חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק יד - שמונה שרצים
הצדן והחובל בהן חייב. פי' דיש להן עור ונצרר הדם בין העור והבשר והעור מעכבו מלצאת וחייב משום נטילת נשמה של אותו מקום שחבל בו דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. וא"ת מאי האי דאמרי' גבי חלזון וליחייב משום נטילת נשמה ופרקי' מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ומאי תירוצא הא מ"מ אף על פי שפוצעו בענין שלא ימות בכך הרי הוא חובל ואכתי ליחייב משום נטילת נשמה דאותו אבר וי"ל דשאני חלזון שהוא גוף אטום כחלזונות הללו שבאשפות ואינו בעל איברים ועד שיהרגהו ממש אינו חייב משום נטילת נשמה שהרי אין לו איברים שיתחייב משום נטילת אותו אבר, אבל שאר שרצים שהם בעלי איברים איכא משום נטילת נשמה שבאותו מקום שהוא מחליש אותו אבר או אותו מקום שנוטל ממנו דם. ורש"י ז"ל פי' דחייב משום צובע וליתא דמילה שלא בזמנא תוכיח דחייב עלי' ולא שייך צובע דלמאי ניחא לי' בצביעה:
.
הצדן לצורך חייב. פי' לצורך רפואה, שלא לצורך כגון שלא יזיקנו והילכך פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וה"ה ברישא דכל שצדן שלא לצורך פטור דמתני' ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי' אלא משום דרישא דשמונה שרצים דליכא בהו חד דמזיק נמצא דעיקר צידתן לרפואה היא והויא לה צידה לצורך ומלאכה צריכה לגופה היא אבל שאר שקצים ורמשים דאיכא בהו דמזיק וצדן לכך פטור פליג בה וה"ה ברישא וכן פי' הרמב"ן ז"ל:
גמרא
מדקתני החובל בהן חייב. כלומר אע"פ שלא יצא מהם דם דהכי דיקא סיפא מכלל דאית להו עור:
דף קז:
אדרבה למה שמנו חכמים אין להם עור פי' דהא קאמרי' אלו שעורותיהן כבשרן האנקה והכח והלטאה והחומט והם משמונה שרצים ולומר דאין להם עור ומי נימא דהאי ברייתא משבשתא היא ואמר אביי דלא משבשתא היא דה"ק אין עור חלוק מבשר אלא למה שלא מנו חכמים והם חולד ועכבר וצב ותנשמת דעורן חלוק מבשרן והחובל בהן חייב הא שארא שמנו חכמים אין להם עור כלל והחובל בהן לא הויא חבורה וקשיא לרב. ואמר לי' רבא דאכתי משבש לה דבברייתא לא קתני שלא אלא למה שמנו חכמים:
ר' יהודה דאזיל בתר גושתא. פי' דלית לי' דרשה דאלה הטמאים אלא כולה מילתא תליא לדידי' בתר גושתא ולדידי' אינו חייב משום חובל אלא על חמשה מהן דאית להו עור והם החולד והעכבר והחומט והתנשמת והלטאה דהא אמר דהלטאה כחולדה ומה חולדה עורה עב אף הלטאה כן ולית לי' למינהו הפסיק הענין אבל השלשה דהם האנקה והחומט והכח אין עורן עב ומיטמו עורן כבשרן והחובל בהן בשבת פטור, ומתני' דלא כר' יהודה דהא במתני' מחייב אכולהו שמונה אבל רבנן דפליגי על ר' יהודה לא אזלי' בתר גושתא אלא בתר דרשה דאלה הטמאים ולמינהו הפסיק הענין ואפילו תנשמת דעורו עב מטמא כבשר מדכייל לי' רחמנא עם האנקה והכח והילכך לדידהו לגבי שבת מודו ולענין טומאה הוא דפליגי דהא לדידהו עורו דתנשמת מטמא ועל כרחין משום דרחמנא רביי' לענין טומאה דיהא כבשר אף על פי שהוא עב וכיון שכן ה"ה אשארא דאף על פי שהם כבשר לענין טומאה לגבי שבת לא חשבי' להו כבשר, וההיא סוגיא דלא כי ההיא דחולין דהתם משמע דרבנן נמי אזלי בתר גושתא, וכן פי' הרשב"א ז"ל:
אי הכי האי דברי ר' יוחנן בן נורי, דתני במתניתא דלעיל, דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלקתו מיבעי לי, לפום מאי דקאמרת דלא פליגי בהא דלישנא דדברי ר' יוחנן בן נורי משמע דפליגי:
מנין לחבורה שאינה חוזרת. פי' חבורה בדבר שיש לה עור שאינה חוזרת לבריאותה וכל דלא הדרא ובריא מיקרי חבורה להתחייב עלי':
הא הורגן חייב. פי' ה"ה דהוה מצי למימר הא מוציא מהם דם חייב אלא לאשמועינן כחיהו דרבנן דפליגי אדר' אליעזר דפטרי אפי' בהורגן וכ"ש במוציא מהן דם, וקס"ד השתא דלאו דוקא כנה פטרי רבנן ומשום דאינה פרה ורבה דה"ה שקצים ורמשים דפרים ורבים ומיהו דוקא בשקצים שאין בהם עצם דכיון שאין מתקיימין י"ב חודש לא חשיב חיותם חיות אבל בשארא פשיטא דמחייבי, ומיהו אסיקנא דכל שהוא פרה ורבה אפי' אין בו עצם מודו רבנן דההורגו חייב, והא דאקשי' הכא והרי פרעוש דפרה ורבה לאו מהני פרעושים דידן דמקרי בלשון ישמעאל בורגו"ת דהנהו נבראים מן העפר נינהו ומותר להורגן ולצודן אלא מין אחר הוא שאינו מצוי בינינו שהוא פרה ורבה:
ותניא הצד פרעוש וכו' ור' יהושע פוטר. פי' פטור אבל אסור דילמא קטיל לי' הא בכל שמותר להורגו ואין במינו ניצוד מותר לצוד אותו לכתחלה ומעיקרא קס"ד דפלוגתייהו דר' אליעזר ור' יהושע תליא בהריגתו דר' אליעזר סבר דבהריגתו חייב וכן בצידתו ור' יהושע סבר דכיון דבהריגתו פטור לא אפשר דליחייב בצידתו, ואנן קי"ל כר' יהושע דההורגו חייב והצודו פטור כיון שאין במינו ניצוד:
אלא אפי' דאיברירי' פי' שכל שזב רירו מיד הוא מת וחייב משום נטילת נשמה ואף משום צידה אם אינו ניצוד מבעוד יום, ואית ספרי דגרסי אלא אפי' דעביד רירי', כלומר כל זמן שריר היוצא מן הדג יבש כל כך שנמשך באצבע חייב דתו לא חיי:
האי מאן דתלש כשותא מהיזמא והיגא, והוא הנקרא בלעז מלב"א שכל גידולו הוי בקוצים וברקנים:
דף קח.
ושסע אותו בכנפיו לרבות את העור כלומר עם כנפיו דהיינו העור דאין צריך הפשט כעולת בהמה ואי ס"ד עור הוא היכי מרבי לי' קרא דהא ודאי צריך הפשט כמו שצריך הפשט עולת בהמה, ופריק לעולם עור הוא ורחמנא רביי' שלא יהא צריך הפשט:
אי פסקא זוהמא מיני' או לא. י"מ אי פסקא זוהמא מיני' לאחר עיבודו כמו שפסק מעור בהמה שאין ריחו הראשון ניכר בו, ולא נהיר בעיני דהא קא חזינן והנכון כשבא נחש על חוה הטיל זוהמא עלי' ועל כל' בריות שבעולם ישראל שעמדו על הר סיני נפסקה זוהמא מהם ומן הבריות שהיו שם חוץ מדגים שלא היו שם ולהכי אצטריכי לאליהו להודיענו אי פסקה או לא:
וקא דלו מיא לקבולי אפי'. פירש"י ז"ל דלא היתה הרוח מנשבת ואפי' הכי היו גלים עכורין עולין מן המים לעשות לו מחיצה שלא יראוהו כשהוא נפנה או כשהוא מקנח ומתוך כך הבין שאדם גדול הי' וקשיא לי להאי פירושא דמנא ידע שמואל דמשום כך נעשו המים גלים לפי שהוא חש במעיו דילמא משום ענין אחר הי' ולא משום שהי' חש במעיו. ודבריו ז"ל אינן נוחין בזה וכן כתב הרא"ה ז"ל דאין פירושו נכון, והנכון מה שפי' ר"ח ז"ל דשמואל הי' רופא וידע בדרך רפואה שכל השותה מי נהר עכורין ישתלשל וכיון שהוא ידע כבר דגברא רבא קא אתי ועכשיו ראה שהמים עכורין ממי גשמים והרוח מנשבת והוא שתה מהן הבין דחייש במעיו. והוא ז"ל גריס חזינהו למיא דקא דלו ועכירי אמר ליה וכו' וחייש במיעי' דקא דלו מיא אזיל לאקבולי אפי' ותהי לי' בקנקני' וכן העיד על גרסתו הרא"ה ז"ל. כלומר ראה שגברו מי הנהר ע"י מי גשמים והיו שואבין ממי הנהר והיה שותה:
מנין למילה באותה מקום. פי' שצריכין למול במילה דהא לא כתיב אלא ימול בשר ערלתו ואיכא:
כמה איברים דנקראים ערלים כדמקשי ואזיל:
יהא רעוא דתיפוק לי' קרנא בעיני'. פי' שיצא לו קרום בעיניו וקרנא הוא קרום ונקט לי' בהאי לישנא לפי ששמו קרנא:
לא לוקמי' לי' בני וכן הוה. שלא היה לו בנים אלא שתי בנות:
הוי אומר זה שהרגו מלך. פי' וכיון שכן כ"ש נבלות וטרפות שלהן שלקו ע"י בוראן שהן מותרות לתפילין, ומהדר לי' אי הכי נבלות וטרפות יאכלו:
מתני'
אין עושין הילמי בשבת. פי' הוא כמין ציר והוא עשוי ממים ומלח ושמן ואסור מפני שנראה שעושה דבר לתקן ולעבד אוכל הניתן בתוכו שיתעכב ימים רבים ולא יפסד כדמפרש בברייתא לתת לתוך הכבשין שבתוך גיסטרא, ואוקמה שמואל בגמרא דאין עושין הילמי דקתני היינו מי מלח מרובין להשתמש בהם לאחר השבת, וסיפא דקתני אבל עושה הוא מי מלח היינו לצורך השבת עצמו לטבול בו פתו ולתת . לתוך התבשיל:
דף קח:
גמ'
וכן אמר ר' יוחנן לאסור. פי' וה"ק כשם שהמרובין אסורין כך המועטים אסורין וטעמא דר' יוסי משום דאורחא דאינשי דזימנין דעבדי לה למורייסא ומיחזי כמאן דמבשל ולית הילכתא כותי' כדאמרי' בעירובין בהדיא דלית הילכתא כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים:
נותן שמן ומלח או שמן ומים שאין השמן מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחלה לפי שנראה כמעבד:
ירושלמי כל שנותנין ביצה לתוכה ושוקעת מי מלח אינה שוקעת הילמי ע"כ. ונראה לי דלא אתיא כגמרא דילן דאלו מגמרא משמע דהיינו הילמי והיינו מי מלח אלא דלמרובין קרי הילמי ולמועטין מי מלח:
למאי עבדי לי' פי' דלהכי לא חזיא לה א"ר אבהו למורייסא ובהא אפי' ת"ק מודה אע"ג דשרי מי מלח מועטין.
מלחי כישרי כישרי. פי' מולחין שורות שורות שתים שלש חתיכות זו על זו יחד כדי שיתקשו לצורך הדרך ובחול היו עושין כן ודאי ואסור לעשות כן בשבת משום דנראה כמעבד אבל טבולי כל חד וחד בשעת אכילה במלח שרי. ודוקא הני דמשבחי אבל בשר צלי שנהגו למולחו בשבת נראה שמותר דהתם אין מתכוונין להשביחו כלל אלא שלא יפסד:
.
אתרוג צנון וביצה אלמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעים לעולם. פי' מורי הרב נר"ו דתרתי לריעותא וחדא לטיבותא אתרוג וצנון מחמת גריעותם אינן יוצאין מבני מעים לולי קליפתן שהיא חשובה מהם וביצה נמי דהיינו החלמון מחמת חשיבותו נבלע באיברים ואינו יוצא לולי החלבון שהוא גרוע ממנו שמצא מין את מינו וניעור ומוציאו לחוץ:
הוה שקיל ואזיל. כלומר שקול נפשי' ואזיל:
ותרוייהו משמי' דאבוה דשמואל ולוי פי' הני תרתי מילי דרב מתנא ורב עוקבא תרווייהו אמרין משמי' דשמואל ולוי חד מינייהו אמר או אבוה דשמואל או לוי וחד מינייהו נמי אמר או אבוה דשמואל או לוי ולא ידעי' הי מינייהו אמר אבהו דשמואל והי מינייהו אמר לוי:
וליטעמיך הא דאמר שמואל רוק תפל וכו' לאו דשמיע לי' מאבוה אלא לוי לא חדא קאמר. בתמיהא כלומר אלו תרוייהו אמר שמואל משמי' דאבוה דהיינו יין ורוק א"כ לוי לא אמר להאי דיין ולהאי דרוק ואנן הא אמרי' לעיל דחדא מינייהו צוי אמרה אלא דלא ידעי' הי מינייהו, אלא חדא שמיעא לי' וכו' ולא תסתיים.
שורה קילורין מערב שבת ונותן על גב העין בשבת פי' מיני עשבים או מיני סממנין שאינן שחוקין אלא שרויין במים ונותנין כח במים שמועילין להאיר לעינים ולמחר בשבת רוחץ מאותן מים עיניו ובלבד שלא יפתחם ולא גזרי' משום שחיקת סממנין:
ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית. פי' שהוא יגע כל היום ומרוב יגיעתו ידיו ורגליו מתחממין ואין המים הצוננין מוציאין החום אלא דרך צונן להחם הגוף יותר אחר מיכן אבל החמין מצננין הגוף אחר כן ואם לא ירחץ יצטרף חמימות הרגלים שעולה לראש עם חמימות הלילה ויסתירו לגמרי המראה:
יד לחסודה תקצץ. פי' אם נגע ידו במקום ההקזה קודם שיטול ידיו נוח לו שתקצץ לפי שרוח רעה השורה בידים מזקת להקזה. יד לאמה תקצץ וא"ת והא אחר שנטל אסור ליגע באמה משום הרהור, וי"ל דאין הכי נמי אלא דקודם שנטל נוסף בו איסור משום סכנה דידי' ומסתכן הוא בה מה שאין כן אחר שנטל דאיכא איסורא ולא סכנה כנ"ל. וכן ראיתי לרא"ה ז"ל שפי' דבכולהו הני תקצץ דאמרי' איכא מינייהו משום רוח רעה ואיכא מינייהו שהמשמוש קשה להם לבד מההיא דיד לאמה דהיא משום הרהור, ואפשר דאידך נמי איתנייהו בה עכ"ל, ורבי' יהונתן ז"ל פי' דמיירי בזב שצריך לבדוק עצמו ואין זיבה אלא מבשר המת ועוד ליכא למיחש להרהור שהרי מצטער הוא בחליו:
דף קט.
יד מעלה פוליפוס, פי' ריח החוטם והפה:
בת חורין היא זו ומקפדת עד ג' פעמים. פירש"י ז"ל בת חורין היא הרוח הרעה השורה על הידים לפני נטילה דמקפדת בנטילתן לנוטלן יפה עד שישפוך מים ג' פעמים על ידיו. ור"ח ז"ל פי' רוח רעה השורה על העין ומקפדת עד שיטול מים ג' פעמים:
אמר רב יוסף כוסברתא וכו'. פי' רב יוסף סגי נהור הוי וכן רב ששת ורב יוסף בא להתיר כוסברתא להניח ע"ג העין משום דאין בו משום רפואה אלא אדרבה מזיק הוא למאור העין ורב ששת בא לאסור גרגירא שהוא אורוג"א בלעז לפי שיש בו משום רפואה:
שירקא טוי שרי. פי' ר"ח ז"ל דהיא דלעת יוונית שטחין אותה בבצק וצולין אותה בתנור ומוציאין המים ומסננין אותן ושותין אותן דליכא משום רפואה ולא מיתסר נמי משום סינון. ופעפועי ביעי הוא שם עשב ונקרא כן לפי שבשעת הזרע נעשה כמין ביצים ואסור דאית בהו משום רפואה ואע"ג דתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה היינו מאכל בריאים וזה אינו מאכל בריאים:
לרב חייא בר אשי ולא אכל. פי' משום סינון:
הכא נמי כיון דמתאכל הכי לאו מידי קא עביד, מכאן ראי' לכל דבר שהוא נאכל בלא סינון דמותר לסננו דהא שירקא טויא נאכלת עם בני מעי' וכיון שכן השתא נמי דמסנן לה לאו מידי קא עביד וכן נמי משקין דאי משתתי בלא סינון דמותר לסננן:
דף קט:
אי דלא נשתהא אפי' במי משרה נמי. נראה לי דה"ה דהוה מצי לאקשויי נמי מימא של סדום דהא בברייתא קתני במי משרה ובימא של סדום אלא דחדא מינייהו נקט כנ"ל:
בד"א שלא נשתהא אבל נשתהא אסור. נראה לי דאמי משרה ואימא של סדום קאי אבל אמי טבריא אפי' אישתהי שרי דהא בברייתא דאבל לא בים הגדול אוקימנא בדאישתהי ואפי' הכי קתני דרוחצין במי טבריא:
מי משרה אמי משרה וכו' וה"ה ימא של סדום אימא של סדום אלא דחדא מינייהו נקט וה"ה אידך כנ"ל:
הא ביפין שבו הא ברעין שבו. פי' הא דקתני אבל לא בים הגדול מיירי ברעין כלומר שהן מלוחין כל"ס דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד, וי"מ דרעין שבו אפי' לא נשתהא אסור וכן נראה דעת הרי"ף ודעת. הרמב"ם ז"ל, וי"מ דרעים שבו דאסור דוקא בדאישתהי אבל בדלא אישתהי שרי דבדלא אשתהי כולהו שרי בין רעין בין יפין בין מי משרה בין ימא של סדום וכן דעת הרא"ה ז"ל, והא דאסרי' מי משרה בדאישתהי משום דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד שהרי המים הן עכורין ואינו עומד שם בשביל הנאה אלא בשביל רפואה אבל לא אישתהי רוחצין דאמרי אינשי דאע"פ שהן עכורין לא מצא מים יפים ולעולם להקר עביד:
לקוקאני. פי' אוכלין אותו לתולעים שבמעין וגזרי' משום שחיקת סמנין דכיון שאינו מאכל בריאים מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד:
ממאי הוי מקימחא וכו'. פי' מי גרם לו להיות לו תולעים ומהדר באכלו קימחא דשערי וכו' לארקתא להוציא תולעים שבכבד:
רביעתא לעקרבא. פי' מי שנשכו עקרב ישתה רביעית מי רגלים בני ארבעים יום:
ושותה אבוב רואה פי' הוא משקה שרגילין הבריאים לשתותו רוב השנה והוא עשוי להציל מי ששתה מים או יין מגולין כדאיתא בגמ':
דף קי.
ונפקא עינא דמיא מבינייהו פירוש מאותן דקלים הידועים היו נובעין מים בין שניהם ואותן מים היו משלשלין כדמפרש ואזיל:
והוא דלא רגיל וכו'. פי' שעברו מ' ימים שלא שתה ממנו:
וסימניך סיסני פי' שני סמכי"ן חדא רב יוסף וחדא שערי:
מתני'
וכוס עיקרין. מפרש בגמ' שהוא משקה שכותשין ירקות ובשמים והוא עשוי לרפאות הזיבה שלא יזוב זוב דם או לרפואת ירקון ואותו שהוא עשוי לרפואת ירקון הוא מזיק קצת שמתעקרין האיש או האשה ממנו מהיות עוד מוליד ואלו שניהם נכרים לכל העולם שהם לרפואה:
דף קי:
שנאמר ובארצכם לא תעשו לא תעשו. פי' קרי בי' לא תעשו:
דא"ר יוחנן הרוצה שיסרס וכו'. קשיא לי והא לא דמיא כלל לדר' יוחנן דהכא הא מכוין לסירוס כדקאמר הרוצה שיסרס, ובההיא דלעיל לא מכוין לסירוס אלא לרפואה. פי' הרא"ה ז"ל דלאו דוקא קאמר מכוין אלא ה"ק ה"מ היכא דקא מכוין לסרס אותו אבר עצמו אבל לא מכוין כלומר שאינו נוגע באבר כלל אלא שגורם לסירוס והסירוס ממילא קא אתי אע"ג דקא מכוין לסירוס שרי כי הא דר' יוחנן וכן פי' הרשב"א ז"ל. ופי' בתוספות דבהא אפי' ר' שמעון מודה דפסיק רישי' הוא ואף על גב דלא מתהני מיני' מודה הוא הכא דאסור כיון דפסיק רישי' הוא דע"כ לא קא שרי בפסיק רישי' ולא מתהני אלא לגבי שבת אבל במילי דעלמא לא כדאמרי' בזבחים המתנדב יין מזלפו ע"ג אישים ואקשי' והא מכבה כלומר אפילו בחול אסור לכבות מדכתי' והאש על המזבח תוקד בולא תכבה והא הכא דלא מתהני מן הכבוי ואפ"ה כיון דפסיק רישי' הוא דאי אפשר בלא כיבוי אסור אפי' לר' שמעון:
דף קיא.
הן הן החזירוני לנערותי. פי' דזקן ע"י סם ראוי להוליד:
אי נמי בעקרה. פי' וה"ה לעקר כיון דמעולם לא הי' ראוי להוליד דע"כ לא אסרי' אלא סריס ומגזרת הכתוב לפי שכבר הי' ראוי להוליד, ומיהו בכל אשה מותר ואפי' בחורה ואינה עקרה דהא דר' יוחנן בן ברוקא ליתא וכן פסק הרא"ה ז"ל:
הואיל ובשבת שרי ביום הכפורים נמי שרי. פי' דשרי טבילה ביום הכפורים ואע"ג דטבילת כלים אסורה בין ביום הכפורים בין בשבת משום דנראה כמתקן כלי טבילת גופו שרי משום דנראה כמיקר ואפי' ביום הכפורים דליתי' להאי טעמא דאסור ברחיצה אלא הואיל ובשבת שרי ביום הכפורים נמי שרי כדאמרי' בביצה פרק יום טוב:
החושש במתניו וכו' ולא שמן ורד. פי' שמן שנתבשלו בו הורדים ימים רבים בשמש והיא רפואה ידועה ואסור משום גזירת שחיקת סמנין כיון שאין דרכו לסוך בו בחול אבל לר' שמעון מותר דכל ישראל בני מלכים ובני מלכים דרכן לסוך בו בחול:
למימרא דרב כר' שמעון ס"ל וכו'. וא"ת ומאי קושיא דילמא לגבי רפואה סבר לי' כר' שמעון ולא לגבי דבר שאינו מתכוין. פי' הרא"ה ז"ל דר' שמעון נמי דמתני' משום דבר שאין מתכוין אתי עלה דכיון דאיכא בני מלכים דרגילי בחול לתענוג בלאו מכה ולא מכווני לרפואה בשבת נמי שרי אפי' במקום מכה היכא דלא מכווני לרפואה דהא לא מוכחא מילתא וכיון שכן אפי' שאר בני אדם שרי היכא דלא מכווני לרפואה דתליא בתענוג כיון דאיתי' בשום איניש כלל:
האי מסוכריא דנזיאתא אסור להדוקה וכו', י"מ דמיירי בחבית של יין והוא בגד של פשתן שכפי החבית דכשהוא סוחט נפלי משקין בתוכה ולא אזלי לאיבוד וסחיטה דהכא הויא תולדה דמפרק שהוא מפרק המחל מן הבגד כמפרק הפרי מן הקליפה ואם היו מים הויא תולדה דליבון, ואינו נכון דמפרק לא שייך אלא בגדולי קרקע וכ"ש דלקמן בפרק חבית אתי למימר דמדאורייתא לא מיחייב אלא בזיתים וענבים דאורחייהו בכך וכיון שכן פשיטא דליתא בבגד, וי"מ דסחיטה דבגדים חדא מתרתי או משום מלבן או משום צובע במשקין דמלבני שייך ליבון ובמשקין דלא מלבני שייך צובע וקשיא לי דצובע במאי ניחא לי', וי"ל דמיירי בשאר משקין העשויין להצביע אבל ביין ליכא משום לבון ולא משום צובע דאדרבה לא ניחא לי' באותה צביעה אלא דהכא מחייב משום מפרק כדפרישנא, ואע"ג דאין מפרק אלא בגידולי קרקע מדרבנן מיהא מיחייב:
דף קיא:
ובאתרא דרב שכיח משחא כתב הרא"ה [ ז"ל והשתא דהכי הוא לדידן דקי"ל כר' שמעון אפילו היכא דלא שכיח משחא שרי ואע"ג דלא קי"ל כותי' בעלמא במאי דקאמר בני מלכים הם אין הטעם שוה בכולן ובהא מיהא הלכה היא כדכתיבנא עכיל:
סליק פרק שמונה שרצים