אור ברסלב
חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת פרק יט - ר' אליעזר דמילה

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק יט - ר' אליעזר דמילה

פרק יח - מפנין

דף קל.

ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת. פי' בידו ואינו משנה להביאו במנעלו ובפונדתו ואע"ג דלעיל בפקוח נפש אמרי' דכל היכא דאפשר לשנויי משנינן שאני פיקוח נפש דלא הותרה שבת לידחות אצלו היכא דאפשר בלא חילול והילכך לא מחללי' אבל גבי מילה דניתנה שבת לידחות אצלה אפי' אפשר בלא חילול ולא מהדרי' במילה לעשותה בשמאלו או לשנות בה משום דלא חשבי' מילה דחיי' לשבת אלא היתר גמור אצלו שהתורה התירה בפירוש למול בשבת ה"ה מכשירי' לר' אליעזר דלדידי' מכשירי מילה כמילה הם וכללא דמלתא לר' אליעזר שבת לענין מילה ומכשירי' כחול גמור היא ולא משנין כלל:

גמרא

אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דקתני ובסכנה מכסהו וכו'. וקשיא לי א"כ דמשום חיבובי מצוה הוא למה לי עדים דכיון דלא חייש לחשדא וחבוב מצוה אי אפשר להתקיים כאן אפילו במקום סכנה לא צריכין לעדים, אלא נראה לי דלעולם אית לי' לר' אליעזר משום חשדא ואית לי' נמי משום חיבוב מצוה דתרתי אית לי' אלא דבמקום סכנה דאי אפשר לקיימו משום חיבובי מצוה מכסהו על פי עדים משום חשדא שאם יחשדוהו אחרים שמחלל שבת להביא כלים אחרים תחת כנפיו יבואו עדים אלו ויעידו אבל שלא בשעת סכנה לא שרי' ליה בעדים משום חבובי מצוה ורישא דמתני' דקתני מביאו בשבת מגולה דוקא מגולה דלא שרי' לי' בלאו הכין ואפי' בדאיכא עדים, והכי מיבעי לי' טעמי' דר' אליעזר משום חיבובי מצוה כלומר אף משום חיבובי מצוה דתרתי אית לי' ורישא דמתני' דוקא דלעולם פשיטא לי' טעמא דחשדא כסיפא דמתני' דקתני ובסכנה מכסהו על פי עדים דלא סגי בלאו טעמא דחשדא, או דילמא משום חשדא ולא משום חבובי מצוה ורישא דמתני' לאו דוקא ופשיט רב אשי מסיפא דר' אליעזר אף משום חבובי מצוה אית לי' כנ"ל. וכן נראה מפירש"י ז"ל:

תניא נמי הכי מביאו מגולה ואין מביאו מכוסה פי' מדתני מביאו מגולה למה לי למיתני ואין מביאו מכוסה אלא ש"מ אין מביאו מכוסה כלל ואפי' במקום עדים ומלישנא יתירא הוא דילפינן כנ"ל:

דאמר ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכו'. נראה שרש"י ז"ל פי' דתרתי שמעי' מינה חדא טעמא דגרמא דמלתא אמאי הוה דנתרפית בידם ואמר משום דר' ינאי דמצריך גוף נקי וחדא דאלישע בלחוד שהחזיק בו בשעת השמד:

דף קל:

כך אין מביאין אותו דרך גגות דרך חצירות וכו' פירוש ואפילו לומר לכותי להביאו דרך רשות הרבים אסור ודחי' לה למילה משום דחמיר לן שבות דאמירה לכותי כמלאכה דאורייתא כדמוכח בעירובין אבל לומר לכותי להביאו דרך גגות וחצירות שרו דהוה ליה שבות דשבות אבל ע"י ישראל אסור אפי' דרך גגות אע"ג דאין כאן איסור אלא מדבריהם לפי שהם העמידו דבריהם אף במקום כרת. וכתב הרא"ה ז"ל נמצא מת חמור ממכשירי מילה לפני' דאלו במת שרי' לעיל בהמצניע בההוא שיכבא דהוה בדרוקרת טלטול ע"י ישראל וע"י כותי לא משום בזיון דמת כיון דאי אפשר לקוברו לגמרי ואעפ"כ לא התירו שבות דאמירה לכותי במלאכה עצמה לקוברו ע"י כותי דחמיר אמירה לכותי במלאכה עצמה מטלטול בישראל. ומכאן ראי' למילה ביו"ט שני שאין מכשירי' דוחין יו"ט דליכא ראי' ממת דהא פרישנא דחמיר הוא ממילה. ומיהו אין למדין בדברים אלו זה מזה דהא גבי חולה שאין בו סכנה אשכחן דשרי' אמירה לכותי אפי' במלאכה עצמה ושבות ע"י ישראל לא שרי' כדמוכח בההיא דאמרי' ביו"ט כאמימר דכחל עינא מכותי ושרי' משום אמירה לכותי בחולה ואמרי' דלית לי' למעמץ ולמפתח ואע"ג דשבות. והר"ר משה ז"ל התיר שבות דשבות בכל מצוה ונראין דבריו עכ"ל הרא"ה ז"ל. ואני חזרתי בכל ספרי הרמב"ם ז"ל ונראה שלא התיר שבות דשבות במקום מצוה אלא לגבי שופר ולולב וכן כתב הרשב"א ז"ל ואולי כוונת הרא"ה ז"ל דלאו דוקא שופר ולולב דה"ה . שבות דשבות דכל מצוה קא שרי הרמב"ם ז"ל:

לכלים ששבתו בתוכן. פי' והאי איזמל נמי מיירי ששבת בחצר שאם שבת בבית אסור להוציאו לחצר או לגג שלא עירב עמה:

ורב לטעמי' דאמר אין המבוי ניתר בלחי וקורה פי' לטלטל בכולו בלא שיתוף אלא א"כ בתים וחצירות פתוחים לתוכו שתי חצרות למבוי ושני בתים לכל חצר לפחות דכל היכא דאיכא בתים וחצרות פתוחין לתוכו מותר לטלטל בכולו בלא שיתוף דגמרא גמירי להו דבעי' בתים וחצרות פתוחין לתוכו. והכא בתים איכא חצרות ליכא שכבר נתבטלו החצרות לגבי בתים ונעשו כבתים:

דף קלא.

כי לא עירבו וכו' כמאן דסתימו דמו. פי' דכל בית דלא חזי לאשתמושי בחצר לא שמה בית והרי היא בטלה לגבי חצר וחצר איכא ובית ליכא וא"כ אמאי שרי לטלטל בכולו דהא בעי' בתים וחצרות וליכא. ופריק אפשר דמבטלי בני בתים שבחצר רשות שיש להם בחצר לגבי חד מינייהו והוי כל החצר שלו ומותר להוציא מביתו לחצר ונמצא דאיכא בית וחצר, בית דהא ביטל החצר לגבי האי דשרי לאשתמושי בי' ואיכא נמי חצר דהא אסור לאחריני לאשתמושי מבתיהם לחצר ובטילי בתים דידהו לגבי חצר:

סוף סוף בית איכא בתים ליכא. נראה לי פרושא דאין בעל חצר אלא ביתו של זה אבל בתי דאחריני כאלו אינן שהרי נתבטלו לגבי חצר ורב הא קא בעי שני בתים לכל חצר וכאן אין כאן אלא בית אחד, והגאון ז"ל פי' בית איכא דכיון שבטלו כל בני החצר רשותן לגבי חד נעשו כל הבתים שלו וכולן כבית אחד הן חשובין ורב לא אמר אלא בתים ומיעוט בתים שנים והכא ליכא שני בתים וליכא למימר דמבטלי רשותייהו לגבי תרי דא"כ תרוייהו אסירי לאשתמושי בחצר דזה אוסר על זה וזה על זה ואכתי איכא תרי רשותי דנתבטלו הבתים לגבי חצר. ופריק אפשר מצפרא וכו', כלומר שבטלו רשותם מן הבוקר עד חצי היום לגבי ראובן ומחצי היום ולהלן לגבי שמעון ונמצאו ראובן ושמעון מותרין בחצר זו דהא שמעי' לרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין ונמצא דיש כאן שני בתים:

אלא אמר רב אשי מי גרם לחצרות שיאסרו בתים פי' רב אשי אתא לפרושי דהא דאיפליג רב בין עירבו ללא עירבו לא תליא בההיא אחריתי דרב דאמר עד שיהא בתים וחצרות פתוחים למבוי דהתם בין עירבו בין לא עירבו כיון דפתיחי בתים וחצרות למבוי ניתר בלחי וקורה אלא הכא היינו טעמא דבעי שיתוף דכי עירבו חצרות עם בתים נתבטלו החצרות לגבי בתים והוי כבתים ומבוי דהוו שתי רשויות וחיישי' דמגו דשרי לאפוקי מאני דבתים לחצר דילמא אתי לאפוקי אותן כלים למבוי והילכך הבתים הם שגרמו לחצר שיאסרו עם המבוי אבל כי לא עירבו חצרות עם בתים כיון דלא אתו לאישתמושי מבתים לחצר הוו בתים כמאן דסתימי וכאלו אינן ושרי לאישתמושי מחצר למבוי דקי"ל כר' שמעון דאמר חצרות וקרפיפות וגגות ומבואות כולן רשות אחת הן וכ"ש דשרי לטלטולי בכולי מבוי והילכך כי עירבו חצירות עם בתים אי אסרת לי' למבוי גופי' לטלטל בכולו קיימא הא אבל אי שרית לי' למבוי גופי' כיון דחצירות ומבוי רשות אחת הן אתי לטלטולי בודאי מן החצר למבוי כדרגילי בלא עירבו ואתו נמי לאפוקי מאני דבתים שבחצר למבוי דלא סגי להו בלאו הכין:

מנין למכשירי שתי הלחם. פי' דהיינו אפייתן וה"ה קצירתן וטחינתן והרקדתן דכולהו מכשירין נינהו ומשום דהא דשתי הלחם היא מתניתא דמתניא בהדיא מייתי' לה מעיקרא אבל הני אחריני' לא נפקי בהדיא אלא דמהדרי' אקראי מהיכי נפקי ותלמודא שקיל וטרי בכל חד וחד, ור' אליעזר ודאי לא עשה מכשירין כמצוה גופה אלא היכא דמירבו מקרא ומדרשא וכל הני דמייתי' דמכשירין דוחין את השבת כולהו מרבויא דקרא נינהו:

תביאו רבויא הוא. פי' תביאו דכתיב גבי שתי הלחם הוא מיותר דהא מוהקרבתם מנחה חדשה נפיק והבאה בכלל הקרבה:

מאי טעמא אמר רב יוסף וכו'. פי' טעמא דקרא קא בעי דמאי שנא דרבי קרא הני מכשירין ולא רבי הני:

לפי שאין קבוע להם זמן. פי' ולא חשיב זמנן בשבת למדחי שבת:

דף קלא:

הואיל ובידו להפקירן. פי' נקט האי פירוקא משום מזוזה והוא פירוקא דשויא לתרווייהו דציצית בלאו הכי נמי אפשר לי' בטלית דלאו בת ארבע כנפות:

ורבנן איצטריך סד"א וכו'. כתב הרא"ה ז"ל ור' אליעזר אפשר דסבר דבהא לא חזי למגמר אהדדי דבשלמא בסוכה דכתיב שבעת ימים משמע אפי' לילות דלא מפיק מינה לישנא דימים דימים שלמים קאמר ושפיר שייך הכין דהא תשבו כתיב כעין תדורו והיא מצותה נמשכת בהתמדה בין ביום בין בלילה אבל בלולב אפי' תימא דמצותו אפי' בלילות לא שייך בי' ימים שלמים שהרי אין מצותו אלא שעה אחת והילכך ימים דכתיב ודאי לאפוקי לילות עכ"ל:

וליכתוב רחמנא בלולב וליתו הנך וכו' משום דאיכא וכו' שכן טעון ד' מינין. קשיא לי ליהדר לי' שהרי עומר ושתי הלחם צורך גבוה וחמירי, ויש מי שתירץ דיותר חמיר לולב שהוא טעון ד' מינין ומה מצינו חמור מקל ילפי'. ולא נהיר בעיני דהא לעיל כי בעי' למילף לולב מעומר ושתי הלחם מהדרי' שכן צורך גבוה, ומתוך הדוחק נראה לי דבמה מצינו פרכי' כל דהו וחומרא שיש בזו ואין בזו היכא דלא דמו אהדדי וצ"ע לי:

אלא גמר שבעת ימים מלולב. וא"ת בשלמא שבעת ימים דסוכה מופנה דהא בדוכתא אחריתי נמי כתיב שבעת ימים אלא שבעת ימים דבלולב לאו מופנה דמצרך צריכי דמיני' נפקא לן ובמקדש שבעה ובר מינה לר' אליעזר דמיני' נפקא לי' ימים ולא לילות ולדידי' בעי מופנה משני צדדין. וי"ל דהכא לא איצטריכי' לגמרי להאי ג"ש דכיון דבכמה מצות מכשיריהן דוחין את השבת בהא סגי לן בגלויי מלתא בעלמא וכן פרש"י ז"ל, וי"מ דמדגלי רחמנא בשאר מועדים שבעת ימים הכא לא אתי' אלא לגלויי מילתא בעלמא כלומר לגלות שהוא שבעה וחשבינן לי' כמופנה:

וליכתוב רחמנא בסוכה וליתו הנך וכו'. לאו למימר דיליף כולהו מינה וכן עם דהא סוכה מלולב גמרה אלא ה"ק הי' לו די במה שכתב שבעה בסוכה לג"ש דלולב שמכשירי' דוחין את השבת ולא הוה לי' למכתב גבי עומר ושתי הלחם. וכן נראה מפירש"י ז"ל שכתב וניתו הנך עומר ושתי הלחם ונגמור מינה. אלא שהוא ז"ל שינה הפי' למטה גבי ולכתוב רחמנא במצה שכתב וליכתוב רחמנ' במצה בהדיא כלומר ולא ליגמרה מצה מסוכה אלא ליכתוב רחמנ' במצה בהדיא שמכשירי' דוחין את השבת וניתו לולב וסוכה ועומר ושתי הלחם וליגמרו מינה, ואין ספק כי הוא גורס גבי מצה ונגמרו הנך כולהו מינה ועל כרחין אית לן למימר דעומר ושתי הלחם אין הנשים חייבות דא"כ נגמרו ממצה:

אלא גמר חמשה עשר חמשה עשר מסוכה. פי' הרא"ה ז"ל דודאי מופנה הוא משני צדדין דתרי חמשה עשר כתיבי בחג המצות ובחג הסוכות בפרשת אמור אל הכהנים ובפרשת פנחס, ואפשר דאתיא מביניי' אלא דאפשר דכי האי גונא טרח וכתב לה קרא. אי נמי דאיכא למיפרך בה צד חמור כדמשמע במס' מכות:

דף קלב.

שכן אם עבר זמנן בטילין, פי והילכך כדי שלא יתבטלו דין הוא דדחו מכשיריהן לשבת והא ודאי הגמרא הוא לדידהו:

וכן אמר רב יצחק נפחא הלכה. פי' וכן אית לי' לר' אליעזר דמילה גופי' הלכה ולהכי מיתר לי' ביום השמיני ואפי' בשבת למכשירין:

ק"ו מהלכה מי אתי. פי' לרבנן בלחוד הוא דקשיא אבל לר' אליעזר דיליף מכשירין מקרא שפיר מצינן למילף ק"ו ממכשירי מילה והא דנקט ומה מילה וכו' ולא קאמר ומה מכשירין וכו' משום דמילה הוא העיקר ולעולם לדידי' מילה עצמה הלכה היא, וכן פירש"י ז"ל:

ר' יוחנן אמר אמר קרא ביום אפי' בשבת. דוקא לרבנן אבל לר' אליעזר איצטריך ביום למכשירי' ומילה גופה מהלכה או מאות ברית ודורות:

הכי נמי דדחו שבת. פי' והא קי"ל דאין קרבן יחיד דוחה שבת:

הואיל וחס רחמנ' עלייהו לאיתויי בדלות. פי' והיינו מצורע וזב וזבה דקרבן שלהם עולה ויורד:

אלא מעתה יהא זר כשר בהן וכו'. פי' אלא מעתה דמשום דחס רחמנא עלייהו איצטריך למיכתב ביום דאי לאו ביום הוה אמינא דמשום חסות דידהו כדי שלא תתעכב כפרתן דאפי' בלילה נמי ליתי א"כ נימא דמשום חסות דידהו שיהא זר כשר בהן ונקל ג"כ בקרבנם שיהא אונן כשר בהן. ופי' הרא"ה ז"ל דלאו זר ממש קאמר דהא כהן כתיב בהו אלא זר כהן קאמר ומשכחת לה בכהן שמחוסר בגדים דחשיב כזר וכדאמרי' בסנהדרין בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. אי נמי זר דוקא וה"ק יהו הם כשרים לאכול אשמות שלהם וגם אונן כהן למהר כפרתם והיינו חסות דידהו כן פי' ז"ל (דבר יראה ממנו):

הא אדרי' קרא. פירש"י ז"ל הא אהדרי' קרא מביום צוותו למפסיל בהו שמה וכיון שכן אהדרינהו וכללינהו לעשותן כשאר קרבנות. והגאון פי' אע"פ שחס עליו והקל בקרבנו כבר החזירו לטהרת הכהן שנאמר והביא וגו' לטהרתו אל הכהן:

תניא כותי' דר' יוחנן ודלא כר' אחא בר יעקב וכו'. זימנין דאמר תלמודא האי לישנא וזימנין לא אמר אלא תניא כותי' דר' פלוני ותו לא משום דתלמודא הוא דמסדר הברייתא כפום מאי דמיתמרא בבי מדרשא דזימנין לא איתמר בבי מדרשא אלא תניא כותי' דפלוני ותו לא ותלמודא נקט לה הכין וזימנין איתמר בבי מדרשא תניא כותי' דפלוני ודלא כפלוני ותלמודא נקט לה הכין:

דף קלב:

ת"ל בשר. פי' ובתרוייהו כתיב בשר במילה בזמנה ושלא בזמנה ואתרווייהו קיימי':

מאי טעמא דאתיא בק"ו שבת חמורה דוחה. ועד השתא איירי' במילה בזמנה דהיא אתיא בק"ו שדוחה את השבת מה שאין כן מילה שלא בזמנה והדר איירי' לפרושי מתניתא נמי דשלא בזמנה דתדחי צרעת מתלמוד לומר בשר דמסיק בברייתא דקאי אפי' אמילה שלא בזמנה ולא גרסי' איכא דאמרי ה"ק וכו' דכולי חד לישנא הוא וחד לפרושי מילה בזמנה וסיפא שלא בזמנה אלא ה"ג דילמא צרעת חמורה וכו' ת"ל בשר מאי טעמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ומאי או אינו דקאמר הדר קאמר אימר דאמרי' דאתי עשה וכו' ת"ל בשר ואע"פ שיש שם בהרת:

הא דאמרי' דילמא צרעת חמורה שכן דוחה את העבודה, יש מי שפי' דחמורה טומאת צרעת משאר טומאות דהא אם היו רוב קהל טמאין אין העבודה נדחית אלא עושין קרבן צבור בטומאה ואלו היו הכהנים מצורעים נדחית העבודה, וכן כתב הרא"ה ז"ל דאילו רוב ישראל טמאין עושין פסח בטומאה ואם היו הכהנים מצורעין הן נדחין ואינן רשאין לקוץ בהרתן כדאיתא התם ע"כ, אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:

בינוני מנא לן. פי' מבן שמונת ימים עד בן י"ג שנה דהוא בר עונשין:

אלא משום גברא הוא דלא חזי. פי' דלא חזי לעבוד בעוד שצרעת עליו, ואקשי' ויקוץ ויעבוד כלומר אם עבודה חמורה היא יקוץ הצרעת שהרי דוחה שבת בעלמא דחמירא וליתי עשה דעבודה שהוא חמור ולידחי עשה ולא תעשה דצרעת אלא לאו ש"מ מדאינו קוצץ בהרתו ואינו עובד דצרעת חמורה. ופרקי' מחוסר טבילה הוא, כלומר לעולם עבודה חמורה והיתה דוחה צרעת כשם שדוחה שבת דחמירא והאי דאינו קוצץ ועובד משום דאכתי לא חזי דמחוסר טבילה הוא ואפי' בעלמא דאמרי' דאתי עשה ולידחי לא תעשה השתא לא דחי' לא תעשה כיון דאי אפשר לקיים העשה כל אותו היום:

נגעים טהורים. כלומר שפוסלין בכהנים לעבוד כדאמרי' בבכורות פרק ז' דתנן הכושי והגיחור וכו' ובעל נגעים טהורין פוסלין באדם וכשרין בבהמה, כלומר פוסלין בכהנין לעבודה ואם חתכו טהורין מיד ואין צריכין טבילה וקים לי' דאפי' בנגעים טהורים איכא לא תעשה בקוצץ דאי לא לימא אין הכי נמי וכמו שפירש"י ז"ל:

אלא א"ר אשי וכו' רב אשי אתי לסיועי לרבא ולפרוקי מאי דאקשי לי' רב ספרא ויקוץ בהרתו ויעבוד דהכא לא אפשר לי' ולאו משום חומרא דצרעת לא קצצי' דלעולם שבת חמורה אלא טעמא דלא קצצי' משום דאפי' בעלמא דאמרי' עשה דחי' לא תעשה כי האי גונא לא דחי דהיכא דחי כגון מילה וצרעת וכו', ולאו דוקא אלא דוגמא נקט דהא צרעת לא מידחא מהאי טעמא דצרעת עשה ולא תעשה הוא וכן סדין בציצית נמי אי מהאי טעמא הוא היכא דאפשר לקיים את שניהם כגון לטלית של צמר ציצית של צמר עבדי' ולא של פשתים והתם במנחות וביבמות מוכח דאפי' באפשר לקיים את שניהם דוחה דנפקא לן מהיקישא דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך לי' גדילים תעשה לך והילכך הכא אינו קוצץ משום דלא מקיים לעבודה כי עקר לצרעת ונמצא דצרעת דדחיא עבודה משום גברא הוא דלא חזי כן פירש הרא"ה ז"ל:

דף קלג.

ר' יהונתן אמר אינו צריך שבת חמורה וכו'. ור' יאשי' סבר דצרעת חמורה שדוחה העבודה דאם איתא דעבודה חמורה מצרעת כיון דחמירא כולי האי דשבת דחיא בנגעים טהורים מיהת הי' לו לקוץ דס"ל לר' יאשי' דלא שייך טעמי' דרב אסי בהא אלא דאפי' בכי האי גונא היתה ראוי' לידחות כיון דחמירא כולי האי דדחיא שבת:

איכא דמתני להא דאביי וכו' מודה ר' שמעון בפסיק רישי' וכו'. כלומר והכא כשמתעסק בסיב שע"ג רגלו וכן במוט שע"ג כתפו אי אפשר שלא יקוץ הבהרת והוה לי' פסיק רישי'. וקשיא לי דאי פסיק רישי' הוא מאי לישנא דאם עברה עברה, ואפשר דה"ק ואפי' עברה הבהרת בכך דאי אפשר שלא תעבור עברה כלומר אין בכך איסור דדבר שאין מתכוין הוא כנ"ל:

ואביי אליבא דר' שמעון וכו'. כלומר אביי דאמר לעיל דלא נצרכא אלא לר' יהודה אבל לר' שמעון בלאו קרא שרי האי בשר מאי עביד לי'. ופי' הרא"ה ז"ל דללישנא קמא הוא דקא מקשי' דללישנא בתרא לא קשיא כלל דאיכא למימר דכיון דאינו קוצץ בידו ממש אלא שמתעסק בסיב שברגלו ובמוט שע"ג כתפו בכי הא שרי ר' שמעון אע"פ שמתעסק הוא אצל טהרת הנגע אבל במילה שעושה בידיו ממש אפי' לר' שמעון אסור אי לאו דכתיב בשר:

ואי איכא אחר ליעביד אחר דא"ר שמעון בן לקיש וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דלדידן לא קשיא מדריש לקיש דאפשר דהכא שרי רחמנא אפי' באפשר לקיים שניהם כדאשכחן ציצית בכלאים אלא טעמא דקרא הוא דקשיא לן ולומר למה התירה תורה איסור זה שתעשה מילה זו ע"י אבי הבן שמתכוין לקוץ בהרת בנו תיעשה ע"י אחר ונמצא שניהם מתקיימין דלא דמי לציצית בכלאים דהתירה התורה אע"ג דאפשר לקיומי למצות ציצית בלא כלאים דהתם כל ציצית התירה תורה ציצית של כל דבר אבל כאן מילה בחד גונא מתעבדא ע"י אחר כע"י האב ובחד טכסיסא לגמרי. ופריק דליכא אחר דבהא אפי' לר' שמעון נצרכה בשר:

יום טוב אינה דוחה וכו'. כלומר אין מילה דוחה י"ט אלא מילה בזמנה:

בא הכתוב ליתן לו בוקר שני לשריפתו. פירוש דקס"ד השתא די"ט לא תעשה גרידא הוא ושריפת קדשים עשה והי' ראוי לידחות לא תעשה אלא דמשום דאין קבוע להם זמן אמרה תורה שלא ידחו י"ט וממנה אתה דן למילה שלא בזמנה דכיון דאין קבוע לה זמן שלא תדחה י"ט:

ולא עולת חול בי"ט. פירש"י ז"ל ומילה שלא בזמנה נמי כעולת חול בי"ט דמי:

וצריכא דאי אשמעי' גבי מילה וכו'. פירש"י ז"ל וצריכא למימר בתרוייהו דהלכה כר' עקיבא ויפה פי' דלרב יהודה הוא דעבדי' צריכותא ולא מדר' עקיבא ולומר אמאי פליג אדר' אליעזר בכמה דוכתי דהא במס' מנחות פרק שתי הלחם גבי חביתי כהן גדול דמכשיריהן אינן דוחין לר' עקיבא ופליג אדר' אליעזר ולא מצרכי' לה כלל כי הכא דאמרי' וצריכא והוה לן לאיתויי הכא. וליכא לאקשויי אמאי פסק רב יהודה הלכה כר' עקיבא בהא דפסח דהא הלכתא למשיחא היא, משום דאמרי' בסנהדרין פרק ד' מיתות דרוש וקבל שכר:

מתני'

לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא ואפי' מחצר אחרת. פי' הר' יהונתן ז"ל דלפני מילה מיירי דאי לאחר מילה ונאבד מהם אפי' מרשות הרבים שרי בשינוי מיהא כי הא דאמרי' בפירקין דלעיל ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה דרך שערה אבל השתא דמיירי לפני מילה דוקא מחצר אבל לא מרשות הרבים דלא עדיף האי חלוק מאיזמל דאסור להביאו מרשות הרבים. אבל הרא"ה ז"ל פי' דלאחר מילה מיירי דאלו לפני מילה אפי' מן החצר אסור לפי שאין מכשירי מילה דוחין שבות אלא שבות דשבות. ואף על פי שלא התקין מבערב אין לו לעכב המילה בכך לפי שאין מעכבין המילה אלא במכשירין שלפני' לפי שמילה זו עכשיו אינה ראוי' ודחוי' היא מאילי' אבל כל זמן שהיא ראוי' לעשות עושין אותה שאסור לו לשהותה ואחר שנעשית הרי היא סכנה ועושין לה כל צרכי' כפיקוח נפש והיכא דלא אפשר לסמרטוט מחצר אחרת מביא דרך רשות הרבים דהא שבות ומלאכה שוין הן בדבר זה כיון שיש בה פיקוח נפש:

דף קלג:

וחכמים אומרים מפשיטין את כולו פי' ולא היו מוציאין את האימורין לדידהו עד אחר הפשט כולו אף על פי שהי' נוהג כן בתמיד דהכא שאני שא"כ אפי' בטלטול הי' אסור ושלא כפירש"י ז"ל. ומיהו אפ"ה מיקרי שפיר וחשיב פירש כשמגיע לחזה משום דבהכי סגי להו לגמרי לאימורין כן כתב הרא"ה ז"ל:

אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו. פי' דדריש לי' בשתי תיבות כגון אני והוא ולומר אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו:

אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עלי' דר' יוסי הוא. פי' דלרבנן כל דהוא חשיב להו פרישה וכיון דמיתוקמא ברייתא כרבנן ראוי להחמיר שלא לחזור על ציצין שאין מעכבין בשפירש, ומסתברא דכל זמן שהוא מתעסק בצרכי מילה כגון חתיכתה ופריעתה ומציצתה לא מקרי פירש דכולהו צורך מילה נינהו אבל אם סילק ידיו אחר מיכן היינו פירש אע"פ שעדיין יש לו ליתן אספלנית וכמון וחלוק דהני צרכי רפואה' נינהו. ואפי' במציצה עצמה יש לעיין דכל שפרע הרי סיים צרכי מילה ודילמא המציצה מיקריא רפואה ולא צורך מילה היא וצ"ע והילכך קי"ל כרבנן דר' יוסי ורבנן דפסח דשרי דוקא בברזי הוא דשרו דליכא אלא איסורא דרבנן ורבנן נמי דשרו גבי חדש אפי' נראה בעליל שניא הא דעדיפא מינה שהרי המצוה היא נעשית לפנינו לגמרי דהא ציצין אלו אינן מעכבין המילה אלא תורת מהול עליו לכל דבריו והרי הוא נראה מהול לגמרי וכיון שנראה מהול אם הניחו אותו כן לאחר זמן אינו צריך לתקנו אע"פ שאפשר שאין אותו דין אלא במסורבל בבשר ולא בציצין של ערלה ממש מ"מ ראוי הוא להחמיר וכן פסק הרי"ף ז"ל:

אתון נמי עבידו אידך פלגא. פי' דכיון דברשות הוא עושה אפי' לא עשה אלא מקצת מצוה פטור וכגון דאתא בין השמשות כלומר שלא מצאו מוהל למול בשבת עד סמוך לחשכה ואמרו לו לא מספקת למול ולעשות פריעה מבעוד יום והוא מל מבעוד יום ולא עשה פריעה עד מוצאי שבת ונמצא שחילל שבת שלא במקום מצוה ושלא ברשות עשה חבורה וענוש כרת דלא מצי למימר אנא עבדי פלגא דמצוה אתון נמי עבידו פלגא דמצוה ומתניתא ה"ק מהלקטין את המילה כלומר יעיין בעצמו שיוכל להלקט ולהשלים כל מצות מילה בשבת ואם לא השלים מבעוד יום אלא משחשיכה ענוש כרת. ולי נראה בין השמשות דערב שבת וחייב כרת על שפרע בשבת ועשה חבורה שלא במקום מצוה דהוא יום תשיעי ואפי' ר' יהושע דשני תנוקות דלקמן מודה בה הכא לפי שלא ניתן שבת לידחות אצל מילה זו:

בני מנימין אסיא קרעינהו למניהו פי' קרעו בגדיהם על שדרש רבא רפואה זו במחוזא וגילה להם הא רפואה והפסיד מבני מנימין שכר רפואה זו:

דף קלד.

דברים שאין עושין למילה בשבת משום דאפשר בלאו הכין עושין לה בי"ט:

היינו דקתני נותן זה בעצמו וזה בעצמו פירוש דמעיקרא קס"ד דזה בפני עצמו על מקום מכה קאמר ולא בקערה ועכשיו בא להשמיענו דנותן זה בעצמו וזה בעצמו על הקערה קאמר ולא יטרפם בידו אלא אם יתערבו מאליהם יתערבו כיון שאינו עושה בידים דכל שאינו טורפם כמי שזה בפני עצמו וזה בפני עצמו קא חשיב לי' כן פי' הר' יהונתן ז"ל. וקשיא קצת דהכא משמע דטרוף שרי וליכא איסור שהוא מערבו יפה יפה:

אמר לי' התם לא אפשר הכא אפשר. כתב הרא"ה ז"ל לא אפשר לבשר בלא בישול וכיון דכן בכל דבר מותר שכל צורך אוכל נפש מותר דאין המכבה חמור המבעיר ואפי' הי' אפשר לו מערב יו"ט מותר דכל לאוכל נפש לא שנא אפשר לי' ולא שנא לא אפשר לי' אבל הכא גבי חרדל מיתוק שלו בגחלת אינו עיקר אוכל נפש אלא תיקון ומילתא דאפשר בלאו הכין וכיון שכן דאפשר לו מבערב. ואפשר לו ג"כ בגחלת של מתכת אסור לו בגחלת של עץ ומיהו איסורא דרבנן הוא דאסרי לי' הכי ומשום טעמא דפרישנא ע"כ. ורש"י ז"ל לא פי' כן:

דילמא מדבקא גרדא מיני'. כלומר ידבק ראש חיתוך הבגד במכה שיוצאין ממנו גרדים שקורין פרימי"ש וכשבא להפשיטו יקרע ראש הגיד:

דף קלד:

מתני'

מרחיצין את הקטן בין לפני מילה וכו' פי' בחמין שהוחמו מערב שבת ואם אינו נרחץ אינו ראוי לימול:

גמרא

והא אמרת רישא וכו' כיצד קתני מרחיצין וכו'. מסתברא דאלפני מילה פליגי דלאחרי' ליכא מאן דפליג דלדברי הכל סכנה היא לו כדלקמן ואפי' בחמין שהוחמו בשבת נמי שרי:

אמר רבא והא מרחיצין קתני. י"מ דמשמע הרחצה ואפי' כדרכה וכן פירש"י ז"ל. וי"מ והא בהדיא קתני מרחיצין בין לפני מילה בין לאחר מילה ולדבריך הא לפני מילה ליכא רחיצה כלל אלא אמר רבא הכי קתני מרחיצין את הקטן וכו' ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד וכו' דמרחיצין דרישא לא קאי אמזלפין דסיפא ומדרהיט ונקיט יום שלישי מכלל דיום שני כיום ראשון ושרי' הרחצה כדרכה ור' אלעזר פליג עליה ואמר דאף ביום שלישי שרי' הרחצה כיום ראשון וכ"ש ביום שני והא דנקט קרא ביום השלישי לא שיום השלישי קשה יותר אלא שכשארכו ימי צערם וכאיבם יותר הי' חלושים ומ"מ שמעת מינה דיום שלישי עדיין הא כואב. וגרסי' בירושלמי בהיותם כואבים כתוב כאן ולא בהיותו כואב בשעה שכל איבריהם כואבים עליהם:

ה"ג תניא כותי' דרבא מרחיצין וכו' וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו, ר' אלעזר בן עזרי' אומר וכו'. ולא גרסי' מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי הכי מוכח סיפא דקתני וכשהן מזלפין אין מזלפין לא בכוס ולא בקערה אלא ביד אתאן לת"ק:

אנא בהדי תרגומא דסבי למה לי. כלומר בפרושא דרב' יהודה ורבה בר אבוה שפירשו מתני' דאסור להרחיץ למה לי לחלוק עליהם:

אי אמרת בשלמא ת"ק מזלפין קאמר. כלומר אבל ביום שלישי אפי' זילוף לא היינו דקאמר ר' אלעזר בן עזריה מרחיצין ביום שלישי כלומר וכ"ש זילוף. אלא אי אמרת ת"ק וכו' ומזלפין ביום שלישי כיון דמודה במקצת רחיצה דיום שלישי דהיינו זילוף הוה לי' למימר אף מרחיצין לגמרי דלישנא דאף משמע דת"ק מודה במקצת רחיצה:

לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי י"מ בחדתי שלא היו מעולם ע"ג מכה שרי דהא לא מסו אבל עתיקי שהיו ע"ג מכה ונטנפו מליחת המכה מסו ואסור ואמר אביי ש"מ האי ניקרא מסי והוא סמרטוטין יבשין וישנים שהן מלוכלכות בטינוף צואה ורעי ורש"י ז"ל לא פי' כן ולא גריס הכין'. והא דקא שרי' כתותין דוקא כרוכין ע"ג מכה במשיחה דאי לא אסור משום משוי כדמשמע בפרק במה טומנין:

תנו רבנן ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת. פי' ולאו למימר דקרא אתא להכין דלא איצטריך רחמנא למעוטי כי האי ספיקא אלא דקרא למעוטי ספק אתא כגון ספק בן שבעה ספק בן שמונה כדלקמן ולדידן ממילא אמעיט אנדרוגינוס משום דמספקא לן:

דף קלה.

אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. כלומר בשביל חולי אמו מחמת חלב שבדדי' שמצער לה רוב החלב ואיכא סכנה לה:

אהדרי' אתליסר מהולאי. פי' והם לא רצו בשבת עבד איהו גופי' ושוויי' כרות שפכה:

תיתי לי' דעברי אדרב. כלומר דפסק כת"ק דאין צריך להטיף ואקשי לי' רב נחמן ועל דשמואל דפסק כר' שמעון בן אלעזר נמי עבר דאלו לר' שמעון דאמר דלב"ה צריך להטיף בחול דוקא ולא בשבת. ומכאן נראה לי ראי' לפסוק הלכה כרבה דהא רב נחמן נמי סבירא לי' דהא דר' שמעון בן אלעזר בחול דוקא ולא בשבת דספק ערלה כבושה היא ודלא כרב יוסף דמוקי לה בשבת כנ"ל. אלא דהא איכא רב אדא דקאי כר' יוסף ומ"מ כרב נחמן קיימא לן:

ה"ג רש"י ז"ל אמר רב יוסף מנא אמינא לה וכו' לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל מחללין ודילמא ת"ק סבר דברי הכל אין מחללין א"כ ר' אלעזר הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן דילמא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. כלומר דמדאמר ר' אלעזר הקפר דפלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא בשבת דלב"ה אין מחללין מכלל דלר' שמעון בן אלעזר דהוא ת"ק דידי' סבר דלא נחלקו בדבר זה דאפי' לב"ה מחללין עליו את השבת דלכולהו ודאי ערלה כבושה היא ואנא דאמרי כותי' ודחי' דילמא ת"ק דהיינו ר' שמעון בן אלעזר סבר דאפי' לב"ש אין מחללין וכ"ש לב"ה דלכולהו ספק ערלה כבושה היא ומשום ספק הוא דמצריכי להטיף בחול ולא בשבת ואתא ר' אליעזר הקפר ופליג עלי' ואמר דלב"ש מיהא מחללין עלי' את השבת דלדידהו ודאי ערלה כבושה היא ולב"ה ספק ערלה כבושה היא ואין מחללין ובהא פליגי ואקשי' לי' רב יוסף א"כ ר' אליעזר הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן ודחי לי' רבה דדילמא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה דהיינו הטפה דלכ"ע בחול צריכא ולאפוקי מת"ק דר' שמעון בן אליעזר דאמר דלב"ה אפי' בחול אינה צריכה הטפה וכיון דאשמעי' ר' אליעזר דינא דהטפה. אגב אורחי' אשמעי' במאי הואי פלוגתייהו. ורב יוסף ס"ל דלת"ק דאמר לב"ש צריך להטיף ולב"ה אין צריך להטיף בין בחול בין בשבת פליגי דלב"ש צריך להטיף בין בחול בין בשבת דלדידהו ודאי ערלה כבושה היא ולב"ה אין צריך אפי' בחול דודאי מהול הוא ואין כאן ספק ערלה כלל ואתא ר' שמעון בן אלעזר ופליג דלכולי עלמא ודאי ערלה כבושה היא ואפי' לב"ה צריך להטיף ומחללין עלי' את השבת והיינו סתם לישנא דצריך ור' אליעזר הקפר פליג את"ק ואר' שמעון בן אלעזר. כנ"ל לפרש לפי גירסת רש"י ז"ל. ור' אדא בר אהבה נמי הכין מפרש לה לברייתא מעיקרא כרב יוסף והיינו דמהלי' לההוא ינוקא דידי' והיינו דאמר תיתי לי דעברי אדרב ולא אמר תיתי לי' דעברי אדשמואל דפסק כר' שמעון בן אלעזר משום דרב אדא ס"ל דלר' שמעון בן אלעזר ודאי ערלה כבושה היא ומחללין עליה את השבת כדפרקי' לעיל, ומיהו מחזי דהדר בי' מדאמר תיתי לי דעברי אדרב כנ"ל.

אמר ר' אסי כל שאמו טמאה לידה. כלומר ישראלית שילדה דרך בית הרחם שיש לה טומאת לידה. אי נמי כותית שנתגיירה קודם שילדה שהיא כישראלית גמורה ויש לה טומאת לידה:

דף קלה:

הא בהא תליא. פי' ולא תידוק אבל לשמונה ודאי לכ"ע מהלי' דלא היא דלמאן דאמר מחללין נימול לשמונה ולית ליה הא דרב אסי ולמאן דאמר אין מחללין נימול הוא לאחד וחדא מהני אמוראי כרב אסי ומיהו הני אמוראי אי בטומאת לידה תליא מילתא או לא כתנאי סבירא להו:

לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית שנימול לשמונה, פי' דולד זה לאו מקנת כסף הוא שהרי כשקנה אמו עדיין לא הי' בעולם ולת"ק כל היכא שנולד בביתו של ישראל נימול הוא לשמונה דימול לכם כל זכר כתיב דומיא דלכם ואע"ג שהטבילה לאחר שילדה דלא היתה טמאה טומאת לידה. ורב חמא אזיל בתר טומאות לידה ולדידי' לא שני לי' בין נתעברה אצלו ללקח שפחה מעוברת דלתרוייהו יליד בית קרינא בהו וכולה מלתא תליא בהטבילה ואחר כך ילדה או בילדה ואחר כך הטבילה:

אמר רבא בשלמא וכו' נימול לשמונה כגון שלקח שפחה מעוברת ואח"כ ילדה. כלומר ילדה לאחר שהטבילה דהיא טמאה טומאת לידה:

מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח שפחה וולדה עמה. ורש"י ז"ל גריס כגון שלקח זה שפחה וזה עובר ולכולהו נוסחאי בשילדה עד שלא הטבילוה לאם. וכללא דמלתא לרב חמא כל שהטבילוה ואח"כ ילדה נימול לשמונה כטעמא דאמרי' לעיל דאמו טמאה לידה ורש"י ז"ל פי' דהא דנקט זה שפחה וזה עובר לרבותא נקט לה דאפי' הטבילה ואח"כ ילדה דלידתו בקדושה משכחת לה דנימול לאחד דכיון דאין לבעל העובר חלק באמה נשתנה זה הולד משאר מקנת כסף שהאם והולד לאדון אחד דאי לא אמאי לא מוקי לה כולה בלוקח שפחה ועוברה עמה וכאן בשהטבילה ואח"כ ילדה וכאן בשילדה ואח"כ הטבילה והראשון נראה נכון.

אמר רב משרשיא בלוקח שפחה ע"מ שלא להטבילה, פי' ונתעברה אצלו הולד נימול לאחד דכיון דשייר בקנינה אינה שלו לגמרי וכיון שהתנה עמה אינו יכול להטבילה בעל כרחה לשם עבדות מה שאין כן בעלמא בלא תנאי דקי"ל אדם מטביל שפחתו לשם עבדות וכיון דשייר בקנינה לא קרי' בי' לכם ואפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי. וכללא דמלתא לת"ק כל שאין האם שלו בשעת לידה אינו נימול לשמונה דלדידי' בלידה תליא מילתא ואין נימול לשמונה אלא כשהלידה ברשותו ולא חשיבא לידה ברשותו אלא כשאם ברשותו אבל אמו טמאה לידה לא בעי ת"ק כלל. ויש מי שכתב דלמאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בלוקח שפחה לעוברה כיון שאין גופה קנוי לו אינו יכול לכופה להטבילה לשם עבדות ואינו נימול אלא לאחד ואע"פ שלא התנה עמה שלא להטבילה כמי שהתנה דמי. ולמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי בעי תנאו שלא להטבילה אבל בלוקח שפחה לעוברה מטבילה על כרחה ולא שייר בקנינה כלום ונימול הוא לשמונה ואפשר דר' ירמי' דמוקי לה בלוקח שפחה לעוברה לאו דוקא אלא ה"ה לכל תשמישי':

תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם וכו'. פי' היכא דכלו לו חדשיו אפי' לא שהה אלא יום א' מודה רשב"ג ודברי הכל דהולד מעליא הוא כדאיתא בהדיא לקמן בשמעתין וכי פליגי בבן שמונה שגמרו סימניו דהיכא דלא גמרו סימניו לאו כלום הוא לדברי הכל. ויש שלש מחלוקות בדבר דת"ק דת"ק דרשב"ג סבר דבן שמונה אפי' גמרו סימניו לאו כלום הוא. ור' יוסי אזיל בתר גמר סימניו ואפי' לא שהה ל' יום. ורשב"ג בעי תרתי גמר סימניו ושהיית ל' יום ובהא רשב"ג לקולא כדאיתא התם בפרק הערל ולאו דוקא נולד לשמונה דה"ה לכל ספק דלא קים לן בי' שכלו לו חדשיו דבעי שהיית ל' יום וכל שלא שהה הוי ספיקא ובהא רשב"ג לחומרא. וקרא דמייתי' מיניה ראי' לרשב"ג מפדיון אדם וקרבן בהמה לאו דוקא דהוו דכותה דאלו פדיון אדם אפי' קים לי' לאב שכלו לו חדשיו אינו חייב לפדותו עד ל' יום וכן נמי בהמה אינה ראוי' לקרבן עד שמונה ימים אלא ה"ק מכלל דאיכא דתלו וקיימי בשהיית ל' יום ולפי' השוה הכתוב מדותיו לשער כולן בשלשים יום דודאי מדינא כיון דקים לי' בהו שכלו לו חדשיו לא איצטריך אלא משום אותן שהן בספק, ומאן דפליג עלי' סבור דבפדיון וקרבן גזרת הכתוב הוא דלא חשיב לגבוה ולד לנדרים ולקרבן עד ל' יום לפדיון ושמונה לקרבן אבל בשאר דיני לא כלומר דמדאיצטריך קרא לגלויי בהני ש"מ דלשאר מילי לא:

דף קלו.

אמר אביי כתנאי לאכלה וכו'. פי' וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה. ופירש"י ז"ל דהא דרב אדא כתנאי כלומר אבל כולהו סבירא להו כרשב"ג. וזה קשה דא"כ מאי קא מקשי' אדמיפלגי לענין טומאה ליפלגו לענין אכילה והא לכולהו נפל גמור חשיב אלא דפליגי אי שרי למולו ממה נפשך או לא, אלא הא דרשב"ג כתנאי דת"ק סבר בן שמונה שנגמרו סמניו ולא שהה ח' ימים ושחטו תוך ח' ימים אין שחיטתו מטהרתו כרשב"ג, ולא דוקא בן ח' דה"ה כל ספק דלא קים לן בי' דכלו לו חדשיו ובהא רשב"ג לחומרא כדפרישנא לעיל ור' יוסי בר' יהודה ור' אליעזר בר' שמעון לית להו דרשב"ג אלא כל שגמרו סימניו יצא מכלל נפל:

אלא דכולי עלמא מת הוא. פי' מת הוא לענין אכילה דאסירא לכ"ע:

סברי כטריפה וכו' שחיטתה מטהרתה. כלומר ואע"ג דלא חזיא לאכילה אלמא לא תליא שחיטה לטהרה בהכשר אכילה והכא נמי לא שנא דלא תליא טהרה בהכשר אכילה:

איבעיא להו מי פליגי רבנן עלי' דרשב"ג, ולומר דלדידהו אפי' חי יום א' או שעה אחת ולד מעליא הוי, וכתב הרא"ה ז"ל דהאי דאיבעיא להו משום דמספקא להו בדר' יוסי במאי דאמר ביבמות סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו אי אמר הכי אע"ג דלא שהה ל' יום או דילמא בדשהה ל' יום דוקא ע"כ:

ועביד להו עיגלא תילתא. מכאן קשה למאן דמפרש די בכולה תלמודין עיגלא תילתא שהוא עגל בן שלש שנים והכא משמע דאפי' לבן ז' ימים קרי עיגלא תילתא אלא הנכון עיגלא תילתא שהוא שלישי לבטן אמו:

דף קלו:

אמר לי' רבינא לרב שרביא וכו'. והלכתא כרבינא דסבר לי' כרשב"ג וכר' יוסי במאי דשוו אהדדי דמשתהי וכר' יוסי דכיון דגמרו סימניו אע"ג דלא שהה ל' יום ומיהו לענין אבלות עבדינן לקולא כרשב"ג וכן פסק הרא"ה ז"ל:

לא לכל אמר ר' יהודה וכו'. פי' דר' יהודה סבר דאנדרוגינוס ברי' בפני עצמה הוא ולהכי ממעיט מזכר ומנקבה אבל ליכא למימר דליהוי ספק ורחמנא ממעטי' מספיקא דלא אפשר מדקיימא לן דלא איצטריך רחמנא למעוטי ספיקא כי האי גונא וכדמשמע במס' חולין וכן כתב הרא"ה ז"ל, ועוד כתב הרב ז"ל דאע"ג דפרישנא טעמי' דר' יהודה מ"מ כיון דרבים פליגי עלי' לא מחללי' שבתא מספיקא:

דף קלז.

מתני'

קטן נימול לשמונה לתשעה וכו' נולד בין השמשות נימול לתשעה. פי' אפי' בחול קאמר דמוטב שנאחר המצוה משנקדימנה שאם נקדימנה ליכא מצוה כלל וכלל:

שני ימים טובים של ראש השנה נימול לשנים עשר, כתב הר' יהונתן ז"ל דה"ה לשני ימים טובים של גליות דשמא י"ט ראשון הוא עיקר ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את י"ט או שמא יום שני עיקר, והא דנקט שני ימים טובים של ראש השנה לפי שכשנשנית משנה זו מימות משה רבינו לא היו מסתפקים אלא בראש השנה בלבד לפי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה היו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ע"כ:

גמרא

אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל ז' . להברותו. פי' שבעה ימים מעת לעת אחר שנתרפא לגמרי מן החולי וכן הלכה, וכתב הר' יהונתן ז"ל דדוקא חולי כל הגוף כגון קדחת בת יומא או שלישית או רביעית אבל כאיב לי' עיני' או א' מאיבריו לבדו ונתרפא אין צריך להמתינו אלא מלין אותו בו בו ביום ע"כ:

דף קלז:

אמר רבינא וכו' בשר החופה את רוב גובהה פי' אפי' חופה רוב גובהה של עטרה אע"פ שאינו חופה את כולה צריך להסיר אותן ציצין אפי' בשבת ואם לא הסיר חייב חטאת כדאמרי' לעיל ואם בא חבירו והסיר מיפטר ראשון וזכה לעצמו שעשה חצי מצוה:

איכא בינייהו נראה ואינו נראה. פי' לשמואל דאמר ונראה מהול דוקא נראה הא נראה ואינו נראה צריך למולו אבל מתניתא קתני ואינו נראה דוקא אינו נראה הא נראה ואינו נראה אין צריך למולו:

העומדין אומרים כשם שהכנסתו לברית וכו'. מכאן הוכיחו בתוספות דצריכין לעמוד כלם בעוד שמלין את התינוק דהא קאמר העומדים אומרים כשם:

כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים,. פי' מפני שהאב חייב לבנו ללמדו תורה ולהשיאו אשה ולהדריכו בדרך ישרה:

כתוב בחידושי הרא"ה ז"ל המל את הגרים אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה וכתב ז"ל ומברך עובר לעשייתה כמילה דעלמא דישראל ואע"ג דאכתי גברא לא חזי ולהכי אתמר בטבילת גר דלא בריך עד בתר הכי דלא דמי דבטבילה גר גופי' מברך ועד בתר הכי לא חזי אבל במילה אנו מברכין ונצטוינו עלי' שהרי אינה כשרה אלא בישראל. והרי"ף ז"ל לא כתב בהלכות ברכה זו ויש לומדין מדבריו שאין בגרים ברכה זו וליתא שהרי"ף ז"ל לא הוצרך לכתוב ברכה דעל המילה לפי שהיא ברכה ששוה לכל מילה והוא כבר כתבה לגבי ישראל ולא הוצרך לו אלא במה שמחדש בברכת גרים יותר מישראל. ועוד שאם לא תיקנו לגרים אלא ברכה א' דהיינו ברוך אשר קב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית וכו' הא לא אפשר לפי שזו מטבע ארוך הוא ואינה ברכת מצוה אלא כיוצא בה דאשר קדש ידיד מבטן היא זה נוסח פי' הרא"ה ז"ל ועיקר:

סליק פרק ר' אליעזר דמילה

תוכן העניינים

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה