אור ברסלב

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק יג - האורג

פרק יב - הבונה

ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ואחד על האריג. כלומר או א' על האריג מאתמול חייב וכו'. העושה שתי בתי נירין ואע"ג דהא תניא לה לעיל באידך פירקין איצטריך הכא למהדרי' ולמתניי' לאשמועינן בנירין ובקירוס ובנפה וכו':

גמרא

והאורג שלשה חוטין בתחלה ואחד על האריג חייב סתמא כר' אליעזר. קשיא לי והא ר' אליעזר איירי בה בהדיא וא"כ מאי סתמא כר' אליעזר, ולי נראה סתמא כר' אליעזר דמתני' דלא תימא ר' אליעזר דמתני' לאו היינו ר' אליעזר דברייתא קמ"ל, וכן נמי הא דאמרינן בסמוך סתמא כרבנן ולומר דרבנן דמתני' היינו רבנן דברייתא, והוא דחוק מאוד וצ"ע לי:

האורג שני חוטין על הגס. כלומר על האריג, ועל האמרא שפה שברוחב הבגד בתחלתו קרי אמרא. ר' אליעזר אומר וכו' למה זה דומה וכו' כלומר דאשכחן זימנין דחזו למילתא שני חוטין בלחוד והכא נמי בשפה אף על פי שהיא רחבה יותר בשני חוטין סגיא לחיובי דבהכי חזיא:

תרתי בבתי נירא וחדא בנירא כלומר וחדא מינייהו:

מסוביתא. פי' מסננת שאורגין מן הסיב או מחוטי צמר או מכיוצא בהן ומסננין בה, ורש"י ז"ל לא פי' כן:

היכי משכחת לה. פי' דקרע כיון דבעי למתפר, ופריק דעבדא כיסתא. פי' תפירה בולטת שצריך לקרעה ולתפרה:

דף קה:

לא צריכא דלאו אדם כשר. פי' הראב"ד ז"ל דאיכא בין אדם כשר לחכם דלאדם כשר לא מחייבי עלי' אלא בפניו דהיינו בין מיתה לקבורה ובעירו ואע"ג דלא קאי עלי' בשעת יציאת נשמה ולכבודו בעלמא, אבל חכם חייבין עליו בכל מקום ובכל זמן והיינו הא דאמרי' התם במועד קטן כי נח נפשי' דרב ספרא סבור רבנן דלא למקרע עלי' פי' משום דשלא בפניהם הוה ואמר להו אביי חכם שמת תנן, והכין מסתבר דלאדם כשר ליכא חיוב גמור דרבנן בקריעה דהא לא תני בכל דוכתא אדם כשר קורעין עליו אלא שראוי לבכות ולדאג עליו ומי שאינו בוכה ואינו כואב עליו כלל הוא נענש אבל אין באבילותו שיעור והמוסיף משובח ומיהו אי בעי למקרע שפיר עביד וכיון דשפיר עביד כמת דידי' חשיב לענין קריעה ותיקון הוא ולא קלקול כן פי' הרא"ה ז"ל, ולפי דבריו הא דקאמר הכא ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב לאו דוקא מיחייב אלא ה"ק ואי אדם כשר הוא שפיר הוא למקרע עלי' וכיון שכן תיקון הוא ולא קלקול. והרמב"ן ז"ל פי' שבכל מקום לענין אבלות אין הגדול חייב על הקטן ממנו שאינו לפי כבודו והילכך לא דמי אדם כשר לחכם דלחכם אמרו הכל קרוביו ולומר דאפי' חכמים אחרים חייבין עליו לקרוע ואצ"ל אדם כשר אבל חכם אינו חייב לקרוע על אדם כשר ובהא טעו רבנן ברב ספרא דסבור דלא מיחייב קריעה אלא קטן על הגדול אבל בשווין כאלו שהיו חכמים כרב ספרא לא, והדר להו אביי דחכם שמת תנן ולומר דאפי' שווין:

הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף פי' הרמב"ן ז"ל שהנשמה בגוף כאזכרות בגוילין ונטילת נשמה מן הגוף כנטילת אזכרות מן הגויללין וכן פירוש הרא"ה ז"ל:

וכי האי גונא מי שרי והתניא וכו'. פי' דכיון שמרגיל את יצרו לבוא עליו לאו מתקן הוא אלא מקלקל ובהא מודה ר' יהודה דפטור אם קרע בשבת דמקלקל גמור הוא ואסיקנא דברייתא מיירי דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתי' דהוי מתקן וכיון שכן מתני' נמי ר' יהודה היא ומיירי בעושה נחת רוח ליוצרו דכיון דעביד דרך כעס הוה לי' מקלקל גמור ומלאכה שאינה צריכה לגופה לר' יהודה במקלקל פטור ובמתקן כברייתא חייב, ומתו דקתני מתו דעלמא דלא מחייב עלי' באבלות ואי עביד דרך כבוד חייב דומיא דעביד למירמא אימתא אלא היכא דעביד דרך כעס כן פי' הרא"ה ז"ל, וודאי היינו לר' יהודה אבל לר' שמעון אפי' עביד דרך כבוד פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא כנ"ל:

מדה כנגד מדה. פי' הוא לא בכה על קיצור ימי החכם גם כן לא יחוסו מן השמים בקיצור ימיו:

אשר האריכו ימים אחרי יהושע פי' והא הכא שנתעצלו בהספדו של יהושע ואפי' הכי האריכו ימים, ופריק ימים האריכו שכלו ימיהם בטוב וחשיב אריכות ימים:

דף קו.

והא אנן תנן כל המקלקלין פטורין. פי' סתמא דמשמע בחובל אפי' צריך לכלבו ובמבעיר אפי' צריך לאפרו:

חובל ומבעיר אינו משנה. פי' דלא שבקי' כללא דכל המקלקלין פטורין:

מאי טעמי' דר' שמעון מדאיצטרך קרא למשרי וכו', ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן בשבת הא מבעיר בעלמא חייב. קשיא לי ומאי האי דיוקא אדרבה מדאסר רחמנא הבערה דבת כהן בשבת הא מבעיר בעלמא שרי כדדייקי' גבי מילה. וי"ל דה"ק בתרווייהו אזלי' לחומרא דודאי לא היתה התורה צריכה להתיר המילה דהאי מקלקל הוא בגוף המלאכה שהיא המילה וכל המקלקלין פטורין אלא לאשמועינן דאף על גב דמקלקלין בעלמא פטור מקלקל בחבורה כגון הא דמילה חייב. וכן הבערה דבת כהן מסתמא מותרת היתה דמקלקל הוא אצלה, וכל מבעיר מקלקל הוא, והילכך כשאסרה הכתוב הבערה דבת כהן לחידושו בא ולאשמועי' דמקלקל בהבערה חייב וזו בנה אב לכל מבעיר שיהא חייב אף על פי שהוא מקלקל. ור' יהודה סבר דכל חובל ומעביר דעלמא פטור והכא במילה הוצרך להתירה לפי שיש בה תיקון שמתקנו לתרומה ולקדשים ואי לא דשרי' רחמנא בדין הי' לאוסרה, והבערה דבת כהן מדינא אסירא שהרי יש בה תיקון אצל האבר שהוא מצרפו והרי הוא כבישול סמנין והוצרך רחמנא לאוסרה כי היכא דלא תימא הבערה גופה קלקול גמור הוא ומותר. וקשיא לי א"כ לר' יהודה בחובל וצריך הדם לכלבו ובמבעיר וצריך לאפרו ליחייב לר' יהודה דהא יש בהם תיקון אצל אחרים, והרבה מן המפרשים ז"ל נתחבטו בפירושא דהאי פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון, והנכון מה שכתב הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל שכתב דנפקא לן מהא דקיימא' לן בכולה מכילתין דר' יהודה סבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי' ור' שמעון סבר פטור עלי' ואיסור הבערה אשכחן במבשל פתילה גבי בת כהן ואיסור חובל אשכחן במילה כדאיתא לעיל, וכל א' מאלו הוא מקלקל בעצמה של מלאכה במילה מקלקל הוא לגבי גופו של תינוק בהבערה ג"כ מקלקל הוא אצל גופה של אותה אשה ויש כאן תיקון חוץ לגופו של דבר שמקיים מצוה שריפה בהבערה כ"ש במילה שהתינוק ג"כ ראוי לדברים הרבה אחר שנמול הילכך לר' יהודה דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עלי' תיקון זה ג"כ שבהבערה ובמילה אף על גב דהוא תיקון חוץ לגופו חשיב תיקון גמור כי היכי דמלאכה שאינה צריכה לגופה חשיבא מלאכה הילכך לר' יהודה לא משכחת לה חובל ומבעיר דחייב רחמנא במקלקל אלא כל המקלקלין פטורין לעולם, אבל לר' שמעון דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי' דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא חשיבא מלאכה תיקון חוץ לגופו נמי לא חשיב תיקון כלל והילכך חובל ומבעיר דחייב רחמנא מקלקל הוא ואפ"ה חייב והיינו ברייתא דתני ר' אבהו קמי' דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר דאף על גב דמקלקל חייב כדאשכחן דחייבי' רחמנא ואמר לי' ר' יוחנן פוק ותני לברא חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב לעולם ואם תמצא לומר משנה דאע"ג דמקלקל חייב חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו כלומר אינו חייב אלא א"כ היתה מלאכה הצריכה לגופה דהתם הוא דמחייב לר' שמעון אע"ג דמקלקל גמור אבל אם לא היתה מלאכה הצריכה לגופה והוא מקלקל פטור כשאר מקלקלין דמהיכא אתיא לן דמקלקל בחבורה והבערה חייב יותר משאר מקלקלין ממילה והבערה דבת כהן כיון שכן אין לך לדון אלא כיוצא בהן ואין לך בו אלא חידושו מה התם מקלקל דודאי התם מקלקל הוא לר' שמעון כדפרישנא לעיל אבל היא מלאכה הצריכה לגופה שהרי צריך הוא למול אותו תינוק ולבשל אותה פתילה לשרוף אותה אשה אף כל חובל ומבעיר כיוצא בהן חייב כלומר אע"פ שהוא מקלקל והוא שתהא אותה מלאכה צריכה לגופה דבשלמא בעי' תרתי שתהא מלאכה צריכה לגופה ושיהא והכא חדית בה רחמנא בחובל ומבעיר דאע"ג דמקלקל חייב אבל מלאכה הצריכה לגופה דקי"ל דבעי כדקיימא קיימא דלגבי הא לא אשכחן דחדית בה רחמנא דהא מילה גופה והבערה דבת כהן מלאכות הצריכות לגופן הן כדפרישנא והיינו חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו דהוא מקלקל גמור שכל מה שאין דרכן של בני אדם לקלקל בשביל אותו התיקון אין זה מתקן אצל שבת דמלאכת מחשבת בעי' ואין זו מלאכת מחשבת שיהא חובל לצורך הכלב ומדליק לצורך האפר אלא שהיא מלאכה הצריכה לגופה ולא דמיא חובל לצורך דם לכלבו לחופר גומא ואינו צריך אלא לאפרה שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך לו והוה לי' כגוזז ונוטל שערו וצפרניו בין לתיקון גופו וליפות עצמו בין לצורך השער והגיזה דכולן מלאכה הצריכה לגופה היא מפני שהכל דבר אחד והנטילה היא בעצמה המלאכה וכן זורה ובורר מפני שכך הוא מתחלתו צריך לזרות ולהבר מה שאין כן בחופר גומא שהבנין בקרקע היא והוא הנקרא מלאכה ולא נטילת העפר. ועוד שאפשר לעפר בלא גומא וכי תימא ולכולי עלמא אליבא דר' שמעון אמאי לא מחייבי' כולהו מקלקלין בדהוו מלאכה הצריכה לגופה דנגמור מחובל ומבעיר, איכא למימר' משום דהא גלי רחמנא בקרא אחרינא בהדיא דמלאכת מחשבת הוא דאסור וכיון שכן חובל ומעביר לדון על עצמן יצאו אבל ליכא למימר משום דהוי שני כתובין הבאין כאחד דהא איצטריך חובל למשרא מילה והבערה למיסרה אפילו במקום עשה דשריפה דבת כהן ואפילו למ"ד הבערה ללאו יצאתה אשתכח השתא דבהא פליגי ר' אבהו ור' יוחנן דר' אבהו סבר דכל מקלקל בחבורה והבערה חייב לר' שמעון דכיון דמקלקל חייב בהו רחמנא כ"ש דלא בעי' מלאכה הצריכה לגופה ומיחייב לעולם ור' יוחנן סבר דוקא היכא דהוי מלאכה הצריכה לגופה, והא דאמרי' ור' יהודה התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סימנין כלומר דמילה ובישול פתילה תיקון גמור חשיבי לר' יהודה ככלי וסמנין לכ"ע משום דתיקון חוץ לגופו חשיב תיקון כדפרישנא, והא דאמרי' במס' פסחים פרק אלו דברים כי אזלת לקמי' דר' זריקא בעי מיניה לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שוחט שלא לאוכלין מה תיקן תיקן להוציאו מידי אבר החי, דוקא פריך לר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור דלר' שמעון דאמר חייב ואף על פי שאין בו שום תיקון נמי מיחייב בין לר' אבהו בין לר' יוחנן דהתם מלאכה הצריכה לגופה היא שהוא שוגג וסבור לשחוט יפה ומלאכת מחשבת קרינא ביה עכ"ל הרא"ה ז"ל והוא הנכון, ומעתה לר' יהודה בחובל וצריך לכלבו ובמבעיר וצריך לאפרו פטור דלא חשיב תיקון גמור לפי שאין דרכן של בני אדם לקלקל בשביל אותו תיקון מה שאין כן בבישול פתילה ומילה שדרכן של בני אדם לקלקל בשביל אותו תיקון ותיקון גמור חשיבי ובהא הוא דחייב ובכי האי לגוונא חייב ולא בחובל ומבעיר:

רב יוסף מחוי כפול. פרש"י ז"ל כפול דקתני במתני' כפול ממש והיינו כמה שיש בין אצבע לאמה שני פעמים, ורב חייא בר אמי מחוי פשוט דלאו דוקא כפול אלא שיש כפלים בשיעור והוא כמה שיש בין גודל לאצבע פעם אחת דהוא כפלים מאצבע לאמה ושיעור אחד הוא, וי"מ גורסי' רב יוסף מחוי כפוף דהיינו מן האצבע לאמה שני פעמים ובלבד שלא ירחיבם כל כך ורב חייא בר אמי אמר פעם א' כמו שיוכל להרחיבם ושיעור אחד הוא:

דף קו:

ואין נותנין לפניהם מזונות פרש"י ז"ל לפני שאינן מוכנין ואסור לטרוח לדבר שאינו מן המוכן, פי' לפירושו דלא התירו אלא לדבר שהוא ברשותו של אדם ומזמנין לו ונותן דעתו עליהם כגון נבלה לפני הכלבים או לחיה ועוף טמאין וכל שכן לתרנגולת העומדת לגדל ביצים וה"ה לביבר קטן שברשותנו דאף על פי שהן מוקצין לאכילה מותר לתת לפניהם מזונות דכל אלו אינן מחוברין צידה, וא"ת והא יוני שובך ויוני עליי' שאינן ברשותו ואפילו הכי אמר רב יוסף בפרק מי שהחשיך דנותנין לפניהם מזונות, וי"ל דלרב יוסף אין נותנין לפניהם מזונות דקתני הכא אדגים בלחוד קאי אבל חי' ועופות נותנין לפניהם וטעמא דמלתא משום דדגים שכיח להו מזונות לחד יומא מיהא וכיון שאינן ברשותו ואין מזונותן עליו אסור וכטעמא דאמרי' התם לרב יוסף גופי' דמים לפני יוני שובך אסור ומשום דשכיחי מיא מה שאין כן בחיה ועופות שבביבר גדול דאף על גב דאינן ברשותו מותר כיון דלא שכיח להו מזונות ומזונותן עליו אבל דבר שהוא ברשותו אע"ג דשכיח להו מזונות שרי ליתן מזונות שכן תרנגולת המנקרת באשפה ושכיח לה מזונות ואפי' הכי מותר לתת לה מזונות דלא אסרו אלא בדאיכא תרתי דאינן ברשותו ושכיחי להו מזונות אפילו לחד יומא:

הא בביבר מקורה וכו'. פי' דבביבר מקורה הרי הוא כניצוד מבעוד יום ומותר לתופשו בי"ט:

לבית לא. פירוש אינו חייב אם הכניסו בשבת משום דלא חשבי' ליה כניצוד שהרי יכול לצאת משם דרך סדקין והילכך אסור לצודו בי"ט:

הני בעי לרבויי י"מ צריכין לארוב כדרך הצייד האורב לצידו, ורש"י ז"ל לא פי' כן:

הצד חגבים. פירש טהורין וגזין מין חגב טמאין ונאכלין:

אם היו מקלחות ובאות. פי' באות הרבה ביחד שהן יותר מזומנות לצוד:

מתני'

ישב אחד על הפתח ולא מלאהו כלומר ועדיין יכול הצבי לצאת מן הפתח וישב השני ומלאהו השני חייב שעל ידו ניצוד, ואלולא הוא היה הצבי נמלט ואע"פ שמהנהו הראשון קצת שאם הלך הראשון היה הצבי בורח מ"מ פטור הוא שאין לנו לילך אלא אחר שעה של צידה:

הראשון חייב והשני פטור. פי' ולא אמרינן לשני שיזוז משם כדי שיברח הצבי:

דף קז.

מחט של יד ליטול בה את הקוץ פירוש וסתמא קתני ואף על גב דאית בה ליחה דלהוציא ליחה כיון שאינו חושש אם יחזור ויסתום הנקב לאו כלום קא עביד וכדאמרי' עלה בכתובות התם פקיד ועקיר, וכיון שכן בדין הוא דמותר לכתחלה:

אם מתעסק שלא ישכנו פטור. פי' דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור אבל אסור עלי' אליבא דר' שמעון ומשום צערא דגופה שרינן לכתחלה:

סליק פרק האורג

תוכן העניינים

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה