חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק טז - כל כתבי
כל כתבי
דף קטו.
ואע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה, פרישנא בגמרא דאע"ג דאסור לקרות בהן ואין מתירין לחלל עליהן את השבת כגון למבוי שאינו משותף מ"מ בחול צריך לשומרן שלא יעמדו במקום הפקר ולא במקום האבד לפי שעדיין יש בהן קדושה:
גמרא
אליבא דמאן דאמר נתנו לקרות בהן וכו' פי' פלוגתא היא במגילה דת"ק אמר דאין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה על הספר ובדיו ומדשרי ת"ק לכתוב אף מותר לקרות בהן, ורשב"ג פליג עלי' ואמר אף ספרים לא הותרו ליכתוב אלא לשון יוני:
ואע"פ שכתובין בכל לשון דלא ניתנו לקרות בהן וקתני דמצילין. פי' אבל בכתובין בלשונן אע"פ שאין קואין בהן פשיטא מילתא דמצילין:
מאן תנאי אילימא ת"ק ור' יוסי וכ'. פי' הרא"ה ז"ל דלאו קושיא היא כלל דהא סגיא לי' לרב הונא במאי דאשכחן לר' יוסי דאמר לה בהדיא דאין מצילין, אלא שאלה היא דשיילי' במאי דאמר תנאי היא מאן נינהו ולברורה למלתא דלא קאמר מהני דמייתי השתא דהיינו ר' יוסי ובר פלוגתי' אלא ר' יוסי ותנא דגפטית ע"כ, ולי נראה דקושיא היא דס"ל למקשה דמדאמר רב הונא תנאי היא וקא מייתא האי ברייתא דבהאי ברייתא איכא מאן דס"ל כותי' ואיכא מאן דס"ל כרב חסדא ומשום הכי קא מקשה דמאן תנאי אילימא דת"ק קאי כרב ור' יוסי כרב הונא בהא ליכא הכריחא כלל דדילמא כולה ברייתא אתיא כר' יוסי, ופריק דרב הונא לאו בהאי ברייתא קאמר דאיכא דסבירא להו כתרווייהו דהא כולה אתיא כותי' אלא איכא ברייתא אחריתי דאתיא כרב חסדא והיינו הא דגפטית כנ"ל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל:
דף קטו:
תנו רבנן הברכות והקמיעות אע"פ שיש שהן אותיות של שם וכו', י"מ דלאו שם גמור קאמר כגון יו"ד ה"א וא"ו ה"א אלא שם שמשמש במקום שם גמור כגון ג' יודי"ן והרא"ה ז"ל פי' דשם גמור קרי אותיות של שם ומפני שלא נכתב בקדושה כראוי לו לא מצלי להו והדין נותן דהא ברכות וקמיעין מדברים שנאמרו על פה הם ואמרינן בהניזקין דברים שבכתב אי אתה רשאין לאומרן על פה ושבעל פה אי אתה רשאין לאומרן בכתב וה"ה לכל דברים דלא ניתנו לכתוב שדינן כברכות וקמיעין ואפי' לרב חסדא לא מצלי דע"כ לא קאמר רב חסדא דמצילין אלא כתבי הקדש דניתנו ליכתב. בלשונן דבהא כשכותבן בכל לשון אע"פ שלא ניתנו לקרות בהן אם לא היה מציל איכא ביזיון כתבי הקדש אבל דברים שבעל פה מכיון שלא ניתנו ליכתב כלל ליכא משום בזיון כתבי הקדש ומיהו דוקא לדידהו לא מצלי וכטעמא דאמרן אבל לדידן דאפי' דברים שבע"פ ניתנו ליכתב ולקרות בהן אפי' ברכות וכיוצא בהן מצלי. וכן תרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל בכלל זה דכולהו ניתנו לקרות בהן דהא אמרי' לעיל דלמאן דאמר ניתנו לקרות בהן כ"ע לא פליגי דמצילין וכן כתבו הגאונים ז"ל. ומיהו אם היו כתובין בשאר לשונות שלא ניתנו ליכתב הויא פלוגתא דרב הונא ורב חסדא וקי"ל כרב הונא:
כותבי ברכות כשורפי תורה, פי'לפי שהן גורמין לשריפתן שאם תפול בהן דליקה אין אנו רשאין להצילן למבוי שאינו בר שיתוף:
גדול עונש האחרון. ששרפן ואבדן בידים מן הראשון דהראשון יש לחוש בו אך לא בודאי:
ה"ג רש"י ז"ל. והאמר רב המנונא תניא מצילין מאי תניא דתניא אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית ובדיו. ופי' הוא ז"ל דאלו דברים יש בין ספרים למגילה שהספרים נכתבין בכל לשון ושלא בדיו מה שאין כן במגילה. ולא מיחוור דהא האי תנא הוא דסבר נכתבין בכל לשון ניתנו לקרות בי וריש גלותא ודאי פשיטא לי' אליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהן דמצילין דבהא לא פליגי רב חסדא ורב הונא דאפי' לרב הונא מצילין אליבא דהאי תנא וכדפרישנא לעיל וריש גלותא ודאי אליבא דמאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן קא מיבעיא ליה וכדדייקא ללישנא דסוגיין, והגירסא הנכונה והא אמר רב המנונא תניא מצילין אי תניא תניא ותו לא כלומר והיא מתנייא בהדיא בתוספתא דתניא התם היו כתובים בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום מצילין אותן מפני הדליקה ואמר ליה רבה בר רב הונא א' תניא תניא כלומר אי תניא לא ידענא לתרוצה ומודינא לך דמצילין כנ"ל. וכן פי' התם בנדרים פ"ב כיוצא בזה בתוספות:
כגון פרשת ויחי בנסוע הארון. פי' דחשיבא בפני עצמה:
היכא דחסר פרשת ויהי בנסוע וכו', כלומר היכא שנכתבה לבדה וחסרה אות א' מהן לא קא מיבעיא לי דכיון דאית בה הזכרות שנכתבו בקדושה כראוי להם מתחלה מצילין אפי' היכא דליכא אלא חדא הזכרה לחודה:
בתיבות פי' דאותיות בעינן מכונסות בתיבות ושתהא כל תיבה ותיבה שלימה שאין צריך לכנס האותיות בתיבה אלא כל תיבה שלימה עד שמנים וחמש אותיות אבל תיבות גופייהו לא איכפת לן אי מפוזרות ורב חסדא סבר דאפי' אין בכל תיבה אלא אות א' מצילין:
דף קטז.
אלו שבעה ספרי תורה. פי' דפרשה זו ספר לעצמה נמצא של מעלה ספר לעצמו ושל מטה ספר לעצמו הואיל וזה מקומה ונמצא ספר וידבר נחלק לג' ספרים דאיהו סבר דהיא מקומה דפרשה זו בתחלת מסע שנסעו מהר ד' איירי לעיל מיני' ויהי בחדש השני וגו':
שסרו מאחרי ד', פי' רש"י ז"ל דהאי פורענותא הוא והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ואתחלתא הוה כשנסעו מהר ד' שעל דעת כן נסעו משם שמשם היתה מחשבתם לכך ולכך נתכוין הכתוב במה שאמר ויסעו מהר ד' לומר שנסעו מאחרי ד'. ואני שמעתי שסרו מאחרי ד' שלא להרבות להם תורה ומצות ועל מה שקבלו נצטערו והיינו דכתיב ויסעו מהר ד':
דף קטז:
אמר רב לא שנו אלא בזמן בית המדרש. פירש"י ז"ל דהיינו קודם אכילה שהיו דורשין אבל לאחר אכילה לא היו דורשין משום שכרות. וי"מ דבזמן בית המדרש היינו עד המנחה והראשון נראה עיקר:
לא שנו אלא במקום בית המדרש, פי' דבבית המדרש אין קורין מפני ביטול בית המדרש אבל שלא בבית המדרש קורין אפי' בשעה שדורשין, ושמואל אמר דאפי' שלא במקום בית המדרש אין קורין כדי שילכו אצל הדורשין לשמוע הדרשה:
וכ"ש שטרי הדיוטות. פי' וכיון דמהאי טעמא הוא אפי' שלא בזמן בית המדרש אין קורין ומתני' דמפרש טעמא מפני ביטול בית המדרש דמשמע דשלא בזמן בית המדרש דליתי' להאי טעמא דשרי אתיא כותי' דרב ולא כשמואל. ור' נחמיה פליג אמתני' ונהרדעא אע"ג דאתרי' דשמואל הוה עבדי כרבנן דמתני' דכיון דכרבים עבוד' לא בעא שמואל למחויי בידיהו אע"ג דעבוד דלא כותי'. והא דאמרינן דאסור לקרות בשטרי הדיוטות ה"ה דאסור בטלטול וכן כתב הר' יונתן ז"ל:
מתני'
מצילין תיק הספר עם הספר וכו' ואע"פ שיש בתוכן מעות, פי' טלטולן פשוט הוא להיתר דהוה ליה מיוחד לתשמיש לדבר האסור ולדבר המותר אלא הצלתו מן הדליקה הוא שהוצרך ללמדנו שמציל המעות עמו ומציל כולם אף במקום שאין מצילין בתוכן אוכלין ומשקין כדאמרי' באידך מתני' ועוד דאי לאו מפני ספר לא שרי להציל אלא למבוי המשותף אבל מפני הספר מצילין אפי' לשאינו משותף ולא אמרי' נשדינהו ספר תורה ומעות ויחזיר ס"ת לתוך התיק כדאמרי' בהצלת אוכלין:
גמ' ור' ישמעאל וכו'. האי כל פעל ד' מאי עביד לי', ולאו קושיא היא דהא לא כתיב קרא ודאי בהכי ואיכא לאוקמי במילי אחרינא אלא שקלי וטריא הוא באורחא דקושיא ושאלה בעלמא הוא דמשיילי' ומשום מאי דבעי לאהדורי הוא דנקטי' לה דאמרי' מבעי ליה שלא יוציא את האימורין:
טלטול כלו' תיק מותר לטלטלו אפי' בפני עצמו ואינו אסור אלא להצילו בפני עצמו אלא שהתירו עם הספר לכבוד שמים ואפי' למבוי המפולש כיון דאפי' בפני עצמו ליכא אלא איסורא דרבנן ולא איסורא דאורייתא אבל הכא שהיא מלאכה דאורייתא לא התירו:
פליגי בטלטול. פירוש דלבתר הוצאת אימורין דאתעביד ליה צורך גבוה אסר נמי ר' ישמעאל לטלטולי:
דף קיז.
אלא ה"ק ליה אם מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות. פי' דהשתא הוו המעות דומיא דבשר דמה בשר נעשה לו העור בסיס אף המעות נעשה התיק בסיס להם ואפי' הכי מותר לטלטל ולא אמרי' כיון דמעות אסור לטלטלן אף בסיס דהיינו התיק נעשה כמותן, ומהדר ליה מי דמי התם נעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור וכיון שכן נעשה בסיסו כדבר המותר וטלטולו מדינא מותר והילכך לגבי הצלה משום כבוד הספר מצלי אבל הכא נעשה בסיסו כדבר האסור וטלטולו מדינא אסור אלא הכי קאמרי ליה אם מביאין תיק שיש בתוכו מעות דהשתא טלטולו בעלמא אסור אלא א"כ שדי להו למעות ואפי' הכי משום כבודו של ספר מותר לא נטלטל עור אגב הבשר כלומר בשר שהוא אסור אגב עורו דאע"ג דמדינא אסור לטלטל מ"מ משום כבוד קדשי שמים הוה לן למשרי. והשתא דמיין אהדדי דהא בחד דינא אסירי תרוייהו ולדבריו דר' ישמעאל קא מהדרי הכין דלדידהו בין בשר בין עור מותר לטלטלן בפני עצמן:
והיא גופה מנא לן אילימא דמדהיכא דאית ביה וכו' אתויי נמי מייתיי. פי' ודוקא בשוכח המעות בו דלא להוו מאתמול בסיס לדבר האסור וטלטולו מותר היכא דשדי להו מעות וכיוצא בו האי עור הוא בסיס שלא לדעת וכל חידושו לומר דלא שדי להו למעות אלא מביאן עם התיק:
בברזי פי' שמשליכו חתיכות והיינו דלא בעי ליה לעור דאמרי' והשתא לא חשיב הפשט וכאן וכאן איסורא דרבנן אי לאו משום כבוד קדשים או כבוד ספר וכי היכי דבספר מציל התיק והמעות למבוי מפולש או למקום דהצלת שאר כלים אסורין בו ואפי' הכי מצילין בו התיק מפני שעיקר טלטולו ותחילת טלטולו היתר אף הפשט מן החזה ולמט' מותר כיון שתחלת הפשטו של זה הי' בהיתר דהיינו עד החזה. דאפי' אם תמצא לומר דהעור והבשר אסורין לטלטל כמו שפרש"י ז"ל אפ"ה הכא טלטול העור עד החזה מותר משום האימורין שבתוכו ועושו בסיס להם וכיון שתחלתו בהיתר מותר לו לגמור כיון דקאי בהאי גונא דליכא מלאכה דאורייתא אלא איסורא דרבנן ונמצא עכשיו הצלת התיק וגמר ההפשטה שוה:
דף קיז:
מתני' מצילין מזון שלש סעודות וכו' הראוי לבהמה. פי' למה שצריכה למאכל יום אחד ר' יוסי אומר לעולם מצילין וכו' דכיון דשרו ליה להציל ג' סעודות כחול שויוהו רבנן לגבייהו ואפי' במנחה שרי להציל מזון ג' סעודות שהרי עדיין צריך לסעודה שלישית. ומיהו אם אכל סעודה שלישית אפי' ר' יוסי מודה שאינו מציל כלל דהא מוכחא מילתא שפיר דלצורך חול קא טרח:
גמ' ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט. כלומר ויקלוט קילוח היורד מן האויר וכשיתמלא הוא שיערנו לתוך כלי גדול אחר וכן יעשה עד שיתמלא אותו כלי שני גדול:
כלי אחר ויצרף. כלומר שיצרף זה הכלי לגג ששם נשברה החבית ויעמידנו בשיפוע כדי שיקלח קילוח למרחוק וישפך לתוך אותו כלי שני גדול העומד סמוך לו שאינו יכול לטלטלו ולהביאו מתוך גדלו להניחו תחת החבית, וטעמא דאסור דאי שרית לי' להציל בשנים או שלשה כלים שמא לא יספיקו לו כל כלי ביתו ויצא לחוץ וישא לכלים ויביאם דרך רשות הרבים:
ואין מערימין בכך פי' שיזמין אורחין הרבה שאינן צריכין לשתות כדי שיוכל לקלוט וישאר להם הרבה מן היין:
ואצ"ל משבת ליו"ט. פי' דסד"א דמשבת ליום הכפורים אע"ג דלצורך חול הוא שיציל דהא במוצאי יום הכיפורים ירעב נפשו ותאבל עליו נפשו. שימתין מעונה עד שיקנה ויתקן ואפ"ה לא כ"ש שלא יציל לצורך יו"ט אע"פ שאינו מציל לצורך חול לפי שיש לו שהות ואינו מעונה:
ולא משבת זו לשבת הבאה. פי' אפי' הוא יודע שלא יהא לו פת לימות החול שבאמצע אלא מזונות אחרים או שבא להציל יין ודבש ומזונות אחרים שיודע שלא יהיו לו בימות החול שבאמצע:
ואומר לאחרים בואו והצילו. מכאן נראה דמותר להציל מזון שלש סעודות ואע"פ שיש לו מה יאכל דודאי אותן אחרים מסתמא כבר היה להם מזון ולא סמכו על זה:
וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין. פי' וקס"ד השתא דבמרדה כי אורחא איכא איסורא דאורייתא ובסכין ליכא איסורא אלא דרבנן ובמקום הצלה התירו ואקשי' לה מדתנא דבי ר' ישמעאל דאפי' במרדה כי אורחה ליכא איסורא דאורייתא וא"כ אמאי אינו מרדה אלא בסכין ופריק וכו':
והא תנא דבי ר' ישמעאל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאת תקיעת שופר ורדיית הפת וכו'. וא"ת דילמא רדיית הפת מלאכה היא דהא האי קרא ביו"ט כתיב וקמ"ל דאע"ג דהויא רדיית הפת מלאכה שרי משום אוכל נפש דאכתי בשבת מנא לן דשרי, ותירץ הרא"ה ז"ל דמשכחת לה ברדיית הפת דליכא אוכל נפש כגון שהיא של כותים ואין לו רשות בה כלל או כגון שהיא של איסור הנאה וממנה אתה דן לשבת:
שרו עלי'. י"מ למוצאי שבת היו מברכין עליו המוציא וי"מ אפי' בשבת עצמו דכיון שהותר לבין השמשות לטלטל בחצר אע"פ שנאכל העירוב קודם שיצא שבת הותר לכל היום כולו:
דף קיח.
במנחה מצילין מזון סעודה א' מאי לאו דלא אכל לא דאכל. פי' דאכתי בעי סעודה אחריתי לקיומי סעודה רביעית כר' חידקא ואע"ג דלקמן משמע דסעודה רביעית לר' חידקא במנחה אכיל לה ושלישית בצהרים לאו מילתא היא דהתם אורחא דמלתא קאמר אבל סעודה רביעית לר' חידקא לית לה קבע ולכי בעי אכיל לה:
אלא הא מני ר' עקיבא היא וכו' כלומר אפי' ר' חידקא מודה בהא דסגי ליה בתלתא וכר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ואע"ג דבפסחים אמרי' דמודה ר' עקיבא לענין ד' כוסות לאו למימר דבכל מקום מצוה מודה אלא במקום ד' כוסות דחמירי כן פי' הרא"ה ז"ל.
מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע. פי' ככר לקוח בפונדיון והוא כשהשער ד' סאין בסלע שהסלע ד' דינרין ופונדיון א' מי"ב בדינר דכל דינר י"ב פונדיונין ונמצא שהסלע שוה מ"ח פונדיונין ונמצא שכל סאה נמכרת בי"ב פונדיונין, וככר הלקוח בפונדיון הוא חצי קב שהסאה ששה קבין ואותו ככר שיעורו נמי י"ב ביצים לפי שהקב ד' לוגין והלוג ששה ביצים וכשאדם קונה מנחתום אין נותנין בפונדיון אלא ככר שיש בו ששה ביצים או שמונה אפי כשהשער ד' סאין בסלע כדאיפליגו בהא מלתא בעירובין ואמרי' התם טעמא משום דנחתום צריך חצי קב לצורך אפיית הפת וכיוצא בזה אבל אם אדם קונה מן השוק הוי ככר של י"ב ביצים בפונדיון:
הא דאיכא בהדך אוכלי' האידנא. כלומר האי ככר בפונדיון דיהבו ליה, ואקשי' לר' חידקא דאמר דאמרי' ליה למיכל מאי דאיכא בהדי' וכי אזיל בריקן אזיל אבל לרבנן פשיטא מילתא דמלוינן לי' סעודה בהדי':
דף קיח:
נחלה בלא מצרים כלו' אין לה קץ בפסוקי דזמרא פי' מברוך שאמר עד הללו אל בקדשו וגו':
עם דמדומי חמה. פי' כשהחמה אדומה דהיינו בשחרית בשעת זריחה ובערבית נמי סמוך לשקיעתה היא אדומה:
ייראוך עם שמש. היינו בשחרית עם זריחתה ולפני ירח דור דורים היינו ערבית ולומר קודם אור הירח בעוד השמש לא שקעה:
א"ר יוסי חמש בעילות בעלתי ושניתי. פי' והאי דקאמר לעיל בעלתי ולא קאמר שניתי לומר שבכל פעם מתעברת מביאה ראשונה ולא בעל בעילה ריקנית, והאי דקאמר נמי שניתי לקיים פרי' ורבי' ולקיים מה שאמרו הרוצה לעשות בניו זכרים יבעול וישנה:
לא עברתי על דעת חבירי. אלא מה שגוזרין עלי הייתי עושה:
אבוך במאי הוה זהיר טפי. פי' דכל תלמיד חכם ראוי לו לקבוע לעצמו מצוה א' לקיימה כהלכתה:
דף קיט.
קריבו לי' תלת סאוי טחיי פי' הר' יהונתן ז"ל שלשה סלים של לחמניות שקורין בלעז אובלדי"ש והיה סבור שבשביל כבודו עשאום באותו שבת לבדו ואין דרכם בכך, ומהדרו ליה דבכל שבת ושבת עושין כן מפני כבוד השבת:
ומשלים להו אצינורא דדשא. פי' פורע אותם לפני שער חצירו תחלה ואומר להם מהרו והביאו לי מה שקניתי מכם והוא כבוד גדול של שבת לקנות מי"ג טבחים שנראה כקונה בשר הרבה, ורש"י ז"ל לא פי' כן:
ומושיף נורא. פי' אע"פ שהיה עשיר גדול ואדם חשוב שהוא יושב בספסל של שן אפי' הכי הי' מנפח באש לכבוד שבת:
מכתף ועייל וכו'. פי' הי' נושא משאות של מיני מגדים לכבוד שבת:
]
לה' הארץ ומלואה. כלומר אין אנו רשאין ליהנות (מפרי העץ) עד שנברכהו ובסילוקן אומר השמים שמים לה' וגו' כלומר מודים אנחנו לך על שנהנינו משלך:
מותיב להו לרבנן וכו'. מושיב התלמידים במקום שלא יוכלו להאריך שם ולעמוד יותר מדאי ושיעמדו משם מהרה:
דף קיט:
אל תקרי ויכלו אלא ויכלו. כלומר שניהן נעשו שותפין לכלות:
דף קכ.
ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, פי' שהוא מפקיר אוכליו ומשקיו לכל מי שרוצה לזכות בו:
גמ'
כאן בבא להציל כאן בבא לקפל. פי' בא להציל בכלי אחד אפי' כמה מותר כדקתני סל מלא ככרות דש"מ שמוציאו מלא, אבל לקפל כלים הרבה בתוך כלי אחד דוקא שלש סעודות ותו לא וכן פירש"י ז"ל וי"מ בבא לקפל כלומר שקפל אוכלין בכלים מוחלקין והוציא זה וחזר והוציא זה דהוו הוצאות טובא והילכך לא שרי' אלא שלש סעודות ותו לא דכיון דאיכא הוצאות טובא אי שרית ליה אתי לכבויי אבל בהוצאה חדא מציל אפי' כמה וכן פי' בתוספות דאלו לפי' הראשון היינו בעיא דרב הונא בריה דרב יהושע:
דפירס טליתו כלומר שהביא כלים הרבה והניחן בתוך טליתו ואמרי' דכבא להציל דמי ואפי' מזון הרבה שרי כיון דאין כאן אלא הוצאה אחת. אלא שנראה שהרמב"ן ז"ל מעמיד דברי רש"י ז"ל שהוא ז"ל פי' גבי פירס טליתו וכו' שהביא כלים ועירה מה שבתוכן לתוך הטלית וזרק הכלים ולא הוציאן דהשתא דמיא למציל בחדא משום דאינו מוציא אלא בכלי אחד והיינו סל דמתני' ודמיא נמי למקפל בחדא כיון דאתיא האי הוצאה מכלים הרבה:
ולא קשיא כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת לפי' התוספות לאותה חצר מותר אפי' הוציא וחזר והוציא כמה. וזה קשה דהא אמרינן לעיל בנשברה לו חבית בראש גגו מביא כלים ומניח תחתי' ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט דאלמא אפי' מן הבית עצמו לא יביא כלי אחר דאין לו להציל בשנים ושלשה כלים דכל במקום הצלה גזרי' אפי' באותה חצר דילמא אתי לאתויי דרך ר"ה ואי בדליקה דילמא אתי לכבויי. ומיהו בבית אחד מכאן לכאן מסתברא דמותר. ועוד קשיא לי דהא מתני' קתני סל מלא ככרות דאלמא דאין כאן אלא הוצאה אחת ובכלי אחד ולא שמוציא וחזר ומוציא. והפי' הראשון עיקר דלאותה חצר מותר אפי' בכמה כלים כיון שהם ככלי אחד:
מדאמר רבא אטעי' רב שיזבא לרב חסדא ודרש ובלבד שלא יביא כלי וכו'. פי' ומלישנא דאטעי' קא פשיט ליה לבעיי' דמדאמר אטעי' ש"מ דרב חסדא מילתא דמסתבר קאמר דמניח תחתי' אפי' כלי גדול המחזיק יתר משלש סעודות ודמיא להא דפירס טליתו דכשבא להציל מן החבית כל טיפה וטיפה הנכנס בכלי דמי למקפל ובההוא כלי שרי להציל אפי' כמה.
