אור ברסלב

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק י - המצניע

פרק ט - אמר רבי עקיבא

המצניע לזרע ולדוגמא. פי' להראות מינין אלו לכל אדם ויבואו לקנות ממנו ואע"ג דבפרק . כלל גדול תני' לה חדא זימנא הכא אגב אורחי' תנא בבא יתירא בלישנא קייטא לאפוקי מדר' שמעון בן אלעזר:

גמ'

ושכח למה הצניעו. פי' אבל רוצה הוא באותה הצנעה שמא יזכור למה הצניעו:

דף צא.

מהו דתימא בטולי בטלה למחשבתו. לאו דוקא בטלה איהו למחשבתו אלא ה"ק מהו דתימא ממילא בטלה מחשבתו דלא חשיבא לחיובי בפחות מכשיעור כיון דלא מידכר קמ"ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה ואע"ג דלא אידכר ולא אחשבי' בשעת הוצאה דלא דכיר למאי בעי לי' אפ"ה חייב:

ולעולם עד דאיכא כזית. פי' ואע"ג דכזית לא חשיב לענין שבת עד דאיכא כגרוגרת מ"מ שיעורא הוא וכד אחשבי' מחייב עלי' מיהא וכיון דאיכא לאוקומי' מתני' בהכין ש"מ דמתני' לא אזלא לגמרי בתר מחשבה דאם איתא הוה לי' לחיובי בכל שהוא וא"כ קושיא דרב יצחק לא קאי אמתני' אלא ארב יהודה אבוה:

אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו פי' כגון שקיפל כל כלי ביתו ולא חשיב לי' חבילה בבציר מהכי וכסבור שהוציא כל. כלי ביתו ונמצא שלא היו כולן שם הכי נמי דלא מיחייב עד דמפיק לי' כולי':

מתני' דלא כר' שמעון בן אלעזר וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דהוא הדין דהוה לי' למימר דלא כר' שמעון דאמר לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן דהא במתני' לא קא יהיב שיעורא למצניעיהן אלא דהא פשיטא לי' דהא פליג ר' שמעון לעיל בפר' המוציא יין:

בעי רבא הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עלי' לאכילה מהו ואף על גב דהתם במנחות משמע בהדיא גבי איסורין דכל היכא דמעיקרא לא הוה בי' שיעורא והשתא אית בי' לא מחייב עלי' דאורייתא אלא מדרבנן שאני הכא לענין שבת דבתר מאי דחשיב להו לאינשי אזלי' וכיון דהשתא איכא כגרוגרת הא חשיב להו לאינשי השתא, והרמב"ן ז"ל תירץ דמיירי כגון דמעיקרא הוה בה כגרוגרת וקודם שהוציאה צמקה שהרי יכול לשלקה ולהחזירה לכמות שהי':

ונמלך עלי' לזריעה פי' הרא"ה ז"ל מסתברא בנמלך עלי' לזריעה עד שלא צמקה:

יש דיחוי לענין שבת וכו'. ואע"ג דהתם בברייתא פשיטא לן לענין איסורין דאין דיחוי וכל היכא דמעיקרא אית בי' והשתא אית בי' אע"ג דאידחי לענין ביני ביני מחייב התם הוא לענין איסורין דאזלי' בהו בהו בתר שעת אכילה כיון דמעיקרא אית בי' והא נהנה גרונו בכזית אבל לענין שבת דבעי' עקירה והנחה בדבר חשוב כיון דאידחי לי' ביני ביני ובההיא שעתא אלו הניחה עקירה דמעיקרא כאלו אינה' כן הדר תפחה והניחה הויא הנחה בלא עקירה והילכך איכא לספוקי אי מחייב או לא:

וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין. פי' וכי בעי' דליהוי בבית פחות מכביצה היינו לפי שהוא זורק כזית תרומה בבית טמא אבל אם זרק כזית תרומה בבית טהור אפי' אין בבית כלום מיחייב בזריקת כזית הואיל וזר לוקה בכזית באכילתה, ואין כן דעת הרא"ה ז"ל וכמו שאכתוב בסמוך:

מאי מדמצטרף לענין טומאה. פי' כיון דמהניא זריקה זו והיא חשובה דאיטמיא האי תרומה בזריקה זו ואהניא דאיתוסף בה איסורא לגבי כהן האוכלה וחיוב זה וחיוב שבת באין כאחד ומ"מ אפשר דדוקא כזית דהוא שיעורא דחשיב והילכך חשיב בהדי צירוף ואף על גב דלעיל מחייבי' במוציא אפי' חטה התם משום דאחשבי' במחשבתו אבל הכא דמשום צירוף בעלמא דוקא בכזית דהוא שיעורא דחשיב וכדקס"ד למימר לעיל אפי' במצניע ומשום הכי נקט כזית הא לאו הכי כזית תרומה לא חשיב לענין הוצאה מידי דהוה אכל איסורין שבתורה שאין חייב עליהן בהוצאתן בכזית אלא כגרוגרת, ולא שמענו אלא במטמאין כגון כזית מן המת וכזית מן הנבלה דחשיב לי' לבעורי' טומאה כדמוכח לקמן, כך היא שיטתו של הרא"ה ז"ל.

ואמאי לימא מדלענין יוצא בכזית.. פי' הרא"ה ז"ל כיון דמהניא האי הוצאה וחשיבא מלאכה שנתחדש בשבילה חיוב שנפסלו ביוצא והאוכלו בכזית נימא נמי דחשיבא לענין שבת בכי האי שיעורא דהיינו בכזית הא לא נתחדש בהם דבר במלאכה זו כגון שאר איסורין ודאי כזית לא חשיב כדפרישנא לעיל:

דף צא:

הכא במאי עסקינן כגון שזרקו לאוצר כלומר . מתני' מיירי בשלא אמר בהדיא שחוזר ממחשבתו הראשונה אלא אנן הוא דאמרי' דכיון שזרקו חזר בו ממחשבתו הראשונה שהצניעו לזריעה וכן הוא ודאי דמדזרקו הדר בי' ממחשבתו הראשונה אבל מכל מקום איכא למימר דכיון שמקום זריקתו ניכר וניחא לי' בהיכר מקום דאי הדר מימליך עלי' דלשתכח לי' לאלתר נמצא דלא מיעקרא מחשבתו לגמרי ואכתי בחשיבותו קאי קמ"ל דמדזרקי' לאוצר ואין מחשבתו ראשונה קיימת פקע חשיבותי' ובטולי בטלי' ואי משום טעמא דילמא מימליך כי האי גונא לא חשבי' לי':

מתני'

המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה. אוקימנא לה בגמ' באסקופה כרמלית וכגון שהיא גבוהה שלשה ורחבה ארבעה ואפי' חזר ונטלן הוא עצמו מן האסקופה ונתנן לרשות הרבים פטור דהוה לי' עקירה מרשות היחיד והנחה בכרמלית והדר עקירה מכרמלית והנחה ברשות הרבים:

קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על האסקופה החיצונה. פי' והיא אסקופה ר"ה כגון גבוהה תשעה ורחבה ארבעה דחזיא לרבים לכתופי עלי' ולהכי קרי לי' אסקופה החיצונה וטעמא דפטור משום דמקצת הקופה בפנים:

קדים לי' איסור גנבה לאיסור שבת. וקס"ד השתא דהוי פומי' לבר דמצי למשקלינהו דבהא הוא דקני להו ואף על גב דלא קני לכלי דהא לא נפק לי' כולי' מ"מ קני לזוזי דאיתנהו במאי דנפק מידי דהוה אכליו דמוכר דקני בי' לוקח במשיכה כדמשמע בבבא בתרא וחשיבי זוזי בני משיכה ע"י כיס למקני לזוזי במשיכה כפירות דלוקח בכלי דמוכר דחשיבי בני משיכה ע"י הכלי וקני להו במשיכה אע"ג דלא קני לכלי' וסוגיין דלא כההיא אוקמתא דבמס' כתובות דמוקי' לה בחדא אוקמתא בצירף ידו למטה משלשה וקבלה ולפום ההיא תו לא שייך טעמא דאגד כלי כלל ואיסור גנבה ואיסור שבת באין כאחד זו היא שיטתו של הרא"ה ז"ל. וזה שלא כפי' רש"י ז"ל:

דאי בעי מפקע לי' ושקיל. פי' בלא פסידא דכיס:

דף צב.

בנסכא פי' לאו זוזי נינהו אלא חתיכות של כסף ארוכות נתונות בכיס וכל היכא שמקצתן בפנים לא קני להו:

ואיבעית אימא דאית לי' ומכרכי עילוי'. פי' ואשתכח דכי נפק פומי' נפק כולי' ואיסור שבת וגנבה באין כאחד:

איפוך פי' הא דהמוציא פירות הוא דמהפכי' דהא רבא במהדורא בתריתא שמיע לן מיני' דסבר אגד כלי שמי' אגד כן פי' הרא"ה ז"ל, כלומר דבדוקא אמרי' קם לי' בשיטתי' דאביי דאגד כלי שמי' אגד ורבא סבר לה כר' יוחנן ומסתברא דהלכתא כותיהו דאגד כלי שמי' אגד ומיהו כי מהפכי' כלי דוקא הוא דמהפכי' דהוא הוא דקשיא לן אבל יד כדקאי קאי והא דאקשי' מפשט בעל הבית וכו' לאביי הוא דאקשי' ולדידי' הוא דמפקי' דמתני' דפשט בעל הבית את ידו לחוץ בלמעלה משלשה אבל לרבא אפי' בלמטה משלשה שניהם פטורין כדמוקי לה ר' אבהו בפ"ק דהא משמע מתני'.

המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו ועל כתפו חייב שכן משא בני קהת. ופירשו בירושלמי מדכתיב ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, שמן המאור בימינו ושמן המשחה שהוא מועט בשמאלו וקטורת הסמים בחיקו, ומנחת התמיד בכתפו:

לאחר ידו פי' על גב ידו. ובמרפקו פי' רש"י ז"ל מקום שמחובר הזרוע עם הכתף שקורין אישיל"א והאמת שהוא נקרא מרפק והיינו קרא דירמי' תחת אצילי ידיו שכן דרך הנמשכין מן הבור שמושכין אותן מן האישיל"א ומיהו מתפשט הוא יותר עד מקום חיבור הזרוע עם הקנה של יד והכל נקרא מרפק ואציל וכדאמרי' במס' סופרים לא יקרא אדם על הספר ושני אציליו עליו והיינו מקום חיבור הזרוע עם קנה היד שכן דרך בני אדם מטין ועושין כן והיינו ההיא דאהלות גבי רמ"ח איברים שנים בקנה שנים במרפק ואחד בזרוע והא דהכא ודירמי' הוא מקום חיבור הזרוע עם הכתף:

בפונדתו ופי' למטה. פי' הוא אזור חלול שמשים בו מעותיו וקושרו וכשתולה ראש האזור למטה אין מעותיו משתמרים בו לפי שהקשר עשוי להתיר מאיליו ואין דרך הוצאה בכך ופטור. אבל כשפיה למעלה סמוך לקשר שחוגר בו מתניו וממשמש בו בכל שעה מעותיו משתמרין בו ודרך הוצאה בכך:

בין פונדתו לחלוקו פי' שתלה החפץ על האזור וחציו מכאן וחציו מכאן אינו משתמר שפעמים מכביד מצד האחד ונופל לארץ. ובשפת חלוקו שפה התחתונה דאינו מקום המשתמר כיון שרחוק כל כך מידו אי נמי שניתרת התפירה מחמת הטיט הנוגע בה. ובמנעלו נמי אינו משתמר לפי שהוא נסדק לפעמים או יסדק ונופל החפץ או המעות:

גמרא

א"ר אלעזר המוציא משאוי. פי' בידו דאלו על כתפו מתני' היא וכן פירש רש"י ז"ל:

וגמירי דכל טעינא דמידלי במוטות תילתא מלעיל. י"מ למעלה מראשיהן וכיון דהלוים קומתן עשר נמצא דמזבח הנישא בכתף גבוה מן הארץ י"ג אמות שהם כ' טפחים, וי"מ דכי מידלי תילתא מלעיל היינו למעלה מכתפן, ואפי' הכי נראה לי דשפיר מוכח מינה דאפי' אין קומת הלוים מן הכתף ולמטה אלא תשע אמות דל מינייהו שש אמות וד' טפחים דמזבח אכתי מידלי מארעא י"ד טפחים דהאמה הוא ו' טפחים,. אלא דקשיא לי אשמעתין דהיכי מוכח ממשה דמדפירש האהל על המשכן דקומתו עשר אמות דילמא לא הי' פורש אלא מפני שידיו פרושות לשמים ועולין למעלה מראשו, ויש לומר דמכל מקום כשהי' מתקן הקלעים על הגג ופושטן מכאן ומכאן ידיו נמוכות אצל ראשו:

ואיבעית אימא מארון. פי' לעולם שאר לוים לא הי' גובהן עשר אמות אלא משה בלבד וכיון שכן אית לן למימר דמזבח לא מידלי מארעא עשרה טפחים ומ"מ כיון דאיכא ארון דמידלי עשרה טפחים איכא למימר דאפי' בלמעלה מעשרה טפחים חייב. וכתב הרא"ה ז"ל ומיהו אכתי אית לן למימר דגובהן של לויים קרוב לשמונה אמות שאם לא כן הי' המזבח נגרר בקרקע אי נמי אפשר דהשתא הדרי' מהיקישא דלעיל דמזבח למשכן ולא אמרי' דמזבח עשר אמות עכ"ל ומהו גמרי' מארון דאפי' אין גובהן של לויים מן הכתף ולמטה אלא ג' אמות דהם י"ח טפחים כיון דאין הארון תלוי למטה מכתפן אלא ששה טפחים ושני שלישי טפח אשתכח דמידלי ארון מארעא י"א טפחים ושליש.

המוציא משאוי על ראשו בשבת פטור. פי' שאין דרך העולם אלא הדיוט שבהדיוטים ואין בני דעת מוציאין משאוי אלא על כתפן:

דף צב:

בטלה דעתן אצל כל אדם. ודוקא הוצל דהיא עיר קטנה ואנשים בה מעט ואפי' במקומם בטלה דעתם אבל אם היא עיר גדולה לא בטלה דעתם במקומם כדאמרי' בקידושין האומר הרי את חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה:

תברא מי ששנה זו לא שנה זו פי' ותרי תנאי נינהו ות"ק פטר בתרווייהו ותנא בתרא מחייב בתרווייהו והא דתנא לי' הכי ולא תנא ברישא פטורא אפי' בלאחריו ובא לו לפניו ובסיפא חיובא אפילו בלפניו ובא לו לאחריו כי היכי דלא ליתחזי דסתרן אהדדי לפום פשטא:

ולאחריו ובא לו לאחריו תנאי היא. כלומר אף ע"ג דמתני' שפיר מיתוקמא מ"מ לאו כולי עלמא מודו בה.

אי אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב פי' ואע"פ שהיא שמירה פחותה הכי נמי בפונדתו ופי' למטה אע"ג דהויא שמירה פחותה, ואי אתה מודה בלאחר ידו וברגלו שהוא פטור משום דהויא לי' הוצאה כלאחר יד הכי נמי באפונדתו ופי' למטה:

לאו מכלל דפטרי רבנן. פי' ומהם לא מצאו תשובה לדבריו קא דייק דמאחר דלא מצאו חילוק לדבריהם ולא הודו לדבריו ולומר חייב הוא כדקאמרת ש"מ דפטרי בלאחריו ובא לו לאחריו ומשמע לי' לישנא דאי אתם מודים כמאן דאמר מאחר שאי אתם מודים בזו גם כן בבירור אי אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שיהא חייב ולפום הא דקס"ד הני האי לישנא דאי אתם מודים מן הלשונות שבתלמוד שהם בשני מקומות בענין א' ופירושו מתחלף ולבסוף לא קיימא וכן מפרשי' נמי לר' יהודה:

ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין. פי' ואתא ר' יהודה לאשמועי' דאפי' בדברי מלכות שצריכין שמירה מעולה יתחייב בכגון זה לפי שעל מנת כן נתכוין מתחלה:

דף צג.

בעיגול של דבילה והוציאוהו לרשות הרבים בקורה והוציאוה לרשות הרבים.. ר' יהודה אומר אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוה שנים חייבים, כך היא הגירסא ולא גרסי' בהא מתני' ר' מאיר כלל דהא כולה מתניתא דלא כר' מאיר דהא פסק ותני ברישא בהדיא בזה יכול וזה יכול דפטורין ואלו לר' מאיר חייבין.

נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא. פירוש

וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד. פי' דהכי משמע דוקא כשעשה מעצמו נקרא חוטא הא אם הורו לו ב"ד פטור כנ"ל:

דסבר ר' שמעון דבכל חדא וחדא דרשי' תחטא:

ה"ג רש"י ז"ל ור' שמעון לטעמי' דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. פי' והילכך תלתא מיעוטי מיתרי לענין שבת כדפרישי' ואין גירסא זו נכונה. ור"ח ז"ל גריס ור' שמעון יחיד שעשה בהוראת ב"ד לא צריך קרא ופי' דפשיטא מלתא דפטור דאנוס הוא דמאי הוה לי' למיעבד. ותו מדחייב רחמנא פר העלם דבר של צבור בצבור מכלל דביחיד פטור והכי שמעי' לי' לר' שמעון בהדיא דפטר במס' הוריות וביבמות פרק האשה רבה, והא דאמרי' לר' יהודה חד למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד אע"ג דאמרי' התם בהוריות דלר' יהודה נפקא לן דתלתא קהלי דכתיבי איכא למימר דאי מינה לא אימעיט אלא מפר דמייתו צבור אבל מכשבה או שעירה לא אימעוט אבל מהאי אימעוט לגמרי:

שאני הכא דעקרה לי' לגמרי. פי' דמסייע מיקרי כשהוא מסייע בו שאינו מניחו אלא שהוא טפל והשאר עיקר אבל כאן אינו כן שהרי הבהמה כשהיא מהלכת עוקרת הרגל לגמרי ונשענת על השלשה ורביעי זה אפי' מסייע אינו כלל וכן ראוי לדון בכל אחד ואחד, ואקשי' וכיון דזמנין עקרה וכו', כלומר אמאי נדון על כל אחד ואחד לקולא אדרבה נדון על כולן שהן טמאין לחומרא דכיון דזימנין עקרה האי ואפי' מסייע לא הוי ונשענת על השלשה לגמרי ראוי שיהו כולן טמאין דנדון כן בכל אחד ואחד דאף על פי שאין קביעותו על שלשה מיוחדין כיון שפעמים נשען על אלו ופעמים על אלו דין הוא שיהו כולן טמאין אע"פ שאין השענות שלו מיוחדת מידי דהוה אזב המתהפך דתלי' נמי לחומרא שהרי זב המתהפך בחמשה ספסלים או בחמש פונדאות לאורכן טמאין ואף על פי שפעמים מתהפך על זו ופעמים על זו ואין קביעותו באחד מהן כיון שהן ראויות לכך טמאות לפי שעל כל אחת נשען ואע"פ שאין קביעותו באחד מהן. והכא נמי גבי בהמה אע"פ שאין קביעותו מיוחד כיון שעל כל אחד ואחד נשען הזב דין הוא ליטמונינהו לכולהו ולחומרא. וי"מ דמישן ספק מתהפך קא מוכח וה"ק והא הכא דישן באחת מהן וספק מתהפך על האחרים או לא ואפי' הכי אמרי' מספק לחומרא שנתהפך על האחרים ולא אמרי' דנשען דרך קביעות על האחת ולא על האחרים משום דסופו להתהפך כ"ש בהא דבהמה דנשען על שלשה אלא שאינו דרך קביעות דדין הוא דאזלי' לחומרא כיון דמדין עקירה קא אתית בה וכן נראה שפי' רש"י ז"ל:

אלא לאו משום דאמרי' מסייע אין בו ממש. והשתא אתי שפיק לטהורינהו משום דלא דמי לזב המתהפך דזב המתהפך אצשר לו לשהות באחת מהן מה שאין כן בבהמה דאע"ג דעקרה לי לא סגי דלא מנחא לי' וכדין דסופו לנוח חשיב כמאן דמונח וכמאן דמסתייע בהדייהו דאידך דאפי' השתא נמי דעקרה לי' מסתייעת בו יותר משאלו הי' נחתך וכיון דחשיב כמאן דמונח הוה לי' מסייע אבל אי לא חשיב כמאן דמונח אלא כמו שנעקר לגמרי ואין כאן סיוע ניזיל בהו לחומרא זו היא שיטתו של הרא"ה ז"ל. ורבי' שמשון פי' שם בסדר טהרות בפי' המשניות דדוקא שעומדת הבהמה ואינה מהלכת דאלו מהלכת ודאי טמאות שהרי נשענת היא על שלשה ולפי דבריו ז"ל הא דאמרי' שאני הכא דעקרה לי' ה"פ כיון דאפשר לעוקרה ועדיין היא עומדת רואין אותה כאלו עקרה. ואקשי' דא"כ דרואין קאמרי' נימא רואין לחומרא כאלו עקרה ונשענת על השאר ונדון כן בכל חד וחד אלא ודאי רואין לא אמרי' אלא דנין אותה כשהיא עומדת ואע"ג דאינה צריכה לארבע רגלי' שהרי יכולה לעמוד בשלש מכל מקום כל אחד דנין כמסייע:

דף צג:

שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה. פי' ארבעה זבין שיכבידו רובן עליו זב אחד לכל רגל ורגל. ומדלא בעי' ש"מ דשיעור אחד לכולן דהיינו זב אחד:

השותפין שגנבו וטבחו. פי' שור אחד או שה אחד חייבין לשלם ארבעה וחמשה ואמאי ליבעי שיעור טביחה לזה וכו'. כלומר שור או שה לכל אחד ובבציר מהא לא ליחייבו:

חייב אף על הכלי. פי' אע"ג דהוצאה אחת היא ובכי הא האוכל שני זיתי חלב בבת אחת לכולי עלמא אינו חייב אלא אחת הכא שאני דדמי לשתי אכילות הואיל והן שני גופים מוחלקין דומיא דהקוצץ דלית המודלה ע"ג תאנה שהוא גפן קשור ובקציצה אחת קצץ ענב ותאנה דהואיל והן שני גופין מוחלקין חייב שתים. והא דלא אוקמה כר' אליעזר דאמר התם בכריתות הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו וחזר ובא עלי' חייב על כל א' וא' ומשכחת לה באיש שבא על אמו והוליד ממנה שתי בנות ואח"כ בא על האחת והוליד ממנה בן ואותו הבן בא על האחרת ונמצא שבא על אחותו שהרי הוא והיא היו מאב אחד וג"כ היא אחות אמו ואחות אביו שהרי אמו ילדתה. וי"ל דלא אמר רב יוסף התם דטעמא דר' אליעזר משום דאי אפשר לערבן לשתי ביאות באחת אבל הכא דאפשר לערבן לא.

כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי' פי' וחייב אף על הכלי דקתני מיתה בב"ד או כרת דעל הכלי ראוי לחייבו כיון שהי' צריך לו ואינו טפלה לאוכלין אע"פ שהן כשיעור אבל על האוכלין אף על פי ששגג בהן פטור אפי' מחטאת דבעי' שב מידיעתו וליכא כיון דהזיד על הכלי ונמצא דהוצאה זו במזיד היתה ולא חייבה תורה חטאת אלא א"כ שגג בענין שאם יודע לו לאחר מיכן שיהא חוזר בו והכא ליכא דאף על גב דשגג בהוצאת האוכלין לא שגג בהוצאת הכלי ואנן בעי' שיהא שוגג בהוצאת שבת וליכא למפטרי' על האוכלין מדינא דקם לי' בדרבה מיני' דההוא דינא הוא בענין אחד כגון אם הדליק גדיש בשבת אבל הכא דהוי שני גופין כלי ואוכלין לא כנ"ל:

דף צד.

ובפלוגתא דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש. פי' הא דרב אשי דוקא אוקמה או כר' יוחנן או כריש לקיש ורב ששת ורב אשי לא פליגי כלל אלא באוקמתא בעלמא ושלא כדברי רש"י ז"ל:

בסוס המיוחד לעופות. פי' דבן בתירא מתיר בכל סוס וכן ר' נתן ואפי' סוס שמיוחד לעופות לנושאן כשהן חיים דאין במשאן חיוב שביתת בהמה דכל דבר שהוא חי נושא את עצמו ודלא כרבנן דבסוס כי האי מדינא אסור ובסוס כי האי איצטריך ר' יוחנן לומר דבן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד ולאפוקי מדרבנן אבל סוס המיוחד לרכיבה מדינא אפי' לרבנן שרי אלא דאינהו גזרי בכל סוס משום סוס המיוחד לעופות או שמא ישנה אותו ממלאכתו למשאוי או כדאמרי' התם לכשיזקין מטחינו ברחים ולא הוי גזרה לגזרה דכולה חדא גזירה היא:

איכא סוס דבי זיאון. פי' שכן דרך צדי עופות שנושאין עופותיהן הדורסין וכלביהן הצדין על הסוסים כדי שלא ייעפו ושלא יגעו עד מקום שצדין בו:

ומודה ר' נתן בכפות. פי' וה"ה בכל דבר שהוא חולה כדמשמע ביומא פרק שני שעירי גבי שעיר המשתלח דאם חלה ככפות דמי:

דף צד:

עד דאיכא לגופו ולגופה. פי' לגופו של מר שנרצף פיו וצריך לתקנו וגם לגופה של מלאכה שהוצרך להוצאתו באותו מקום שמוציאו לחפור בו, וכן ספר תורה לגופו להגיה ולגופה של הוצאה לקרות בו, קמ"ל דבחדא סגי דהוי לגופי' או לגופה דבהכי חשיב מלאכה שצריכה לגופה ולאפוקי אינה צריכה לגופי' ולגופה כגון מוציא את המת אפי' לקוברו שאין לו הנאה בהוצאתו ובקבורתו אלא ההנאה היא מניעת הטומאה שמסתלקת בשביל המלאכה אבל אין ההנאה במלאכה עצמה. וה"ה במוציא מר לחפור את הקבר דהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה:

אמר לי' האלהים דעיילת בי' את ודרית לי' בהדי' כלומר אני' אכריחך בראיות שאתה בעצמך תוציאנו משם. ואפי' לר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דוקא לרשות הרבים אבל לכרמלית לא אלא איסורא דרבנן איכא ובמת לא גזרו משום כבוד הבריות אבל באיסור תורה ודאי לא התירו משום כבוד הבריות כדאמרי' בפרק מי שמתו כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. ומסתברא דלר' שמעון כי היכי דמלאכה שאינה צריכה לגופה אסור לרשות הרבים מדרבנן ה"ה לכרמלית דאסור דכל מאי דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולכל מילי דרשות כרמלית לגמרי עשאוהו כשל תורה אלא דבכרמלית התירו לגבי מת ולא לרשות הרבים משום דלפעמים אתי לאיסור תורה כגון במלאכה שצריכה לגופה אבל בכרמלית אי אפשר לאיסור תורה והיינו טעמא דשרו כלאים דרבנן התם בברכות משום כבוד הבריות הואיל וכלאים דאורייתא ודרבנן שני עניינים חלוקין דאי משתלי ושרו בלא כבוד הבריות ליכא איסורא אלא מדרבנן אבל בהוצאה דרשות הרבים דזו וזו הוצאה היא אי אתי' למשרי בהוצאה שאינה צריכה לגופה אתי למיעבד בצריכה לגופה. ומהאי טעמא נמי לא שרו קבורה ביום הכפורים ושבת ע"י עממין דלא ליתי למיעבד בישראל וי"ט ראשון שרו משום דלא חמיר כולי האי ולא גזור בי' כולי האי כי היכי דלא לישתהי תרי יומי דאין ראוי לשהותו למחר לקוברו ע"י ישראל כיון שזה י"ט וזה י"ט דהוה לי' כמכוין מלאכתו לאותו יום וכמחלל עליו י"ט שני. וא"ת והיאך אפשר דכל מה דאסרו חכמים בר"ה אסרו בכרמלית דהא אמרי' בפ"ק גבי כרמלית היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. וי"ל דהתם הוא במלתא דשרי לגמרי ואין בעצמה דמיון למלאכה כלל כגון עומד ברשות היחיד ושותה ברשות הרבים שאין בעצמו של דבר זה דמיון מלאכה כלל אלא גזרה דילמא אתי לאפוקי האי מהאי בהא שרו בכרמלית לעמוד בו ולשתות ברשות היחיד או ברשות הרבים אבל בכל שהוא משום מלאכה לגמרי השוו דבריהם, תדע לך שהרי אין חצי שיעור מותר בכרמלית ולא הי' מי שאמרה זו היא שיטת הרא"ה ז"ל:

והא דתניא פטור דאפיק חצי זית ממת גדול. פי' ומינה דלרב נחמן דוקא אחת משלש הוא דמחייב כיון דצמצמי' לשיעורי' דאי משתקיל אפי' פורתא אזלא לה טומאה אבל אחת מארבע לא, וה"ה דלרב נחמן דאוקמה באפיק חצי זית ממת גדול דמצי לאוקומה בדליכא אלא חצי זית אלא דהא עדיפא לי' ומ"מ אפילו במת גדול במוציא כזית חייב דהא חשיב לטמויי ומדחשיב לאפוקי למעוטי טומאה חשיב לענין הוצאה הואיל והוא שיעור דטומאה מה שאין כן בשאר איסורין ומתני' ר' יהודה היא:

מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב פרש"י ז"ל משום גוזז שאע"פ שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגיזה זו אף בזה חייב משום גוזז דומיא דגוזז את השלח שהוא חייב משום גוזז ואף במקום שאינו צריך לגיזה אלא שישאר העור בלא שער כדי שיהא ראוי לעיבוד. וי"מ דחייב משום עוקר דבר מגידולו ולא מיחוור דההיא תולדה דקוצר ואין קצירה אלא בגידולי קרקע כדמשמע בהדיא בפר' כלל גדול ועוד שאין ליחייב משום קוצר אלא כשהוא צריך לעצים מה שאין כן בזה, ורבי' יהונתן ז"ל שפי' דאע"ג דקא עביד בכך שינוי מחייב ר' אליעזר משום תולש אפשר דלפי' רש"י ז"ל כיון דתולש היא תולדה דגוזז וכמו שפי' הוא ז"ל:

אבל לחברו דברי הכל פטור. פי' רש"י ז"ל דלא מיזדמנא לי' מילתא ליטלן יפה בלא כלי ורבי' יהונתן ז"ל פירש דאין דרך בני אדם בכך משום מיאוס:

אמר רב יהודה שתים. כלו' דמלא פי הזוג שתי שערות נינהו:

ומודים חכמים לר' אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות. שאפי' על שער אחת חייב דאפי' באחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן ודבר זה אפי' בחול אסור משום שנאמר ולא ילבש גבר שמלת אשה דמתרגמי' לא יתקן גבר בתיקוני איתתא והנשים מתקנות עצמן בזה ומקפידות ונוטלות אפ' שער א' לבן מתוך שחורות שלא יתגנו בעיני בעליהן והילכך הזכרים אסורים:

והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו. פי' למעלה לצד הגוף במקום שנדבק הצפורן בבשרו:

מתני'

וכן הגודלת וכן הפוקסת. פי' הרא"ה ז"ל דפוקסת היא שלוקחת חלק משערה ושוזרת אותו וכן עד ג' פעמים ואח"כ עושה משלשתן כמין חבל וזו היא הגודלת:

דף צה.

וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינן אלא משום שבות. וא"ת הכא משמע דאפי' בחולב כדחבו ליכא אלא איסורא דרבנן ואלו התם בכתובות אמרי' גונח יונק חלב כדרכו ופרישנא טעמא משום דהוה לי' מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן דמשמע הא חולב כדרכו איכא איסורא דאורייתא וההיא ודאי אליבא דחכמים הוא. וי"ל ודאי דאפי' בחולב כדרכו ליכא אלא איסורא דרבנן אלא דאפי' במקום צערא לא התירו אלא שלא כדרכו, והא דמחייב ר' אליעזר מלקות בי"ט על החולב והמחבץ והמגבן אע"פ שהן אוכל נפש מיירי בשל כותי דקפיד עלוי' דלא אפשר לי' למיכל, דבכי האי גונא לא אמרי' הואיל כדאמרי' בפר' שני די"ט חזינן אי כי יהבי' ריפתא לינוקא ולא קפדי שרי ואי לא אסור כן פי' הרא"ה ז"ל:

חולב חייב משום מפרק. מחבץ חייב משום בורר מגבן חייב משום בונה, פי' והיינו לר' אליעזר אבל לרבנן דפטרי סברי דאין דישה אלא בגדולי קרקע ואין דרך ברירה ובנין בכך:

טעמא מאי אמור רבנן, דאסור לרבץ מדרבנן והיינו חכמים דלעיל דאמרי אחד זה ואחד זה אינן אלא משום שבות דילמא אתי לאשויי גומות הכא ליכא גומות. וא"ת נגזור בדליכא גומות אטו איכא גומות כדאמרי' בפרק במה מדליקין גזרה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. תירץ הרמב"ן ז"ל דאין אומרים באיסורי שבת זו דומה לזה שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים והם גזרו בזה משום שהיא מלאכה מצוי' ובשאינה מצוי' לא גזרו והילכך גירורא דעיליתא דשישא קרוב הוא לבוא לידי חריץ יותר מן המרבץ שאין קרוב לבוא לידי השואת גומות ולפי' גזרו בזו ולא בזו, והכי נמי מסתברא שהרי התירו כאן להערים ואמרו אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת ואלו הי' קרוב לבא לידי השואת גומות למה התירו הערמה זו וכ"ש דההיא מימרא היא ולא סבירא לן הכי:

לאו אדעתאי. פירש רש"י ז"ל לא הייתי זכור. ועוד פי' ז"ל בשם רבותיו לאו אדעתאי לא סבירא לי:

דף צה:

אלא להכשר זרעים בלבד. פי' דתליא בתלוש ומחובר ודיני' כמחובר דהא לא כתיבא ביה שדה וכרם ודון מינה דלענין שבת נמי דתליא מלתא בתלוש ומחובר דדיני' כמחובר ופרקי' דדוקא לזרעים קאמר:

שאם ניקב בכדי טהרתו. כלומר שיצא מתורת כלי בשבירה זו ושוב אינו מקבל טומאה והוא כמוציא זית דחשיב כמחובר ואפי' לענין שבת דתו לא הוי כלי:

ומודה ר' שמעון שאם ניקב למטה מרביעית. פי' וכי פליג ר' שמעון בניקב בדופנו במקום שישאר מן הדפנות שעדיין יש מן הנקב ולמטה בכדי שמחזיק רביעית דאכתי יש עליו תורת כלי והוה לי' כתלוש, וחכמים סברי דאפי' בכי האי הוי כמחובר שעדיין מריח לחלוחית הקרקע. אבל כל שניקב למטה הימנו דמן הנקב ולמטה אינו מחזיק רביעית אפי' ר' שמעון מודה לפי שאין תורת כלי עליו:

טהור מלטמא גיסטרא. כלומר כשהוא גיסטרא וראוי להשתמש בו שהי' ראוי לקבל טומאה וכיון שניקב במוציא משקה טהור שאין אומר הבא גיסטרא לגיסטרא:

ניקב בשורש קטן טהור מלהכשיר בו זרעים. פי' דלענין זרעים בעי' כשיעור שורש שיהא יכול וראוי לינק וזה כבר הוא יונק ופרש"י ז"ל טהור מלהכשיר בו זרעים לרבנן דהוי עציץ נקוב ע"כ כלומר אע"ג דלרבנן כל נקוב כמחובר משוו לי' מ"מ מודו אינהו בזרעים שהוא כתלוש עד שניקב בשורש קטן משום דלענין זרעים בעי' כשיעור שיהא ראוי לינק, ולהכי נקט רש"י ז"ל לרבנן אבל לר' שמעון לא עד שינקב במוציא רמון או במוציא משקה וכמו שנפרש בסמוך בשם הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל כנ"ל:

ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים. פי' בשייחדו לאוכלין טמא כל זמן שראוי לקבל בו זיתים ניקב במוציא זיתים וכו' ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים, בשייחדו בפירוש לרמונים אבל אם ייחדו סתמא לאוכלין לא משום דסתם כלי חרס העשוי לאוכלין שיעורו במוציא זיתים:

שמעתי כלי חרס שיעורו במוציא רמון. פי' דלא יצא מתורת כלי חרס במוציא זית אלא במוציא רמון. ואמר לי' רבא שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל שאם ניקב במוציא רמון אינו מציל. ור"ת ז"ל פי' אם ניקב במוציא רמון וסתם הנקב כולו בצמיד פתיל אינו מציל דבטל לי' מתורת כלי לגמרי. וא"ת אמאי לא קאמר לי' שמא לא שמעת אלא בכלי העשוי לרמונים. וי"ל דאיהו כלי חרס סתמא קאמר וסתם כלי חרס לא קאי לרמונים:

דף צו.

שונין כלי. חרס שיעורו בכונס משקה. י"מ בעשוי למשקין. וי"מ אפי' בסתמא למשקין קאי:

ה"ג הרא"ה ז"ל פליגי בה תרי אמוראי וכו' חד אמר במוציא רמון וחד אמר במוציא משקה.. ופרש"י ז"ל דלענין הכשר זרעים פליגי. וכתב הרא"ה ז"ל דהכי נמי מסתברא דאי לענין צמיד פתיל פליגי מתני' היא. בכלים העשוי למשקין בכונס משקין העשוי לאוכלין ומיהו עיקר הך פלוגתא ליתא אלא אליבא דר' שמעון דלדידי' כיון דמדינא נקוב הוי כתלוש אלא דהתורה רבתה אצל זרעים לעשותן כמחובר להכשר ולא מדינא פליגי בה הני אמוראי דמר סבר דהתורה רבתה שיעור גדול דהיינו במוציא רמון וחד אמר במוציא משקה דכי רבתה תורה טהרה אצל זרעים אפי' במשהו רבתה אבל לרבנן פשיטא דשיעורא הוי בכדי שורש קטן דהכי איתא בעוקצין גבי הכשר זרעים וכמה הוא שיעורו של נקב כדי שיצא בו שורש קטן ע"כ תורף פירושו,, וזהו שפרש"י ז"ל לעיל גבי ניקב בשורש קטן דדוקא לרבנן וכמו שכתבנו למעלה, אלא שקשה לי דמתוך פירושו של רש"י ז"ל נראה דהוא גורס חד אמר במוציא רמון וחד אמר בשורש קטן שהוא ז"ל פי' גבי וסימנך אחד המרבה וכו' דהוא שיעור השלש המדות האחרונות שבכלי חרס והממעיט הוא שיעור הקטן שבשלשתן והיינו ניקב בשורש קטן והמרבה הוא השיעור הגדול שבשלשתן וצ"ע אבל הרא"ה ז"ל מר נקיט שיעורא רבה דבכולהו ומר שיעורא זוטא דבכולהו:

הרי הן ככלי גללים. פי' ואפי' יחדו לרימונים שוב אינו מקבל טומאה, ור' אלעזר פליג עם רבה ולא קשיא לר' אלעזר הא דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים דהתם מיירי בכלי עץ דהם חשובים ואם ניקבו במוציא זית דעתי' עלייהו לרמונים וכן פרש"י ז"ל:

סליק פרק המצניע

תוכן העניינים

חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה