חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק יז -כל הכלים
דף קכב:
גמרא
ואע"פ שנתפרקו בחול דאע"ג דכשנכנס שבת לא היו הדלתות דבקין עם הכלים ולא הי' בהן תורת כלי מ"מ ראוין הן להטלטל בפני עצמן שהרי יכולין הן לעשות מעין מלאכתן הראשונה לכסות בהן השידה והתיבה וכ"ש אם נתפרקו בשבת דהן מוכנין ע"ג אביהן ולא מיקרי שבר כלי כל זמן שראוי לכלי קצת והרי ראויין הן לאותה מלאכה שהותקנו מתחלה לכסות בהן השידה והתיבה או למלאכה אחרת:
והכי קאמר ושניטלו נטלין. פי' ולול של תרנגולין אע"פ שניטלו אין נטלין דכיון דמיחברי בארעא אינן מן המוכן דומיא דדלתות הבית:
נראה דהכי גריס רש"י ז"ל אמר ליה רבא חדא דניטלין קתני ועוד מאי אבל לא מחזירין. כלומר חדא דניטלין קתני דמשמע דלכתחלה מותר לסלקן מציר שלהן ועוד מאי אבל לא מחזירין דכיון דניטלין לא משמע לכתחלה כדקאמרת לא שייך למיתני אבל, ואני בכל הספרים לא ראיתי מי שגורס אבל ובברייתא נמי לא קתני אבל וכן גרסי' בכל הספרים אמר ליה רבא חדא דנוטלין קתני, ועוד מאי ולא מחזירין, כלומר כיון דאמרת דיש בנין נטלה גופה אסירא וכן פי' הרא"ה ז"ל:
אלא אמר רבא לעולם קסבר אין בנין בכלים וכו'. וגזרה שמא יתקע, כלומר ניטלין כל היכא דאין תקועין דבנטילה לא גזרי' אין תקועין אטו אחרים תקועין אבל בהחזרה חיישי' שמא יתקע באלו דחייב ודאי משום מכה בפטיש דומיא דכל מלאכה שכבר נעשית דחייב משום גמר מלאכה, וכתב הרא"ה ז"ל דה"ה ללול של תרנגולין דמשום בנין ליכא כדמוכח בגמרא וכן כתב רבי' ז"ל עכ"ל אבל הר' יונתן ז"ל כתב אבל לול של תרנגולים שהוא בנין בקרקע לא נוטלין ולא מחזירין דיש בנין וסתירה בקרקע ע"כ:
מתני'
קרדום לחתוך בה את הדבילה וכו' את הרחת ואת המזלג לתת עליו לקטן פי' לתת בהן פת לתינוק כגון אם לא נטל ידיו שחרית שרוח רעה שורה על האוכלין בנוגע בהן קודם נטילה א"נ כשידיו טמאות ואינו יכול ליגע את התרומה. את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו. כגון בפגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים. מחט של יד וכו'. וקמ"ל מתני' דאע"ג דכל הני אינן עשוין לתשמיש זה ועיקרן עשויין למלאכה של איסור אפ"ה מטלטלין אותן לצורך השבת ולהנאת גופו:
גמרא
אמר רב יהודה קורנס של אגוזים מותר. פי' רב יהודה קורנס דמתני' קא מפרש דהוא של אגוזים ולא של נפחים ולאו מימרא דידי' הוא מדאקשי לי' רבה אלא מעתה סיפא דקתני וכו', ויש מי שפירש דרב יהודה אוקי מתני' כר' נחמי' ולומר דאע"ג שהוא כלי שמלאכתו להיתר דוקא לפצע אגוזים שהוא תשמישו המיוחד לו אבל שקדים או דברים אחרים לא, ולא נהיר דא"כ אדדייקי' עלי' דרב יהוד' קסבר דבר שמלאכתו לאיסור וכו' טפי ניחא למידק עלי' דאפי' דבר שמלאכתו להיתר אין ניטל לכל דבר אלא לתשמישו המיוחד לו אלא הנכון דלרב יהודה משמע לי' מתני' בקורנס של אגוזים והא דקתני לפצוע בו את האגוזים לאו דוקא אלא כל צורך גופו קאמר ולאפוקי דמתני' לא מיירי בקורנס של נפחים דבההיא אפי' לפצוע אגוזים דהוא לצורך גופו אסור והשתא דייק שפיר, ומיהו ודאי לרב יהודה אפי' כלי שמלאכתו לאיסור ניטל הוא אליבא דנפשי' דס"ל כר' יוסי וכמשנה אחרונה נמי דתניא התירו וחזרו והתירו וכו' וכדמשמע לי' בכמה דוכתי שהתיר כלי שמלאכתו לאיסור אלא דמתני' קשתי' לפרושי הכין מדקתני ר' יוסי אומר כל הכלים וכו' מכלל דלת"ק לאו כל הכלים אלא כלים שמלאכתן להיתר:
אלא מעתה סיפא דקתני את הרחת וכו' רחת ומזלג מי מיחדי לי' לקטן. כלומר הא ודאי רחת ומזלג עיקרן הן למלאכה של איסור רחת שהיא עשוי' לזרות התבואה ברוח ומזלג שמהפכין בה הקש והתבן בגורן ואינן מיוחדין לתת עליהן פת לתינוק. וא"ת ואמאי לא מקשי לי' נמי מקרדום שהוא עשוי לבקע עצים וממגירה שהיא עשוי' לגרוף אפר התנור והכירה וכן מכל הני דמתני'. וי"ל דאפשר דמשמע לי' דהני דמתני' דמיוחדין להני דקאמר במתני' אבל רחת ומזלג ודאי אי אפשר דמיוחדין לתת עליהן פת לתינוק.
אלא אמר רבה קורנס של נפחין וכו'. ולפום האי סברא לא אתא ר' יוסי לחדושי מידי אלא מסר הגדול ויתד של מחרישה. אי נמי דבהני אפילו רבנן מודו משום דהן מוקצין מחמת חסרון כיס דהא ר' שמעון גופי' מודה בה כדאיתא לקמן וכל הכלים דנקט ר' יוסי לרבויי אפי' בשני בני אדם כדאיתא לקמן בברייתא. ומיהו ודאי נראה דאפילו לר' שמעון דלית לי' מוקצה מודה הוא בכלים שמלאכתן לאיסור שהן אסורין לטלטל לצורך מקומן או מחמה לצל למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' דלאו משום מוקצה נגעו בהם אלא טלטול הוא שאסרו בשבת בדברים שאין תשמישן רגיל ומשום הוצאה הוא שגזרו כדאיתא לקמן בפירקין, והא דמוקמינן פרק במה מדליקין פלוגתא דטלטול שופר וחצוצרות בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון התם הוא במטלטל לצורך גופן וטעמא משום דשייך בהו מוקצה לפי שחצוצרות אדם מיחד אותן למלאכתן ואין דרך להשתמש בהן לגמע בהן את המים ולהכי אית בה משום מוקצה לר' יהודה, וכן בכל כלים שמיוחדין למלאכתן ואין אדם רוצה להשתמש בהן למלאכה אחרת כלומר שאין דרכו להשתמש לאותה מלאכה אחרת ובהני הוא דשייך מוקצה למאן דאית לי' מוקצה וכגון מטה שיחדה למעות וקנה של תרנגולין כדאיתא בפר' כירה אבל לית בהו טעמא דמוקצה מחמת חסרון כיס וכן כתב הרא"ה ז"ל:
דף קכג.
מדוכה אם יש בה שום וכו' ואם לאו אין מטלטלין אותה פי' ומסיפא דאין מטלטלין קא מקשי דמשמע כלל אין מטלטלין לא לצורך גופו ולא לצורך מקומו וכ"ש מחמה לצל ומינה דמטלטלין אותה דרישא בכל ענין קאמר ואפי' מחמה לצל דומיא דסיפא וטעמא משום שום דאית בה והוא דאיתי' בה מערב שבת דאלו בנותן בה בשבת לא מהני כלל דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד אבל כי איתי' מערב שבת הויא המדוכה טפלה לשום כקדירה לתבשיל דאית בה דלכולי עלמא מותר לטלטלה, באוכל עצמו ואפי' מחמה לצל ואוקימנא לה כר' נחמי' דאין תשמישה המיוחד אלא לדוך בתוכה אבל לפצוע אגוזים לא:
סבר לשנויי לי' כר' נחמי'. פי' ועלי אינו מיוחד אלא לכתישה ואע"ג דמעיקרא שרי' לקצב עליו בשר דילמא משום שמחת יו"ט אפי' ר' נחמי' מודה:
כיון דקפיד עלייהו מיחד להו מקום. פי' והוה לי' מוקצה מחמת חסרון כיס:
איתמר אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן קורנס של זהבים שנינו ורב שמן בר אבא א"ר יוחנן קורנס של בשמים שנינו. פי' ותרוייהו כרבא סבירא להו אלא דמוספי מר של בשמים ומר של זהבים:
אבל דבשמים קפיד עלייהו שלא יפגם ולא יתלכלך ומתוך חשיבותן אדם קובע להן מקום והוה לי' מוקצה מחמת חסרון כיס כמסר הגדול ויתד של מחרישה:
פגה שטמנה בתבן וכו' אם מגולה מקצתה מותר טלטלה. פי' הר"ר אהרן ז"ל דס"ל דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול, אבל כשאינה מגולה הן בטלות אצל התבן והגחלים שהן אסורות בטלטול, אבל מפי' רש"י ז"ל לא נראה כן:
אלעזר בן תדאי אומר תוחבן בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן. פי' כאותה שאמרו מעות שע"ג הכר מנער את הכר והן נופלות, וא"ת הא אוקימנא הא דמעות שע"ג הכר בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור וא"כ הכא כשהוא מניח הפגה והחררה שם מדעת האיך יכול לנערה, וי"ל דשאני גחלים שלצורך החררה הונחו ולדעת לסלקן בשבת עצמו ליטול החררה משם בשבת עצמו דלא סגי לי' בלאו הכי שאלמלא כן תשרף החררה או תתקלקל הפגה והילכך לא נעשו בסיס להם, ואפשר דת"ק נמי הכין ס"ל אלא דכל שהן מכוסות נעשו כבטלות להם, ואלעזר בן תדאי סבר דאפי' מכוסות לא נעשו כבטלות להם והיינו טעמא דאבן שעל פי החבית דכל שהניחה שם מדעת דנעשה בסיס לאבן משום דפעמים תעמוד שם כל השבת:
האי פוגלא מלמעלה למטה שרי, דהיינו כדרכו שאינו מזיז עפר, מלמטה למעלה אסור דשלא כדרכו הוא ומזיז עפר בנטילתו דטלטול מן הצד שמי' טלטול ואע"פ שמגולה קצת:
ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד. אלמא לא דמיא שבת לטומאה וקשיא לרבא:
בגולמי עסקי'. פי' דעדיין לא באו לגמר מלאכה והילכך לענין שבת חזו לטלטול משום דזימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא כלומר מיחד לה ליטול בה את הקוץ לפי שסובר בלבו כשארצה אנקוב אותה לתפור בה אבל היכא שבאו לגמר מלאכה וניטל חררה או עוקצה אע"פ שהיא ראוי' לקצוץ אסירא לפי דכשנשברה ונפחתה משיעור מדת אורך מחט מתייאש ממנה וזורקה ולא חשיבא כשבר כלי דעלמא דשרי' כגון חרס קטנה וקרוניות של קנה כדלקמן וטעמא לפי שאין אדם עשוי ליחד מחט לנטילת הקוץ אלא זורקה לבין הגרוטאות והוי לי' כשירי פרוזמיות דלא חשיב מנא לאשתמושי בהו משום דלא מיחדי להכי:
