חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק יח - מפנין
מפנין תרומה טהורה כו'. מתני' דקתני סתמא מפנין לאו דוקא כל מידי אלא תרומה טהורה וכגון הני דמתני' דחזו לטלטול ומטעמא דבהיתירא קא טרח ודוקא מפני האורחין או מפני ביטול בית המדרש אבל אם הוצרך למקומו לצורך עצמו לא משום דטלטול דארבע וחמש קופות הוי טירחא יתירא ומיחזי כעובדין דחול ודוקא ארבע וחמש דהוי טירחא יתירא הא בציר מהא שרי לצורך מקומו וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ומסתברא דהני ארבע וחמש קופות דקתני אפי' מפני אורח אחד או תלמיד אחד והכי משמע מדאיבעיא לן בגמרא הני ארבע וחמש קופות דאמרי' אע"ג דאית לי' אורחי' טובא או דילמא הכל לפי האורחין כלומר לכל אורח כן ואסיקנא. דהכל לפי האורחין:
דף קכז.
גמרא
ואי בעי אפי' טובא נמי. כתב הרא"ה ז"ל מסתבר לי לצורך אורחין או לבית המדרש כבעיין דלקמן ומאן דבעי לה לא שמיע לי' דשמואל ומאן דפשטה ניהלה עדיפא לי' למפשטה מדר' עכ"ל, ולא הבנתי דבריו דההיא בעיא לא שייכא אלא אליבא דרב חסדא ולא אליבא דשמואל וכמו שפירש"י ז"ל ולשמואל אפי' לית לי' אלא אורח א' מפנה אפי' טובא דאיהו לא חייש לטירחא יתירא:
שלא יגמור את האוצר כלו. פי' משום דילמא ע"י שגומרו מעיין בו ורואה בו גומות ואתי לאשוויינהו ולתקנינהו בידים ומדעת ואיכא משום בונה ובהא אפי' ר' שמעון מודה משום דקפיד הוא על גומות שבאוצר והכי מפרשי' כולהו אבל לאשוויי גומות ממילא לא חיישי' דהוה לי' דבר שאין מתכוין ושרי. וי"מ שלא יגמור את האוצר לר' שמעון משום דנראה טפי כעובדין דחול:
עושה שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו. ובהא אפי' ר' מודה משום דהוה לי' טלטול מן הצד וכלאחר יד כלומר שלא כדרכו ולצורכו כגון זה התירו ומינה דלר' שמעון דאית לי' מוקצה בגרוגרות וצימוקין ודכותייהו דשרי בהאי אנפא:
או דילמא מעוטי במשוי עדיף. כלומר הכי עדיף היכא דניחא לי' למיעבד הכי:
לא דכולי עלמא מעוטי בהלוכא עדיף ומי סברת וכו' ועע"ג דבדרך דחויא קאמר לי' ולומר דאי מהא לא תפשוט מ"מ מסתברא דלא הוי כשאר דחויי דתלמודא אלא דהכי קי"ל דמעוטי בהלוכא עדיף משום דבהכי מיתרצן מתנייתא דמיתובן אהדדי דלא פליגי:
אלא צוה ועמר ולעולם כל חד וחד מפנה לנפשי' כלומר צוה לכל אחד ואחד לעמר אי נמי צוה לאחד מהם לעמר ובעיין לא איפשיטא. ויש מי שפסק דחד מפנה לכולהו דהוה לי' ספיקא דרבנן ולקולא אבל הרי"ף ז"ל פסק דכל חד וחד מפנה לנפשי' דהוה לי' ספיקא דאיסורא ולחומרא:
דף קכז:
דתנן מאכילין את העניים דמאי וכו'. פי' דמסתמא הא קא אכלי דמאי כשמחזרין אחר פתחי עם הארץ וסתם עם הארץ אינו מעשר וסמכו על רובן שמעשרין:
מתני'
ומעשר ראשון שנטלה תרומתו. כלומר מעשר ראשון של לוי שניטלה ממעשרו שרו מעשר כהן וקס"ד השתא שנתקן לגמרי ושנטלה תרומה גדולה שיש על ישראל להפרישה תחלה קודם הפרשת מעשר לוי ומשום כך אקשי' פשיטא דהא ראוי הוא לגמרי. ומהדרי' שלא נטלה תרומה גדולה ממנו וסד"א יהא אסור לטלטלו קמ"ל כדר' אבהו וכו'.
דף קכח.
ולא מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו פשיטא וכו' דקס"ד השתא שלא ניטל ממנו מעשר כהן אבל ניטלה ממנו תרומ' גדול' והדר ליה דלעולם ניטל ממנו מעשר כהן ולא נטלה ממנו תרומה גדולה וכגון שהקדים מעשר לוי בכרי מהו דתימא ראוי הוא לטלטל כדאמר לי' רב פפא לאביי וכו':
אמר אמימר והוא דאית לי' נעמיות. כלומר הא דשרי רשב"ג לטלטל שברי זכוכית דוקא בדאית לי' נעמיות בביתו, ונראה לי דאלו בחצר מודה דמטלטל אע"ג דלית לי' יונים משום דשכיחי טפי. ומיהו הא דאמימר לא קאי אלא דרשב"ג אף על גב דלית לי' נעמיות בביתו קאמר ומשום דראוי הוא להיות לו נעמיות להאכילן קאמר ואע"ג דאין דרכן של בני אדם להיות להם נעמיות אלא בני מלכים ס"ל לרשב"ג דכל ישראל בני מלכים הם וראויין הם לכך ומיהו פילין אפי' לבני מלכים לא שכיחי להיות להם והילכך לא מטלטלין חבילי זמורות כנ"ל:
אמר אביי רשב"ג ור' שמעון ור' ישמעאל וכו' ולית הלכתא כחד מינייהו לבר מההיא דשמן ורד והכא נמי היכא דאית לי' פילין או נעמיות הכי נמי דשרי:
בשתי ידים אסור לטלטלה. פי' ואפי' התקינן למאכל בהמה דטירחא יתירא הוא ולא שרי' ולית הלכתא כותי' אלא כת"ק:
ה"ג רש"י ז"ל בשר חי מותר לטלטלו בשבת בשר תפל וכו'. ולפי גירסא זו בשר חי היינו בשר מליח ומותר לטלטלו לפי שראוי לאוכלו, וליתא דבכל מקום בשר חי היינו בשר תפל וגרסת הספרי' עיקר דגרסי בשר חי מותר לטלטלו בשר תפוח רב הונא אמר מותר לטלטלו וכו'. ופי ה"ר יהונתן ז"ל דבנתפח בשבת פליגי דלרב הונא מותר לטלטלו אע"פ שאסור לאוכלו דס"ל כר' שמעון לפי, שאינו נולד גמור כמו בהמה שמתה בי"ט ורב חסדא חשיב לי' נולד גמור וס"ל כר' יהודה אבל נתפח מערב שבת לכולי עלמא שרי ואפי' לר' יהודה דמודה ר' יהודה בנבלה שנתנבלה מערב שבת דדעתי' עלה לכלבים וברייתא דשרי בשר תפוח לטלטולה מיירי בשנתפח מערב שבת והיינו דלא אקשי' מינה לרב חסדא, אלא דצ"ע לרב אלפסי דמייתי ראי' מינה לרב הונא ע"כ תורף דבריו:
דג תפל אסור לטלטלו. פי' שאין ראוי לאוכלו חי בלא מלח ולכלבים לא חזי דכל מידי דחזי לי' למחר מקצה לי' מכלבים:
דף קכח:
לא אפשר בפרנסה. פי' שאפי' ישליך שם כל מזונות שבעולם לא תוכל לחיות מפני צער המים:
צער בעלי חיים דאורייתא. דדרשינן לי' מדכתיב חמור שונאך דאין מצוה זו אלא על צער הבהמה ולא מחמת צער בעל הבהמה. וא"ת מאי שנא דהכא חיישי' לבטול כלי מהיכנו ואלו במתני' תנן כופין את הסל לפני האפרוחין וכו' ולא חיישי' לביטול כלי מהיכנו. פי' רבי' יהונתן ז"ל דמתני' דלא קיימו האפרוחין על הכלי אלא לפי שעה ויכול להשתמש ממנו לא שייך ביטול כלי מהיכנו אבל הכא אפשר שכל היום תעמוד הבהמה עליהם. וטעם ביטול כלי מהיכנו הוי משום דמיחזי כמוסיף אבנין שאינו יכול ליטול הכלי משם ונמצא כמחברו עם הקרקע. וי"מ דהכא אפי' תעלה הבהמה איכא ביטול כלי מהיכנו משום דמיתוסחן מני במיא ומסתמא לכולי יומא לא חזי לאשתמושי בהו והוא הנכון:
דוחין אין. בידים יכול לדחותה עד שתכנס אבל מדדין לאוחזה בכנפי' לא אע"פ שרגליה נוגעין בארץ:
והאשה מדדה את בנה וכו'. והלכתא כר' יהודה דמתני' דאסר בגורר דאפי' ת"ק דידיה אית ליה הכין משום דקי"ל כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי ובד"א אינו אלא לפרש דברי חכמים:
מתני'
וקושרין את הטבור. פי' דאחר שנקשר ליכא כל כך סכנה ואין חותכין הנשאר עד לאחר השבת ור' יוסי סבר דחותכין דאכתי איכא סכנה אם ישאר שם אותו המותר ויכרך ביד האשה ותמשכנו ויסתכן גמרא.
אין סחיטה בשער. וא"ת א"כ אפי' בדאיכא ספק בידה תביא בשערה דטפי שינוי איכא בשערה מבידה. וי"מ דה"ק מביאה אף בשערה כלומר אם אינו ספק ביד תביא בידה. ובשערה ואכתי לא ניחא לי דהוה ליה למימר אם אינו ספק בשערה מביאה בידה כלומר אף בידה. ויש מי שפי' דאף על גב דאין סחיטה בשער מ"מ כשסוחטת השמן משערה מיחזי כסחיטה ובדין הוא דנגזור אטו סחיטה דעלמא אלא דמשום פקוח נפש התירו והילכך היכא דספק בידה לא שרי' בשערה אטו הא דסחיטה וזה נכון:
רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשער וכו'. וכתב הרא"ה ז"ל דרב אשי לרוחא דמלתא קאמר אבל ודאי בעיקר דינא הכי ס"ל דאין סחיטה בשער וראי' לדבר מדשרי' טבילה בשבת עכ"ל. כלומר שרי' טבילה ולא חיישי' לסחיטת שערה. ומיהו אינה ראיה דלא דמי מים לשמן דשמן אחר שהוא עב ונדבק בשער אפשר שיש בו סחיטה:
מביאה לה בכלי דרך שערה דכל מה דאפשר לשנויי משנינן ומיהו דוקא בדליכא עכוב לחולה כלל אבל אי איכא עיכוב לא משני' וכן כתב הר' יהונתן ז"ל ואם אינו נעשה בזריזות בשינוי כמו בלא שינוי מצוה לעשות בלא שינוי ולמהר הדבר בכל כחו ע"כ. והיכא שחלה בענין שישראל יכול לחלל עליו את השבת אפי' יכול לעשות ע"י כותי נראין הדברים שיעשה ע"י ישראל ולא ע"י כותי מדאמרי' אין עושין דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י קטנים מפני שהן מצטרפין לדעת אחרת כלומר דסבורין שהדברים אסורין להם ונותנין להם לעשות לפי שהן נשים וקטנים ואתו לאיכשולי דכותה בכותי נמי אתו לאיכשולי דלא חמירו להו פקוח נפש:
דף קכט.
ומר זוטרא מתנ' הכי אמר שמואל כל זמן וכו'. לא אמרה צריכה אני מחללין עלי' את השבת, בסתמא*):
**(הגה"ה גרסת הרב משונה ממה שלפנינו וכן היא באמת גרסת הר"ן אצל הרי"ף עיין שם ובהגהת מהר"מ שם:
)**
רב אשי מתני' לחומרא. פי' דאמר בנסתם הקבר אמרה צריכה אי מחללין עלי' את השבת הא סתמא אין מחללין עלי' כדאמר לא אמרה צריכה אני אלא סתמא אין מחללין וכו' ומר זוטרא אמר דאפי' בסתמא מחללין עלי' וכן נמי רישא דכל שהקבר פתוח דלרב אשי בסתמא מחללין עליה הא אמרה איני צריכה אין מחללין ולמר זוטרא אפי' אמרה איני צריכ' מחללין עליה והא דאמרי' מחללין עליה בנפתח הקבר היינו לדברים הידועים שהן צרכי חי' ובנסתם הקבר דאמרי' אמרה צריכ' אני לא שתאמר צריכה אני לחלל עלי את השבת דהא פשיטא דמחללין ואפי' לאחר שלשים יום כיון דחולה אמר צריך אלא צריכה אני לעניני חיה וצרכי חיה מיד מחללין עלי' וכו' וכן כתב הרמב"ן ז"ל:
משעה שהדם שותת ויורד. כתב הרא"ה ז"נ דלענין הילכתא ודאי קי"ל כשיעורא דקדים אבל לא מכרע כלל מלישנייהו הי נינהו קדים דמאי דאמר כל חד וחד משעה ארישא קאי דאמר מאימתי:
שלשה בין אמרה צריכה אני וכו' ולענין יום הכפורים נמי כה"ג דבתוך שלשה אין מניחין לה להתענות כלל בשבעה תלוי בדיבורה לאחר שבעה עד שלשים על ידי ארמאי כחולה שאין בו סכנה. והתם נמי תנן והחיה תנעול את הסנדל ואלו אכילה ושתיי' לא תנן. וכתב הר' יהונתן ז"ל דהא דאמרי' דבתוך שלשה אפי' אמרה איני צריכה מחללין עלי' את השבת טעמא דאמרי' תונבא הוא דנקיט לה ואע"ג דבשאר חולים צריכין אומדנא על פי בקיאין בתענית יום הכיפורים כדאמרי' ביומא יולדת ודאי אינה צריכא אומדנא ע"כ:
ואמטאה לערסא בתרי' דרבא. פי' שהי' רבא בעלה כדי לחממה בתשמיש:
הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה בשבת. פירש"י ז"ל וכ"ש חולה ולפי זה אמוראי נינהו אליבא דשמואל וכן כתב הרא"ה ז"ל דה"ה לחולה דקי"ל כר' חייא בר אבין דספק נפשות להקל כנ"ל וכן פסק הרי"ף ז"ל אלא שהוא גורס אמר ר' חייא בר אבין אמר רב ששת ולא גריס אמר שמואל:
שמואל צלחו לי' תכתקא. פי' בחול וקמ"ל דליכא משום בל תשחית כיון דלא אשכח עצים מוכנין לעשות מהן מדורה בשעת ההקזה:
ולא היא איכא חד יומא דמעלי בי' שמשא כולי שתא וכו'. פי' ולא היא לא יומא דהקזה הוה:
דף קכט:
משום דקיימא ליה מאדים בזוויא. פירש"י ז"ל שהם שבעה מזלות שמשמשין סדר השעות וסימנן שצ"ם חנכ"ל וחוזרין חלילה ואחד מהם שהוא מאדים ממונה על החרב והדבר וכל הפורעניות וכשנופל מאדים בשעה שהיא זוגות הוא קשה יותר לפי שהזוגות קשין ושדים שולטין בו ונמצא שהפורעניות יותר מוכן וביום שלישי נופל מאדים בשעה שהיא זוגות והוא בשעה שמינית שהרי ביום רביעי לבריאת עולם שנתלו בו המאורות והמזלות שעה ראשונה של רביעי בשבת שימש שבתאי ובשעה שני' צדק ואחריו מאדים ואחריו חמה ואחריו נוגה ואחריו כוכב ואחריו לבנה ונמצאו ז' מזלות לשבעה השעות וחוזרין חלילה לעולם ולפי זה הסדר לעולם סימני המזלות המשמשין בתחלת לילי השבוע כ' צ' נ' ש' ח' ס' מוצאי שבת שעה ראשונה שלו כוכב תחלת ליל שני צדק וכן בזה הסדר. וכן נמי סימני תחלת ימי השבוע הם ח' ל' ס' כ' צ' נ' ש' שעה ראשונה של אחד בשבת חמה ושל שני בשבת לבנה ושל שלישי בשבת מאדים וכן בזה הסדר. וקשיא לי א"כ בשני ובחמישי נמי נופל מאדים בזוגות. בשני בשעה רביעית ובחמישי בשעה שנית וא"כ למה לי' זכות אבות תיפוק לי משום מאדים. ויש לי לומר דעדיפא מיני' שני לי', אי נמי דאכתי לא אסיק אדעתי' טעמא דמאדים ולמסקנא כולהו נמי משום מאדים כנ"ל. ואכתי קשיא לי דברביעי נמי איכא מאדים בזוגות בשעה אחרונה של יום וכי תימא דכיון שאין דרך להקיז בשעה אחרונה של יום לא מזיק, הא ליתא דאם נופל מאדים בזוגות לאו דוקא באותה שעה מזיק ותו לא אלא כולי יומא מזיק דאי לא בתלתא נמי יקיז קודם שמינית או לאחר שמינית. וי"ל בזה דשעה אחרונה של יום הוי כלילה ולא מזיק כנ"ל ועדיין צריך לי עיון:
כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ד' כלומר שהורגלו רבים להקיז דם במעלי שבתא מחמת דוחקן שיהו קרובין לסעודת שבת שהיו אוכלין בו דגים לעונג שבת לפי שהדגים יפים להקזה כדאמרי' שני לדם דג אבל שאר ימים אין אוכלין דגים אלא העשירין:
שפמי בלא כלום. פי' הגאון כך הי' דרכן שאין נוטלין שכר על גילוח השפה אלא על הראש והיו מגלחין מאה ראשים בזוז אחד וכן מאה קרני בזוז שהוא קרן של זכוכית אלמחגמ"ה לשון ערבי והוא ריבדא דכוסילתא שאנו קורין בינטוש"ש בלעז ובמאה קרן זוז אחד. ויום שהי' האומן מגלח השפמות ואינו נוטל שכר הולך לביתו ריקן ועל כן הי' למשל כל מי שהי' יגע ולא עלה בידו שכר קורא אותו יום יומא דשפמי וכן הדין בתלמידים שתשש כחם יום אחד והם יגעים ועיפים ואינן יכולין להתעסק בגרסתן קורין יומא דשפמי כלומר יום שלא עלה בידם כלום כיום שמגלחין השפמות שלא עלה בידיו דבר. ומיפנרי הוא מלשון ויעמדו מאתים איש אשר פגרו מעבור וכו' (שמואל א' ל' י'):
סליק פרק מפנין