חידושי הרן (מיוחס לו) על שבת· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ט - אמר רבי עקיבא
אמר ר' עקיבא מניין לעבודת כוכבים וכו' פרש"י ז"ל דאיידי דבעי למיתני מנין שמרחיצין את המילה כייל להו לכל הני דקאמר בהו מניין, ולדידי קשיא אם כן ליתני ברישא מנין שמרחיצין את המילה ואגררא דידי' ליתני כל הני דהא איכא בתלמודא טובא הכין, ועדיין צריכין אנו לרבי' יהונתן ז"ל שפי' דהא דקא מתחיל במניין לעבוד' כוכבי' איידי דסליק מפרקין דלעיל דתני שיעור כלי חרס ואסמכי' אקרא תנא עבודת כוכבי' נמי ואסמכי' אקרא דתזרם כמו דוה וא"ת והא קרא במשמשי עבודת כוכבי' כתיב דהכי כתיב וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך תזרם כמו דוה ואלו משמשי עבוד' כוכבי' לכולי עלמא לא מטמו במשא כדאית' בגמ'. כבר פירשו בירושלמי דמיירו בצפוי ואפודא דמיחברו בגופה של עבודת כוכבים דהוו ממש כגופה:
גמ'
תנן התם מי שהי' ביתו סמוך לעבודת כוכבים וכו'.. והא דקא מייתי' האי מתני' הכא לומר דמתני' דהכא לאו כולי עלמא מודו בה דעבודת כוכבים כנדה דהא איכא רבנן דפליגי עלי' דר' עקיבא דאמרי כשרץ:
כונס לתוך שלו. והתם במס' עבודת כוכבים אמרינן דעביד לה בכי האי גונא דלא מתהניא עבודת כוכבים מינה כגון דעביד באותן ד' אמות בית הכסא או מידי אחרינא:
דף פב:
נדון מחצה על מחצה כתב הרא"ה ז"ל הנכון בזה לומר שאין חלוקה זו כשאר כותל דשותפין דעלמא שיש זכות לשניהם בכל האבנים אפי' באותן של צד חבירו אבל כאן אינו כן אלא מה שלצד עבודת כוכבים שלה ומה שלצד שלו שלו וטעמא משום דתרווייהו ניחא להו בהא של עבודת כוכבים שפיים שלה נעבד ועובדים לכל אבן ואבן שבצד שלה וישראל ג"כ ניחא לי' במה שבצד שלו שיהא שלו וכיון שכן אפי' השתחוו למה שבצד שלו אינו נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומה של עבודת כוכבים אסור ומה שלצד שלו מותר והוא שמכיר אבניו ועציו ע"כ,, דאם אינו מכיר אסור משום דעבודת כוכבים אסורה בהנאה מדאורייתא ובמילי דאורייתא לית ברירה:
.
באבן מוסמה. פרש"י ז"ל כגון אבן שהיא שומה ביתדות וכלים תחתי' ואינה נוגעת בהם ובא הזב וישב עלי' הכלים טמאין ואף על פי שאין הזב ולא האבן שהוא יושב עלי' נוגעין בהן מדכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהי' תחתיו יטמא דמשמע דכל מה שתחתיו טמא ואף מה שאינו נוגע בו. והקשו עליו בתוספות אם חדושא של אבן מוסמא מפני שאינה נוגעת בכלים אפי' כל דבר שהוא תלוי נמי אף על פי שהוא ראוי לקבל טומאה הוי חדוש שמביא טומאה למה שאינו נוגע בו ואינו נשא ועוד דהא קרא דכל אשר יהי' תחתיו אוקימנא לעליונו של זב כגון אם יהי' כלי או כסות על ראשו. והכי דרשי' לי' התם בנדה פרק בנות כותיים וכל אשר יהי' על ראשו ותחתיו הזב יטמא והילכך לעליונו נדרש ולא למשכבו כמו שפי' רש"י ז"ל. ועוד דהא כלים שנישא עליהם הזב אינן טמאין כדתנן כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למושב ולמשכב האדם. ובספרי דרשי' לה לאבן מוסמא מוהיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. ופי' הם ז"ל שאבן מוסמא היא אבן גדולה נתונה על גבי כרים וכסתות והן משכבות ומושבות ואינה תלוי' ע"ג יתדות אלא היא מונחת עליהן ובא הזב וישב עלי' טמאין מדרס והיינו חדושא של אבן מוסמא שהי' בדין שלא אהא טומאת משכב אלא במה שהוא שוכב בו או שישיבתו ניכרת כלומר שהוא מכביד עליהן כגון עשר מצעות זו ע"ג זו ולא כשאין ישיבתו ניכרת כגון אבן מוסמא שלא ניכרה ישיבתו שהרי אינו מכביד כלום שכבר היתה האבן כבדה כל כך שלא הוסיפה כלום בענין ישיבתו ומ"מ מודים הם לרש"י ז"ל שאם הזב יושב על אבן' מוסמא שמטמא משכבות ומושבות שתחתי' לפי שטומאת אבן מוסמא לטמאת משכב ומושב נתרבית דין זה ודאי אמת הוא, אבל קשה על זה אם זו בלבד אבן מוסמא הא דאמרי' במס' כלים אבות טומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת למעלה מהן נבלה למעלה מהן בועל נדה למעלה מהן זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו, למעלה מהן מרכב שהוא מטמא תחת אבן מוסמא והא היכי אתיא אם כשהמרכב למעלה על גבי האבן ומשכבות ומושבות תחתי' לומר שהם טמאים זו אי אפשר שאין משכב ומושב עושה משכב ומושב ועוד שהרי בועל נדה עושה כיוצא בו שאם יושב ע"ג אבן מוסמא מטמא משכבות ומושבות שתחתי',, והכי איתא בהדיא בתורת כהנים דבועל נדה הרי הוא כנדה כדכתיב ותהי נדתה עליו. ואם כן מאי רבותי' דמרכב דקתני למעלה מהן מרכב, ועוד דהא בשמעתין משמע דטומאת אבן מוסמא הוא ענין דומה למשא דאמרי' כי פליגי באבן מוסמא כלומר ומשא דקתני במתני' ר' עקיבא היא אבן מוסמא והוא היסט כדמשמע לקמן. לפי' יש לפרש הא דמס' כלים כמו שפי' ר"ח ז"ל כאן שהאבן היא נתונה ע"ג משכב ומושב של זב הטמאין וטהור יושב על האבן טמא לפי שהוא נישא מחמת משכבו שהוא טמא והרי האדם טמא כאלו ישב ע"ג המשכב ממש או נישא מחמתו בלי הפסק והיינו ההיא דבמס' כלים שיש אבן מוסמא על המרכב והטהור עלי' והוא טמא וטומאה זו היא בכלל היסטו של זב שהוא טמא נושא את הטהור כדלקמן וכדתנן אצבעו של זב תחת הנדבך והטהור יושב על גביו מטמא שנים ופוסל אחד כלומר עושה ראשון ושני בחולין ופוסל שלישי בתרומה והרי הטהור כאלו הוא הזב עצמו שהוא אב הטומאה ודוקא בעודנו ביחד עם הזב אבל פירש הזב או הטהור אינו מטמא אלא אחד ופוסל אחד, ואף כאן הטהור הוא נישא על הטמא שהוא המרכב וטמא מדין היסט וזה קשה דאמרי' דמצורע מטמא באבן מוסמא וההיא לא מדין היסט הוא שאין היסט אלא בזב שהיסטו לא מצינו לו חבר בכל התורה כולה ועוד דבכמה דוכתין בתלמודא נתרבית. אבן מוסמא מדין משא כדין היסט, ע"כ נראה שיש ארבעה עניינים באבן מוסמא, הראשון שיש בכלל אבן מוסמא כשהזב יושב על האבן ומשכבות ומושבות תחתי' והוא מטמא אות' כשהוא ראוי למשכב, והוא כפי' התוספות ודין זה מדין משכב ומושב היא שכן מצינו שנתרבית אבן מוסמא לטומאת משכב ומושב דאמרי' בת"כ מניין לעשרה מרכבות זו על זו ואפילו באבן מוסמא ת"ל כל המרכב וכן במס' זבים אמרי' כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם והיינו נישא עליו ואפי' באבן מוסמא. והשני כשהטהור יושב על האבן ותחתי' משכב ומושב של זב שהוא טמא כפי' ר"ח ז"ל שכן מצינו שנתרבית אבן מוסמא לטמא הטהור היושב עלי' דאמרינן התם בספרא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מנין לעשרה מושבות זו על זו ואפי' ע"ג אבן מוסמא ת"ל והיושב מקום שהזב יושב ומטמא הטהור יושב ומיטמא הרי שיש בענין משכב ומושב שני דינין בענין אבן מוסמא, ועוד שני ענינים אחרים בדין אבן מוסמא בענין משא, הראשון שהטהור נושא אבן גדולה ועלי' טומאה בכדי שאינה מכבדת על האבן, והשני שהטמא או הטומאה נושאין את האבן והטהור עלי' בכדי שאינו מכביד, והילכך בכל מקום שהוזכרה אבן מוסמא בלשון סתם הוא באחד משני ענינים אלו, אבל כשהוזכרה בענין משכבות הוא באחד משני ענינים הראשונים, ומעתה כשהוזכרה אבן מוסמא גבי זב בענין משכבות ומושבות הוא בין לטמא הזב מה שתחתי' והיא בין לטמא הטהור היושב עלי', ודין טהור נושא אבן גדולה ועלי' טומאה משכחת לה כשהוזכרה אבן מוסמא גבי מצורע בלשון משא הוא לטמא מה שתחתי' כגון שהטהור נושא בשר מצורע ע"ג אבן גדולה וכן דם הנדה והוא כעין משא שהטהור נושא את הטמא, ודין טמא נושא את האבן והטהור עלי' משכחת לה כשהוזכרה אבן מוסמא בהיסט הזב בדין כלי חרס הוא שהזב נוטל אבן גדולה ועלי' כלי חרס בכדי שאינו מכביד וזה נקרא היסטו של זב שהטמא נושא את הטהור, ודין טומאה נושאת את האבן והטהור עלי' משכחת לה כשהוזכרה אבן מוסמא גבי עבודת כוכבים דודאי בעבודת כוכבים אבן מוסמא במשכב ומושב לא משכחת לה שאין עושה משכב ומושב אלא אדם ולא עבודת כוכבים אלא משכחת לה כעין היסטו וכגון שהיתה אבן גדולה בכף מאזנים והאדם עלי' בכדי שאינו מכביד ועבוד' כוכבי' בכף שניי' והכריעה היא שהאדם טמא מדין היסטו של עבודת כוכבים, או משכחת לה משום משא בלחוד כגון שעבודת כוכבים על האבן בכף מאזנים והאדם בכף שניי' והכריע האדם שהוא טמא מדין נושא עבודת כוכבים, א"נ כפשטה וכגון שהאדם נושא אבן כבדה ועבודת כוכבים עלי' בכדי שאינה מכבדת שהוא טמא מדין משא ונמצא דאבן מוסמא דעבודת כוכבים אינה תלוי' כלל בטומאת משכב ומושב כללו של דבר טהור נושא את הטמא היינו משא, טמא נושא את הטהור היינו היסט:
ולר' עקיבא למאי הילכתא איתקש לשרץ למשמשי' והא דלא אמר לי' לטמא בכעדשה משום דלאו קושטא היא דלא מיטמאה אלא בכזית כדלקמן, אבל לרבנן משמשי' לא צריך קרא דלא עדיפא מעבודת כוכבים עצמה דאינה מטמאה אלא כשרץ ואפי טומאת עבודת כוכבים עצמה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא היא:
ולוקשה רחמנא לנבלה. וא"ת דילמא להכי הוקשה לנדה ללמד שעושה משכב ומושב כנדה מה שאין כן בנבלה דלא מטמא אלא אדם המסיט דהיינו הנושאה. וי"ל דאי משום הא לא איצטריך לאקושה לנדה דאף על גב דאיתא במשא כנדה ולר' עקיבא באבן מוסמא ליתא בטומאת משכב ומושב לפי שאין משכב ומושב אלא בבעלי חיים שראויין לעשות מדרס ואף על גב דהתם בנדה בעי' לרבויי דם הנדה שמטמא משכב ומושב שאני דם דאתי מחי והרי הוא כחי כדכתיב והדוה בנדתה מדוה כמותה:
ולר' עקיבא למאי הילכתא איתקש לשרץ למשמשי'. קשיא לי ולימא לי' לאפוקי דלא מטמאה באבן מוסמא. ולי נראה דאלו אמר הכין הוה אמינא דמשמשי' כמותה ומה היא מטמאה במשא אף משמשי' כן והשתא קא משמע לן דהוקשו לשרץ דלא מטמו במשא כנ"ל:
דף פג.
בשלמא לר' אלעזר ניחא. פי' דהא ודאי מדקתני עבודת כוכבים כשרץ ומשמשי' כשרץ ש"מ דשוו אהדדי ודין עבודת כוכבים כמשמשי' ורבה סבר אם איתא דשוו אהדדי ליתני עבודת כוכבים ומשמשי' כשרץ אלא מדקתני הכין ש"מ דלא דמי שרץ דעבודת כוכבים לשרץ דמשמשי':
מגע כותי וכותית. מגע עבודת כוכבים ומשמשי' הן ולא היסטן וכו'. כך הגירסא ברוב הספרים ופי' הן דהיינו מגען והיסטן דהיינו משאן והאי דלא משמע לי' דמאי היסטן דקתני היסטן ממש משום הן דקתני דהיינו מגען והוי מיעוטא וכיון דתני מגען היסטן דתני ודאי משא דוקא קאמר. אי נמי דומיא דעבודת כוכבים דנקט דלא מטמא בהיסט, כך פי' המפרשים, ולא נהיר לי דהא עבודת כוכבים מטמאה בהיסט כדין נדה כדפרישי' לעיל משום דנדה וזב בחד קרא כתיבי דכתיב והדוה בנדתה והזב את זובו וגו', והראשון נראה עיקר:
רבה מתרץ לטעמי' וכו'. עבודת כוכבים היא והיסטה אבל לא אבן מוסמא. פי' דבין רבה בין ר' אליעזר סבירא להו דהיסט דקתני הכא היינו משא והילכך הוסיף רבה בעבודת כוכבים אבל לא אבן מוסמא ולומר שאין כל היסט מטמא בעבודת כוכבים אלא משא דנבלה בלחוד אבל לא אבן מוסמא ואצ"ל היסטו של זב שלשון היסט לשון משא ויש במשמע משא דנבלה ויש במשמע היסטו של זב ואלו משמשי' לא מדכרי' השתא דכדקיימי קימי דשפיר אתיא לכולי עלמא מאי דקתני משמשי' הן ולא היסטן, נראה לי דעיקר תירוצי' דר' אליעזר לא אתי לתרוצי כותי וכותית הן והיסטן אבל עבודת כוכבים לא קשיא לי' מידי דהיא ולא היסטה דוקא תדע דהא מעיקרא לא קשיא לן מידי לר' אליעזר אלא דאקשי רבה מכותי וכותית דמשבשתא היא והוא דאיצטריך ר' אליעזר לפרוקי, וכן מצאתי לרא"ה ז"ל שכתב ואגב שיטפא דלעיל נקט האי לישנא לר' אליעזר עבודת כוכבים היא ולא היסטה דעבודת כוכבים איצטריכא לי' ולהכי נקט לה ולא משמשי' דבהא כולי עלמא שוו ושפיר קתני להו אבל לר' אליעזר שפיר אתיא כדקתני עבודת כוכבים ומשמשי' הן ולא היסטן עכ"ל:
מתקיף לה רב אשי מאי הן. לפי גירסת הספרים דגרסי מגע כותי וכותית שפיר קא מקשה דמכיון דמפרש בהדיא מגע מאי הן דקתני דאלו מגען הא תנא לי' בהדיא ולישנא דברייתא גופה קא קשיא לי' מאי הן, ולא גרסי' אי הכי מאי הן דודאי לרב אשי אפי' לר' אליעזר קא קשיא לי' לישנא דברייתא, ופריק רב אשי ה"ק מגע כותי וכותית בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן טמאין ולומר דהן דקתני לא הוי מגען כדקס"ד מעיקרא אלא הן היינו משא וכגון שהסיטום אחרי' והיסטן דקתני היינו היסט ממש כגון אחרי' שהוסטו מהם. עבודת כוכבים היא שהיסטה את אחרים טהורים ואבן מוסמא שלה נמי טהורה אחרים שהסיטו אותה טמאין, והאי תירוצא ודאי כרבה אתיא דהא מודה ת"ק דמטמאה במשא ולא פליג ר' עקיבא ורבנן אלא בהסטה את אחרים דהוי ממש כאבן מוסמא והיינו הן דקתני בברייתא ולומר דמטמאה במשא לכולי עלמא והילכך לא אתי כאוקמתי' דר' אליעזר ורב אשי נקט לה כרבה משום דס"ל כותי'. כך פי' המפרשים ז"ל, ולדידי קשיא לי לישנא דקאמר בין הן שהסיטו את אחרים דמשמע דהן דקתני בברייתא הוי היסט ולא משא והיסטן דקתני היינו משא, ויש לומר דהאי לישנא לאו דוקא דודאי רב אשי לא אתא לאשמועי' אלא אורחא דפירוקא ולומר דהן והיסטן תרוייהו איכא לפרושי אהיסט וחד מינייהו אעלמא קאי והיינו הן דקאי אאחרים שנשאו אותן ואנן לפום לישני' מפרשי' לה הכי בין הן שהוסטו מאחרים ובין אחרים שהוסטו מהם תדע דהא גבי עבודת כוכבים קאמר היא שהסיטה את אחרים טהורין ואי אהן דקתני גבי עבודת כוכבים קאי הא הן לטומאה קאי דקתני עבודת כוכבים הן ולא היסטן ואלו לפום לישני' דרב אשי משמע דאטהרה קאי אלא דלישנא לאו דוקא והכי מפרשי' לה היא שהוסטה מאחרים טמאין דהיינו משא אחרים שהוסטו ממנה טהורין, ועוד תדע דהא במתני' גבי עבודת כוכבים הן קתני דהוי לישנא דרבים וא"כ אמאי קאמר ר' עקיבא עבודת כוכבים בין היא שהסיטה את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותה טמאין אלא ודאי רב אשי אורחא דתרצתא אתא לאפרושי ותו לא חש להני דקדוקי דפשיטא מילתא דלפום לישני' ה"ק ר' עקיבא אומר הן והיסטן כלומר הן אחרים שהסיטוה והיינו משא והיסטן שהוסטו ממנה דהן והיסטן אעלמא קאי וכן נראה מדברי הרא"ה ז"ל משמשי' בין שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותם טהורין ואף על גב דמשמשי' לישנא דרבנן הוא מסיק לכולה מלתא והדר אמר לה משום דמשמשי' לכולי עלמא היא ולית בה פלוגתא כלל, ואפשר דלישנא דתלמודא נמי הוא משום דהאי לישנא דרב אשי עיקר אתא לברורה ולאתני' לכולא מתניתא בלישני', ומיהו איכא נוסחי דלא גרסי בהו מגע כלל אלא כותי וכותית והיא גרסתו של רש"י ז"ל מתקיף לה רב אשי אי הכי מאי הן, ופי' הרא"ם ז"ל דלפום האי גירסא לא פריך אגופה דברייתא אלא אאוקמתי' דרבה ור' אלעזר ולרבה אקשי לי' מרישא דברייתא ולומר דמאי הן דקתני רבנן דהא לדידי' כותי וכותית עבודת כוכבים ומשמשי' אין דינן שוה וא"כ לרבה מאי הן דהא ליכא תרי דשוו אהדדי ובשלמא לר' אלעזר קאי אעבודת כוכבים ומשמשי' דדינן שוה ולר' אלעזר נמי קשיא סיפא דקתני ר' עקיבא הן דהא לא קאי אכותי וכותית דהא מודה הוא לרבנן ולא אמשמשי' נמי דבהא נמי לא פליגי והוה לי' למיתני היא ולא היסטה, ופריק רב אשי דהאי הן אאינשי דעלמא קאי ולא קאי אעבודת כוכבים ומשמשי' כדפרשי' לעיל הן עבודת כוכבים ומשמשי' שהסיטו אחרים אותם ולרבה מפרשי' הן אחרים שהסיטו אותם וכו' ולר' אלעזר הן בני אדם שנוגעין בה ולא היסטן בין שנשאו אותה ובין שנישאו ממנה דהכי ודאי אית לן לפרושי הא דקאמר משמשי' הן ולא היסטן אפי' לרבה הן בני אדם שנוגעין בהן אבל לא היסטן בין שהסיטו אותן ובין שהוסטו מהם:
דף פג:
תנא זב וכל דדמי ליה. פי' ועבודת כוכבים גופה אתיא לן מהיקשא דנדה וטומאת נדה כזב לכל דברי' למשא ולהיסט ולמדרס מדכתיב והדוה בנדתה והזב את זובו וגו' והילכך עבודת כוכבים בכלל זב היא:
דתניא וישימו להם בעל ברית וגו'. בירושלמי משמע שעשו עבודת כוכבים כצורת ראש המילה והיינו בעל ברית ולומר עבודת כוכבים שהיא כצורת מקום שנעשה הברית אבל רש"י ז"ל לא פי' כן והא דקתני זה זבוב בעל עקרון גמרא גמירי לה הכיף.
וחומרא וקולא לקולא מקשי'. פי' ולר' עקיבא אליבא דרבה ור' אלעזר היינו טעמי' דלא מקיש לחומרא לכל הני מילי משום דטומאת עבודת כוכבים דרבנן היא וליכא היקשא דאורייתא כלל אלא אסמכתא בעלמא ולעולם דרבנן ומ"מ מאי דמחמיר בה טפי. מדרבנן גמרא גמיר לה הכי ופלוגתייהו דרבה ור' אלעזר אליבא דר' עקיבא הוי בלישני' דר' עקיבא דרבה דייק לי' מדאמר ר' עקיבא כנדה דאלמא סבר דבאבן מוסמא מטמאה כנדה ור' אלעזר דייק לה מדאמר ר' עקיבא מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא ולישנא דמשא היינו משא דנבלה וכן פי' הרא"ה ז"ל:
איכא בינייהו ספינה של חרס פי' ומתני' מיירי בספינה של חרס ואיצטריך לי' קרא דדרך אני' בלב ים אבל משק לא מצי גמיר דאלו גבי שק לא כתיב אלא כלי עץ ומיהו מדקתני טהורה משמע דהיא טהורה לגמרי ואפי' ממדרס ואפי' היא עשוי' לישיבה וכן נמי בספינה של עץ דגמרי' משק ואפי' היא עשוי' לישיבה אם היא גדולה טהורה אפי' ממדרס ואף על גב דבפשוטי כלי עץ אית בהו מדרס ולא גמרי' משק הני גמירי להו לענין פשוטי כלי עץ דוקא ולא לכלים גדולים דאית בהו בית קיבול וכדאמרי' לקמן הבאה במדה טהורה מכלום.
הא נמי מיטלטלת מלאה וריקנית פי' ביבשה לפי שאין נותנין ספינה גדולה בנהר קטן:
דף פד.
וא"ר יוחנן אם יש בה בית קיבול וכו' פי' הרא"ה ז"ל דבלאו דר' יוחנן איכא ראי' מאידך תרתי דעשוי' כקתדרא וכמטה דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול אלא אורחא דתלמודא הוא לאתויי פירושא מאי דמייתי וכ"ש בהא דודאי איכא סייעתא מדר' יוחנן דשל אבנים לא סגי בלא טלטול דשוורים. וקשיא לי א"כ אמאי קא מייתי הא דשלש תיבות. ופי' הרמב"ן ז"ל דאי לאו מדר' יוחנן הוה אמינא דטעמא דשל אבנים דטהורה משום דטלטול ע"י שוורים לאו שמי' טלטול קמ"ל ר' יוחנן דאינה טהורה אלא לפי שאין לה בית קבול הא יש לה בית קבול טמאה דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול, ואכתי הוה אמינא דטעמא דטמאה לפי שהיא קטנה ומיטלטלת ביד קא משמע לן הא דשלש תיבות דאם באה במדה טהורה מכלום לפי שאין תיבה גדולה עשוי' ליטלטל ע"י שוורי' הא עגלה גדולה כיוצא בה דעשוי' ליטלטל ע"י שוורים טמאה וליכא למימר ליתני הא דשלש תיבות ולא הא דר' יוחנן משום דהוה אמינא דלא קאי אעגלה של אבן:
וספינה של' חרס טמאה כחנני' פי' אף על פי שהיא גדולה שאינה מיטלטלת מלאה וריקנית משום דחרס לא איתקש לשק אלא כלי עץ וחנני' לא מטהר ספינה אלא מטעמא דשק:
ושל עץ בין מדרסו ובין מגעו טמא וספינת הירדן שהיא של עץ טהורה ממגע כתנא דידן. ר' יוסי אומר אף הספינה כלומר כי היכי דכלי עץ טמא לכל דבריו אף ספינה של עץ נמי טמאה לכל דברי':
מה הוא אית לי' טהרה במקוה וכו'. ולאו לגמרי מקיש משכבו לו דאם כן הי' טעון מים חיים דומיא דזב והא אימעיט בספרי, ולישני דאמרי' מה הוא אית לי' טהרה במקוה לאו אזב גופי' קיימי' דהא לאו במקוה הוא אלא הכא קאמר מה אדם דאית לי' ברוב טומאתו טהרה במקוה ולכל טומאותיו יש לו טהרה ואפילו לזיבה אף משכבו דאית לי' טהרה במקוה ולא מקשי' לזב לגמרי, אי נמי דמשום משכבו דאית לי' טהרה במקוה נקט דהוא אית לי' טהרה במקוה ולאו דוקא:
דף פד:
מפץ שטמא בזב אינו דין שהוא טמא במת. וא"ת צמיד פתיל יוכיח שטמא בזב ואינו טמא במת, וי"ל דהתם דינא הוא שלא יהא טמא במת דהא אין כלי חרס מיטמא אלא מאוירו וכיון שהוא סתום אינו מיטמא מגבו מה שאין כן בזב דמדין היסט הוא דמטמא לו דהוי מגעו שהוא ככולו דכיון שעומד ליפתח ראוי ליגע באוירו ומיטמא בהיסט מה שאין כן במפץ דמדין מדרס הוא דמטמא לו הזב והילכך דין הוא שיהא טמא במת:
ואמאי והא לית לי' טהרה במקוה. פי' רש"י ז"ל דמפץ פשוטי כלי עץ הוא ואף על גב דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה בראויין למדרסות מקבלין טומאת מת ואמאי והא לא כתיבא טהרה בפשוטי כלי עץ:
אמר לי' רב חנינ' כו' הואיל ואיכא במינו כגון כלי עץ שיש להן בית קיבול וי"מ דבמפץ של גמי עסקי' והואיל ואיכא במינו היינו בגידולי קרקע דהוא מינו דגמי והיינו כלי עץ, ומיהו במה שפי' רש"י ז"ל דפכין קטנים הם של חרס ופיהן צר וטהורין מכל טומאת הזב ממדרס ממגע ומהיסט דבהיסט לא על פי שיש היסט בכלי חרס הכא שאני דפיהן צר דאינן ראויין למגע וכל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט דהא אפקי' רחמנא להיסט בלשון מגע דהא מקרא דוכל אשר יגע בו הזב ילפי' לי', וזה קשה ליטמו במשקי הזב כגון רוקו ומימי רגליו דהתם לא אפקינהו רחמנא בלשון נגיעה, והגאונים ז"ל פי' פכין קטנים של עץ שטהורין במדרס לפי שאינן ראויין לכך ולהאי פירושא פכין דנקט לאו דוקא דה"ה כל מידי דלא חזי למדרס דטמא במת וטהור בזב לענין מדרס אבל לא לכל טומאותיו כיון שהוא כלי עץ:
מי לא עסקי' דיחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור. פי' ש"מ דאינו מיטמא מדרס דאלו כן האיך מציל מה שבתוכו דהא כל דבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה, וא"ת ואכתי איך יציל דהא טמא מדין היסט דכלי חרס כזה דאינו מחוסר אלא פתיחה בא לכלל מגע קרי' בי', וי"ל דמ"מ שפיר קא מציל כיון דאינו מיטמא מדרס דטומאת מדרס מגבו הוא והאי אינו מיטמא מגבו אבל טומאת היסט לאו טומאת אחוריים היא אלא טומאת תוך וכאלו נטמא מאוירו והילכך כי איכא לי' תוך מיטמא היסט אבל כאן אין כאן טומאת אחוריים כלל ומציל:
מתני'
מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעים בתוכה חמשה זרעונים ארבעה על ארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע וכו', כך היא שיטתו] של רש"י ז"ל חמשה זרעונים דקתני חמשה מיני זרעים חלוקים קתני וכאלו קתני חמשה [מיני] גרעינין ברוח אחת מיני קשואין ובשנית אבטיחים ובשלישית בצלים וברביעית פול המצרי ואפי' הכי לא ינקי אהדדי דהא איכא בין זרע לזרע שלשה טפחים כגון שיטע באמצע כל רוח שני טפחים פחות חומש באורך מרוח הערוגה ממין זרע אחד ונמצא שישאר חרב מראש זריעה זו עד הקרן שני טפחים וחצי חומש וכן לכל רוח ורוח ונמצא שבין זרע רוח מזרחית לזרע רוח דרומית שלשה טפחים שכשתמדוד אלכסון של שני טפחים וחצי חומש על שני טפחים וחצי חומש תמצא שהם ג' טפחים כדקיימא לן כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא ואלכסון שנים על שנים יתרבה באלכסון ארבעה חומשין וחצי חומש מזה שהי' לנו הרי ג' טפחים באלכסון בין זרע לזרע ובין קרן לקרן וקים להו לרבנן דבהאי שיעורא לא ינקי אהדדי לפי ששיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה אבל באמצע הערוגה לא יטע אלא גרעין אחד לבדו שאם יטע שנים או שלשה לא יהי' ג' טפחים בינם ובין זרע צפון ובין בינם לבין זרע דרום אבל בארבע הרוחות זורע לכל רוח שני טפחים פחות חומש אבל באמצ' גרעין אחד לבדו כזה [הציור הוא כמו שנדפ' בש"ס] וי"מ גרעין אחד לבדו לכל רוח ורוח והקשה רש"י ז"ל דא"כ אמאי קתני חמשה גרעינין דאפילו תשעה מצי למזרע ארבעה באמצע ארבע הרוחות וארבע בארבע הקרנות ואחד באמצע הערוגה ואיכא ג' טפחים בין זרע לזרע ולכל גרעין טפח ומחצה אלא ודאי הפי' הראשון עיקר:
גמ'
מאי משמע. כלומר דחמשה זרעונים ותו לא, אמר רב יהודה וכו'.
דף פה.
ומנא לן דקים להו לרבנן, פי' דחמשה בשיתא לא ינקי מהדדי דאי מקרא לא ילפי' אלא חמשה גרעינין אבל לא משתמע מיני' אי בערוגה גדולה אי בקטנה, ומהדרי' מילתא היא כלומר מילתא היא למסמך עלה לפי שהם חקרו ודרשו מעובדי אדמה חמשה גרעינין בכמה לא ינקי מהדדי והם השיבום בששה על ששה והם עמדו על דבריהם דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן:
אמר רב אסי ערוגה ששה חוץ מגבולי' ומסתברא דרב אסי מוקי לה בערוגה בין הערוגות שלה דאי לא הא איכא טובא גבולין והילכך בעי' ששה חוץ מגבילין שהוא טפח לכל צד דאי גבולי' בכלל ששה נמצא שאין בערוגה הזרועה אלא ד' טפחים אלא ודאי ששה מלבד גבולי':
כדתנן ר' יהודה אומר רוחב כמלא רוחב פרסה. ומשום טעמי' דקרא מייתי' לה לר' יהודה ולאיתויי לדר' יהודה שיילי' גבולי' כמה ודכותה בתלמודא דהא איכא דפליג במתני' התם עלי' דר' יהודה:
אף גבול טפח. פי' כשיעור פרסת רגלו כדי להלך בו להשקותו ורב פליג עלי' ואמר דבערוגה בחורבה שנינו ולומר שאותן הערוגות הסמוכות לה שהן חרבות ואינן זרועות דאי בזרועות הא אין בין זריעה זו לזריעת חבירתה אלא שני טפחים דשני גבולין של שתיהן:
והא איכא מקום קרנות. פי' הא מצית לאוקומה בערוגה בין הערוגות ושיקיפו לה שמונה ערוגות שלש לכל רוח דליכא למיחש ליניקה דהא איכא מקום הקרנות בערוגה האמצעית שהן חרבות שיכול לזרוע בחיצוניות כנגד אותן קרנות ולא ינקי אהדדי דהא איכא תלתא שני טפחים דגבולין ועוד ירחיק טפח שלא יבא ראש זריעת האמצעית כנגד חבירתה והיינו נוטה שורה לכאן ושורה לכאן דאמר שמואל בסמוך וכיון דאיכא תלתא טפחים מצי למזרע חמשה גרעינין לכל ערוגה של זו לצפון ושל זו לדרום של זו למזרח ושל זו למערב ויזרע אותן הגרעינין כזה [הציור כמו שנדפס בש"ס] ועכשיו כשתעיין בצורה זו תמצא בכל ערוגה וערוגה זרועין חמשה מיני זרע ויש בין זרע לזרע שלשה טפחים, כנ"ל לצייר לפירוש רש"י ז"ל, וי"מ דבערוגה אמצעית אינה זרועה באמצע הרוחות אלא לצד הקרנות כאותן החיצוניות ואין צורך בזה ואדרבה אי מעיינת בה שפיר טפי ניחא בהכין ועוד דניחא לן לאוקמה כדקס"ד מעיקרא:
אמרי בי רב משמי' דרב בממלא את הקרנות. פי' רב דמוקי לה למתני' בערוגה בחורבה מיירי בערוגה שנתמלאת כולה זרעים משני צדדין כל רוח צפוני ודרומי מן המזרח למערב אבל רוח מזרחי ומערבי אין בכל רוח אלא גרעין אחד כזה.*) ועכשיו אין אתה יכול לזרוע עוד בערוגה שאצלה בצפון ושאצלה בדרום:
וליזרע מאבראי ולא לימלי כלומר למה לך לדחוק' ולאוקמה למתני' בערוגה בחורבה ובממלא את הקרנות נימא שלא ימלא את הקרנות ויקוף לה שמונה ערוגות ויזרע החיצונות כדאמרינן מעיקרא והא איכא מקום קרנות ולעולם בערוגה בין הערוגות. ופריק גזרה שמא ימלא את הקרנות כלומר לעולם בערוגה בחורבה ואפי' אינו ממלא שתי הרוחות ואפ"ה אסור לזרוע בערוגות הסמוכות לה דאיכא למיחש שאם אתה מתירו בשאינו ממלא גזרה שמא יבא להתיר בממלא, ונראה לי דרב אסי דמוקי לה למתני' בערוגה בין הערוגות כדאמרי' לעיל לא גזר שמא ימלא את הקרנות וכדמוקי לה שמואל בסמוך:
דף פה:
ולא יהא אלא ראש תור. כלומר אפי' מוקמת למתני' בממלא את הקרנות איכא למימר דמיירי בערוגה בין הערוגות דמאי אמרת דאיכא ערבוב זרעים ויניקה דינקי מהדדי הא ודאי שרי דערבוב ויניקה לא מתסרו אלא משום דליכא היכירא הכא ודאי איכא היכירא טובא דזרעים אלו שהן מעורבבים שהיא של כל אחת ואחת, מי לא תנן אם הי' ראש תור ירק נכנס לראש תור ירק אחר וכו' כלומר אפי' יזרע בראש תור ירק ואין בין זריעת ראש תור ירק לזריעת שדה האחר כשיעור יניקה אפ"ה מותר מפני סוף שדהו ואיכא היכירא טובא, ופריק אין ראש תור ירק לערוגה דלא שייך ראש תור אלא משדה גדולה לערוגה או מערוגה לתוך שדה גדולה אבל שתי ערוגות ליכא היכירא כלל אלא נראין כאלו הן אחת דלא חשיבא כל חדא באפי נפשה:
ושמואל אמר ערוגה בין הערוגות שנינו. וקס"ד השתא בממלא את הקרנות והיינו דאקשי' והא קא מערבן אהדדי כיון שאין בין זו לזו אלא שני טפחים דגבולין נמצא דינקי עלים אהדדי, ופריק בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן כלומר שלא מילא לגמרי קרנות האמצעית אלא בנוטה זריעת החיצוניות כנגד קרני האמצעית ונמצא שיש ג' טפחים בין עלין לעלין ולא ינקי אלו מאלו ושמואל לא גזר שמא ימלא את הקרנות כרב:
הפקיע תלם אחד על פני כולה מהו, מדברי רש"י ז"ל נראה דהוא מפרש לה בערוגה בחורבה וכשזרע באותה ערוגה חמשה גרעינין כדפרישית במתני' והוא עשה חריץ סמוך לרוח אחת שאין בין הזריעה לחריץ ג' טפחים והוא זרע באותו חריץ ממין שנראה, אחר מהו כיון דלית בי' שיעורא ינקי אהדדי או דילמא הא איכא היכירא, א"נ שעשה חריץ באמצע הערוגה על פני כולה ואין מן הזריעות שבכל רוח לחריץ כדי שיעור יניקה. וי"מ דמיירי בערוגה בין הערוגות ובממלא קרנות האמצעית שאינו יכול לנטות זרעי החיצוניות דהשתא ליכא בינייהו אלא שני טפחים דגבולין והוא עשה חריץ באותן גבולין המפסיקין ביניהם ולא זרע בחריץ אלא לעשות היכר בין הערוגות עשה החריץ:
אמר רב ששת בא ערבוב ובטל את השורה. פי' ואין חריץ (הוי) היכר ורב אשי אמר דחריץ הוי היכר:
הנוטע שתי שורות של קישואין שתי שורות של דלועין וכו'. פי' ואין בין שתי שורות של קישואין לשתי שורות של דלועין כדי יניקה וערבוביא ואפי' הכי אם עשה חריץ בין שתי שורות לשתי שורות הוי היכר ומותר וטעמא דמילתא משום דשתי שורות חשיבי למהוי שדה לנפשייהו ואיכא היכירא לכל מין ומין הא שורה א' של קישואין ושורה אחת של דלועין דשורה א' לא חשיבא לעצמה כלום אפי' עשה תלם א' ביניהם לא חשיב הפסק וערוגה כשורה א' של שדה דמיא:
שאני התם דאיכא שדכא. כלומר שאני קישואין ודלועין שזמורותיהם ארוכות והילכך לא חשיבא הפסקה דשורה אחת דאיכא למיחש לעירבוב לפי שהן מתפשטין ומשלחין יונקותיהם למרחוק אבל בשאר זרעים שאין זמורותיהם כל כך ארוכות מותר דאין ערבוב מבטל את השורה וכן פי' רש"י ז"ל:
א"ר יוחנן הרוצה למלאות כל גנתו ירק. כלומר מינים הרבה עושה ערוגה ששה ועוגל בה חמשה פרש"י ז"ל עוגל בכל ערוגה וערוגה חמשה עיגולין וכל עיגול יכול למלאותו כולו סביב ממין אחד וכן השני ממין אחר וכן השלישי ואע"ג דאין בין זרע לזרע כדי יניקה שאני עיגול שהוא דבר מסוים ואיכא היכירא טובא וקס"ד השתא שזורע נמי ממין אחר צלע הריבוע והן הגבולין, ואקשי' והיכי מצי למזרע והא איכא דביני ביני שהרי הגבולין מחוברין עם היקף ריבוע הערוגות ונמצא דאיכא ערבוב וליכא היכירא כלל, דבשלמא בין עיגול לעיגול יש הפרש קצת בין זרע לזרע והעיגול שהוא דבר מסוים מחלקן אבל הכא כל הזריעות מעורבבין יחד:
אמרי דבי ר' ינאי במחריב בין הבינים. כלומר שאינו זורע כלל בצלע הריבוע המחובר עם ההיקף של עיגול אלא זורע בקרנות רחוק מעט מן העיגול כנ"ל שיטת רש"י ז"ל, ויש מקשין אם איתא דעגולין מחלקין בין מין למין מאי שנא חמשה עיגולין אפי' טובא נמי ולדידי לא קשיא לי דאע"ג דעיגולין מחלקין מ"מ בעי' קצת הפרש ביניהו ואם איכא טובא לא הוה הפרש ביניהו, אלא שקשה לי קצת דהוה לי' למימר וממלא קרנותי' ועיגולי' ועוד קשיא אם איתא דהאי ועוגל בה חמשה חמשה עיגולין קאמר א"כ לימא הכין בהדיא, ורבי' תם ז"ל מפרש לה בפנים אחרים כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:
רב אשי. אמר אם היו זרועין שתי זורען ערב ערב זורען שתי. פי' אתא רב אשי למימר דלפעמים שרי למזרע בין הבינים כגון שאם היו העגולין זרועין שתי זורע של בין הבינים ערב ובהכי סגי להיכירא כיון דמה שבתוכו עיגול:
איתביה רבינא לרב אשי עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים ורואין אותה כטבלא מרובעת פי' דבהכי חשיב לזרוע ה' מינין חלוקין בהרחקת ג' טפחים הא ל"ה לא חשיב כלל וחשיב עירבוב ואפ"ה דוקא כשרואין אותה כטבלא מרובעת דהשתא הוא דחשיבא ושרי הא ל"ה אסורה אלמא ערוגה עגולה לא חשיבא לן. וי"מ דמקשי לרב אשי וה"ה לר' יוחנן דחשיבא לי' ערוגה עגולה והכא בבריית' לא חשיבא לי' וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, וי"מ דלרב אשי דוקא קא פריך דאיהו שרי בהיכירא דשתי וערב דבהכי סגי והכא בעי' ג' טפחים אבל לר' יוחנן לא קשיא מידי דאע"ג דאין בין עיגול לעיגול ג' טפחים חשיב לן היכירא כיון דאיכא בין הבינים חריב, ופריק התם דבעי' מרובעת בששה טפחים לאקולי בה קולא אחרינא הוא להיות חשובה כשדה בפני עצמה להתיר ראש תור ירק הנכנס לה משדה אחרת או היוצא ממנה לתוך שדה אחרת כיון דאיכא בה הרחקה כל כך. ופירש"י ז"ל דר' יוחנן דפריך הכין לית לי' הא דאמרן לעיל אין ראש תור בערוגה, אי נמי אית לי' והיינו מערוגה לערוגה אבל מערוגה לשדה לא, כך נראה לי שיטתו של רש"י ז"ל בשמועה זו. ויש מקשים לפי' רש"י ז"ל דהאיך אפשר ששיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה והא תנן פרק לא יחפור מרחיקין את הזרעים מן הכותל ג' טפחים אלמא יניקת שלשה לכל א' בעינן על כן פי' בתוספות שמועה זו בפנים אחרים בשם ר"ת ז"ל דחמשה זרעונים דקתני היינו חמשה גרעינין וכל אחד לבדו באמצע הרוח ולא בקרנות והכי מוכח לישנא דקתני על ארבע רוחות ולא קתני על ארבע קרנות ונמצא שיש בין כל גרעין וגרעין עד לקרן ג' טפחים וגופייהו דגרעינין לא קא חשיב איידי דזוטר כזה ואיכא לאקשויי והא איכא שני גרעינין בתוך ג' טפחים והיינו גרעין שבאמצע לגרעין שבכל רוחות הערוגה וא"כ על כרחנו יש לפרש כרש"י ז"ל דאין יניקת זרע אלא טפח ומחצה,, וי"ל דכל היכא דאין בין זה לזה אלא שלשה מחד דוכתא קא ינקי דיניקתו של זו מתפשטת עד ג' טפחים ושל זו נמי נמשכת יניקתו כל ג' טפחים והיינו ההיא דפרק לא יחפור אבל מ"מ הכא שרי דהכי קים לן דמכיון שיש ביניהם ג' טפחים אין יונק זה מגופו של זה והכא דייק לישנא דגמ' דקאמר וקים להו לרבנן דחמשה בשתא לא ינקי מהדדי, ומדאמר מהדדי ולא אמר בהדדי ש"מ דאע"ג דינקי מחד דוכתא כיון דאין זה יונק מגופו של זה ליכא למיחש דלישנא דמהדדי משמע זה מגופו של זה והילכך אע"פ שהיניקות מתערבות שרי דלעולם אין כלאים אסורין דאורייתא אלא היכא דאיכא תרתי ערבוביא ויניקה כלומר עירבוב היניקות ושיונקין אלו מגופן של אלו אבל יניקה גרידא בלא עירבוב או עירבוב בלא יניקה כי האי שרי, וא"ת א"כ ליתני תשעה ארבעה בארבע קרנות וכמו שקשה לרש"י ז"ל, וי"ל דהכי קים להו דחמשה בשיתא דוקא ולא תשעה, א"נ בגמ' מפרש טעמא אמאי לא, אבל מ"מ הרמב"ם ז"ל סובר שאין יניקת ירק בערוגה אלא טפח ומחצה כלומר שאין יניקתו נמשכת אלא עד טפח ומחצה כמו שפירש"י ז"ל, וההיא דפרק לא יחפור לאו משום יניקה נגעו בה אלא מפני שהזרעים מחלידין את הקרקע עד ג' טפחים אע"פ שאין יניקתן נמשכת אלא עד טפח ומחצה תדע דהא התם תנן מרחיקין את האילן כ"ה אמות ואלו בענין יניקה לאו בהכין שיעורא דהא בי"ו אמות סגי ואע"ג דאיכא שרשים דנמשכין טפי משיעור' אלו לא מפני שצריכין לקרקע דהא אם בא לקוצצן עד שיעורן אין האילנות מתים ולא הזרעים, אי נמי יש לחלק בין זרעים לירקות וכדתנן התם כל מיני זרעים אין זורעין בערוגה וכל מיני ירקות זורעין בערוגה ודוקא בשיעורא דטפח ומחצה ועם זה עמדו דברי רש"י ז"ל. גמ'.
והא איכא מקום קרנות. פי' למה לך לדחוקה לאוקמה בערוגה בחורבה דהא ודאי מכיון דאיכא מקום קרנות שיכול לזרוע בהן בארבעה גרעינים ועדיין יהא בין זה לזה ג' טפחים והוא מחריבן ודאי מיירי בערוגה בין הערוגות והוא יניח אותן כדי שיוכל לזרוע בקרנות הערוגות החיצוניות ויכול להקיף אותן שמונה ערוגות ובאותן ד' ערוגות שכנגד האמצעית יזרע בקרנות ואכתי איכא טפי משלשה בין גרעין לגרעין ובאותן ד' שבאלכסון האמצעית יזרעם באמצעית כל גרעין באמצע הרוח ולא בקרנות כנ"ל לפרש לפי שיטה זו:
בממלא את הקרנות שממלא שני הרוחות לגמרי וכמו שפירשנו למעלה דהשתא ליכא לאוקומה בערוגה בין הערוגות ואפי' שתים בשתי רוחותי' שאינן מלאות לא משום דכיון דממלא את הקרנות כי מעיינת בה שפיר אי אפשר בלא עירבוב:
וליזרע מאבראי ולא לימלי. כלומר יזרע האמצעית כל גרעין לבדו באמצע רוחותי' כדי שיקיף לה שמונה ערוגות דהשתא נוח לו לזרוע ערוגות אחרות חוצה לה בהיקפה ולא ימלא את הקרנות משימלא את הקרנות ויחריב בהיקפהף.
אין ראש תור ירק לערוגה. פי' אין דין ראש תור ירק בערוגה משום דמילתא זוטרתי היא ואין דין ראש תור ירק מערוגה לערוגה אלא הכל נראה ערבוב:
ושמואל אמר ערוגה בין הערוגות שנינו, ואפילו בממלא לגמרי שתי רוחות האמצעיות ואקשי' א"כ כי זרע בקרני החיצוניות מיערבן בהדי הדדי, ופריק בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן ולומר שאינו זורע ממש בקרן אלא משוך לכאן מכלפי הקרן רחוק מן הקרן טפח, ואפי' ליכא גבול אלא טפח ביניהן כדעת מקצת המפרשים דקי"ל כרבנן דפליגי עלי' דר' יהודה אפ"ה הקרן שמפסיק בנתיים הוי היכר ולהאי פירושא נראה לי דדוקא בארבע ערוגות שכנגד האמצעית אבל באותן שעומדות באלכסון אי אפשר למזרע ואפשר דכי מעיינת בהו שפיר מצי למזרע, וי"מ דלדעת ר"ת ז"ל ערוגה בין הערוגות היינו ארבע הערוגות שעומדות באלכסון אבל ארבע האחרות לעולם חרבות, ולא ידעתי מי הזקיקם לפרש כן דהא שפיר איכא לפרושי כדפרישנא, ועוד היכי מקשה לא יהא אלא ראש תור ירק דהא ראש תור ירק גמור הוא והוי לי' למימר והא ראש תור ירק הוא, ועוד דאפי' בממלא את הקרנות יכול לזרוע בהן ולהרחיק ג' טפחים והיכי מקשה והא קא מתערבין אהדדי, ואפשר דכולן מודים בהני ארבע שעומדות באלכסון שיזרע אותן ופלוגתיהו באותן ארבע שכנגד האמצעית כנ"ל:
הפקיע תלם אחד על פני כולה. ואליבא דרב ושמואל נמי בעי הכי אם חפר בה באמצעית הערוגה חפירה אחת על פני כולה מהו לזרוע סמוך לתלם באותו שפת החפירה מכאן ומכאן שני מינין מי סגי בהפקעת תלם מי הוי היכירא אע"ג דאין בין זה לזה כדי יניקה או לא:
א"ר יוחנן הרוצה למלאות כל גנתו ירק עושה ערוגה ששה., פי' עושה עיגול של חמשה טפחים באמצעיתה ונמצא שישאר מצלע הריבוע עד העיגול חצי טפח מכאן ומכאן מלבד אלכסון קרנותי' שהוא יותר וזורע אותו אלכסון ובלבד שיזהר שירחיק הזרעים מן העיגול חצי טפח ובהכי סגי כיון שהעיגול דבר חדש ומסויים להיכירא בעלמא וכן יזרע כל העיגול ממין אחר. ואקשי' והיכי אמרי' הרוצה למלאות כל גנתו ירק שהרי אינו מתמלא כולו דהא איכא דביני ביני אותו חצי טפח סמוך לעיגול שאינו זורע ואמרי דבי ר' ינאי דאותו חצי טפח שהחריב בבין הבינים לא חשיב לי' כיון דזרועה כולה לבר מני' ושפיר קרי בי' למלאות כל גנתו כן פי' הרא"ה ז"ל והרמב"ן ז"ל לשיטת ר"ת ז"ל, ולולי שהם אמרוה הייתי אומר שאין הלשון הולמו אלא הנכון לי לפרש דמעיקרא קס"ד שימלא כל הערוגה כולה ולא ישאיר דבר חרב בה, ואקשי' והא איכא דביני ביני ויש שם יניקה וערבוביא והעיגול לא הוי היכר דבשלמא במורשות מצי לזרוע ולהרחיק מן העיגול קצת כחצי טפח אלא מאי דביני ביני מאי איכא למימר, ופריק במחריב בין הבינים ולא יזרעם כלל:
ורואין אותה כטבלא מרובעת. י"מ דלאו דוקא ששה על ששה מרובעת דא"כ מאי רואין אותה כטבלא מרובעת אלא ערוגה רחבה טפח וארוכה שלשים ושלשה וקמ"ל דיכול לזרוע בו חמשה גרעינין הואיל ויש בה אם אתה מרבעה ערוגה ששה על ששה היינו רואין אותה כטבלא מרובעת:
ולענין פסק הלכה יש מי שפסק הלכה כר' יהודה בגבולין כיון דפרישנא טעמי' וסמכי' ליה אקרא וקיימ' לן נמי כשמואל דהא ר' יוחנן ורב אשי קיימי כותי' דהיכא דאיכא היכירא אע"ג דאיכא עירבוביא שרי, ובהפקיע תלם על פני כולה קי"ל נמי כרב אשי דאמר אין עירבוב מבטל את השורה דהא דאקשי' עלי' מהא דהנוטע שתי שורות הא פריק לה בשדכא:
דף פו.
מתני' מנין לפולטת שכבת זרע וכו'. מנין שמרחיצין את המילה, שמחממין לו חמין בשבת אפי' ביום שלישי שלה לפי שעדיין מסוכן הוא וכ"ש ביום ראשון ויום שני אבל קודם המילה לא, ואין מלין אותו עד אחר השבת משום דלא חזי למילה עד שיהא לו חמין לפי שמברין גוף התינוק ומחזיקין אותו ובלא חמין איקרי חולה ואין מלין אותו בשבת. ומתני' כר' אלעזר בן עזרי' אתיא דקי"ל כותי' אבל לרבנן אפי' לאחר המילה ביום השלישי אסור לחלל עליו את השבת:
גמ'
מאן דלא מוקי כתנאי וכו'. ופלוגת' היא התם בבבא מציעא פרק המפקיד דאיכא מאן דאמר דטפי חזי הא מהא ואיכא מאן דאמר דלא:
ת"ר פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה. כגון ששמשה בחמישי ופלטה בשבת ולא שנא שמשה תחלת ליל חמישי ופלטה בשבת דאשתהי בה ד' עונות שלימות והעונה יום או לילה ולא שנא שמשה עם חשיכה בליל חמישי ופלטה בשבת דליכא אלא שלש עונות שלימות דלא הקפידה תורה בעונות אלא בימים והרי כאן ג' ימים אע"ג דשמשה משחשיכה דאמרי' מקצת היום ככולו. ור' ישמעאל בא לחלוק ולומר דביום השלישי טמאה ולפעמים שלא ישתהא בגוף האשה אלא ד' עונות והיא טהורה משום דמודה הוא דאמרי' מקצת היום ככולו והילכך איכא בד' עונות שם ד' ימים וכגון ששמשה יום רביעי עם חשיכה ופלטה תחלת ליל שבת דאין כאן אלא ד' עונות שלימות ליל חמישי וחמישי וליל ששי וששי ויש כאן שם ד' ימים יום רביעי אע"פ ששמשה בסוף היום אמרינן מקצת היום ככולו ויום חמישי וששי ויום שבת אע"פ שהיה תחלת ליל שבת דאמרינן מקצת היום ככולו והילכך טהורה דשם ד' ימים יש כאן אבל תוך זמן זה טמאה כנ"ל מתוך דברי רש"י ז"ל:
פעמים שהן חמש פירש"י ז"ל כגון ששמשה תחלת היום ע"כ. כלומר תחלת יום רביעי ואשתהי עד תחלת ליל שבת דאיכא ה' עונות ושם ד' ימים, והא דלא אוקמה בששמשה בסוף יום רביעי כדאמרי' מעיקר' ואישתהי עד יום שבת דאיכא ליל חמישי וחמישי וליל ששי וששי וליל שבת משום דלכולי עלמא בשבת ניתנו עשרת הדברות וכיון דבשבת ניתנו על כרחך בלילי שבת טבלו ולא שחרית כדמתרץ לקמן שלא יהו הללו הולכים לקבל והללו הולכים לטבול והילכך אוקמה בששמשה ליל רביעי משחשיכה ולא אוקמה בששמשה בסוף יום רביעי עם חשיכה, והא דנקט תחלת היום לאו דוקא אלא לאשמועי' דלא מיירי בתחלת ליל רביעי כנ"ל, ור' עקיבא סבר דלאו אימים הקפידה תורה אלא אעונות שלימות שאם חסרה מזו ישלים מזו:
דף פו:
והא טבולי יום נינהו. פי' לכולי עלמא אם פלטה ביום ששי טמאה ונמצא שפעמי' תפלוט בסוף יום ששי אחר הערב שמש שאין שהות ביום לטבול והיא צריכה לטבול בלילי שבת וא"כ למחר היאך קבלו התורה דהא אין כאן הערב השמש ועדיין קיימי בטומאתן:
ראוי' קאמינא. כלומר ראוי' לינתן לטבולי יום אבל לא אירע להם הא אם אירע להם הכי נמי דשרי דהא טבול יום אין טומאתן טומאה אלא לאכילת קדשים דבדידהו כתי' הערב שמש:
וליטבלו בי שמשי וליקבלו תורה בי שמשי. פי' לר' עקיבא פריך דאמר דוקא חמש עונות דהא תחלת ליל שבת קיימי חמש עונות ואמאי לא קבלוה באותה שעה אלא ש"מ דהקפידה תורה על פליטת כל הלילה ואיכא שש עונות, ופריק אין הכי נמי דמצו לקבלה בליל שבת ולא דהקפידה תורה אפליטת לילה אלא משום לא מראש בסתר דברתי וגו', ואכתי פריך לר' עקיבא דלמה הוצרך לירד בהשכמה אי משום דהקפיד אחמש עונות די להם לפרוש תחלת ליל חמישי וישתהו עד יום שבת דאיכ' נמי ה' עונות ואם פלטו ליל שבת יטבלו ביום שבת דהא ניתנה תורה לטבולי יום. וכן פי' הרא"ה ז"ל דקושיין לר' עקיבא אמאי אסרינהו יום רביעי דהא איכ' בר מיני' ה' עונות אבל לר' אלעזר בן עזריה ור' ישמעאל לאו קושיא דלא מהני בהכי מידי דהא אינהו ימים בעו ובתר ימים אזלי' דר' אלעזר בן עזריה בעי יום אחד שלם עם לילו קודם לו ור' ישמעאל בעי שני ימים שלימים, ע"כ:
אבל חכמים אומרים שלש עונות שלימות בעי' פי' וכל עונה יום ולילה ולא דבעי' לילו עמו אלא ג' ימים מעת לעת וסברי חכמים דבארבעה עביד פרישה ומשה בהשכמה ירד יום רביעי והוה נמי בי שמשי לתשלום עונה ששית ואם פלטו ליל שבת יטבלו ביום ולית להו הא דר' יצחק דלא מראש בסתר דברתי דאדרבה הקפידה תורה להמתין עד היום משום פליטת זרע ולא חיישי' להא דר' יצחק לשמא יאמרו הללו הולכין לקבל תורה וכו'. ורש"י ז"ל גריס אבל חכמים אומרים שש עונות שלמות בעי' כלומר עונה שלימה יום או לילה והכל עולה לענין אחד:
אבל פירשה מן האיש. כלומר והיא נתונה במקום שאינה נפסדת כגון שהיא על הכלי או על הבגד אפי' לאחר ג' ימים והיא לחה טמאה דאכתי ראוי' היא להזריע וא"ת מאי קמ"ל רב חסדא מתני' היא התם בנדה דתנן דם הנדה ושכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. וי"ל דאי מהתם הוה אמינא לחין נמי כי מיטמו דוקא העונות האמורות באשה אבל אחר מיכן לא קמ"ל רב חסדא כל זמן שהיא לחה ואפי' אחר זמנה אבל יבשין לכולי עלמא לא ואפי' יבשו לאלתר:
מה להלן בעיצומו של יום וכו'. פי' דאע"ג דילפינן ג"ש מזכור זכור מ"מ איכא למימר דכשאמר להם זכור את יום השבת דהיינו בסיני דלאו בשבת אמר להם קמ"ל דמה להלן כשאמר זכור את היום הזה דבאותו יום של זכירה אמר להם מהכתוב הזה אף כאן נמי כשאמר זכור את יום השבת דבאותו יום שנצטוו לזכור דהיינו השבת אמר להם ונמצא דבשבת הי' כשאמר להם זכור את יום השבת:
דף פז.
ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא. והילכך וקדשתם היום ומחר לאו איום פרישה קאמר אלא קודם אותו יום קאמר וקדשתם יום שלם ומחרתו:
ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא פעם א' וקבע להם זמן אמר להם והיו נכונים וגו' אני שכל פעם ופעם וכו'. קשי' לי ומאי ק"ו שהרי לא הזהיר האנשים אלא מפני הנשים שלא יהו פולטות שכבת זרע ויהו טמאות אבל בשביל האנשים לא הוצרך (פרישה) גדולה כזו שהרי ביום א' סגי ליה כדין בעל קרי אלא ודאי בשביל הנשים הקדימה התורה ג' ימים להפרישן תדע דהא אפי' שמשו בו ביום יכולין לטבול מיד והן טהורין דהא כתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב משמע שאם יטבלו תיכף שישמשו טהורין וכן הנשים דהא שכבת זרע לא מטמאה עד שתצא לאויר העולם. וראיתי להרא"ה ז"ל שכתב דלאו מדרש הוא דאזהרת ישראל משום פולטת שכבת זרע, אלא לישנא הוא דאיכ' למידק דכתיב והיו נכונים משמע דאפי' לאנשים איכא בהדי תוספת טהרה. ומ"מ מדעתו עבד דעיקר התראה ודאי משום פולטת שכבת זרע והתיר להם בטבולי יום ולדידי' נמי הוה אפשר לשמש ולטבול עכ"ל ומיהו משום טומאת נדה או זבין ומצורעין לא הקפידה תורה משום דחולי הוא ולבן דוה עליהן ואי אפשר להו בלאו הכין וכ"ש שיקבלו התורה יותר באימה וברתת אבל בעל קרי ופולטת שכבת זרע שהם עצמם גרמו להם הטומאה שלא בא להם אלא מחמת תענוג הזהירם הקב"ה כדי שיקבלו התורה באימה וברתת,, וכן פי' רבי' יהונתן ז"ל ועוד כתב הרב ז"ל ופולטת שכבת זרע משמע דכרואה מעצמה חשבי' לה דאי כנוגעת בשכבת זרע חשבי' לה הא לא אפשר לנוגע בשכבת זרע שיזהר ממנו כמו שלא הוזהר על נגיעת מת שהוא חמור ממנו ע"כ:
ואתה פה עמוד עמדי. פי' פירש מן האשה גמרא בלחוד הוא דגמירא להו הכי וקרא דואתה פה עמוד עמדי ליכא ראי' מיני' למשה דהא לא אמרו משה עד שחזר כל התורה בעבר הירדן וכן פירשו בתוספות:
יישר כחך ששברת. פי' כיון דהאי אשר הוא מיותר דרשי' ליה בהכין דהא כתיב אשר היו על הלוחות הראשונים [אשר שברת] וכיון שכן אשר שברת למה לי ש"מ לדרשא אבל בעלמא שאינו מיותר לא דרשי' הכין:
לעיל
בתלתא אמר להו מצות הגבלה בארבעה עביד פרישה. ואיכא למידק והא פרישה קודם הוא להגבלה. וי"ל דמ"מ מקרא מוכח דהגבלה קודם שהרי ביום השלישי שעלה משה בהשכמה כתיב וישב משה את דברי העם אל ה' שקבלו כל הפרישה מואתם תהיו לי ממלכת כהנים עד אלה הדברים ובאותה עלי' ובו ביום אמר למשה מצות הגבלה והיינו קרא דכתיב קודם פרישה ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן ורמז כאן מצות הגבלה ולומר אליך לבדך אבל העם יעמדו מרחוק ולא בהר ובו ביום אמר משה לישראל מצות הגבלה והיינו קרא דכתיב קודם פרישה ויגד משה את דברי העם אל ה' ועל כרחין ביום רביעי בהשכמה היה שהגיד משה שקבלו מצות הגבלה דאי לא מה הגיד לו ובאותה עלי' שהוא ביום רביעי אמר לו מצות פרישה ובו ביום אמר משה לישראל מצות פרישה, והא דכתיב בתר פרישה והגבלת את העם אפשר שלא פירש להם תחלה כל העונש וכל הענין והויתו, אי נמי שהכל אמר להם בארוכה אלא שלא רצה הכתוב להאריך בו מתחלה והפסיק, אי נמי רצה להזהירם קודם מעשה ובשעת מעשה, ורש"י ז"ל לא פי' כן אלא והגבלת הי' קודם פרישה ואין מוקדם ומאוחר, והראשון נראה עיקר:
שלישי למאי לכדתניא. פי' דמיד בחד בשבא שהוא ריש ירחא התחיל משה להמשיך לבם של ישראל בפירוש עונשין ומתן שכר, ואף על גב דאמרי' לעיל דיום ראשון לא אמר להו מידי משום חולשא דאורחא איכא למימר לא אמר להו מידי בנבואה מאת הקב"ה אבל לעולם הי' מושך לבם ומדבר עליו כן פי' הרא"ה ז"ל. והילכך לר' מחד בשבא התחיל לפרש עונשה של תורה וביום שני השיב משה לפני הגבורה שקבלו עליהם מצות עונשה ואח"כ ביום השלישי פירש להם מתן שכרה והגיד לפני הגבורה ביום רביעי שכבר פירש להם וקבלום ולאיכא דאמרי איפכא, והילכך ברייתא דקתני שלישי שלישי בחודש אתיא כר' או כאיכא דאמרי אבל לר' יוסי בר' יהודא לא אמר להו מידי בחד בשבא משום חולשא דאורחא ואפי' להמשיך לבן והילכך ברייתא לא אתיא כוותי' כנ"ל:
רבא אמר לחנייתן. פי' דבחד בשבת חנו שם אליבא דר' יוסי, רב אחא בר יעקב אמר למסען, כלומר אף למסען דבחד בשבת שחנו בסיני בו ביום נסעו מרפידים:
דף פז:
אתחומין לא איפקוד. פי' ואע"ג דאל יצא איש ממקומו דמיני' דרשי' תחומין כתיב במרה האי תנא מפיק תחומין ממגרשי הערים כדדריש ר' עקיבא במס' סוטה, ודריש אל יצא אל יוציא, וא"ת א"כ מאי קאמר אשבת איפקוד שהרי הוצרכו להוציא כליהם ולהוליכם עמהם והאי תנא הא דריש אל יוציא דמיני' אסרי' אפי' העברת ד' אמות ברשות הרבים, וי"ל נתנום ע"ג בהמתם והיו מחמרין אחריהם שלא היו מצווין על שביתת בהמתם ולא אלאו דמחמר וכי אמרי' אשבת איפקוד דוקא באיסור שבת שיש בו כרת אבל באיסור לאוין גרידא כגון לאו דמחמר לא איפקוד:
ואותו היום חמישי בשבת הי'. פ' יום ראשון של פסח הי' בחמישי בשבת ונמצא שביום רביעי בשבת שחטו את פסחיהן ונמצא שבשבת לקחו את פסחיהן שפסח מצרים מקחו בעשור לחודש ולכך נהגו לקרות לשבת שלפני הפסח שבת הגדול לפי שנעשה בו נס דאמרי' במדרש כשראו מצריים שישראל מתעסקין בפסחיהן והגידו להם כי ביום אכילתם ימותו הבכורות מיהרו המצריים לשלחם מן הארץ ובו ביום נהרגו הרבה מן המצריים כדאיתא במדרש:
ראשון למעשה בראשית. פי' שבאחד בשבת נברא העולם וריש ירחא דניסן דההיא שתא בחד בשבת הוה וסבר לה כמאן דאמר בניסן נברא העולם:
אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ד' ימים בלבד. פי' כשאתה קובע כל החדשים כסדרן יהיו ד' ימים בין תחלת שנה ראשונה לתחלת שנה שניי' שמנין חדשי הלבנה שנ"ד ימים וכולן שבועים חוץ מארבעה ימים ואם היתה שנה מעוברת חמשה דקסבר שני האדרים עבדי' חסירים:
דף פח.
לרבנן שמונה חסרין עבוד. פי' שיטפא דלישנא נקט דאפילו בשבעה סגי להו דהא אמרן אייר דההיא שתא עבורי עברוה. אי נמי דקושטא דמילתא קאמר דלרבנן לא עברוה לאייר, ואידך אוקמתא דלעיל עיקר דאוקמי' מתנייתא דלעיל כר' יוסי והילכך אוקמוה לרבנן דשמונה חסרין עבוד, ולכולי עלמא חמשים יום אחר מחרת הפסח בששה בסיון הי' ובו ניתנה תורה ובו לדורות חג השבועות כלומר ביום חמשים ולאו בששה בסיון דהא קי"ל עצרת פעמים חמשה כלומר ביום חמישי לסיון פעמים ששה פעמים שבעה ולעולם ביום חמשים שביום חמשים ניתנה תורה כרבנן:
מכאן מודעא רבה לאורייתא. פי' ואף על פי שגלו מארצם לבבל קודם ימי אחשורוש הוי טעמא לפי שירושת הארץ תלוי' בקבלת התורה וכל זמן שיעברו על התורה שיהו גולין ממנה. ורב אחא ה"ק לדידן שאין לנו חלק בארץ הוא מודעא רבה ורבא אהדר לי' דאפי' לדידן ליכא מודעא כלל שהרי קבלוה בימי אחשורוש אף על פי שבאותה שעה לא הי' להם חלק בארץ:
ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, פרש"י ז"ל דמריבוייא דה"א דרשי' דהששי המיוחד והוא ששה בסיון שניתנה בו תורה ולומר דכל גמר דמעשה בראשית תלוי באותו יום ע"כ תורף דבריו. פי' לפירושו דמצינו שביום ששי בחודש התנה עם מעשה בראשית לרמוז לנו ליום ששי דסיון דהא ליכא מאן דאמר דבסיון נברא העולם אלא או בניסן או בתשרי כנ"ל:
דף פט:
מתני'
מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח וכו' גרסי' בירושלמי בתחלה כל א' וא' מישראל מניחין לשון של זהורית בחלונו בעלייתו וכו' והיו מתביישין זה מזה התקינו שלא יהו קושרין אלא בחיל ועדיין היו מתביישין כל ישראל כשלא הי' מלבין התקינו שיהו קושרין בהיכל שלא הי' נראה לאנשים ולנשים ועדיין היו מתביישין התקינו שיהא כולו בראש שעיר המשתלח ולא הי' רואה אלא מוליכו לבדו:
אבל עצים דחזו לככא דאקלידא. פי' לשון של מפתח אפי' במשהו קא משמע לן משום דסתמן לאו להכי קיימי:
ורמינהו תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד. פי' ר"ח ז"ל שנים ושלשה איסורין כגון ערלה ושביעית וכלאי הכרם והן ממין אחד כגון פלפל או דבר אחר, או שהן שלשה שמות דהיינו שלשה איסורין ושלשה מינין חלוקין אסור לתבל בתערובתן אפי' במשהו כדי לבטלו, והא פשיטא אלא משום אידך נקט לה דקתני ומצטרפין זה עם זה כלומר אם הי' במה שתיבל בתערובתן כדי נותן טעם מצטרפין זה עם זה לאסור אפי' דיעבד:
דף צ.
הואיל וראוין למתק בהן את הקדרה. בין כולן הא לאו הכי שהוא מין אחר שאין ראוי למתק בהן את הקדרה לא וקשיא למתני' דקתני סתמא תבלין מצטרפין דמשמע אפי' אינן ראויין למתק, והא דקא מקשה מענין איסור לענין הוצאה אע"ג דלגבי הוצאה קי"ל דכל ששוו בשיעורן מצטרפין איכא למימר התם דאוכלין דכולהו חזו מיהת לאכילה והחשיבות בפני עצמן דין הוא שיצטרפו כיון דשיעורן שוה אבל בתבלין דלא חזו מצד עצמן ואין חייבין בהוצאתן אלא מטעמא שהן ראויין לתבל ביצה בעי' מיני מתיקה שיהו ראויין לתבל דאם אין כולן מיני מתיקה אין הביצה מתובלת בהן.
ורמינהו המוציא סמנין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא. פי' וקס"ד השתא דלא שני לן בין שרויין לשאינן שרויין דכולן כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא דהוא שיעור מועט טפי ממתני' דבעי בגד קטן שבסבכה ופריק מתני' מיירי לשרות שעדיין אינן שרויין ובעי' שיעורא טפי לפי שאין אדם טורח וכו':
מי רגלים בר ארבעין יום. י"מ מקטן בר ארבעין יום דבציר מהכי לא חזו:
מי בורית כבריתא פי' רש"י ז"ל גפרית, ולא נהיר דהא גפרית עפר הוא והיכי שייך בי' לאקשויי מדתנן כל שיש לו עיקר ולומר דכבריתא אין לו עיקר ואין לו שביעית,, והנכון דעשב הוא שאין לו עיקר:
מיתיבי הוסיפו עליהן וכו'. פי' לאו לישנא דמתניתא הוא דתקשי לן מעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סבור כדאמרי' בכל דוכתא אלא לישנא דתלמודא הוא דאלו בתוספת' דשביעית לא קתני הוסיפו אלא הכי תניא התם החלביצין והלעינון והבורית והאהל יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור כו' אלא מכיון דבמתניתן דשביעית קתני במקצת שאר דברים יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וקתני בברייתא הני שלא נשנו במשנה ודינייהו שוין כהני דתני במשנה קאמר הכא בתלמודא' דהוסיפו לשנות בבריתא על המשנה החלביצין וכו'.
והתנן זה הכלל כל שיש לו עיקר יש לו שביעית וכו' וא"ת והא כולהו מילי יש להם עיקר, וי"מ כל שיש לו עיקר המתקיים בארץ וגזעו מחליף, ולא נהיר דהא תבואה אין עיקרה מתקיים בארץ ואין גזעה מחליף ואית לה שביעית, והנכון דזו אינה משנה שנוי' בשום מקום אלא כיון דהאי דינא מפקי' ממתני' דשביעית הרי הוא כאלו תנן לה התם בהדיא דתנן התם כלל גדול אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה זה עלי הלוף השוטה ועלי הנדנה ומפקי' מהא כל דבר שיש לו עיקר שמניחין שרשיו בארץ בשעת לקיטתו כלומר שמה שיוצא ממנו על הארץ הוא הנאכל יש לו שביעית גמורה לכל דבריו יש לו שביעית ולדמיו ויש לו ביעור ולדמיו אחר שכלה לחיה מן השדה, וסיפא דתנן כל שאין לו עיקר וכו' מפקי' מאידך מתני' דתנן התם ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא ממאכל אדם וממאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור ואיזה זה זה עיקר הלוף והנדנה וה"פ כל דבר שאין מניחין שרשיו בארץ שהשרשים הן הנאכלין יש לו ולדמיו שביעית אבל אין לו ולא לדמיו ביעור משום דלא שייך בהא למימר כלה לחיה מן השדה שהרי אינה שולטת בהם הילכך לית בהו ביעור והנדנה והלוף השוטה שרשיהן נאכלין ומה שעל הארץ נאכל והילכך השרשים אין להם ביעור אבל מה שעל הארץ יש להן ביעור ודכותה מפרשי' הא דתנן הכא כל שיש לו עיקר וכו' והא דתנן כל שאין לו עיקר אין לו שביעית לאו אין לו שביעית לגמרי קאמר אלא אין לו שביעית גמורה קאמר ולומר שאין לו ביעור כמי שיש לו עיקר כן פי' הרא"ה ז"ל, והילכך כבריתא עיקרה הוא הנלקט ולא מה שעל הארץ והעיקר אין לו ביעור ואלו בורית תנן דיש לו ביעור:
לריח הפה. ואע"ג דחזי לתבלין כיון דחזי לריח הפה אזלי' לחומרא:
לצילחתא שמושחין בו ראשו למי שיש לו כאב בחצי הראש:
שכן ראוי לעשות ממנו דרבן קטן. פי' להוליך הבהמה:
מתני'
המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. וא"ת פשיטא דמי גרע מהוציא וחזר והוציא בהעלם אחת דאינו חייב אלא אחת, תירץ ר"ת ז"ל דקמ"ל דאע"ג שנודע לו מין זה וחזר ונודע לו מין האחר דאפי' למאן דאמר בפרק כלל גדול דדיעות מחלקות או הפרשות ולא מצטרפי קמ"ל דהכלי מצרפן וכאלו הכל אחד ואינו חייב אלא אחת, ורבי' יהונתן ז"ל פי' דאתיא אפילו לר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין שאם אכל כזית חלב מבושל וכזית חלב צלי אפי' בהעלם אחת חייב בתרתי התם הוא חלוק בטעמים דהוי דבר חשוב לכל מין ומין אבל הכא לענין הוצאה אין חשיבות, במין זה יותר ממין זה:
דף צ:
גמרא
אם לאכילה כמלא פי חזיר ואף על גב דאסור לגדל חזירים היינו דוקא כשלוקחם להרויח והכא מיירי שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו כותית, אי נמי שנתנום לו במתנה, והנכון דהכא כשאין לו חזירים כלל אלא שהוא מוציא בפירוש לאכילת בהמות משערי' כאכילת חזיר אבל בסתמא לא משערי' משום דחזי לכותי כדמוכח בסמוך:
אלא דילמא מאית ואכיל לי' פי' לא פליגי בשמא יאכלנו חי דלאו אורח למיכלי' חי והילכך טהור אפי' כל שהוא דהא חזי לקטן לשחק בו ואי מאית הא חזי למיכלי' אבל טמא לא דחיישי' דילמא מאית ואכיל לי' ואע"ג דחזי לתינוק כותי לא חיישי' דמידי דחזי לדידן בעי' כדפרישי' לעיל, ור' יהודה סבר דאפילו טמא כל שהוא דאי מאית לא חיישי' דילמא אכיל לי' דהא אי מאית מספד ספיד לי' ולאו אורחי' למיכלי':
סליק פרק אמר ר' עקיבא