אסובי ינוקא. פי' ר"ח ז"ל שנותנין אצבע בפיו של תינוק להעמיד עצמות גרונו כשנופלין ועל הרוב הוא מקיא ומוציא דם ג"כ והוא פסיק רישי':
דף קכג:
הכא אורחי'. להעמיד עצמות גרונו ואי מקיא לא איכפת לן:
אמר רב ששת מנא אמינא לך וכו', ליטול בה את הקוץ. פי' ואע"פ שמוציא דם לא איכפת לן לפי שאינו עושה חבורה בידיו אלא ע"י נטילת הקוץ הוא מוציא דם והכא נמי ע"י העמדת עצם שבגרונו, וחזרתו למקומו הוא מוציא דם ואינו צריך לכך וכיון שכן רפואה זו התירו. ורב נחמן התם פקיד דם שבא עם הקוץ. וי"מ דאסובי ינוקא אינו מקיא ולא מוציא דם ואי עביד נמי לא שכיח והוי דבר שאין מתכוין ושרי ופליגי אי איכא משום רפואה או לא, ורב ששת דחי דהתם לאו אורחי' והילכך במידי דלא שכיח אסרי' משום רפוא' אבל הכא מגו דהוו אורחי' ומילתא דשכיחא לא חשיב רפואה כלל, ורב נחמן דחי דלא דמי לקוץ וקוץ עצמו פקיד ונראה ונטילתו לאו מידי אבל הכא בהעמדת עצם לא פקיד וכן פי' הרא"ה ז"ל והלכתא כרב ששת דרב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי:
מתני'
קנה של זיתים אם יש קשר בראשו וכו'. פרישנא בגמרא דמפני הקשר חשוב כלי לקבל דכשהוא מהפך בו הזיתים כיון שיש בו קשר פקוק אין המשקה זב ממנו ונשאר שם מן השמן אבל כשאין בו קשר אין החלל שלו עשוי לקבלה לפי שהמשקה זב על ידיו ועל לבושו אם הפך בו והילכך לא מקבל טומאה אבל ניטל הוא בשבת דמ"מ ראוי הוא להפך בו הזיתים דהא כלי הוא חזק ומתוקן אבל, שאר קנים שאינן חזקין ומתוקנין לשום תשמיש אסור לנוטלן אפילו לצורך גופן:
גמרא
בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין וכו'. כלומר אע"פ שמשתמשין בהן קצת לפעמים לאיסור שהן ראויין לתשמיש איסור מ"מ ניטלין הן לתשמיש של היתר כיון דעיקר עשייתן הן להיתר אבל אותן כלים שאין משתמשין בהן אלא תשמיש של היתר ואין ראויין לתשמיש אחר לא אסרו אפי' בראשונה, והם אסרו כלים שראויין לתשמיש איסור אע"פ שראויין לתשמיש של היתר:
ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא. פי' דלאביי לא חשיב צורך מקומו כצורך גופו:
ועדיין בידו אחת וכו' עד שאמרו כל הכלים ניטלין וכו'. כלומר הא כדאיתא והא כדאיתא דלעולם כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא וכ"ש מחמה לצל וכלי שמלאכתו להיתר ניטל אפילו לצורך מקומו:
מה לי צורך גופו מה לי צורך מקומו. דלרבא חשיב לצורך מקומו כצורך גופו וליכא לאיפלוגי בינייהו וכל היכא דהתירו צורך גופו ה"ה לצורך מקומו:
מחמה לצל, כלומר בכדי:
אפילו בשני בני אדם. כתב הרא"ה ז"ל משמע דלא פליגי אביי ורבא בהכין אלא דרבא משום דלטפויי מילתא אתי מטפי נמי בהא וה"ה אפי' בעשרה בני אדם כדמוכח בשילהי עירובין גבי ההיא אסותא דהוה בי מר שמואל ע"כ, ואין כן דעת הרשב"א ז"ל אלא דאביי ורבא פליגי:
איתבי' אביי לרבא מדוכה אם יש בה שום וכו', והכי קא פריך בשלמא לדידי דצורך מקומו לא חשיב כצורך גופו ניחא דאיכא לאוקמי הא דמדוכה כר' נחמי' כדמוקי לה רבה לעיל דלר' נחמי' אין ניטל לצורך גופו לפי שאין זה תשמישו המיוחד לו כ"ש לצורך מקומו דגרע מצורך גופו אלא לרבא דחשיב לי' צורך מקומו כצורך גופו כמאן מוקי לה דלדידי' לר' נחמי' ניטלת היא לצורך מקומה דהא רבא מוקי הא דר' נחמי' דמתני' לקמן בכלי שמלאכתו להיתר דניטל בין לצורך גופו בין לצורך מקומו דהכל חשוב תשמישו המיוחד לו, ונהי דלר' נחמי' כלי שמלאכתו לאיסור אינו ניטל לצורך גופו לפי שאין זה תשמישו המיוחד לו דתשמישו המיוחד הוי דבר של איסור מ"מ ניטל הוא לצורך מקומו דצורך מקומו חשיב כתשמיש המיוחד לו כיון דלדידי' חשיב צורך מקומו כצורך גופו וכלי שמלאכתו להיתר צורך גופו הוי תשמישו המיוחד לו וא"כ הא דמדוכה לרבא ליכא לאוקמה כר' נחמי' דהא קתני אין מטלטלין אותה דמשמע כלל לא ולדידי' ניטלת היא לצורך מקומה דהוי תשמישה המיוחדת לה. וקשיא לי' א"כ רבא דפריק הב"ע מחמה לצל ולומר דאין מטלטלין לאו דוקא כלל לא אלא מחמה לצל אין מטלטלין הא לצורך גופה ולצורך מקומה מטלטלין א"כ לוקמה כר' נחמי' ומאי אין מטלטלין לצורך גופה אבל לצורך מקומה מטלטלין לא היא דניחא לי' לאוקומה כרבנן דסבירא לי' דכל שמלאכתו לאיסור שרי בין לצורך גופו בין לצורך מקומו וכן נמי לקמן כנ"ל:
הכא נמי מחמה לצל. פי' והא דקתני שאסור לטלטלו ה"ק אם ישתמש בו אסור לטלטלו לכל תשמיש כגון להצניעו מחמה לצל דודאי אסור הוא אלא א"כ לצורך גופו ולצורך מקומו וה"ה דהוה מצי רבא לתרוצי בהא כדתריץ רבה לעיל משום דמיחד לי' מקום אלא שיטה דאידך נקט:
דף קכד.
מדוכה הא דאמרי'. פי' דמשמע לי' דאין מטלטלין דקתני בה לגמרי משמע ודלא כפירוקא דרבא וכן פירש"י ז"ל:
קלוסטרא כר' ינאי וכו'. פי' דלא פליגי ת"ק ור' טרפון בעלמא אם מותר לטלטלה או לא דלעולם אפילו לת"ק מותר לטלטלה בעלמא דהא תורת כלי גמור עלה שראוי' לפצוע בה אגוזים אלא דהכא קא אסר משום דמיירי בחצר שאינה מעורבת דת"ק סבר תוך הפתח כלפנים דמי וקא מטלטל מנא דבתים בחצר ומ"מ משום דלא מינכרא מילתא להדיא דלהוי כלפנים שרי בכי האי גונא בגרירא:
דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין וכו' פי' ולאו פירושא דמתני' היא דהא פריש לצורך ושלא לצורך דקתני במתני' דלצורך הוי גופו ושלא לצורך הוי מקומו ובכלי שמלאכתו להיתר ולא יליף מהא מתני' דין דכלי שמלאכתו לאיסור אלא יליף לה ממתני' דלעיל דנוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים ולומר דוקא אגוזי' דהוא לצורך גופו אבל לצורך מקומו לא ולרבא לאו דוקא אגוזים דה"ה לצורך מקומו דחשיב ליה צורך מקומו כצורך גופו. ומיהו לר' נחמי' דשרי לצורך גופו לתרוייהו לאו כל צורך גופו קא שרי כדשרי ת"ק דלא שרי ר' נחמי' אלא לתשמישו המיוחד לו ושמעי' מהא דרבא נמי דכיון דצורך גופו כצורך מקומו חשיב ולדידי' לר' נחמי' בכלי שמלאכתו להיתר אפי' צורך מקומו חשיב כצורך תשמישו המיוחד לו בצריך לגופו א"כ לר' נחמי' לרבא כלי שמלאכתו לאיסור דאסור לצורך גופו לגמרי דשרי לי' לצורך מקומו דהא אמרן דצורך מקומו כתשמישו המיוחד לו לגמרי חשיב ובהא כלים של איסור וכלים של היתר שוין הן לגמרי וכמו שכתבנו למעלה וכן כתב הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל. אבל לרבה כלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו אליבא דר' נחמי' לצורך מקומו וזה פשוט והיינו דאקשי' הכא לרבה אליבא דר' נחמי' הני קערות היכי מטלטלין להו מכלל לרבא מטלטלין להו לצורך מקומן וכן פירש"י ז"ל:
לא קשיא הא ר' אליעזר וכו'. פי' דמר שרי הערמה ביו"ט ולא בשבת והיינו תנא דמשילין דשרי ביו"ט מאי דלא שרי' בשבת ומר דאסר בהערמה ביו"ט כמו בשבת היינו תנא דבקעת ותנא דאין בין יו"ט לשבת:
הא ב"ש והא ב"ה. פי' הא דבקעת ב"ש היא וכיון שכן לית הילכתא כותי' אלא סומכין הקדרה בבקעת. וזה קשה דהתם ביו"ט פרק המביא משמע דהילכתא היא. וי"ל דמוחלפת השיטה דהתם אתי' בה משום מוקצה לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה לפי שכל דבר שהוא מיוחד לתשמיש אחד ואין דרכו להשתמש בו לתשמיש אחר אפי' שניהם של היתר אסור משום מוקצה שכבר הקצהו מדעתו לתשמיש זה ולא לאחר, והכא לא אתי' בה מהאי טעמא אלא משום כלי שמלאכתו לאיסור ולפי אותה סוגיא דהיא עיקר דאיתמרא בדוכתא הלכה היא למאן דאית ליה הלכה כר' יהודה במוקצה דיו"ט. ומיהו בבקעת הוא דאסרי' לה משום דסתם עצים להסקה ומיוחדין לכך וליכא תורת כלי עליה כדאמרי' הכא ומשום הכי אסר לה יחוד אע"פ שמלאכתו להיתר הא בכל שיש תורת כלי עליו ומלאכתו להיתר אין יחוד אוסר אותו לעולם וכן כתב הרא"ה ז"ל:
דף קכד:
גלית אדעתך דכאביי סבירא לך וכו'. ואית ספרי דגרסי גלית אדעתך דכרבא סבירא לך וכו' והכל עולה לטעם א' דאביי ורבא בהא מילתא אית להו חד סברא דכלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל אסור כדמוכח כולה שמעתין:
לכולי עלמא שרי ולדידך אסור משום דסבירא לך דאסור:
אבל של תמרה לא. פירש"י ז"ל כעין שלנו שעומדות לכבד הבית דאסור משום אשויי גומות ומודה בהו ר' שמעון משום דפסיק רישי' ולא ימות הוא, וכן בפרק המצניע דאסור לכבד הבית אפי' לר' שמעון ובעל הלכות ז"ל גריס ר' אליעזר אומר אף של תמרה סבר להכר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר ולפי גירסא זו מותר לכבד הבית. והא דנקט פלוגתייהו במכבדות נראה לי דאתא לאשמועינן דבהא מודה ר' דלאו פסיק רישי'. והא דאמרי' בעירובין נשים המשחקות באגוזים אסור דילמא אתי לאשויי גומות התם הוא לאשווי בידים ובמתכוין לפי שהן צריכות שיהא הקרקע שוה. וא"ת ליתסר כבוד הבית משום טלטול עפרא דלא חזי דלאו דעתי' עליה מאתמול לכסויי בה מידי דהא מיבדר ובטיל אגב ארעא. וי"ל דכיון דמצטער מהבלא שויוה רבנן כגרף של רעי ושרי ולפום הא אין ראוי לכבד אלא בית שמשתמשין שם וכן דעת הרא"ה ז"ל:
מתני'
שברי עריבה לכסות בהן את החבית. פי' כל כך השברים גדולים שהן ראויין לכסות חבית גדולה ובציר מהא לא חשיבא אלא להסק וקמ"ל דכסוי מיהא הוי מעין מלאכ' אע"פ שהיא מלאכ' אחר' דמתחלה היו ראויין לקבל בתוכן והשתא אינן ראויין אלא לכסויי מנא:
גמרא
אבל נשברו בשבת דברי הכל מותרין וכו' פי' והשתא לא ס"ד טעמא דליתסרו משום נולד:
עצים בעלמא נינהו ומסתמא שברי כלים להסקה קיימי מאתמול טפי מכלים שלמים דהא טפי חזו להסקה:
ומר סבר נולד הוא. פי' דהיינו ר' יהודה והילכך בעי' מעין מלאכתן דאלו למלאכה אחרת לא דהא מאתמול לא חזו להאי מלאכה אלא על דעת מלאכה הראשונ' הן עומדין וכל היכא דלא חזו להכי לא חשיבי והוי להו נולד עד שייחדן מאתמול למלאכה אחרת. והרב בעל הלכות גדולות משמי' דרב צמח גאון ז"ל פסק הלכה כר' יהודה משום דת"ק דמתני' ר' מאיר כדמשמע לקמן והא קי"ל דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה וליתא דלא נקטינן האי כללא אלא היכא דאיפליגו בהדיא ר' מאיר ור' יהודה אבל סתמא כי האי ודאי הלכה כת"ק. ואע"ג דאיפליגו בהדיא בברייתא כיון דסתם לן תנא כר' מאיר הלכתא כותי' ולא חיישי' למחלוקת דברים וכן כתב הרי"ף ז"ל:
אפי' בכרמלית. פי' דהא חזי לכסויי בי' רוק ודוקא דאתי משירי כלים דאי לא מאי שנא חרס אפי' כל צרורות שבחצר יטלטלו דהא חזו להכי אלא ודאי טעמא משום דאתי מכלי גדול דיש בו תורת כלי כל היכא דחזו למלאכה של כלום ואע"פ שאין אותה מלאכה ראוי' וחשובה לעשותה אותו כלי כשהי' שלם:
מגופת חבית שנכתתה מותר לטלטלה בשבת. פי' וקמ"ל שמואל דיש תורת כלי גמור על המגופה לעשות שברי תורת כלי כשהם ראויים לכלום:
היא ושברי'. כלומר היא המגופה ושברי' של חבית או של המגופה:
אם זרקה מבעוד יום לאשפה אסורה. פי' אבל משחשיכה לא בטלה מתורת כלי דכיון שהותרה למקצת שבת הותרה לכל השבת:
דף קכה.
קרומית של מחצלת. פרש"י ז"ל שנפרד ממחצלת ישנה ועוד כתב הר' יהונתן ז"ל כגון שנשברו בשבת דאלו נשברו מבעוד יום הא אמרי' דאף ר' יהודה לא בעי מעין מלאכה הראשונה. והרי"ף ז"ל פי' דהוא שיורי מחצלת וקמ"ל דראויין לקצת מלאכה. ולהאי פירושא לאו דוקא מעיקרא למאי חזיא דהא לא אתי' בה בתורת דבעי' מעין מלאכה ראשונה:
דתנן נתנו על פי הבור וכו'. פי' תלאו לתנור על פי הבור והדות התנור והדות רחב מן התנור ונתן שם אבן בדופני שפת הבור והדות בינם ובין התנור להדקו כדי שיעמוד שם ולא יפול בתוכם, ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטה בבור או בדות וניסק מלמעלה התנור הרי הוא כבנוי בקרקע ונגמרה מלאכתו ונעשה כלי לאפות בו ומקבל טומאה והיכי דמי שאם מסיק מלמטה שיהא ניסק מלעלה כגון שיש אויר מועט בין דופן הבור והדות לדופן התנור שלא הוצרך בו אלא אבן דקה דבכי הא החום משתמר בדפנותיהם ויועילו לתנור אי נמי ששולי הבור והדות קרובין הן לשולי התנור דבכי הא ההיסק של מטה מועיל לתנור או שהתנור קצר מלמטה ורחב מלמעלה שההיסק עולה סביב דופני התנור או שהבור רחב ופיו קצר שהחום משתמר בתוכו ומסיק התנור. ואם לאו דאין בו אחד מאלו שאמרנו טהור דאינו כמחובר אלא כתלוש וקרא כתיב יותץ דבר שצריך נתיצה והיינו מחובר דלשאינו מחובר שבירה שייך בי' ולרבנן אפי' אינו מחובר ומותקן כל צרכו טמא מרבוייא דטמאים. ובתנור חדש כי האי שלא נתקן כל צרכו מתחלתו ונתנו על פי הבור שאין השולים שלו מחוברין בקרקע כשאר תנורים פליגי לגבי שבת דכל היכא שהוסק מתחלה לר' יהודה כגון בהני אנפי דאמרן זהו תיקונו וחל עליו תורת כלי ואלו נשבר אח"כ. ניטלין שברים דהוי להו השברים גופיי' כתנור אבל היכא שלא הוסק מתחלה לר' יהודה בהני אנפי דאמרן אלו נשבר אח"כ אין השברים ניטלין כיון דלא חל על התנור גופי' שם כלי ולא עדיפי שברים מתנור דאפי' תנור עצמו אינו ניטל לר' יהודה כדאקשי' אי הכי אדמיפלגי בשברי תנור ליפלגי בתנור גופי' אבל לר' מאיר כיון דהוא מתוקן קצת חל עליו תורת כלי והוא ניטל ושבריו נטלין ובתנור כי הא פליגי ויש מקשין כאן דהיכי מדמי שבת לטומאה דהא מתמהי' הכין לגבי מחט וכ"ש תנור דאית ליה תורת כלי אפי' תלוי בצואר גמל אלא שהיא גזירת הכתוב דבעי' היסק ראשון דלהוי כמחובר לקרקע ודוק' בכי הא ובהא טמא ולא אמרינן כיון דחברוה בארעא כארעא דמי. ויש מתרצים דשאני תנור דלא חזי למלאכה אחרת אלא לאפויי הפת שהיא מלאכתו והילכך לא חשיב מנא אלא כדאחשבי' קרא ואפי' לענין שבת אבל מחט היא ראויה לדברים הרבה וכל היכא שהיא ראוי' למלאכה אחת חשיבא כלי לענין שבת, ולדידי אינה קושיא כלל דהא רבה הוא דמדמה גבי מחט והכא טלטול לטומאה דס"ל דהא בהא תליא ואביי לא ס"ל הכין כדמקשי התם והכא:
לעולם כדאמרי' מעיקרא. פי' והא דפליגי בשברי תנור ולא בשברי כלים להודיעך כחו דר' יהודה דאע"ג דעבדי מעשה טפקא שקורין לינ"א דעביד מעין מלאכתו ראשונה אפ"ה קא אסר לטלטל משום דזה הסיקו מבפנים וזה מבחוץ אבל לר' מאיר אפי' לא עביד מעשה טפקא מטלטלין ולדבריו דר' יהודה קאמר:
כמאן כר' אליעזר בן יעקב. פי' וה"ה כר' יוסי דמתני' דאמר אבל כסויי הכלים בין כך ובין ניטלין בשבת ואע"ג דאין להם בית אחיזה וכדאוקימנא בגמ' בכלים וחברינהו בארעא ודלא כת"ק דמתני' וכן כתב הרז"ה ז"ל. ואפשר דאף בזה מודה ת"ק דלא מקרי תנור חברינהו בארעא כיון שכולו מגולה אלא השולים לבד וכן כתב הרשב"א ז"ל. ולדידי קשיא דא"כ אמאי קאמר כר' אליעזר בן יעקב דהא כולי עלמא היא דבשלמא ר' יוסי לא קשיא לי דהרי הוא כאלו אמר כר' אליעזר וכר' יוסי כיון דר' יוסי הוא שהעיד על ר' אליעזר ומדר' אליעזר הוא דיליף ר' יוסי למיתני הכין במתני'. אי נמי דר' יוסי דברייתא הוא ר' יוסי הכהן ולא ר' יוסי דמתני' כמו שכתוב במקצת ספרים וכיון דהא ר' יוסי שייכא בדר' אליעזר לאו דוקא כסויי דתנור דה"ה כסויי דשאר כלים דהא ר' יוסי כיסוי הכלים קתני במתני' כל דדמי לכלי שהוא מגולה כנ"ל ומיהו ר' יוחנן מפרש לקמן והוא שיש תורת כלי עליהן כלומר שיהא צורת כלי על הכיסוי:
מתני'
האבן שבקירוי' אם ממלאין בה ואינה נופלת כלומר שקשורה האבן יפה לפי הקירוי' יצאה מתורת אבן ושויי' כלי:
זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת דשוי' לה להך זמורה כלי:
דף קכה:
פקק החלון וכו'. והוא כגון מסך העשוי לסתום החלון העשוי בכותל ליכנס ממנו האורה והוא עשוי בין מבגד בין מנסרים בזמן שקשור בחלון והוא תלוי כלומר שאינו נוגע בארץ פוקקין בו לפי שכבר נעשה הבנין מערב שבת ואם לאו שאינו תלוי אע"פ שקשור בחלון אין פוקקין בו וחכמים אומרים וכו' ובגמ' מפרש לה:
גמ'
אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. פי' וטעמא דכיון דהנחה ראוי' לקביעות ואין תורת כלי עלי' לא חשיבא כיסוי אלא נעשית החבית בסיס לה אבל כשהוא מכסה בדבר שאינו אלא לשעה כדי לשמור החום על דעת לסלקה מודה הוא דשרי אע"ג דכסה בדבר שאינו ניטל אבל ר' יוסי לא פליג בין כיסוי דזמן רב לזמן מועט כיון דחזי למיהוי כיסוי אבל היכא דלא חזי למהוי כיסוי מודה הוא דאסור ואע"ג דלקמן בעי ר' יוחנן תורת כלי לאו תורת כלי קא בעי אלא צורת כלי:
כיון דלא הדקה בטולי בטלה. כלומר דכיון דבלא הידוק לא מהניא לי' מידי למלאכה זו בטולי בטלה לקירוי' לגבי האבן ונעשה בסיס לאבן:
מר סבר בעי' מעשה. כלומר ר' אמי סבר בעי' מעשה דחשיב והנחה דהכא לא חשיבא מעשה לעשותה לאבן כיסוי כדי לטלטלה למחר. ור' אסי סבר דלא בעי' מעשה דחשיב אלא מעשה כל דהוא דהיינו התקנה והכנה בעלמא שמכינו לכך בלא שום מעשה אחר ולאפוקי מחשבה גרידתא והתקנה בכל דוכתא היינו הכנה בעלמא לחודא והנחה מבעוד יום דאבן שעל פי החבית חשיבא כהתקנה והכנה ומיהו בכי הא דליכא תורת כלי בעי הכנה מערב שבת ממש להתירה לאחר ואינה מותרת אלא לאותה שבת בלבד דאין הכנה בכיוצא בזה דליכא תורת כלי מועלת אלא ליום המחרת בלבד:
סוואר של קורות הוה. פי' לאו למימר דמהא מוכחא פלוגתייהו אלא לומר דאפי' בהני דקפיד עלייהו כי מכין להו לישיבה מבעוד יום שרי דלא קפדי עליהו לישיבה:
גשוש של ספינה הי' כלומר עץ שהי' מוכן לתקנו לספינה ועדיין לא נתקן והילכתא כר' אסי ולא עוד אלא דהילכתא כר' חנינא דבמחשבה גרידתא סגי ואפי' בשישב עליהן מבעוד יום דבצירא ישיבה מיחוד סגי להתירן למחר כדמוכח פרק במה טומנין ומיהו ר' אסי גבי אבן שעל פי החבית בעי מעשה דעדיף כל דהוא ממחשבה ולדידי' לא סגי לי' ישיבה על נדבך אבנים מבעוד יום ואפי' במחשב עליהן. ומיהו לדידן דקי"ל כרב אסי דבפרק במה טומנין דאפי' בישיבה סגי וכ"ש במחשבה דסגי באבן שעל פי החבית נמי במחשבה שחישב עלי' מבעוד יום לדעת כיסוי שרי להתירה למחר לאותה שבת ואע"פ שהונחה שם קודם ערב שבת וכל שלא לדעת כיסוי לא הוי מידי ואפי' כישיבה דעלמא לא הוי דהתם כשיושב עליהן מוכחא מילתא דלישיבה קא בעי להו אבל ר' אסי ודאי בעי הנחה מבעוד יום ובלאו הכי לא סגי ופלוגתייהו דר' אמי ור' אסי דוקא במניחה בסתם אבל לדעת בסיס דברי הכל אסור להפילה בהטי' וכן פי' הרא"ה ז"ל וכיון שכן ה"ה דאם הניחה על דעת כיסוי דלכ"ע מותר לטלטלה בהדיא.
במחוברת באיביה. פי' דמסתמא קפיד עלה לפי שהיא עומדת לפירות ונפסדת בקשירה ובהא בעי' מעשה להתירה ואין מחשבה מועלת לה וכן כל כיוצא בזה וכן הלכה:
למטה משלשה. פי' דאחר שהזמורה ארוכה ונמוכה בארץ מג' טפחים הוי כקרקע ומותר להשתמש ובעי קשירה אחר דקפיד עלה:
גזרה שמא יקטום כלומר דמאחר שאינה קשורה שמא למחר תהא לו ארוכה ויקטמנה וכן פירש"י ז"ל ור' יהונתן ז"ל פי' שמא יהי' ראש האחד דק או חלוש ויתירא שמא מתוך חולשו יפול הדלי בבור בעת שישאב בו ויחתכנו ויתקננו. וא"ת ואמאי לא גזרי' דמתוך שאינה קשורה שמא יקשרנה בשבת קשר של קיימא ולימא גזרה שמא יקשור. ותירץ הר' יהונתן ז"ל דלהא ליכא למיגזר לפי שדרך השואבים בזמורה שיש להם טבעת אחת עשוי' לכך ומכניס שני ראשי הזמורה בטבעת ודולה ואח"כ מגבי' הטבעת למעלה ונשמט ראש הזמורה האחד ומוציא הדלי מתוכה:
לא נחלקו אלא להוסיף. פי' כההיא דמתני' דפקק החלון דבעי ר' אליעזר קשירה מבעוד יום לשוויי לי' מנא וכן תלוי דהוי כמונח במקומו ולא מיחזי כבונה כלל הא אינו תלוי נהי דאינו כבונה לכתחלה כיון שהיא קשור מבעוד יום ועוד שהוא פקוק קצת מ"מ הוי כמוסיף אהל ונהי דלא שייך מחיצה ובנין מן הצד כההיא דפרק כל גגות (צד) דפליגי רב ושמואל בחצר של שותפות דאסור לטלטל בו אלא בתוך ד' אמות שזה אוסר על זה וזה על זה ואם חלקו ועשו מחיצה בחצר ונפל פליגי רב ושמואל דלרב לא מהני מחיצה כיון דנפל וחזר לאיסורו הראשון ולשמואל מהני מקום מחיצה ומייתי עובדא התם דרב ושמואל הוו יתבי' בחצר נפל גובה דביני ביני אמר להו שמואל נגודו לי גלימא אהדרינהו רב לאפי' ואקשי' והיכי עביד שמואל הכי כלומר דלדידי' נפל כאלו לא נפל ומטלטל הוא נגד מקום המחיצה. ופרקי' התם דשמואל לצניעותא בעלמא הוא דעביד דאלמא לא שייך מחיצה מן הצד. היינו דוקא במחיצה שאינה קבועה כי התם אבל הכא שהיא קבועה אפי' מן הצד שייך מחיצה זו היא שיטתו של רש"י ז"ל.
דף קכו.
כל שאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית. פי' ואפ"ה במקדש מותר, והיינו דאמר המונח במקדש אבל אם הוא קשור אע"פ שאין תלוי אלא נגרר בקרקע אף במדינה מותר והיינו דאמר והנגרר במדינה ומ"מ מודה ר' יהודה דאם אינו קשור ואינו תלוי דאסור אפי' במדינה דקשירה מיהא בעי' וכיון דתנא דפליג עלי' דר' יהודה הוי ר' אליעזר מסתמא נמי רבנן דפליגי עלי' דר' אליעזר במתני' היינו ר' יהודה דברייתא וקשיא לר' אבא בר כהנא דאמר דחכמים דמתני' אפי' אינו קשור קא שרו והכא ר' יהודה קשירה מיהא בעי:
קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו דלתות החנויות הגבוהות דאין ידו מגעת שם בזמן שקשור ותלוי פותח ונועל בו, דסבר האי תנא דכשאינו תלוי ונגרר בארץ אע"פ שהוא קשור לא חשיב כלי כלל והוה לי' כקנה דעלמא דלא חשיב לטלטלה אבל כשהוא תלוי איכא הוכחה:
דף קכו:
והוא שיש תורת כלי עליהן ואע"ג דלעיל פריש ר' אסי מילתי' דר' יוחנן דאמר הצריכן ר' מעשה דבשפשוף סגי ולא בעי תורת כלי, נראה לי דר' יוחנן אליבא דר' קאמר דלא בעי תורת כלי ורב אסי לפרושי דברי ר' יוחנן אתא אבל ר' יוחנן גופי' בעי תורת כלי. אבל הרמב"ן ז"ל נשמר מזה ופי' דכי בעי' תורת כלי היינו להתיר בחדא התקנה לכל השבתות ובהא הוא דבעי' תורת כלי אבל באבן שעל פי החבית דלא שרי בההוא הכנה אלא למחרתו דהיינו לאותה שבת בלבד אע"ג דליכא תורת כלי סגי בה תקנה זו והיינו נמי הא דנדבך של אבנים דודאי לא הי' ר' קובע דירתו שם אלא ישיבה דלפי שעה היתה ולאותה שבת והילכך לא בעי' תורת כלי, והא דאקשי' לר' יוחנן מהא דחריות של דקל משום דמסתמא הוא בא להכשירן לעשותן כלים גמורים להתירן לכל השבתות וא"כ הי' בדין דליבעי בהן תורת כלי. ולענין פסק הלכה קי"ל כר' אבא וגדולה ממנה כרב אסי דבפרק במה טומנין דלא בעי אלא ישיבה גרידא נעל בו או פקק בו בהא סגי ואע"פ שלא התקינו ומיהו דוקא אליבא דר' יוחנן דבעי צורת כלי כלומר שיש בקנה זה ובנגר הנגרר ובפקק החלון צורת כלי לענינם ששיפה אותם ותיקנם דנראה ודאי שהן עשויין לכך ולהשתמש בהם ומיהו לא חזו אלא לההוא מילתא בלחוד ודלא כפירש"י ז"ל שפי' גבי הא דקנה, אבל מידי דהוי בנפשי' בלאו הכי כלי גמור בלא התקנה כלל סגי והיינו הא דתנן פקקו את המאור בטפיח משום דטפיח בלאו הכי הוה כלי גמור בנפשי' ואע"ג דבעירובין פסקי' בנגר הלכה כר' יהודה דבעי קשור היינו כשאין עליו גלוסטרא ולא תיקון אחר דכיון שהוא מחברו בכותל ובדלת מחמרי' במידי דמיחבר בארעא אבל פקק החלון לא חשיב מיחבר בארעא ואפשר דאפי' ר' יהודה מודה בה דלא בעי' קשור ור' אבא נמי מודה בנגר לר' יהודה וכטעמא דאמרן אלא דר' אבא בר כהנא כיון דאתי לחדותי אצטריך למתלי בתנא דאמר בהדיא כשמעתי' והיינו רשב"ג והא לכולי עלמא היא ואפי' בנגר הנגרר דקי"ל כר' יהודה דבעי קשור היכא דיש בו צורת כלי כגון שיש קלוסטרא בראשו אפילו אינו קשור כלל שרי כדפסקי' הלכה כר' יוסי התם בעירובין ודלא כר' אלעזר דפליג עלי' התם ובעי קשור:
ומדבריהם למדנו שפוקקין. פי' את המאור בדבר שאינו קשור, וא"ת ומאי קושיא התם הוא בטפיח ומשום דכלי גמור הוא וההיא אפילו קשור כדפרישנא לעיל, וי"ל דהיינו לרבנן דר' אליעזר דלית להו איסורא דתוספות אהל עראי וכדפסקי' כר' אבא דאמר אליבא דרבנן דר' אליעזר דבהתקנה לחודה בתורת כלי סגי להו אבל לר' אליעזר דאית לי' איסורא משום תוספות אהל עראי לא שנא כלים משאר דברים אבל לרבנן איכא לאפרושי בין כלים גמורים לשאר דברים:
נגר הנגרר נמי סתמא היא. פי' דאתי כר' אליעזר דבעי קשור ותלוי ואע"ג דודאי ההיא סתמא עדיפא דלית בה פלוגתא כיון דאיכא סתמא דאתיא כותי' ליכא למקשי מינה, ופריק אפ"ה מעשה רב כלומר דההיא דרב עמרם מעשה והא ודאי עדיפא למקשי' מינה:
כי פליגי בכלים דחברינהו וכו'. ומתני' ה"ק בד"א שצריך בית אחיזה ה"מ בכסוי קרקעות כגון בור ודות אבל בשאר כלים אע"פ שמחוברין לקרקע אין צריכין בית אחיזה, ורבנן סבירא להו דבהני נמי צריכין בית אחיזה דגזרי' הני אטו כסויי בור ודות אע"ג:
דאית להו תורת כלי אבל שאר כלים המטלטלין לכ"ע אין צריכין בית אחיזה. והוא שיש תורת כלי עליהן כלומר שמתוקנין לכיסוי ולא שהיו כפשוטי כלי עץ ארוכים דנסרים חזו למלתייהו. וקי"ל כר' יוסי וכדפסקי' לעיל כר' אליעזר בן יעקב והא דשרי' כלי שמלאכתו להתיר מחמה לצל ה"ה אפי' בכדי אלא דאורחא דמלתא נקט תדע דלקמן אמרי' דרבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטל ואמרי' עלה דמדינא לא צריך אי לאו משום דאדם חשוב הוה והא התם דטלטלו בכדי לגמרי ושרינן. וכן כתב הרא"ה ז"ל:
סליק פרק כל הכלים