חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק יא - הזורק
כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים וכו'. פי' לרבנן הוא דאמרי' דפטרי כיצד פטרי כגון זיזין היוצאין מן הכותל ומניחין עליהן נסרים להלך ועומדין זה כנגד זה בשני צדי רשות הרבים ואלו הזיזין רשות היחיד שהן גבוהות עשרה מקרקע רשות הרבים ורחבן ארבעה:
דף צו:
הוצאה גופה היכא כתיבא. פי' הרא"ה ז"ל דודאי פשיטא לי' דהוצאה במשכן ואיהו ודאי קרא דויצו משה ידע לי' ועיקר בעיא אי האי קרא (אי) ביום קודש או בחול דאי בחול איכא למימר דלאו מלאכה היא משום דהיא גרועה, וגמר העברה העברה מיום הכפורים ולאסור הוצאה והיינו דלא אמרי' ללאו יצאתה כדאמרי' גבי הבערה דבשלמא הבערה בכלל אבות מלאכות היתה והילכך כשיצתה אמרי' ללאו יצאתה אבל הוצאה ללמד על עצמה יצאתה שתהא מלאכה. וקשיא לי והיכי ניחא לי' נגמור העברה העברה דלאו משום דשלימא לה מלאכה קאמר להו, וי"ל דטפי משמע קרא לאיסורא ולומר שאסור להם להביא משום שהיא מלאכה ולא משמע דאמר להו משום דשלימא לה מלאכה כנ"ל, אבל הגאונים ז"ל לא גרסי להאי אתקפתא והכי גרסי וקאמר להו לישראל לא תפיקיו ותיתו מרשות היחיד לרשות הרבים אשכחן הוצאה הכנסה מנא לן וכו':
אשכחן הוצאה הכנסה מנא לן סברא היא מכדי וכו'. פי' הרא"ה ז"ל אע"ג דלא מייתי' מלאכות מסברא שאני הכא דתרווייהו הכנסה והוצאה הוו במשכן ולא בעי' קרא אלא למגמר עלה דתיהוי מלאכה כיון שהיא מלאכה גרועה וכיון דגמרי' הוצאה מקרא הכנסה נפקא לן מסברא ובהכי סגי לן לאחשיבה מלאכה כיון דהיא נמי הואי במשכן:
מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה. פי' אע"ג דמסברא נפקא הוצאה דנפקא לן מקרא הוי אב אבל הכנסה תולדה דהוצאה היאף.
אמאי קרי לי' אב ואמאי קרי לי' תולדה. פי' מאי נפקא מינה דקרי להו בשתי שמות, ומהדרי' נפקא מינה דאי קרי לתרוייהו אבות או תולדות מיחייב תרתי והכא קמ"ל דלא מיחייב אלא חזא.
זורק ארבע אמות בר"ה מנא לן דמיחייב פי' איידי דפרישו להוצאה והכנסה פרישו לכולהו אידך טעמי אגב גררא בהאי דוכתא:
אלא שכן שכן תופרי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה פי' הרא"ה ז"ל דלאו לדחויי להא דר' יאשי' קא אתי אלא לפרוקי למלתי' ולומר שהאורגין עצמן היו תופרין, וטובא בתלמודא לפרושא בלשון קושיא ותירוץ עד דאתי לקושטא דמלתא אבל ודאי לאו בטעותא אתמר הא דר' יאשי' אלא מדנקט לי' בלישנא קיטא ולא פריש בה תפירה כלל אתמהי' עלה ופרקי' דרב יאשי' דאורגין דוקא קאמר אלא שזורקין בשעת תפירה קאמר, ויש מרבותי שאין מודים לו בזה דלא מאומנות האורגין היו ולא היו תופרין אלא כי נפל בהן דרנא דאי לא כי אקשי' לעיל תפירה במשכן היכי הואי הוה לי' למימר שכן אורגי יריעות היו תופרין היריעות אלא ודאי ליתא להא דר' יאשי', ועוד נראה לי מדנקט אלא שכן תופרי יריעות דלשון אלא לא בא אלא לומר דלישנא קמא בטעותא איתמר:
כל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה. פי' לא כפשטה דא"כ הויא לה אב בפני עצמה ועוד שאין עונשין מן הדין ולא מהלכה למשה מסיני אלא ה"ק גמרא גמירי לה למיהוי בכלל מוציא ותרווייהו זריקה והעברה תולדות דמוציא נינהו:
אימא אינו חייב על אחת מהן. פי' מיתה אבל כרת פשיטא דחייב על כל אחת ואחת דהא א"ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב חטאת על כל א' וא' ואי אפשר אלא אם כן כשחייב כרת במזיד כן פירש הרא"ה ז"ל וכן בפ"ק והוא הנכון:
דף צז.
שנפנה מצרעתו. כלו' שנתרפא והוא מלשון פנו דרך:
ויבלע מטה אהרן וכו' נס בתוך נס. פי' דאחר שחזר ונעשה מטה בלען ולא כשהוא תנין דלא כתיב ויבלע תנין אהרן:
אינו אלא משום שבות. וכגון שזרק מרשות לרשות חבירו דבכי האי גונא אפי' שתיהן שלו ולא עירב אסור, ואם היו שתיהן שלו ועירב בהן מותר וההיא ברייתא ודאי לא אתיא כרבא דאמר תוך שלשה לרבנן בעי' הנחה ע"ג משהו אלא ס"ל לרבא כר' יהודה דאמר התם בעירובין דבעי' הנחה ע"ג משהו דא"ר יהודה פר' המוצא תפילין (צח:
) אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו ומתמהי' עלה התם לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתי' ומוקים לה רבא התם לכולה כר' יהודה וכיון דמתני' אתיא כותי' מתני' עדיפא לי' ולא איכפת לי' אברייתא אלא דמעיקרא מתמהי' עלה היכי שבק רבנן ועביד כר' יהודה ופריק דכולהו מתני' רבי יהודה היא, ור"ח ז"ל כתב דליתא לדרבא דברייתא פליגא עלי' ולא שמיע לי' כי היכי דלא שמיע נמי לר' אלעזר ואי. הוה שמיע לי' הוה הדר בי' וליתא לאוקמתא דרבא דמוקי כולה מתני' דערובין כר' יהודה אלא תנא קמא פליג עלי' ע"כ:
ולאו מי אוקימנא לההיא כגון דמדלי חד וכו' פי' הרא"ה ז"ל דלא אתפרש היכא דהתם בעירובין נמי אמרי' לה נמי בהאי לישנא ולאו מי אוקימנא ושמא אפשר דמשום דהכא איתא והתם איתא הכא איתמרא בהאי לישנא משום דאיתמרא התם והתם נמי אמרוה בהאי לישנא משום דאיתמרא הכא:
לפי שאי אפשר לרשות הרבים שתלקט במלקט וברהיטני. יש מרבותי שהקשה דלפום הא משמע דגבשושית קא בעי מיני' וא"כ הוה לי' למימר מנא הא מלתא דאמור רבנן כל פחות משלשה כארעא סמיכתא דמי דלישנא דלבוד לא שייך אלא גבי מחיצות ועלתה לו בקושיא, ואע"פ שרש"י ז"ל רצה לישמר מזה ופירש כל רשות שאינו גבוה שלשה הרי הוא כלבוד ובטל לגבי רשות הרבים אפ"ה לא ניחא לי שהוא ז"ל פי' גבי המשלשל דפנות דפחות משלשה כשרה דאמרי' לבוד כמי שנוספו ונשלמו עד למטה דאלמא בכי הא שייך דין לבוד, ולי נראה דה"פ דמלתא דודאי מחיצות קא בעי מיני' ומהדר לי' כי היכי דאשכחן גבי גבשושית דכל היכא דלית בי' שלשה הוי ר"ה לפי שאי אפשר לר"ה שתלקט במלקט וברהיטני הכי נמי גבי מחיצות דאי אפשר לכל המחיצות שיגיעו עד לארץ אלא דכל היכא שהם בפחות משלשה עד לארץ חשבי' כמי שיש גבשושית בארץ ומגיע עד המחיצות והיינו דקא מקשי' מהא דהמשלשל דפנות ואמרי' תינח למטה דחשבי' כמי שיש גבשושית בארץ אבל למעלה מאי איכא למימר:
אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה. נראה לי דלא דק בלישני' דהוה לי' למימר אחת משום הכנסה ואחת משום הוצאה שהרי הכנסה קודם להוצאה:
דף צז:
אחת משום הוצאה ואחת משום מעביר ארבע אמות ברשות הרבים. פי' ואע"ג דמעביר ארבע אמות תולדה דמוציא הוא איכא למימר דר' יהודה מחייב אתולדה במקום אב וכן פי' רש"י ז"ל:
עד דנפקא לר"ה תנוח. פי' ולאו דוקא הנחה גמורה שתתעכב שם דאלו אמר הכין אפי' לר' יהודה לא מיחייב דהא לא נחה לגמרי ולא אתעבידא מחשבתו אלא כגון דאמר עם דנפקא לר"ה תנוח הנחה חשובה לענין דיני שבת ור' יהודה סבר דהא חשיבא דקלוטה כמי שהונחה היא:
אי להכא קא בעי לה וכו'. כלומר אי גנבי הוצאה קא בעי לה לגבי העברת ד' אמות לא בעי לה ואי להעברת ד' אמות בעי לה לגבי הוצאה לא קא בעי לה ואמאי מחייב תרתי דהא לא אתעבידא מחשבתו בחד מינייהו:
דף צח.
תחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים. פי' הרז"ה ז"ל שאין נקרא תחת אלא מקום שיש על גביו שום דבר והילכך קס"ד שהיו העגלות מקורות בקרשי המשכן המוטלין על גבן ומרוב הקרשים היתה כל העגלה מקורה ולא נשאר אויר תחתי' לפי שאין הפסק כלל בין קרש לקרש, ואמרי' כי אמר רב בדרא תתאה שהיא שורה ראשונה של קרשים שנותנין ע"ג עגלה ולא היו נותנין בה אלא שלשה קרשים ומתוך כך נשאר אויר בין קרש לקרש שהרי אורכה של עגלה חמש אמות ורוחב של קרש אמה וחצי והיו נותנין רוחבן באורך העגלה ונמצא שיש חצי אמה אויר ביניהן ועל אותו אויר אמר רב תחתיהן קשות הרבים:
מלמעלן כלין והולכין עד כאצבע שפיר. פירוש כי מנח להו בחודיהן אשתכח דבאותן ראשין שכלין והולכין עד כאצבע דאיכא רוחא טפי מג' טפחים ובההוא אתרא דרויחא חשיב רשות הרבים:
אמר רב כהנא באטבי. פי' לעולם אפותיין מנח להו וליכא רווחא כלל ורב דאמר תחתיהן של עגלות רשות הרבים לא בזמן שהקרשים היו נתונין עליהן דליכא רווחא אלא בעוד שאין שם אפי' קרש אחד אלא האטבי בלבד והם היו כגון עמודים הנתונים ע"ג העגלה לכבוש ולדבק הקרשים זו עם זו שלא יתנדנדו, ופי' אטבי מכבש כדאמרי' במס' מנחות כמלא אטבא דספרי לו בלעז מורדידו"ר, ואקשי' אטבי היכי מנח להו אגבה דעגלה בההיא שעתא כבר היא מחופה בנסרים והדרא קושייא לדוכתה ופירשה שמואל ביתדות כלומר דלא אמרה רב לאחר שהיתה העגלה מחופה בנסרים אלא קודם שנתן עלי' הנסרים שלא היתה מקורה אלא ארוגה היתה ביתדות כגון עגלות העשויות לטלטל בהן אבנים וריוח גדול הי' בין יתד ליתד ובהא הוא דאמר רב תחתיהן רשות הרבים ובאותן יתדות נותנין עליהן נסרים ובאותן נסרים היו נקבים שבהן היו האטבי נעוצים, ורש"י ז"ל לא פי' כן:
דף צח:
ולא ליתו דנסרא. כלומר שלמים ומתוקנים וחלקים שלא יצאו שום חתיכות עץ מן הנסר:
האי עייל והאי נפיק. פי' ואותן ראשין שכלין והולכין היו לצד חוץ כדי שיהא המשכן בפנים שוה למעלה כלמטה דאי אותן ראשין שכלין והולכין לצד פנים ולצד חוץ הי' שוה הא לא עייל ונפיק ונמצא שאותן שני נסרים שהיו נותנין להשלים חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן והאמה העודפת מכל נסר ונסר לכסות עובי הקרש מכאן ומכאן שהי' יוצא למעלה אמה פחות מאצבע וכן בנסר האחר והיינו האי עייל והאי נפיק, וקשיא לי נימא שהקרשים כלין משני צידיהן ולא מצד אחד ולא הוי בולטין כל כך, וי"ל דאנן בעי' שיהא המשכן שוה בפנים למעלה כלמטה ושלא יהא בחללו בין מלמעלה בין מלמטה אלא עשר אמות כנ"ל:
דשפי להו כי טורין. פירוש לעולם הקרשים היו כלין והולכין ואפי' הכי לא עייל ונפיק דאותן שני קרשים שנותנין במקצועות חרוצים היו למעלן ברחבן אותן אמות היוצאות עד שהיו חדין ומשופין ברחבן למעלה כהר זה שמשופע וחד בראשו:
תנא בנס הי' עומד. פי' דכתיב וחמשה בריחים תעשה לקרשי צלע המשכן וכל בריח מן הארבעה הי' משתי חתיכות והחתיכה שש אמות כחצי רוחב המשכן שהי' משמונה קרשים והבריח אורכו ל' אמות כאורך המשכן והוא נותן שנים מהם לשתי רוחות המשכן לאורך המשכן סביב הקרשים סמוך לארץ והשנים האחרים למעלה בקרשים לשתי רוחות הללו ונוגעין החתיכות זה עם זה ברוחב המשכן אבל הבריח החמישי הי' מבריח בתוך הקרשים שהכל הי' עץ אחד ומקיף כל המשכן וזהו הנס כשהיו מקימין המשכן הי' נכפף מאיליו וכשהיו פורקין היה נפרק, והא דכתיב וחמשה בריחים לכל צדי המשכן אלו החמשה שלשה הן אלא שכל בריח חשוב כשנים כיון שהי' משתי חתיכות ונמצאו העליונים והתחתונים שתים שהן ארבע ועם הבריח האמצעי שמקיף הכל הם חמשה לכל צדי המשכן:
שדי אורכייהו לפותייא דמשכן וכו'. פי' חלל המשכן באורך הי' ל' אמות וברוחב עשר אמות והיריעות היו עשר ורחבה של כל אחת ואחת ארבע אמות ואורך כל א' וא' כ"ח אמות ונמצא כשהן מחוברות זו עם זו רוחבן ארבעים אמות וכשאתה נותן אורך כל יריעה שהיא כ"ח אמות ברוחב המשכן הרי שחלל הגג שהוא עשר תופש ממנה עשרה ונשאר לדופני המשכן ט' מכאן וט' מכאן והיינו לר' יהודה דאמר שהקרשים כלין והולכין דנמצא שאין עובי הקרשים תופש מכאן ומכאן אלא כאצבע וההוא לא חשיב לי' ונמצא דלר' יהודה לא מיגליא אלא אמה דאדנים שהקרשים אורכן ט' אמות ואמה של אדן הרי כאן עשר אבל לר' נחמי' דאמר דלמעלן נמי עוביין אמה לדידי' לא נשאר לדופני המשכן אלא ח' מכאן וח' מכאן שהרי תופש חלל הגג עשר אמות ואמה לכל רוח לעובי הקרשים הרי כאן שנים עשר ונמצא דלדידי' מיגליא אף מן הקרשים:
שדי פותייהו לאורכא דמשכן. פי' שהיו מ' אמות ואורך המשכן ל' אמות נשאר עשר אמות לכסות הקרשים שברוח מערבי דאלו מלפניו לרוח מזרחי לא הי' צריך לו שמסך הי' לו בפני עצמו:
לר' נחמי' מכסי' אמה דקרשים. פי' אמה של קרשים שלא היו מכסין אותן היריעות האחרות:
תניא נמי הכי והאמה מזה והאמה מזה לכסות אמה של אדנים דברי ר' יהודה. פי' האמה מזה והאמה מזה שיריעות עזים יתרות על עשר יריעות:
כמה הויא ארבעין וארבע. פי' דעשתי עשרה יריעות עזים היו ורחבה של כל אחת ואחת ד' אמות ונמצא כשהן מחוברות זו עם זו הם מ"ד אמות:
דל תרתי לכפלא. פי' שתי אמות שהוא מחצית היריעה והם על פני האהל לפניו לרוח מזרחי שהי' פתוח כצורת פתח כדכתיב וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל וקרי לי' לישנא' דכפלא לפי שלא הי' אלא מחצית היריעה:
אלא לר' נחמיה מאי תסרח. פי' שהרי עובי הקרשים מיעט בה אמה ואם כן אינה נגררת בארץ אלא אמה א' ומאי חצי היריעה העודפת דקאמר דהם שתי אמות:
תסרח מחברותי'. פי' היתה עודפת מחברותי' שתי אמות, אמה א' לכסות האדנים ואמה א' נגררת בארץ:
תנו רבנן חרוצים היו קרשים וחלולים היו אדנים. פי' הקרש הי' רחבו אמה וחצי והי' חרוץ באמצע ראשו חצי אמה ונשארו לכאן ולכאן שני ידות לקרש האחד כדכתיב שני אדנים תעשה לקרש האחד ואותן שני ידות נכנסים בשני אדנים כל יד ויד נכנס באדן א' ושפת האדן הי' רביע אמה וכן לאחר הסמוך לו שהרי בחצי אמה שהי' הקרש חרוץ באמצע ראשו היו נכנסין שפתות שני אדנים ומלבד זה הי' חורץ ידות הקרש מבחוץ מצד זה ומצד זה רביע אמה כדי לכסות עובי שפת מבחוץ כדי שיהו הקרשים מחוברים אלו עם ולא יהא שום דבר חוצץ ביניהם:
דף צט.
ונראין קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע. פי' מילתא אחריתי היא והכל כמו שפי' רש"י ז"ל:
מתני'
כיצד שתי גזוזטראות וכו'. פי' ד' עגלות היו לבני מררי שהן נושאין קרשי המשכן והן הולכות שתים זו בצד זו ושתים אחרות זו אצל זו לפניהם באורך רשות הרבים ומ"ח קרשים היו וכל עגלה נושאת י"ב קרשים אורכן ברוחב העגלה שאורכה של עגלה חמש אמות ורחבה שתי אמות וחצי ואין העגלה מחזקת ג' קרשים ברחבן שאוכלות מאורך העגלה ד' אמות וחצי ונמצא שהיו בכל עגלה ועגלה ד' שורות של קרשים וכשפורקין את המשכן לטעון את העגלות היו בני מררי מעמידין אורכן ברוחב כל עגלה ועגלה ומושיטין מעגלות אלו לעגלות שלפניהם אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכין להושיט לפי ששתיהן סמוכות לפירקי המשכן, וזו היא ההושטה שהיתה במשכן אבל לא היו זורקין לפי שאינן ראוין ליזרק מפני כובדן שהרי עוביין אמה ואורכן עשר אמות ורחבן אמה וחצי זו היא שיטתו של רש"י ז"ל. ואין פירושו נכון בזה דאם כל עגלה נושאת י"ב קרשים בלא סיוע חבירתה למה להו דאזלן בהדי הדדי דילמא בזו אחר זו, והנכון שכ"ד קרשים הולכין בין שתי עגלות ראשן בעגלה זו וראשן בעגלה האחרת ונמצא ח' שורות של קרשים על שתים הראשונות וכן בשתי העגלות האחרות ואותן שלפניהם טוענין תחלה דמן הראשונות מושכין ומושיטין לעגלות האחרות לגמרי וזו היא הושטה שחייבין עלי' וכשהיו הקרשים על אותן עגלות אחרות מסדרין אותן עליהן לשאת אותן בין שתיהן ומושיטין אותן מזו לזו ראשן א' לכאן על זו וראשן א' לכאן על זו ואין זו הושטה להתחייב עלי' כיון שראשן א' נשאר בכאן ברשות זה שמושיטין אותן ממנו מה שאין כן כשמושכין ומושיטין מאותן שבצד המשכן לעגלות שלפניהם דלגמרי נשמטין מהן וזו היא הושטה. והיו עושין בענין זה לפי שלא הי' נוח להם לעשות בענין אחר שלא הי' נוח להם לשאת הקרשים ממקום שפורקין אותן עד העגלות האחרות כ"ש שלא הי' אפשר להן לזורקן ואח"כ טוענין מחצית הקרשים הנשארים באותן עגלות שהיו אצלן בשעה שפורקין את המשכן, ודיקא הדין פירושא ממתני' דקתני שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים ואף על גב דשתים עגלות היו אצלן ושתים לפניהם ואלו במתני' נקט חדא חדא משום דהושטה הכי הואי מאחת מהעגלות שאצלן מושיטין הקרשים לאחת מן העגלות שלפניהן ואח"כ מסדרין אותן על שתיהן ונמצאת הושטה שהיתה במשכן היא לצורך רשות הרבים כן פי' הרא"ה ז"ל. והפי' הזה נכון וישר מסולק מכל קושיות ושלא כדברי הרשב"א ז"ל שפי' דהושטה האמורה כאן היא סידור הקרשים מזו לזו לרוחב ר"ה עד שהקשה הוא ז"ל דאם כן מושיט מזו לזו כשהן זו כנגד זו בר"ה ליחייב והוצרך לדחוק בזה ואין צורך דזו לא נקראת הושטה כמו שפירשנו:
גמ'
אמר רב עגלות תחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים. מה שפירש רש"י ז"ל בשמועה זו לא מיחוור וכמו שדחאו ר"ת ז"ל, והנכון מה שפירשו הגאונים ז"ל ועמהם הרז"ה ז"ל דתחתיהן היינו מה שתחת העגלות ממש וביניהן היינו מה שבין עגלה לעגלה מאופן עגלה זו לסוף אופן עגלה האחרת וצידיהן היינו האופנים והרי הוא כאלו אמר ובין כולן כלומר בין תחתיהן וביניהן וצידיהן י"ו אמה דמשם למדנו לרשות הרבים מן התורה כשיעור זה והשתא פריש לה ואזיל:
אמר אביי בין עגלה לעגלה וכו' וכמה אורך עגלה חמש אמות. פי' והי' נותן רחב ג' קרשים באורך העגלות דהיינו חמש אמות דאפותיין מנח להו כדאמרי' לעיל והיינו דאקשי' למה לי שיהא אורכה חמש דהא לשלשה קרשים בארבע ופלגא סגי, ודאי לא דק דהא רחב ג' קרשים דהם ארבע ופלגא לא עיילי ודאי בארבע ופלגא אלא א"כ מרווחות קצת ואפשר דהכא נמי בארבע ופלגא מרווחות קאמר. ופריק כי היכי דלא לידחקו קרשים כדי שיהו הקרשים עומדין בריוח נותן להם חצי אמה:
אמר רבא וצידי עגלה כמלא רוחב עגלה. כלומר כל צד וצד מן העגלה והם האופנים עם דופני העגלה ולומר דכל עובי האופן ודופני העגלה דהיינו חשוקיו וחשוריו הי' שתי אמות ומחצה כחלל העגלה עצמה ונמצא שיש מאופן זו לאופן שכנגדו ז' אמות וחצי וכן בעגלה אחרת הרי ט"ו אמות כיצד הרי שיש לכל צד דהיינו עובי האופן ב' אמות ומחצה וכן לצד השני הרי ה' אמות וחלל רוחב העגלה שתי אמות ומחצה הרי ז' אמות וחצי וכן לעגלה האחרת הרי ט"ו אמות והשתא דאתינן להכי על כרחין אית לן למימר שאופני עגלה זו היו סמוכין עם האופני העגלה האחרת והפרש מועט הי' ביניהם דאי לא הא אית בי' בר"ה טפי מט"ז אמות ולהאי פירושא נמצא שיש מראש חלל עגלה זו לסוף חלל העגלה האחרת עשר אמות וכשהקרשים שאורכן עשר אמות נתונים לאורכן מעגלה זו לעגלה שבצדה נמצא שהם מצומצמין שלא יצאו כלל ראשן מראש חלל עגלה זו וגם לסוף חלל העגלה האחרת ונמצא שהאופנים שהם צידי העגלות יוצאין חוץ לקרשים ב' אמות ומחצה מכאן ושתי אמות ומחצה מכאן כגון זו הצורה [עיין הציור בסוף הספר] ואקשי' למה לי שיהא חלל העגלה שתי אמות ומחצה אם מפני שלא יצאו הקרשים חוץ לאופנים הא לא נפקי בהאי שיעורא דאמתא ופלגא' שהרי מראש חלל עגלה זו עד סוף חלל העגלה האחרת ח' אמות שהרי רחבן של שתי עגלות שלש אמות וחמש דאופנים דבין עגלה לעגלה הרי שמונה ונמצא שלא יצאו הקרשים מחלל, העגלות אלא אמה מכאן ואמה מכאן כמין זיז ועדיין האופנים עודפים על הקרשים אמה וחצי מכאן ואמה וחצי מכאן דהא איכא מראש האופן זו עד סוף אופן עגלה האחרת י"ג אמות. וקשיא לי קצת להאי פירושא דאי עיקר קושייתו שלא יצאו הקרשים חוץ לאופנים ליקשי דבאמתא סגי דהא איכא בין שתיהן י"ב אמות. אי נמי דבחצי אמתא סגי דהא איכא בין שתיהן י"א אמות. וי"מ דאצידי העגלות קא פריך דלמה להו לכל חד ב' אמות ומחצה דהא באמתא ופלגא סגי לכל חד דהא איכא בין שני צידי עגלה אחת שלשה אמות וג"כ לאחרת הרי ו' אמות וחלל שתי העגלות ה' אמות הרי שיש מראש אופן זה עד סוף אופן האחר י"א אמות ואכתי לא נפקי קרשים חוץ לאופנים אלא האופנים עודפים על הקרשים חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן וזה נכון וי"מ דאתרווייהו פריך לצדדין או לרחבן ומשום הכי נקט האי שיעורא. וכתב הרא"ה ז"ל דבדין הוא שאפי' בפחות מאמה וחצי הי' די לו כדי שיהו בין האופנים והעגלות עשר אמות כאורך הקרש אלא לא דק פורתא וחשבון קצוב תפש לו שיהא די לו בכך בין לרחב העגלות בין לאופנים ואין אתה יכול למעט יותר לאופנים דבר קצוב שיהא די לו שוב לעשר אמות ופריק כי היכי דלא לירבו קרשים. פי' דאנן בעי' שלא יצאו מן הקרשים כלל מחלל העגלות דשמא ע"י אותן שני זיזין דאמה לכאן ואמה לכאן היוצאין מן הקרשים חוץ מרחב העגלות יבאו הקרשים לידי נדנוד אבל כשאתה נותן לכולן בין לצדדין בין לרוחב העגלות שתי אמות ומחצה נמצאו הקרשים שוכבין על רוחב העגלות לאי גורעין ולא מוסיפין. אמתא יתירא הוה. כלומר חוץ לעגלות ואופניהם דהוה יתיב בה בן לוי דכי משתלפי קרשים הוה נקיט להו ומחזירם למקומם, ע"כ תורף פי' הר"זה ז"ל:
בור וחולייתה מצטרפין לעשרה. פי' ואם הניח מרשות הרבים על אותה חוליא אף על פי שאינה רחבה ד' חייב משום דאמרי' לאחרים גורמת מחיצה לעצמה לא כ"ש וה"ה אם נטל ממנה והניח לרשות הרבים חייב דדינה כדין רשות היחיד ואף על גב דבעירובין וגיטין מספקא לן במחיצה חמשה וגידוד חמשה אי מצטרפין או לא, שאני בור דדרכו בחוליא על שפתו ולהכי מצטרף בהדי' כן פי' הרא"ה ז"ל. אבל בירושלמי נראה שיהא העומד מרובה על החלל:
דף צט:
דאית לה מ פי' לסלע לצד אחד שהיא נמוכה קצת למטה מעשרה וחשיבא ההיא מורשה כחורי רשות היחיד דהוו כרשות היחיד:
אי נמי דרמיא בחריצא. פי' שיש חריץ בסלע בראשו כמלא מחט בענין שאינו מגביהו למעלה מעשרה:
כותל בר"ה גבוה עשרה ואילו רחב ארבעה ומוקף לכרמלית. פי' כגון שהי' כותל זה גרידא במקום כרמלית וליכא בו שום מחיצה אלא כותל זה וההיא שעתא מקום פטור הי' ואחר מיכן גדר הכרמלית ונעשית ממילא כל הכרמלית רשות היחיד ע"י מחיצה זו שהיתה בה מתחלה:
ועקר הימנה חוליא. בשבת וכגון שהיא מתנדנדת שאין בתלישתה שום איסור כנ"ל:
והא לא נח. פי' ואפי' למטה מעשרה אמאי חייב דהא אין כאן זריקת ארבע אמות בר"ה דהא לא נח בכותל וכשמכה בכותל קופצת לאחורי' וחזרה ונפלה לתוך ארבע אמות:
התם לא מבטל לה. פי' לא מבטל לה לדבלה ועל דעת ליטלה מן הכותל זרקה בו והילכך לאו ממעטה היא אבל טיט או צואה שדעתו לבטלן שם אפי' למטה מעשרה פטור שהרי נעקרו מחיצתה ואין כאן ד' אמות וה"ה דמצי לפרוקי בדאיכא יותר מד' אמות דבהא לכ"ע חייב דע"כ לא מיבעיא לן אלא בבור עשרה מצומצם אבל ביותר מעשרה לכ"ע חייב אלא דלרווחא דמלתא קא פריק לה הכין דכיון דפנים המדובקים בכותל דהוא מקום הנחתה הוי חוץ לד' אמות חייב כיון דלא מבטל לה:
זרק דף ונח ע"ג יתדות. פירש"י ז"ל יתדות דקות גבוהות עשרה ואינן רחבות ד' ודף זה שהוא רחב ד' עשאן רשות היחיד דפי תקרה יורד וסותם, והרא"ה ז"ל פי' שהיתדות רחבות ד' ואינן גבוהות י' והדף משלים לעשרה מצומצמים ולא יותר דאי יותר אפי' משהו פשיטא דחייב והכי קא מיבעי לי' מי אזלי' בתר שעת זריקה וההיא שעתא לית בהו עשרה וחייב דהוה לי' כזורק ד' אמות בר"ה ואינו כזורק כוורת דפטור דהתם רשות בפני עצמה היא אבל הכא אינה רשות כלל אלא ע"י יתדות ובשעת זריקה עדיין אינו מבטל כלל בר"ה שהרי תחתיו חלל הוא אבל אי אזלי' בתר שעת הנחה פטור והוה לי' כזורק ברשות היחיד ואין זריקה והנחה זו בר"ה ולא הוי כזורק מרשות הרבים לרשות היחיד דהא קודם שזרק הדף לא הוי רשות היחיד והיינו דר' יוחנן בזורק חוליא לבור עשרה ומיעטו דבהנחת חוליא עושה מחיצה וממעט חלל הבור וכל היכא דאזלי' בתר עקירה וזריקה חייב דבשעת זריקה הרי זרק מרשות הרבים לרשות היחיד שהוא עמוק עשרה אבל אי אזלי' בתר שעת הנחה אין כאן רשות היחיד שהרי מיעטו:
כעשיית מחיצה והנחת חפץ דמי. כלומר כעשיית מחיצה תחלה ואח"כ הנחת חפץ וחייב:
דף ק.
שמן ע"ג יין מחלוקת וכו'. דתנן שמן שצף ע"ג יין פי' ושניהם של תרומה ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד. דטבול יום אינו אלא פוסל והילכך לא הדר שמן ומטמא ליין ולת"ק שמן ע"ג יין פטור דהא לא נח ולר' יוחנן ב"נ חייב:
מן הים לאסרטיא. פי' אסרטיא רשות הרבים:
. מתני'
הזורק ארבע אמות בכותל וכו'. פי' כגון שיש ארבע אמות מצומצמות בינו ובין הכותל:
גמר'
תל המתלקט עשרה מתוך ארבע. פי' דכשהוא:
גבוה עשרה אין בו אלא ד' אמות מצומצמות לא פחות ולא יותר דאי פחות אין זה רשות היחיד אע"פ שהוא רחב יותר מארבע בקרקעיתו, ואי יותר:
מד' הוי רשות הרבים כיון שהוא משופע וניחא תשמישתי' לרבים:
והא לא נח פרש"י ז"ל הא לא נח במקום שנפל שם תחלה ואמאי אזלי' בתרה ע"כ. נראה מתוך דבריו דבין ארישא דפטור בין אסיפא דחייב קא מקשי ולומר דאיפכא איבעי לי' למימר. וא"ר יוחנן דרישא דנח ע"ג משהו תוך ד' אמות כגון שעכבה שם הרוח קצת דכמאן דנחי דמי, וכן סיפא בשנח משהו חוץ לד' אמות ואח"כ נתגלגל תוך ד' אמות וכן פי' רבי' יהונתן ז"ל אלא שהוא ז"ל פירשה בנתכוין לזורקה תוך ארבע ולא נתקיימה מחשבתו אלא משהו שעיכבה הרוח וכן סיפא שהיתה כוונתו לזורקה חוץ לד' אמות ולא נתקיימה מחשבתו אלא משהו שעיכבה הרוח וחשבי' לה כמאן דנחה בהו, ואינו נכון:
דף ק:
הלוך ע"י הדחק, שהולכין ברקק מים שמי' הילוך משום דניחא להו לרבים להלוכי בה:
תשמיש ע"י הדחק לאו שמי' תשמיש פי' גומא דלית בה עשרה טפחים דאינה כרשות היחיד ולא כר"ה דלא חזיא לכתופי בה ותשמיש שמצניעין בה בני רשות הרבים כומתא וסודרא לא הוי תשמיש למיהוי האי גומא רשות הרבים:
אביי אמר איצטריך סד"א ה"מ היכא דלא הויא ד' אמות אבל היכא דהויא ד' אמות כו'. פי' שאין דרך בני ר"ה ליכנס שם וטוב להם להקיף החריץ יותר מלירד לתוכו קמ"ל רקק אחריתי דאפי' הוי ד' אמות מהלכין בו בדוחק ושמי' הילוך:
רב אשי אמר איצטריך סד"א ה"מ היכא דהויא ארבעה וכו' מפסע פסעי לי' קמ"ל דאע"ג דלא הוי רחבן ד' טפחים לא אמרי' מפסע פסעי לי', וא"ת גבי גומא נמי כי האי גונא דלית בה ד' טפחים אע"ג דמפסע פסעי לי' נימא נמי שיהא דינה כר"ה לא היא דשאני רקק דאע"ג דברחבו מפסע פסעי לי' מ"מ בארכו לא אמרי' מפסע פסעי לי' וחזי להילוך אבל בגומא דבין באורכה ובין ברוחבה מפסע פסעי בה מחמת קטנותה לא חשיבא ר"ה:
האי מאן דזרק ונח אגודא דגמלא חייב. פי' גשר רחב י"ו אמה והוא ר"ה והוא מחופה בנסרים קבועים יפה במסמרים והנסרים הולכין ברחבו של גשר ואתא רב אשי למימר שאם יש נסר אחד מטולטל בגשר ואין רחבו ד' דאיכא למימר דמפסע פסעי לי' מחמת טלטולו דהוי דינו. כרשות הרבים דאע"פ שהוא מטלטל הרבים נותנין בו רגליהם ובוקעין בו ולא אמרי' מפסע פסעי לי':
מתני'
הזורק מן הים ליבשה וכו' ג הקשה רבי'. יהונתן ז"ל למה לו למיתני האי אי לאשמועי' דים הוא כרמלית הא תנא, לי הזורק ד' אמות בים פטור דאלמא ככרמלית חשיבא, ותירץ ז"ל דמשום דקא בעי לאורויי בספינות קשורות תנא מן הים לספינה ע"כ, כלומר ואגררא דידה תנא מן הים ליבשה דין דרשות היחיד לכרמלית ודין דרשות הרבים לכרמלית כנ"ל:
כרמלית מארעא משחי' פי' דים או נהר או מקוה מים כשאינו עמוק עשרה טפחים הוי כרמלית אבל עמוקה עשרה או יותר הוי מקום פטור והכא שספינה הולכת שם אי אפשר שאין ספינה עמוקה יותר ויותר מעשרה טפחים. ואוירא דלמעלה מעשרה הוי מקום פטור. אע"ג דאיכא מיא, ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא משום גזירת שאר נהרות שאינן עמוקין עשרה מצרכי' לי' לזיז ומיהו דוקא זיז כל שהוא דאם הי' לזיז ד' טפחים וגבוה שלשה מן המים הוי כרמלית ולא מהני מידי:
משפת מיא משחי'. פי' ואפי' עמוקים מאה אמה כרמלית הם:
ואי לא עביד מקום ארבעה קא מטלטל מכרמלית וכו'. וא"ת וליסגי להו בזיז כל שהוא דזיז כל שהוא הוי מקום פטור ונמצא ממלא מכרמלית לזיז ומזיז לרשות היחיד, וי"ל דסבירא להו דאסור להחליף ברשויות דרבנן. ודף ארבעה דקאמר רב חסדא פי' רבי' יהונתן ז"ל כגון כוורת שהיא רחבה ארבעה ויש לה מחיצות גבוהות עשרה תלויות אצל הים ויש לה נקב בדף שהוא דולה מאותו נקב לים והרי הוא כממלא מרשות היחיד לרה"י דחשבי' כאלו המחיצות יורדות לים ונשקעות שם ואע"ג דבקעי בי' דגים לא מבטלי מחיצתא דקיל הוא שהקלו חכמים במים, וי"מ דעוד הקילו במים שלא לעשות מחיצות גבוהות עשרה לדף אלא סגי בדף ד' אמות על ד' אמות דהיא כ"ד טפחים על כ"ד טפחים דכשאתה חוקק באמצע ד' טפחים עדיין נשאר משפת החקק לכל צד עשרה טפחים למימר בה כוף וגוד וכן כתב ר"ת ז"ל:
ודילמא מורשה אית לה. י"מ דילמא צד אחד שבספינה למטה מעשרה דבהכי סגי לה כיון דרובא למעלה מעשרה שמא באותו צד ימלא, וי"מ מורשה חפירה שיש בקרקעית הים דאיכא למיחש דילמא האי ספינה קיימא בההיא חפירה ונמצא שאין מסביביו של ספינה שהוא ממלא משם עשרה טפחים ורש"י ז"ל לא פי' כן:
ואמר רב פפא גשושי אזלי קמה. לפי' הראשון גשושי אזלי קמה דלא שבקי לה אלא בדוכתא דאית בה דכולה למעלה מעשרה, ולפי' השני גשושי אזלי קמה דלא שבקי לה אלא בדוכתא דאית בה אפי' מסביביו יותר מעשרה כדי שלא תגע הספינה באותן סביביו ותשבר, ופי' גשושי דרך הספנין שקושרין אבר בחבלים וטחין אותו אבר בחלב ומשליכין אותו בים וכשמגיע לארץ מתחבר מן החול לחלב ויודעין אם תגע שוליו בקרקע או צדדיו ומיד מסלקין אותו משם:
דף קא.
ר' יהודה אומר עמוקה עשרה. פי' עמוקה לתוכה דהויא רשות היחיד ואין גבוהה עשרה על הים מטלטלין מתוכה לים כגון דרך דפנותי' כדמפרש ואזיל, ודוקא בשאין גבוהה עשרה הא גבוהה עשרה ממלא בהדיא מן הים לספינה ובהא פליגי רבנן עלי', אבל בטלטול דרך דפנותיה מודו לי' ורישא נמי לרבנן בהכי מיירי שגבוהה עשרה ועמוקה עשרה ופי' אין מטלטלין טלטול גמור דלאו דרך חודה ורבי יהודה סבר דאפי' בגבוהה עשרה מותר דאי אפשר שלא יגביה ידו מדופני הספינה והוי אויר מקום פטור וממלא, ועוד שרי אפי' אינה גבוהה עשרה דרך חודה. וקשיא לי לר' יהודה רשות היחיד שעולה עד לרקיע היכי משכחת לה ואפי' תאמר דבעמוד בר"ה גבוה עשרה ורחב ד' לא אמרי' בי' דרשותו עולה עד לרקיע ה"מ עמוד דלית לי' מחיצות ואוירו מקום פטור אבל חצר או ספינה שיש לו מחיצות אמרי' בהו רשות היחיד עולה עד לרקיע וכמו שתירץ הרמב"ן ז"ל לעיל, ותירץ מורי נר"ו דהרמב"ן ז"ל לא אמר אלא בחצר וכיוצא בהן שמחיצות עשויות לאוירן ובהא הוא דאמרי' שהן עולות עד לרקיע אבל מחיצות דספינה אינן עשויות אלא להבריח המים ואינן עשויות לאוירן והויא לה כעמוד בר"ה גבוה עשרה ורוחב ד' שהוא מקום פטור והכין איתא התם בהדיא בעירובין:
אבל יש בפחות משלשה ארבעה. פי' קודם שהגביהו המחיצות שלשה מקרקעית הספינה יש ארבעה מדופן זה לזה הוי רשות היחיד דהרי הוא כאלו יש בקרקעיתה ד' דכל פחות משלשה כלבוד דמי ומותר לטלטל בכולה ואי לא דינה ככרמלית כיון דאין רחב קרקעיתה ד' טפחים ואין מטלטל בה אלא בד' אמות:
וא"ת אדרבה כיון דאין בקרקעיתה ד' טפחים אין דינה ככרמלית דהא אין כרמלית בפחות מד' טפחים וא"כ הוה לי' מקום פטור ומותר לטלטל בכולה, י"מ דמידי כרמלית לא נפקא כיון דאית בה ד' על ד' באי זה מקום שיהא קודם שיבוא לידי גובה עשרה. והרא"ה ז"ל כתב מסתבר לי דאפי' לא יהא אלא מקום פטור כך דינו דאין מטלטלין בו אלא בד' אמות שאלו כותל בר"ה גבוה עשרה ואין ברחבו ד' והוא ארוך הרבה ודאי אין מטלטלין באורכו יותר מד' אמות ולא הותר מקום פטור אלא לטלטל מתוכו לר"ה או מתוכו לרה"י אבל לטלטל ביותר מד' אמות לא הותר אלא ברשות היחיד בלבד או בזריקה דרך מקום פטור כגון מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים דזורק מזו לזו למעלה מעשרה אבל בטלטול לא שמענו ונראין הדברים בבירור לאיסור וכן נראה דאפילו בזריקה נמי אסור ביותר מד' אמות בעוקר במקום פטור ומניח במקום פטור עכ"ל:
לימא גוד אחית מחיצתא. כלומר אפי' אין בפחות משלשה ארבעה ולא מלינהו קני ואורבני לישתרי לטלטל בכולה ונימא שהמחיצות של מעלה במקום שרחבות ארבע כאלו נמשכות עד למטה תואמות ולא עקומות:
ואת לא תסברא. פי' דנימא בהא גוד אחית מחיצתא:
ואין בעיקרו ד' ברחב ויש שלו שלשה. פי' אפי' הגביה מקרקעיתו שלשה עד שלא הרחיב ד' וכ"ש פחות מיכן דה"ל כלבוד כן פי' רש"י ז"ל, והקשו בתוספות דכיון שיש ממקום ד' על ד' שלשה עד קרקעיתו ה"ל מחיצה שהגדיים בוקעין בו. ופי' הם ז"ל דאין ממקום ד' על ד' שלשה עד קרקעיתו שאין הגדיים בוקעין בפחות טפחים ויש בקצר שלו שלשה ברוחב קאמר, וקשיא לי דאם אין ממקום ד' על ד' עד הקרקע שלשה נימא לבוד ולמה לן טעמא דגוד אחית מחיצתא, ולי נראה דאי נימא לבוד אין גובהו של עמוד עשרה אלא שבעה ומשהו ואינו רשות היחיד דדין לבוד הוא דחשבי' כאלו הקרקע עולה עד מקום ד' על ד' ונמצא שאתה ממעט גובהו ג' פחות משהו וכן פרש"י ז"ל לעיל גבי ביצאתה דמישכן והכא גבי עמוד לא דק לפרושי הכין כנ"ל:
מידי איריא. פי' אכתי מדברי אביי הוא דאמר לי' לרב יוסף ולומר דמאי קושיא מחכמים דפוטרין בטרסקל דדילמא עד כאן לא פטרי חכמים בטרסקל ולא אמרי' גוד אחית אלא משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה אבל בספינה דליכא בקיעת גדיים שהרי אין קביעותה ביבשה אלא בים במקום שאין שם גדיים וה"ה בעמוד שאין דרכן של גדיים להתחכך בו ולעבור תחת שיפועו שאינו אלא מעט הכי נמי דמודו בהו רבנן דאמרי גוד אחית מחיצתא, כן פירש"י ז"ל, ואזיל לטעמי' דפירש גבי עמוד שגובהו ג' עד שלא הרחיב ד' דנמצא דאיכא מקום בקיעת גדיים אלא שאין דרכן של גדיים להתבקע בו ולא מיחוור. ולפי' התוספות אתיא שפיר שאין הגדיים בוקעין בפחות מג' טפחים. ונמצא דאביי לאלומי קושיא דרב נחמן דאקשי לרב הונא אתי אבל לא מטעמי' דאקשי מהא דר' יוסי בר' יהודה דהא איכא חכמים דפטרי, ועוד דלא דמיא כלל כדפרי' ורב יוסף אתא לפרוקי אליבא דרב הונא דאיהו דאמר כחכמים דפטרי דלא אמרי' גוד אחית ואביי בא לומר דאפי' חכמים מודו בספינה, ורב אחא ברי' דרבא אקשי דגבי ספינה נמי הא איכא בקיעת גדיים ולסיועי לרב הונא ולרב יוסף ולומר דדין הוא דלא נימא גוד אחית כחכמים דפטרי גבי טרסקל, ואמר לי' רב אשי דבקיעת גדיים לאו שמי' בקיעה ואף על פי שיש במקום קצר שלה למטה פחות מטפח ונמצא הגדיים בוקעין בצדה כנגד ראשה במקום שרחב ד' אפי' הכי לא חשיבא בקיעה משום דאינה נראית, ורב הונא ס"ל דבקיעת גדיים שמי' בקיעה ולא אמרי' גוד אחית. כנ"ל שיטה זו לפי' רש"י ז"ל ואף על פי שיש לו שיטה אחרת לרבותיו כבר דחאה ז"ל בשתי ידים:
אין מחיצה תלוי' מתרת. פי' לענין איסור שבת, אלא במים אבל לענין סוכה חשיבא דופן דהא אמרי' בה גוד אחית כדאיתא התם הרא"ה ז"ל:
דף קא:
פשיטא פי' פשיטא דמטלטלין מזו לזו דקס"ד השתא דשתיהן מאדם אחד:
משה שפיר קאמרת כו. פי' לענין דינא מיהו מטלטלין מזו לזו תנן דמשמע דאין אחרת מפסקת ביניהן:
כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר פי' וכי אמרו חזרו להיתירן הראשון דמותר לטלטל בכולן לא קאי אלא אשוגגין ואנוסין ומוטעין אבל מזידין לא ומזידין דנקט משום סיפא דקתני כל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה וליחייב הזורק בה:
רש"י ז"ל גריס לענין טומאה דכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל. ופי' ז"ל דהספינה טמאה ומטמאה הכלים שבתוכה לפי שהיא קשורה בשלשלת של ברזל וראש השלשלת קשורה באהל המת דהשלשלת הויא אבי אבות ועושה הספינה אב הטומאה הכל כמו שכתוב בפירושיו, וקשה לפירושו דשלשלת של ברזל למה לי דהא לא מפקי' מחרב הרי הוא כחלל אלא כלן חרס אבל כלי שטף לא דודאי הרי הן כחלל, ורבי שמואל ז"ל גריס לענין טומאה הוא אבל לענין שבת כיון דיכול להעמידה דהיכירא בעלמא הוא ואפי' כחוט הסרבל וכן שנוי' במס' אהלות ורישא קתני אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים ועוף הפורח וכו' קשר את הספינה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה ופי' ז"ל כגון ספינה שהאהילה על אדם או כלים וכזית מן המת דבעי' שתהא קשורה בשלשלת של ברזל שתהא קבועה יפה ושלא תהא זזה כלל דקרא כתיב כל הבא אל האהל ובעי' דומיא דאהל דוקא שהוא קבוע גמור וההיא דלעיל דאיכר עובר ומרדע על כתפו כיון דבידו להעמידו, כאהל קבוע חשבי' לי':
דף קב.
והלא נזכר פי' ולא סגי לי' בקרבן לחודי' עד שיהא תחלתן וסופן שגגה, פי' ולכשיודע להם אחר מיכן חטאם מייתו קרבן:
סיפא אתן ללכתא ומתנא. כגון שקשר סכין או אבן בחבל ארוך מאוד וזרקה ועדין ראש החבל בידו דיכול להחזיר החפץ קודם שינוח אם נזכר בין זריקה להנחה הואיל ובידו להחזירו הוי מזיד גמור והיינו סיפא דבעי' תחלתן וסופן שגגה והילכך אם נזכר בין זריקה להנחה הואיל ובידו להחזירו הוי מזיד גמור ופטו' וריש' מיירי בזורק חפץ שאינו קשור בחבל דאפי' נזכר אינו יכול לעכבו והילכך אם נח מכחו חייב חטאת דכשוגג גמור חשבי' לי':
לכתא ומתנא אגדו בידו הוא. פי' דבכי הא אפי' תחלתו וסופו שגגה פטור דכיון דאגדו בידו אין מחשבתו כלום דלאו כלום קא עביד שהרי יכול להחזירו למקומו:
כגון שנתכוון לעשות חבורה. פי' סיפא לא אתיא לחיוב זריקת שבת אלא לחיוב חבורה וכגון שזרק אבן לחבירו או לבהמה וקשורה האבן בחבל שבידו ונתכוון לעשות חבורה מתחלתו בשגגת שבת ונזכר בין זריקה להנחה שאסור לעשות חבורה בשבת והוא עשה חבורה פטור דלא סגי לי' בחטאת דמזיד הוא הואיל ובידו להחזירה אצלו והילכך אינו חייב עד שיהא תחלתו וסופו שגגה:
הא נמי תנינא הזורק לעשות חבורה וכו' פי' דלהאי אוקימתא דידך על כרחין אית לן לאוקימא בלכתא ומתנא דאי לאו בלכתא ומתנא אפי' נזכר אמאי פטור שהרי אין בידו עוד להחזיר מן החבורה וכבר נעשית מחשבתו כנ"ל:
בד"א שחזר ושכח. פי' אע"פ שהי' שעה אחת שהי' דחוי מקרבן אפי' הכי חייב:
אלא בזורק והילכך רבא ורבה לא פליגי דמר מוקי לה במעביר ומר בזורק:
התם לא קא מכוין ובעי' הנחה במקום ד' וליכא:
זר טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים. פי' כזית אחד וחייב ד' חטאות משום חלב משום טומאת הגוף משום אכילת קדש ומשום אכילת יום הכפורים. ונראה לי דמשום נותר לא דהא אין בנותר חייב חטאת שהרי אין באכילתו מזיד לא מיתה ולא כרת וקשיא לי' אם כן אמאי נקט נותר וצ"ע לי:
ואשם אחד, משום זר אוכל בקדשים וכ"ש הכא שהוא חלב והוא מן האימורין דאפי' הוא כהן חשיב זר לגבי האימורין:
ר' מאיר אומר אם היתה בשבת והוציאו. כלומר בפיו חייב, אמרו לו אינו מן השם, פי' דאנן משום אכילה אחת קאמרי' ולא משום הוצאה, ור' מאיר סבר דבפיו נמי חשיב לי' בכללא דאכילה, ועד כאן לא פליגי רבנן עלי' אלא בטעמא אבל בעיקר מודו דמחשבתו משויא לי' מקום, והא דפטרי' לעיל בפיו ובמרפקו היינו בכלים שאין דרך להוציא כלים בפיו ובמרפקו אבל באוכלין אורחיה הוא:
סליק פרק הזורק