חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק יב - הבונה
דף קב:
והמכה בפטיש ובמעצד. פירש"י ז"ל מעצד הוא כמין קורנס גדול של ברזל והוא לבנין של ברזל וי"מ שהוא כלי העשוי להסיר נסורת העליונה מן הקורה בלעז דולדור"א:
והקודח, פי' נוקב אבן או עץ או כותל לנעוץ בו שום דבר:
אף המכה בקורנס על הסדן. פי' קורנס מרטי"ל בלעז, וסדן אנגלוד"א בלעז:
דכוותה גבי משכן שכן תופרי יריעות וכו'. ואף על גב דאנן לא בעי' למגמר ממשכן אלא מלאכות עצמן ולא שיעורן הכא איצטריך למגמר אגופה דמלאכה דאנא אמינא דכל שהוא לא הוי בנין כלל ולא חשיב כלל בכלל בנין, וכי האי גונא בחרישה כל שהוא גמרי' ממשכן דאי לאו הכי הוה אמינא דלא חשיבא חרישה כלל וקא משמע לן דכיון דכנגדה מקיימין והויא במשכן מלאכת מחשבת היא:
אמר שמואל המצדד את האבן. שנותנה ע"ג עפר לבד ולא נתן תחתי' טיט אלא שהוא מכה עלי' בקורנס כדי לישבה במקום מושבה:
והא דאמרי' וליטעמיך אימא סיפא ר' יוסי אומר אפי' העלה וכו'. ה"ק אדמתמהת אהא דשמואל היכי חשיב בנין בצידוד גרידא על עפר בלא טיט הא דר' יוסי עדיפא מדשמואל דמחייב אפי' בהעלאה גרידא בלא טיט, ופריק תלתא בניינא הוו וכו' תתאה בצידוד עפרא והיינו דשמואל והצידוד הוא העיקר מציעא בעי נמי טינא והיינו ת"ק דמחייב נותן את הטיט עילאה בהנחה בעלמא והיינו דר' מאיר ולא פליגי אהדדי כלל. וכן פי' הרא"ה ז"ל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל:
האי מאן דעייל שופתא וכו' ושמואל אמר משום מכה בפטיש. פי' דס"ל דאין דרך בנין בכך אבל בעיקר דינא מודה לי' דיש בנין בכלים וכגון כלים שאינן של חוליות דאי לא ליפליג בשאר כלים דעלמא והכי מוכח בשלהי פרק כירה גבי מטה של טרסיים, ולית הלכתא כותייהו ולא כר' יוחנן דסבר לה הכין בפר' כירה אלא קי"ל אין בנין בכלים כדאסיקנא בפרק כל הכלים כן דעת הרא"ה ז"ל, וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל אלא שרמב"ן ז"ל חילק בין כלים וכלים, ולפי דברי הרי"ף והרא"ה ז"ל כיון דליתא לדרב בשיפתא בקופינא מסתברא דהלכתא כשמואל בכולהו דכולהו משום מכה בפטיש וכדאמרי' נמי בעא מיני' רב נתן בר הושעיא מר' יוחנן מסתת משום מאי מיחייב אחוי לי' בידי' משום מכה בפטיש וכן פסק הרא"ה ז"ל:
דף קג.
שכן מרדדי טסי משכן עושין כן. פי' שמכה על הסדן בשעת מלאכה להחליק הקורנס שלא יהא בו פגימה שלא יבקע את הטס שהוא דק וה"ל כמתקן המלאכה אף על פי שאינו מכה על הפעולה אלא על הסדן, וא"ת והיכי משכחת לה דליחייב משום מכה בקורנס על הסדן דהא לא הויא ולא מיחייב אלא בשעת מלאכה וההיא שעתא תיפוק לי' דהוא חייב משום המלאכה עצמה, תירץ הרא"ה ז"ל בשנודע לו על זה ובפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש אי ידיעות מחלקות או הפרשות כדאיתא לעיל:
מתני'
והמנכש פי' עוקר עשבים רעים, והמקרסם קוצץ ענפים יבשים באילן, והמזרד שקוצץ ענפים לחים לפי שהן מרובין ומכחישין את האילן:
כל שהן למאי חזי לביזרא דקרא. איכא לפרושה בשנזרעה וחופרין סביבותי' מעט להשקותה במים והיינו דאמרי' עלה דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין. ורש"י ז"ל פי' בחופר גומא לזרוע בה נימא אחת של דלעת, ואף על גב דלעיל פרק אמר ר' עקיבא אמרי' דלא מיחייב בהוצאה אלא בשני נימין של דלועין לפי שאין אדם מוציא נימא אחת לזריעה ה"מ במוציא אותה בתחלה לזריעה אבל בשעת זריעה כל גומא וגומא באנפי נפשה עביד לה וכל א' וא' היא חשובה ומלאכה שכיוצא בה מתקיימת בה היא:
אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו. כלומר אע"פ שהוא מתכוון לדברים אחרים מ"מ איתי' ליפוי קרקע מאיליו:
וכגון דלא מכוון. פי' שאינו מכוון לאותו יפוי:
לא צריכא דעביד בארעא דלא דילי', וא"ת ומאי איכפת לן אם הוא דחברי' מ"מ המלאכה נעשית ממילא פי' הרא"ה ז"ל דכיון דהכא הוו שתי מלאכות לקיטת העצים ויפוי קרקע, ואם נתכוין לשתיהן חייב שתים כדאמרי' בירושלמי והילכך כיון דלא מכוין אלא לחדא דהיינו לקיטת העצים ויפוי הקרקע מאילי' הוא בא ואינו מכוין לה ולא ניחא לי' בי' לא חשיבא מלאכה כיון דמאילי' הוא בא וכן הדין לשתי מלאכות שהאחת יוצאה מתוך חבירתה ונעשית מאילי' ואינו מכוין לה ולא ניחא לי' בה דלא חשיבא מלאכה לכ"ע. והיינו דנקט דעביד בארעא דחברי' דבדידי' לא סגי דלא ניחא לי' בה והיינו ההיא דהדס שענביו מרובין מעליו דאם הוא דחברי' דמותר ללקט הענבים שהיא המלאכה אף על פי שההכשר נעשה מאיליו דהא אינו צריך למה שהוא מתכוין אלא שהיא באה מאילי' ולא ניחא לי' בה דהא דחברי' הוא, וכן בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה שהוא פטור לפי שהגומא נעשית מאילי' ומתוך נטילת העפר שהיא המלאכה היא באה ולא מיכוין לה ופטור הוא לכולא עלמא:
מתני'
הכותב שתי אותיות וכו' בין משם א' בין משני שמות. כלומר בין אותיות שוות בין חלוקות, בכל לשון בכל כתב ולשון משבעים לשון, אבל אם הי' רושם בדיו שלא יהו אותיות שלימות פטור ור' יוסי פליג עליה שאפי' בשביל שני רישומין בדיו או שני סריטות בסכין חייב כיון שהן צריכות לו:
א"ר יהודה מצינו שם קטן וכו'. פי' דת"ק מחייב בשתי אותיות אף על פי שהם משם א' כגון שש תת חח דד גג כיון שהוא דבר ראוי לקריאה, ור' יהודה פליג עלי' ולא מחייב אלא כשהן שני שמות חלוקות שם משמעון, ות"ק ודאי לא בעי שיכתוב השם כולו אלא שש מששך ותת מתתו וחח מחחים ודד מדדים וגג מגגים והוא חייב כיון שכנגדה מתקיימת:
גמרא
א"ר ירמי' באטר יד שנו. וקשיא לי ותבטל דעתו אצל כל אדם כי ההיא דאנשי הוצל כדאמרי' בפר' המצניע, תירץ מורי נר"ו דאנשי הוצל שיכולין להוציא משא על כתפם והם מוציאים על ראשם דין הוא דתבטל דעתם אצל כל אדם אבל הכא דלא אפשר בימינו אינו דין שתבטל דעתו אצל כל אדם:
אמר אביי בשולט בשתי ידיו. פי' ואף על גב דשמאל דידי' הוי בימינו וחייב לגבי כתיבה מיהו לגבי הנחת תפילין חייב להניח בשמאל כשאר כל אדם ואף על גב דאין ידו כהה והכי איתא התם במנחות ואף על גב דלגבי כתיבת תפילין צריך לכתוב בימין כדאיתא התם אבל איטר מניח בימינו לפי שימינו שמאלו של כל אדם כדאיתא התם וכדמוכח הכא כנ"ל, ומיהו דוקא לענין תפילין אבל בלולב ליכא לאיפלוגי כלל ואיכא למידק דהכא פטרי' במי שאינו שולט בשתי ידיו אם כתב בשמאל ואילו המוציא בין בימינו בין בשמאלו חייב. וי"ל דהוצאה מלתא שכיחא היא לשמאל כמו לימין אבל כתיבה שהיא מלאכה דקה לאו אורח ארעא למיכתב בשמאל:
הא מני ר' יוסי היא. פי' ולא הוי רישום כלאחר יד דהא דרך לרשום בשמאל כבימין:
דף קג:
עד שיכתוב שם קטן משם גדול. פי' דת"ק דברייתא בעי שתי אותיות חלוקות ור' יהודה אפי' באותיות שוות כת"ק דמתני' ולר' יוסי אפי' ברישום חייב וכ"ש בשתי אותיות ודוקא בסריטה אחת על שני נכרים או שתי סריטות על נסר אחד דבכי האי גונא חשיב סימנא ובסימנא בעלמא מיחייב ולאפוקי סריטה א' בנסר א' דלא חשיב סימנא דמילתא דמיתרמי הוא באקראי בעלמא:
א' א' דאאזרך איכא בינייהו. פרש"י ז"ל שהן שתי אותיות מתיבה גדולה אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא ע"כ. פי' לפירושו שאין אתה יכול לעשות מהן שום שם ופעולה ולאפוקי חח מחחים דבכי האי גונא חייב משום דחח הוי ליחיד:
בגלטורי. פי' שקורין אותן שמות מלאכים או אלו מכשפות שרגילות לכתוב שתי אותיות משם אחד:
עיינין אלפין. פי' שאם בא לתקן ירך שני נראה כרוצה לכתוב אל"ף והוא חצי אל"ף הפוכה כזה ז גמין צדין. פי' אותו עוקץ של גימ"ל היוצא למטה שלא יעשנו לאחוריו כזה ף ולא כגון זה ן, שנראה כמין צד"י הפוכה:
צדין גמין, שלא יפריש העוקץ שאחרי הצד"י שנראית כיו"ד גימ"ל כזה צ ומכאן נראה דירך הצד"י למטה עקום מעט כלפי מטה ונראה בה כמין עוקץ כזה צ ואינו ישרה כזה צ ועוד נראה שהירך השני שבצד"י הוא ישר לפיכך כשמפרש זה מזה נראה כיו"ד גימ"ל ולא עקום כזה ש שאלו כאן אין כאן דמיון לגימ"ל כלל, וה"ה דהוה מצי למימר צדין נונין אלא שיטפא דגמלין צדין נקט וי"מ צדין גמין שלא יעשה ירך שבצד"י פשוט ונראה כיו"ד וצד"י מחוברות אלא עקום כזה צ:
חתין ההין. פי' שלא יהא ירך החי"ת באמצעיתה ואף על פי שהוא דבוק כזה חד אלא בסופה כזה ח:
יודין ווין, מהכא גמרי' דצורת היו"ד כמין וא"ו כזה ולא כמין זי"ן כזה י טיטין פיפין, מכאן נראה שהטי"ת היא ישרה כזה ט ולא עגולה כזה ם דא"כ לא דמיא לפ"א:
דף קד.
מנצפ"ך צופים אמרום, הכא משמע שהם האותיות הראשונות ואלו בפ"ק דמגילה משמע שהם האחרונות. וי"ל דהתם קודם דשמעי' להא דרב חסדא הוה קס"ד דהם האחרונות הסתומות אבל לבתר דשמעי' לדרב חסדא דאמר מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין ידעי' דהא דר' חייא דמנצפ"ך על הראשונות קאמר, והא דאמר מנצפ"ך ולא אמר כמנפ"ץ כסדר האלפא ביתא כבר כתבתי' בפ"ק דמגילה:
ומאי טעמא פשיטא כרעי' דדל"ת לגבי גימ"ל. פרש"י ז"ל שמשוכה במקצת לצד גימ"ל ולא לצד ה"א:
ומאי טעמא מהדר אפי' דדל"ת מגימ"ל. פי' שהיא סתומה כלפי הגימ"ל ואינה פתוחה כגון זה גוא:
מאי טעמא מהדר אפי' דקו"ף מרי"ש. פי' שהירך שלמטה אצלה ולא לצד האחר כגון זה הר:
תו אמת. למדנו מכאן שהתי"ו סתומה כמין חי"ת ולא פתוחה כמין ה"א שא"כ היו שואלין עלי' והילכך צריך ליזהר בצורת האותיות לפי שנפסלין הן בשינויין כדאמרי' בברייתא דלעיל בסופה הרי אלו יגנזו:
דף קד:
מתני'
הכותב שתי אותיות בהעלם א' חייב פי' דכיון דאין ידיעה בנתיים מצטרפות הן אבל בשתי העלמות כגון דאיכא ידיעה בנתיים הידיעה חלקתם ופטור וסתמא כרבנן דפליגי בסיפא דמתני' בהדי ר"ג:
הכותב על בשרו. פי' והוא צריך לאותו כתיבה להזכיר חשבון שעשה עם חבירו. והמסרט במכתב שהוא עט ברזל וכו' וחכמים פוטרין, דלאו אורחי' דאיניש למיעבד הכין:
כתב במשקין במי פירות וכו' פטור. פי' פטור אבל אסור, וכתב הרא"ה ז"ל דדוקא הני דאף על גב דאין מתקיימין מ"מ רישומן ניכר ומתקיימין קצת כגון מי פירות ומשקין כעין מי תותים שמשחירין או יין אדום ואבק דרכים דהוא עפר נגוב אבל במים דעלמא או עפר המדולדל מסתברא דמותר לכתחלה ע"כ:
ואין נהגין זה עם זה. פי' אלא א"כ חותך מה שבאמצע פטור:
כתב אות אחת נוטריקון. פי' שעשה נקודה עלי' לסימן ולהבין שלתיבה שלימה כתבה כמו שאנו נוהגין עכשיו לחסר התיבה שאנו כותבין אות א' לבדה ונקודה למעלה:
גמרא
מאן תנא אמר רבה וכו'. פי' מאן תנא כתב אות א' סמוך לכתב דפטור אמר רבה וכו':
מעביר עליו קולמוס ומקדשו. פי' דאלמא משמע דכתיבה גמורה היא כ"ש כתב ע"ג כתב:
התם מחוסר מעשה דקריבה. פי' שצריך לחתוך מה שבאמצע, הכא לאו מחוסר מעשה דקריבה דמיירי כשכתב על שפת לוח זה אות א' בטבריא ועל שפת לוח אחר אות א' בצפורי דאינו מחוסר אלא קריבה לבד, כן פירש"י ז"ל:
נתכוין לכתוב אות א' ועלו בידו שתים חייב, ולא דמי למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור דהתם כיון דלא אמר כל מקום שתרצה תנוח לא אתעבידא מחשבתו והכא במתכוין לכתוב שתים ובעוד שכותב האחת עלו בידו שתים.
דף קה.
והא תניא פטור. וא"ת וליקשי לי' ממתני' דקתני נתכוין לכתוב חי"ת ועלו בידו שני זיינין, וי"ל דאי ממתני' פשיטא לי' דשני זיינין בלא זיונן קאמר אבל מברייתא דקתני נתכוין לכתוב אות א' ועלו בידו שתים משמע שתים שלמות בזיוני ובכל צרכם, ואפי' הכי מתרצי' דלאו דוקא שתים דמשמע שלמות דאכתי בעו זיוני כלומר שצריך עוד לתקנם ולזיין ראשם ומשום הכי פטור וכ"ש מתני' דבעו זיוני:
ור' יוחנן דידי' אמר אנכי. פי' מדלא כתיב אני ד' אלהיך וגו':
סליק פרק הבונה