתן שפופרת ביו"ט לתוך החבית ולא אסרי' משום מתקן שאני התם דכיון שהיא בולטת חוץ לחבית לא מיחזי סתימה מעליא ואינו נראה כמתקן אבל גרגיר זה שסותם הנקב יפה ואינו בולט לחוץ אסור משום דמיחזי כלי ונראה כמתקן ואלו הי' עושה בעץ כי האי גוונא חייב חטאת כדאמרינן בהבונה שכן קרש שנפל בה דרנא מטיף לתוכו אבר וסתמו כן פי' הר' יהונתן ז"ל וצ"ע. עוד כתב הרא"ה ז"ל דברא דתומא דאסיר משום דמשוי לי' דופן ומיהו מדאורייתא שרי כיון דהוו אוכלין דלא שייכי לשוויי דופן ולאו אורחייהו בהכי:
. מתני'
נותנין מים ע"ג שמרים וכו'. פי' שכן דרכן ליתן מים בחבית שנשארו בו השמרים לבדו ולא נשאר בחבית אלא קצת יין עכור והמים קולטין ריח היין וגם שנתערבו בהן אותן מעט יין שנשאר בו וחזרו המים להיותן טעמן כיין ומוציאין אותן ושותין מהן וקמ"ל דלאו דרך בורר הוא כלל כן פי' הר' יהונתן ז"ל. ולא כמו שפרש"י ז"ל דמיירי במשמרת:
ומסננין את היין בסודרין פירש"י ז"ל מפני הקמחין שהן אותו קכ"ש בלעז והן לבנות שנעשות מעיפוש היין. מדבריו נראה לי דמיירי ביין צלול וכדאמר זעירי בגמ' והא דקתני בסודרין ה"ה במשמרת כי הא דזעירי אלא מתני' רבותא אשמעי' דאפי' בסודרין שרי ולא חיישינן לסחיטה דכיון שהן מסויינין לכך בטלין הן למלאכה זו ולא קפיד עלייהו כי הא דריש פרק במה טומנין גבי חזיוה לההוא גברא דפרס דסתודר אפומא דכוזא וכו' ואקשי' מאי שנא מפרונקא ופרקי' התם קפיד הכא לא קפיד. ודכותה בסודרין דעבידי למלאכה זו לא קפיד עלייהו. ומיהו אי סחיט חייב משום מפרק מדרבנן:
ונותנין ביצה במסננת של חרדל. פירש"י ז"ל שנותנין הביצה במסננת שיש בה חרדל כדי שיהא החלמון מתערב עם החרדל למראה וקמ"ל שאין בו משום בורר אחר שכולו אוכל. וקשיא לי וליתסר משום חרדל. יש מרבותי נ"ר שפירשו דמיירי בשהניח החרדל במסננת מבערב ומאיליו מצטנן בשבת וכההיא דאמרי' בפ"ק פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה ומתמלא והולכת כל היום כולו. והר' יהונתן ז"ל פי' דלאו בחרדל קא מצנן אלא במסננת שמצננין בה חרדל ועושין כן כדי שיהא החלבון נופל דרך נקבים וישאר החלמון למעלה בלי שום פסולת וכותתין החלמון וטורפין אותו ונותנין לתוך קדרה של בשר שקורין בלעז יוש"ל ואיצטריכי' לפרושי דביו"ט מיירי דאי לא למאי קא בעי לי' דהא אסור לבשולי בשבת וקמ"ל דלא מיקרי בורר כיון דהחלבון נמי ראוי הוא לאותה אכילה אלא שהעשירים אינן קפדין על החלבון כיון שהמאכל יותר יפה בשאין בה אלא חלמון לבד:
ועושין אומלין בשבת. מפרש בגמ' שהוא עשוי מדבש ופלפלין שנותנין לתוך היין ומיהו נראה שלא יטרפם בכף א' כדרך שהוא עושה בחול אלא מנער הכוס יפה והוא מתערב ואם רוצה לטורפו יפה טורפו מערב שבת כדרך שאמרו בגמרא בחרדל. אי נמי מצי למטרף דסגי בשינוי מיהא בנתינת דבש ופלפלין תחלה בכוס ואחר כך נותן היין עליהם ולא דמי לחרדל דאסור לטרוף כדרכו משום דחרדל הדבש והחרדל כולם דברים עבים ומיחזי כגיבול אבל הכא באנומלין הכל דבר רך הרבה דמעט ישתנה מתחלתו ולא מיחזי כגיבול ור' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש דמשני' בין שבת ליו"ט ולחולו של מועד דבשבת לא עבדי' אלא בכוס בכל פעם שרוצה לשתות ולא בפעם א' לשיעור שתי כוסות ביו"ט בלגין כלומר שלא ישאר ממנו לצורך מוצאי יו"ט. ר' צדוק אומר הכל לפי האורחין. כלומר דבמועד אפי' טובא כיון דאית לי' אורחין:
גמ'
טורד אדם חבית יינה ושמרי' ונותן לתוך המשמרת פי' דס"ל דכיון דמשתתי הכי ע"י הדחק אין כאן בורר ומתני' דאסר לשמר ס"ל לרשב"ג דמיירי בשמרים בלחוד דלא משתרי כלל ואפי' ע"י הדחק ותרגומא זעירי דבין הגתות שנו דמשתתי הכי להדיא ובהא בלחוד הוא דשרי:
ובלבד שלא יגביהנה מקרקעיתו של כלי טפח. פי' דבגובה טפח נראה כאהל. וכתב הר' אהרן הלוי ז"ל דבסודרין ליכא משום אהל לפי שמעמידין אותן משופין ואין בגגן טפח וכיון דכן אע"ג דקביעי דמונחין ע"ג יתדות שרי עכ"ל:
אר"פ לא ניהדק איניש ציבתא אפומא דכוזתא. פי' בערב שבת וידיק ממנו בשבת:
דף קמ.
ולא יטרוף אלא מערב שבת. כלומר לא יטרוף בכף שמערב ומכה אותו בכח כדרך שעושה בחול אלא מערב שבת אבל בשבת לא אלא ממחה אותו שהוא אישטינפיר"ד בלעז והוא מותר בין ביד בין בכלי:
דעבדי לבי מסותא. לבית המרחץ:
מתני'
אין שורין וכו'. בגמרא מפרש למאי בעי לי' אין כוברין את התבן בכברה. פי' כדי שיפול הדק שהוא בא מזקן השבולת העליון דרך הנקבים וישאר למעלה התבן שהוא מקנה השבולת דמיחזי כבורר:
גמרא
ליוקרא דליבא. כלומר לכאב, הלב ואע"ג דלשתיי' קא בעי לי' וכל האוכלין אוכל אדם לרפואה התם הוא דלא מינכר אבל שרייתו במים פושרין ניכר לכל דמשום רפואה קא עביד וגזרה משום שחיקת סממנין.
אי לא שתי בשבת מסתכן, וא"ת למה לי שורה בצונן ומניחה בחמה בפושרין גופייהו לישתרי כיון דמסתכן, וי"ל דאין הכי נמי אבל כיון דסגי לי' בחמה לא שרי פושרין דכמה דאפשר לשנויי משנינן, ומיהו טעמא משום דמסתכן הוא הא אינו מסתכן לא שרי' שריי' אע"ג דבשריי' גופה ליכא אלא איסורא דרבנן דשלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ואע"ג דהתם בכתובות פרק אע"פ גבי גונח יונק חלב כדרכו שרי' איסורא דרבנן אפי' ליכא סכנה משום צערא גרידא, י"מ דהא יהיב טעמא התם משום דהוי מפרק כלאחר יד, ולדידי קשיא דמ"מ במפרק כלאחר יד איסורא דרבנן מיהא איכא, וי"מ דמסתכן דהכא לאו דוקא אלא מצטער מחמת חליו כי הך דהתם ותרווייהו בחולה שאין בו סכנה:
ותיבעי לי' למר סודרא פי' שהוא סודר הראש שנושאו מגולה ואדם קפיד בליבונו יותר, ומ"מ לענין הלכתא בין סודר בין כיתונא כולהו שרו דלרכוכי קא מכוין והכי מוכח הא דאמרינן הכא ותפשוט לי' למר מסודרא אלמא משמע דחד דינא אית להו מדלא מתמהי' ומאי שנא מסודרא, וכן דעת הרי"ף ז"ל ואין כן דעת רש"י ז"ל אלא דסודרא אסור:
דף קמ:
קניא מינה אסור כלומר כשנוטל החלוק מן הקנה שתלוי' בו לנגבה ראוי לשלוף אותה מן הקנה אבל לא הקנה ממנה דהא לא חזי לטלטול:
אמר רב האי תליא דבשרא שרי לטלטולי. פירש"י ז"ל בשר מליח התלוי ליבשו שרי לטלטולי דהא נאכל באומצא אבל כוורי אסורין לטלטל שהרי אינן נאכלין חיין. והגאון ז"ל פי' העץ שתולין בו הבשר מותר לטלטלו דעדיין ראוי לתלות בו דבר אחר. אבל העץ שתולין בו דגים לא לפי שהדגים ריחן רע וקשה ושוב אין ראוי לתלות בו דבר אחר ומוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור. וכתב הרא"ה ז"ל דמיירי בדלא הוו עלי' כוורי כל בין השמשות ורב סבר כר' יהודה במוקצה מחמת מיאוס כדאיתא לעיל ולית הלכתא כותי' ואי אתיא לה בדאיכא כוורי עלי' כל בין השמשות אתיא לה שפיר דהואי בסיס לדבר האסור דדג תפל לא חזי למידי כדאיתא לעיל:
נקט מרגניתא בחדא ידא וכוורא בחדא ידא וכו'. כלומר פעם א' כשבא רב חסדא לביתו תפש בידו א' מרגלית ובידו אחרת פחם והראה לבנותיו המרגלית לאלתר והפחם לא הראה להן והיו סבורות שהוא דבר חשוב הרבה ומצטערות לראותו וכשנצטערו הרבה הראה להן להודיען שדבר הצנוע אדם מחבבו יותר והוא רמז להן המרגלית לשדים והפחם לאותו מקום ושיהו צנועות שלא להראותן לשום אדם ושלא יזדקקו מיד לבעליהן עד שיתרבה תאותן ויצטערו עליהן וכמו שפירש"י ז"ל:
מתני' לא כי האי תנא. כלומר מתני' דקתני אבל נותן בתוך הכברה דלא כי האי תנא דתניא ר' אליעזר בן יעקב וכו', וליתא לדר' אליעזר בן יעקב אלא כסתם מתני' נקיטינן וכן כתב הרא"ה ז"ל:
מתני'
גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי. י"מ שור של פטם והוא מעונג ואיסטנים וקשה לו הזבל שבאשפה מותר לפנות כל הזבל לגמרי. ואם אינו שור של פטם אלא שאר בהמות של מרעה שאינן מעונגות ואינן איסטניסות כשור של פטם אין צריך לפנותו לגמרי אלא מסלקן לצדדין ודיו, וי"מ דבתבן שבאבוס עסקינן דמותר לפנות כל האבוס בפני שור של פטם כדי שלא יתערב צרורות ועפרורית שיש בתבן הנשאר בשעורים ובתבן שהוא נותן בו עכשיו אבל לשור של מרעה די שיסלק אותו לצידי האבוס ולא יזרוק לחוץ וכן פי' הר' יהונתן ז"ל. אבל רש"י ז"ל לא פי' מפני הרעי שהוא שור של מרעה אלא רעי דוקא ואשור של פטם קאי ולומר דמסלקין תבן שלפניו לצדדין כדי שלא ידרסנו ברעי, והראשון נראה עיקר:
אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור. פירש דגזרי' דילמא אתי לאשוויי גומות לדעת לצורך האבוס:
מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלי'. פי' דתורא אית לי' ריר ומאיס לי' לחמרא מה שנשאר לפרה ולא אכיל לי' דאטרוחי באוכלא בכדי כלומר למאן דלא אכיל לי' או למי שאין מזונותן עליו אסור כדאיתא לעיל וחמיר מטלטולו שלא לצרך, וה"ה דאסור לשאר בהמות שאינן מטילות רירין, וכתב הר' יהונתן ז"ל אבל בגמלים לסוסים ופרדים לא קפדי' וכן מפרה למפרה שרי דהא כי הדדי נינהו ע"כ:
דף קמא.
מתני'
הקש שעל גבי המטה וכו' מכבש של בעלי בתים מתירין וכו' ושל כובסין לא יגע בהן. פי' לפי שמהודק הרבה ואפילו להתירו אסור דחשיב כסתירה ואפילו ברפוי גזרי' אטו מהודק יפה, ור' יהודה פליג בהא דלא גזר ואמר אם הי' מותר מערב שבת כלומר רפוי מתיר את כולו ושומטן:
גמרא
ממטה למעלה אסור. כלומר שהתחתון שהוא העוקץ נתון למעלה וראש העליון שהוא עב נתון למטה אסור לפי שהגומא קצרה מלמעלה וכשהוא נוטלו משם מתרחבת הגומא למעלה מפני ראש שיש לצאת משם ומזיז העפר ומטלטלו, ואע"פ שאין מטלטלו בידו ממש אלא ע"י דבר אחר אסור דס"ל דטלטול מן הצד שמי' טלטול ואע"פ שהי' הגומא רחבה בראשה בתחלה כשהטמין שם הפוגלא מ"מ אח"כ נסתם כשכסהו בעפר, ולפי שלא תטעה בפירושא דהאי מימרא בעי' שיהו העלין מגולין:
האי מאן דסחי במיא לנגיב נפשי' כו' דילמא אתי לאיתויי ד' אמות וכו'. כלומר אותן שטובלין בנהר ונכנסין באמצעיתו שהוא עמוק ומגיעין המים עד צוארו ורוצה לעלות משם לא יצא מן הנהר מיד אלא יתעכב בשפת הנהר סמוך ליבשה כאמה שאין המים מגיעין אליו עד הארכובה, אי נמי בשפת הנהר ממש כדי שיתנגבו המים שבראשו וצוארו ושבגופו ולא יוליכם ביבשה שהוא כרמלית ד' אמות לפי שאסור להוליך מים שעליו ד' אמות שלמות בכרמלית מדרבנן, ואף על גב דאפילו בלא ניגוב אפשר שלא יוליכם ארבעה אמות בבת א' שהרי אפשר לו לעמוד לסוף שתים מכל מקום החמירו עליו שמא ישכח לעמוד והצריכוהו לעמוד בשפת הנהר עד שיתייבשו המים שעל בשרו, ואקשי' אי הכי כי קא נחית נמי קא דחי מיא כלומר אי הכי שאתה מחמיר עליו כך הי' לך להחמיר עליו ג"כ בכניסתו לנהר שיכנס בנחת כדי שלא יזרקו ניצצות המים חוץ לארבע אמות מחמת כחו, ופרקי' אפילו כי זריק לית לא איסורא כלל דכחו בכרמלית לא גזרו:
האי בנין חקלאה הוא. פירוש בנין של שדה ואינו של בתים דבנין של בתים הוא בטרכסיד ואפי' במתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן וכשאינו מתכוין כי הכא מותר לגמרי:
ואין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשוויי גומות, פי' הרא"ה ז"ל לדעת שדרך המקנח רגלו להחליק פני הקרקע כדי לקנח רגלו יפה:
רב פפא אמר א' זה וא' זה מותר. פי' ה"ר יהונתן ז"ל לפי שאין מתכוין לא לבנין ולא לאשוויי גומות ודבר שאין מתכוין מותר כר' שמעון ופסיק רישי' נמי לא הוי דהא לא ניחא לי' עכ"ל, וכתב הרא"ה ז"ל ובתרי' דרבא איפליגו ולאו בהדי' וכיון דכן מסתברא כרב פפא דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכן דעת רב סבא ז"ל עכ"ל, וכן דעת הרשב"א ז"ל:
טיט שע"ג בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ. פי' רש"י ז"ל משום דמיחזי כמלבן והרא"ה ז"ל פי' דאסור משום עובדין דחול:
דף קמא:
דתני ר' חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא וכו'. פי' אין מגררין לפי שקופלו מצד הבשר והוי ממחק ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל, מפני שהטיפין נופלין מידו על המנעל והמנעל נהנה ממנו ונמצא מעבדו:
ומתעגל ע"ג הטבלא ואינו חושש. פי' לפי שמעט הוא נשאר על הגוף ואין יכול העור להתעבד ממנו כדמפרש ואזיל רב חסדא שאין בה כל כך שיעור אלא כדי לצחצח העור ולא לעבדו ועכ"ז שאינו מתכוון שאם הי' מתכוון גזרינן צחצוח אטו עיבוד. ופי' הרז"ה ז"ל דהא דרב חסדא אתיא אליבא דר' יהודה אבל לר' שמעון אפי' שיעור לעבדו שרי משום דבר שאינו מתכוון, אבל הראב"ד ז"ל כתב דהכא מתוך שהעור מתעבד בידים אפי' לר' שמעון אסור אבל שיעור לצחצחו שרי' דאפי' במתכוון לצחצחו ליכא איסורא דאורייתא:
ולא תצא אשה במנעל מרופט דחיישי' דילמא מחייכי עלה ומשלפא ואתיא לאיתויי בר"ה ולא אמרי' לא משלפא כדי שלא תשאר יחפה בדרך שהרי יש לה בתי שוקים טובים כדרך רוב הנשים ואינה חוששת:
ר' אליעזר מטהר. פי' לפי שעדיין לאו מנעל הוא ואינו נגמר שעדיין מחוסר הוצאה מן האמום:
ההיא ר' יהודה משום דר' אליעזר הוא. כלומר לא בעי ר' יהודה רפוי משום אמום דודאי אמום מותר לטלטלו אי לאו משום מנעל, והא דקא בעי רפוי משום מנעל הוא דכל שהוא רפוי לר' אליעזר חשיב לי' כלי שנגמר ומיטמא ושומטין אותו מע"ג האמום ואיהו לא מטהר אלא כשהוא מהודק באמום דהוא מחוסר הוצאה ואינו נגמר, אבל לחכמים בין רפוי בין אינו רפוי שרי לפי שהאמום ניטל בין לצורך גופו בין לצורך מקומו, אבל אביי ס"ל דהא דר' יהודה לאו דר' אליעזר הוא אלא נקט רפוי משום אמום שאסור לטלטלו לצורך מקומו:
סליק פרק תולין