חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק טו - אלו קשרים
וקיטרא דקיטרא באיסטרידא. פי' נוקבין הספינה בראשה נקב רחב ומשימין בו טבעת אחת או קושרין בה רצועה או חבל עשוי כמין טבעת וקושרין אותו קשר עולם וכשרוצה להעמידה קושר חבל באותו מקום טבעת וקושר הראש השני ליתדות העומדות ביבשה על שפת הים וכשרוצה להתירה מתיר ראש הרצועה הנקשרת לאותה טבעת ונשאר החבל קשור ליתדות העומדות ביבשה על שפת הים ופעמים שמתיר ראש החבל הנקשר ליתדות היבשה ונשאר החבל בראש הספינה ונמצא שאינו קשר של קיימא ואינו אסור אלא מדרבנן אבל הקשר העשוי כמין טבעת בנקב הספינה הוא אסור מן התורה ובהא הוא דאיכא מתני' והיינו דאמרי' ודאיסטרידא גופה וכן מפרשי' הא דזממא גופה שיש טבעת בנקב חוטמו של גמל והיא אינה ניתרת לעולם אבל קושרין חבל ארוך באותה טבעת והראש השני לראש האבוס לפעמים מתיר אותו החבל מראש האבוס להוליך הגמל משם אותו קשר אינו אסור אלא מדרבנן אבל אותו חבל שהוא עשוי כטבעת שהיא של קיימא אסור מדאורייתא ור' מאיר סבר דאפי' אותה טבעת שהוא רוצה להעמידה שם לעולם והוא קשר של קיימא אם הוא יכול להתירה בידו אחת אין אסור אלא מדרבנן דכיון דיכול להתירה בידו אחת גלי אדעתי' שאינו רוצה שיהא של קיימא דתרתי בעי' הא כל היכא דליתנהו לתרווייהו לא:
טעמי' דר' מאיר משום דיכול להתירו בידו א'. פי' דעניבה הרי יכול להתירה בידו א':
והאי הא מיהדק. פי' עניבה הא מיהדק דמתחלה קושר קשר א' ואינו עומד כלל ואח"כ עונב בו ומיהדק, וא"ת אמאי לא פשטוה מהא דתניא חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ר' יהודה אומר כורך עלי' פונדא וכו' ובר פלוגתא דר' יהודה היינו ר' מאיר. תירץ הר' יהונתן ז"ל דההיא שרי משום דאינה עניבה שרוצה שתתקים שנה או שנתים:
מתני' יש לך קשרים שאין חייבין וכו'. פי' והוא אותן הקשרים של חבלים הנקשרים באותו חבל שהוא עשוי כמין טבעת:
דף קיב.
מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטל לה כלומר לא יתיר כי אם אחת מן הלשונות והשנית תשאר חדש סגורה ותהוי קשר של קיימא וליתסר מדרבנן וכטעמא דאמרינן בקיטרא דקטרי בזממא לפי שמניחה שם שבוע או שבועות קמ"ל דלא אלא אמרי' פעמים מתיר זו ופעמים זו ואין באחד מהם קשר של קיימא כלל:
מהו דתימא משלף שלפא לה. כלומר שאותן חוטין של סבכה שמקיפין מאוזן לאוזן ונקשרין אחורי העורף ניחוש דמתוך דרווח לא תתירנו כלל בכל לילה אלא מוציאתו מראשה שלם קשור ולמחר מחזירתו ג"כ דרך מלבוש ותהוי קשר של קיימא קמ"ל וכו', ושל פסקיא נמי שהיא חגורה רחבה וחוטין תלויין בראשה לקושרן בהן בריוח ולא חיישי' דילמא תוציא החגורה דרך ראשה או דרך שולי' ויעמוד הקשר במקומו משום דאשה לא עבדא הכין משום צניעותא:
בדאושכפי. פי' כשתוחב הרצען הרצועה במנעל הוא קושרו קשר עולמי:
בדרבנן פי' דרבנן לא שרו מנעליהן אלא מלילי שבת ללילי שבת מיגיעת תלמודם דכתיב והגית בו יומם ולילה מיהו קשר של קיימא לא הוי מדשרו להו משבת לשבת, ורש"י ז"ל פי' דתלמידי חכמים אין קושרין למנעליהן בחוזק לפי שאינן כשאר בני אדם שמהדקין אותן לפי שהולכין לרגל כל היום ואין יכולין לילך לרגל אלא א"כ קשורות היטב וכיון שאין מנעלי ת"ח קשורין בדוחק פעמים חולצין כשהן קשורין ונועלין כן, ומיהו לא הוי קשר של קיימא דהא בשעת הטיט מתירין אותן וקושרין אותן בדוחק שלא ידבקו בטיט וישמטו מרגליהם:
התם לא מינטר. פי' לא מינטר בכרמלית ולהכי שרי לי' בהכי ע"י הדחק אבל הכא בחצר מינטר ומיהו ברשות הרבים פשיטא דלא שרי' בהכי:
והתנן חלצה של שמאל בימין וכו'. פי' וכיון דלענין שבת וטומאה חשיב להו מנא משום טעמא דמהפך לי' מהאי להאי כ"ש לחליצה דאשכחן בהדיא דכשר לחלוץ בשל זה בזה:
הכא למילתי' לאו מנא הוא. דהא לר' יהודא לית לי' טעמא דאיבעי מהפך לי' משמאל לימין לעולם:
והא קמ"ל דכי אמרי' חלצה וכו'. פירוש והא הוא דאשמועי' במאי דאמר וכן לחליצה ולהא הוא דאיצטריכא לן ולהכי לא מצי לתרוצא אליבא דרבנן ולמימר וכן לחליצה דהא פשיטא:
דף קיב:
דאית לי' תרתי אוני. פי' שתי אזנים שמוציאין מהן יין פעמים בזה ופעמים בזה ולא חיישי' שיעמוד חדש שלא יוציא מן האחד ומבטל לי' לקשר דמה הנאה יש לו בזה יותר מזה:
דאית לי' שלאבא. פי' שני ראשין לקדרה ופעמים מתירין האחד ומניחין האחר קשור ולא חיישי' שמא יניח האחר קשור חדש או יותר כדפרישנא לעיל:
תרי איסרי. פי' שני חבלים שקושר ברוחב הפתח זה למעלה מזה מהו דתימא חד מינייהו מבטל לי' כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא תחתון ויוציא הבהמה בדוחק מתחת החבל העליון קמ"ל:
דף קיג.
כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו וא"ת חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא והא קתני ר' יהודה מתיר. וי"ל דהא אוקימנא לה בגמ' בחבל דגרדי דלא גזר אטו חבל דעלמא ור' יהודה ה"ק דינא הוא דלשרי בחבל דגרדי לכתחלה דהא אפי' בחבל דעלמא היכא דהוי בדעתי' דלאו של קיימא כגון קיטרא דקטרי בזממא וה"ה בדלי היכא דהוי בדעתי' למשקלי' ולא ליבטלי' דאין חייבין עליו דכלל א"ר יהודה כל קשר וכו' והא דכולי עלמא היא והכי איתא בהדיא בירושלמי:
גמרא
התם חבל דעלמא הכא חבל דגרדי. פי' ולעיל גבי דלי אסרי רבנן משום דגבי דלי שייך טפי למגזר:
בשדה לא אתי לאשוויי גומות. פי' הא דלפת מיירי בשדה דהוא עשוי לגומות ולא אתי לאשוויינהו אבל הכא שהוא בבית אתי לאשוויי גומות:
,
אמר לי' אין מטלטלין מה טעם לפי שאין ניטלין ולא קי"ל הכין אלא מותר לטלטלן כרב נחמן אמר שמואל דשרי וכן פסק הרא"ה ז"ל:
מתני'
מקפלין את הכלים וכו'. פי' נותנין בגדים בין שני לוחות עץ ובהם נקבים ובהם עצים שבהן כמין חריץ וכשהבגדים בתוך הלוחות מהדק אותן ע"י אותן עצים והם מתייפין וקמ"ל דליכא טירחא יתירא, ודוקא כשהוא מקפלן לפי שהוא צריך ללובשן ביום שבת אבל לא לצורך חול כדאיתא במתני':
גמ'
לא שנו אלא באדם א' פי' דבאדם א' לא מיחזי טירחא יתירא, וי"מ דבאדם א' אינו יכול לקפל היטב ולא נראה כמתקן אבל שני בני אדם דיכולין למתכו ולקפלו ולתקנו היטב מיחזי כמתקן וכן פרש"י ז"ל.
אבל יש לו להחליף. פי' אם יש לו להחליף אפי חדשים ולבנים אסור. ישלשל בגדיו פי' שלא יגביה כנפי כסותו תחת אזורו כמנהגו בחול כדי שלא ילך בכובד ראש:
דף קיג:
הרהור מותר, ואפי' דמלאכה:
אלא בהא כיון דלא אפשר שפיר דמי. פי' מותר לפסוע אע"פ שעקר שני' קודם שהניח ראשונה:
נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ליכא לפרושא כפשטה דא"כ חמש מאות פסיעות גסות מסמות העינים אלא בעישוריתא דר' קאמר כההיא דנדרים וכתובות:
ומהדר לי' בקידושא דבי שמשי, י"מ כדשתי לי' מתרפא אבל רב עמרם ורבי' יצחק ן' גיאת ז"ל כתבו דאיכא אינשי דשפו עיניהו בחמרא דקדושא ואבדלתא, וכתב ה"ר יונתן ז"ל דהמשימין מיין הקידוש על עיניהם טועין הם דאסור לתת יין אל תוך העין מפני שהוא מלקה הגוף וקא עבר משום בל תשחית עכ"ל, ודוקא להלוכא דחול מסי אבל להלוכא דשבת לא מסי ולית לי' תקנתא כלל וכן כתב הרא"ה ז"ל דהילוכא דשבתא אסירא ולית לה תקנתא ע"כ:
דף קיד.
על המרדע חוצץ. פי' אם נמצא רבב על מרדעת שהיא טמאה וצריכה טבילה חוצץ דכל דבר שמקפיד עליו רבו חוצץ בטבילה:
מרדעת מצד אחד או משני צדדין. פירש"י ז"ל דאליבא דר' ישמעאל דאמר אף בגד מצד אחד קא בעי, כלומר דאלו לרשב"ג פשיטא דדוקא משני צדדין חוצץ דלא תהא המרדעת חשובה משאר בגדים אבל לר' ישמעאל איכא למיבעי דמי נימא שתהא בבגד או לא כנ"ל:
הא בגלימי הא בלבושי. כלומר גלימי סומקי לבושא חיוורי:
מתני'
וחלבי שבת קרבין ביום הכפורים. פי' לפי' ששבת חמור מיום הכפורים אבל לא חלבי יום הכפורים קרבין בליל שבת דכעולת חול דמי לגבי שבת:
דף קיד:
ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת קרבין ביום הכפורים. פירש"י ז"ל ליתקע ביום הכפורים שחל להיות בערב שבת כי היכי דלידעו שהוא יום קל וחלבים דבו ביום לא מקרבי בשבת, ומנה נמי לשנה אחרת כדחל יום הכפורים במוצאי שבת ולא תקעי כלל ידעי דהוא יום קל וחלבי שבת קרבין ביום הכפורים. והא דאמרי' וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק, פי' רש"י ז"ל ליתקע בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא לאודועי דקל הוא משבת דשרי בקניבת ירק ע"כ. ולאו למימר דשרי בקניבת ירק ביום הכפורים שחל להיות בערב שבת דהא אינו מקנב אלא לבשל לצורך ליל מוצאי יום הכפורים והא אינו יכול דליל שבת הוא, אלא ה"ק ליתקע השתא כשחל יום הכפורים בערב שבת כי היכי דלידעו כשחל במוצאי שבת או באמצע שבת דמותר בקניבת ירק כמו שפירשנו למעלה:
ורב שישא ברי' דרב אידי אמר שבות קרובה וכו' פי' דהכא שהוא תוקע בערב שבת אינו אלא להתיר כשיחול יום הכפורים במוצאי שבת או באמצע שבת ובכי הא לא התירו אבל אם היתה שבות קרובה אפי' להתיר התירו. וקשיא לי א"כ נימא הכין גבי חלבי שבת שהן קרבין ביום הכפורים ולא נתיר שבות דתקיעת שופר דיום הכפורים שחל להיות בערב שבת והא שבות רחוקה היא, ולי נראה דחלבי שבת שהן לצורך גבוה התירו אפי' שבות רחוקה כנ"ל, והרשב"א ז"ל פי' דהכא דין הוא דתוקעין דמקילתא לחמירתא תוקעין, ולא הבנתי תירוץ זה לשיטת רש"י ז"ל, וכמה היא מיושרת שיטת הרא"ה ז"ל שפי' דאובמוצאי שבת לא היו מבדילין דקתני ברייתא קאי ולומר נהי דהבדלה לא הויא הוכחה מ"מ ליתקע דתקיעה הויא הוכחא טובא, וה"ק בשלמא לר' עקיבא כיון דלדידי' יום הכפורים ושבת קדושתן שוה לגמרי אין תוקעין מזה לזה דכיון אחד יום אסור הוא בכל מלאכה לגמרי ואין היתר אלא בקרבנו בלבד זהירין הן שלא לטעות ולהקריב משל זה בלא זה כלל אלא לר' ישמעאל נהי דמיום הכפורים לא צריך למתקע להפרישן דאין חלבי יום הכפורים קרבין בשבת כיון ביום הכפורים גופי' אסור בכל מלאכה וכטעמא דפרישנא לר' עקיבא מ"מ כשיום הכפורים להיות במוצאי שבת ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת קרבין ביום הכפורים ואע"ג דלא אשכחן תקיעה להתיר ובמוצאי שבת דעלמא ליכא תקיעה וכדאמרן דבכל מקום שיש הבדלה אין תקיעה ה"מ להתיר מלאכת הרשות אבל להודיעו התר מלאכת מצוה כדי לזרזו עלי' מותר ואמינא לי' כהנים זריזין הן ואין צריך לזרז לזריז הא אינן זריזין ודאי לר' ישמעאל תוקעין, אמר . לי' מרימ' וכו' וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק, כלומר כשחל יום הכפורים להיות במוצאי שבת ליתקע במוצאי שבת להתיר לעם קניבת ירק ואע"ג דלהתיר מלאכת הרשות לא עבדי' כדפרישנא לעיל הכא כמלאכת מצוה חשיב לה משום עגמת נפש דהא מהאי טעמא גופי' הוא דשרי' לה כדאיתא לקמן, אמר רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר כלומר לצורך הדיוט לעולם אבל לצורך גבוה כחלבי שבת התירו אי לא טעמא דכהנים זריזין הן ורב שישא ברי' דרב אידי אמר דקניבת ירק למי כמצוה חשיבא אלא דשבות קרובה כחלבי שבת ביום הכפורים שקרבין לאלתר ביום הכפורים התירו אבל שבות רחוקה כקניבת ירק דלא הוי אלא למחר ומן המנחה ולמעלה לא התירו, ואקשי' ושבות קרובה אפי' דמצוה התירו וכו', ואמאי ליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר דהוי מלאכת מצוה משום שמחת י"ט והוי שבות קרובה דהוי לאלתר אלא מחוורתא כדרב יוסף דלא שרי אלא משום גבוה בלחוד, ואע"ג דאמרי' דלר' ישמעאל הבדלה לא אלא תקיעה דמיפרסמא, מ"מ בירושלמי מקשו לה ופריקו התם דאין מבדילין אלא על דבר שאסור לבו ביום ומותר למוצאו מה שאין כן בחלבי שבת שמותרין ביום הכפורים ומותרין לבו ביום של שבת עצמו, והא דקתני בברייתא יום הכפורים שחל להיות בשבת לא היו תוקעין ובמוצאי שבת וכו' דוקא לדידהו דהוו מקדשי על פי הראיי' מיקלע בהני תרי יומי אבל לדידן דמקדשין על פי העיבור לעולם לא מיקלע בערב שבת ובמוצאי שבת משום ירקא ומשום מתיא:
ת"ל שבתון שבות. פי' הרא"ה ז"ל דלאו דאורייתא קאמר דהא לאו מלאכה היא אלא מדרבנן קאמר וקרא אסמכתא בעלמא קאמר ותלמודא דדחי לה למתניתא משום אידך מתניתא דשרי וכמאן דמפרש טעמא דתנא דמתני' דשרי:
תניא כוותי' דר' יוחנן יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק וכן יום הכפורים שחל להיות בחול מפצעין באגוזים ומפרידין ברמונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. פי' הר' אהרן הלוי ז"ל דה"ה כשחל להיות בשבת דמפצעין באגוזים ומפרידין ברמונים ומתניתא ה"ק יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק כשם שמותר כשחל בחול שמפצעין ג"כ באגוזים ומפרידין ברמונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש וה"ה להני דמותרין ביום הכפורים שחל להיות בשבת דחזו טפי מקניבת ירק ע"כ תורף פירושו, להאי פירושא נראה לי דהא דנקט קניבת ירק ביום הכפורים שחל להיות בשבת לאשמועי' דאע"ג דבקניבת ירק ליכא כולי האי עגמת נפש אפ"ה שרי וכ"ש הני דאיכא טפי עגמת נפש דהא חזו טפי מקניבת ירק ואם קניבת ירק שרי ביום הכפורים שחל להיות בשבת כ"ש כשחל בחול דשרי כנ"ל:
סליק פרק אלו קשרים