אבל בההוא מנא כמה דבעי מציל. פי' דאי לשלש סעודות אפי' בכלים טובא נמי שרי:
חסידי אגרא דשבתא שקלי. לאו דוקא אגרא שהרי לא התנה עמהם ועל דמהפקירא קא זכו ואם נרצו להחזיק להם כל מה שהצילו מותר אלא לישנא בעלמא הוא דקשיא ליה ולומר דאם הם חסידים אם אינם מותרים הכל מיחזי כשכירות של שבת:
מתני'
ולשם הוא מוציא את כלי תשמישו פי' כגון מטתו ושלחנו וכל דבר שצריך לו לשבת לשכב עליו ולישב עליו ולאכול עליו ולובש את כל שהוא יכול ללבוש אפי' יותר מי"ח מלבושים בפעם א' לבדה ולא יותר. ור' יוסי מחמיר בחדא ומיקל בחדא, מחמיר דלא התיר בפעם א' אלא י"ח מלבושים דהלובש יותר ניכר דלשם הצלה עושה, ומיקל דשרי להערים ולומר איני חפץ באלו אלא באלו וחוזר פעם שני' ושלישית כן כתב הר' יהונתן ז"ל. וקשיא לי דהא בגמ' בברייתא איכא פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי ולר' מאיר לובש ומוציא וחוזר ולובש ומוציא כדקתני בה בהדיא וא"כ מאן לימא לן דת"ק דמתני' לאו היינו ר' מאיר כדאשכחן בברייתא דהוא בר פלוגתי' דר' יוסי ואע"ג דבמתני' לא קתני לת"ק חוזר ולובש ומוציא כדתני בברייתא דילמא מאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא. דדוחק הוא שיש ג' מחלוקת בדבר ת"ק הוצאה חדא ותו לא ור' מאיר אפי' הוצאות טובא ולר' יוסי י"ח בגדים בכל הוצאה ותו לא אלא ודאי נראה דת"ק דמתני' היינו ר' מאיר דברייתא:
(* **(הדברים האלו מובאים בס' ברכי יוסף או"ח סי' ש"א אות י"ב בשם הר"ן ע"ש:
)**
פורסין עור וכו' מפני שהוא מחרך. פי' וכיון שאינו נשרף אין הדליקה יכולה להתפשט בתוכה והוא כבה מאיליו וכו' בין מלאין של מים וכו' ור' שמעון בן ננס היא דלא תימא דוקא עור שאינו אלא חוצץ בפני העור ואינו מכבה אלא אפי' בכלי של מים ואם ישבר ישבר דס"ל גורם לכבוי שרי משום הפסד ממונו:
גמ'
טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה. פי' אבל נותן מים מצד אחר לא וקשיא לרב יהודה ומ"מ שמעי' דהיתירא דפושטה ומתכסה בה קלישא מנותן מים בצד טליתו דאע"ג דבין בהא ובין בהא לא קא עביד מידי למקום שהאור בו אלא שגורם שלא יתפשט האור יותר מ"מ נותן מים עדיפא דאלו התם אם בא להתפשט בוודאי נכבה לאלתר כשיגיע למים אבל כאן אפשר לו עדיין להתפשט ומ"מ שמעי' מינה דכיון דשרי' כולי האי לטלטל טלית גופי' שבו האש דהלכתא כר' שמעון במלאכה שאינ' צריכה לגופה וכיון שכן אפי' אתי לכבויי ליכא אלא איסורא דרבנן דאלו לר' יהודה כיון דאלו מכבה חייב דבר תורה נראה שאין מותר לו לטלטל טלית עצמו שאחז האור בגופו ואפי' לר' שמעון אסרי' בהצלה אע"ג דטרח בהיתירא דכיון דנפיש טירחי' מיטריד ואתי בודאי לכבויי ואע"ג דכי מכבה הוי מלאכה שאינ' צריכה לגופה אפי' הכי אסרוה כיון דמתכוין ולא התירו מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא במקום היזק גופו בלחוד דחמיר כגון הריגת מזיקין כדלקמן זו היא סברתו של הרא"ה ז"ל:
דף קכ:
הוא דאמר כר' שמעון בן ננס וכיון דקי"ל כר' שמעון בן ננס ומילתי' דידי' שייך בהא דרב יהודה קיימא לן כרב יהודה דטלית שאחז בה האור נותנין עלי' מים מצד אחר וכן פסק הרא"ה ז"ל. ולא דמיא למאי דאמרי' לעיל בשלהי פרק כירה ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה דאמר רב אשי התם דלא תימא ר' יוסי דוקא אלא אפי' לרבנן דשרו מודו דאסור דהתם חשיב כמכבה ממש שסופן של ניצוצות ליפול לתוך המים ואין בנותן מים בצד הטלית במקום שאין שם אור הוא נותן ואין כאן כבוי כלל אם לא יתפשט האור מעצמו ודומה לעושה מחיצה בכלים. והכי מוכח לישנא דרב יהודה דאמר ואם כבתה כבתה שנראה שאין סופה של כבוי לבא עכ"פ כמו בכלי מים שתחת הנר:
נר שע"ג טבלא וכו' ואם כבתה כבתה. פי' משום דהוה לי' דבר שאין מתכוין:
אמר לי' בהא אפי' ר' שמעון מודה וכו'. פי' ומאן דתני לה הוה סבר דהא לא פסיק רישי' והלכה כרב:
אילימא ברוח מצויה. כלומר דעביד השתא רוח מצוי' לבא ואינה רוח גדולה מאי טעמא דמאן דאסר דרוח מצויה לא חשיבא הדלקה, אי ברוח שאינ' מצוי' שהיא רוח גדולה שאינה מצוי' לבא מאי טעמא דמאן דשרי דהא ודאי חשיבא הדלקה, לעולם ברוח מצוי' וכו' ומר סבר לא גזרי' ושמעי' דאפי' למאן דאסר דוקא ברוח מצויה לאפוקי היכא דלא עביד רוח לבוא דשרי:
דף קכא.
בעל קרי טובל והולך כל היום כולו פי' ביום הכפורים ואפי' אחר המנחה שהתפלל ולא אמרי' לא דחינן יום הכפורים וימתין טבילתו עד הלילה כיון שאין לו לטבול לצורך תפלה שהרי יכול להתפלל תפלת נעילה בלילה אפי' הכי טובל בו ביום דטבילה בזמנה מצוה. ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה כיון דליכא משום תפלה יכול להמתין עד הלילה דטבילה בזמנה לאו מצוה. ומיהו דרבנן אדרבנן לא קשיא דהני רבנן לאו הני רבנן אלא דר' יוסי אדר' יוסי קשיא:
מתני'
נכרי שבא לכבות וכו' פי' נכרי שבא לשאול אם ירצה שיכבה אין מתירין לו לכבות אבל אם הוא מכבה מעצמו בלא שאלת רשות אצ"ל לו אל תכבה אע"ג דעושה מלאכה האסור' לו לישראל בשביל ישראל היינו במלאכ' שיש בה ממש ושיהא ראוי לישראל להשתמש בה מה שאין כן בכבוי שאינו אלא סילוק דבר היזק ולהכי נמי שרו ליה לגלויי דעתו לומר כל המכבה אינו מפסיד מפני שאין ישראל מוזהר על שביתתו:
בקטן העושה על דעת אביו. פי' הרא"ה ז"ל עושה לדעת אביו שאביו עומד על גבו ומסתכל בו והוא כעושה במצותו ע"כ. ורבי' יהונתן ז"ל פי' אם הקטן הוא כל כך בן דעת שיודע שאביו יקללנו או יכנו לאחר כך כשלא כיבה חייב האב לומר לו אל תכבה אבל אם הוא קטן כל כך שאינו מכיר דעתו של אב אלא מעצמו עושה אין על אביו למחות בידו וכן נראה שפי' רש"י ז"ל ומ"מ איכא למידק דהכא בכבוי זה אינו אלא איסורא דרבנן דקי"ל כר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה ובאיסורי דרבנן הא אמרי' ביבמות דספינן ליה בידים. וי"ל דכל עיקרא דמלתא לא הוי אלא כדי שלא יהא רגיל הקטן בכך באותו איסור והלכך קטן שבא לכבות את הנר על דעת אביו כסבור שהדבר מותר וירגיל את עצמו לכך אבל כשאנו נותנין לו איסורא דרבנן למיכל מידע ידע דאינו אלא כדי להחיותו והדבר שהוא אסור ולא ירגיל את עצמו לכך שרי:
נכרי לדעתי' דנפשי' קא עביד. ואינו מתירא מפני בעל האבידה:
מתני'
ועל עקרב שלא תישך. פי' ואע"ג דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה איכא איסורא דרבנן הכא שרי לכתחלה משום סכנה. ור' יהודה פליג עלי' והעיד בשם רבו ריב"ז שהיה בערב שהוא שם מקום ואמר חושש אני לו מחייב חטאת:
דף קכא:
אמר ליה אבין שטיא וכו' צואה של קטן הא חזיא לכלבים וכו'. ה"ג רש"י ז"ל ופי' למה לי כלי לכסותה שהרי יכול לטלטל הצואה ולפנותה משם לפי שאינה מוקצת שהרי היא ראויה לכלבים. וכי תימא כיון דלא היתה שם מאתמול אין דעתו עליה והוה ליה נולד ואפי' לר' שמעון אסורה והא תניא נהרות וכו' וזה קשה דשאני נהרות שהמים במקומן חיבור ולא חשיב דבר חדש. אלא ה"ג צואה של קטן גרף של רעי הוא ואפי' בלא כלי שרי לטלטלו דאי בלא כלי אסור ה"ה בכלי דאסור משום דהוה ליה בסיס לדבר האסור. והא פשיטא אלא דגרף של רעי מנפשיה הוא דשרי ואלא היכי אתניי' וכו' בחצר אחרת. פי' דמשום גרף של רעי ליכא ומשום קטן איכא שלא יתלכלך בו:
בידוע שנזדמנו להורגן כלומר לכך באו לידו שזימנן לו המקום להורגן לפי שהיו עתידות להזיק וגלגלו זכות ע"י זכאי:
פגע בו כיוצא בו כו' או לא, ולגנאי קאמר הכין שפגע בו אדם רשע שהוא כנחש:
רוק דורסו לפי תומו. פירש"י ז"ל שאינו מתכוין למרח ולאשויי גומות ואע"ג דממילא מרח הוא כי לא מכוין שרי במקום מאיסותא ע"כ כלומר שדומה קצת לגרף של רעי:
ואמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו. ואפשר דריב"ל נמי הכי סבירא לי' ואע"ג דאמרי' נהרגין מידי דהוה אדר' ינאי דאמר צירעה אני הורג ופרישנא לפי תומו כלומר דרך צניעות וכמי שאינו וכההיא דאמרי' במי שעלו בצינורו קשקשים שממעכן ברגלו בצינעא כלומר כמי שאינו מתכוין:
פעוטות של בית ר' וכו' אמר לי' כאותן של בית אביך. פי' שהיו גדולות לפי שהי' עשיר וגבאי של מלך כדאיתא בבכורות ושלא כדברי רש"י ז"ל דפי' דקטנות היו אבל גדולות לא דאדם קובע להן מקום, תדע דהא מייתי' עלה הא דקרונות וההיא אפי' בגדולות קא שרו כדאיתא בפרק כל הכלים וכדאית' בשילהי עירובין וכיון שכן יגיד עליו רעו וע"כ לא אסרי' בגדולהו בפרק כירה אלא בשהיא של חוליות ומשום בנין או דאית בה חדקי ומשום גזירה אבל פמוטות לית בהן חוליות ולית בהו חידקי דלית בהו קנים כדמוכח במנחות דאמרי' בזמן שאינה באה של זהב אינה באה קנים ואמרי' פמוטי בעלמא נינהו:
דף קכב.
כבש למה לי. פי' דהא בכבש ליכא למיגזר משום שמא ירבה בשבילו דכבש לאחד כבש למאה דומיא דנר ופריק למעשה דר"ג וכו' ומשום דמעשה רב, ושמעי' מינה דבכל מידי דעביד כותי בשביל עצמו מותר לישראל בכי האי גונא וכגון מילא מים ולא חיישי' לשמא ירבה בשבילו דלא נאמרה חששא זו בעיקר אלא בעושה בשביל ישראל בהיתר כגון מבשל לחולה, ולענין להתיר לישראל אחר:
אבל לא על גבי מוקצה. פי' דחיישי' דילמא יטלטלנו ויאכיל לבהמתו והכא נמי אם ליקט עשבים שלא בשביל ישראל ליתסרו להאכיל לישראל שמא יטלטלם ומאכיל לבהמתו דהא מוקצין נינהו, ופריק הא דקתני כותי שליקט עשבים וכו' מאכיל אחריו ישראל מיירי בישראל שהוא שומרה מרחוק והוא עומד לפני הבהמה רחוק לשומרה שלא תלך אנה ואנה והיא הולכת ואוכלת מאילי' דהשתא ליכא למיחש שמא יטול מן העשבים שתלש הכותי היום שהן מוקצין ויאכילם לבהמתו אבל אם הוא עומד סמוך לבהמה גזרי' משום דבמוקצה דלא חמיר איכא למגזר אבל יכול להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים ולא גזרי' שמא יתלוש דמחובר שהוא חמור לכל לא גזרי' כן פירש"י ז"ל. וכתב הרא"ה ז"ל ודכותה קתני ואם בשביל ישראל אסור דאפי' למיקם לה באפה נמי דתיכול היא אסור דמיירי בשליקט לה ענפי אילן גבוהים דאי לאו איהו לא הוה סגי לה בכוותה הא לאו הכי שרי כדאמרן לעיל דכל שאפשר לה בלא אותה מלאכה אין אותה מלאכה אוסרת ע"כ, ונכון הוא אלא דקשיא לי דהא בברייתא קתני עשבים ודוחק הוא לומר דמאי עשבים ענפי אילן. והא דתנן במתני' ובברייתא ואם בשביל ישראל אסור מסתברא דאפי' עשה בשביל ישראל זה אסור לישראל אחר כדמוכח ההיא דכותי שהביא דורון לישראל ובמחובר לא קא מפליג בין הבא בשבילו ובין מי שלא בא בשבילו כדמפליג אאין מחובר שבא חוץ לתחום, והא דשרו בבא מחוץ לתחום לישראל אחר משום דהוא איסור שאינו שוה לכל שזה מערב לכאן וזה לכאן ולפעמים שהוא חוץ לתחום לזה ותוך לתחום לזה, וכתב הרא"ה ז"ל והרבה בזה קושיות ותירוצין להעמיד הענין ולולא שהוא ז"ל אמרה הייתי אומר שאין בכל ראיותיו שום ראי' ליסמך עליו:
עיר שישראל וכותים דרין בתוכה וכו'. והאי קושיא בין לאביי בין לרבא דלרבא קשיא דהא הכא חמום לאחד וחמום למאה וקתני אם רוב ישראל דהוי דומיא דמכירו דמסיק אדעתי' לעשות אף בשביל ישראל ואסור ואפי' שלא בפניהם וכ"ש בפניהם. וקשיא נמי לאביי דהא הכא הוי דבר דליכא לאפושי ושלא בפניהם הוה ואסור וכ"ש במידי דאיכא לאפושי:
סליק פרק כל כתבי